top of page

לשחרר את הדב - לצחוק עד בכי - עם שני כהן | פרק 111 - חלק א

לא ברור איך שרדנו 110 פרקים בלי לארח את שני, אבל היום הזה סוף סוף הגיע, והיה שווה לחכות. היא פשוט הייתה מעניינת מדי אז יצא לנו הפרק הארוך בתולדות הדב. על חינוך מיני מאמא, חיבוק בלי מילים, החרדות בארץ נהדרת, איזו דמות היא שמחה לא לעשות? הפעם הראשונה של דב, הידלקות מהבלתי אפשרי ואיך שני מתכוננת לחיקוי. לא טיפול, התפתחות.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/10/2022.

[מוזיקת הפתיחה]

נדב: שנייה לפני שהגעת, שני…

שני: כן.

נדב: פיספסת רגע נדיר, של כיף.

שני: של מה? מה קרה?

נדב: שעמדנו שמה בכניסה, ועבר בן אדם. הוא גם דיבר בטלפון, אז, אז הוא חצי עצר לידו ואמר לו, "אתה, נו, אתה, אתה…" עכשיו, דב הוא לא, הוא לא כמו סלב רגיל, שאת אומרת, "מאיפה מכירים אותך?" ותעזור לו. הוא, "אה, בקופה ראשית?"

שני: הוא לא יעזור לו?

נדב: "קופה ראשית? אה, זה?" ואז הוא אמר לו, "לא, לא, החנייה בארנון."

שני: [צוחקת]

נדב: "השכרתי לך חנייה בארנון."

שני: אוי, מעולה, "השכרתי לך חנייה בארנון".

נדב: זה היה רגע יפה.

דב: כן, ברחוב שלי גם.

שני: אתה רואה, אתה גם בן אדם, אתה לא רק טיטינסקי.

דב: כן, אני, אני בעיקר בן אדם.

שני: טיטינסקי, זה השם?

נדב: טיטינסקי.

שני: כל היום זה בבית שלי, בלופים.

דב: האמת שזה באמת קטע. כי לילדים אין דב נבון. נפטר, אין איש כזה. יש טיטינסקי, זה…

שני: מה זה טיטינסקי?

דב: אני טיטינסקי.

שני: תקשיב, זה הבת שלי בשיגעון על, על "קופה ראשית". עכשיו, זה כל הזמן, אתה יודע, לא נעליב, כאילו, אני רוצה שהיא תראה את זה מאשר סיטקומים אחרים. בוא לא ניכנס לשמות. ואז…

נדב: ברוך השם, אנחנו ממליצים לכל ההורים ששומעים אותך.

שני: אני תמיד אומרת לה, "אז תשימי "קופה ראשית". לפחות תשימי "קופה ראשית"". עכשיו, יום אחד אני שומעת צרחות, ואני מגיעה בעצבים, אני לא יכולה עם הווליומים האלה, אני מגיעה בעצבים, אני אומרת לה, "מה זה?!" עכשיו, אני רואה את קרן מור, את כוכבה, ואני, תוך כדי שאני צועקת, אני אומרת לה, "רק לה מותר לצעוק ככה!"

נדב: [צוחק] בבית.

שני: "רק לה מותר לצעוק ככה במשחק, את מבינה? זה משחק טוב. אבל רק לה מותר לצעוק". כל הזמן אני אומרת לה, "לא צריך לצעוק כשמשחקים", כאילו, עד שאתה רואה את הדמות הזאת.

דב: הבת שלי, כל כך… הקטנה, היא מסתירה אותי, כי היא כל כך…

שני: די!

דב: אמרתי לה… היא מתביישת, כי אני נראה שם…

שני: זקן?

דב: היא אומרת לי, "אתה נראה כמו מאפרה, אבא, אתה נראה זוועה".

שני: [צוחקת] בת כמה היא, הקטנה? הקטנה.

דב: לא משנה. אבל אז אמרתי לה, "עזבי איך אני נראה. מה, בחייך, אני משחק". אז היא אומרת לי, "מה אתה? איזה משחק? אתה צורח שם כמו שאתה צורח בבית".

שני: [צוחקת]

נדב: אחד לאחד, זה מה שהיא מכירה.

דב: עכשיו, זה מטורף, כי באמת זה… וניסיתי, אתה יודע, היא מסתירה, היא מסתירה. וכש… תקשיבי, היא לא מביאה חברים הביתה, שלא יגלו שבעצם זה… היא עוד לא ש…

שני: תגיד, יש לי שאלה, יש לי שאלה.

דב: היא עוד לא סגורה עם זה.

שני: לפני, לפני שעשית את זה, היא לא הייתה אומרת לך, [בקול מתחנן] "אבא, תעשה משהו לילדים, אבא, תעשה משהו לנוער, בבקשה, בבקשה."

דב: אני חושב שיש שם איזה משהו שהיא לא… תראי, הבכורה…

שני: אני תוהה אם זה יכול להתהפך, כי כאילו הן כל הזמן לוחצות עלי, אני אומרת להם, "לא רלוונטי כרגע".

דב: הבכורה, הבכורה שלי כל הזמן בעדי וכל הזמן איתי, ו… ואני לא אגיד משוויצה.

שני: מרימה לך, כאילו.

דב: מרימה לי, והקטנה, כל דבר שאני עושה…

שני: והקטנה מתפדחת.

דב: גם מתפדחת, וגם פעם היא עברה ליד איזה תוכנית שעשיתי, היא עברה, חצתה את ה… עשיתי תוכנית עם טל פרידמן, בערוץ 13 לפי דעתי…

נדב: ערוץ 10.

דב: ערוץ 10, לא יודע, עשיתי תוכנית.

נדב: לא חשוב שמות.

שני: בתקופה שהיית בכל הערוצים כל הזמן.

דב: אז היא חצתה את הסלון, ואני רואה את התוכנית, ואז היא הסתכלה לשנייה ואמרה לי, "אבא, זה פלופ, נכון?" אמרתי לה, "מה?"

שני: [צוחקת]

דב: היא אומרת לי, "זה נראה פלופ". עכשיו, היא לא שמעה, היא לא יודעת, היא לא זה. היא רק… מתוקה, אני מת עליה.

שני: יואו.

דב: אוקיי, זהו. יש לה שם איזה סיפור עם הדבר הזה.

שני: לא, זה מעניין. מעניין, לא.

נדב: לזכותה יאמר שזה היה פלופ, באמת, אז לא, כאילו, היא לא אמרה את זה…

שני: היא יודעת.

דב: נדב, נדב, אנחנו יודעים היום שאין דבר כזה פלופ.

נדב: אין פלופ.

דב: אין דבר כזה פלופ.

שני: אז איך קוראים לזה, שיעור. [צוחקת]

נדב: אין תפקידים קטנים, יש אנשים קטנים.

שני: [בקול של מורה] זה שיעור.

דב: זה שיעור.

שני: זה משהו שהייתי צריך לעבור. זה כישלון קטן שהוא בעצם מקפצה עבורי.

דב: זה התפתחות.

שני: בדיוק. [צוחקת]

דב: והדברים הגדולים מגיעים רק מלמטה.

שני: חד משמעית.

דב: כן, רק מכישלונות.

שני: רק משם. [צוחקת]

דב: מ… מהצלחה אתה לא לומד כלום.

שני: שום דבר. [צוחקת]

נדב: כן.

דב: כלום. גם הכסף מגיע מלמטה.

[דב ושני צוחקים]

דב: האושר גם מגיע מלמטה, תחשוב על זה.

נדב: אני חושב. אני גם… אני לא רוצה להרוס את הזה, אבל זה, כל מה שאמרתם הוא נכון. אפשר להסתלבט על זה.

דב: גם האורגזמה מגיעה מלמטה. [צוחק]

נדב: או, הנה.

שני: [צוחקת] הנה, רגע, עכשיו, תן לי להתעכב על זה, רגע.

נדב: דקה 3 בפרק.

שני: למה מל…? לא, נכון, כן, היא מטפסת, זה נכון.

דב: כן?

שני: זאת אומרת, היא מתחילה מכלום ואז פתאום זה מתרחש.

נדב: לא אצל כולם.

שני ודב ביחד: מה זאת אומרת? [צוחקים]

שני: הרי, הרי לפני שהתחיל הגירוי לא היה כלום. שנינו מכירים את…

נדב: כל…

שני: לא היה. הבן אדם התנהל בעולם, זה לא היה רלוונטי. הוא עשה דברים…

נדב: לא בטוח, יש אנשים, כל היום מתגרים.

שני: קציצות עשה רגע…

נדב: יש אנשים מתגרים בזמן הקציצות, הם כל היום בגירוי.

שני: תוך כדי…

דב: מתי?

נדב: ואז זה כאילו יורד.

דב: לא, לא.

שני: אה, ואז כבר… אוי, זה נורא, שכבר הם מגיעים לדבר עצמו אז זה כבר אז יורד? כאילו שזה הפוך.

נדב: נראה לי, נגיד, נגיד, סתם.

שני: זה נורא.

נדב: נראה לי שאתה, נגיד, שאתה ילד בן… בגיל העֶשְׂרֵה.

שני: אה, אוקיי.

נדב: נגיד, סתם, אני אומר לך.

דב: מה זה עֶשְׂרֵה? מה זה?

נדב: עֶשְׂרֵה?

דב: כן.

נדב: בן 30.

שני: [צוחקת]

דב: עֶשְׂרֵה זה בן 30?

נדב: כן.

דב: זה חדש לי.

נדב: אז למה אתה שואל?

דב: לא, כי מה זה עֶשְׂרֵה?

שני: לא…

דב: זה 10?

שני: לא, עֶשְׂרֵה זה מתבגר.

דב: זה 16?

שני: שם קוד למתבגר.

נדב: כן.

דב: אה.

שני: אז המתבגר, אוקיי, מה איתו?

נדב: אז המתבגר, הוא כל היום באיזושהי רמת גירוי, כאילו מוגזמת, כאילו. מתחכך בכל מיני סדינים וקציצות, לא עלינו.

שני: ואז, ואז?

נדב: ואז הדבר הזה הוא רק מ… מוריד אותו, כאילו, טיפה מה…

שני: ה-real thing, כאילו?

נדב: כאילו, הוא יורד לכמה דקות מהאוטובוס, הוא נוסע באיזה אוטובוס כזה של הגזמה, של… החיים הם כאילו מין…

דב: אוי, לאן זרקת אותי?

שני: לא, אבל…

נדב: אני זרקתי אותך?

דב: זרקת אותי.

שני: אבל…

דב: כי המתחכך על…

שני: המתחכך על סדינים.

דב: על סדינים. אני זוכר שהייתי מתעורר ולא הבנתי מה היה שם בלילה, אם עשיתי פיפי…

נדב: התאהבת בסדין.

דב: אם הייתי… אם עשיתי פיפי או שזה…

שני: ו… אבל לא הסבירו לך? אף אחד לא דיבר איתך?

נדב: הסבירו?

דב: לא, אבל אני…

שני: בטח.

נדב: את יודעת מאיזה בית, מאין, מאיפה הוא בא, האיש הזה?

דב: תקשיבי, עכשיו…

שני: לנו הסבירו הכול, אתם יודעים?

נדב: ההורים שלו לא ידעו, ההורים שלו לא ידעו בכלל.

דב: יש מערכון כזה בחמישייה, ואני עכשיו אספר אותו. הוא התחיל מ… יום אחד אני בגיל 13, משהו כזה, הולך עם אבא שלי…

שני: האבא, זה… ענק…

דב: ברחוב, ואבא שלי באמת שואל אותי, [בשקט] "אתה עושה ביד?" ואז אמרתי לו, "מה?" עכשיו, כל כך נבהלתי מהשאלה הזאת, וככה בצורה ישירה. ואז הוא ניסה להסביר לי, אם אני עושה את זה. עכשיו, אני זוכר שמבחינתי זה הייתה טראומ… טראומה, ושנים לא נגעתי בבולבול, שנים.

שני: [נושמת בחדות ובקול] וואו.

דב: גם אחרי שהייתה לי חברה…

שני: איך הוא אוהב לקחת את זה לקיצון, הוא, כולה שאלו אותו…

דב: תקשיבי, לחברה…

שני: יואוו, למה? איזה…

דב: הייתה לי חברה בבית צבי, הייתי בתול בבית צבי.

שני: יואו!

דב: הייתי בן 22, 23, הייתה לי חברה, נפרדנו, וכשנפרדנו היו לי כאבי תופת ולא הצלחתי.

שני: דיי!

נדב: וכולם חושבים שהוא רגיל, את מבינה…

דב: רק המשפט הזה…

שני: לא, לא.

נדב: חושבים שהוא בן אדם רגיל.

שני: לדעתי, יש שם עוד סיפור. זה לא יכול להיות שזה רק על זה.

דב: לא, יש… לא, לא, לא, זה שם. זה שם התחיל.

שני: זה לא יכול להיות… כן?

נדב: מה, מה, מה, מה? רגע, רגע, תמיד יש, תמיד יש.

שני: זה לא נשמע לי…

נדב: צריך לעזור לו, להזכיר לו.

דב: תקשיבי.

שני: צריך לומר, צריך, יש שם איזה משהו מודחק ברגע הזה, אולי? אני לא יודעת.

דב: לא, באיך שאבא שלי…

שני: לא יכול להיות.

נדב: אבא שלך הראה לך משהו?

דב: לא, באיך שהוא אמר את זה, באיך ש… הטון, אני, אני כנראה בתדר, בטון, הבנתי שזה משהו…

שני: אה, שזה אסור.

דב: שזה אסור.

שני: [בהבנה] אוקיי.

דב: הבנתי שזה אסור!

שני: יש, חייב להיות שם משהו.

דב: כן, לא…

שני: יכול להיות שכשהוא שאל אותו, הוא שאל אותו באיום, כאילו אני…

דב: לא בְּיָפֶה.

שני: ברור. זה חוסר ב…

נדב: כן, אבל כמה זמן מחזיק איום?

דב: לא יודע…

שני: צריך לפנות לדבר הזה…

נדב: כמה זמן מחזיק איום?

דב: מחזיק.

נדב: כאילו, את כל בית צבי?

דב: מחזיק. מחזיק. מחזיק.

שני: אמא שלי אמרה לי הפוך. אמא שלי אמרה לי, "שני, לפני שאת שוכבת בפעם הראשונה, תגמרי בכל הדרכים האפשריות. מצידי תגמרי ממרפק".

נדב: באיזה גיל?

שני: מגיל… מב… כשזה זה… עכשיו… פתאום הוא מוריד פה את הראש… [צוחקת] ההוא של הטיקטוק.

נדב: [צוחק]

דב: לא, זה גדול מה שאת אומרת.

שני: עכשיו, עכשיו, מה ההיגיון בזה? אמא שלי…

נדב: הוא אמר, "זה יעבוד בטיקטוק".

שני: לא, היא אמרה…

דב: לא, זה גדול, כי…

שני: היא אמרה לי, היא אמרה לי, "תקשיבי, אנשים חושבים… "

נדב: איזה גיל, איזה גיל?

שני: 17, 16. שחושב… שהיא אומרת, "אנשים, בנות חושבות חדירה וזה… לא, לא, לא, לא, לא, לא!" ואז היא כאילו לימדה אותי את הסודות הכי חשובים. שאישה, ככל שהיא מכירה את עצמה יותר ויודעת מה זה, זה, זה… אז כשהיא כבר מגיעה לזה, היא יכולה ליהנות בזה בטירוף.

נדב: אבל כאילו ישבת והקשבת לזה? לא היה…

דב: אמא שלך?

נדב: פדיחה, פדיחות.

שני: כן, היינו מדברות על תנוחות.

דב: אמא שלך?

שני: הייתי אומרת לה, "אמא, למה אני לא יכולה, למה שאני למעלה, אני כאילו, אני לא יכולה ישר, אני צריכה זווית?" היא אומרת לי, "בטח, יש לנו רחם אחורי, את צריכה טיפה לקחת קדימה וזה מצוין. זה…"

נדב: אבל רגע, כשהיא מספרת לך את זה, שנייה…

דב: מה זה רחם אחורי? רגע, אני צריך את אמא שלה.

שני: [צוחקת]

נדב: אבל שנייה…

דב: אני צריך את אמא שלה.

נדב: עזוב רגע, אני רוצה…

שני: [צוחקת]

דב: שנייה, לא, לא, אני צריך את אמא שלה.

נדב: אבל אני יכול שאלה?

דב: כי אני רוצה להבין, אני עד היום…

שני: מה זה רחם אחורי? עד היום.

דב: כן. מה זה רחם אחורי?

שני: יש מנחים.

דב: שנייה.

שני: יש כל מיני מנחים לרחם. כל… זה, יש רחם, הפוך… שלנו אחורי. הוא כאילו הפוך, אני לא יודעת בדיוק מה… הוא, הוא אחר, הוא קצת זה, הוא מְזֻוָּת אחרת, וצריך כאילו נגיד בזוויות מסוימות, לתת את זה…

דב: באיזה זוויות?

שני: למשל…

נדב: עכשיו, עכשיו תשמע את השאלה שלי.

דב: רגע.

נדב: רגע, עכשיו אני רוצה את השאלה שלי.

שני: [צוחקת] תוריד את זה בעריכה, תוריד את זה.

נדב: עכשיו תשמע את השאלה שלי, רק להשוואה, תראה לאן הוא שאל… "מה זה רחם אחורי?" זה התוכן שהוא רוצה לפֶּרֶק. מה זה? עכשיו תשמע מה אני היה לי, השאלה.

שני: [צוחקת]

נדב: כשאת דיברת עם אמא שלך על התנוחות ואיך יושבים עליו, ואיך זה, את לא דמיינת שם את אבא שלך? כאילו, את יודעת…

שני: לא, לא, לא הייתי בזה…

נדב: את מבינה שאמא שלך…

שני: לא, הייתי בעצמי…

נדב: כשהיא מספרת, כשאמא מספרת על… תקשיבי, תשמעי, עם הרגליים למעלה וזה, אין לך בראש, כאילו, [לוחש] "היא מדברת על אבא? היא ואבא עכשיו…"

שני: לא, אמא שלי…

דב: תקשיב.

שני: אני אגיד לך, אמא שלי מורה. בוא נתחיל בזה.

נדב: רגע, תכף נחזור לרחם אחורי.

שני: תקשיב רגע.

דב: לא, לא, לא.

שני: אמא שלי… לא, אני אגיע לזה. אמא שלי מורה.

דב: יואו, היא הקפיצה אותי.

שני: היא מורה. היא מורה, בסדר? עכשיו, היא מורה והיא באה ללמד.

נדב: מדליק.

שני: עכשיו, אתה אומר כי, מה זה מורה? היא גם, היא בן אדם מגניב, אחרת היא לא הייתה מדברת איתי על הדברים האלה. אבל הכול היה מאוד מאוד פשוט. גם לי, נראה לי, היה מאוד קל לדבר על זה. זה משהו שהוא state of mind, כאילו. מדברים, אומרים, מה…

דב: אני חושב שכל ילד וילדה זקוקות לאמא שלך.

שני: מה, חד משמעית!

דב: אני, לא דיברו איתי על כלום. אני נזרקתי למים. בלי…

שני: זה ממש, זה משפיע על חיי המין בצורה מטורפת.

דב: ברור! אתה עושה… תקשיבי, אני זוכר את הפעם הראשונה שלי. וואו, טוב, אני אספר, יואו.

נדב: הנה, יש לנו וידאו, וידאו שלו. של הרגע הזה.

שני: [צוחקת]

דב: לא, לא, לא, אני מקווה שהבנות שלי, גם אחרי מותי, לא יקשיבו לזה. שאף אחד לא יקשיב לזה, המשפחה שלי.

שני: לא, זה צריך לכתוב גיל 16 פלוס, אני לא יכולה שזה…

דב: לא, זה כל כך, מה שאמא שלך עשתה, זה הדבר הכי נכון והכי חשוב לכל בת, לכל…

שני: ברור, נכון.

דב: הכל, זה א' ב' של התחלה, כי…

שני: אני המשכתי עם זה עם הבנות דודות שלי, שידעתי שיש שם איזה קושי.

דב: זה, זה, זה מה שצריך להיות.

שני: זה צריך להיאמר. הדברים האלה צריכים להיאמר.

דב: כן, כי, כי… אבל, אני אגיד משהו. שפיכה מוקדמת, אף אחד לא סיפר לי על זה. כלום. לא ידעתי כלום. בצבא הייתה מישהי שנורא נורא רציתי, קראו לה… תעשה ביפ.

נדב: לא חשוב שמות.

[ביפ]

דב: לא משנה.

שני: [צוחקת] לא, כי זה שם שצריך להגיד גם.

דב: תעשה זה…

נדב: זה עזר לו לחרמנות.

דב: כן, כי אני רואה אותה, כי אני רואה אותה. השתוקקתי, היו לי עיניים פשוט, אני לא יודע…

שני: יואו.

דב: פשוט, לא יודע, אני נשרפתי שם, אני… והיא… ונשארתי שישי שבת, והיא הייתה פקידה פלוגתית. ואיכשהו, היא גם, אני מצאתי חן בעיניה. בקיצור, הגענו לרגע, היא נכנסה לחדר שלי, והיה לנו לילה ועניינים ופה ושם. והגענו לרגע הזה שהיא התפשטה, אני התפשטתי. עכשיו, אני בא לעשות את זה, לא עשיתי את זה לפני זה, אני… אמרתי, "בתול גם בבית צבי", כי שם זה היה רגע שאולי היה צריך לקרות, וזה לא קרה.

שני: [בכאב] וואו.

דב: ומהלחץ, פשוט…

שני: גמרת בשנייה.

דב: גמרתי בשנייה, ועל הבטן שלה.

שני: איך היא הגיבה?

דב: על הבטן שלה. זהו, איך היא הגיבה.

שני: אוי. איך היא הגיבה, זאת השאלה.

דב: זהו. היא הסתכלה על זה ואמרה, "איכססס".

שני: אוי לא, אוי לא.

דב: היא אמרה, "איכס, איכס". עכשיו, אני, שנים…

שני: יואו, יואו, מסכן שלי.

דב: אמאל'ה. עכשיו, לא הייתה לי אמא.

שני: מה הוא עבר, נדב, מה הוא עבר?

דב: לא הייתה לי אמא, לא הייתה לי אבא, לא היה לי חינוך, אף אחד לא סיפר, אף אחד לא אמר… תקשיבי, אם יש משהו…

שני: איזה טראומטי, תקשיב.

דב: ברור, שנים. עכשיו, איזה מזל…

שני: ממש טראומטי. גם זה מסרס נורא.

דב: מה זה מסרס? יש לי מזל.

שני: אתה אומר, "אני לא יודע לתפקד, כאילו…"

דב: אני, משהו לא בס…

שני: בתור ילד בן 18.

דב: משהו לא בסדר איתי, משהו לא ב… משהו, אצלי משהו פגום, אני משהו לא נכון שם. עכשיו, שנים גם נמנעתי מ… מהרגע הזה.

נדב: אבל איך נגמר איתה הסיפור?

דב: שום דבר, כלום, אני…

נדב: קמת, הלכת?

דב: היא פשוט נטשה, הלכה.

נדב: לא, למה אני שואל, למה אני שואל?

שני: זה גם נורא תלוי מה אמא שלה סיפרה לה? מה אמא שלה אמרה לה? [צוחקת] זה גם קשור.

נדב: כמו שאתה מכיר את התוכנית שלנו, אנחנו עשינו לך הפתעה. היא נמצאת איתנו על קו הטלפון.

[ביפ]

שני: שלום.

[ביפ]

שני: [מחקה קול של צעירה] היי, מה נשמע?

נדב: איך היה שהוא גמר לך על… [צוחק]

דב: לא. נדב!

שני: [מחקה קול של צעירה] קודם כל זה היה, זה היה… כאילו…

נדב: [צוחק] איכס.

דב: נדב, אני מספר לך סיפור…

שני: לא לא, זה סיפור מהלב.

נדב: כן, ואני עושה מזה גאג, זה התוכנית.

שני: אני רוצה להגיד לך משהו, תקשיב.

דב: נדב, זה לא מצחיק. זה סיפור שאתה הולך איתו, וזה משנה חיים, אתה יודע.

שני: ממש, ממש.

דב: עד שפגשתי… התיקון היה שפגשתי חברה בבית צבי, והיא הייתה מלאך. ויד ביד… הייתה לה אמא כנראה ש…

שני: שהיא הנחתה אותה.

נדב: אולי אמא של שני.

שני: אולי זאת אמא שלי [צוחקת], סתם.

נדב: [צוחק] תופסת, תופסת שחקניות אקראיות בבית צבי, "שלום".

שני: לא, אבל…

נדב: לא עם המרפק.

שני: לא, אבל גם חברות שלי היו באות לדבר עם אמא שלי, שזה מדהים, אתה יודע.

דב: גדול.

שני: וגם למשל היא הייתה אומרת לנו…

דב: יש לך ילדים?

שני: את…

דב: יש לך ילדים?

שני: בנות רק.

דב: בנות?

שני: כן.

דב: וככה את אתם גם?

שני: הם עוד לא בשלב, אבל לגמרי, הכול נורא בחוץ.

דב: נפלא.

שני: והיא הייתה אומרת לנו, "את לא, את לא נמצאת עם בן כדי לרצות אותו, כדי לגרום… אין דבר… אם לא גמרת, לא היה."

דב: זה גם משהו שוויוני.

שני: לא גמרת, לא היה.

דב: זה שוויוני.

נדב: אבל היום זה לא…

שני: ואז את אומרת, אני באה ל…

נדב: זה עדיין תופס, כאילו…

שני: חד משמעית.

נדב: כן?

דב: זה שוויוני.

שני: נראה לך שאני… מה? לא!

נדב: לא, כי אומרים שיש, וזה, יש מעבר לאורגזמה, ומעל זה יש עוד, אני יודע… לא?

שני: אוי, בסדר, חיבור רגשי, אבל חייב להיגמר, חייב להיגמר ש…

דב: זה שוויוני.

שני: שהגברת הכוסית שרה, כאילו, מה… אחרת, מה עשינו?

דב: שוויוני.

שני: חייב.

נדב: לא, לא כולם שרות.

שני: אבל אני אומרת לך…

דב: אישה לא מספקת צרכים. מה זה?

שני: מה? אבל תקשיב, היא באה מ… מ…

דב: זה הדדי.

שני: היא באה, אתה יודע, היא באה, היא נולדה ב-53', אמא שלי. אתה יודע, זה תקופות אחרות לגמרי, ואני חושבת…

נדב: זה לפני המצאת האורגזמה.

שני: כן! לא, אמא שלי בסדר גמור, אני חושבת, אבל…

דב: רגע, ומאיפה אמא שלך ירשה את זה?

שני: אני לא יודעת.

דב: לא שאלת אותה אף פעם?

שני: אני לא חושבת גם שבהכרח כל האחיות שלה דיברו על זה בכזאת פתיחות. לא, היה בה משהו, כאילו, כל כך היה לה חשוב שנהיה מאושרות.

דב: ממש.

שני: עכשיו, זה בסיסי לאושר.

דב: זה בסיסי.

שני: זה בסיסי, זה בסיסי לדעת מה, מה עושה לי טוב. והיתה אומרת אתן צריכות לשאול את עצמכן "מה עושה"… ולהגיד! להגיד, להגיד, להגיד. להגיד! מה, מה הבעיה בלהגיד? "לא, לא, טיפה ימינה", או, "לא נוח לי ככה", או, "תסתובבי", או, "בוא ננסה צד אחר". למה זה צריך להיות כזה…

נדב: אבל זה קצת, להבדיל, להבדיל, סליחה שאני, כזה, טיפה ימינה…

שני: והכל בטוב, ואז אם היה קורה דבר כזה…

נדב: למה לא מלמדים… [משתעל]

שני: לְךָ, איתי, אז…

דב: [צוחק] נו…

שני: והייתי רואה כמה אתה מבוהל, אז הייתי אומרת לך, "יואו, בסדר, בוא…"

דב: נרגיע.

שני: "לא קרה כלום, בוא, בוא נחכה רגע ו…" אבל אני לא אוותר לך. לא הייתי מוותרת לך, כאילו הייתי מחכה רגע שאתה זה, ואז, אז עוד פעם, ו… ואני צריכה לצאת מפה גם עם משהו, זה לא…

דב: אמא שלך עשתה אותך, את בריאה.

שני: לא, בנושא הזה, כן.

דב: זה בריאות. בריאות.

שני: יש דברים… כן.

דב: בנושא הזה, כן. מה, איפה לא?

שני: [צוחקת] יש דברים אחרים.

דב: [צוחק] אוקיי, דברי, דברי איתנו. בשביל זה אנחנו פה.

שני: תראה רוני קובן, תראה את כל שאר הראיונות. לא, סתם, מדהימה, היא נשמה, פשוט… לא, זה גם, זה over protective…

דב: אתם בקשר?

שני: כן, מה זה, מאוד, היא גם… כמו אמא של הבנות שלי. הם עכשיו שתיים אצלה, ישנות. אני אומרת, "אמא, תחזירי לי אותם". "ברור, ברור". היא מחזירה לי אותם ב-12. גלעד כזה…

דב: והיחסים של אבא שלך ואמא שלך?

שני: טובים מאוד.

דב: יואו, איזה יופי.

שני: מאוד! זה גם, זה גם דבר.

דב: זה מודל נפלא. זה מודל.

שני: אתה מבין, קודם כל, אתה יודע, אני וגלעד מגיל… אני בת 22 הכרתי אותו. גם, מגיל צעיר ממש.

דב: כמה שנים?

שני: המון. [צוחקת]

פיש: [צוחק]

דב: ספרי לנו על הסוד הזה.

שני: חגגתי עכשיו…

דב: לא, איך חיים בזוגיות דווקא כל כך יפה?

שני: אז, אז אני חושבת שזה גם הדבר הזה, זה גם קשור למודלינג הזה, ש… קודם כל לא לעשות דרמה בבית, להשאיר אותה לעבודה. באמת, זה מיותר, ולדבר, להגיד, זה גם דברים שאני…

דב: לדבר.

שני: ברור, אבל גם להשטיח, להשטיח.

דב: לדבר את הפחדים, לדבר.

שני: גם לדעת להשטיח. את רוצה להגיד משהו, תגידי…

נדב: מה זה להשטיח?

שני: להשטיח זה לא עכשיו לעשות עניין ממשהו שביאס אותך. להגיד, "שומע שנייה, מהזה שיצאנו ולא זה, מה זה התבאסתי… אז זה…" ואת מבינה שכשאת משטיחה את זה ואומרת את זה כבדרך אגב ולא חונה שם עכשיו חניה ושתיקות, אומרת ומתקדמת, יש לזה אימפקט מטורף, כאילו…

דב: מטורף.

שני: בעיקר לגברים. גברים צריכים מסרים קצרים ולא דרמטיים. ואז הכל קורה, הכל מתרחש, כאילו…

דב: לעשות את זה קל ופשוט.

שני: קל, פשוט ולא לחנות.

דב: כן.

שני: יש את הדבר הזה של נשים שהרבה פעמים הם…

דב: גם לגברים.

נדב: לא, לְךָ! לא לגברים.

שני: אני לא יודעת, זה יותר אופייני לנשים.

דב: קודם כל…

שני: לא, יש גם גברים דרמטיים.

דב: לא לא, אני… בוא נסדר את זה. לי, המטפלת אמרה לי שאני, יש לי מנעד נורא… רחב, אומרים?

שני: [מהמהמת בהסכמה]

דב: מנעד רחב. אמרתי לה, "מה זאת אומרת?" היא אומרת לי, "יש לך גם צד נשי מאוד."

שני: זה נכון גם.

דב: "וגם צד גברי מאוד. אתה גבר גבר, אבל מי שהוא גם גבר וגם אישה, המנעד שלו רחב". וזה מתעתע, נדב. אני יודע שאתה מתבלבל מזה [צוחק] לפעמים יש לי את הצד הנשי.

שני: לא, אבל יש לדבל'ה, יש לדבל'ה את הצד הנשי הזה.

דב: אבל אני…

נדב: אני יודע, מה זה, יש לו רק את הצד הנשי.

דב: לא, אתה…

שני: לא, אז תראה.

דב: אתה רוצה לחטוף את הצד הגברי? [צוחק]

שני: יש לו מנעד רחב. [צוחקת]

דב: יש לי מנעד מאוד רחב.

נדב: כן.

דב: וזה גם… ו… לא, אבל זה יפה.

נדב: זה כמו בדמויות, זה כאילו, את רואה, זה כאילו, מריל סטריפ.

שני: [צוחקת]

דב: לא, וזה יפה שיחסים זה בעצם תקשורת, ותקשורת זה דבר, מה שאת אמרת, זה הכי נכון.

שני: כן, כן.

דב: לדעת לדבר נכון ולא לחנות, ולדעת לדבר את ה… את ה… לא לפחד מול הפרטנר שלך להגיד את הדברים. אבל צריך לדעת איך להגיד. פעם אמרו לי, "אתה צודק, אבל אתה אומר את זה בצורה…"

שני: ברור. מה זה, זה ברור.

דב: "שהצד השני לא יכול להכיל, ואז הוא נאטם, ואז הוא בורח. אם תדע להגיד נכון."

שני: חד משמעית.

דב: "כדי שהצד השני יקשיב, ובסופו של דבר…"

שני: יפתח אליך.

דב: "יפתח אליך".

שני: כל כך הרבה יותר… 99% אתה תסגור את הצד השני עם ביקורת…

דב: נכון.

שני: ויש אחוז אחד, שאם אתה משמיע אותה באופן כאילו, שהיא באמת… שהוא באמת כדי ל… כדי שיהיה יותר כיף מחר.

דב: כן.

שני: ובאמת, שוב, זה, גם הסאונד הזה הוא, הוא מכיל…

נדב: אבל זה לא רק בזוגיות.

דב: בכל דבר.

שני: חד משמעית.

נדב: זה גם בעבודה, בזה, ב… ב…

דב: ברור.

שני: לגמרי! ברור, ברור, ברור.

דב: תקשיב, נדב, שנייה. אוקיי? נינג'ה. מתפרנסים, מתפרנסים יפה. אני רוצה לספר למאזינים שלנו על הנינג'ה, כן? יש לי נינג'ה, לי. לי לי, כן. יש נינג'ה גריל בבית. אפשר לעשות איתו הכול. על האש, בבית, בבית. לא צריך חצר, לא צריך גז, לא לנסוע לפארק, ללאומי, לא לאומי. בלי עשן, בלי אש, 6 דקות והסטייק בפה. הסטייק בפה, ביס, מממ… טעים. יש לנינג'ה, עוצמה של גריל חיצוני. תקשיב טוב, 265 מעלות. אתה יודע מה זה 265 מעלות? זה מטוס. מה מטוס? זה חמקן. חם לאללה! חם, חם, חם, חם. חברה אמריקאית, חושבים שהם גוגל, כל היום ממציאים, דברים חדשים. מדחום דיגיטלי שנותן מידת עשייה מדויקת. מה שתגיד לו, הוא יעשה. מה שתגיד לו. החבר'ה משריג, היבואן הרשמי של נינג'ה, סידרו לי הכול בעברית. בעברית, כן, אני קורא… אין לי שפה זרה, אז אני קורא עברית. הוראות שימוש, תעודת אחריות, פשוט. יאללה, נהייתי רעב. בוא נחזור לפרק.

אני התחלתי מונולוג איזה ערב, רציתי להגיד לאשתי משהו. התחלתי מונולוג ערב כזה, וזה, וזה, וזה, וזה ו… התחלתי אותו יפה יפה ובאיזשהו…

נדב: ב-40 דקות הראשונות…

שני: [צוחקת]

דב: ובחצי שעה הראשונה היא מקשיבה, היא מקשיבה…

שני: וואו, זה המון.

דב: לא, לא, סתם. ואז…

שני: [צוחקת]

נדב: סתם…

דב: ואז אני רואה אותה באיזשהו שלב, נעלמת ממני. ואז אני אומר לה, "איפה אנחנו?" אז היא אומרת לי, "אני כבר לא איתך". אמרתי לה, "מה?" ואז יצאתי, חזרתי ואמרתי, "למה את לא איתי?" היא אמרה לי, "תראה, מה רצית? לקרב אותי? בהתחלה זה, זה. הקשבתי וצדקת, אבל ברגע שהפכת את המונולוג הזה להאשמה ופה… ודיברת לא אותך והתחלת איתי…"

שני: נראה לי גם התחלת ליהנות מ… מעצמך.

דב: כנראה. מה… הזה שאני…

שני: כאילו, אתה שומע את עצמך ואתה אומר, "בואנה, אני טוב", ואתה ממשיך, כאילו, ואתה רוכב… טעות, טעות גדולה…

דב: ואז, ואז היא אמרה לי, "תראה, המטרה שלך הייתה לקרב, המטרה שלך הייתה…"

שני: איזה מדהימה היא.

דב: "משהו כדי שאני אקשיב לך ובאמת אעשה את הדבר שאתה מבקש. אבל כשהפכת את זה למשהו, התחלת לחבוט בי, אז לא הייתי איתך. אז מה, מה רצית?" אמרתי לה, "את צודקת, רציתי לקרב אותך, רציתי שתהיי איתי, רציתי שתביני אותי".

שני: [מהמהמת]

דב: אבל צריך לדעת לעשות את זה נכון.

שני: בסדר, אבל אתה מרגיש, נגיד, שביקורת כזאת גרמה לך בפעם שאחרי לחשוב על זה?

דב: כן, כן.

שני: כי, דרך אגב, גם איך שהיא אמרה את זה, זה מהמם.

דב: מהמם, היא יודעת לדבר.

שני: אין, היא מדהימה. נכון…

דב: היא יודעת לדבר, ואני לומד לדבר. ומצד שני, הכי חשוב זה לדבר, באמת לדבר.

שני: כן, גם לא יותר מדי, כאילו, באמת.

דב: זהו, תודה שאמרת. [צוחק]

שני: לא, ברצינות, לא, ב… בהקשר של זוגיות.

נדב: אני מרגיש, אגב, אני מה זה מבסוט, תדעי לך, שני…

שני: בהקשר של זוגיות…

נדב: שני, אני חייב להגיד לך, שרק תמשיכי.

שני: לא עכשיו, אתה יודע…

דב: איפה…

שני: כי לא, כי אני, אתה… גם אני, כשמדברים אלי יותר מדי, אני מתחילה לאבד את זה, אני… אני נעלמת.

דב: אז לי אומרים בבית…

נדב: שומע? תקשיב.

דב: אז לי אומרים…

נדב: רגע, אולי תגידי…

שני: ואני בת, כן?

נדב: תגידי את זה שוב, אבל, רגע, לדב. אני רוצה לשמוע את זה שוב.

שני: אני אומרת, כשמדברים… לא, אבל דבל'ה זה משהו אחר, דרך אגב. סליחה רגע, בואו נשים, דבל'ה זה ה… דבל'ה, אני יכולה להקשיב, לשמוע אותו שעות, אבל אני לא הבת זוג שלו, זה הבדל.

נדב: נו, אבל אנחנו כן פה באיזשהו טיפול, אנחנו מנסים…

שני: אני יכולה לשמוע אותו שעות!

נדב: היום, היום זה מטפלת אורחת, תדעי לך שבדרך כלל זה טיפול שלי, וכאילו, האורח הוא משקיף.

דב: די עם הטיפול הזה, די!

נדב: ועכשיו היום את כאילו קצת…

דב: די! לא רוצה לשמוע. די!

שני:: אתה יודע שעשינו עכשיו…

דב: זה שיחה פתוחה ו… וכנה, ובאמת דברים שלא תמיד אומרים, לא תמיד אומרים, לא…

נדב: זה הפירוש של טיפול, דב, קבל את זה. זה בסדר.

דב: רוב האנשים באמת מדחיקים.

שני: נו…

דב: רוב האנשים לא באמת…

שני: אבל תשמע, אני נגיד… אה, עוד דבר, אני בן אדם מאוד מטופל. כאילו, אני חסידה גדולה של טיפול. אני תמיד אומרת…

דב: כמה שנים כבר?

נדב: כמה שנים את חסידה?

שני: קודם כל התחלתי טיפול ראשון רק בעונה הראשונה של "ארץ". סיימתי את העונה גמורה. ב-אין אותי, צל חולף, בן אדם אחרי התקפי חרדה. היה נורא, זה היה כל כך נורא.

נדב: יואו! זה…

שני: כל כך נורא ש…

נדב: ישב פה ביום שישי, דוד ליפשיץ.

שני: נו…

נדב: [צוחק] גם כן, את אותו הטיפול, התחלת הזה…

שני: זה לא מקום קל, נו, די.

דב: זה לא מקום קל, אבל זה מקום…

שני: מקום מדהים במלא מלא.

דב: מדהים. לא…

שני: חד משמעית, אבל רגשית, אתה חייב להיות… אתה חייב לגדל איזשהו שריון, כי יש שם סיטואציות, זה כמו סקווש…

דב: שני, שני…

שני: אתה נחבט ממקום למקום, אז אין בעיה, רק תלבש… אתה צריך איזשהו שריון, כדי שכשאתה נחבט…

דב: שני…

נדב: צריך את ה… את ההתקף חרדה הזה שיסדר אותך.

דב: שני…

שני: זה יהיה בסדר, זה הכל. כלים, כלים קוראים לזה.

דב: הגעת לשם בגלל "ארץ", אבל היום זה כבר לא שייך, כי היום…

שני: אה, חד משמעית.

דב: היום זה לעצמך, זה אני חושב כלי נהדר…

שני: אבל להגיד לך שאני לא עכשיו בטיפול…

דב: להתפתחות.

שני: של עכשיו, של השנתיים האחרונות, שזה הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים, שזה AEDP, שזה כאילו…

דב: מה זה?

שני: זו שיטת טיפול, וואו, היא, היא ממש כאילו שינתה לי את החיים.

דב: זה טקסט?

שני: לא, אתה…

דב: אוקיי, זה אני רוצה.

שני: אתה מגיע ומדברים, מה העניינים, נה נה נה נה… ואז אתה מדבר איתה על משהו סתם, לא… משהו עולה, ואז היא אומרת לך, "תגיד, הדבר הזה שאתה מדבר עליו, מאיפה אתה זוכר אותו, כשאתה חושב על זה אחורה, כאילו הרגש הזה, הדבר הספציפי?" ואז אתה אומר, "לא יודע, לא נראה לי שזה קשור" - "זה! זה שאתה אומר, לא נראה לי שזה קשור". ואז אתה נזכר במשהו, ואתה נכנס לאיזשהו זיכרון, ואז היא אומרת לך להיכנס…

דב: אתה עוצם את העיניים? מה…

שני: אתה, כן, אתה גם לא צריך לדבר את זה, כאילו. אני נורא, אני לא צריכה לדבר… אני מתארת לה את הזיכרון, ואז קורה דבר מדהים. היא אומרת לי…

דב: מתארת מה, רגש בזיכרון, מה?

שני: נגיד, אני מספרת לה, סיפרתי לה שהייתי בגן, נגיד, נורא… יש לי בכלל זכרונות מגילאים לא הגיוניים. אבל גן של גיל…

נדב: תשטיחי אותם.

שני: [צוחקת] תשטיחי. זה אני לא מצליחה להשטיח. גיל שנתיים וחצי, אני בגן, וכל… ואני לא יכולה להפסיק לבכות, ואני רואה את אמא שלי אחרונה בשער. אני רואה מהתריסים, והיא לא עזבה. היא לא עזבה, היא לא עזבה, ואז הרגע שהיא עוזבת. אני לא יכולתי להפסיק לבכות, כל יום.

דב: את הנטישה, את הרגע הזה?

שני: כן, אני ממש סבלתי, סבלתי, ולא אהבתי את הגן, וזה… ואני זוכרת שאני יושבת שם, ואיזה גננת אומרת, "די, אין לי כוח אליה כבר". אבל אני רואה שכל הילדים נרגעים…

דב: שמעת מה הגננת אמרה?

שני: כן.

דב: וואו.

שני: והילדים כבר נרגעו, והם עושים דברים, ואני לא יכולה. אני רק צריכה איזה קצה חוט. ואז איזה גננת אחרת אומרת לה, "טוב, די, אני לא יכולה לראות אותה ככה." היא אומרת לה, "אין לי כוח אליה." ואז רותי הזאת באה אליי, כמו מלאך, ונתנה לי יד, תפסתי לה את היד, ולא עזבתי אותה. אני זוכרת שהלכתי איתה לשירותים, נכנסתי, ממש כאילו הייתי ב… אחר כך אמא שלי הוציאה אותי מהגן הזה, כי הוא היה… היא אמרה, "היו שם יותר מדי ילדים, בכית נורא, משהו שם לא בא לי טוב". ואז ישבתי עצובה. ואז היא אומרת, "עכשיו, אני רוצה שאת של היום, שני, עם ה-center ועם הגזע ועם הזה, תיכנסי רגע בדלת, ותעמדי לידה".

דב: ליד מי?

שני: ליד הילדה הקטנה.

דב: וואו.

שני: או שתשבי לידה.

דב: היא הפגישה אותך עם הילדה?

שני: היא הפגישה אותי עם הילדה הקטנה. ואני מתיישבת לידה, והיא אומרת לי, "מה את אומרת לה?" ומאותו רגע אני…

דב: מה אמרת?

שני: קודם כול, אני בוכה סוף סוף. אני נורא מחו…

דב: בטיפול.

שני: כן, כל הזמן אני בוכה. שזה לא קורה לי בחיים, מאוד קשה לי עם בכי. ואני בוכה ובוכה, ואני אומרת לה, [בקול בוכה של ילדה] "לא יתעלמו ממני יותר בחיים, לא יתעלמו ממני יותר בחיים". הילדה, שאני אומרת… כאילו, אתה כבר לא יודע ממה… כאילו הדבר הזה, אתה אומר, "יואו, נהייתי שחקן, כאילו, בגלל שאמא שלי…"

דב: כן, כן.

שני: לא חשוב, ואז…

דב: שיראו אותי, שיראו אותי.

שני: ואז אני אומרת, היא אומרת, "דברי איתה". ואז אני לא מדברת, היא נותנת לי את השקט הזה, ואני… מתחיל לקרות שם משהו, מתרחשת סצנה, אבל אתה חווה את הסצנה, אבל אני לא מדברת אותה עדיין, אני רגע חווה אותה, אני נותנת לה…

דב: מה, אז פיזית?

שני: אז קודם כול חיבקתי אותה, ופתאום גיליתי…

דב: ויש טקסט גם בסצנה?

שני: זהו. ואז גיליתי, נגיד, תוך כדי, שההורים שלי, כפרה עליהם, באמת, תמיד כשהם היו מחבקים אותי, הם היו נותנים לי הוראות הפעלה. נגיד, נגיד אמא שלי הייתה מחבקת אותי, הייתה אומרת לי, "שטויות, שׁוּנִי שטויות, תאמיני לי, עוד מעט אני…" זאת אומרת, היה משהו כאילו, "שטויות, תקומי, תעשי". מאוד, כל הזמן, מאוד מעשי. שזה דבר, מצד אחד מדהים, מצד שני, אף פעם לא חיבקו אותי בלי לדבר, נגיד. מישהו חיבק אותנו בלי לדבר? סתם חיבוק ארוך?

דב: וואו.

שני: לא זוכרת כזה. כי גם החיבוק הארוך תמיד היה איתו כזה, "תקשיבי מה את צריכה לעשות". ופתאום, הרגשתי שאני חייבת את החיבוק הזה בלי מילים.

דב: יואו.

שני: ואני שם, ואני שם, ואני שם, ואני בוכה, בוכה, ו… רק אחרי שכאילו עוברת הסצנה, היא שואלת אותי ואני מספרת לה, ואני עדיין ככה, עם העיניים ככה עצומות, עם היד על המצח.

דב: יש לך…

שני: ואז היא נותנת לי גם עוד אופציות של מה אני יכולה להגיד לעצמי. "זה בסדר"… קודם כול, כאילו אפילו לתת לגיטימציה, זה גם משהו שלא ידעתי לתת לעצמי, לגיטימציה. אני מרגישה רע, "למה את ככה? למה את ככה?" הקול הפנימי שלי. במקום להגיד לעצמי, "תהיי ככה, מותר לך, עוד מעט זה יעבור". כאילו, המון דברים שהם כל כך בסיסיים, אבל אני חושבת שלהרבה מבני דורי כאילו וזה, לא היה את הדבר הזה. לא היה, כי לא ידעו באמת, רגע, לתת לגיטימציה, לתת מקום. מי נתן לנו מקום? בכינו, "מה את בוכה?" בבית ספר, בבית.

נדב: אבל, אבל, זה לא צריך ללכת, לדעתי, לקיצוניות השנייה.

שני: לא.

נדב: זאת אומרת, יש משהו בי, שגם כן, שמגיע משם, ויש לו קול חזק כזה, של הזה…

שני: כן, כן.

נדב: שאומר, "אם היא תמשיך לספר לי על הגן, לא לי ולמאזיננו…"

שני: אבל, אתה…

נדב: "לעצמה, אם היא תתעסק בגיל של שנתיים…"

שני: למה?

נדב: להגיד לך יותר מזה? זה לא קרה בכלל.

שני: סליחה, שעה אצל הפסיכ…

נדב: זה לא קרה, את המצאת את זה.

שני: לא!

נדב: זה איזה סיפור ששמעת בגיל 7.

שני: נדב!

דב: לא, לא, לא. נדב, אתה טועה.

שני: שעה אצל הפסיכולוגית, הסיפור הזה, מבחינתי, מאחוריי.

נדב: סיפור זיכרון מגיל שנתיים?

שני: והוא השתנה. אבל אתה לא מבין, עשיתי בתוך הסיפור הזה שינוי, באופן כזה שמהדהד לי על עצמי היום.

דב: נדב, נדב, הסיפור הזה…

שני: פתאום הדבר הזה, שהוא כבל אותי, הצלחתי להתיר שם איזשהו קשר, ופתאום אתה מרגיש, אתה משתנה.

דב: נדב, מה שהיא מספרת, זה אתה לא יודע, לפעמים הסיפור הזה מנהל אותה…

שני: חד משמעית.

דב: ב… ב… בגיל המבוגר שלה, בלי שהיא יודעת.

שני: באלף מקומות. עכשיו יש מלא כאלה, נדב, יש מלא…

דב: בלי שהיא מכירה אותו, ברור.

שני: וכל פעם אתה חוזר לעוד סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור, וקשרים… מה זה, עלו לי הדחקות, פחד אלוהים.

נדב: [משתעל]

דב: ברור.

שני: פחד אלוהים, עלו לי הדחקות מפחידות נורא.

דב: זה עושה אותך.

שני: ואז חברה שלי אומרת לי, "מה את צריכה להיזכר עכשיו בזה…"

נדב: בדיוק.

שני: ואז…

דב: כן!

שני: ואז…

דב: כי אתה…

שני: ואז אחרי 3 חודשים, תקשיב טוב, קרה לי מקרה שכל ההתנהלות שלי התהפכה 180 מעלות. סוף סוף השגתי את מה שרציתי בחיים שלי, נכון לאותו רגע, וישבתי ואמרתי, "אם זה, אם הסיפור הזה לא היה יוצא, שאני היום יודעת שיש לי פה ולב ו… ו-mind והם טובים. ואני אגיד את מה שעובר עליי, שאז לא יכולתי להגיד. השתנה, השתנה לי שם משהו, נפתח לי, זה כאילו סכר שנפתח, [שואפת אוויר בחדות] וכאילו, יש לך פתאום אוויר ואתה משתנה, אתה משתנה לטובה. אז מי טיפש לא ללכת ולעשות את זה, אם יש לו איך?

דב: ברור. לא רק זה, לא רק זה, אני אומר, דברים כאלה, שאנשים כאילו לא באמת מבינים איך זה מתחבר לתוך החיים שלנו היום, וכמו שאתה אומר, "מה פתאום, איך זה, סיפור ש… תעיפי אותו… את…" זה סיפורים שמנהלים אותך, זה סיפורים שעושים אותך, וזה סיפורים שאתה סוחב אותם לנצח. ואם אתה לא שם אותם על השולחן, ולא רואה אותם, ולא באמת נפרד מהם, ולא מסתכל עליהם…

שני: ממש.

דב: אתה לא תבין אף פעם למה אתה תקוע. אתה רוצה לעשות צעד…

שני: אז הנה, אני… אני למיכל…

דב: ואתה לא מצליח, ואתה לא מבין למה.

שני: אני למיכל…

דב: אתה יכול להגיד 120 פעם, "אה, שטויות הסיפור הזה" זה זה… תקשיב, זה משהו ש…

שני: תקשיב, ותבין איך הגעתי אליה. אמרתי לה, "יש כמה עמודי בטון, ברזל, זה לא ישתנה." היא אמרה לי, "יש לי חדשות בשבילך." אמרתי לה, "לא, לא, תקשיבי", [צוחקת] "יש כמה דברים ש… זה כבר אבוד. באמת, הייתי בטיפול, וזה זה, זה אבוד." היא אומרת לי, "חכי." והדברים האלה, שאיתם באתי לפני שנתיים, ואמרתי לה, "זה אבוד", בזה, זה פתאום, הקירות, הקירות האלה פתאום הפכו להיות… לא, לא, זה, זה…

דב: אני, אני כל הזמן… תראי, אני נשלחתי לטיפול, כי נטע שלחה את כל הבית לטיפול באיזשהו שלב, ואני נורא כעסתי, זה כמויות של כסף שנזרקים לתוך, לתוך משהו שאתה לא מבין אותו עד הסוף. ואז יום אחד המטפלת אמרה לי, "למה אתה כועס?" אמרתי לה, "זה כמויות של כסף, אני בטיפול, זה, כל הבית בטיפול, וזה זה." ואז היא אמרה לי, "למה טיפול? למה אתה קורא לזה טיפול?" אמרתי לה, "איך אני אקרא לזה?" היא אומרת לי, "התפתחות". לא הבנתי את המשפט הזה. אחרי…

שני: אוי, זה נהדר.

דב: אחרי שנים…

שני: כן.

דב: אנשים שפגשו אותי…

שני: התפתחות.

דב: והכירו אותי 20 שנה לפני, פוגשים אותי היום ואומרים לי, "תקשיב, משהו בך אחרת". אני מרגיש שאני פועל מול העולם בצורה הכי, הכי… אני אחר.

שני: אחרת.

דב: אני אחרת. תקשיבי, אני…

נדב: בגלל הפודקאסט.

פיש: חשבון הבנק.

שני: [צוחקת]

דב: לא. תקשיב, זה הכול אחרת, כן? אתה, אתה, נה… זה קצת כמו… בואי נגיד את הקלישאה, זה כמו להיכנס לאוטו ולא לדעת לנהוג אותו. זה כשאתה מכיר את עצמך, ומכיר איך אני מתנהל, ומה אני עושה עם עצמי, ועם הרגשות שלי, ועם התחושות שלי, ואיך אני פועל. החיים הרבה יותר פשוטים ויותר קלים, ואתה נוסע יפה, ואתה לא מתעסק.

שני: רק הסיפור שלו, רק הסיפור שלו, עם, עם "פיפ", עם הבחורה הזאת, עם הזה… תחשוב עם מה… כמה שנים, עם מה הוא הלך, כאילו, זה יסודות איומים, שאיך תתפתח, כאילו… איך, מה…

דב: איך אני מתקדם הלאה, איך אני מתקדם…

שני: זה מטורף.

דב: זה מטורף.

נדב: אבל אני גם חושב קצת ש… את יודעת, להבדיל, זה כמו, לא יודע, כל מיני אודישנים שלא עברת, כאילו, וזה. ואת אומרת, טוב מאוד, גם לא עברת אותם בצדק. חבוב, גמרת לה על הבטן, קח אחריות.

שני: אני לא… [צוחקת]

נדב: מה זה? המקום הזה שאומרים, "לא, חמודי", אתה נכשלת, זרקת לסל, לא קלעת.

דב: 100%.

נדב: צחקו עליך כולם. אתה אומר, "למה צחקו?" צחקו.

דב: 100%.

נדב: זה החיים.

דב: 100%. 100%.

נדב: חבר'ה, תהיו קשוחים. זה שהיה לכם יום…

דב: 100%, 100%, אבל…

שני: אבל…

נדב: אנחנו כולם…

דב: רגע, אני רוצה לענות.

נדב: כולם מאותרגים כל הזמן…

שני: זה גורם לך לחשוב…

דב: 100%, 100%

נדב: ומאתרגים, כל אחד מאתרג את עצמו ו…

דב: 100%, שקט.

נדב: [בזלזול] יאללה.

דב: הבנו, 100%. אבל אם אתה מסתובב בתחושה שאתה כישלון כל החיים…

שני: אפס. בול! איך אנחנו בהתפתחות והוא לא… אתה גד… איזה… [צוחקת]

דב: ואתה לא עושה שום כלום. אם אתה מבין את הדבר הזה שקרה לך, ואתה מאמץ אותו…

שני: נכון.

דב: ואתה מתנהג בתוך… כבן אדם שלא מסוגל וכישלון…

שני: שכל החיים אתה מרגיש, אתה רואה את הסל ואתה אומר, "אני בטוח אחטיא", אז אתה כל הזמן הולך ודופק לעצמך. אז רגע, למה לא לעצור שנייה בסל הזה? להיכנס לתוך הסל הזה, לפתור את ה… לפרום את הקשר הזה, ולהמשיך ללכת. כאילו, למה, מי, מי גזר עלינו את החיים האלה שאנחנו צריכים להמשיך לסחוב את הדבר הזה, אם יש אלטרנטיבה? אני לא חושבת… טראומות, זה יש לכולם, אנחנו בני אדם, אנחנו אנושיים…

דב: אבל הם צריכות טיפול.

שני: מי יותר חמור, מי פחות חמור. זה בסדר, זה חלק מהחיים. וגם כישלונות, הכל חלק מהחיים. אבל יש מקומות, בעיקר בילדות שלנו, אבל לא רק… אני עכשיו מטפלת בשתי עונות הראשונות שלי ב"ארץ". אני ב… אני חוזרת לסיטואציות, כאילו, להגיד לעצמי…

דב: אני הייתי שם. אני אומר, אם היום…

שני: את הדברים שאני של היום צריכה להגיד לעצמי של אז.

דב: אני הייתי שם. ואם אני הייתי בטיפול אז, לא הייתי עוזב את "ארץ".

שני: נכון. אני מתארת לעצמי…

דב: לא הייתי עוזב את "ארץ".

שני: יואו.

דב: אני עזבתי, כי לא ידעתי להתמודד, ולא ידעתי… שם אני… אני היום, כשאני מסתכל על זה, וזה בסדר, אני מרגיש שלא היה לי מספיק את הכוחות להיות שם. ורציתי, זה לא שלא רציתי. רציתי, אבל לא היה לי את הכוח להתמודד.

שני: כן.

דב: לא היה לי את הכוח לשרוד את זה.

שני: לא, אז זה, זה השריון הזה שאני מדברת עליו, וכנראה גם ליפשיץ דיבר עליו.

דב: והיום, עד היום אני מרגיש איזה… אם הייתי… אבל זה תמיד ככה, בדיעבד, בדיעבד. אבל לא משנה. הנה, אנחנו לומדים. הסיפור הזה באמת, ללמוד, ו… ו…

שני: כן…

דב: לא בא לי להגיד להתפתח, אבל כל החיים…

שני: לא, אבל בסדר, נכון. אני גם אומרת, בסוף, אתה יודע, אני מסתכלת, אני רואה עכשיו מה שאתה עושה ב"קופה ראשית", ואני אומרת, "יואו, איזה כיף זה שאחרי נגיד, שאתה עושה "ארץ נהדרת"…

נדב: גיל 70.

שני: גיל ש… בואכה 80, פתאום… [צוחקת] סתם, לא, שיש פתאום משהו שהוא נורא אָהִיב, ונורא… נורא כיף, נראה לי, לגשת לזה, ומאוד…

דב: כי נורא רציתי. תקשיבי, אני קיבלתי ב"ארץ" כל כך הרבה אהבה, כל כך הרבה חום. אהבתי את זה, אהבתי את זה. ובעצם, התאהבתי בזה גם, אבל זה באמת… רציתי את זה, רציתי את זה. ועכשיו זה קורה, זה קורה, את יודעת… אני מרגיש את זה עוד פעם, וזה תענוג נורא גדול, אבל אני חושב שלא, זה לא היה קורה אם לא הייתי עושה משהו בתוך ההתנהלות שלי.

שני: מה עשית?

דב: אני חושב ש… אני יודע להתמודד עם… עם… עם… זה לחץ. זה לחץ לעשות תוכנית, להיות בתוכנית, לעבוד עם אנשים ו… ולהחזיק את זה.

שני: והרגשת את זה בעונה 1 ובעונה 5 באותה רמה? כי אני חושבת שיש איזה שינוי, שמתישהו מתרחש, שאתה אומר, "פאק, אני יודע לעשות את זה, די, כאילו…"

דב: אז אני יותר ויותר…

נדב: אבל זה לא רק תלוי בך. זה תלוי בזה, ורייטינג ועניינים, זה תלוי בהרבה דברים. אתה יכול לבוא להיות הכי טוב, ושבוע… תכנית פחות…

שני: זה מה שנדרש ממך.

דב: תק… תשמעי, אני עוד תס…

שני: זה מאוד קשה, אתה צודק.

נדב: אתה תלוי בתוך, בתוך… אתה לא עכשיו…

שני: אתה גם רוצה, אתה יודע, גם אני חושבת ש… שאם יש לך עוד דברים שאתה עושה, נגיד, זה גם… גם מאוד מרכך את כל הדבר.

דב: זה באלאנס.

שני: לא, לא כל הביצים… נגיד, זה שאני עושה דרמות בשנים האחרונות…

דב: זה נהדר.

שני: [שואפת אוויר ונושפת באיטיות] וואו, איזה מדהים זה, איזה באלאנס זה נותן. כאילו, כי לא הכל, [בקול לחוץ] "ארר… אני חייבת עוד דמות, אני חייבת…" לא, בוא… בוא… ואז אתה גם מבין של… יש… אתה חייב לתת המון קרדיט ל… זה פשוט קורה, זה בא אליך, זה מגיע אליך. דווקא כשאתה מוריד את הרגל מהגז, אתה יודע איך זה, פתאום… פתאום כל הדמויות של העונה… שאתה יודע, פתאום צצות מלא מלא דמויות, וזה באנקרים אחד אחד שבכלל, מאיפה הם באו בכלל, וזורקים אותם עליך, או חיקויים כאלה מגניבים, או… אז אני אומרת… וגם אתה, היה לך כבר קצת תיאטרון.

דב: כן, היה לי, אבל…

שני: ועדיין לא הצלחת ליצור את ה…

דב: אבל, אבל כל…

נדב: לא, אבל התיאטרון זה מנגנון, זה מערכת אחרת, כאילו…

דב: כן, לא, מה שאני…

שני: נכון, זה לא, זה לא כמו בטלוויזיה…

נדב: דווקא אני יותר הרגשתי, את מה שאת אומרת, ב… כשפתאום עשינו פרסומות ל"בזק"…

שני: [מהמהמת]

נדב: ופתאום אתה בעולם אחר, ואתה קצת, כאילו, אתה פתאום, אתה חי, אתה יכול לחיות מזה, כאילו, אתה פתאום, וואלה…

שני: כלכלית אתה מדבר או דווקא יצירתית…

נדב: לא, לא, אני מדבר על…

שני: מה, באיזה רמה?

נדב: אני מדבר על זה שכאילו…

שני: לצאת מה…

נדב: שאתה גם על הביצים. דיברתי על הביצים בסל אחד. שאתה בתוך איזה עולם, ואתה קשור אל החוקים שלו, ואז אתה פתאום, זה מצטלב עם משהו אחר, ופתאום אתה… יש עולם, פתאום זה כאילו קוביה, זה לא איזה ריבוע כתוב על הנייר…

שני: כן.

נדב: פתאום ה… יש גובה לעולם, כאילו, אתה…

דב: אבל…

נדב: משחק באיזה מגרש אחד, לא? כי תיאטרון זה גם…

דב: לא, תראה, אני לא שרדתי…

נדב: אתה גם תלוי בתוך ה…

דב: אני אגיד איפה הקושי שלי היה ב"ארץ", בשיא הכנות.

שני: כן.

דב: ימי אולפן, אני לאט-לאט נכנסתי לסטרס. כאילו, זה דבר שנורא הלחיץ אותי. האולפן מול קהל, ולקרוא פרונטר, כאילו, לאט-לאט הלכתי והש…

נדב: פרונטר.

דב: פרונטר. הלכתי והשתבללתי.

שני: [צוחקת] חמוד.

נדב: כשהוא אומר פרונטר, אני חייב לתקן אותו לפרונטר.

שני: הוא, הוא ורותם אבוהב אומרים פרונטר.

דב: פרונטר?

שני: היחידים, כן.

דב: ונורא לא שרדתי את הלחץ, ואני עצמי הגדלתי אותו. הגדלתי אותו.

שני: כן, כן, obviously.

דב: עד למצב שביום אולפן, אם אנחנו ב-4 היינו צריכים להיות ב"מימד" שם, אני ב… ב-9 בבוקר, במיטה, עם אקמולים, עם עניינים, וכל הזמן חשבתי שכולם מסתכלים עליי ואומרים, "הוא רע, הוא רע".

שני: יואו…

דב: אני חוויתי, עוד פעם, הדבר הזה שאתה הולך עם משהו שאתה אומר, "יו, אני לא נותן את הסחורה, אני כל כך רע, אני זה…" רק בדיעבד הבנתי שהייתי נהדר וזה. אבל אני הסתכלתי על מוּלִי, והסתכלתי על כל המסביב. כולם הסתכלו עליי, וחשבתי, אומרים, "הוא כישלון".

שני: הסתכלת דרך העיניים שלהם, ופירשת משהו שהוא לא בהכרח, כן…

דב: כן, כן, כן, שאני לא מספק את הסחורה, שאני רע, ולאט לאט חייתי את זה. חייתי את זה, ואני הגדלתי את זה.

שני: אני אגיד לך, זה גם עושה…

דב: אני עצמי הגדלתי את זה.

שני: זה יוצר מחסומים יצירתיים, הדבר הזה.

דב: לא, אני, אני פשוט ישבתי שם…

שני: כי אם ה… זה מחסום יצירתי. כי כשאתה אומר, "אוקיי, בסדר, נגיד בא לי להתרחב, אז אני אשב רגע, אני חייב מידה של נחת כדי להפעיל את הראש".

דב: לא היה לי.

שני: ואני זוכרת, כי אני עבדתי איתך אז…

דב: אני ישבתי באולפן…

שני: ואני זוכרת את הסטרס שהיית… עבדנו יחד בתיאטרון בדיוק באותם, באותה…

נדב: אבל לא הייתם ביחד ב"ארץ"?

שני: לא. ממש.

נדב: באיזו עונה את התחלת?

שני: אני הגעתי ב-7, והוא עשה את 5. כאילו, יש רק עונה אחת שמפרידה בינינו.

דב: אני אומר לך…

שני: ואני הייתי אומרת לו שאני הולכת ל"ארץ", אני אהיה ב"ארץ נהדרת". והוא היה מסתכל עליי כזה, הוא אמר לי, "איזה חמודה…" [צוחקת]

נדב: רגע, רגע, בואי, בואי… תקשיבי, יש לנו פה מנהג בפודקאסט, אז בואי נמחק רגע את מה שאמרת, וזה. דב, הוא בדרך כלל אומר לאורח, "אני אמרתי לך, זה…"

דב: לא אמרתי לה, לא.

נדב: "אני אמרתי לך להתחיל לכתוב, אני אמרתי לך להתחיל ללמוד, אני אמרתי לך…"

דב: לא.

נדב: כל מה שהאורח הצליח בו, בדרך כלל דב אמר לו…

דב: אז בוא אני אספר את האמת. אני הייתי…

נדב: אז הנה, אתה פגשת אותה בתיאטרון, אמרת לה, "את תהיי ב"ארץ נהדרת"".

שני: [צוחקת]

דב: היא שיחקה, לא, לא.

שני: היה לי תפקיד של 4 משפטים, אחרי סיוט.

דב: היה לה תפקיד, היה לה תפקיד…

שני: נכנסנו למערכה השנייה.

נדב: והוא אמר, הוא הרים טלפון למולי, אמר, "יש לי בשבילך…"

שני: ממש. [צוחקת]

דב: לא נכון. אני…

נדב: תני לו לספר כמו שהוא זוכר.

שני: בבקשה.

דב: אני תמיד, אני תמיד דובר אמת, אני לא שקרן, באמת שאני לא שקרן. במיוחד גם כשמקשיבים לי וזה.

שני: נכון.

דב: אז תקשיב, היא הייתה, היא עשתה תפקידון, תפקידון בהבימה, איך נקראת ה…

שני: זה היה "נודניק", הצגה שלו ושל יגאל נאור.

נדב: "נודניק", הצגה עליך?

דב: כן.

שני: כן, אשתו. הוא הנודניק, אני אשתו, גרושתו, שמגיעה מערכה שנייה. יושבת, מתייבשת, כל המערכה הראשונה…

דב: ואני הייתי… עשינו חזרות, ושני, היא מסתכלת עליי ואומרת לי… עכשיו, היא, היא סיימה ללמוד משחק, בתפקיד קטן.

שני: נכון, ממש, זה היה…

דב: מי זאת שני? והיא מסתכלת עליי ככה ואומרת לי, "אני אהיה ב"ארץ נהדרת"". עכשיו, אני מסתכל עליה ככה…

שני: [צוחקת]

דב: ואומר, "אוקיי, כאילו, מאיפה את, כאילו… איך זה, איך זה, איך, איך, בואי תספרי לי איך". לא, בסדר, חייכתי. אבל אז פתאום היא הגיעה ל"ארץ נהדרת" אחרי שנתיים.

שני: נכון.

דב: ותקשיב, תקשיב… דבר…

נדב: אבל, זה לא בזכותך? איך הגיוני שזה לא בזכותך?

דב: לא, לא, לא. כי הדבר הזה, פתאום קלטתי איך למילה, לרצון, למטרה, כנראה ש…

שני: כן. 4 שנים אחרי, דרך אגב. אבל עדיין…

דב: אז אני אומר, כנראה ש…

נדב: כנראה שמשהו בתפקיד של אשתו של דב נבון הכניס בך איזשהו רצון.

דב: לא, לא, לא, כנראה…

שני: לא, הוא היה צוחק עליי, הייתי אומרת לו… הוא היה אומר לי, "מה קורה איתך?" הוא, נורא אהבנו אחד את השנייה, אז הוא היה חושב על פרויקטים עתידיים. חמוד, דואג לשחקנית צעירה. ואז הוא אומר לי, "מה קורה איתך?", נגיד, זה… אז אני אומרת לו, "לא", אני זוכרת שאמרתי לו, "לא, לא, אוקטובר, נובמבר, אני עמוסה רצח". אז הוא אומר לי, "אה, באמת, מה, מה יש?" אמרתי לו, "לא יודעת." [צוחקת] אמיתי. סיפור אמיתי, היינו בבנק…

דב: כן, כן, כן.

שני: אני אומרת לו, "אני לא יודעת עדיין, אבל אני עובדת מאוד חזק באוקטובר." הוא אומר לי, "כן?" עכשיו כל פעם היה לו את המבט המרחם הזה בעיניים.

דב: ממש.

שני: תקשיב, אוקטובר, התחלתי "רק בישראל".

דב: אמרתי, היא הוזה, יש פה משהו שזה…

שני: התחלתי "רק בישראל".

דב: נכון.

שני: התחלתי, פתאום התחילו "רק בישראל". סתם, עשיתי דנ… ו"רק בישראל", ומשם, "שבוע סוף", ומשם תפסו אותי מ"ארץ נהדרת" וזה… אבל זה היה ממש נבואה שמגשימה את עצמה.

דב: אבל לא…

שני: אני הקפדתי…

דב: אני חושב שמה שאתה אומר זה מה שנהיה בסוף. זה כל כך חזק אצלי בתוך ההתנהלות שלי.

שני: אגב, 2024 אני במרוקו מצלמת סרט צרפתי. [צוחקת]

דב: מטורף, אתה מבין? אני חושב שבכלל אנחנו חיים…

פיש: זה עוד לא נחתם. הוא לא מבין,

שני: [צוחקת]

דב: לא, אני אגיד לך מה, אנחנו חיים, נשבע לך…

שני: [צוחקת] זה עוד לא נכתב גם, אבל זה יקרה.

נדב: אבל, אבל, למה לא את אומרת שזה זוכה בפרסים?

דב: אה…

נדב: כאילו, תתני רגע את המועמדות לאוסקר, תתני כאילו…

שני: לא, לא, אני גרועה בפרסים, על הפנים.

דב: שני, אני חושב שאנחנו חיים… אנחנו כבר עשינו את זה, אנחנו רק בדרך לשם.

שני: זה, דרך אגב, לא תופס על פרסים. כי פרס זה חוצפה, זה כאילו, "חכה, קודם תעשה, אחר כך נראה אם מגיע לך פרס". אז אתה לא… אני לא מזמנת פרסים, אני מזמנת עבודה. אתה מבין? זה חשוב.

פיש: רגע, זה ז'אן פייר?

שני: כי זה כאילו יהיר כזה לזמן פרס.

פיש: זו הצגה של ז'אן פייר? זה ז'אן פייר, לא?

נדב: לא לא, זה לא ז'אן פייר וז'אן פייר.

פיש: כי קראו לך שם פרנסואה.

שני: נכון!

דב: פרנסואה, כן.

נדב: אבל, אני חייב להגיד לך על פרסים, שהם בעיקר תופסים מקום ואבק בבית.

שני: [בקול מרחם] אוי, זה מה שאתה מרגיש?

נדב: לא, אני אומר לך ש…

שני: כל הפרסים שלו… [צוחקת]

נדב: אני אומר לך, אני אומר לך ש…

דב: הוא לא מוכן, הוא לא מוכן להתאהב, הוא לא מוכן להודות. תגיד, "פרס זה כיף".

שני: זה כיף, רק תגיד "זה כיף".

נדב: אני…

דב: תגיד "כיף", הוא לא מסוגל, הוא כל כך דוחה את זה.

שני: אני, אני קיבלתי, ב… "הבטחת השנה" בערוץ הילדים. זהו, כאילו, ב-2009. ואחר כך אמרה לי מתקשרת אחת, וסיפרתי את זה בזה, והיא אמרה לי, הסתכלה ואמרה לי, "יואו", הייתי בתחילת דרכי, "אוי, את ב-10 שנים הקרובות לא תזכי באף פרס".

דב: למה?

שני: אז אמרתי לה, "מה? למה את אומרת לי דבר כזה?" היא אומרת לי, "אוי, גם לא מועמדות, תראי מה זה". ככה היא אומרת לי. ואני אומרת לה, "למה, למה?" עכשיו, אני בשיא, אני כאילו מתחילה, אני עולה, כאילו. זה היה… זה מטורף. ואז סיפרתי את זה ב… ב… לפני 12, כאילו, לפני שנתיים בטקס, ואז ביטון אומר לי, "אוי ואבוי, אז מתי?" אמרתי לו, "היום בחצות תפוג הקללה". ולמחרת…

דב: אה, אני הייתי בטקס.

שני: ושנה אחרי הייתי מועמדת לשחקנית ראשית ב"עלומים", ודאנה איבגי לקחה על "מעילה", אבל לפחות קיבלתי מועמדות.

דב: מועמדות.

שני: אז זה נשבר. עכשיו בוא נראה, בוא נראה אם יגיע מתי שהוא…

דב: תראי, גם פה…

שני: [צוחקת]

דב: תגידי לעצמך, תגידי לעצמך, "אשכרה, אני מקבלת".

שני: כן, זה לא חצוף?

דב: את לא, לא.

שני: אוקיי.

דב: לא, כי…

שני: אני לוקחת את זה, אני אחשוב על זה.

דב: כל עוד את אמביוולנטית, ואת לא באמת רוצה, אז זה לא מגיע.

שני: זה לא זה, אז, אתה יודע מה? כן.

דב: איפה שאת נחרצת ורוצה, זה גם מגיע.

שני: אוקיי.

דב: ואני, פרסים, זה רגע באמת…

נדב: אבל אפשר לדבר על זה רגע? אני יכול לדבר על זה רגע?

דב: רגע, רגע, רק אני אסיים את הסיפור של הפרס. פרס, מבחינתי, זה לא שזהו…

שני: זה ממתק.

דב: זה באמת ממתק, זה באמת. מה כבר יש לנו במקצוע הזה?

שני: זה "גולדה", אבל עם כל הטופיקים.

דב: כן.

נדב: אז אני יכול להגיד משהו?

דב: הרגע…

שני: רגע, הוא רוצה להגיד משהו.

דב: הרגע הזה שהכריזו שאני מקבל…

נדב: אפשר?

דב: את פרס, את פרס ב… על טיטינסקי, אני זוכר את הרגע הזה שאני שומע את…

שני: יואו, איזה מתיקות…

דב: מכריזים…

שני: "דב נבון".

דב: ואני מבסוט ואני מאושר, אז מה, אני אזלזל בזה?

שני: נכון.

נדב: אפשר להגיד משהו?

שני: בבקשה, עכשיו תגיד לנו את דעתך על…

נדב: סיימת?

שני: פרסים. רק תגיד בבקשה, כמה קיבלת?

נדב: כמה קיבלתי? פרסים?

שני: כן, "קופה ראשית".

נדב: בחיים? אה, "קופה ראשית" זכתה ב… שני פרסי אקדמיה.

שני: אוקיי.

נדב: של כאילו תסריט או תוכנית או משהו whatever. אבל מה שאני אומר, באמת, ולא… ואני לא איזה צנוע ואני לא איזה ציניקן, אני באמת אומר, חושב את האמת קצת, כאילו, כנראה שהיא שלי, אבל אני לא חושב שהיא שלי.

דב: היא שלך. [צוחק]

נדב: לא. אני חושב שאם יש תחרות, פופולריות או אהבה, כמובן שאני רוצה לזכות בה ולא את. אבל הייתי מעדיף שלא תהיה תחרות על הנושא הזה שמצביעים, את מי… עכשיו, בואי רגע, נגיד, נלך עוד צעד לתוך הדבר. פרסי האקדמיה, נגיד, של הטלוויזיה. מדובר על האקדמיה, מדובר על איזה 600 איש, כל מיני כאלה אנשים שאנחנו מכירים אותם, רובם מחזיקי מצלמות או מפיקים. זה אנשים. אנשים פה מהחבר'ה, מהכיתה.

שני: אוקיי.

נדב: אנחנו מין כיתה גדולה כזאת.

שני: נכון.

נדב: ויש פה ועד הכיתה.

שני: אוקיי.

נדב: וועד הכיתה הוא בוחר…

שני: נכון.

נדב: את מי הוא הכי אוהב. עכשיו, אנחנו יודעים את הפרסים, שזה לא שאנשים ראו את כל התוכניות והם עכשיו…

שני: זה נורא בעיני, זה מבאס אותי נורא.

נדב: רגע, שנייה, בואי נגיד את האמת…

דב: לא יודע…

נדב: על זה אנחנו מדברים, בסוף יש פרס וזה…

שני: נכון.

נדב: אבל בסוף מדובר על, כינסנו אותם, אמרנו להם, "חבר'ה, בואו נעשה תחרות של מי הכי, את מי אנחנו הכי אוהבים פה." עכשיו, אני אומר לך, מהרגע… הייתי שמח שזה לא היה. מהרגע שזה קורה, אז אני נכנס לזה, "וואי, הלוואי שאותי הכי אוהבים" וזה. הייתי מעדיף שכל הדבר הזה לא יקרה.

שני: אני גם הייתי מעדיפה שזה לא יקרה.

נדב: אני אומר לך, אני לא מקבל את זה שהוא אומר, "וואו, איזה כיף", כי עכשיו אתה בצד הנכון, ובזה…

דב: לא נכון.

שני: אבל מותר להתענג אם אתה רגע בצד הנכון.

נדב: ברור, אני אומר לך…

שני: ומותר להתבאס אם לא, אבל זה…

נדב: אני לא בין… אני לא, אני לא, אני לא "לא יבוא" לטקס ואחרים.

דב: אני אאתגר אותך.

שני: זה, זה לא מגדיר אותך.

נדב: אבל אני אומר לך…

שני: זה לא מגדיר אותך.

נדב: הייתי מעדיף שכולנו נתעסק וניקח את כל הכסף שהושקע פה, והייתי מעדיף שנתעסק…

שני: זה ברור, זה לא…

נדב: אנשים אומרים בוא נחגוג, בוא ניתן לעצמנו כבוד.

דב: נדב, נדב.

נדב: אני לא מרגיש שזאת הדרך הנכונה כאילו לעשות את זה, להגיד…

דב: נדב.

נדב: "הוא הכי טוב מכולנו".

דב: נדב.

נדב: היה עדיף שהיו עושים איזה משהו שאומר, "וואו, איזה מלכים, אתה ואתה וכולכם וכ…".

שני: איזה חמוד, אני מתה עליך.

נדב: אני אומר לך, המקום הזה, הרי בסופו של דבר כולנו מכירים, זה מכניס אותך לאגו.

שני: נכון.

נדב: אתה יושב שם עם האגו שלך והחליפה שלך, יושבים…

שני: ו-או שהוא נפצע, או שהוא…

נדב: אני אומר לך, לא ידעתי את זה עד שלקחתי לטקס האחרון, ישבתי עם אבא שלי… הבאתי את אבא שלי לטקס…

שני: אז דרך אגב, אני רציתי להגיע לנקודה הזאת, דרך אגב, כל הסיפור הזה של פרסים, בסוף בסוף, זה לאבא ואמא, לא יעזור כלום.

נדב: אבל בסדר…

דב: ההורים שלי נפטרו, אז… עדיין זה…

נדב: אני אומר לך, שישבתי עם אבא שלי בטקס, ישבתי עם אבא שלי בטקס השנה, היינו מועמדים ל-11 מועמדויות. ישבתי עם אבא שלי בטקס, חודשיים אחרי שאמא שלי נפטרה, שאשתו נפטרה וזה, וישבתי איתו ורציתי לשמח אותו. ואנחנו מפסידים פרס אחרי פרס, הלבשה, איפור…

שני: איי, אוי…

נדב: [משמיע קול של זלזול] על הזין. אבל אני רואה אותו הולך וזה…

שני: מתכרכם.

נדב: בסוף מזל זכינו בכמה פרסים אז… אבל אני אומר לך…

דב: אז למה כל כך…

נדב: שאני חושב על האבא של ההוא שלא זכה, שאמא שלו נפטרה… לא יודע, אני אומר לך מראש…

דב: אז בוא…

נדב: העמדנו פה לזה… הרוב פה יוצאים מאוכזבים. זה כמו שחשבתי קודם על אמא שלך ולא רציתי להגיד את זה, אבל ישר חשבתי על מטאפורה שהייתה לי, שרשמ… שרצינו ש… הבן שלי היה בסוף גן, עלה לכיתה א', הלכנו למין כזה של ה"בית ספר לטבע".

שני: אהה…

נדב: אוקיי, את הולכת ליום כזה מרוכז של ה"בית ספר לטבע", מראים לך…

שני: צריך להתקבל, נכון, לדברים האלה?

נדב: זה הגרלה כזאתי.

שני: אה, אוקיי.

נדב: אבל את רואה, כאילו, יש… זה מין ביום מרוכז כזה…

שני: כן.

נדב: שמראים לך כל מיני דברים וזה. ואז לוקחים אותך החוצה לחצר של הגן… של ה"בית ספר לטבע", שזה הפאקינג גן הבוטני בתל אביב. זה ג'ונגל מטורף שיש להם בחצר האחורית.

שני: יואו, יואו.

נדב: והם מספרים לך שכל יום הם הולכים, הכיתה וזה. ואת מסתכלת על זה, ואת אומרת, "איזה פאקינג מפגר זה, שלקחו 40 ילדים, ואומרים, "אתם תהיו פה כל יום בגן הבוטני", במקום לקחת כל יום כיתה אחרת, ולקחת את כל הכיתות בארץ וכל זה. לא. ניקח 80, נעשה הגרלה…" פעם זה היה קומבינות גם. לא, לא משנה בכלל. העיקרון הזה שאומר, בוא נ…

דב: נדב, בוא פרופורציות, באמת. אני לא אמרתי שפרס זה וואו וואו וואו…

נדב: לא, אגב, רציתי להגיד על זה…

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

10 views0 comments

留言


bottom of page