פותות-הפותקאסט - פרק 1 - אווה הסה. עם נועה גלזר- חלק א

פרק# 1 אווה הסה

פותות מארחות את נועה גלזר , פסלת היוצרת במגוון חומרים, לשיחה על אווה הסה.

אווה הסה , 1936-1970

אמנית ופסלת שיצרה בתקופה קצרה כל כך הרבה יופי דרך חומריות שקופה וחושנית

נתבונן בסיפור חייה דרך מראת הכוכבים שלה ונתמקד בשמש במזל גדי, ליקוי חמה וראש דרקון

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 12/10/2021.

ריקי: ברוכות הבאות ל"פותות".

מורסאן: הסכת שמחבר בין אמנית מקומית לאמנית מההיסטוריה של האמנות שאותה היא בחרה.

ריקי: זוהי שיחה בין שלוש נשים יוצרות היום, דרך אישה אחת שיצרה בעבר.

מורסאן: אנו מבקשות לראות את המורשת של אותה אמנית דרך סיפור חייה, דרך התבוננות באמנות שלה.

ריקי: ומפה אסטרולוגית שנותנת לנו את כל מה שמתרחש…

ביחד: …מתחת לפני השטח. [בדרמטיות] [צוחקות]

ריקי: מוזמנות גם להיכנס לעמוד האינסטגרם שלנו "פותות-הפותקאסט" ולהנות משלל החומר הויזואלי.

ריקי: היום בפודקאסט נארח את נועה גלזר, שבחרה לדבר על האמנית אווה הסה.

ביחד: כאן מורסאן…

ריקי: וריקי אלקיים.

נועה: ואני נועה גלזר, שמתארחת אצלכן.

ריקי: שלום, נועה'לה.

נועה: שלום.

מורסאן: הבכורה שלנו.

ריקי: האזנה נעימה.

פתיח מוזיקלי: "פופופופופופו תותתותתותתות [חוזר על עצמו] פותות".

ריקי: נועה, ילידת 81', למדה אמנות תואר ראשון בבצלאל ואז תואר שני בריצ'מונד, וירג'יניה. נועה מפסלת עם מגוון חומרים, כמו סיליקון, מלח, קש, צמר, בוץ. הציגה בניו יורק, ורשה וישראל. ב-2019 הציגה תערוכת יחיד בשם "Level Loopholes", "שכבת מעבר", ב-CCA בתל אביב. ובימים אלו עובדת על שתי תערוכות קבוצתיות, אחת במוזיאון בת ים, באוצרותה של הילה כהן-שניידרמן ונעמה ערד, בשם "סערה בכוס תה", ותערוכה נוספת בקולון, באוצרותה של נעמה ערד.

נועה: כן, תערוכה שתקרא "Guilty Curtain", שזה קצת נראה לי מעניין בהקשר של אווה הסה, ובכלל.

מורסאן: נכון מאוד.

ריקי: יש, יש curtain ב…

נועה: יש, יש.

מורסאן: גם ה-guilty, המתמיר את עצמו.

ריקי: כן?

מורסאן: יש שם… לפחות בעבודות של אווה זה הייתה החוויה שלי. התקפי חרדה שהיא יוצרת מהם עבודות כאלה.

ריקי: אז נועה, מה… את בחרת את אווה הסה. את רוצה לספר לנו איך, מתי פגשת לראשונה עבודה של אווה הסה ומתי ידעת שפגשת אחות? [צוחקת]

נועה: האמת, שפגשתי אישית את העבודה שלה הרבה אחרי שהכרתי כבר את העבודות שלה, ו… ויצא לי לראות עבודה שלה בפעם הראשונה בוויטני, בניו יורק, וזאת העבודה של החבלים. והיא הייתה מוצגת בצורה קצת… זה היה כזה… זה היה קצת כזה…

ריקי: החבלים שטבולים בלטקס ותלויים?

נועה: Under… כן. לא לטקס, הם היו טבולים ב…

ריקי: בגומי?

נועה: אני חושבת שזה ה… דווקא ה… נו… החומר השקוף השני, אני בבלק אאוט.

מורסאן: פייברגלס?

נועה: פיברגלס.

מורסאן: פיברגלס?

נועה: הנוזלי, וזה היה כזה יחד עם המון עבודות וזה היה בפינה כזה, וזה לא קיבל את ה… את הכבוד שמגיע לזה, אבל עדיין זה היה כיף לפגוש את זה אישית. ואווה הסה היא כזה… היא כמו קייט בוש בשבילי, היא ה-go-to שלי, כשאני כזה מרגישה חוסר אמונה, וכשאני מרגישה בדאון, אז אני תמיד כזה יכולה להסתכל על העבודות ופתאום לחזור לאמת הזאת, למשהו שמרגיש לי פשוט… פשוט.

מורסאן: היא ה… היא ה-"Wuthering Heights" שלך.

נועה: היא ה-"Wuthering", כן.

ריקי: גדול.

נועה: היא ה-"Hounds of Love" שלי.

ריקי: וואו.

נועה: היא מדהימה.

מורסאן: בפעם הראשונה, אבל מה היה בזיהוי הזה, שבפעם הראשונה שראית עבודה שלה? לא רק…

נועה: אני חושבת שבאמת זה… זה הרגיש כמו לפגוש איזו אחות, או אמא כזאת אמנותית, והרבה מזה היה קשור לפשוט איזשהו משהו מאוד גולמי ו… וקדום כזה, אבל יחד עם זה מאוד פיונירי כזה, משהו חלוצי ו-fresh כזה ומאוד אמיץ. וזה מחבר אותי תמיד לאיזשהי עשייה שהיא כזאת… היא… היא משחררת את כל המחשבות האלה של מה יהיה ולאן זה ילך וזה, ופתאום כזה מין הנאה כזאת. אני חושבת שכדי ליצור, אווה הייתה חייבת שזה יהיה מהנה. יחד עם כל זה שהיה לה מאוד קשה, אבל כשהיא עבדה - זה היה המקום ה-comfort שלה, ואני מאוד מתחברת לזה.

ריקי: אנחנו גם גילינו שנועה גלזר היא במזל גדי.

נועה: וואי, זה נכון.

ריקי: שמש וגדי וגם… וגם אווה הֵסה.

מורסאן: לא רק זה, אתן גם נורא מחוברות. גם… גם נועה נולדה בליקוי ירח.

נועה: כן.

מורסאן: ואווה נולדה בליקוי חמה.

נועה: הַסה.

ריקי: אה כן?!

מורסאן: אז אווה הַסה, זה כאילו זה ממש… אתם חולקות את…

ריקי: יש… תלוי באיזה מבטא את אומרת. אווה… איווה הֶּסֶה…

מורסאן: איווה.

ריקי: או… ה… ה…

נועה: אווה הסה, או…

ריקי: אווה הסה…

נועה: אייוו… אייווה הסה.

ריקי: באנ… באנג…

מורסאן: או הַוַוה…

ריקי: באנגלית אומרים איווה הֶּסָה.

נועה: אווה הֶּסָה?

ריקי: כן. אוקיי.

נועה: איווה.

ריקי: איווה. אז… אז כן. אז, הליקויים. מה… מה את רוצה לספר לנו על הליקויים האלה?

מורסאן: על הליקויים האלה? אני חושבת שבהקשר… קודם כל אנחנו עכשיו נפגשות בליקוי ירח.

נועה: אנחנו גם עכשיו, כן.

מורסאן: אז כאילו זה… וגם מחר זה…

ריקי: מחר זה יום פטירתה של אווה הסה.

מורסאן: יום פטירתה.

ריקי: ה-29 ב… שאנחנו מקליטים את זה עכשיו, ה-28 למאי, ומחר ה-29, זה בעצם, אנחנו עושים לה פודקאסט אזכרה כזה.

מורסאן: כן, ממש memorial. למרות שליקוי מאורות…

ריקי: כן, זה יצא ככה.

מורסאן: כן. וזה… ובתוך הליקוי, להדגיש את מה שנכון ולחשוף את האור והיופי הזה. יש בזה משהו, מהנשים שנולדו בליקוי מאורות, בין אם זה ליקוי ירח או אם… בין אם זה ליקוי חמה. זה בעצם מפגש… מפגש גלקטי שקורה תמיד פעם… פעמיים בשנה, פעם אחת בשמש ופעם אחת בירח, אבל להיוולד עם השמש שלך על הראש של הדרקון, זה כאילו כל הזמן יש משהו שכנגד כל הסיכויים דוחף, דוחף, דוחף אותך קדימה. וזה בעצם נשמה שהרבה פעמים אני רואה שהיא תמיד פוגשת את האנשים הנכונים בזמן הנכון, ומלאה בדרייב להביט אחורה אל העבר וכל הזמן קדימה. משהו נורא-נורא חזק שמוביל קדימה, וזה…

ריקי: זה נורא מאפיין…

מורסאן: מאוד.

ריקי: …את העבודה של אווה הסה ובכלל את כל סיפור החיים שלה.

מורסאן: ואת הביוגרפיה, כן.

ריקי: אז בנות מזל גדי שכמותכן, [מגחכת] מה… מור, מה את אומרת על מזל גדי? מה אנחנו יודעים על… על המזל הזה?

מורסאן: אני… אני… אני חושבת ש… אני חושבת שבהקשר של… נועה אולי תוכל להגיד אם היא מתחברת לזה, קודם כל אפשר… קודם כל זה מזל שהוא אדמה, כך שלהתבטא דרך החומר זה הכרחי וחיוני עבורו. אבל כש… אפשר לומר, אפשר להסתכל על ה… על המזל הזה גם מהמקום הזה שיש לנו מלך ישן שפוגש את המלך החדש. וזה גם המקום בעצם שינואר, אם אנחנו… ינואר… ינואר בעצם, אפשר לומר שזה חורף, אז זה הרגע הזה שבו האור של הלילה הוא החזק ביותר ונקודת ההיפוך בעצם, ב… הלילה הארוך בשנה בעצם מציין לי איזושהי נקודת היפוך שבה האור מתחיל לגבור על החושך. ובמובן הזה, בתקופות קדומות, אפשר לומר שהיה בעבר חודש ה-13, ושמה בעצם הקריבו את המלך הישן במלך החדש, בשלטון המטריכיאלי [כך במקור]. וזה קשור לכל העיסוק הזה, מעניין גם קשור לעיסוק של אווה, בעצם, במקום הנשי הזה…

ריקי: נכון.

מורסאן: …הנשי הרדיקלי, הפורץ.

ריקי: מעניין. אז…

מורסאן: שהוא הולך כנגד הסיכויים.

ריקי: מקום של הפמיניסטי. היא לא… היא לא אהבה שהגדירו אותה בתור woman artist. היא אמרה: "אני artist". היא אמרה את זה גם ממש בסוף, אני לא זוכרת בדיוק את הציטוט, אבל, You can beat inscrimonation [כך במקור]… אפשר לתקן אפליה באמנות ע"י אמנות. "Excellence has no price, has no sex".

נועה: Has no sex. [ריקי צוחקת] זה בסדר.

מורסאן: ו-has no price. It's just… [צוחקות]

ריקי: נכון.

נועה: זה גם פרייסלס, אי אפשר לשים על זה מחיר.

ריקי: "Excellence has no sex". זה מה שהיא כותבת וממש אומרת בראיון, ממש לקראת סוף החיים שלה. אפשר… היא לא אהבה את ה… את הייחוס הזה ש… כאילו, היא רצתה להיות אמנית בפני עצמה.

מורסאן: כן, שזה גם מאוד גדי. כאילו, אני אחפש את האבא האמיתי שלי. אני אהרוג את המלך הישן בתוכי עד תום, כדי למצוא את הדבר החדש והנכון בשבילי. ודווקא שם, כשהוא… דרך כל המלא רגעים של ייאוש ומלא רגעים של כישלון והרבה חיכיון וסיפים של דיכאון וכאילו [נוקשת 3 פעמים באצבעות] נגיחה בתוך האלמנט הזה של האדמה, דווקא שמה כשהוא מתמסר, מתמסר, מתמסר, מתמסר ונותן את עצמו למרחב - אז שם יש משהו מאוד חדש ומופיע הרבה מאוד חסד מהנתינה הזאתי שלו למרחב. וזה זה. זה כל כך יפה ומתאפיין יפה בעבודות שלה. אני חושבת שאולי נועה, גם את יכולה להתחבר למקום הזה.

נועה: כן, אממ… כן. אני לא זוכרת מה רציתי להגיד, זה היה משהו שקשור ל… לאבא הישן. אבל גם תוך כדי, היא כל הזמן, כאילו… היא קלטה את כל הזרם המינימליסטי שכאילו מאוד התעורר סביבה וכל החברים שלה היו שם… ותמיד כאילו, אני חושבת שזה אולי, זה מאוד מאפיין את מזל גדי, זה ישר מייצר רצון להתמרד בזה, כשיש משהו שהוא נורא כאילו 'אִינִי' וקורה, אז חייבים עכשיו - רגע, לא, אני… אני יעשה כאילו, אמצא את הדלת האחורית להביא משהו אחר.

ריקי: נכון.

נועה: ועדיין, עם המון כבוד לחברים שלה ולדברים שקורים והמון סקרנות. היא מאוד אהבה כאילו לראות דברים, וישר כאילו להשתמש בזה בתור…

ריקי: נכון.

נועה: בלי כאילו התנצלות, בתור השפעה. כאילו, אם היא ראתה משהו שהיא אהבה, היא ישר ניסתה כאילו לקחת על זה איזשהי… את הטייק שלה. ולא כאילו… לא היה בזה איזשהו פילטר כזה של, רגע, לנסות כזה לפתח את זה ממקום אינדיבידואלי, אלא כאילו בדיוק זה. זה היה כזה ישר כאילו לפעול מול זה. כאילו, לא לחכות.

ריקי: היא גם תמיד אמרה שהיא… שהיא הולכת עם ה… בדרך שלה לא אכפת לה. כאילו, לא אכפת לה להיות miles away from everybody, כאילו. היא רוצה להיות בדרך שלה, כאילו. גם אם היא מינימליסטית, מינימליסטית עם נשמה. היא לא מינימליסטית של קווים ישרים. היא על ה-curves, היא על ה… זה מאוד יפה.

נועה: אבל מתוך… אבל מתוך ידיעה מאוד… כאילו, להכיר את רוח התקופה.

ריקי: כן.

נועה: להבין אותה ומתוך זה, כאילו… כן.

ריקי: היא קלטה את זה באופן אינטואיטיבי, כאילו, מה שקרה, היא פשוט הפנימה את זה.

מורסאן: גם מאוד רצתה להיות מקובלת שם, גם מאוד מהר ה… זה גם בדיוק הליקוי מ… ליקוי חמה, זה מאוד מהר העולם זיהה אותה.

ריקי: כן.

מורסאן: היא גם הייתה אז ב…

ריקי: היא כזה זרחה ב…

מורסאן: כן. כן.

נועה: כן.

מורסאן: כאילו משהו שנורא רוצה להתקבל, להתקבל על ידי המערכת החוקים, להתקבל על ידי העולם, ואז משם אני…

ריקי: ריספקט.

מורסאן: כן. מקום של הכבוד הזה.

ריקי: אז אני רוצה ש… אה, סליחה.

מורסאן: חשבתי שתוכלי גם להגיד על ה… על זה. אבל… שזה גם קשור לזה. ה-"⁦Seventeen⁩" magazine.

ריקי: אז… אז בואו נתחיל לראות את הביוגרפיה שלה. אווה הסה נולדה בהמבורג, גרמניה, בינואר 1936. זה תקופה שהנאצים בשיא השלטון, היא נולדה בשנה של האולימפיאדה. האולימפיאדה הנאצית הגדולה של לני ריפנשטאט. [כך במקור]

נועה: כן, אבל גם נתנו שם פייט רציני, כאילו. זה היה ממש מפח נפש. כל התורת גזע התפוצצה להם בפרצוף כי הם הפסידו בגדול.

ריקי: הם לא ניצחו? כן? [צוחקת]

נועה: לא, כולם…

מורסאן: ממש הפסידו. האמריקאים באו… כן.

נועה: אמריקאים באו והשאירו אותם באבק.

מורסאן: כן.

נועה: כאילו, בשחייה, בספורט, בהכל.

ריקי: [צוחקת] Eat shit היטלר! ו…

מורסאן: רק שנתיים אחר כך כבר היה ליל הבדולח.

מורסאן: שנתיים אחר כך, 1938, כבר הפרעות ב… נגד היהודים במצב כבר מאוד קשה. אבא שלה שהיה עורך דין פלילי היה צריך לעזוב את העבודה שלו, והוא לא יכל לעסוק במה שהוא עוסק. אבל הוא כנראה היה מאוד מקושר עדיין.

מורסאן: כן, גם המשפחה נראית מאוד מיוחסת בסך הכל.

ריקי: כן, והוא… על מנת להציל אותה ואת אחותה הלן, הם נשלחות, כשאווה רק בת שנתיים, להולנד ברכבת משלוח, המכונה "קינדר טרנספורט". הם שלחו את הילדים כדי להציל אותם, להולנד. דוד שלה היה אמור לאסוף אותה בתחנה, אבל הוא לא הצליח. לא נתנו לו. ולכן היא עוברת למנזר קתולי, ושם החינוך הוא מאוד סטריקטי. היא הייתה… היא… אם ברח לה פיפי… כי כל הדבר הזה עשה לה רגרסיה, היא… הכו אותה, וכשהיא הייתה חולה שמו אותה בבידוד ואחותה לא יכלה להיות איתה, ממש-ממש ביום ההולדת שלה. זה… זה נורא-נורא עצוב.

מורסאן: זה גם חותם נורא עמוק, השנים האלה.

ריקי: כן, וזה ממש חצי שנה ש… אחר כך, המשפחה מצליחה להתאחד, שזה ממש כזה נס בכל מה שקרה באירופה בתקופה הזאתי. הם עוברים, לוקחים, אוספים את הילדות ועוברים לאנגליה, וממש מיד אחר כך לניו יורק.

נועה: לניו יורק? הם חיו בניו יורק?

ריקי: הם היו ניו יורקרים, כן.

מורסאן: שזה גם מאוד מתאפיין במפה שלה. כאילו המקום הקשתי שלה, יש לה שם גם את ונוס וגם את יופיטר שזה, זה בעצם כוכבים שהם… ונוס היא גם העוזרת האישית שלנו, עוזרת לנו להרגיש בהרמוניה ובטוב עם אנשים, ויופיטר מרחיב אוֹתְךָ. אז כאילו, כבר מגיל צעיר הבינה שכדאי לנסוע ולנדוד. כאילו כבר מגיל צעיר היה שם את הדבר הזה ש… שאני נודדת, אני הולכת מעבר לגבולות המוכרים שלי. זה מופיע בעוד אלמנטים, אני אגע בהם אחר כך גם.

ריקי: כן. אז בניו יורק, אמא שלה הייתה עם אפיזודות ביפולריות, אפיזודות דיכאוניות, הרגישה שהיא לא יכולה לטפל בילדות, היא עזבה. שזה הנטישה שעוד… היא מתמודדת איתה לאורך כל החיים שלה. אמא שלה עוזבת, ב-1944 הם… ההורים שלה מתגרשים, אבא שלה נישא מחדש ב-1945. 1945 מתחילות להגיע ידיעות מאירופה, סוף המלחמה, היא כבר מבינה שההורים שלה לא יצליחו, לא שרדו, וכל המשפחה שלו ושלה נספים בשואה. כשהיא מגלה את זה, היא פשוט קופצת מבניין של 18 קומות ו…

נועה: שמה סוף לחייה.

ריקי: כן.

נועה: שמה קץ לחייה.

ריקי: כן. אווה בת עשר. וגם זה…

מורסאן: בדיוק.

ריקי: סביב היום הולדת שלה.

מורסאן: כן, כן.

נועה: מעניין.

מורסאן: כן.

ריקי: ממש!

מורסאן: כאילו, מגיל צעיר אתה מבין שהעולם לא יציב.

ריקי: היא כותבת על אמא שלה: "She was there but she was not there, and then she was there, and then she was not there".

מורסאן: בעצם יש תיעוד של כל החיים שלה דרך היומנים שלה, נכון?

ריקי: היא כתבה הכל. פשוט כתבה הכל. והיא אומרת שאמא שלה הייתה הכי יפה בעולם, והיא גם למדה אמנות ו… אבל המלחמה, כנראה, היא אף פעם לא התגברה על הדבר הזה. היא כנראה… זה… גם לא ממש השתלבה בחיים בניו יורק. זה לא… אז אחרי… אחרי זה היא גם… האישה של אבא שלה אומרת לה: "את צריכה ללכת לטיפול". היא הולכת לטיפול, יש לה מטפלת וזה מאוד עוזר לה הטיפול ב… היא ממש מתמסרת למטפלת שלה ומספרת לה הכל, והיא מקבלת טיפול וזה ממש עוזר לה להסתכל… כנראה גם הדבר הזה של להסתכל על עצמה דרך ה… זה, ולכתוב את הדברים…

מורסאן: כן.

ריקי: וזה ממש עוזר לה כאילו להתגבר על ה… על המקומות הנפשיים האלה. כי היא תמיד פחדה להיות כמו אמא שלה. פח… כאילו, זה פחד שהיה לה תמיד. אז…

מורסאן: היא גם מאוד מהר קיבלה תוקף לרגשות שלה, כאילו תוקף לזה…

ריקי: כן.

מורסאן: שתפתחי את זה, תעשי דברים, תניעי את זה.

ריקי: כן.

מורסאן: טוב, זה גם היה מאוד באופנה אז.

ריקי: זה היה מאוד קשה לה, ההתאבדות של אמא שלה…

מורסאן: לא שזה רע, כן.

ריקי: הנטישה, ה…

מורסאן: כן.

ריקי: בגיל 15-16 הלכה ללמוד אומנות ב-"Pratt Institute". ואז היא אומרת, היא אומרת שם שזה, אתה מצייר לימונים, אחר כך מצייר לימונים ולחם, ואחר כך מצייר לימונים, לחם וביצה. [צוחקת]

נועה: מאוד מיושן.

ריקי: היא… היא רצתה לעזוב, אבל היא לא רצתה לעזוב כשהציונים שלה נמוכים, אז היא העלתה את הציונים שלהם… את הציונים שלה מ-C ל-As, ורק אז היא עזבה. [צוחקת] היא עזבה כשהיא בעצם: "אני לא באמת…"

מורסאן: כן.

ריקי: "…עוזבת כי אני לא טובה בזה, כי אני פשוט לא מאמינה שזה אמנות". אז היא חוזרת הביתה ואומרים לה: תמצאי עבודה. אז היא מוצאת. הולכת, ניגשת ל-"⁦Seventeen⁩" magazine.

מורסאן: Seventeen" magazine".

נועה: לא פחות.

ריקי: מגזין נשים. כן, גם אני…

נועה: נערות.

ריקי: כשאני מובטלת אני ישר הולכת למגזין נשים לחפש עבודה. [צוחקות]

מורסאן: ומיד מקבלים אותך.

ריקי: והיא… וקיבלו אותה. והיא אומרת שכנראה קיבלו אותה רק בגלל שהיא הייתה אמיצה מספיק כדי להגיע לשם, שזה סיבה מעולה. [צוחקת]

נועה: כן, וגם כנראה היה לה מין כריזמה וקסם שאי אפשר לעמוד בפניו.

מורסאן: נכון, ירח באריה.

נועה: בהחלט. [צוחקת]

מורסאן: לא, באמת, כאילו כל הרעמה שלה זוהרת ואומרת: "תאהבו אותי, אני הכי מתוקה שיש". זה קצת מאוד זה.

ריקי: היא באמת הכי מתוקה.

מורסאן: וגם יודעת לדרוש את תשומת הלב שלה.

ריקי: והיא עובדת שם והיא עושה… והיא מכניסה קצת את האמנות שלה למגזין, וזה נורא נחמד וזה נותן לה גם ביטחון. ואז היא תוך כדי לומדת ב-"Art league" בניו יורק, שזה היה מין כזה כמו בית ספר כזה שלומדים אמנים, הרבה אמנים עברו שם, סמיתסון… יש מלא מלא מלא מלא. הם עשו שם קורסים כאלה, יכלו לקחת קורסים בזמן שמתאים להם, בערב, ואז ככה, אם עבדו וזה, אז אהה… היא לומדת שם קצת, ואז היא מתקבלת ל-"Cooper Union" והיא ממש אוהבת את זה. ממש. והיא ממש פורחת, ולימודי האמנות ממש עושים לה טוב. אחר כך היא עוברת ל-"Yale", שם היא התלמידה של ג'וזף אלברס.

נועה: כן.

מורסאן: שהוא מי?

נועה: ג'וזף אלברס הוא… הוא גם, ברח בזמן מלחמת העולם השנייה, הוא לימד לפני זה ב"באוהאוס", בבית ספר של ה"באוהאוס", ו…

ריקי: בעלה של אנני אלברס.

נועה: והוא היה בעלה של אנני אלברס, ושניהם לימדו ב-"Black Mountain College" שזה מקום מאוד מיוחד, שהיה ב… אני חושבת North Carolina. וזה היה לפני "ייל", ושם כאילו, עברו המון אמנים מטורפים, ביניהם מרס קנינגהם ורות אסאווה, וזה… זה המון, כאילו…

ריקי: וואו, כן.

נועה: והוא כאילו, הוא לימד את אווה הסה, היא הייתה אחת התלמידות שהוא הכי התחבר אליה, וזה מפתיע כי הוא בא בכלל ממקום של ציור ו… אבל הדרך שבה הוא לימד צבע הייתה מאוד חומרית. הוא התייחס לזה כאל חומר, והוא ניסה להסביר להם איך הוא יכול לתעתע, הצבע יכול לייצר ממש איזשהו תעתוע, על ידי חיבורים, והוא ביקש מהם להתנסות עם הצבע ולהכניס חומרים לתוך הצבע. והיא באמת הגיעה ממסורת של ציור, ורואים את זה בפיסול שלה לאורך כל הדרך שהיא הייתה ציירת. איך שהיא הניחה את הלטקס והפיברגלס היה מאוד ציורי, האורות האלה ש…

ריקי: נכון.

נועה: …היא בנתה.

מורסאן: את גם הגעת מציור?

נועה: אה… לא, אבל בבצלאל כזה… לא הייתי… לא הגדרתי את עצמי כפסלת, זה היה יותר מאוחר. ואני חושבת שעד היום הפיסול שלי הוא מאוד על ה… על האזור דמדומים הזה, של בין להיות פיסול ללהיות משהו שהוא יותר רישום, ציור, שטוח על הקיר, נשען אל הקיר. הוא לא… הוא לא פיסול כזה קלאסי כזה שמקבע את מקומו.

ריקי: היא אומרת שהיא הייתה הפייבוריטי של ג'וזף אלברס, והוא היה הוא היה נכנס לכיתה ואומר: "what did Eva do?" [צוחקת] מה אווה עשתה היום? היא הייתה… הוא קרא… היא הייתה "his little colorist" כאילו, היא הייתה בשיעור צבע שלו.

נועה: כן. זה היה ציור שהוא… זה היה שיעור שהוא לימד, זה שיעור מאוד בסיסי שבאמת לקוח עוד מה"באוהאוס", שאתה מתחיל, כולם מתחילים ממקום מאוד בסיסי, גם אם אתה בסוף צורף או גם אם אתה עושה רהיטים, זה… יש את את השיעורי יסודות שזה משהו שלקחו מה"באוהאוס".

ריקי: אז היא מסיימת את הלימודים ב"ייל" ומגיעה לניו יורק בשנות ה-60, שזה חגיגה. [צוחקות] זה חגיגה גדולה. שנות ה-60 בניו יורק. יש שם את כל האומנים, את כל הזמרים, את כל ה… הכל קורה בניו יורק.

נועה: ואין לזה שום קשר לניו יורק היום המחושב, שכל מילימטר שם הוא כבר לָקוּחַ. היה שם מין… את הכאילו פריחה הזאת שיש מקום ו…

ריקי: יש לה סטודיו!

נועה: כן, זה בכלל…

ריקי: יש לה סטודיו…

נועה: אתה יכול כאילו לקבל את ה… את הנתח הזה שניו יורק יכולה לתת.

ריקי: כן, זה תקופה נפלאה להיות אמן בניו יורק. [צוחקת]

נועה: נכון. מתארות לעצמנו. אנחנו פה ב-2021.

ריקי: כן.

נועה: הקשר של זה ל…

מורסאן: אנחנו בעצם קצת תמונה של מלחמת העולם השנייה, אני חושבת.

נועה: כן, אצלנו זה ככה.

ריקי: אני מרגישה ככה. [צוחקת] והיא בעצם מתחילה, מתחילה שם להכיר אנשים, מתחילה להתחיל… מתחילה את העבודה שלה, נכון?

נועה: כן. נראה לי שהיא באמת, היא מאוד חיפשה את הדרך שלה. אז היא לא היה לה מושג מה… מה בעצם. אבל היא חיפשה וזה… והיא הבינה, היא ידעה שכאילו זה מה שהיא רוצה לעשות ו…

ריקי: כן.

נועה: היא ידעה שזה, שהיא תמצא את זה. היא האמינה בעצמה מאוד, אבל, שהיא צריכה לעבור איזשהי דרך כדי להבין. היא כל הזמן אמרה, אני רוצה כאילו לעשות משהו אחר, משהו שיפתיע אותי, שזה יהיה כאילו חדש לגמרי. ובתקופה הזאת אני חושבת ש… אני פחות מתחברת לציורים האלה. הם מאוד, באמת…

ריקי: הם התחלה כזו כן.

נועה: רישמיים ו… פחות מעניינים, אבל…

ריקי: אבל היא מציגה ומוֹכֶרֶת גם.

נועה: כן? לא ידעתי.

ריקי: כן. היא… כן. היא אומרת, אני מוֹכֶרֶת ומציגה, ואיך דבר אחד מניע את השני. זה אומר שכאילו היא… זה נותן לה מוטיבציה, זה שהיא מוכרת וזה שהיא מציגה, זה מניע… זה מניע אותה לעשות עוד ועוד ועוד.

נועה: כן. אני חושבת שבאמת ה… מה שהיה הפריצת דרך זה ה… שהיא עברה לגרמניה עם… עם בעלה. אבל אני מקדימה את ה…

ריקי: אבל היא עוד לא התחתנה, רגע.

נועה: סליחה. היא עוד לא התחתנה.

ריקי: לא, כן, נכון. זה היה… זה היה שנה מאוד משמעותית. שנה שבה התחיל בעצם ה… ה-shift. היא מתחתנת עם טום, טום דויל.

נועה: טום דויל?

ריקי: טום דויל, שהוא Irish drunk.

מורסאן: אני לא יודעת אם Irish drunk.

ריקי: לא, הוא היה…

נועה: ככה מתארים אותו.

ריקי: הוא היה…

מורסאן: ככה מתארים אותו? כ-Irish drunk?

ריקי: הוא היה איש כאילו יוצר, פעיל…

נועה: הוא היה שיכור, הוא היה כזה עם יצרים. הוא היה פסל. עם יצרים, עם מבטא…

מורסאן: אבל יוצר, הוא לא איזה… הוא לא Bum.

ריקי: יש לו יצרים. עם מבטא…

נועה: הוא לא שיכור שהוא הולך מכות עם מישהו בקטטה בבר…

מורסאן: כן, קודם כל זה, אני חושבת שזה…

ריקי: …והיא שוטפת לו את הפנים ומנקה לו את הפצעים. [צוחקת]

מורסאן: אבל זה גם… אבל גם ככה היו… אני חושבת שככה היו גם מתנהגים, ככה.

נועה: כן.

מורסאן: זה היה בסדר.

נועה: כן, זה היה מקובל.

מורסאן: היית יכול להיות אמן לגמרי ממסדי…

ריקי: הוא היה שותה הרבה.

מורסאן: שותה הרבה, מעשן מלא…

ריקי: נכון. ככה…

מורסאן: מזיין מהצד, ויש לך סטודיו ואתה קורע את התחת עדיין. כאילו, זה משהו ש…

ריקי: ככה אמנים היו.

מורסאן: זה גם…

נועה: ככה הוא הוציא את הקיטור שלו בערב. זה היה מאוד מקובל.

מורסאן: זה גם לגמרי…

נועה: ולפני הכל.

מורסאן: נכון, נכון.

ריקי: ממש.

מורסאן: אנחנו לא מצדיקים את זה, אבל כן.

ריקי: לפני זה רציתי להגיד על היחס שלה עם אבא שלה, שהוא… שהוא כזה אבא שלה לא לגמרי מקבל את הבחירה שלה לעשות אמנות. הוא אומר לה כאילו: "איווצ'ק…". איך קוראים לה? אוויאן, הוא קורא לה: "אוויאן, לעשות אמנות וללמוד זה דברים מאוד נעימים, אבל יכול להיות שתצטרכי לעשות דברים קצת פחות נעימים. ולהיות… ולפעמים גם לפרנס את עצמך יכול להיות משהו מאוד מספק". ואז היא אומרת לו: "אבא, אני לא רוצה להיות רק להתקיים, אני רוצה לחיות יותר מזה. אני רוצה… אני רוצה לעשות עוד דברים. אני רוצה ללמוד דברים, ואני רוצה להתפתח, ואני אמנית". היא אומרת את זה לאבא שלה: "אני אמנית ואני…"

מורסאן: זה כל-כך גם ניכר במפה שלה. אני… גם מעניין, נועה, גם את יש לך את ההקשרים האלה, כאילו את המקום הזה שאני מסתכלת על העבר שלי והוא תהומי, והוא… אני… אולי לא מתחברת אליו, אבל הוא מניע איזשהי שורשיות נורא עמוקה בי. ועם זאת, אני כל הזמן עם הפנים לחדש, ואני יכולה להכיל כל הזמן בתוך תוכי את השני קצוות האלה. כאילו יש לשמש במולות לפלוטו במזל סרטן, שזה באמת הדור הזה של מלחמת העולם השנייה, שהרבה מהם איבדו את ביתם ולא היה להם בית, או כל מושגים של משפחה בעצם התערערו לחלוטין ונפרדו. וכאילו, יש כאן איזשהו משהו דורי, קולקטיבי שהיא מתקיימת בתוכו. אבל השמש שלה נמצאת מול זה, מול הליקוי חמה הזה, מול הדבר החדש הזה שאני אומרת "לא" לעבר שלי, אבל אני מסתכלת כל הזמן קדימה, עם העבר שלי, עם המטרנה הזאת שכל הזמן מאירה אותי, מאירה אותי, התהום הזאת שאני מתהלכת על… עליה, ש… וכי אמרת שעל המקום האבסורדי כאילו ש… אז, בשיחות שלנו.

ריקי: נכון.

מורסאן: וגם נועה, שאני חושבת שגם זה מאוד, זה החומר הזה שטומן את הזמן בתוכו וסופח לתוכו את הזמן, שכתבת.

נועה: כן, אני חושבת שהיא… מבחינתה חומר היה דבר חי, הוא לא… הוא היה… הוא היה… כאילו, בתוך החומר היא מתקיימת, הנשמה. והרוחניות קיימת בחומר. ואני חושבת שהבנה כזאת של חומר היא הבנה שחומר הוא לא דבר… כאילו זה ההפך מחומרי, הוא דבר שהוא מתכלה, הוא זמני, הוא מתפורר, הוא קשור לגוף שלנו. וזה כל כך הפוך ממה שאנשים חושבים על חומר או על פיסול, שהוא כזה תמיד כזה, מה שאתה נתקע בו כשאתה מתרחק להסתכל על ציור [מגחכות] ואצלה זה כאילו היה בדיוק ההפך. היא… היא ראתה בחומר איזה משהו שהוא מאוד כזה מתמוסס ולא… ולא באמת…

ריקי: נכון.

מורסאן: את מחפשת בחום… בחומר את החום שלו?

נועה: כן.

מורסאן: את, בעבודות שלך. את האינטימיות?

נועה: אני חושבת שהחומר בשבילי הוא ה-touchstone. הוא מה שכזה נותן לי רגע לעצור, והמחשבות מפסיקות ודברים נעשים הרבה יותר איטיים ואפשר לרגע [שואפת אוויר] לנשום וכאילו באמת לשכוח את עצמי. ואני… אני… אני מאוד מתחברת למקום הזה של… כאילו, היא אף פעם לא באה עם איזה… עם תיאוריה או איזה מושג מקדים, אלא זה תמיד נבע מתוך העשייה ומתוך משחק עם חומר. וזה ממש אותה השקפת עולם.

ריקי: כן.

נועה: אני מאוד מתחברת לזה.

ריקי: אז ב… באמת המהלך שנועה הזכירה מקודם קורה ב-1964. היא וטום מוזמנים לקטוויג, בגרמניה.

מורסאן: הם היו מוזמנים ביחד או זה היה רק טום?

נועה: הוא הוזמן…

ריקי: הם הזמינו את טום, בעצם רצו שהוא… ראו את התערוכה… סליחה, ראו את התערוכה שלו, את פסלי אבן, כמה אספנים גרמנים והם רצו אותה בתערוכה ב… שוודיה? משהו כזה. או…

מורסאן: לא, בבאזל.

ריקי: בבאזל. סליחה.

מורסאן: בשוויץ.

ריקי: אז… כן. אז… אז הם קוראים לו… הם קוראים לו… אמר: "אבל איך תעביר את כל האבנים האלה?", אז הוא אומר: "אה, צריך… זה, קופסאות וזה… זה נורא יקר". הוא אומר: "טוב, בואו… בואו לגרמניה, תעבדו, אני אתן לכם סטודיו…".

נועה: זה סוג של residency.

ריקי: סוג של… לא… לא קראו לזה residency.

נועה: נכון.

ריקי: אבל כן, זה סוג של residency.

מורסאן: אחח… עולם בלי קונספציות, זה אדיר! [מגחכת]

ריקי: מזמינים אותם פשוט למפעל טקסטיל נטוש שהיה בעיירה קטוויג, שמה הם גם מאוד מתחברים למשפחה שתומכת בהם. היא שם כזה מאוד… הם חיים שם, היא עובד… היא עובדת גם שם בסטודיו בעצם, במפעל טקסטיל הנטוש הזה. והוא, הוא פשוט כל הזמן עובד על הדברים שלו, והיא כזה מתלווה אליו, באיזשהו… כאילו, היא גם… אני מניחה שהם עבדו גם ביחד, והיא גם עזרה לו וגם נתנה לו אינפוטים, אבל כאילו העבודה שלה הייתה, כזה, קצת…

נועה: [משתעלת] סליחה.

ריקי: קצת צדדית לו. הוא כאילו היה הכוכב הבינלאומי הגדול והיא הייתה מין כזה His little wife. היא לא אהבה את זה. [נועה צוחקת] היא לא… היא לא אהבה את הדבר הזה, וכל הזמן היא גם מדברת על זה שדרכו היא רואה את הכשלים שלה. כאילו, דרך העבודה שלו היא רואה איפה היא נכשלת. הוא כבר ידע מה הוא רוצה לעשות. הוא, כאילו, בא לעשות את הדברים שלו, Do his thing, והיא הייתה פתאום קצת מבולבלת. פתאום התחילה לראות את הציור כמשהו… פתאום… היא מציירת, אבל היא לא כל כך… [צוחקות] את בסדר?

נועה: מחניקה שיעול. אבל אני מקשיבה לכם.

ריקי: לא, לא. תשתי מים. [נועה משתעלת]

מורסאן: זה נושא שהוא מחניק אותך?

נועה: מה זה?

מורסאן: העניין הזה? שיש את הגבר הגדול, המתפקד? [צוחקת]

נועה: כן, אני חושבת שזה ממש כאילו אני מחכה כבר שזה יגיע לשלב השני, לפרק הבא. [צוחקות]

ריקי: אז מה… אז מה… תדברי על הפרק הבא. היא מוצאת בעצם חוטים ב… היא מוצאת rush במפעל טקסטיל.

נועה: היא… מה שאת אומרת זה נכון, אבל היא גם מאוד הבינה שהיא באה והיא רוצה, כאילו…

ריקי: לעבוד.

נועה: כאן זה הולך לקרות.

מורסאן: כן, כן.

נועה: כאן היא הולכת סוף-סוף למצוא את הדבר הזה…

ריקי: היא גם מאוד בח…

נועה: …שמייחד אותה.

ריקי: לא אמרנו, את החרדות האלה שהיא נמצאת… שהיא מתמודדת איתם לפני הנסיעה. כי הנסיעה הזאת היא לחזור לגרמניה.

נועה: נכון!

ריקי: לחזור למקום שבו הפצע התחיל. שזה ה…

נועה: כן…

ריקי: זה שם אותה…

נועה: היא נמצאת כמה שעות נסיעה מהמבורג.

ריקי: זה שם אותה במקום מאוד-מאוד קשה.

נועה: כן.

ריקי: מאוד-מאוד קשה. היא… היא… אני חושבת שהיא לא הבינה כמה זה קשה, עד שהיא פתאום עמדה לנסוע ופתאום זה… זה נהיה לה מאוד-מאוד קשה, אבל היא בכל זאת נוסעת ו… והיא… והיא עובדת. היא לא מפסיקה לעבוד. היא כל הזמן עובדת.

מורסאן: עם ה… כן, עם התהום הזאת ברקע, כאילו…

ריקי: היא כל הזמן עובדת.

מורסאן: יש שם את הפצע הזה ברקע.

נועה: ו… אבל מה שקורה זה שכאילו כמו איזה serendipity, יש את המפעל הזה שיש שם את כל החוטים האלה והטקסטיל הזה שפשוט נמצאים שם, החבלים האלה שיהפכו להיות משהו פשוט בלתי… כאילו בילט אין בעבודה שלה אחר כך. והיא מתחילה לשחק עם זה ולהתנסות בזה. והיא מייצרת שם את העבודות הראשונות, שאפשר לקרוא להם באמת עבודות מדהימות, שהם כאלה… מין כאלה… איך קוראים לזה? תבליטים כאלה של…

ריקי: היא לוקחת מזונית ועליה היא בונה עם papier mâché, נכון? מסובבת את ה-cord במין ספירלה כזאת…

נועה: כן, זה הספירלות האלה.

ריקי: עד שזה יוצר מין כמו שַׁד כזה, נכון?

נועה: כן, אפשר להגיד שזה נראה כמו שד, אבל זה… מה שזה בעיקר זה מין לופים כאלה אינסופיים כאלה, שיש להם איזה מרכז כזה שגדל וגדל וזה קצת מסחרר כזה. וזה… כן, יש משהו ארוטי בזה מאוד.

מורסאן: מאוד.

נועה: אבל היא… היא…

מורסאן: סוף-סוף לשחק עם מוות גם קצת בחוויה.

נועה: כן. בגלל ה… בגלל מה? למה את אומרת מוות?

מורסאן: לא, המקום הזה של ה… את… כאילו, שאת הולכת בתוך ספירלה או בתוך סחור-סחור כזה, את לא יודעת מה תפגשי כשתגיעי לנקודת המרכז הזאת. כאילו, יש איזה ההההה… [משמיעה קול נשימה עמוק] יש איזה רעש רקע שהיא… חייב לצאת בצורה הזאת.

נועה: כן. ומין מערבולת כזאת.

מורסאן: כן.

נועה: וכאילו איבוד עצמי כזה שהוא מה שמייצר את הארוטיקה, את ה… אבל…

מורסאן: טוב, ארוס… ארוס ומוות תמיד הולכים יחד, הם קשורים.

ריקי: כן, נכון.

נועה: אהה… כן, והיא… היא הולכת לבקר שם את ה… את בית ילדותה. ויש עבודה שנקראת…

מורסאן: [מילה לא ברורה]

נועה: "H&H".

ריקי: נכון.

נועה: שזאת עבודה… זה… זה אחד… אני לא יודעת אם לקרוא לזה ציור, כי יש שם באמת את התבליט הזה, אבל כן, זה מאוד עדיין ציור, כי זה עם צבעי… עם צבעי שמן. היא כאילו ממש… על ה… על החוטים היא ממש נותנת צבעוניות כזאת.

ריקי: היא… "H&H" זה הלמן ו…

נועה: והמבורג.

ריקי: והמבורג. זה שני המקומות שהיא הלכה אליהם. המקום הראשון זה המקום שאמא שלה גדלה בו. [נועה מהמהמת בעניין] ואז היא הולכת להמבורג לבית ילדותה ושם היא נדחית על ידי אנשי… היא רוצה, היא כזה רוצה להיכנס לראות את הבית שלה ולא נותנים לה והם לא נחמדים אליה והיא לוקחת את זה מאוד-מאוד קשה.

מורסאן: כן.

ריקי: העבודות שלה בעצם יוצאות מהמסגרת. הם עדיין חצי ציור.

נועה: לגמרי.

ריקי: עדיין היא צובעת. עדיין היא משתמשת בפיגמנטים, מאוד חומריים אמנם, אבל…

נועה: זרחניים.

ריקי: כן.

נועה: הצבע הוא עדיין משהו שהיא… הוא ילך ולאט-לאט…

ריקי: ירד.

נועה היא כאילו… היא תפשיל את עצמה, את ה… את ה… כאילו…

ריקי: כן, חושבת שהצבע הוא כאילו…

נועה: היא לא תצטרך אותו יותר, אבל בהתחלה…

ריקי: גם יש לה ורודים וזה.

נועה: כן.

ריקי: אני חושבת שהצבע זה כאילו מין… היא בדיוק עוזבת את ניו יורק כש… הפופ אפ מתחיל, נכון?

נועה: פופ ארט.

ריקי: הפופ ארט מתחיל.

נועה: כן, כשהיא חוזרת זה כאילו שיא הפופ ארט. אני…

ריקי: לא, כשהיא עוזבת, בדיוק…

נועה: כשהיא עוזבת… כן.

ריקי: כשהיא עוזבת את התערוכה של הפופ ארט והיא כאילו… ואז גם באמת סול לוויט אומר לה, חברהּ הטוב סול לוויט, הוא אומר לה: "תלכי. כדאי לך להתרחק מתרבות… ממה שקורה בניו יורק עכשיו, תלכי לגרמניה, זה יעשה לך טוב".

נועה: כן, כן.

ריקי: "את את צריכה קצת להתרחק מה-art scene פה ו…".

נועה: תתחברי חזרה…

ריקי: לעצמך.

נועה: למקום שלך.

ריקי: ואת חושבת שהצבעים האלה זה כזה אולי מין השפעות של הפופ ארט? או שזה…

נועה: אני חושבת שתמיד בסוף, כשהיא התחיל… כשהיא… כשהיא עבדה זה היה משהו הרבה יותר אישי…

ריקי: תמיד זה מאוד אישי.

נועה: אינטייק, איזשהו, שלה. אבל אני באמת לא יודעת. אני חושבת שהצבעים היו משהו אינטואיטיבי שהיא פשוט עבדה איתו ושיחקה איתו.

ריקי: כן.

נועה: אבל קשה לדעת. אבל זה הכל יחסי, כאילו אני חושבת שביחס לפופ ארט, העבודות האלה הם לא פופ ארט.

ריקי: ברור שלא.

מורסאן: כן, זה גם פעם ראשונה שפתאום נהיה פה איזשהו מרחב שהוא נראה יותר כמו מרחב, מימד נפשי יותר שאפשר לגעת בו, כאילו כמו שהיא נוגעת במקום הכי הכי עמוק שלה לאט לאט, בנקודת הנטישה, בנקודת ה… שהדברים נהיו פעורים, שזה בעצם נקודת הלידה שלה, כאילו זה המוצא לידה שלה. אז פתאום דברים באמת מקבלים איזשהו תלת מימד. פתאום זה יוצא מגדר הגבולות שלו. זה…

נועה: כן.

מורסאן: זה ממש ניכר שם. זה נראה כמו מין תרשים נסיעה בתוך…

נועה: לופ אינסופי.

מורסאן: כן, בתוך התודעה גם. כאילו מרחבי תודעה יותר.

ריקי: כן. והיא מתחילה לפתח שפה בעצם, שפה ייחודית לה. היא… היא משתמשת בחבלים האלה ולאט-לאט יוצאת מהפריים. כאילו, עדיין יש איזשהו פריים, תמיד. זה עדיין…

נועה: גריד, פריים, מסגרת.

ריקי: זה עדיין… כן. עדיין יש מסגרת, עדיין מתכתבת עם ציור, אבל לאט-לאט שוברת אותו. פורצת את ה… פורצת את ה… את הדו-מימד. ויש את המכתב המפורסם שהיא מתבלבלת ולא יודעת מה לעשות וזה וזה, והיא כותבת לסול לוויט ידיד הנפש שלה, ש… שמאוד אהב אותה והיא מאוד אהבה אותו. היא כותבת לו שהיא לא יודעת מה… שהיא מאוד מתבלבלת, שהיא לא יודעת מה היא. היא נורא הייתה מושקעת בציור בעצם. הציור זה היה הזהות שלה. פתאום לשבור את זה ולהפוך למשהו תלת-מימדי, זה היה לה קשה. אבל היא הייתה צריכה להתמודד עם זה, נכון? דרך…

מורסאן: כן, ממש…

ריקי: דרך ההתמודדות…

מורסאן: נכון.

ריקי: …שלה מול גרמניה, מול כאילו ה… הדבר הזה שהיה לה כל כך קשה לפגוש אותו. אז… אז היא מצליחה לפרוץ בעצם את הפריים, כאילו לפרוץ את המסגרת. היא כותבת לסול לוויט שהיא מבולבלת ואז הוא כותב לה את המכתב המפורסם והמהמם של "Just do".

מורסאן: וזה גם מעניין שברגע שהיא התחילה לפרוץ את הגבולות שלה, דווקא אז היא התחילה להשתמש בחומרים הבאמת נמצאים סביבה, ולא בסטריליות של הציור. כאילו דווקא שם היה שם איזשהי קיימות עם העולם שקיים סביבה. זה היה הכי - כן, אני כאן, אני פה. הנה החומרים שסביבי.

ריקי: לקבל את הסיטואציה באיזה שהוא אופן.

מורסאן: כן, בדיוק. לקבל את ה… אם התחלנו, אם אמרת, את המקום הזה של הפצע, שכאילו היא חוזרת למקום שהפצע בו התחיל. אז היה שם משהו של - כן, I own it. זה שלי הפצע הזה וזה החומרים שממנו הוא עשוי, וזה נקודת ההווה שלי ואני מכניסה את העבר שלי ואני לועסת אותו לתוכי, אני מעכלת אותו ואני עכשיו מציגה אותו חדש. שזה… זה מאוד… זה מהדהד נורא נורא יפה בתוך ה… בתוך הביוגרפיה שלה.

ריקי: את רוצה לקרוא את המכתב קצת? [מגחכת]

מורסאן: מהתחלה להקריא?

ריקי: אממ… כן, את יכולה.

נועה: זה לא מכתב ארוך.

מורסאן: כן, זה לא מכתב ארוך. Cause it would beeeeeeee'…

ריקי: Just do.

נועה: זה בסוף. [צוחקות]

ריקי: אני קופצת לסוף.

מורסאן: [מקריאה]

“It will be almost a month since you wrote to me and you have possibly forgotten your state of mind (I doubt it though). You seem the same as always, and being you, hate every minute of it. Don’t! Learn to say “Fuck You” to the world once in a while. You have every right to. Just stop thinking, worrying, looking over your shoulder, wondering, doubting, fearing, hurting, hoping for some easy way out, struggling, grasping, confusing, itching, scratching, mumbling, bumbling, grumbling, humbling, stumbling, numbling, rambling, gambling, tumbling, scumbling, scrambling, hitching, hatching, bitching, moaning, groaning, honing, boning, horse-shitting, hair-splitting, nit-picking, piss-trickling, nose sticking, ass-gouging, eyeball-poking…”

נועה: זה בעצם תיאור של הציור שלה.

מורסאן: [ממשיכה להקריא]

“Finger-pointing, alleyway-sneaking, long waiting, small stepping, eye… evil-eyeing…”

ריקי: Evil-eyeing, אני אוהבת את זה. [צוחקת]

מורסאן: [ממשיכה להקריא]

“Backscratching, searching, perching, Besmirchinging”?! What is this?

נועה: Besmirching? smirching זה גיחוך כזה.

מורסאן: [ממשיכה להקריא]

“Grinding, grinding, grinding, grinding…”

נועה: "Grinding, grinding…"

מורסאן: [ממשיכה להקריא]

“…grinding away at yourself. Stop it and just DO”

ריקי: והוא כותב DO בכאלה אותיות גדולות, ומלא-מלא…

נועה: כן.

מורסאן: זה ממש נהיה מניפסט של המון אמנים בעצם, אפשר לומר. או בכלל, כאילו…

נועה: כן! אני… אני צריכה לתלות את זה בסטודיו שלי, שיהיה.

מורסאן: זה משהו שכל אחד צריך לתלות בעצמו את זה.

נועה: [צוחקת] ממש.

מורסאן: כי זה…

ריקי: הוא גם אומר לה… הוא גם אומר לה: "העבודה שלך היא מאוד טובה. תלמדי לעשות עבודה רעה".

נועה: נכון.

ריקי: "תעשי דברים goofy. תעשי דברים עם… זה, ו… Fuck everybody else".

מורסאן: כן, זה ממש… כאילו הארכיטיפ של הגדי הוא חזק פה.

ריקי: את לא אחראית על העולם, ושכולם ילכו לעזאזל. תעשי מה שאת רוצה, תעשי…

מורסאן: ממש.

ריקי: פשוט תעשי.

מורסאן: ממש.

ריקי: את חושבת שזה משהו… איזושהי תכונה גדאית כזאת, של כאילו להיתקע במשהו, להיתקע בהגדרות…

נועה: סטגנציה!

ריקי: להיתקע בראש איפה שהוא?

מורסאן: כן, זה בדיוק הדבר הזה שאני פוגשת את המלך… המלך הישן, שהוא מלא בספקות ואובדן והוא קמצן והוא מיואש והוא מנווון ודי! והוא… והוא…

נועה: מסתייד כזה.

מורסאן: כן, והוא גם לא יכול לא להסכים למלך הישן הזה, כי זה מה שאני מכיר, זה הכי טוב שלי וכולם אמרו לי שזה נכון וטוב, אז למה שלא כולם יגידו שזה נכון וטוב?

נועה: קשה.

מורסאן: אבל רק בגאולה ובלוחמה [מכה פעמיים באגרוף בכף יד] עד תום הזאתי, אז שם אני פוגשת את המלך החדש. וזה כוח נעורים שהוא לא ילדי, כי העבודות שלה, יש בהם משהו נורא נורא עמוק ובוגר ומעמיק. ושמה היא פוגשת את המלך החדש שמביא איזשהו כוח נעורים שהוא ממש של חסד. אממ… זה נורא-נורא יפה שם.

ריקי: והיא אומרת גם…

מורסאן: מאופיין.

ריקי: …אני עושה דברים מטופשים, עשיתי משהו ממש טיפשי ובגלל זה הוא ממש טוב.

נועה: כןןןן.

מורסאן: כן. בדיוק.

ריקי: ואני אוהבת שהיא אומרת: "And it's really good".

מורסאן: כן, ממש. כן.

ריקי: אני אוהבת שהיא כזה אוהבת וכזה, היא מקבלת סיפוק מהדברים הטיפשיים שהיא עושה. זה כל כך ludicroust [כך במקור], זה כל כך טיפשי, אבל זה כל כך טוב.

נועה: כן.

ריקי: והוא… היא אומרת לו: "תודה, תודה על השיחה", כאילו זה… על השיחה… על המכתב הזה שהוא כותב לה, כי זה בעצם עזר לה לנער קצת, לנער קצת את ה… באמת את הישן הזה שאת קוראת לו…

מורסאן: גם סול לוויט הוא בעצם הוא מזל בתולה, ובתולה עומד מול מזל דגים, שאנחנו לא יודעים מה האופק שלה. אבל סול לוויט הוא שמש במזל בתולה. אז… אז הוא כאילו מאיר לה את הדבר הזה שהיא חייבת להתמיר, שהיא חייבת להביא לו מנחה, שהיא חייבת ל… די, די, תני לעצמך את האהבה העצמית שלך כדי שתוכלי להיות בר קיימא, כאילו בר… שתוכלי להיות קיימת כאן עם ה…

נועה: ולעבוד עם הבר קיימא, שזה הדבר שאת…

מורסאן: כן, בדיוק, בדיוק. כן.

נועה: …עושה.

מורסאן: בדיוק, כן.

נועה: את תעבדי עם העולם.

מורסאן: כן.

ריקי: כן, ושילכו לעזאזל כולם ומה שהם חושבים.

מורסאן: כן. ולכולנו יש שבתאי.

ריקי: ושזה גם מה שהיא חושבת.

מורסאן: כן.

ריקי: כאילו, על עצמה. אז כאילו היא אומרת…

מורסאן: כן, כשאת כל-כך יפה ומהממת וחמודה וטובה, זה לא… זה קשה לנפץ את התדמית הזאתי. גם כולם כל הזמן אוהבים אותה, זה לא שהיא הייתה איזשהי דמות שאף אחד לא אהב.

ריקי: כולם מאוהבים בה.

נועה: נכון.

ריקי: כל מי שפוגש אותה פשוט מאוהב בה, וגם אנחנו קצת מאוהבות בה, אני חושבת.

נועה: [צוחקת] כן. וכשהיא חוזרת לניו יורק, היא… כאילו, היא ממש חוזרת עם דרייב. היא כאילו באה עכשיו… יש לה סטודיו וזה, והיא כאילו… היא… היא עושה שם כמה דברים שמעניין אותי דווקא לחזור… אני זוכרת שכשעשית לי איזה קריאה, דיברת על משהו על איך שהגדי נוצר, על איזשהו שק שהוא היה suspended בו. ושזה ממש מתחבר לעבודות שהיא יצרה כשהיא רק חוזרת לניו יורק.

מורסאן: [מהמהמת] נכון!

ריקי: את השקים האלה.

נועה: שזה שקים, היא שמה בהם משקולות.

ריקי: האשכים האלה.

נועה: והגדי הוא היה… הוא קיבל חלב.

ריקי: הנה זה.

נועה: הוא כאילו היה צריך להחביא אותו, נכון? מאבא שלו, מזאוס.

מורסאן: נכון. כן.

נועה: וזה כל כך כאילו מתחבר לי למצב ה-sus… תלוי הזה, אבל יש לזה משקל כזה של כמו מין חריץ גבינה שמטפטף כזה, בעבודות.

מורסאן: נכון, היא גם הייתה קרובה לחזרת שבתאי שלה. כאילו הסיפור זה שזה… שקרונוס, שהוא אבא של זאוס, בגלל שהוא פחד שיאכלו לו את הילדים… לא, בגלל שפחדו… בגלל שהוא אכל את כל הילדים שלו, זה מין סיפור סאגה ארו…

נועה: מחביאים את זאוס…

מורסאן: טל… טלנובלה מאוד… אנחנו לא נכנס לשם. אבל הוא בעצם… אז כדי… אז בעצם מחביאים את זאוס.

נועה: עם ה…

מורסאן: בערסל, שהוא לא על האדמה. והוא…

נועה: בקיבה של גדי?

מורסאן: שהוא… והנימפות, הגדיות הנימפות דואגות לו ומשקות אותו בחלב לבנדר ודבש, [נועה וריקי שואפות אוויר בתדהמה] חלב עזים ודבש לבנדר.

ריקי: וואו.

להמשך הקריאה לחצו כאן