איך בן-אדם מצליח להתפרנס מפודקאסט? הסיפור של יובל מתחיל בארה”ב, כשנכנס למושב האחורי של ניידת משטרה. אבל איך אומרים שם באמריקה, וון יו היט רוק בוטום, אתה יכול רק לעלות. אז זה מה שהוא עשה.
היום, יובל מלחי הוא פודקאסטר במשרה מלאה, משרה של העולם החדש. הפודקאסט הכי מוכר שלו נקרא "קטעים בהיסטוריה" שחגג לאחרונה פרק 250 ומשהו.
יובל יצר גם את הפודקאסטים 'מלחמת העולם השנייה' לחינוכית ו- 'היסטוריה לילדים' ל-כאן תאגיד השידור הישראלי.
אז איך הוא הגיע לעשות פודקאסטים? איך הוא למד לספר סיפור? מה יש לו להגיד לאנשים שמרגישים כישלון? ומה קרה בשנת 2009 ששינה את החיים שלו?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/05/2018.
יובל: גדלתי בארץ, אבל בגיל 14 ההורים שלי ירדו לארצות הברית. להיות מהגר בכלל, באופן כללי, זה דבר לא פשוט. שמח שהייתה לי הזדמנות להכיר את זה מקרוב כי לפעמים אתה רואה מהגרים או אתה שומע על סיפורים, אנשים שהיגרו ממקום למקום, אני יודע כמה זה קשה כאילו באופן אישי. אז היו לי שם שנים... כמה שנים לא קלות, באמת לא קלות ובסוף, בכיתה י"ב... כאילו י"ב בארצות הברית, twelfth grade, אז נקלעתי שם לאיזה שהיא סיטואציה... הלכנו לבית קולנוע עם עוד כמה חברים והשני חברים שלי נכנסו, פתאום מופיעים איזה 20 30 כושים, חבר'ה אפריקן-אמריקאנס אומרים, אני לא אוהב.
ליאור: כן.
יובל: את המונח הזה, אתה לא יודע אם הוא אמריקאי בכלל, יכול להיות שהוא מקמרון, אז אתה כאילו... לא משנה, שחורים וסגרו ככה את הדלת. ואני מסתכל מסביב אני רואה שמקיפים אותי עוד איזה 20.
ליאור: רגע, איפה זה היה? באיזה סטייט (State)?
יובל: בארצות הברית, בניו יורק, ב"אפ-סטייט". (Upstate, אזור בניו יורק)
ליאור: אוקיי.
יובל: כאילו החוצה מהעיר ובקיצור, פוצצו אותי מכות. כאילו... התעלפתי.
ליאור: הייתה איזה שהיא סיבה...
יובל: לא.
ליאור: אותך ועוד אנשים כאילו?
יובל: אותי. את החברים שלי דחפו בתוך הקולנוע ואז סגרו חזק את הדלת שאף אחד לא יכול לצאת. האנשי אבטחה ו...
ליאור: אבל למה? אין לך מושג?!
יובל: לא שמעתי כאילו כל מיני קללות גזעניות, "וויטי" (whitey) וכל מיני כאלה, זאת אומרת, זה היה זה, בקיצור, אז זה... זה היה לי מאוד קשה עם הסיפור הזה, אף אחד כאילו לא טיפל בזה, באתי לבית ספר יום למחרת, כלום! כאילו, אתה יודע, יומיים למחרת וכלום! אף אחד לא... וזה עבר כזה, אתה יודע... ואצלי זה עוד בער הסיפור... למה וכמה ואיך. ואז הייתי שם... היה מלחמת המפרץ בארץ ואני בארצות הברית, רציתי לשמוע חדשות?! אז איזה מורה שם אמר לי, 'תוריד את הווקמן', היה ווקמנים אז, כן ואז אמרתי לו, 'אל תיגע לי בווקמן'. עכשיו, תשמע, אני בחור בן 17, אתה יודע, צעיר, מלא אנרגיות, ההוא בא להוריד לי את הווקמן, עכשיו אתה יודע, בחדר אוכל יושבים לך שם 30-40 חבר'ה, כן, שחורים, עם ווקמנים, ההוא בא אליי, אתה מבין? זה כאילו... ואמרתי לו, 'שמע חבר, אני מקשיב לחדשות, טילים... נופלים אצלי במדינה'. לא עניין אותו, רצה לתלוש לי את הווקמן מהראש, דחפתי אותו, השעו אותי מבית ספר. [ליאור צוחק קלות] בכלל, אתה יודע, כבר ה... מה שנקרא הסעיף עלה לי ואז להורים שלי היה חנות מנעולים.
ליאור: אוקיי
יובל: 30 שנה, ממש עד לא מזמן. אז איזה חבר אמר לי, 'תקשיב, תתקשר לבית ספר... תעבוד עליהם, תגיד שיש פצצה'. שנות ה-90, כן? עכשיו אני גם, אתה יודע... בן 17 וזה... מתקשר, עושה קולות וזה, בקיצור, איזה שבוע עשיתי את זה, אחרי זה הוא אומר לי, 'מאיפה עשית?', אני אומר לו, 'מה זה מאיפה, מהחנות של ההורים שלי'. הוא אומר לי, 'תגיד אתה מטומטם וזה, יעלו עליך', בקיצור, אני כבר נכנסתי לסרטים... [ליאור צוחק] אתה יודע, כבר...
ליאור: ה-אף-בי-איי בדלת...
יובל: כן ואז לא קורה כלום. ואני כזה אוקיי ונגמרת לי ההשעיה של שבועיים, חוזר לבית ספר, עובר היום, לא קורה כלום, שעה אחרונה, פתאום נכנסים שוטרים לכיתה.
ליאור [בקול עמוק]: יווו!
יובל: שוטרים אמריקאים גדולים [ליאור צוחק], מצביעים עליי, עושים לי ככה עם האצבע, 'בוא' כאילו, כבר ידעו וזה. באתי, יצאתי מהמסדרון. עכשיו, יש לי קרוב משפחה שם, בן דוד של אימא שלי שהוא צ'יף של משטרה באיזה מחוז אחר, אז הם יידעו אותו לפני הסיפור והוא אמר להם, 'תקשיבו אני מבין כאילו את כל הזה, רק בלי אזיקים אני מבקש, רק בלי אזיקים'.
ליאור: אוקיי.
יובל: שזה היה גם איזה... בקיצור...
ליאור: למה, כאילו כי זה עושה טראומה לילד?
יובל: אההה כן אתה יודע, שמים אותך באזיקים וזה, זה הרבה יותר... ואז הוציאו אותי ככה שוטרים מבית ספר, אתה יודע כל הבית ספר כזה בשקט כזה מסתכלים מה קורה, נכנס לניידת מאחורה ואתה מבין, באיזשהו שלב נופל לך האסימןן שאתה כאילו... 'דפק-אפ' כזה, אתה לא יוצלח, אתה כישלון, לא משנה מה אתה יודע, כאילו, החיים שלי פשוט ראיתי מתרסקים לנגד העיניים, לאוניברסיטה, לא כלום, אתה לא יודע מה הולך לקרות אבל באותו רגע... וזה קורה לכולנו בחיים. גם בתור בן אדם מבוגר זה עדיין קורה לנו שיש איזה... לא יודע מה, יש לך איזה, אתה בהייטק ואתה במכירות ואיזה מכירה שעבדת עליה שלושה חודשים, פרזנטציות וזה לא הולך. ברגע הראשון בא לך לזרוק את הכל וללכת, אתה יודע, כאילו אתה כל כך הייאוש הוא... עכשיו כשאתה בן 17 ואתה מיואש זה יותר חזק.
ליאור: כן.
יובל: אז זה אז זה...
ליאור: אין לך פרופוציות.
יובל: [בקול חזק] עוד אין לך כלום! אין לך כלום!
ליאור: אז איך זה נגמר?
יובל: אז שמו אותי בתא מעצר...
ליאור: [צוחק] היה לך שבוע... שבוע טוב
יובל: לא, היה כן, היה תקופה, לא אז היה חצי שנה כזאת של באמת... אתה יודע, לא נכנסתי לפרטים, לפרטים זה בכלל... איבדתי את השמיעה באוזן שמאל לתקופה מסוימת ו...
ליאור: וואה.
יובל: בקיצור, אז... הוציאו אותי מהתא, הכניסו אותי אחר כך לאיזה תא זכוכית כזה, אתה יודע, כזה וי-איי-פי, אבל זה מין תא מעצר זכוכית שכולם רואים אותך מסביב.
ליאור: כן.
יובל: ואני, אתה יודע, הרגשתי כל כך רע... עם עצמי! זה, אפילו היום... קשה לדבר על זה, באמת, אני כל כך התביישתי ב... בלאן שהגעתי.
ליאור: כן.
יובל: ופשוט התחלתי לבכות, כאילו ממש לבכות והבכי הלך והתגבר והלך להתגבר ואני הייתי שם בהיסטריית בכי. ו... אתה יודע, ראו אותי כאילו השוטרים שהולכים וזה, אחרי איזה חצי שעה שאני [צוחק] מפורק! הוציא אותי שוטר, נתן לי כוס מים, התחיל להרגיע אותי... [שניהם צוחקים], אמר לי, 'תקשיב, לא קרה כלום... זה לא סוף העולם אתה יודע'... הבין שזה... [ממשיכים לצחוק...]
ליאור: סך הכל אמרת שיש פצצה בבית ספר
יובל: כן, שלוש ארבע פעמים וכל הבית הספר יצא החוצה לאיזה שעה. [מפסיקים לצחוק] אבל אהה... זהו, אחרי זה היה המשפט, כמובן שאימא שלי הגיעה היסטרית כזאת בוכה, אתה יודע,
ליאור: וואה וואה.
יובל: אבא שלי, לא יודע איפה לקבור את עצמו, זה היה באמת. קיבלתי מאה עבודות, מאה שעות עבודות שירות בקהילה.
ליאור: מה עשית?
יובל: בעבודות שירות?
ליאור: כן.
יובל: הלכתי לאיזה חוג דרמה שהם מלמדים אותך דרמה בשביל שאחר כך תעבוד עם ילדים.
ליאור: אוקיי.
יובל: סגרתי שם את כל המאה שעות ו...
ליאור: בחוג או שהספקת לעבוד עם ילדים?
יובל: לא, שנים יותר מאוחר, אני מתנדב הרבה שנים, התנדבתי עם המון, המון חבר'ה ילדים, פנימיות וכאלה, אז עשיתי את זה אבל, אבל זהו, אז חייבו אותי ללכת לראות איזה פסיכולוג שכאילו הייתי אצלו הרבה זמן ו... זה הייתה תקופה מטורפת כאילו, בתור נער אתה, אתה נורא מבולבל.
ליאור: כן.
יובל: אתה... אתה מרגיש חרא, כאילו ממש, אתה יודע, אתה ... ואתה לא יכול לצאת מזה כי... נגיד אני בא אומר לך, 'אל תדאג יהיה בסדר', כשאתה בתוך חרא, אף אחד לא יכול להגיד לך 'יהיה בסדר', באמת כאילו.
ליאור: כן.
יובל: גם אין מה לעשות.
ליאור: אתה רק שומע את זה.
יובל: כל מה שאתה יכול לעשות זה להיות אוזן, כאילו תהיה אוזן, פשוט. שב ליד הבן אדם אל תגיד לו כלום. שב תקשיב.
ליאור: טוב, עוד לא הצגתי אותך, אז הם לא יודעים, [יובל צוחק] מי פה מספר את הסיפור הזה, אז אנחנו פה עם האופנובנק, [צוחקים], סתם, יובל מלחי שהוא פודקאסטר במשרה מלאה. מאוד מאוד מאוד מרגש אותי לראיין סוף סוף בפודקאסט פודקאסטר במשרה מלאה, מה שנקרא קלאסי משרה של העולם החדש. איש, בעצם אתה איש רדיו בעולם שבו אף אחד לא בחר בך להקים את הרדיו הזה, או להתקבל לרדיו הגדול, אלא הקמת את זה במו ידיך, את האימפריית רדיו הקטנה שלך. הפודקאסט הכי מוכר שלך זה "קטעים בהיסטוריה", נכון?
יובל: אה...
ליאור: אתה בפרק, מה... 250 ומשהו, נכון?
יובל: כן, 250 ומשהו שחלק מהם זה, אין פרקים, אין שידורים חוזרים אצלי, אני לא "החינוכית", אבל יש אצלי פרקים שהם כאילו מופיעים ב"היסטוריה לילדים" שאני מפיק לחינוכית. כמה פרקים בודדים של מלחמת העולם השנייה שהפקתי לחינוכית, מה אמרתי? חינוכית עכשיו?
ליאור: כן.
יובל: לא, לתאגיד, "היסטוריה לילדים".
ליאור: התאגיד, "כאן" התאגיד...
יובל: "היסטוריה לילדים" זה ב"כאן" בתאגיד, עכשיו אנחנו בעונה שנייה. החינוכית, עשיתי... עשיתי להם סדרה שנקראת "מלחמת העולם השנייה", 30 פרקים. סדרה מטורפת, כאילו גם הכמות תגובות שאני מקבל.
ליאור: 30 פרקים? וואה.
יובל: כן, זו סדרה, כאילו,
ליאור: מרתק.
יובל: באמת, משהו מטורף. וזהו, אני עושה את "סיפור אחר" יחד עם "קרן שירה בנקי", לזכרה של שירה בנקי שנרצחה לפני כמעט שלוש שנים בירושלים. אני עושה עכשיו סדרה מטורפת על בן גוריון, יחד עם המכון למורשת בן גוריון.
ליאור: וואה.
יובל: בנגב ועוד כל מיני דברים אנחנו עושים.
ליאור: אז בעצם במשרה מלאה אתה עורך ויוצר וחוקר ומראיין ו... ו... ו... עושה פודקאסטים.
יובל: אני היסטוריון ציבורי גם, כי אני ממש, אתה יודע, אני חוקר את הדברים כאילו לעומק, ממש כותב אותם.
ליאור: כן.
יובל: אז אני סוג של היסטוריון ציבורי כזה שההרצאות, יש לי המון הרצאות שעוסקות בהיסטוריה, מספר סיפורים.
ליאור: טוב, אז עוד אל תספר את הכול.
יובל: כלום.
ליאור: תכף אני אשאל אותך לפי הסדר.
יובל: סותם, סותם.
ליאור: [צוחק] אל תסתום, זה מצחיק, שני פודקאסטרים רוצים לראות מי ידבר יותר. אז טוב, ניתן שנייה למוזיקה להיכנס?
יובל: כן, כן.
ליאור: מעולה, נתחיל בעוד שני... יה.
[מוזיקה]
ליאור: [עדיין מוזיקה ברקע] מה קורה, יובל?
יובל: מה המצב גיבור?
ליאור: [צוחק] מצחיק אותך, אה? [צוחקים] כי לא הייתה מוזיקה פה באולפן, רק אחרי זה היא מתלבשת, אבל אתה יודע, אתה מכיר את זה?!
יובל: מכיר.
ליאור: אז תגיד, סיפרת רגע מה היה בגיל 17, מתי חזרתם לארץ?
[סיום מוזיקה]
יובל: אני חזרתי, אז זהו, היה לי סיפור מצחיק ב... כשגמרתי תואר ראשון אז... צריך להסביר משהו, אהם... עכשיו... פעם הכי, כשראיתי את אבא שלי מתרגש, אבא שלי נפטר לפני, ממש לפני פחות מחודש, בן 69, אז הפעם שהכי ראיתי אותו מתרגש, היה את הנפילה הזאת עם המשטרה וכל הבית משפט וכל החרא הזה. ואז הלכתי לקולג' מקומי, כאילו, גם לא חשבתי מה אני עושה, הלכתי לקולג' מקומי. שם פגשתי כל מיני חבר'ה שחלק הכרתי בבית ספר. משכו אותי לעיתון, התחלתי לכתוב כאילו בעיתון קצת...
ליאור: עיתון של הקולג'?
יובל: כן.
ליאור: אוקיי.
יובל: ושיחקתי כדורגל, בקבוצת כדורגל הייתי שוער ראשון שם בקבוצה. ו... סיפור מעניין על כדורגל אבל, תכף אני אספר לך, אני מנסה רגע לשמור על... על כרונולוגיה מסוימת.
ליאור: [צוחק] זה בסדר, אתה יכול להתפזר.
יובל: אז, אז זהו, אז אחרי ש... אז אני אתפזר רגע, אני אתפזר רגע. אחרי ש... בעצם היה לי את האירוע הזה עם החבר'ה השחורים כביכול, אתה יודע... עד היום לא מצאתי מילה יותר, יותר מעניינת, יותר טובה, אז הרגשתי שאני נקלע למין מצב כזה שקצת... לא גזענות, כי היו לי כל מיני חברים שהם היו כהי עור והכול, אבל הרגשתי כן שאני נופל לאיזשהו מלכודת ויום אחד ראיתי חבר'ה שהם מהאיטי, מהגרים מהאיטי, באזור שגרתי בו היו המון כאלה, משחקים כדורגל.
ליאור: הם מדברים צרפתית, נכון?
יובל: קריאול, כן.
ליאור: אוקיי.
יובל: זה סוג של צרפתית. אז הצטרפתי אליהם ואז הם אמרו לי, 'שמע, יש ליגה', חלק דיברנו אנגלית וזה, 'יש ליגה שמשחקת, בוא שחק איתנו בליגה', אמרתי, 'יאללה מאוד אוהב כדורגל', הייתי שוער גם, שוער טוב. אז הצטרפתי להם והליגה שלהם, לא ידעתי, אבל היו מגיעים למשחק בין 3,000 ל-5,000 איש, כאילו מטורף.
ליאור: כן.
יובל: יותר מליגת העל בארץ לפעמים.
ליאור: כן.
יובל: בחלק מהמשחקים. וזה... שיחקתי איזה שנתיים, כאילו ממש, התחברתי אליהם ואתה יודע, באמת, צלחתי את הדבר הזה בהצלחה. כשהלכתי לקולג' המקומי, אז הצטרפתי לקבוצת כדורגל ואחרי זה לעיתון ואחרי זה לנבחרת דיבייט. והתקדמתי שם מאוד בשנתיים, התקבלתי לאוניברסיטה בשם "סירקיוז", בצפון מדינת ניו יורק, זכיתי שם באיזה שהיא מלגה, את התואר השני כבר עשיתי עם מלגה מלאה לגמרי, כאילו שילמו לי הכול הכול.
ליאור: במה עשית תואר שני?
יובל: תואר ראשון עשיתי ביחסים בינלאומיים.
ליאור: אההם.
יובל: תואר שני עשיתי ביחסים בינלאומיים והיסטוריה של ארצות הברית.
ליאור: מעניין.
יובל: כבר, כן, מאוד אהבתי היסטוריה ולא חשבתי שאפשר לעשות עם זה משהו, כאילו...
יובל: כן.
ליאור: אתה יכול להיות פרופסור באוניברסיטה,
ליאור: כן, אגב, זה היה בשנות... זה כבר היה אחרי שנת 2000, נכון?! כל הסיפור הזה עם התואר השני.
יובל: לא, איזה 2000, מה, אני לא כזה צעיר.
ליאור: בן כמה אתה?
יובל: אני כבר עוד מעט 50.
ליאור: [בפליאה] לא נכון!
יובל: כן, עוד שש שנים, עוד שש שנים.
ליאור: יווו, אתה נראה 35 גג.
יובל: לא, זהו, אני 44.
ליאור: אוקיי, מעניין.
יובל: זה בשנות ה-90, עכשיו מה רציתי.
ליאור: למה אני שואל.
יובל: כן.
ליאור: כי ... לקח הרבה שנים לארצות הברית, הרי אתה, אתה מבין בהיסטוריה, כנראה יותר ממני. לי יש תואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב, מכון כהן. ואחד הדברים הכי חשובים שלימדו אותנו שם, בגלל שזה תואר שני, זה שלהיסטוריה יש פנים רבות ואתה, פשוט קודם כל אתה צריך לבחור לאיזה היסטוריון אתה רוצה להאמין ולכל הסטוריון יש אג'נדה משלו והיו שם קורסים ואני זוכר שהיה קורס שלם שלימדו אותנו על מרידות של ויקינגים בתוך רומא ועכשיו היסטוריון אמריקאי קפיטליסט מספר על התקופה והיסטוריון... נדמה לי... לא זוכר מה היה, מברלין או משהו ממזרח אירופה.
יובל: אוקיי, קומוניסט, כן.
ליאור: קומוניסט מספר על התקופה. והוא מספר איך הם התארגנו ממש כמו קומוניסטים וזה וזה והקפיטליסט מספר ש... והליברלי מספר, זה בכלל לא קשור וזה בכלל, כאילו שניהם מספרים סיפור אחר לגמרי. עכשיו למה אני שואל, כי בשנות, נראה לי שזה היה בערך בשנות ה-90 ואחרי 2000 וכולי, בארצות הברית הרבה מההיסטוריה שקשורה נגיד לשחורים.
יובל: אההם.
ליאור: הם קצת שכתבו אותה מחדש, כי לפני זה, היה מקובל גם בספרי היסטוריה אבל גם במדינה עצמה, אתה יודע בהרבה מדינות עד שהיו בחירות שהם השתתפו בהם, היה את כל הסיפור עם רוזה פארקס והאוטובוס וכולי, אז לקח הרבה זמן עד שהם קיבלו זכויות שוות ואז הם היו צריכים את ההיסטוריה מחדש לסדר ולספר על כל מיני דברים שקורים שם עם... עם השחורים והצפון והדרום וכל הסיפור הזה ואתה סיפרת שהייתה לך איזה נקודה בעבר, נקודה... זה מצחיק אבל בעברית אומרים נקודה שחורה.
יובל: אההם.
ליאור: של היתקלות לא נעימה. אז איך זה היה כשלמדת פתאום היסטוריה שהיא יותר סובלנית וזה, כאילו, אתה התעמתת עם זה, זה עבר לך בראש, זה עימת אותך עם משהו?
יובל: אהה... תשאל אותי עוד פעם.
ליאור: [צוחק] האם, האם כשפתאום אתה לומד על היסטוריה של ארצות הברית.
יובל: כן.
ליאור: שזה היסטוריה שמלאה בשני צדדים.
יובל: אוקיי.
ליאור: של שחורים ולבנים ומלחמת העצמאות וכולי, האם איכשהו נכנס לזה העניין האישי שהיה לך,
יובל: הבנתי.
ליאור: ההיתקלות עם החבר'ה בגיל 17.
יובל: לא, האמת שלא כל כך, היו לי חברים שחורים אפריקאים אמריקאים והיה לי שותף לחדר פעם אחת שהוא היה אפריקאי אמריקאי מוסלמי... היו לי כל מיני חבר'ה צעירים אמריקאים, נסעו ללונדון, אז הכניסו את הבחור הזה. והוא אמר לי, 'אני מוסלמי וזה', הוא היה שחקן פוטבול שנפצע בעין ולא יכל לשחק יותר, אבל הוא היה ענק, כאילו משהו מטורף ובלילה הראשון שהוא ישן אצלי, כאילו שהוא ישן ב... מין דירה כזאת עם שני חדרים, פתאום אני שומע כזה צע... לא צעקות אבל משהו נורא חזק, 'אללה וואכבר' ואני כזה לא יודע... לקפוץ מתחת למיטה [ליאור צוחק] להתחמש, מה עושים? מה עושים? אז אני הולך כזה מציץ רואה זה השעון המעורר שלו [יובל וליאור צוחקים וליאור ממשיך לצחוק מאוד]. בקיצור, אז לא, האמת שקרה לי ההפך, רציתי רציתי לדעת יותר כאילו, דווקא, אתה יודע, ש... ב... בודהיזם תמיד אומרים שבלי סבל אתה לא ממש יכול להבין מה זאת חמלה. וזה זה קרה לי אותו דבר, לקחתי כל מיני קורסים שעסקו בקולנוע שחור, איך מציגים את השחורים בסרטים אמריקאים. ושם היה קטע, למה? הם יראו כל מיני סרטים של שחורים, איך מציגים אותם לא יפה, לא יפה, לא זה. בכל הסרטים האלה גם יראו את הדמות של היהודי, זה עם האף הגדול שגונב כסף כל הזמן [צוחק], כאילו זה, עשיתי את העבודה על איך מציגים את היהודים בסרטים של שחורים [ליאור צוחק]. הפרופסור מה זה לא אהב את זה והגשתי נגדו אחר כך קובלנה כזאתי והעלו לי את הציון [ליאור צוחק], כאילו זה היה הזוי כל ה... הסיפור הזה, כן, אתה יודע יש... יש לי קרוב משפחה שהוא... קרוב רחוק כזה, רב מאוד גדול, המגיד, בירושלים, הרב שלום שבדרון. אז... יש לי ספר שלו, כאילו הוא לא, אנחנו לא, הוא לא כל כך ציוני כן ואני מאוד, אבל בכל זאת, יש שם... אפשר ללמוד מכל בן אדם, זאת אומרת זה תלוי בך, אתה לא צריך לסגור... אתה יודע, בן גוריון גם, אהב לקרוא כל מיני ספרים, תמיד עניין אותו, הוא קיבל ספר בספרדית, אז אתה יודע מה הוא עשה? הוא נורא רצה לקרוא את זה אז הולך ללמוד ספרדית.
ליאור: גדול.
יובל: למד יוונית עתיקה ואז הוא נוסע ליוון וראה שהם לא מדברים בכלל יוונית עתיקה, הוא נורא כעס עליהם, 'מה זה? הם לא יודעים את השפה שלהם?', אז... אז זהו, אז הוא מספר שם סיפור נורא יפה שאיזה ילד שיחק אצלו בחצר, נפל ופתח את הראש והתחיל לרדת לו דם והוא לקח אותו לידיים ורץ למרפאה הסמוכה וזקנה שעמדה שם ברחוב רואה ורואה שהוא רץ ורואה את הדם ואומרת, 'אלוהים ישמור, שישמור אותו אלוהים'. וכשהוא מגיע לידה, היא פתאום רואה שזה הנכד שלה! מתחילה לצעוק, 'מאירק'ה, מאירק'ה', הוא אומר, 'ככה אנחנו גם, אם זה לא קרוב אלינו כל כך, אתה אומר, 'שאלוהים ישמור, שיהיה לכם טוב', אבל שזה קרוב אליך זה 'מאירק'ה מאירק'ה', אתה יודע.
ליאור: כן.
יובל: אני חושב שאני אני הצלחתי להבין כאילו, אתה יודע, חלק מהנקודות של מאיפה הם באים ולאן הם רוצים להגיע וכן הצלחתי להתחבר להרבה מאוד מהדברים, אבל אז אתה רואה כאילו מצד אחד אתה סובל, מצד שני.
ליאור: כן.
יובל: אתה גורם לאחרים לסבול אז,
ליאור: כן.
יובל: זהו, התפזרנו, רגע, אני רוצה לחזור רגע למשהו ש... השארתי אותו פתוח, אני מסיים אותו בדקה. ש... סיימתי את הקולג' המקומי אחרי שנתיים אז נכנסתי שם לתוכנית של מצטיינים והייתי שם בנבחרת דיבייט, זכיתי בכל מיני פרסים כאילו, באמת, זה היה ואז גם... נתנו לי להעביר את הנאום ב... של הבוגרים.
ליאור: אה, של סיום הקולג'?
יובל: כן.
ליאור: איזה כבוד.
יובל: עכשיו תבין, זה שנתיים מהמעצר שלי ב... זה והשופט ועבודת שירות, כאילו,
ליאור: כן.
יובל: ואני זוכר שאבא שלי... ראיתי אותו אחרי זה וראיתי שכאילו ירדו לו דמעות, הפעם היחידה שאני זוכר, אולי היו עוד פעם או פעמיים שראיתי את אבא שלי בוכה.
ליאור: כן.
יובל: אז זה היה מאוד מרגש, עד היום זה מאוד מרגש בשבילי וזהו, זה היה... כשסיימתי... התחלתי עוד סיפור, עכשיו אני סוגר את כל הפינות רגע [ליאור צוחק] את כל הסוגריים.
ליאור: אין שום בעיה.
יובל: את כל הסוגריים.
ליאור: אני אוהב סוגריימים.
יובל: כשסיימתי את התואר הראשון, נסעתי לעשות סטאז' או התמחות בצלב האדום, בשוויץ, בג'נבה. עבדתי שם כמה חודשים, מאוד מעניין, הבנתי שאני לא רוצה לעשות, זה כאילו, זה לא, לא מדבר אליי. מצאתי שם באיזה יריד כזה של כל הספרים בצרפתית וזה, מצאתי שם ספר באנגלית של עמוס אילון שנקרא "הישראלים" ואחרי שלושה או ארבעה עמודים החלטתי שאני חוזר לארץ לעשות צבא, כאילו היה לי תואר שני לפניי ועוד עבודה בקונגרס שחיכתה לי, אבל, החלטתי שאני הולך לעשות, לחזור לארץ ולעשות צבא ואחרי שסיימתי תואר שני וסיימתי עם... כמה חודשים עבדתי בקונגרס בוועדה ליחסים בינלאומיים, חזרתי לארץ, לעשות צבא, הייתי בן 24.
ליאור: וואו.
יובל: לא כל כך רצו לגייס אותי וזה, אבל... בסוף התעקשתי ו... זהו ועשיתי שריון, שנה... שלמה בשריון שחצי שנה עזבתי את הפלוגה ואת הגדוד שאיתם עשיתי, עברתי לגדוד אחר, בשביל לעלות ללבנון, למוצב ריחן ושם הייתי חצי שנה,
ליאור: הרגשת קצת שאתה צריך כאילו להחזיר אהה... את מה שלא הספקת בגיל יותר מוקדם?
יובל: אה...
ליאור: כאילו למה, אתה מציין את זה, כאילו התנדבת לעבור לפלוגה אחרת כדי לעלות ללבנון?
יובל: כן. כן, רציתי לתרום ולא רציתי בשנה הזאת לעשות שום דבר שהוא לא פול, כאילו מאה אחוז, אתה יודע, אני גם הייתי רגיל מהאוניברסיטה, ימי שישי בערב לפעמים, לשבת, לתת, כי זה הכי שקט, אתה יודע, בחדרי מחשבים, אז לא היו עוד לפטופים לכל אחד.
ליאור: תגיד משהו, רגע,
יובל: כן.
ליאור: מכל האוניברסיטה, אתה אומר באותו זמן הייתי גם בכדורגל וגם בדיבייט וכולי, כלומר החיים שלך היו מלאים עד הקצה, מלאים עד הקצה. לא סיפרת מה היה עם זוגיות וזה, אבל נשמע שכאילו מה שנקרא מהבוקר עד הערב היה לך לו"ז ארוך, לא ישבת והשתעממת ועכשיו פתאום, אתה בצבא, יש מלא רגעים של... מחכים למשהו שיקרה, נכון, כזה בין קורסים, בין זה...
יובל: נכון.
ליאור: עד שעולים למעלה, פתאום אתה ככה בזה, אני מניח שאין לך איזה 20 ספרים לידך או משהו כזה, אה... כן היו לך? [צוחקים] רציתי לשאול, רציתי לשאול, מה עשית? מי שרגיל לכזה קצב מהיר.
יובל: כן.
ליאור: פתאום הוא נמצא במקום הזה, אוקיי, יש אימונים, זה קשה, אבל יש לך תמיד בצבא, יש תמיד תקופות כאלה של שקט, מה עשית שם?
יובל: יש כיס במכנסיים במדי ב', יש כיס מאוד גדול.
ליאור: הדגמ"ח.
יובל: אז הייתי קונה, כן, הייתי קונה ספרים שנכנסים בכיס.
ליאור: גדול.
יובל: שם אותם בכיס וקורא. בלבנון העברתי מארבים ב... בלעתי, אני לא... אפילו לא יודע להגיד לך כמה, כל כך הרבה ספרים, שזה היה בשבילי כאילו תואר שלישי, אתה יודע. [צוחק]
ליאור: גדול.
יובל: כתבתי, קראתי, בתוך הטנק שאתה יושב שם במארבים וזה, יש לך שעות שאתה צופה וזה וכל מיני ויש לך שעות שאתה במנוחה כאילו.
ליאור: כן.
יובל: אז בשעות במנוחה היה לי מין פנסון קטנצ'יק כזה. והייתי יושב עם ספר, בצורה ככה מאוד מוזרה, כאילו אתה... יש חום כזה בתוך התא וזה...
ליאור: כן.
יובל: זה משהו ש... מאוד מיוחד, רגעים מאוד מיוחדים וזהו, אז שמה גמרתי הרבה מאוד ספרים אבל, לא הייתי הרבה שנים בארץ, לא גרתי, המון שנים בארץ ומגיל 14 הייתי בארצות הברית, זה בכל זאת תקופה מטורפת שאתה חי בתור אמריקאי וחזרתי פה מאוד אמריקאי.
ליאור: כן.
יובל: ישראל... בארצות הברית הרגשתי מאוד ישראלי, כי מאוד... גם בקורסים שהיו לי והיה פרופסורים שהיו כאלה חצי אנטישמים. אז הייתי קם, כאילו נעמד באמצע הקורס, לא משנה 300-400 איש בזה והייתי אומר לו, 'תקשיב, הספר הזה שאתה משתמש בו, הנה מה שמישהו אמר עליו, זה לא נכון להשתמש בו, זה טעות, אתה... את כל המוחות פה בכיתה מלמד אותם היסטוריה לא נכונה', כאילו ממש הייתי... אנשים מוחאים לי כפיים ו... הפרופסור הזה לא משנה, גם אחר כך הוא נתן, הוא הרביץ לי איזה משפט כזה מאוד אנטישמי ודאגתי שהוא לא יילמד שם יותר, כאילו.
ליאור: וואו.
יובל: ממש, כן, סיפור. אמר לי משהו, 'אתם, אתם ששולטים באוניברסיטה', כן, אני יודע מה זה אתם, בקיצור אז... כשחזרתי לארץ לעשות צבא, לא... הייתי נורא כזה, אתה יודע, עוד ב'סטייט אוף מיינד' האמריקאי כזה ולא משחרר, לא כזה אומר, 'יאללה עברנו פאזה', לא, אני... אז אני בא לצבא ומתחילים שם לצעוק, כל מיני אנשים, עכשיו אני רק סיימתי בקונגרס ואתה יודע, למה לצעוק? תגיד לי ב... יפה בשקט, אני אעשה מה שאתה רוצה [ליאור צוחק] למה לצעוק? ואני בא שם לצבא ולא יודעים מה לעשות איתי ואומרים לי, 'תעלה פה לאוטובוס, יש קורס של ג'ובניקים', אני אומר, 'אני לא עולה', אומרים לי, 'אתה הולך לכלא', 'מה לכלא, אני רוצה להיות קרבי', 'אה, קרבי, בוא נלך נקרע אותך' [ליאור צוחק מאוד], אף אחד לא סגור על מה קורה בדיוק ואז הביאו אותי זורקים אותי במדבר באיזה סיירים שם, אומרים לי, 'לך ל... ', לא יודע מה, 'לך לסמח', עכשיו אני רואה על הבתים, על הבניינים, כתוב ואני יודע מה... מחפש... איזה, מחפש בניין שכתוב סמח. אחרי שעה אני לא מוצא, אני חוזר לזה [ליאור צוחק], אמרו לי, 'מצאת?', 'לא... חיפשתי בכל הבניינים', אני אומר להם, 'לא ראיתי כלום', 'מה בניינים, זה בן אדם', 'בן אדם? שקוראים לו סמח? איזה מין שם זה', אתה יודע אני [ליאור ממשיך לצחוק] ואז אני לא יודע, הולך לאיזה תור, עומד בתור, בא אליי איזה אחד כולו פרצוף אדום כזה מתחיל לצרוח עלי, 'מה אתה מדבר', אני אומר לו, 'סליחה אבל מישהו שאל אותי שאלה, צריך להגיד לו משהו, כאילו, צריך לענות', הוא אומר, 'לא מדברים, זה תור לאוכל', אמרתי לו, 'סליחה וזה', לא, כאילו, לא ידעתי בכלל מה זה ואז הוא כזה מסתכל עלי ואומר לי, 'מה, רק באת עכשיו, מאיפה אתה?', אז אמרתי לו, 'כן, אני הגעתי מפה', אומר לי, 'שש, אני לא רוצה לשמוע אין לנו זמן... אתה רואה את העץ? 30 שניות זוז!'. עכשיו אני, אתה יודע, אני בן אדם לא טיפש, כאילו מחזיק מעצמי לא... לא הכי חכם בעולם... אני יודע מה זה עץ, אני יודע מה זה 30 שניות, אני לא מצליח להבין מה הבן אדם רוצה ממני' [ליאור מתפקע מצחוק], מה הוא רוצה? מה קשור עץ ו-30 שניות? כאילו מה, צריך לטפס על העץ, מה... מה לעשות?
ליאור: לגדוע אותו.
יובל: עכשיו אני תיק על הגב, נתנו לי איזה נשק כזה שבפעם הראשונה אתה יודע הוא עליי כזה באלכסון ואני מחזיק מגש לאוכל, עם סכו"ם עם כל הזה, אני לא יודע מה מה עושים, באמצע המדבר שמה [ליאור ממשיך להתפקע מצחוק] ואז אני אומר לו, 'רגע, אבל מה... מה אני עושה עם התיק? מה אני עושה עם המגש?', עכשיו ההוא התחרפן שמה, הביא לי כזו צרחה, תקשיב, [שניהם מתפקעים] אני כל כך נבהלתי, אף אחד לא צרח עליי ככה, [ליאור משתנק מצחוק] המגש עף לי באוויר, זה לא אני אפילו, המגש עף לי באוויר, התיק הסתבך לי ברגליים, אני רץ כזה לעץ, עכשיו רצתי נורא מהר גם, נפלתי מהזה... קמתי, עכשיו הגעתי לעץ בפחות מ-30 שניות. ואני כזה כולי מסתובב, מחייך, אתה יודע, הולך כזה חזרה.
ליאור: [ממשיך לצחוק] אבל אתה אמור גם לחזור אחרי 30 שניות
יובל: והוא אומר לי, 'תחזור בריצה', מתחיל לצעוק ואז אני מבין שפספסתי, אני צריך גם לחזור בריצה, בקיצור חזרתי, בקיצור אני רצתי כל כך הרבה בחודשים... שלושה ארבעה חודשים ראשונים שלי בצבא. [צוחק] זה היה... [שניהם צוחקים]
ליאור: התגעגעת לחבר'ה מהאיטי.
יובל: וואה, לא, זה היה ממש, זה היה... הייתה חוויה מטורפת, באמת.
ליאור: אז סיימת את הצבא בגיל 25-6, נכון?
יובל: כן, ממש סוף 24 כזה סיימתי צבא. ואז חיפשתי מה לעשות עם עצמי, היה לי כבר תואר שני, שהייתי בקונגרס עזרתי לשגרירות הישראלית. הייתי מביא להם כל מיני מסמכים שהם היו צריכים, הייתי מסדר להם מקומות בכל מיני ועדות. מה שהם היו צריכים עזרתי להם. אז דיברתי איתם כאילו, מה מו מי ואמרו לי, 'כשאתה מסיים את הצבא תחזור אלינו, תבוא לעבוד'.
ליאור: כן.
יובל: אז הייתה לי כאילו ואז אמרתי וואלה כאילו, בא לי משרד החוץ, אתה יודע. אני יכול באמת לשרת במשרד החוץ, אנגלית וזה. אז התקשרתי למשרד החוץ ואמרתי, 'אני רוצה קורס צוערים', אז אמרו לי, 'אוקיי', היה... היה דצמבר או ינואר והם אומרים לי, 'אולי ייפתח אחד באוקטובר אז תתקשר באוקטובר', עכשיו אני אומר לה, 'מה באוקטובר? כאילו מה אני עושה עד אוקטובר? והיא אומרת לי, 'אולי לא באוקטובר הזה, יש לנו בעיה עם תקציבים, אולי בשנה הבאה'. אז אני לא ידעתי מה לעשות, אתה יודע, ממש הייתי כזה, לא הכרתי גם אף אחד לא... אז...
ליאור: ההורים גם חזרו?
יובל: לא.
ליאור: לא?
יובל: לא.
ליאור: זאת אומרת, אז היית פה חייל בודד מה שנקרא.
יובל: ההורים שלי חזרו לפני... חודש, ההורים שלי חזרו, אחרי 30 שנה. כן, הייתי חייל בודד, גרתי אצל סבתא שלי.
ליאור: אוקיי.
יובל: אההם…
ליאור: איפה גרתם?
יובל: במושב, אביחיל. ששם גדלתי כאילו גם בתור ילד, לפני שההורים שלי עזבו.
ליאור: איפה זה?
יובל: זה ליד נתניה.
ליאור: אוקיי.
יובל: אז כן, אז גרתי אצלה וזה היה באמת... קטע מטורף כי שלושה חודשים לא... לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
ליאור: הספקת לרכוש חברים בצבא?
יובל: כן כן כן. הרבה מאוד חברים ו...
ליאור: אוקיי, אז היה לך חבר'ה, מה מה הם עשו, אה הם היו אבל הרבה יותר צעירים.
יובל: הם נשארו אחר כך עוד שנתיים בצבא.
ליאור: נכון.
יובל: כן, אני בגלל הגיל.
ליאור: אוקי.
יובל: אתה יודע, היה לי קטע בלבנון, שהיו שם חבר'ה יותר מבוגרים ו... היו אומרים, לא יודע מה, אתה יודע, כאילו אנחנו היינו מה שנקרא "הצעירים", כן? עכשיו החבר'ה באמת הגיעו צעירים, חבר'ה 18-19, אז בא אליי איזה, באים אליי כמה חבר'ה אומרים לי, 'הטנק שלנו... תסיימו, תסגרו לנו את הטנק', אני אומר לו, 'מה זה לסגור לך את הטנק, סגור ת'טנק שלך בעצמך, מה', [צוחק] 'מה, ככה אתה מדבר... חכה תגיע לפלוגה, חכה תראה מה יהיה לך', עכשיו אני יודע שאני לא בא לפלוגה, אני אומר, 'יו יו אני מת מפחד, מה תעשו לי, אימאל'ה', אתה יודע והם... וזה, בסוף מישהו אמר להם, 'יא מפגרים, הוא איזה עורך דין בארצות הברית', אתה יודע אז... [צוחקים קלות] לא עורך דין אבל לא משנה, אבל לא, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי אחרי הצבא, עבדתי באיזה בר, בתור ברמן. הלכתי לעבוד בחברה שמוכרת דלתות, הסתובבתי ומכרתי דלתות, [ליאור צוחק] כאילו באמת, לא ידעתי מה, מה הלאה.
ליאור: כן.
יובל: ואחרי שלושה חודשים פשוט נמאס לי ועזבתי חזרתי לארצות הברית. השגרירות גם... לקח להם יותר מדי זמן עד שחזרו אליי, אז בינתיים איזה חבר אמר לי יש לי איזה משהו משרה, משלמים כאילו המון כסף ו... וצריך לדעת יוניקס. עכשיו באוניברסיטה שאני הלכתי בשנות ה-90 עוד לא היה דפדפן, שתבין מתי הלכתי, אז בשביל לשלוח מייל הייתי צריך לדעת יוניקס, אז ידעתי יוניקס אבל גם אתה יודע, לקחתי ספר, שלושה ימים, אתה יודע יוניקס, לא, ממש לא, לא בעיה למי שמבין במחשבים. וזהו והתחלתי לעבוד בהייטק ופשוט 15 שנה נקלעתי ל...
ליאור: [מופתע] מה?
יובל: כן.
ליאור: וואו, פתאום הבאת 15 שנה פה.
יובל: כן, 98'.
ליאור: רגע, איך קראו לחברה?
יובל: עבדתי בארצות הברית בחברה שקראו לה "איי-טי-ג'י".
ליאור: אוקיי.
יובל: Investment Technology Group, חברה שמתמחה במסחר אלקטרוני אבל אנונימי ל-hedge fund (קרן גידור), זה חברות גדולות.
ליאור: אוקיי.
יובל: אז כאילו אתה יכול לקנות, לקנות ולמכור הרבה מאוד מניות בלי להשפיע על מחיר השוק שלהם.
ליאור: אהממ, הבנתי.
יובל: נגיד יש לי מיליון מניות ואני רוצה למכור 100 אלף, ישר מישהו אומר רוצה למכור 100 אלף המחיר יורד.
ליאור: נכון.
יובל: ככה מוכר אנונימית. מישהו שקונה יכול לקנות 20 אלף, הוא לא יודע כמה שמתי למכירה.
ליאור: הבנתי, מעניין.
יובל: ואחר כך עבדתי בחברת בסיסי נתונים שקראו לה "סייבייס", ש... הייתה אז חברה יחסית צעירה ומאוד מאוד גדולה בניו יורק.
ליאור: ובאיזה תפקיד עבדת בחברות האלה?
יובל: אז בהתחלה הייתי מין כזה קראו לזה אנליסט ואחרי זה הייתי די.בי.איי - דאטה בייס אדמיניסטור, טיפלתי בבסיסי נתונים אחר כך מחסני נתונים, בסוף עברתי לאיזשהו תפקיד טכני ואחר כך לתפקיד שיותר בתחום של קצת טכני קצת מכירות, אם אתה יודע מכירות ואתה איש טכני כאילו אתה... המקום שלך הייטק.
ליאור: אז אז אם אני רגע עושה זום אאוט.
יובל: שים, שים להם מוזיקה, חפרתי להם עכשיו שעה.
ליאור: לא לא לא, להפך.
יובל: מסכנים.
ליאור: יש לך עוד הרבה לחפור. אני עושה רגע זום אאוט... למדת המון, קראת המון, עשית דיבייט, היית באוניברסיטה, אפילו הלך לך מעולה הצטיינת, עכשיו את כל זה אתה שם על פאוז, או אתה חושב אולי על סטופ, אבל אני אומר בכוונה על פאוז.
יובל: כן.
ליאור: הולך עושה צבא, חוזר, 15 שנה בהייטק ב... כדאטה בייס אנליסט, דברים שכאילו לא קשורים לעיון, למחקר, להיסטוריה, לשום דבר וזה. ואז כאילו מה מה מה מה קורה?
יובל: אז בכל השנים האלה שהייתי בהייטק הרגשתי שאני בן אדם מאוד אמוציונלי ו... ומתחבר לרגש של דברים מאוד מהר והייתי מאוד, אתה יודע, גם בתחום שלי מאוד כזה רגיש וכזה מאוד, אתה יודע, נורא אכפת לי מהדאטה בייס… [ליאור צוחק] שתכלס כאילו זורקים אותך למחרת מהעבודה ולא אכפת לך מהדאטה בייס, אז... אז הבנתי שזה כאילו לא, אתה יודע, חיפשתי מה לעשות, רציתי להתחיל דוקטורט בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. אחרי איזה חודש חודשיים הבנתי שזה כאילו פשוט משעמם, זה פשוט אני משעמם וזה לא היה זה, ניסיתי אחר כך גם באוניברסיטת חיפה לעשות משהו שגם לא הצליח. ואז הלכתי ועשיתי תעודת הוראה ב-2006... ב... בהוראת היסטוריה, התעסקתי בזה קצת, עבדתי בזה טיפה.
ליאור: אבל איפה?
יובל: בסמינר הקיבוצים.
ליאור: אה! אז חזרת לארץ?!
יובל: ב-2000 חזרתי לארץ, שכחתי להגיד.
ליאור: אוקיי..
יובל: ב-2000 חזרתי לארץ. אחרי שלוש שנים שהייתי בהייטק, מה קרה? יום אחד דפיקה בדלת. לא, לפני הדפיקה בדלת. אני פוגש מישהו ישראלי ו... מתחילים לדבר.
ליאור: כשאתה בחו"ל?
יובל: בניו יורק, גרתי אז בניו יורק על רחוב ברודווי 81, איפה שסיינפלד גר, בסדרה, ממש שמה. אז... פגשתי מלא חברה ישראלים ופשוט התנחלו אצלי בדירה. ו... זהו ונהיה לנו ממש, אתה יודע, כמה חודשים כאלה של כיף מטורף, מסיבות, הולכים לסנטרל פארק, לשלג, באמצע הלילה. קטע מטורף. ובאו לי חברים, יום אחד דפיקה בדלת איזה חבר שלא ראיתי המון שנים, מופיע אצלי גם בהפתעה כזאת, זה היה תקופה מדהימה. ושהם כולם עזבו, אז היה לי נורא לבד, קודם כל, כי כמה שיש לך חברים בארצות הברית, גם שיש לך חברים ישראלים שעובדים שם בכל מיני דברים, אתה מוגבל, מתי אתה יכול ללכת, מתי אתה יכול לבוא.
ליאור: כן.
יובל: ואז החלטתי שאני חייב לחזור לארץ, כאילו שבאמת, המקום שלי הוא פה, כי... החברות הזאת שיש פה, אין את זה שם. אין את זה שם, זה לא... אתה יודע, אני לא רוצה, אני לא רוצה להכליל ואני לא רוצה להגיד, אתה יודע, גם יכול, יכול להיות שמישהו יגיד על סמך ניסיונך ונכון,
ליאור: כן.
יובל: באמת היו לי חברים באוניברסיטה. אבל גם באוניברסיטה היו לי חברים ישראלים וזה לא היה אותו חיבור עם האמריקאים, זה היה, עד היום אנחנו בקשר מאוד טוב, יש לי חבר, דן שהוא גר בלונדון, עד היום אנחנו בקשר ממש כמו אחים, אתה יודע, הוא צריך משהו, לא יודע מה, אימא שלו, ישר אני הכל עוזב ומוכן זה, כי, כי הקשר הזה של של של ישראלים הוא מאוד חזק, מאוד מאוד חזק. אז חזרתי ב-2000, לקראת סוף שנת 2000 או בקיץ 2000 חזרתי לארץ, עבדתי פה בחברות של בסיסי נתונים, מחסני נתונים, עבדתי בנס טכנולוגיות.
ליאור: אוקיי.
יובל: איזה תקופה ארוכה. וכל הזמן הזה רציתי נורא לעשות עוד משהו. אני מניח שגם לא הייתי עושה את זה אם לא היה קורה לי איזשהו משבר מאוד גדול בחיים או איזשהו ניסיון כזה מאוד רע, שאתה יודע, הרבה דברים רעים שקורים לנו בחיים, מהם אחר כך יוצא... יוצאים דברים טובים... אז, אז זהו, זה ה... זה פחות או יותר מה שקרה וככה הגעתי להיסטוריה...
ליאור: אז למדת, הלכת לסמינר קיבוצים ללמוד הוראה.
יובל: כן.
ליאור: הוראת היסטוריה.
יובל: כן.
ליאור: אז תכננת להיות מה? מורה בבית ספר?
יובל: חשבתי, אולי, מורה בבית ספר, להשפיע, לעבוד עם חבר'ה צעירים, אתה יודע גם... הסיפור שלי, זה שאני מספר לך את הסיפור שלי זה לא בשביל לבוא ולהגיד, 'וואו תראה את הסיפור שלי', ממש לא, כאילו ההפך. זה לבוא ולהגיד לחבר'ה הצעירים, אתם יכולים להיות כאילו, פיילרס, כישלונות בגיל 16-17 באמת. אל תתייאשו, כאילו באמת, הדרך היא נורא ארוכה, יש אנשים מפורסמים בחיים, שבגיל 25-30 הם היו כלום! כלום!
ליאור: כן.
יובל: אתה יודע... סתם בן גוריון, שעכשיו אני עושה עליו את הסדרה, לא היה איזה מישהו... סתם היה מסתובב בירושלים רעב בגיל 25 כאילו, אני אומר לך אנשים... זה זה לא, לא להתייאש, לא להתייאש, לא להתייאש, באמת הדרך נורא ארוכה, לא להתייאש.
ליאור: אוקיי, אז עשית את התואר ו?
יובל: אז אחרי סמינר הקיבוצים נורא רציתי לעשות עוד משהו והתחלתי לשחק, אני נורא אוהב משחק. אז תמיד שואלים אותי אחרי ההרצאות שלי.
ליאור: רגע אבל במה עבדת אחרי סמינר הקיבוצים?
יובל: לא, לא, המשכתי בהייטק.
ליאור: אה, אוקיי.
יובל: עד 2013 המשכתי בהייטק.
ליאור: הבנתי.
יובל: כאילו 98ק עד 2013 אבל בד בבד, כאילו יום בשבוע.
ליאור: כן.
יובל: באתי לחברה שעבדתי בה, אמרתי להם, 'אני רוצה לעזוב'. כבר התעסקתי קצת במכירות, ידעתי איך זה עובד ואז הוא אומר לי, 'מה, למה?', אמרתי, 'לא, אני רוצה ללמוד יום בשבוע אז, נראה לי אני לא יכול להישאר פה', 'לא אתה יכול להישאר פה, תישאר במאה אחוז משרה', [ליאור צוחק ויובל מצטרף לצחוק] אתה יודע, אתה לא מבין איך זה עובד, אתה לא מבין איך העסק עובד, צריך זמן, צריך זמן לפעמים בחיים. אז... אז הלכתי ללמוד תוך כדי עבודה ואז שסיימתי נסעתי לאיזה חודשיים למרכז אמריקה עם אשתי והייתה לנו ילדה בת שנה וחצי לעשות קצת טרקים, שאני לא עשיתי אף פעם... זהו ואז... ואז חבר אמר לי, 'יש משהו שנקרא פודקאסט', ב-2008. התחלתי להקשיב לכל מיני, שמעתי את רן לוי, שמעתי פודקאסטים בארצות הברית והבנתי... אז קודם כל, זה לא היה ההתנסות הראשונה שלי, עבדתי בתחנת רדיו כשהייתי צעיר... ליד הבית שלי הייתה תחנת רדיו, של דתיים והיו המון המון דתיים שגרו לא רחוק מאיתנו, אז עבדתי שם בתחנת רדיו וניגנתי מוזיקה חסידית, עד היום מוזיקה חסידית אני מת על זה, כאילו ממש.
ליאור: גדול, גדול.
יובל: נורא נורא אוהב את זה. ו... ו... ונורא אהבתי כל מיני תוכניות ב"אן-פי-אר", בתחנה האמריקאית ויום אחד, אני זוכר את זה עד היום, שמעתי מישהו מראיין מישהו והוא אומר לו, 'בוא אני אראה לך משהו' והוא הולך לאיזה מחסן אצלו בחצר. ב... תוכנית טלוויזיה או משהו ישר חותכים, עוברים למחסן, נכון? הכול נורא נורא מהר.
ליאור: כן.
יובל: פתאום אני שומע אותם הולכים למחסן.
ליאור: את הצעדים.
יובל: ואתה שומע צעדים על חצץ [משמיע קול: קחח קחח קחח קחח] וזה מין כזה שקט, אתה יודע, אתה שומע סיפור ואמרתי, 'יו, אני כל כך אוהב את זה' [ליאור צוחק קלות] ורק עשר שנים מאוחר יותר הבנתי שכאילו פתאום מישהו נתן לזה שם "פודקאסט" ל...
ליאור: כן.
יובל: לדבר הזה. ואז היה לי מיקרופון, היה לי מצלמת וידאו, נורא אוהב לעשות סרטוני וידאו, אהבתי נורא לעשות סרטוני וידאו, עשיתי כל מיני סרטונים כאלה יפים. לקחתי את המיקרופון ופשוט מאחת הכיתות שלי בסמינר הקיבוצים, היה לי כזה מחברת, פשוט רצתי על זה עם עוד קצת מחקר, עם עוד קצת זה... וזהו והיו לי.
ליאור: מה זה רצת, רצת על מה, מה היה שם?
יובל: הקלטתי, פרק על ישו.
ליאור: החלטת שאתה מקליט פרק על ישו.
יובל: כן .
ליאור: קראת לזה פרק או חשבת שאתה עושה "וואן טיים" וזהו?
יובל: לא יודע, אמרתי בוא ננסה, נקליט, נראה איך זה יילך.
ליאור: אוקיי.
יובל: ואז ראיתי שמונה הורדות
ליאור: עשית ב"וואן שוט"?
יובל: עשיתי את זה ב... "וואן שוט", את הכל, אבל אחר כך ערכתי קצת ב...
ליאור: ערכת קצת.
יובל: למדתי "אודסיטי" טיפה.
ליאור: כן.
יובל: ועד היום אני לומד "אודסיטי", דרך אגב
ליאור: "אודסיטי" זה התוכנה שבה אנחנו מקליטים עכשיו גם את הפודקאסט הזה.
יובל: שאנחנו מקליטים ועורכים.
ליאור: נכון.
יובל: שאני עורך כאילו... שלפעמים אני יושב, אתה יודע, על פרקים שלי. יש פעמים שאני יושב כאילו עשרות שעות על פרק.
ליאור: וואו.
יובל: כן.
ליאור : וואו.
יובל: כן.
ליאור: וואו... אתה משקיען חבל על הזמן.
יובל: אני משקיען כי... כי בסופו של דבר אם אני מחפש איזה מוזיקה, שהיא חייבת להתאים ואני לא מוצא אותה, אני לא... לא אנוח. אנשים שעובדים איתי, כאילו שהם בקטע העסקי, הם רוצים להרוג אותי [ליאור צוחק] יש חבל תלייה אצלי ב... במרתף, שהם רוצים לתלות אותי.
ליאור: טוב, רגע, רגע, רגע, רגע.
יובל: סותם.
ליאור: לפני שיש איתך עוד אנשים.
יובל: סותם!
ליאור: אתה מקליט פרק על ישו. לא, אתה לא סותם, אתה צריך להמשיך לדבר.
יובל: כן, סליחה.
ליאור: אני פשוט אסדר לך את הדברים.
יובל: סליחה.
ליאור: אתה מקליט פרק על ישו.
יובל: כן.
ליאור: שהרגע למדת ב... שיעור או משהו כזה?
יובל: כן, או קרוב...
ליאור: מה שאתה מכיר.
יובל: בדיוק.
ליאור: ומה, הכנת לעצמך כאילו...
יובל: קצת "נוטס" (notes).
ליאור: הכנת לך "נוטס".
יובל: לא כתוב.
ליאור: אבל את החומר הכרת כי היה לך נגיד טרי בראש.
יובל: כן.
ליאור: ו... מה זה היו שמונה הורדות? לאן העלית את הפרק?
יובל: "אייקאסט", היה אתר שנקרא "אייקאסט".
ליאור: נכון.
יובל: העליתי אותו ופתאום ראיתי שאנשים מורידים.
ליאור: אוקיי.
יובל: איזה שמונה אנשים הורידו ואני כאילו.
ליאור: ואתה לא יודע מי הם.
יובל: אין לי מושג, אבל אני באקסטזה, כי אני אומר לעצמי, תשמע, המורה שלימד אותי, הפרופסור הזה שלימד אותי בסמינר הקיבוצים, כמה היינו בכיתה? 15 איש?! אז כאילו, זה, כאילו העברתי עכשיו שיעור לשמונה אנשים, אתה יודע, אני ב... אני באטרף מהסיפור הזה. ואז עשיתי עוד איזה משהו על... לורנס איש ערב, נורא עניין אותי ואז נורא עניין אותי המסעות של לואיס וקלארק, זה כאילו ידע... כל מה שאני עושה בפודקאסט, אני מכיר קצת.
ליאור: אוקיי.
יובל: יש לי חור שחור, אם אני רוצה לדעת יותר ואני רוצה לדעת יותר, אז אני עורך את המחקר ככה ב... אתה יודע, ב... ב... ממש יושב על דברים לפעמים עד אמצע הלילה, הייתי יושב עד איזה 3 לפנות בוקר, שומע דברים, עורך וזה, הולך לישון, קם ב-6 וחצי, 7, מלא באנרגיות, אתה יודע, כי אתה עושה משהו, שאתה מאוהב בדבר הזה.
ליאור: כן.
יובל: ואז התחילו להיות יותר הורדות, כבר 20 לפרק, 100 לפרק ופתאום אני קולט כאילו שאני מלמד יותר אנשים מהפרופסור שלי, זה בסמינר הקיבוצים [ליאור צוחק] וזהו ואז...
ליאור: וכל פרק אתה דיברת לעצמך בעצם, נכון?
יובל: כן.
ליאור: לא ראיינת מישהו או משהו כמו שאנחנו עושים עכשיו?
יובל: לא, לא, לא, לא, לא.
ליאור: אתה כאילו עושה שיעור בהיסטוריה.
יובל: אני מספר סיפור היסטורי, לא, אפילו לא שיעור בהיסטוריה, אני מספר סיפור.
ליאור: רגע.
יובל: בהיסטוריה.
ליאור: איך ידעת לספר סיפור? כי לספר סיפור זה אומנות או משהו שאפשר גם ללמוד אותה.
יובל: כן.
ליאור: אבל איך ידעת לספר סיפור?
יובל: אההם... אז... זאת שאלה טובה, אני... נורא רציתי ללמד, כל החיים. לימדתי כשהייתי באוניברסיטה, כל מיני קורסים, פעם אחת לימדתי חבר'ה יפנים, שהגיעו לארצות הברית רק, "אידיומז" (idioms) זה נקרא, כל מיני כזה, אתה יודע, It's raining cats and dogs, כאילו יש משפטים כאלה.
ליאור: כן, כן, ביטויים באנגלית.
יובל: ביטויים כן, צריך להסביר מה זה "יורד חתולים וכלבים", אז אתה מסביר להם מה זה, מתי משתמשים. לימדתי קצת מחשבים, לימ... נורא אהבתי את זה, נורא אהבתי לראות פתאום שאנשים, נדלקת להם הנורה, אתה יודע. [מתלהב] שאתה עיניים כזה, גבות מכווצות ופתאום הגבות מתרוממות והעיניים נפתחות ואתה רואה שהבן אדם מבין ואתה כזה.
ליאור: כן, נפל האסימון.
יובל: נורא אהבתי את זה. אבל לא מצאתי שום מסגרת, אז אז כשהייתי בהייטק כתבתי ספר, כאילו עם עוד איזה שלושה כותבים, כתבנו ספר על בסיסי נתונים אופטימיזציה. אבל זה לא היה זה ואז שכאילו גיליתי את העולם של ההיסטוריה נורא רציתי ללמד את זה.
ליאור: כן.
יובל: והייתי עסוק במשחק, כאילו כמה שנים טובות, שיחקתי בכל מיני סדרות ישראליות, "האלופה"
ליאור: [מתפלא] באמת?
יובל: כן.
ליאור: גדול.
יובל: כן, אף אחד לא יודע, הנה עכשיו אנחנו...
ליאור: [צוחק קלות] אה לא ראיתי את הסדרה אבל אני...
יובל: הייתה סדרה "מתי נתנשק", היו עוד כל מיני, הופעתי בסדרה שנקראת "הג'וקר", סיפרתי בדיחות. היי ליאור, עזוב, זה... [ליאור צוחק] ניכנס לזה לא נצא מזה. כל מיני שטויות שעשיתי. אז זהו, משנכנסתי לפודקאסט, כאילו, הבנתי שזה עושה כמה דברים, אחד, זה מגרה את האינטלקט שלי, כי אני קורא לשם הסיפור וזה מה שעשיתי בדיבייט דרך אגב. אתה עובר על עיתונים, אתה סורק אלפי מילים בדקה ואתה לומד למצוא כאילו בדיוק את הדברים שאתה מחפש, את הנקודות האלה שאחר כך אתה צריך להציג טיעון... הנה טיעון שהוא מאתמול מופיע בעיתון, אומר ככה וככה... כל הזמן סורק בצורה מטורפת עיתונים, אתה גם לומד לדבר נורא נורא מהר, שעד היום שאני מופיע נגיד בדיור מוגן או מול קהל מבוגר אני כל הזמן צובט את עצמי להזכיר לעצמי להאט, כי אני מתלהב אז אני...
ליאור: כן.
יובל: אז גם אני אומר, 'אתה, אתה אתה אחראי לעשות לי ככה', שאני מהר מידיי, תעשה לי ככה, תמיד יש איזה מישהו כזה... [צוחקים] משעשע. אז משהתחלתי לעשות את הפודקאסט באמת זה גירה את האינטלקט שלי שצריך לקרוא.
ליאור: כל כמה זמן עשית פרק?
יובל: בהתחלה פעם בחודש כזה.
ליאור: אוקיי.
יובל: וגם העריכה, עבודה עם המחשב וגם מוזיקה, עבודה עם מוזיקה שאני נורא אוהב, אז הכל ביחד, פשוט יום אחד בום! התחבר לי. והבנתי שזה כאילו מה שאני רוצה לעשות, ממש כאילו בתור תחביב, אף אחד לא חושב הלאה, אתה יודע, זה.
ליאור: כן.
יובל: אתה יודע, שבאים לפה חלוצים ב-1880, אפילו אחרי זה, הם לא חושבים להקים מדינה, כי, זה כל כך רחוק מהם, שבהתחלה אפילו בן גוריון כאילו אומר, 'אני אקים איזה שהוא "commonwealth" כזה, איזשהו אוטונומיה יהודית בתוך האימפריה העות'מאנית. אך אחד לא... גם מאוחר יותר, 1920, 1930, אין פה מספיק יהודים ש... אף אחד לא חושב מדינה, חושב על הצעד הבא. זה, זה נורא קשה, אז גם אני לא חשבתי שיום אחד אני אעשה פודקאסטים, לא. חשבתי כאילו וואה, אני לא יודע מה, אני פשוט אמשיך לעשות את זה, זה נורא כיף. ואז, בסוף 2008, לא, ב-2008 נולד הבן שלי ירדן, הבן השני שלי, יש לי בת, נוי, גדולה וירדן הוא השני. ושנה... התחלתי לעשות את זה בסוף 2008, את הפודקאסטים. באביב 2009, אז... אז קרה איזשהו אירוע ששינה את החיים, יכול להגיד לך. הבן שלי לא הצליח לעשות פיפי. ואישתי, אישתי רופאת ילדים. בזמנו אז, היא הייתה בסטאז', התחילה לעשות סטאז' ברפואת נשים בכלל היא עשתה. מאז היא כבר הספיקה לעשות הרבה דברים, היום היא רופאת ילדים שמתמחה בנוירולוגיה, נוירולוגית ילדים. ו... גילינו שהוא לא יכול לעשות פיפי ואישתי ישר זה הדליק לה מנורות אדומות, היא נכנסה ללחץ ואני לא הסכמתי ללחץ, כאילו אמרתי, זה יכול להיות מיליון דברים. לא רוצה להילחץ, לא רוצה. ו... היה לו איזה בדיקה ובבדיקה הרופאה שעשתה לו את הבדיקה, איפה שאישתי עבדה, בבית חולים שאישתי עבדה, אמרה, 'אני רואה משהו, אני לא יודעת מה אני רואה', כאילו תלכו ל"מאיר" תעשו שם בדיקה. והבדיקה נקבעה ליום ראשון ובסוף שבוע הזה, זה היה סוף שבוע של מחשבות, שהראש, אתה יודע, אתה יורה לכל הכיוונים. וכל הזמן אמרתי לעצמי, 'עזוב, תחשוב טוב יהיה טוב', כאילו משהו כזה וחשבתי טוב ולא היה טוב, כאילו בדיעבד. עשינו איזשהו בדיקה, אחרי זה חזרנו והרופא כזה, אתה יודע, הוא מתחיל... איך לחתל, מה שלומכם ו... אתה יודע.
ליאור: cut to the chase.
יובל: דבר אחי כן, אני זה... ואז הוא אומר, 'טוב לילד יש "רבדומיוסרקומה" ואישתי כזה, אתה יודע, 'שיט' ואני לא מבין מה זה, לא מבין מה זה המילים האלו אומרות.
ליאור: כן.
יובל: אבל... הבנתי שזה לא טוב. ו... והוא מדבר ואני לא שומע, אני שומע אותו ואני לא מבין מה הוא אומר בכלל, אני לא, אני לא שם. אני רק רואה... אני מסתכל לשעון בחדר שלו ואני רואה את המחוג של השניות מפסיק לזוז. לא אשכח את זה כאילו, אני רואה את השעון של השניות זז שנייה ועוצר, שנייה ועוצר, כאילו ממש וזה היה לי נורא מוזר למה הזמן לא זז. ו... עלינו לקומה 7 שזה אונקולוגיה ו... זהו ואז אשתי כאילו אומרת לי, 'טוב בוא נתחיל, פרוצדורה' ואני אומר לה, 'איזה פרוצדורה, על מה את מדברת כאילו אנחנו לא פה, אני לא מוכן', אתה יודע ו... דודה שלי נפטרה ב-2003 מסרטן, דוד מצד אימא שלי, כאילו דוד אחר ב-2004 גם מסרטן, כאילו עברנו איזשהי תקופה, גרתי עם דודה שלי בבית תקופה. לא לא תכננתי שעכשיו הילד שלי עם סרטן, אתה יודע, לא... לא התאים לי, ממש כאילו אתה יודע, אמרתי, 'אני לא, זה לא מתאים לי, אני... אני הולך, אני הולך מפה'. והיא כאילו, אתה יודע, ישר היא הבינה אותי מאוד, לקחה אותי החוצה. בחוץ התפרקתי ממש כאילו, ממש אתה יודע כאילו... אני זוכר את דודה שלי איזה טיפולים היא עברה וכמה... עזוב את הטיפולים, הסבל שאתה עובר תוך כדי ואמרתי, 'מה עכשיו הקטן הזה, הילד בן עשרה חודשים, צריך לעבור עכשיו את מה', אתה יודע, לא, למה למה למה, כאילו. לא, לא הייתי מוכן להתמודד עם זה וזה היה... זה היה בשבילי... זה היה מכה נורא נורא קשה. ו... התחלנו את הטיפולים, כמובן ובהתחלה היה לו כל מיני ניתוחים... לשים פורט, הפורט הזדהם, צריך ניתוח, הילד הזה עבר איזה... לא יודע, 30 הרדמות ב ב... בשנה שעבר טיפולים, זה היה מזעזע, זה היה שנה איכסה, ממש כאילו, נוראית. אבל קרו לי כמה דברים בשנה הזאתי, אחד, בזמן שהוא היה בחדרי בידוד וכאלה, שרק אני והוא והוא ישן, אז... כתבתי פודקאסט, כאילו פשוט לקחתי נושאים וכתבתי וזה היה לי מין תרפיה כזאתי. ו... וראיתי שם המון דברים, ראיתי המון אנשים מכל מיני סוגים ומינים ואתה יודע, אתיופים וערבים וחרדים ו... וכולנו באותו חרא. וכל המחיצות נופלות ו... זה היה המקום הכי מדהים שהייתי בו בחיים, באמת אני אומר לך, כאילו מהבחינה הזאת ש... לא משנה מי הבן אדם שעומד לידך, כאילו אתה יודע מה עובר לו בראש ו... אתה יודע, כמות דמעות שאתה... , אתה לא בוכה ליד הילד בגדול שם, לא לא לא כי אסור לך, כי אתה פשוט לא! כי אתה... כי אתה מתווה לעצמך דרך ואתה הולך איתה, עד הסוף, אתה פשוט... אתה פשוט רץ בכיוון הזה. ובלילות, שהילדים יכולים לישון אתה עומד כזה בפתח של הדלת ואז אתה רואה את כל ההורים מגיעים לפתח של הדלת ועומדים כזה. אתה יודע מה עובר על כולם ו... אני יכול לספר לך על השנה הזאת, כאילו אתה יודע, הרים וגבעות, אבל אני אספר לך כאילו, אני אתמצת את זה. אחד הדברים שקורים במחלקה אונקולוגית, אנחנו מאושפזים בשניידר, זה שמגיעים המון ארגונים שמתנדבים... מגיעים כאילו לשחק עם הילד, לתת לך כמה דקות שתלך לעשות את הדברים שלך, להיות איתך, אין סוף ארגונים, אין סוף אנשים. ובשלב מסוים נסענו לצרפת להמשך טיפולים, הוא עבר איזה ניתוח של כריתה מורכב, אחר כך השתילו לו כל מיני צינורות בתוך הגוף. ומכניסים לתוך הצינורות האלה חומר בעצם רדיואקטיבי, מין טיוב כזה רדיואקטיבי, שהוא פולט קרינה מבפנים החוצה במקום ההפך. והיו שם ילדים, פליטים של אפריקאים, ש... לא היה איתם אף אחד. אני אומר לאחות כאילו, 'מי מי נמצא עם הילדה?', 'מה זאת אומרת, ההורים שלהם עובדים, גרים רחוק, אין אף אחד'. תקשיב, אנשים משאירים את הילדים שלהם לטיפול והולכים, באים בסוף השבוע, ילד בן שנתיים, ליאור. נקרע לנו הלב, נקרע לי הלב, גם בצרפת לא נהוג להישאר עם הילד לישון בלילה, בארץ כאילו, איזה הורה לא יישן עם הילד שלו באותה מיטה, ליד, אין… [דיבורו נמרץ ועוצמתו עולה] בישיבה, בעמידה, לא משנה מה, אתה לא תעזוב את הילד שלך, מנטליות! וזה, הבנתי פתאום שמה, שאתה פה... איך... איך החיים נוחים כמו בארצות הברית, אוטו גדול, בית גדול, אין לך את זה, אבל יש לך משהו אחר שאין שם, שאין במקומות אחרים בעולם, זה הקומיוניטי, זה הקהילה, ה... אתה יודע ב-11 בלילה הייתה מסתובבת איזה זקנה חרדייה כזאת מחלקת לנו סנדביצ'ים שהיא הכינה, אין אין לך כאלה דברים אתה יודע כאילו. ואז לא אכפת לך אם זה "ויז'ניץ", אם זה "סאטמר", אם זה "חב"ד", אם זה "עזר מציון", "גדולים מהחיים", כל הארגונים האלה שעוטפים אותך ומלווים אותך, אתה מבין שיש פה משהו מטורף, נורא נורא חזק. ועד היום אני משתדל, אתה יודע, לעזור מה שאני יכול, "גדולים מהחיים" אני עוד מתנדב איתם. החלטתי אחרי, קרה לי משהו אחרי ה... השנה הזאת הייתה קשה כי גם הטיפול לא הצליח כל כך. בשלב מסוים הרופא בא יושב איתנו ואומר, 'תראו אנחנו עושים את הטיפול הכימותרפי לפי הפרוטוקול וזה לא עובד, הגידול לא, לא זז'. כשאישתי, אתה יודע, היא היא... כזאתי קשוחה כזאת וזה, היא התחילה לבכות, כשהיא בוכה אני יודע שכאילו זה לא טוב.
ליאור: כן, יצאת מפורק.
יובל: משהו לא טוב קורה. וכן וזה לא לא, לא הלך, כאילו הגידול לא זז והיינו ממש ב... היינו שבורים, ממש כאילו, מהסיפור הזה ועוד יש לנו ילדה בבית שצריך לדאוג לה. ו... ו... וזהו ורק אחרי איזה כמה חודשים פתאום הוא אומר, 'אה תראו, יש זה, זה זז, זה קטן ו... ', כאילו, [נאנח עמוקות] אתה יודע, חברים שהייתי מדבר איתם, יש לי איזה חבר, מולי, דיברתי איתו בטלפון והוא כאילו שומע את זה ותוך כדי, אתה יודע, אתה לא שומע אותו, הוא נעלם [צוחק קלות] ואז אתה מבין כאילו שהוא, גם הוא מטפטף כאילו זה... כולנו חיכינו שמשהו יקרה. זה הייתה שנה מדהימה, מטורפת כאילו, שאמרו לנו גם בסוף השנה הזאת שיהיה לכם ריבאונדים כאילו, אתם תעברו אותה, תחזרו למסלול הרגיל אבל בעצם אתם אף פעם לא תחזרו למסלול הרגיל. עכשיו אני אגיד לך, קרה לי משהו מדהים ב... בזמן הזה, בתקופה הזאת. באחד הימים שישבתי, תראה איך היסטוריה מתחברת לכל הדבר הזה. ראיתי איזה אבא יוצא מהמחלקה, מחלקה אונקולוגית, הולך זקוף. עכשיו, אם יש משהו אחד שקורה במחלקה אונקולוגית, אנשים לא הולכים זקוף, אנשים הולכים ב... אנשים שבורים, אתה יודע, כאילו אתה... אחד, אתה לא יודע מה יקרה עם הילד שלך, היו לנו גם חברים שם שהילדים שלהם לא שרדו את הטיפול, כאילו ובאמת זה... עד היום אנחנו ככה בקשר, מאוד מאוד קשה. אתה רואה את הילד שלך סובל ואתה אומר, [ברוגז] 'כוסאמק, תן לי לסבול במקומו, תן לי לסבול במקומו, למה למה כל ה... ', אתה רואה את הילד שלך מקיא כל הזמן ועם כימותרפיה ורע רע רע. ו... ראיתי אבא אחד יוצא עם... הוא יוצא זקוף. ואמרתי, 'איך הוא יוצא זקוף? למה הוא הולך כזה בישר?' והתחלתי לחשוב אמרתי, רגע בוא נחשוב רגע על הפוך, מה יכול להיות טוב? מה יכול להיות טוב בדבר הזה? ואז אמרתי, רגע, עכשיו הילד שעובר טיפול, שלא היה קיים לפני 10 שנים, איזה מזל שאני חי היום בתקופה הזאת והוא עובר את הטיפול עכשיו, כי לפני 10 שנים זה כריתה, זה כל החיים להסתובב עם או שקית או שחזור או רע רע רע. והתחלתי להגיד לעצמי, תודה לאל שאני חי עכשיו, תודה לאל שאני נמצא כאן. וזה גם הרבה פעמים מה שקורה בהיסטוריה, אתה צריך לשים את עצמך בנעליים כאילו של מישהו לפני 10 שנים ואתה ואתה איכשהו מבין שהדברים הם הם שונים. הם... אתה יכול לראות, אתה בוחר מאיזה פרספקטיבה לראות את הדברים ואתה צריך פשוט לבחור לראות את הנכון. אני עד היום, אני מדבר המון עם חיילים ותמיד אני אומר להם, [דיבור נלהב] 'אם היית אומר למישהו לפני 100 שנה שאתה תהיה חייל עם כל היהודים, אותו צבא כאילו, לא כל היהודים בעולם, אבל... באותו צד, לובשים את אותו צבע', אנשים אומרים לך כאילו, 'אתה מטורף אתה כאילו'. לא רק זה, גם יהודים ממזרח אירופה ומצפון אפריקה שלא היה ביניהם כמעט שום קשר. תימנים, אתה יודע, שחשבו שהם בכלל איזה משהו אחר. ואתיופיה, שרק התחיל הקשר אז. אתה יודע, יצא איזה חוקר, 'כולנו נהיה באותו צבא, נשרת ביחד, נהיה באותו צד, נהיה כמו אחים כאלה, אתה יודע, מישהו... זה אי אפשר היה אפילו לדמיין את זה, ליאור, אי אפשר לדמיין את זה. והיום שאתה רואה את זה בצבא, אני מרגיש, אתה יודע, כזה מין התעלות, כזה מין... הרגשה מטורפת, כאילו אני נישא על ענן כמו... אתה יודע שהרצל ראה את החזון של המדינה היהודית, קרה לו איזה משהו, אני מרגיש אותו דבר היום, שזה כאילו אנחנו... אנחנו כל כך ברי מזל, יש לנו זכות כל כך מטורפת לחיות היום, כאן, במדינת ישראל של היום, עם כל הדברים האלה שמסביבנו, מאשר למה לפני 100 שנה, כן ואני תמיד אומר לאנשים, 'אתה רוצה לדעת כמה רע כאן? תקרא עיתון. אתה רוצה לדעת כמה טוב כאן? תקרא ספר היסטוריה' [ליאור צוחק] או שתשמע פודקאסט, כן, אותו זה... זה ממש ככה, זה מאיפה אנחנו בוחרים לראות את הדברים.
ליאור: תגיד שנייה, איך ירדן?
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentarios