החלטות הן כלי סופר-משמעותי לעיצוב החיים שלכם כמו שהייתם רוצים שייראו. וגם ההיפך - כשאנחנו בורחים מהחלטות, או לוקחים אותן מהסיבות הלא נכונות...
אז הזמנתי את יהודית כץ, קולגה קרובה, ללמד אותנו איך כדאי לקבל החלטות בחיים ובקריירה שלנו. צללנו אל הפסיכולוגיה בקבלת החלטות, הבנו את הקושי שאנשים חווים כשצריך לקחת החלטה, ובעיקר - דיברנו על איך לפתור את הקושי בעזרת עקרונות לפתרון קונפליקטים פנימיים, קטנים וגדולים כאחד. (וגם לדבר על הקריירה המעניינת שלה עצמה.)
יהודית היא יועצת, מאמנת ומרצה שמתמחה בתחום הפסיכולוגיה החיובית (חקר האושר) ופסיכולוגיה פרקטית מבוססת מחקר. היא כותבת באופן קבוע בעיתון ״הארץ״, ומקליטה את הפודקאסט המצוין ״חושבים טוב״. היא גם כתבה את רב-המכר ״חושבים טוב - להעז לחיות את החיים המתאימים לך״.
כל כך נהנינו מהשיחה שלא שמנו לב שהקלטנו במשך דקות ארוכות. התוצאה? קיבלתם שני פרקים.
בפרק הזה (חלק 1) דיברנו על - מה הוביל את יהודית לצאת לדרך עצמאית? למה חשוב להיות בעשייה מהירה? איך מקבלים החלטות במצבי לחץ? מה עוזר לנו להיות מחויבים להחלטות שלנו? איך אני יודע מתי לקבל החלטה? ואיך מתעדפים?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/05/2023.
היי, ברוכים הבאים ל"פופקורן", כאן ליאור פרנקל.
אנחנו בפודקאסט שעוזר לכם לעשות adaptation לעולם החדש, להסתגל לשינויים שעוברים עלינו, שינויים בעולם העבודה, בתפיסות שלנו, בעולם החינוך, במדע, באמנות, ברפואה, הפסיכולוגיה, כל כיוון שנסתכל, אנחנו מוצאים דברים שהשתנו מאוד בשנים האחרונות. והשאלה היא איפה זה תופס אותנו ואיך אנחנו מתייחסים לזה. איך אנחנו יכולים ליהנות מזה ולנצל את ההזדמנויות האלה ולא רק השתבלל או להיבהל ולהתכנס לעצמנו בתוך העולם הקודם. וזה מה ש"פופקורן" מנסה לעשות.
והיום נדבר על קבלת החלטות, איך מקבלים החלטות טובות? איך מקבלים החלטות שיעזרו לנו להיות יותר מאושרים? איך מקבלים החלטות בצורה מהירה? מתי צריך לקבל בצורה מהירה? למה אנחנו נמנעים מהחלטות? ואני עוד לא החלטתי איך לסיים את זה, אז אני אשאיר את זה ככה פתוח ואני לא אחליט את זה, רק כדי לדגדג קצת את האורחת שלי. לא סתם נדבר על זה באוויר, אנחנו נדבר על זה בצורה הכי קונקרטית שיש בעולם, כי האורחת שלנו גם תלמד אותנו על קבלת החלטות, אבל היא תלמד אותנו על זה מתוך דוגמאות של העקרונות, מתוך החלטות שהיא קיבלה בקריירה שלה עצמה.
אני מדבר על לא אחרת מאשר יהודית כץ, שהיא… איזה כיף שאת פה.
יהודית: היי. איזה כיף. איזה פתיח יפה, אהבתי.
ליאור: כן?
יהודית: נהניתי, כן.
ליאור: יא, תודה על הביקורת. היא יועצת, מאמנת, מרצה שמתמחה בתחום הפסיכולוגיה החיובית, חקר האושר ופסיכולוגיה פרקטית מבוססת מחקר. במקור היא בכלל מתחום הפסיכו-ביולוגיה, שזה קצת מדעי המוח, נכון? מחקר קליני, כשהיא שמה לעצמה למטרה להנגיש את היישום של מחקר אקדמי מבוסס ופרקטי לחיים חסינים וטובים יותר. אגב, ה"חסינים", אני לא זוכר אותו במקור. זה עם הזמן נכנס לשם גם ה"חסינים"?
יהודית: אני באמת לא משתמשת במילה הזאת.
ליאור: אה, אוקיי. אז כנראה, אני אוהב "חסינים". בהמשך היא למדה אימון פסיכולוגי וטיפול קוגניטיבי התנהגותי CBT, אחלה, אני מאוד מאוד אוהב, אפילו היה לנו על זה פרק פעם מזמן. היא כותבת באופן קבוע בעיתון הארץ, מקליטה את הפודקאסט המצוין "חושבים טוב", שהוא, אני חושב, התחיל קצת אחרי שלי, אבל לדעתי הוא כבר עבר אותי בטראפיק, כל הכבוד, יהודית, אנחנו מפרגנים לך. היא גם הוציאה ספר שנקרא "חושבים טוב, להעז לחיות את החיים המתאימים לך" או לך, שהפך במהרה לרב מכר וקיבל פרס פלטינה כי הוא מכר גזיליון של עותקים. והוא גם, אגב, ממש טוב, אני קראתי אותו. בשנים האחרונות אנחנו נהיינו חברים או קולגות, אני לא יודע איך קוראים לזה, אבל החלטנו לעשות גם פרק משותף על ביקורת שאולי שמעתם ואולי תשמעו אותו, אנחנו לא יודעים מה יקרה קודם. וגם פרק שבו היא תספר לי על הקריירה שלה וקבלת החלטות, ופרק שאני אתארח אצלה ונדבר על adaptation והעולם החדש.
אז עם כל זה, ניתן למוזיקה את המקום שלה ונתחיל בעוד שנייה.
[קטע מוזיקלי]
יהודית: היו לי כל כך הרבה סיפורים של פדיחות מהרגע שביקשת ממני משהו מביך, שכזה התחלתי עם עצמי סיעור מוחות, ויש לי פה רשימה של, אני לא מגזימה, 20 פדיחות שונות.
ליאור: אז אולי על זה נעשה את הפרק, הפדיחות של יהודית כץ.
יהודית: אולי. ואז אגב קבלת החלטות, הייתי צריכה לעמוד מול 20 פדיחות ולהבין איזה אני בוחרת ולמה, מה השיקולים שלי. ובסוף החלטתי לבחור את הנוראית ביותר. אז הפדיחה היא, הסיטואציה היא פרק לייב בפודקאסט שלי מול קהל, שפרק לייב זה בעצם אומר שכמו שאני מקליטה איתך פרק באולפן, פרק קורה מול אנשים, זה קרה בטוקהאוס בנמל תל אביב, 150 אנשים בקהל, פרק שלי ושל רוני קובן. עכשיו, רוני קובן, בן אדם שאני הרבה זמן מחכה לפגוש, מרתק, יש לו מלא סיפורים באמת מאוד מאוד סוחפים, הוא ממש כזה כריזמטי. והנושא של הפרק שלנו היה איך לייצר שיחה שהיא יותר אינטימית, איך לייצר קרבה בשיחה. עכשיו, קודם כול פרק לייב זו סיטואציה מלחיצה בפני עצמה, כי בעצם אין את האפשרות רגע לעצור, לחשוב לאן לוקחים את הפרק, לחתוך משהו אחד. הכול קורה בזמן אמת, וגם ככה אנשים מסתכלים עליך, זה קשה, וגם ככה אנשים מסתכלים עליך כשאתה לא יודע לאן משהו הולך להתפתח.
ליאור: במקרה הזה הם גם שילמו כרטיס, בטח.
יהודית: וגם שילמו כרטיס. ואני גם ליד רוני קובן, שזה הכי כזה מצית לך את תסמונת המתחזה, כשאתה ליד מישהו שאתה…
ליאור: אחד המראיינים הטובים בארץ.
יהודית: כן, אחד המראיינים הטובים. עכשיו, בעצם התחלנו לנהל את השיחה, ומה שקרה זה שרוני התחיל לספר סיפורים סוחפים, מרתקים. כל סיפור שלו, לא משנה מה הוא מספר, הוא מספר סיפור על אכלתי במבה בים, זה כאילו אתה מרגיש שאתה בתוך איזה "שר הטבעות", סבבה? ולאט לאט מתחיל לעלות לי איזה חוסר ביטחון של המקום שלי לצידו, המקום שלי למולו. כי הוא גם מדבר מהר והוא גם מדבר הרבה והוא גם מדבר נורא מעניין. והוא כזה מעביר את עצמו מנושא לנושא, כאילו, הרגיש שזה כזה נהיה קצת פחות… איך לקרוא לזה, שיחה ויותר כזה הוא נכנס לאיזה משהו. אבל זה גם היה נורא מעניין, אז גם לא רציתי לעצור אותו. ואז ניסיתי כזה לחשוב עם עצמי מה אני עושה, מה אני עושה, מה אני עושה. ואמרתי, טוב, אני לא אספר גם סיפורים שלי, שממחישים דברים דומים, גם כי יש פה מספיק סיפורים וגם כי הוא מספר סיפורים באופן שבו מעולם לא הייתי מצליחה כאילו לעשות storytelling כזה. אז אמרתי, אני אאזן אותו, אני אסכם את הדברים שהוא אומר, אני אביא מחקרים, אני אביא את העקרונות, אני אביא את הכלים, אני אשאר במקום הזה, וביחד בשילוב בין שנינו יצא משהו נחמד.
ליאור: כן.
יהודית: וככה היה כל השיחה, כשבאמת אני עושה את זה לצד זה שלא קל לי בשיחה הזאת, אני בחוסר ביטחון, אני מרגישה שאני עושה את הכי טוב שאני יכולה, אבל קשה לי. קשה לי בסיטואציה הזאת. ואז אנחנו מסיימים את הפרק, אנחנו מגיעים לשלב של כזה, יאללה, בואו, שאלות מי שרוצה. כמה אנשים שואלים כל מיני שאלות נחמדות, חלק אומרים שהיה נחמד, כל מיני דברים. ואז קמה מישהי, גם קמה כזה על הרגליים, לא סתם הרימה את היד, ואומרת לי "מה שקרה פה, רוני כזה מקסים, אמיתי, אינטימי איתי, יצר איתי חיבור, אני כל כך אוהבת אותו, כל כך זה. ואת, את, לא היה לי שום אינטימיות איתך, שום אותנטיות, בכלל לא יצרתי איתך חיבור, את רק באת מגבוה עם המחקרים שלך והכלים שלך ויצרת אפס חיבור."
ליאור: וואו.
יהודית: עכשיו, קודם כול, אותנטיות זה כזה אחד הערכים הכי חשובים שלי. מי שמקשיב לפודקאסט שלי יודע שאני הרבה חושפת את עצמי.
ליאור: נכון.
יהודית: הרבה מספרת דברים אישיים, הכי חשוב לי להיות נגישה. זה כאילו באה עם הדבר שהכי גם מכאיב, כי הוא ערך שחשוב לי.
ליאור: כן.
יהודית: וגם הכי היה לי קשה סביב כזה. כאילו, אתה יודע, עברתי את החוויה הזאת והיא לא… היא לקחה את זה לכיוון הכי רע שיכול להיות. והיא אמרה את זה מול 150 אנשים.
ליאור: כן.
יהודית: כאילו, אני פשוט…
ליאור: באירוע שהוא בכלל שלך.
יהודית: באירוע שלי מול 150 אנשים, כשאני על במה, אין לי לאן לברוח, ואני פשוט כזה… What the fuck?
ליאור: בואנה, איך את הדוגמה הזאת לא נתת בפרק שלנו על ביקורת?
יהודית: האמת שחשבתי לתת אותה, אבל אז דיברנו על סיפור אחר, ופשוט היה לי יותר בזיכרון.
ליאור: אז מה החלטת לעשות עם זה?
יהודית: מה החלטתי לעשות, אז קודם כול מה שבאמת רציתי לעשות ולא אפשרתי לעצמי לעשות באותו רגע.
ליאור: לזרוק עליה את המחשב?
יהודית: לא, לפרוץ בבכי. זה כאילו היה הדבר שבאמת כזה, בעולם נטול רסנים, הייתי פשוט מתחילה לבכות על הבמה מול 150 אנשים, ורוני קובן היה צריך לחבק אותי או משהו, אני לא יודעת.
ליאור: היי, אבל זה היה מוכיח לה שאת אותנטית.
יהודית: נכון. נכון. ואתה יודע, כזה התלבטתי כי זה באמת מאוד קשור לפרק שדיברנו על ביקורת, כי בן אדם בא ומעביר עליי ביקורת, והוא לא מעביר אותה בטוב, הוא לא מעביר… היא לא מעבירה אותה בעיניים טובות, בכזה הצעה לשיפור. זה היה נטו כזה 'אני שונאת אותך'.
ליאור: כן.
יהודית: ומול מלא אנשים. ומה עשיתי? פשוט… לא פשוט, אבל קצת שיתפתי אותה במאחורי הקלעים שלי, שזה היה החלק האותנטי, שאמרתי לה, "האמת שהיו פה המון המון סיפורים של רוני, הרגשתי לצד הסיפורים האלה שאני… שהסיפורים שלי לא היו מספיק טובים וגם שאין בהם צורך". כאילו זה שילוב של גם משהו פרגמטי כזה של אין צורך בעוד סיפורים, אבל גם אמת של אני פשוט לא מרגישה שהסיפורים שלי ראויים מספיק לצד הסיפורים האלה.
ליאור: כן, כן.
יהודית: ולכן הבאתי דברים שכאילו באופן מובהק רוני לא הביא, וחשבתי שזה מה שצריך לעשות, ואולי זו הייתה טעות. כאילו, אמרתי יכול להיות שזו הייתה טעות, יכול להיות שהייתי צריכה לפעול אחרת.
ליאור: תגידי, איך את חושבת שהרגישו האחרים שישבו לידה?
יהודית: אני חושבת שקודם כול, כולם היו בהלם, כאילו, זו הייתה סיטואציה… זה היה ממש הדימוי שעולה לי, זה… ראית "הגיבן מנוטרדאם" של דיסני?
ליאור: נראה לי שראיתי.
יהודית: אז יש איזו סצנה ממש קשה לצפייה, שכזה קושרים אותו בכיכר וזורקים עליו עגבניות.
ליאור: כן, כן.
יהודית: זה קצת טריגר כזה, אז קצת הרגשתי ככה, כי כאילו אין לי לאן לברוח, אני פה, נכון, על הבמה, וממש ליטרלי זורקים עליי עגבניות פה.
ליאור: כן, כן.
יהודית: אז לשמחתי, כאילו, החלק העוטף את הלב והמנחם היה שאחר כך אנשים בקהל כזה ממש התנגדו לזה ובכלל לא הסכימו איתה. כאילו, זאת לא הייתה הדעה הרווחת. בוא נגיד שאם עוד אנשים היו כזה קמים ואומרים 'כן, היא צודקת', זה היה…
ליאור: אני יכול להגיד לך שאני בטוח, מבלי שהייתי שם, אני בטוח במאה אחוז שאת רק הרווחת מהשאלה המעצבנת שלה, כי זו פעולה שבסופו של דבר מחזקת קהילה. מה שרוב האנשים שכן מכירים אותך, היא כנראה לא מכירה כל כך. היא מכירה מעט.
יהודית: לא, היא בטוח לא שמעה את הפודקאסט שלי, כן? אני חושבת שזו אמירה ש… כאילו, היא באה כנראה בגלל רוני קובן.
ליאור: והאחרים שמכירים, מה שהיה להם בלב זה 'איך הבת אלף הזאת ככה אומרת לה את זה?', זאת אומרת, הם עברו למקום שהם רוצים להגן עלייך כי הם מכירים אותך, הם מעריכים אותך, בגלל זה הם באו. הם גם שילמו בשמחה, הם גם כנראה נהנו. והם רוצים… ואנחנו רואים את זה לפעמים גם ברשתות החברתיות, הם רוצים להגן עלייך. זאת אומרת, הם רצו לצאת להגנתך. גם אם לא צעקו עליה 'יאללה, תשבי, מה את זה?' הם בלב שלהם אמרו 'היא לא מבינה מהחיים שלה והיא לא זה'. זאת אומרת, בסופו של דבר הם התקרבו אלייך עוד יותר ברגע הזה, ובטח גם עם איך שהגבת, כי את שוב הוכחת שהערכים שלך הם הערכים שלך No matter what, כי גם התגובה שלך הייתה אותנטית, פתוחה, כנה, מקרבת וכו'. אז אני חושב שבסוף, כאילו, זה פשוט לא היה נעים ואני לא יודע אם זה היה שווה את המחיר, אבל אני חושב שהרווחת מזה.
יהודית: כן. זה היה נורא. כאילו, זה לא רק היה לא נעים. אה, שכחתי לספר את סוף הסיפור, שאחרי שזה נגמר וכזה, אתה יודע, קודם כול האנשים היו ממש חמודים…
ליאור: את כזה, 'שכחתי לספר שאחר כך דרסתי אותה ו…'
יהודית: כן, דקרתי אותה ואז נכנסתי לכלא למשך כמה שנים.
ליאור: כן.
יהודית: לא, אבל כאילו, אנשים ממש כזה הגנו וחיבקו מילולית, ואחרי זה שאלו עוד שאלות שקשורות לתוכן. אבל אחרי שהכול נגמר ושמנו את המוזיקה והכול נגמר, פשוט פרצתי בבכי. כאילו, הייתי צריכה רגע…
ליאור: זה עוד היה שם.
יהודית: כזה לשחרר את ה… כי זה היה…
ליאור: אבל זה גם היה בלי קשר אליה, זה היה… כאילו, היא עשתה לך את הדובדבן על הקצפת שכבר הייתה שם, שהיה לך קשה.
יהודית: כן, היה לי קשה, אבל זה גם… אתה יודע, שגם קשה לך וגם בעצם העולם אומר לך, וואלה, אתה באמת גרוע, כאילו, במה שרצית לעשות. וגם הסיטואציה הזאת של להיות כל כך חשופה במקום שלא ציפית לזה ולא תכננת את זה. אז אחרי זה כזה כן הייתי… היה לי רגע כזה שכזה לקחתי את זה קשה, לקח לי כמה ימים להירגע מזה.
ליאור: כן.
יהודית: היום, אתה יודע, אני מספרת על זה ו…
ליאור: היום…
יהודית: והדופק שלי נשאר באותה מהירות, וזה חלק מזה שבדיעבד תמיד פדיחות נראות כזה לא כל כך פדיחות, נכון? בדיעבד זה כזה, בסדר, אז היא אמרה, בסדר, אז בכיתי.
ליאור: יש דברים שנשארים איתך, אבל אני רוצה רגע לעשות סגוויי מזה לתוך הנושא שלנו.
יהודית: כן. איך אתה עושה את זה תמיד? זה יפה. מכל פדיחה לכל נושא.
ליאור: זה מתבקש, כי את הרגע תיארת משהו שעשית בחיים, לדבר מול קהל, את עצמאית ואת creator, את יוצרת, יוצרת תוכן, יוצרת כל מיני דברים. הדבר הנחמד אצל creators, זה שאין להם בוס שאומר להם מה לעשות.
יהודית: כן.
ליאור: אף אחד, אין שום בוס בשום עולם שיכריח אותך להתנדב לעשות הרצאה בטוקהאוס לפני קהל לייב ולהזמין מישהו שאת מעריצה בחסד, ולבקש מהם כסף ולעשות את כל הדבר הזה.
יהודית: כן.
ליאור: את החלטת לעשות את הדבר הזה.
יהודית: נכון.
ליאור: זה מאוד מאוד מאוד… עכשיו, אחת שאת אומרת, 'זה נגע לי במקום של לפעמים שיש את חוסר הביטחון ו…', זאת אומרת, ואז אני רוצה להתחיל דווקא כאילו זה יכל להיות הסוף, אבל אני רוצה להתחיל שם. איך מגיעים לעשות החלטה לעשות דבר כזה, שיכול להעמיד אותך, ובמבחן המציאות הוא העמיד אותך, בפני משהו כל כך לא נעים, אוקיי? שהוא באמת מה שיש לנו בסיוטים כשאנחנו הולכים על משהו גדול, בסיוט יש מה כבר יקרה? מישהו יגיד לי 'זה היה גרוע איך שעשית את זה', לפני כולם, וזה מה שקרה לך.
יהודית: כן.
ליאור: מישהי אמרה לך 'היית גרועה' לפני כולם.
יהודית: ממש. לא רק היית גרועה, את גרועה.
ליאור: 'את גרועה'.
יהודית: 'כאילו, האישיות שלך'.
ליאור: 'האישיות שלך'.
יהודית: 'האופי שלך', כן.
ליאור: אז אני רוצה לשאול אותך, איך בכל זאת, אפרופו קבלת החלטות, איך הגעת לקבל את ההחלטה לעשות את הדבר הזה, עם כל הסיכון שכרוך בזה? אין לך בוס שמכריח אותך. אף אחד לא מכריח אותך, איך החלטת את הדבר הזה?
יהודית: תראה, זה אחד אחד. כאילו, זה לא שהחלטתי איפשהו לפני 400 שנה לעשות את האירוע הזה, שהוא באמת אירוע ברמת הלחץ שלו גבוהה מבחינתי, אלא זה התחיל מדברים הרבה הרבה יותר קטנים. וזה התחיל מ… כאילו, אנחנו הולכים לתחילת הקריירה שלי? לשם אנחנו הולכים? כן?
ליאור: לאן שאת רוצה אנחנו נלך.
יהודית: אוקיי, לא, כי יכול להיות…
ליאור: לא, אני שואל ספציפית על קבלת ההחלטות, זאת אומרת, איך הגעת להחלטה הזאת? ואת מתחילה ואומרת, זה לא שהייתה החלטה כזאת גדולה, כאילו, קדמו לה החלטות יותר קטנות או משהו כזה?
יהודית: כן. כלומר, קדם להכול איזשהו חיבור לתחום, אוקיי? בתור התחלה זה היה בעיקר פסיכולוגיה חיובית, שאומר וואי, אני ממש רוצה שאנשים יכירו את זה, איפה זה היה כל החיים שלי? איפה זה בחיים של אנשים? ואנשים פשוט חייבים להכיר את זה.
ליאור: כן.
יהודית: אז זה התחיל מתוך החיבור לתחום הזה וההחלטה שאני חייבת לעשות מה שאני יכולה כדי שאנשים יכירו את זה. עכשיו, מה עשיתי בהתחלה? לא היו 150 אנשים שיבואו לראות אותי, כן? לא היה אף אחד.
ליאור: כן.
יהודית: אז ההחלטה היא לנסות לפעול בכיוון הזה עם דברים קטנים.
ליאור: אז רגע, אז בואי ניתקע גם שם, כי גם ההחלטה ההיא הייתה מאוד אמיצה. להגיד, אני עכשיו לוקחת דומיין ספציפי, שהוא לא מספיק, לטעמך, כנראה זה נכון, אבל אני אומר, לטעמי אז, אני את אז.
יהודית: כן.
ליאור: לטעמי הוא לא מספיק מונגש לציבור הפוטנציאלי שהיה יכול להתעניין בו, זו כבר החלטה מאוד מאוד מאוד אמיצה, נכון? ועשית את זה בגיל יחסית צעיר. זאת אומרת, זה היה מתוך תבונה, אומץ, תמימות? כאילו, איפה את שמה את זה על הגריד?
יהודית: אני לא חושבת שתפסתי את זה כאומץ. כאילו, אם תשאל אותי מה הרגשתי באותם זמנים, לא הרגשתי שאני אמיצה. הרגשתי שאני מאוד אוהבת את זה ושאני מאוד רוצה לעשות את זה ושאני מאוד מחוברת לזה. וכמה שהתנסיתי יותר, אז גם קיבלתי את הפידבק. שוב, בניסיונות הקטנים, אבל בתוך הניסיונות האלה היו חוויות רגשיות מאוד חזקות, שזה באמת משפיע על חיים של אנשים. וזה החיבור, החיבור הוא לגרום לדברים האלה להיות כלים שכל אחד יכול להשתמש בהם.
ליאור: כן.
יהודית: אז בשלב הזה, זה עוד לא היה אומץ. אחר כך, עם השנים, יש המון המון… לא רק עם השנים, עם הימים גם, יש המון המון מכשולים שעומדים מולך, ואז אתה תוהה האם להמשיך או להתקפל, להמשיך או להתקפל, להמשיך או להתקפל. והייתי צריכה המון אומץ לאורך הדרך, אבל זה לא שהמוטיבציה בהתחלה היא אומץ. המוטיבציה היא…
ליאור: כן, דווקא זה היה נשמע יותר לכיוון התמימות, זאת אומרת, הינה נושא שאף אחד לא, זה, ואני גיליתי את זה ואני רוצה לתת את זה לציבור ויש לי תשוקה לזה, בוא נעשה, מה כבר יכול לקרות?
יהודית: כן. וגם בגלל שהתחלתי בגיל צעיר, אז זה לא שהרגשתי שיש לי הרבה מה להפסיד. כלומר, הרבה פעמים אנשים מאוד משבחים אותי על זה ואומרים לי "וואו, התחלת בגיל כל כך צעיר", ובעצם, כל הקריירה שלי, אני עצמאית, כן? זה לא שכזה עבדתי בחברה איקס שנים ואז יצאתי והפכתי להיות עצמאית. אני עצמאית מהיום הראשון בחיים המקצועיים שלי. ומבחינתי זה לא היה אקט של איזה אומץ שאני מוותרת על עבודה יציבה או מוותרת על איזה מסלול. אני כזה, עכשיו אני מתחילה לבנות את המסלול, ואם אני אפול, אז אני אפול, אני אפול לתוך אותו כלום שכבר יש עכשיו. אז יש משהו שהוא קצת יותר קל כשאין לך עדיין ילדים ואתה לא מוותר על איזה משהו. אני פשוט אמרתי בוא ננסה רגע לבנות את זה ונראה מה יקרה.
ליאור: כן.
יהודית: ולא ידעתי לאן זה ילך. בחיים לא הייתי אומרת לך לפני עשר שנים, שאני אכתוב ספר שיימכר כל כך הרבה או שיהיה לי פודקאסט שיקשיבו לו כל כך הרבה, או שאני ארצה… הייתי כזה, אני לא יודעת בכלל מה אני עושה, אני פשוט רוצה שאנשים יכירו את זה, וכל פעם היה… זה התחיל מניוזלטרים ששלחתי כל יום, כל מוצ"ש, וזה המשיך לקורסים שהשתתפו בהם עשרה אנשים ושילמו 500 שקל, סבבה, על קורס של שלוש שעות כל מפגש. כאילו, דברים שמבחינתי זה רק היה כזה בוא נראה, בוא נראה אם זה עובד, בוא נראה אם אני מצליחה להביא אנשים. זה היה מאוד מפחיד, זה היה מאוד קשה, אבל…
ליאור: כן.
יהודית: לא הייתה איזו תוכנית גדולה שידעתי שיום אחד אני רוצה להיות שם.
ליאור: אבל זה באמת מעניין לדבר על קבלת החלטות במובן של קריירה של מישהי שהיא עצמאית והיא creator, כי תיארת הרגע ספר והרצאות וקורס ומאמרים. זאת אומרת, יש כל כך הרבה לבחור מהם, נכון? איך החלטת בתחילת הדרך או… יותר נכון, עזבי איך את החלטת בתחילת הדרך. כשאת היום חושבת על מה שאת יודעת על קבלת החלטות, איך היית מחליטה מה לעשות? יש לך דומיין שאת רוצה להנגיש לציבור, נגיד פסיכולוגיה חיובית, איך את היית מחליטה האם לכתוב ספר? לעמוד על במה? לעשות מזה סרט עם נטפליקס? להקליט פודקאסט? איך? תני לנו את אחד הכלים של קבלת החלטות וכאילו איך היית מחליטה מה לעשות?
יהודית: כן, אוקיי. אני פשוט, נראה לי, אתן לך כזה את הכלים ופשוט תספר על אנקדוטות מכל מיני מקומות, זה לאו דווקא מהיום הראשון ומנקודת האפס. אז אחד הדברים שאני מאוד אוהבת לחשוב עליהם ולדבר עליהם ולתרגל אותם בהקשר של קבלת החלטות, זה המקום הזה של לפעול כמו סטארטאפ. כי בעצם איך סטארטאפים פועלים? בניגוד לעסק, שאתה יודע, עכשיו כזה יש לו תוכנית עסקית ואז הוא מגייס כסף ואז הוא מגייס את האנשים ויש לו את המחסן ואת השליחויות ואת האתר ובלה בלה בלה בלה, סטארטאפ אומר בוא נראה… זה מצחיק "סטארטאפ אומר", כאילו זה מישהו שאומר, אבל סטארטאפים אומרים, בוא נראה מה הניסוי הכי קטן שאני יכולה לעשות, הכי מהיר, הכי פשוט. יוצאת עם זה לשטח, רואה מה קורה, ואז לומדת מזה, מתקנת, לומדת, מתקנת, במעגל אינסופי שהוא מאוד מהיר. הרבה דברים בקריירה שלי קרו ככה. כלומר, החל מהמקום הזה של באמת נגיד הקורס שפתחתי. בניתי קורס, הצעתי אותו לאנשים. בניתי קורס, זה לא שזה לקח שנייה, כן? אבל הצעתי אותו לאנשים, לא היה לי מודל כלכלי, לא ידעתי מי הוא בדיוק הקהל, לא… הרבה דברים לא היו ידועים, אבל המטרה מבחינתי הייתה לא יש לי עסק או אני רוצה להתעשר או אני רוצה לדעת שזה בטוח… יש פה איזה רעש בחוץ. שזה בטוח יעיל, אלא אני רוצה לראות שזה נותן משהו לעולם. זה מבחינתי היה ניסוי. והפסדתי כסף מלעשות את הקורס הזה, כן? באותה מידה היו עוד נקודות בדרך כשהתחלתי להרצות בארגונים. רציתי להתחיל להרצות בארגונים, אף אחד לא רצה שאני ארצה בארגון שלו, כן? זה לא היה כזה רק שולחים לי הזמנות להגיע. אלא אני אמרתי, אני רוצה עכשיו לבדוק איך זה, אני רוצה להגיע לארגונים, איך אני עושה את זה? אני עושה את זה בהתנדבות, אוקיי? או שאני עושה את זה בסכומים מגוחכים. אני זוכרת שהוצאתי פעם חשבונית על 300 שקל הרצאה.
ליאור: חבר'ה, אם אתם רוצים להביא את יהודית לארגון שלכם, 300 שקל זה כל מה שאתם צריכים.
יהודית: כן, היום זה עולה קצת יותר. אבל המטרה מזה מבחינתי הייתה, בוא נראה אם אני אוהבת את זה, בוא נראה אם אני בכלל מצליחה לייצר משהו שהוא בעל ערך. וזה הכול היה דרך כאלה, דרך לשים עוגן של משהו של עכשיו אני עושה את זה, אוקיי? זה לא שלקחתי קורס לאיך בונים הרצאה, זה לא שהיה לי ברור מי הוא קהל הלקוחות שלי. אלא אני פשוט קלטתי שיש פה פוטנציאל, נדחפתי לתוך הארגון שלך, העברתי שם הרצאה בחינם וראיתי מה קורה. אז כאלה יש לי באמת כל כך הרבה דוגמאות כאלה מתוך העסק.
ליאור: זאת אומרת, מה שאני שומע ממך זה, זה לא שלקחתי החלטה גדולה, אלא לקחתי הרבה החלטות קטנות.
יהודית: יותר מלקחתי החלטות קטנות, שזה גם זה, זה גם עשיתי הרבה ניסויים. כאילו, ניסוי אמפירי מדעי של לראות האם אני אוהבת משהו, האם העולם אוהב את זה, האם זה נותן משהו, האם אני מצליחה לעזור ככה.
ליאור: כן.
יהודית: וזה להיות במין מגע כזה… זה המקום שזה שוב הופך להיות הסטארטאפ, של להיות כל הזמן במגע עם מה שקורה וללמוד מזה ולתקן את זה, כן?
ליאור: כן.
יהודית: גם היו הרבה תיקונים בזכות זה. אז גם הניוזלטר, כן? התחלתי לכתוב ניוזלטר. היום אני מסתכלת על מה שאז קראתי לו "כתבה". ואני אומרת, אימא'לה, איזה מביך, כאילו. זו כתבה? זה גיבוב של מילים שסדר, קוהרנטיות, מבנה, לא ברור לי מה קורה שם.
ליאור: כן.
יהודית: אבל מבחינתי זה היה, אני עושה את זה כל שבוע ובמשך… אתה יודע, לפעמים זה טוב, לפעמים זה רע, לפעמים זה מעניין, לפעמים זה חופר, לפעמים זה קצר, לפעמים זה תמציתי. אבל בסוף, בטרנד של הזמן, אתה אומר זה מה שהוביל אותי למצב שאני מסוגלת לכתוב ספר, כי הכתיבה שלי השתנתה והשתפרה וגיבשה זהות מתוך המקום הזה. אז העיקרון הוא העיקרון של להיות בעשייה, אבל בעשייה שהיא מהירה.
ליאור: יש לה מגע עם השטח.
יהודית: כן.
ליאור: מהירה ויש לה מגע עם השטח. יש לזה, אגב, יוצאי דופן לדעתך?
יהודית: הספר הוא יוצא דופן כי… וזה גם מה שהיה לי מאוד קשה בספר, כי בניגוד ל… בשלב שהתחלתי לכתוב אותו כבר הייתי במצב שיש לי טור קבוע בהארץ ויש לי פודקאסטים, שזה הכול פרויקטים שהם נורא נקודתיים, נכון? יש פרק, אתה מתכונן אליו, אתה מקליט אותו, הוא יוצא. לא הלך טוב, סבבה.
ליאור: כן, ואתה לומד.
יהודית: כן, מחר יהיה פרק אחר והכול טוב. בספר זאת הייתה הפעם הראשונה שאני פתאום עומדת עכשיו מול… אגב, גם בקורס. יש לך קורס, מפגש אחד לא הלך טוב, בסדר, במפגש הבא אתה יכול לתקן. ספר זה פתאום יש לך איזו יחידה שהיא יחידה אחת, ואתה עובד עליה במשך המון המון זמן. וזה היה סוויץ' מאוד קשה מבחינתי. כי בהתחלה, כשהתחלתי לכתוב, אמרתי, טוב, אני כבר כותבת המון שנים המון כתבות, אז ספר זה כמו… לא יודעת, 100 כתבות נגיד שחוברו להן יחדיו.
ליאור: כן.
יהודית: וזה לא. זה סטייט אוף מיינד אחר לגמרי. אז קצת התרסקתי לתוך זה כשהתחלתי לכתוב כי לא היה לי מושג איך…
ליאור: מה זאת אומרת התרסקת?
יהודית: לא הצלחתי. כאילו, התחלתי לכתוב, זרקתי את זה, התחלתי שוב, זרקתי הכול. המבנה השתנה. כשמבנה משתנה בספר, אתה יודע, זה כמו איזה אפקט הפרפר, שכזה כל התחנות לאורך הדרך משתנות. אתה משנה משהו פה, אתה צריך לזכור מה היה בעמוד 80 שמשפיע אחרי זה על מה שקורה בעמוד 300. ובעצם אפשר להגיד שהייתי צריכה לכתוב את הספר איזה עשר פעמים מחדש עד שהוא היה מה שהוא היה, בגלל שזה פרויקט שאין לו…
ליאור: כן. אין לו פידבק לופ מהיר.
יהודית: כן.
ליאור: עכשיו, תגידי, אני יודע שבכל זאת את עצמאית הרבה מאוד שנים, אבל נגיד שאני לא, נגיד שאני מקשיב ואני שכיר.
יהודית: כן.
ליאור: ואני רוצה לדעת אם יש לי הצעה מאיזושהי חברה או השגתי לעצמי הצעה מאיזושהי חברה, והיא עוסקת בתעשייה שאני לא רגיל. סתם, נגיד אני תמיד הייתי בתעשיית הרכב ועכשיו סוף סוף קיבלתי הצעה ממשהו ב-consumer, לא יודע, כזה, שטראוס, עלית, וואטאבר, אוקיי? במשהו שהוא אחר, הוא לא בתעשיית הרכב. אני לא יכול להגיד להם 'קחו אותי לשבוע ונראה אם כיף לי'. אז זאת אומרת, האם יש דרך אחרת להקל על ההחלטה שלי האם לעבור לחברה הזו או לא, בהינתן זה שאני לא יודע איך יהיה לי בתעשייה הזאת?
יהודית: כן. אז אני חושבת שאתה בעצם צריך לשאול את עצמך, מהו הדבר שאתה רוצה לבדוק. האם יש לך שאלה לגבי תחום התוכן הזה? האם יש לך שאלה לגבי ה… לפעמים זה האקלים של סוגים מסוימים של מקצועות. דיברנו על זה קודם בהקשר של נגיד עורכי דין, רופאים, פסיכולוגים, כלומר, כל אחד מסתובב סביב ערכים אחרים ואווירות אחרות במשרד. האם הניסוי שלך נוגע לאורח החיים במקצוע הזה, כמה אתה עובד מהבית, במקום אחר, כמה שעות עבודה, כמה לחצים. ואז אתה מנסה לבנות איזשהו ניסוי בתוך זה. אני אתן אולי דוגמה, כדי שזה יהיה יותר ברור. אז נגיד בן אדם ש… ניקח את הדוגמה הכי קיצונית, רוצה ללמוד רפואה, אוקיי? רפואה זה מסלול שאללה יוסטור, מהרגע שאתה מתחיל אותו עד הרגע שאתה מסיים אותו, זה כזה עשר שנים בקלות, אם לא יותר. והרבה אנשים, יצא לי לפגוש הרבה מאוד אנשים שלמדו רפואה, הגיעו לשלב שהם כבר מומחים, שבאמת הם עשר שנים בתוך הסאגה הזאת, ואז הם אומרים 'אה, לא בדיוק מה שחשבתי, לא בדיוק מה שרציתי, ועכשיו לך תפרוש'. נדבר גם על זה עוד מעט, על פרישות.
ליאור: כן.
יהודית: אז מהו הניסוי שהם יכולים לעשות? הם לא יכולים להיות רופאים ואז להחליט, נכון? הם צריכים לעבור את כל הפסיכומטרי והלימודים וזה. אז למשל הם יכולים להגיד, אני מתנדב במד"א, סבבה? אני עושה שנת שירות, יש היום כאלה, בבתי חולים, אני שנה שלמה לוקח דם, עוזר לרופאים, רופאות, אחיות, אחים ואני חי את המקום הזה. האם זה ניסוי מושלם ללהיות רופא או רופאה? לא.
ליאור: כן.
יהודית: האם זה הרבה יותר ממה שנראה לי שזה יהיה להיות רופאה? כן.
ליאור: כן.
יהודית: אוקיי? כי אתה יודע, אני פתאום חיה איזשהו משהו וזה נותן לי דוגמה אמיתית מהשטח. אז אם אני רוצה לעבור לתחום מסוים, אני יכולה לשאול את עצמי, לא יודעת, אני יכולה לבוא לכמה ימים, להתלוות למישהו שאני מכירה שעובד שם, פשוט להיות הזבוב על הקיר שמסתכל עליו. אני יכולה לעשות פרויקט מסוים בהתנדבות שקשור לתחום הזה ולראות, מעניין אותי איך הולך לי בו, איזה אתגרים בכלל עומדים בפניי שאני לא יכולה תמיד לדמיין מה יהיו האתגרים, נכון?
ליאור: נכון.
יהודית: הרבה פעמים כשאנשים נגיד, ההיפך ממה ששאלת קצת, אבל רוצים לצאת לעצמאות, אז הם אומרים, זה כאילו מרגיש נורא כזה, הייתי שכירה ועכשיו אני צריכה לעצור את הכול ולצאת לאיזה ואקום שבו אני אהיה עצמאית. מה אם אני אמשיך להיות שכירה ואני פשוט אקח, לא יודעת, אפילו חבר, חברה, אתן להם את השירות שאני רוצה לתת בחינם, אוקיי? רק כדי רגע להרגיש את איך זה להיות במקום הזה ומהם האתגרים ולעשות ניסוי. אז צריך להיות קצת יצירתיים, אבל צריך להגדיר מה אנחנו בעצם מנסים לבדוק.
ליאור: להגדיר מה מנסים לבדוק ואז לחפש את הניסוי שיתאים לי לבדוק את הדבר הזה. אני רוצה עכשיו לשאול…
יהודית: זה מדבר אליך, אבל? זה כאילו עונה לך על מה שאתה…?
ליאור: בוודאי.
יהודית: בסדר. בסדר.
ליאור: מה זה, זה… זה העניין.
יהודית: אוקיי.
ליאור: עכשיו, רגע.
יהודית: אוקיי.
ליאור: עכשיו אני רוצה לשאול את הצד השני.
יהודית: כן.
ליאור: שמדבר על החלטה מתי להמשיך ומתי לעזוב, אבל בתנאי לחץ, אוקיי? אני אסביר למה אני מתכוון.
יהודית: אוקיי.
ליאור: אנחנו חיים בעידן שבו עצמאים, יש להם בעיות דומות, אבל נדבר רגע על שכירים. שכירים נמצאים בלינקדאין תוך כדי שהם עובדים בחברה. למה הדבר דומה? לאנשים שנמצאים בזוגיות רבת שנים ועדיין יש להם טינדר.
יהודית: כן.
ליאור: אנחנו בעולם העבודה חיים בדבר ההזוי הזה.
יהודית: אהבתי את ההקבלה.
ליאור: אנחנו כל הזמן עם טינדר פתוח, שזה נקרא לינקדאין.
יהודית: כן.
ליאור: יש שם דברים שעוברים, יש שם חברות שמסתובבות, לפעמים כותבים לנו ב-DM, אנחנו רואים, מישהו שאנחנו מכירים התחיל לעבוד איפשהו, אולי הוא יכול לסדר לנו. כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן. איך אני… עכשיו, נגיד שעכשיו פנו אליי או לא פנו אליי או מדגדג לי, איך אני יודע? כי זו החלטה מאוד מאוד מאוד גדולה שאני צריך לקחת לפעמים. איך אני יודע האם טוב לי, או אולי טוב לי ואני מתעצל, או אולי טוב לי ואני לא מתעצל, אבל אני סתם פוזל הצידה. לעומת, אני באמת במקום שבו אני צריך לעשות עם זה משהו. זאת אומרת, אני מדבר קצת על ההחלטה של לא להחליט או מתי כן להחליט.
יהודית: כן, שמעתי הרבה דברים בתוך השאלה שלך, אז אני עכשיו…
ליאור: תבחרי אחד.
יהודית: מנסה לחלק את זה לכמה היבטים.
ליאור: תבחרי אחד.
יהודית: אבל אני אתחיל מהמשמעות של המילה to decide באנגלית, איזה מילים זה מזכיר לך?
ליאור: side.
יהודית: side. איזה עוד מילים מתחרזות עם decide?
ליאור: beside.
genocide, היה בדיוק יום השואה.
יהודית: genocide. suicide.
ליאור: suicide.
יהודית: homicide.
ליאור: אה, כאילו, כשאמרתי genocide זה היה במקום.
יהודית: זה היה לגמרי במקום.
ליאור: homicide.
יהודית: homicide, genocide. suicide.
ליאור: וואו.
יהודית: decide. עכשיו, אתה שואל את עצמך, אנחנו הולכים רגע לחקר השפה.
ליאור: רגע, decide זה להפסיק להתקיים?
יהודית: לא בדיוק, אבל ה-cide הזה, מה זה? זה לחתוך. to decide, המשמעות של הביטוי בלטינית זה to cut off, לחתוך החוצה, אוקיי? ואני חושבת שזה מעניין לחשוב על זה, כי זה מרמז לנו בעצם מהי המשמעות של לקבל החלטה. כשאני מקבלת החלטה, אם אני באמת מקבלת החלטה, אני חותכת החוצה את כל שאר האפשרויות. זה שאני באמת בחרתי להתחתן איתך, אני בחרתי לחתוך החוצה את כל שאר הגברים.
ליאור: כן.
יהודית: בידיעה שיש גברים ממש ממש טובים, אוקיי? שיכולים…
ליאור: טובים ממך, את יכולה להגיד את זה.
יהודית: כן, כן, גם טובים ממך, שמחכים לי שם בחוץ, ויש סנריו שהוא לא בלתי סביר, שבאמת היה יכול לי יותר טוב עם מישהו אחר תיאורטי שנמצא שם.
ליאור: כן.
יהודית: זה לא לא סביר, נכון? ואני, כשאני מקבלת החלטה להיות עם מישהו, אני מקבלת החלטה לצאת מהטינדר, נכון? לא סתם הקבלת את זה לטינדר. מה יקרה לי אם אני לא אצא מהטינדר? כל פעם שאתה קצת תעצבן אותי, אתה קצת תנחר ואתה קצת אוכל יותר מדי ואתה מתעצבן מהר או שאימא שלך מתערבת לנו יותר מדי או וואטאבר, אני אשאל את עצמי, האם ב"סווייפ" אחד פה בצד באפליקציה הזאת אני יכולה למצוא מישהו אחר? שממבט רחוק נראה לי גם מאוד אידיאלי, נכון? כי אני לא רואה את כל השיט של החיים שלו.
ליאור: כן.
יהודית: אני רואה רק את התמונה שלו בים, שהוא בחר את התמונה הכי טובה שלו.
ליאור: רואים עליו בטינדר שהוא לא נוחר.
יהודית: רואים עליו, כן. אני לא מדמיינת את הפרטים של החיים, נכון? אני מדמיינת את הוויז'ן.
ליאור: כן.
יהודית: וההשוואה הזאת היא השוואה מאוד קשה, כי היא בעצם גורמת לי להיות עם רגל אחת בחוץ. עכשיו, יכול להיות שאני לעולם לא אעזוב אותך באמת, אבל אני עדיין מנטלית פחות מחויבת לפתור את הבעיות שלנו, לחשוב קדימה, כי אני אומרת כזה, 'בסדר, אני אהיה ממש רעה'.
ליאור: יש דרך החוצה.
יהודית: אנשים מתגרשים כל יום, נכון? וכזה, בסדר, אז גם אנחנו נתגרש. יאללה, 50 אחוז מהאנשים מתגרשים. וזה נורא מעניין ההקבלה הזאת שעשית בין עבודה לזוגיות, כי גם כש… סליחה שאני רגע נכנסת לזוגיות, אבל גם כשחוקרים שביעות רצון במערכות יחסים ומשווים חברות שמרניות וחברות פתוחות ליברליות, חוקרים אנשים שהתחתנו בשידוך ואנשים שבחרו את הזוגיות שלהם. אז רואים שברגע ה… נגיד, נקרא לזה רגע החתונה או הרגע שאנחנו מחליטים שאנחנו ביחד, אז אנשים שבחרו את הזוגיות שלהם יותר מרוצים בהתחלה. אומרים הינה אני מצאתי את בן הזוג הכי מתאים לי, הולך להיות לנו happy ever after מכאן. אנשים שהתחתנו בשידוך, יותר חששות, יותר כזה, אוקיי, מי זה הבן אדם הזה ש… אתה יודע, עכשיו תקעו לי פה, הרבה פחדים. אבל אז מה שרואים זה שלאורך הזמן אנשים שהתחתנו בשידוך, שביעות הרצון במערכת היחסים עולה, ואנשים שבחרו להיות ביחד, שביעות הרצון ממערכת היחסים יורדת.
ליאור: כן.
יהודית: ואחת הפרשנויות לזה במחקר זה בדיוק הסיפור הזה של כמה האפשרות להתחרט נשארת לי פתוחה. במקומות שבהם השתדכת, האפשרות לעזוב היא לא מקובלת. כאילו, כן, יש כאלה שעושים את זה, אבל להתגרש זו לא באמת אופציה. זו כזאת האופציה של ממש הגעת לכזה קצה של הקצה. בגדול, זה הבן אדם, תפתור את זה, נכון? כזה, תמצאו דרך לגרום לזה לקרות. בחברה שלנו, אני אומרת טוב, מה, פרק ב', כל הדברים. אז גם המחויבות שלי בתוך הקשר משתנה, החיבור שלי לתוך הקשר משתנה. ואני חושבת שאם נחזיר את זה שוב לשאלה שלך, ששאלת על עולם העבודה, כשאני כל הזמן מחפשת עבודות, ויש הרבה אנשים שעושים את זה. תמיד על אש קטנה, עין אחת לינקדאין, זהו. אני לא באמת מחוברת באותה מידה לעבודה שאני נמצאת בה, נכון? אני משקיעה חלק מהאנרגיה שלי בלחשוב על אפשרויות בחוץ ולא באיך אני הופכת את המקום הזה ליותר טוב, איך אני מתקדמת בו, אני רואה את ההתקדמות שלי כדרך לעבור לחברה אחרת ולקבל שם תפקיד אחר, מאשר בוא נעבוד על זה שכאן אני אתקדם עוד. אז זה משנה את ההתנהגות שלי, זה משנה את המחויבות שלי, זה משנה את המוטיבציה שלי, זה משנה את כמה אני משקיעה כשאני אומרת, בסדר, גם ככה כל שנתיים אנחנו עוזבים מקום עבודה, אז כמה אני אשקיע פה? נכון? אני לא עכשיו אומרת, אני פה עד היום שאני מתה. אז כן, הדבר הזה משפיע. ואני חושבת שפרקטית העצה היא לשאול איזה אפשרויות אני צריכה לסגור כדי שתהיה לי את האפשרות באמת להתחבר. ובעולם הפסיכולוגיה יש חוקר שקוראים לו פרופ' דניאל גילברט, שאני מאוהבת בו כי הוא כל כך חכם וכל כך מצחיק. אימא'לה, כמה שהוא מצחיק, באמת. לקרוא את הספר שלו, זה לקרוא סטנדאפ ולהרגיש שקראת מחקר. והוא מדבר על מושג שנקרא "אושר סינתטי". מה זה אושר סינתטי? זה אושר שאנחנו מסנתזים בעצם באופן כאילו מלאכותי בשביל להיות מרוצים מההחלטות שלנו. ובטוח קרה לכם, המאזינים, שעמדתם למול שתי אפשרויות, ללמוד באוניברסיטת תל אביב או באוניברסיטת ירושלים, לבחור משפטים למול פסיכולוגיה, לגור בתל אביב או בבאר שבע, לא משנה מה. בחרתם. ואז אתם אומרים משהו כמו 'איזה מזל שבחרתי באוניברסיטת ירושלים, בתל אביב כולם כאלה סנובים'.
ליאור: איכס מגעילים.
יהודית: 'רק תופסים את עצמם, כזאת תחרותיות, פה אנחנו הרבה יותר מחוברים'.
ליאור: זה גם בכלל לא בתל אביב, זה מחוץ לתל אביב.
יהודית: כן, זה בכלל לא בתל אביב, איכס, מה הם תופסים את עצמם. איזה מזל שבחרתי לגור פה ולא שם, איזה מזל ש…
ליאור: או שהדירה וזה.
יהודית: כן, אנחנו מצדיקים לעצמנו את ההחלטות שלנו, וזה מנגנון בריא, טוב שיש לנו אותו, אבל אנחנו יכולים לעשות את זה רק כשסגרנו את האפשרויות האחרות. כי אם לא סגרתי, אז אני כל הזמן חושבת, רגע, אולי אני אעבור? מה יקרה שם? מה אולי מחכה לי פה שאולי פספסתי? נכון, זה ה-FOMO הזה.
ליאור: אז בעצם את… אני שאלתי…
יהודית: קצת כאילו גלשתי פה?
ליאור: איך אני אדע להחליט מתי…
יהודית: גלשתי לעולם אחר?
ליאור: לא, לא, לא, לא.
יהודית: אוקיי.
ליאור: את בדיוק שם.
יהודית: אוקיי.
ליאור: אבל אני אומר, אני שאלתי איך אני יודע מתי אני צריך לקבל החלטה? איך אני יודע? כי יש לי בלינקדאין משהו מעניין ויש לי בעבודה. איך אני יודע האם בכלל אני צריך לקבל עכשיו החלטה? ואת הגעת למשהו אחר, את אמרת, תסגור את הלינקדאין, אחרת לא תוכל לדעת בכלל אם אתה רוצה את זה כמו שצריך.
יהודית: כן. כלומר, אני אומרת, תפתח את הלינקדאין רק כשאתה מחפש.
ליאור: כן.
יהודית: אתה יודע, זה קצת כמו שכשאתה רעב, אז אתה הולך ופותח את המקרר. אתה לא יושב כל היום בבית שלך עם כל הסירים וכל הצלחות פתוחים מולך, נכון?
ליאור: נכון.
יהודית: אתה אומר, אוקיי, כשאני אהיה רעב, אני אפתח את המקרר, אני אראה מה יש ואני אבחר מה לאכול, או שאני אכין לעצמי משהו, וואטאבר.
ליאור: עכשיו, יש פה משהו, כשדיברנו על שכירים, שקשור בחיכוך. ההחלטה שלי לעזוב עבודה היא… כאילו, אמרת את זה גם בצחוק כזה על הזוגיות, אבל גם בזוגיות, יש חיכוך גדול בלקחת את ההחלטה הזו. נכון שהיא פתוחה לי ויש את הטינדר ואת הלינקדאין שמבלבלים אותי, אבל יש שם חיכוך גדול, זה לא כמו לעבור דירה, עם כל הכבוד, או אפילו לא כמו להחליט שאני יותר לא הולך עם חצאיות, אוקיי? מה שהחלטתי בגיל מאוד צעיר, כן? אבל…
יהודית: אתה רוצה לספר לנו על הרגע הזה?
ליאור: האמת שאני לא זוכר אותו, אבל…
יהודית: אוקיי, סבבה.
ליאור: אני לא זוכר את עצמי עם חצאית, אז כנראה שמתישהו הייתה את ההחלטה, אבל זו החלטה שיש בה חיכוך גדול. היא מעלה כל מיני פחדים, היא מעלה כל מיני רגשות, היא נשמעת גם נורא מסובכת, יש מלא בירוקרטיות, גם מעבר עבודה, גם מעבר זה, היא גם דורשת אומץ, אני צריך פתאום לשים את עצמי בחוץ בעבודה אחרת או בזוגיות אחרת וכו'.
אבל עכשיו אני חוזר לקריירה שלך. את, יהודית, לא עובדת במקום עבודה. אצלך יש כל הזמן את האופציות, כמו לינקדאין, כי את מסתובבת באינטרנט, ובאינטרנט יש מלא creators, ואת רואה את ה-creator ההוא, היי, מה הוא עושה? הוא עושה קהילה שמשלמים כדי להיות בקהילה הזאת, ואת כל הזמן שלו הוא משקיע בקהילה הזאת. רגע, אולי אני אעשה את זה. אה, לא, בעצם לה יש קהילה בסלאק או בפייסבוק והיא קהילה חינמית, אבל בעצם היא מוכרת הרצאות, אולי אני אעשה את זה. רגע, ההיא כותבת ספר, אולי אני אעשה. רגע, לו יש הרצאות. כאילו, את כל הזמן בתוך ה-candyland, את יכולה לבחור, כאילו, אמרו לך יש לך 24 שעות ביממה, אז את צריכה לבחור אם את רוצה סוכריות ג'לי או זה. אבל תראי, יש לך את הכול, והחיכוך במובן מסוים הוא יותר קטן מאשר שאת עובדת באיזשהו מקום עבודה, כי זה לא שיש בוס ואת צריכה להגיד לו ביי, אני הולכת. את יכולה להחליט מחר בבוקר, כביכול, אולי אני טועה, אבל בעיקרון את יכולה להחליט מחר בבוקר 'לא בא לי להתעסק בזה, אני אתעסק במשהו אחר'. אז איך את מייצרת את המחויבות עם משהו כדי להגיע שם לעומק?
יהודית: אוקיי, אז שוב יש ארבעה דברים שונים שאני רוצה לדבר עליהם, גם בהקשר של החיכוך לאנשים שכן עוזבים.
ליאור: נראה איך את מחליטה.
יהודית: משהו גדול. בלתי נסבל. החלטות זה מאוד קשה, דרך אגב, לכולם. ממש.
ליאור: כן. כן.
יהודית: כאילו, איך שאנשים מרגישים בתוך צומת ההחלטה, זה חרדה, כעס, בושה, פסימיות. ממש רואים את זה שאנשים מרגישים כאילו, כל דבר שאני אבחר הוא נורא. אבל אני חוזרת לשאלה. אז קודם כול אני אשתף אותך שיש לי candyland פנימי בתוך הראש שלי, אני לא צריכה ללכת לרשת החברתית. אחת המגרעות שלי וגם המעלות שלי, יש לזה שני צדדים לאותו מטבע, זה שאני מאוד יצירתית ויש לי הרבה רעיונות והרבה דברים שאני רוצה לעשות. וזה מתבטא בכל דבר. זה מתבטא בכשאני רוצה לכתוב כתבה, אז יש לי חמש כתבות שונות שאני רוצה לכתוב בו זמנית, וכשאני רוצה להקליט פרק לפודקאסט, יש לי עשרה רעיונות לפרקים בפודקאסט. וכשאני רוצה לכתוב ספר, יש לי עשרה ספרים שאני רואה לנגד עיניי שאני רוצה לכתוב. אז בעצם האפשרויות הן רבות, ועם כמה שזה יכול להישמע כמו דבר טוב, לפעמים זה דבר נורא כי אתה לא יודע ממה לבחור, לא תמיד יש לך גם תיאוריה טובה מספיק ללמה לבחור משהו מסוים, כלומר, למה לכתוב את הספר הזה ולא את זה? למה להקליט פרק על זה ולא על זה? וגם מה ששמתי לב אליו ברמה האישית שלי עם עצמי, זה שלפעמים היצירתיות שלי הופכת למקלט של דחיינות, שנגיד אני… סתם, אתן לך דוגמה, לא מזמן הזמינו אותי לעשות "פואטרי סלאם", "ספוקן וורד", וזאת הייתה הפעם הראשונה שעשיתי דבר כזה. וניסיתי, וזה כמובן גם מפחיד אותי ואיים עליי, ומאיפה אני יודעת לעשות את זה ותסמונת המתחזה וזה יהיה כישלון וזה יהיה מביך, כל ה… all that jazz, מה שנקרא. ואז שמתי לב שאני מייצרת עוד ועוד רעיונות, פתחתי תיקיה ב"נוטס" שלי שקוראים לה ה"פואטרי סלאם", ואני מייצרת עוד ועוד רעיונות לנושאים שאני רוצה לכתוב עליהם "פואטרי סלאם".
ליאור: כן.
יהודית: ואני כאילו…
ליאור: אבל את לא מגיעה לקטע שבו את אשכרה כותבת.
יהודית: נכון. ובאותו רגע אני בכאילו תחושה של אני עובדת על זה, אני מרוכזת, אני כותבת מילים, רעיונות עולים. כאילו, זה יכול להרגיש כמו התקדמות כי אני לא סתם גוללת בפייסבוק, אני פאקינג עובדת, ועובדת קשה ומייצרת דברים שאני אוהבת, אבל רק את ההתחלה שלהם.
ליאור: כן.
יהודית: ואז אחרי כמה כאלה, אני תופסת את עצמי ואומרת, את לא עושה כלום, כלומר, את רק מפזרת כזה… זה מרגיש הכי כזה, אתה יודע, אני בלונה פארק, בוא נעלה על המתקן הזה, בוא נעלה… אבל את לא עולה על שום מתקן. ובאיזשהו שלב אתה חייב להגיד 'אני עכשיו עולה על רכבת ההרים ולא על גלגל הענק, כי אחרת אני לא הולך לעלות על שום מתקן'. ואתה צריך לעמוד בתור לרכבת ההרים ואתה צריך לחכות שיחברו אותך ולסגור את החגורה ולהיות בפחד הזה. כאילו, אתה צריך לעבור את כל הדבר שחלקים גדולים ממנו הם לא תמיד כיפיים. אז קודם כול בשבילי לראות את זה, שיצירתיות היא מצד אחד מקור מאוד חזק של התקדמות ומצד שני גם מקור מאוד חזק של לא התקדמות, היא משהו שעוזר לי להיות כנה עם עצמי ולקבל החלטה. או להגיד לעצמי די, כאילו, יש לך עד איקס רעיונות ואז תבחרי אחד מהם ו… תוך ההבנה שלפעמים זה גם לא באמת משנה מה אני אבחר. כלומר, יש בחירות שהן חשובות, ויש בחירות שבין אם אני אבחר לכתוב על זה ובין אם אני אבחר לכתוב על זה, it will be fine. כאילו, בסוף זה מה שתעשי מזה ולא מה שהיה בצומת. ואני חושבת שזה גם הרבה פעמים חלק שיכול לעזור לנו בקבלת ההחלטות, שלפעמים זה מרגיש לנו כאילו מה שאני אבחר הוא עכשיו הדלת המסתובבת של החיים שלי, נכון? שאם אבחר בזה, אז החיים שלי יראו ככה, ואם אני אבחר בזה, החיים שלי יהיו ככה. אבל בסוף גם אחרי שלקחתי ימינה או שמאלה, אז יש המון המון החלטות קטנות לאורך הדרך שבסוף מעצבות את הדבר עצמו.
ליאור: כן.
יהודית: ויש משהו מנחם בלדעת שלפעמים, וזה גם אחד העקרונות שאני מדברת עליו גם בהרצאות שלי על קבלת החלטות, שאנחנו צריכים לשים את הערך על עצם קבלת ההחלטה לא פחות מאשר על מהי ההחלטה שקיבלתי. עצם היציאה מהצומת, ממש כמו בכביש, שאנחנו אומרים צריך לצאת מהצומת מהר, נכון? אתה לא כזה מתחיל להחליף נתיבים בצומת, אסור, נכון? אסור להחליף, אתה יודע את זה, שאסור להחליף נתיבים באמצע הצומת?
ליאור: אה… בוודאי.
יהודית: אוקיי, אז…
ליאור: אימא'לה.
יהודית: לא, זה כאילו, חוק של התנועה.
ליאור: כן, זה ממש מסוכן.
יהודית: כן. אז באותה מידה, גם בהחלטה אני רוצה להחזיק בראש שלי את הערך של לצאת מהצומת כמה שיותר מהר. וזה חשוב. עכשיו…
ליאור: זאת אומרת, נגעת בנקודה הזאת של ה… an OK decision is still much better than no decision.
יהודית: כן. כי אני מתקדמת. כי אז אני חוזרת גם למה שדיברנו עליו קודם, שאני מנסה וטועה ולומדת ומתקנת ועושה את הסיבוב שבו אני בתנועה ולא בלשריין את החיים שלי או את העסק שלי, לזה שאני בטוח אעשה משהו ממש ממש טוב, אבל בסוף אני לא עושה כלום, או שזה לוקח לי הרבה יותר זמן, ובזמן הזה אני מאבדת ביטחון ולא עושה דברים אחרים, וכל המקום הזה שבו אנחנו…
ליאור: וגם יש משהו בלהבין שאנחנו מאוד מאוד מאוד מאוד מוגבלים, לפני עשיית הדבר, בלדעת באמת לחזות את התוצאות שלו. זה לא שאם היה לנו את כל הזמן בעולם, גם אם עכשיו היה לנו את כל הזמן בעולם לחשוב על משהו, ונשרטט לפנינו שתיים או שלוש אלטרנטיבות ונוכל לחשוב עליהן ממש לעומק, ואפילו נשאל את כל היועצים, אנחנו נדע מה יצליח יותר. זה לפעמים פשוט לא ככה. לפעמים יש כל כך הרבה גורמים חיצוניים ומזל ודברים. ואנחנו גם לא יודעים איך אנחנו נתנהג בתוך הסיטואציה ובמה אנחנו will excel ובמה אנחנו לא, שזה באמת לא משנה כמו שהיינו רוצים לחשוב שזה משנה מה נחליט. זאת אומרת, להחליט לזוז יותר חשוב ממה נחליט.
יהודית: לגמרי. ויש תרגיל שאני לפעמים נותנת אותו בהרצאה שלי, דווקא על ניהול זמן, לא על החלטות, אבל הוא רלוונטי פה גם. אפשר גם… אתם יכולים גם רגע לעצור את הפודקאסט כשאתם עושים אותו. שבתור התחלה אני אומרת לך בוא תכתוב את כל המשימות שיש לך נגיד לשבוע הקרוב, כל מה שעולה לך, כל מה שאתה מתכנן לעשות, תכתוב. אנשים כותבים הרבה, נכון? יש להם הרבה תוכניות והרבה משימות. ואחרי שאנחנו מסיימים לכתוב, זה לוקח כמה דקות, אז זו הנקודה לעצור את הפודקאסט. אני אומרת, עכשיו קח עט ותמחק חצי ממה שכתוב שם. וזה בלתי נסבל כי אנשים אומרים, אני לא יכול למחוק חצי, אני חייבת, חייבת לעשות את כל מה שכתוב כאן בשבוע הקרוב. והאמת היא שבפועל אנחנו בדרך כלל מספיקים בערך חצי ממה שתכננו, נכון? כאילו, זאת האמת. אם נסתכל אחורה ברטרוספקטיבה על הרשימה שלי לשבוע האחרון ועל מה עשיתי מתוך זה, זה יהיה בערך חצי. ואז השאלה היא מהו המנגנון שבוחר את החצי? כי כשאני לא מחליטה מראש על מה אני מוותרת, והינה זה חוזר גם ל-to cut off הזה. אני עושה מספריים, אתם לא רואים, אבל אנחנו ממספרים פה עם מספריים. אז מה בוחר? החיים בוחרים, האינרציה בוחרת, הלחצים של אנשים אחרים בוחרים.
ליאור: הפחדים שלנו.
יהודית: הדד ליינים, הפחדים, מה שיותר קל, מה שמישהו אחר יותר לוחץ עליי. כאילו, בקלות קל לי לחיות בעולם שאנשים אחרים או אילוצים אחרים או הרגלים אחרים או משהו אחר כאילו מוביל אותי בנהר ואני נסחפת בתוך הזרם הזה, ואז ככה נבחרו חצי מהמשימות שעשיתי.
ליאור: כן.
יהודית: למול המקום שבו אנחנו אומרים בוא שנייה נסתכל על זה בעיניים. וזה כואב, זה כואב. אני כאילו באמת מרגישה לפעמים את הכאב הזה בגוף שלי כשאני עומדת מול כמה פרויקטים שאני רוצה לעשות, ואני יודעת שאת צריכה עכשיו לבחור. ואם את לא תבחרי, וזה קרה לי ממש עכשיו, כאילו אני לא רוצה שזה יישמע כזה… אתה יודע, אני אחרי זה, אין לי את הבעיות האלה. עכשיו הייתה לי חצי שנה שבה הרגשתי… טוב, זה קצת כאילו רגע להיכנס למה שקרה בחיים שלי לפני, אבל בעצם לפני שנתיים… סליחה, אני כזה אסוציאטיבית מדי, אבל…
ליאור: מבורך.
יהודית: אוקיי. אז לפני שנתיים נולדה לי ילדה שנייה, שזה כזה קצת זעזוע למשפחה, כלומר, בקטע… אני מאוד אוהבת אותה, אבל זה הבדל גדול.
ליאור: שינוי פאזה.
יהודית: כן, זה היה הבדל גדול בשבילי לעבור מאחד לשניים. במידה מסוימת אפילו יותר מלהפוך להיות אימא. כאילו, יותר מלהפוך להיות אימא לאחד, פתאום המעבר לשניים, הרגשתי שהוא ממש משנה את כללי המשחק. זה לא ככה בשביל כולם, אבל בשבילי זה היה ככה. במקביל היה את כל הקורונה, היא בעצם נולדה בתוך סגר. וכל החיים כזה השתנו. במקביל, עברנו מבית זית לתל אביב, אז גם עברנו מקום. ובקיצור, הרגשתי שרק להצליח לעשות את כל מה שעשיתי לפני כן, זה כאילו וואו. רק להצליח עם שני ילדים, עם המעבר לתל אביב, עם הקורונה, עם כל הדברים שקרו, להצליח להוציא פרקים בפודקאסט באותה צורה, להרצות באותה צורה, לקבל אנשים, רק להצליח להחזיק את הכול, היה או מיי גאד. ואז פתאום הגיעה נקודה, לפני חצי שנה, שפתאום הרגשתי שזה קצת משתחרר. שכזה יש לי פתאום פנאי לחשוב, היי, מה את רוצה לעשות? מה הפרויקטים הבאים? הגיע הזמן לחדש. והיה בזה משהו שהוא הרגיש קצת כזה תחילת האביב הנפשי של העסק שלי, שכל הדברים שהיו שם, ואמרתי לך שיש לי הרבה רעיונות, קמו מחדש ואמרו אוקיי, עכשיו את הולכת לעשות, והיה…
ליאור: אני, אני, אני, אני, אני.
יהודית: כן.
ליאור: תבחרי אותי, תבחרי אותי.
יהודית: כן. אבל גם אמרתי, הינה, אני עכשיו עושה את כולם, כי פתאום הרגשתי שיש לי את המקום הזה. כאילו, משהו קצת יותר, יש טיפה יותר מרווח. ואז אמרתי אני מתחילה לכתוב ספר חדש ויש לי איזה פורמט חדש שאני מפתחת בפודקאסט והיו לי מחשבות על להקים בית ספר והיה ריטריט שאני רוצה לבנות, וזה הכול פרויקטים גדולים, ואני מתחילה לעבוד עליהם. ואני כאילו בסטייט אוף מיינד של אני עובדת על כולם, ואז לא קורה כלום. כי אני לא יכולה, זה פרויקטים שדורשים ממך, אתה יודע, להיכנס, להביא, לפצח.
ליאור: כן.
יהודית: ואז יש כמה חודשים שבהם אני מרגישה ממש ממש תסכול של אני רוצה לעשות, יש לי את הרעיונות, אני אוהבת אותם, אבל שום דבר לא מתקדם. וזה ממש ביאס אותי. כאילו, נכנסתי למין כזה… למה את לא כאילו פורצת? ברגע שכזה סוף סוף התפנה לך המקום הזה לעשות את זה.
ליאור: כן.
יהודית: וזה חוזר לנקודה שממנה התחלנו את הסיבוב הזה, ששוב פגשתי את המקום הזה של הוויתור. של אם את לא תהיי מוכנה לוותר, ובאמת להגיד עכשיו, את עכשיו צריכה לבחור את אחד מהם או גג שניים מהם, אם את ממש מתחזרת, ולהגיד זה מה שאני עכשיו עושה, וזה וזה אני עכשיו לא עושה. את הולכת להישאר באותו מצב של חנות הממתקים הזאת, של לקפוץ ממקום למקום ולא להשיג כלום ורק להרגיש יותר רע עם עצמך וכל הסיפור הזה.
ליאור: אז רגע, איך החלטת מה לעשות ומה לא?
יהודית: אז איך החלטתי, אז קודם כול היו כמה סבבים. היו סבבים שהחלטתי לעשות משהו אחד.
ליאור: את בתוך הפרויקטים, סליחה רגע שאני מפריע, את בתוך הפרויקטים האלה ברמה כזאת שאת יכולה פשוט להחליט את זה באמבטיה, או שאת צריכה אקסל וזה?
יהודית: (צוחקת)
ליאור: לא, אני מתכוון, זה כאילו כל הפרטים ברורים לך מראש ברמה כזו עמוקה שכאילו את לא צריכה דף ונייר, או שאת כאילו עכשיו תעבדי עם מצגת ועם swat ועם יועצים? אני לא יודע, כאילו.
יהודית: אני חושבת שהכותרת של הפרויקטים היא ברורה לי, כלומר, למשל כותרת אחת הייתה לגייס מישהו שיעבוד איתי בעסק, שיעזור לי לעשות את קפיצת המדרגה הבאה, אוקיי? הכותרת ברורה לי. איך זה נראה, צריך לבנות את התוכנית, צריך להבין מי הבן אדם, איפה אני מוצאת אותו. עוד תוכנית הייתה לכתוב ספר. הכותרת ברורה לי, מה זה ספר. על מה הספר הזה יהיה? זה כבר דורש ממך סיעור מוחות ולבנות תוכן עניינים. אז בעצם במשך תקופה הייתי בתקופה של אני כאילו בוחרת, ואז אני מתחילה לבנות. נגיד אמרתי, אוקיי, אני רוצה עכשיו לכתוב ספר. ואז ימים שלמים בניתי מבנים של ספרים, אוקיי? אז גם בתוך הפרויקט, אתה שוב יכול ליפול לתוך אותו מקום של הינה אני בונה הספר הזה ובונה הספר הזה ובונה הספר הזה ובונה הספר הזה. האם אני מתחילה לכתוב את אחד מהם? לא, אני רק בונה עוד מבנים לספרים ומתאהבת בהם. אבל אז אתה צריך לבחור וזה נורא כואב לוותר על האיקס ספרים האחרים.
ליאור: אם מישהו צריך מבנה לספר.
יהודית: לא, לא בהכרח שאני הכי טובה בזה, אלא פשוט יש הרבה דברים… באמת יש הרבה דברים שאני רוצה לכתוב, באמת, שזה… זו ברכה וקללה באותה מידה.
ליאור: כן.
יהודית: אז היו כמה פרויקטים שניסיתי להגיד זה מה שאני בוחרת, ואז ראיתי שהרבה יותר קשה לי לבצע אותם כי הם פרויקטים שפחות תלויים בי. כלומר, יש יותר גורמים שאני תלויה בהם, יותר עזרות שאני צריכה לקבל, יותר… דברים שהם פשוט פחות תלויים בי. ואז בנקודה הזאת עשיתי עוד פעם סיבוב עם עצמי. אני לא יודעת אם אני כזה נכנסת לאובר פרטים, ואולי זה לא מעניין.
ליאור: להיפך, תמשיכי.
יהודית: זה כאילו, השדים שנכנסים לי עכשיו. שבא לי רגע פרויקט שתלוי בי. כאילו, בא לי רגע המקום של אם את מצליחה, זה בזכותך, ואם את נכשלת, זה בגללך. אבל לא להיות רגע שוב במרחב הזה שאני מחכה, כי כבר הייתה לי את החצי שנה הזאת ש…
ליאור: כן.
יהודית: ואז החלטתי שכרגע אני מתמקדת בלכתוב עוד ספר, וזה פרויקט שהוא עכשיו הבייבי שלי. ויש עוד את כל שאר הדברים שאני עושה. אבל החדש, יש אחד. ובשביל זה הייתי צריכה לוותר על זה שחשבתי להתחיל עכשיו בכיוונים של לפתוח בית ספר, וזה כואב לי, זה באמת כואב לי וזה. זה חלק מהסיפור של קבלת החלטות, גם לשאת את הכאב הזה ובו זמנית להבין שאפשר… כאילו, דווקא המוכנות להרגיש את הכאב הזה עזרה לי קצת לעבור מ-FOMO ל-JOMO. כאילו, מה-Fear of missing out ל-Joy of missing out. של כזה וואלה, בכל מקרה את לא תוכלי לעשות את רוב הדברים. כאילו, הזמן בחיים הוא מוגבל. מה יש לנו, כזה, 100 שנה נגיד לחיות?
ליאור: את מכירה את Essentialism, את הספר?
יהודית: כן, לגמרי. לגמרי. אז זה קצת זה. אני מאוד אוהבת אותו גם.
ליאור: כן.
יהודית: אז זה קצת המקום הזה של גם ככה אני לא אספיק לעשות את הכול, וזה בסדר לבחור כמה ולהיות מחויבת אליהם, ובידיעה שהיו עוד יקומים מקבילים של חיים שבהם היה יכול להיות משהו אחר.
[קטע מוזיקלי]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments