לא ברור איך שרדנו 110 פרקים בלי לארח את שני, אבל היום הזה סוף סוף הגיע, והיה שווה לחכות. היא פשוט הייתה מעניינת מדי אז יצא לנו הפרק הארוך בתולדות הדב. על חינוך מיני מאמא, חיבוק בלי מילים, החרדות בארץ נהדרת, איזו דמות היא שמחה לא לעשות? הפעם הראשונה של דב, הידלקות מהבלתי אפשרי ואיך שני מתכוננת לחיקוי. לא טיפול, התפתחות.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/10/2022.
דב: רגע, רגע.
נדב: שאמרתי על אמא שלך, שחבל שלא כולם באו לאמא שלך, כאילו, כל ילדי ישראל היו באים כזה, איזה קבוצות לאמא שלך…
דב: רגע, עשית מונולוג, חכה רגע. בוא, אני אאתגר אותך. עשית מונולוג, יפה.
נדב: איך היה המונולוג?
דב: חכה, אני, אני הולך לכתוש אותך עכשיו.
שני: [צוחקת]
דב: שנייה. עשית מונולוג סבבה, אבל בוא, בוא, בוא נשאל ותענה לי בכנות.
פיש: רק אל תיקח את כל הדברים שהכנת…
דב: תענה לי בכנות, אני לא אמרתי שפרס זה וואו וואו וואו, ועניינים, וזה וזה…
שני: דרך אגב, התחלנו מזה שזה כמו גלידה. שזה כמו ממתק.
דב: כן, זה ממתק, וזה נעלם.
שני: זה לא… ממש. בסוף…
דב: והלאה וגם אני, הפרסים… אני לא יודע, חלק מהפרסים הם לא בבית, וזה, שום תעודה של… שקיבלתי. קיבלתי, קיבלתי. אבל זה באמת רגע, זה כיף, סבבה, זה נגמר.
שני: נכון, זה מה שזה.
דב: אבל, אם זה לא היה… אני הייתי איתך ב"אמי". אני ראיתי אותך, אני ישבתי, אני ראיתי אותך בלחץ, וואו.
שני: אבל הוא לא אוהב את הלחץ הזה. זה מה ש…
דב: אם זה כל כך לא מזיז לך, או כל כך לא אכפת לך…
שני: הוא רוצה שזה לא יזיז לו.
דב: אז… אה, אוקיי. אה, אוקיי.
שני: הוא רוצה שזה לא יזיז.
נדב: עבדו עליי.
דב: אז תגיד…
נדב: לקחו אותי לניו יורק, שמו אותי בחליפות, עבדו עליי.
שני: הנה, הוא רוצה שזה לא יזיז לו.
נדב: נתנו לי קוקאין…
דב: אם זה, אם כל כך רוצה… אם כל כך…
שני: הוא רוצה.
דב: מה אתה רוצה משהו שאתה לא באמת עושה מזה… לא חושב שזה כל… לא חשוב. זה, זה חשוב לך באיזשהו מקום. אם זה לא היה כזה חשוב, לא היית בלחץ, ולא היית מביא את אבא שלך לשבת לידך.
נדב: מה זה קשור?
דב: זה קשור שאני אומר, "למה אתה עושה מזה עניין, אם זה לא עניין?"
שני: משהו, אם היית צריך לסכם במשפט את הדבר הזה.
נדב: אני אומר…
דב: עצבנתי אותו ל…
נדב: אני אומר לך שאם זה…
דב: זה חשוב.
נדב: בגלל שיש את זה, יש תחרות אני הולך, אבל אני לא רוצה את התחרות.
דב: אבל למה אתה הולך ולמה אתה עושה, למה אתה מגדיל את זה כל כך?
שני: מה, הוא יחרים את התחרות?
דב: לא, אבל…
שני: אז מה?
דב: תראי כמה אמוציות הוא…
שני: ברור, כי זה לא פשוט, כי שמים אותך מול ה… כן, אבל שורה תחתונה…
דב: לא, אבל אם זה לא מזיז לו, אז הוא יכול לשבת בכיסא ולהגיד, "זה באמת לא, אבל אני יושב פה. זה לא באמת נוגע לי, זה לא באמת issue כזה גדול." הוא מדבר… הוא מתנהג בדבר הזה, כי זה מבחינתו issue, issue. כי אם זה לא האיש… issue, זה לא היה מגיע אליך כל כך. תראה מה זה מוציא ממך.
נדב: נכון.
דב: אוקיי.
נדב: אני הייתי עדיף שלא יהיה, מה אתה רוצה? מה גילית?
דב: למה אתה מעדיף שזה לא יהיה?
נדב: איזה בלש.
דב: זה לא כזה חשוב, מה זה?
שני: [צוחקת]
דב: אבל מה, אם זה לא כזה חשוב, מה אכפת לך? מה אכפת לך אם זה יהיה או לא יהיה?
שני: אתמול ראיתי אותך ב"לילה גוב 2". אתה ראית את זה? ב"ערוץ 24", באמצע הלילה, אתה ורמי…
נדב: בואנה, אני כתבתי את זה, ב"לילה גוב 2".
שני: "מחכים לגודו"… ברצינות?
דב: באמת?
נדב: הייתי תסריטאי, זה התוכנית הראשונה שכתבתי.
שני: הוא שם נראה כמו שלמה יידוב, שנת 88', עם שיער ככה… שלמה יידוב. בא להופיע ו…
דב: מה, באמת?
שני: ב… כן. ב…
דב: מה עשיתי שם?
שני: התראיינת עם רמי.
דב: על מה?
שני: על "מחכים לגודו", הייתם ממש בעיצומה של ה… זה…
דב: וואו.
שני: גידי שם מדבר על זה שהולך לפרוץ עוד מלחמת המפרץ… אוי, גם עדן הראל התראיינה, כאילו עוד לפני הדוסיות. וואי, איזה מדהימה, איזה יפה!
דב: יפהפיה.
שני: אין יופי כזה, איזה יופי!
דב: מדהימה.
שני: זה מטורף, כאילו.
דב: הקעקועים וזה. היא הנחתה את…
שני: לא, הפנים שלה, זה כאילו הדבר הכי…
דב: כן.
נדב: הפאקינג הכי weirdo שזה…
שני: והוא… שיואו…
נדב: ואת ישבת אתמול בלילה ב"ערוץ 24", ראית את עדן הראל ב"לילה גוב 2". את מבינה שזה נשמע כמו…
דב: דיברתי…
שני: לא, אני מעבירה, לא היה מה לראות ואז… ומה אמרת שם? זה נורא הצחיק אותי.
דב: כן, דיברתי לעניין?
שני: וואי, הצחקת אותי נורא נורא.
דב: סיפרת על זה שהיית אצל ההורים שלך… [צוחקת] היית אצל ההורים שלך באזעקה ב-91'.
דב: אה…
שני: והיה משפחת קוסבי.
דב: נכון.
שני: והייתה אזעקה מוקלטת, וישבתם בחדר האטום תקופה…
דב: בחדר.
שני: כאילו, אף אחד לא שיחרר אתכם, מהרדיו.
דב: כן, לא שחררו. ואז הסתבר שזה היה הקלטה.
שני: וואו, זה היה נורא מצחיק.
דב: אבא שלי שם הקלטה, והוא רץ…
שני: כן, אתה ורמי. זה מדהים, זה מדהים לראות. גם עשינו את "נודניק", אחרי זה הוא החליף את… רמי החליף, אתה זוכר, החליף את יגאל נאור?
דב: כן, יגאל, כן.
שני: ואז, היית צריך לראות אותו. כל פעם שהוא רואה את רמי כאילו ה-lover כזה. לא…
נדב: מקשקש בזנב.
שני: מקשקש. וואו! איזה יופי של הגדרה.
נדב: מכיר איך הוא מקשקש בזנב לרמי.
שני: וואו. כאילו הוא…
דב: נכון.
שני: [צוחקת]
דב: נכון.
שני: תקשיב, נדב, זה הגדרה הכי מדהימה.
נדב: הוא אחיו הגדול, הוא אחיו הגדול. הוא אחיו הגדול שחוזר מהצבא תמיד כזה.
שני: יואו, אמאל'ה. בואנה הוא טוב ב…
דב: האח ששומר עליי.
שני: שחוזר מהצבא, לא פחות, זה כל כך נכון. [צוחקת]
דב: עם הנשק. [צוחק]
שני: ממש. ואז נזכרתי בסיפור עם אמא שלך.
דב: לא, זה תמיד… את יודעת, הוא קלע בול.
שני: יואו. [צוחקת]
דב: כי אני לא יכולתי להגיד… היה כזה דבר, "אבא שלי שוטר, הוא יבוא, ירביץ לך", כשהייתי ילד. אבל אבא שלי היה מטר וחצי, וכל פעם כשהייתי אולי מאיים, "שאבא שלי יבוא וירביץ לך", הייתי פוחד שההוא ירביץ לאבא שלי. [צוחק] אז ככה הגשתי עם רמי, שהוא האח הגדול שבא עם נשק מהצבא.
שני: [צוחקת]
נדב: את יודעת שלאבא של דב, היה לאוטו 3 כיסויים לרכב, כיסוי ואז עוד כיסוי, ואז כיסוי אחד רק לאנטנה, כזה כיסוי…
שני: כיסוי לאנטנה?
נדב: רק, משחיל על האנטנה.
שני: איזה בן אדם יסודי.
דב: הוא תפר.
שני: [בפליאה] הוא תפר?
דב: הוא תפר. [צוחק]
שני: יואו.
דב: לא, הוא שמר על הדברים. הוא הכל היה מניילן. את יודעת, היה תנור, אם היה צריך… בקיץ…
שני: אה, היה לכם גם על הספות כל מיני, כאילו, כיסויים?
דב: כן, עד שאני…
שני: כאילו, איזה סוג של כיסויים, נגיד, סדינים או ניילונים?
דב: אה…
נדב: ברזנטים.
דב: ציפות כאלה, ציפות, ציפות.
שני: וואי, איזה נורא זה, אף פעם לא הבנתי…
דב: אתה קונה ספה, ואז אתה מכסה אותה. אז למה אתה קונה ספה?
שני: מה, אף פעם לא הבנתי את זה, היו ילדים בכיתה, שהיינו באים אליהם.
נדב: כן.
שני: והספות, כאילו. אמא שלי הייתה מזדעזעת מזה.
דב: זה, אני השתחררתי מזה.
נדב: יש ילדים שאתה בא אליהם וצריך להוריד נעליים, ואז אתה צריך לחשוב, "עם איזה גרביים אני", כאילו, אני בדרך להוא… פתאום אומרים, יאללה, בוא נלך להוא.
שני: להוריד נעליים הזה, איזה מטריד זה היה.
נדב: יואו, יואו, צריך להוריד אצלם נעליים.
דב: אני הייתי…
שני: למרות שזה לא נראה לי נורא היום, כאילו, אבל כאילו…
נדב: כשאתה ילד בכיתה זין, והנעליים שלך זה…
שני: יואו! כן, כן, כן. הייתה לנו אחת בכיתה, שכל הבית היה לבן, לבן, לבן, לבן, והיינו צריכים להוריד נעליים בכניסה, זה נורא הביך אותי.
דב: אני השתחררתי מזה, השתחררתי מזה.
שני: שטיח מקיר לקיר היה אז, לבן.
דב: השתחררתי מזה, שני. אני זוכר שהילדה שלי, הבכורה, הייתה מביאה הביתה ילדים, מהגן, והם היו אוכלים פתיתים, וילדים…
שני: ברור.
דב: נופלים פתיתים מתחת לרצפה, ואני הייתי על 4, אוסף את הפתיתים תוך כדי זה שהם אוכלים.
שני: אה, זה טעות, כן. יפלו עוד פתיתים.
דב: ונטע אומרת לי, נטע אומרת לי, "מה אתה עושה? מה אתה עושה, תגיד לי. תעזוב אותם, תן להם לאכול".
שני: [צוחקת] אתם יודעים מה הבעיה אצלי? שהבנות לא אוהבות ללכת לחברות, והן רוצות שיהיו רק אצלי. אז כל יום יש אצלי איזו שישייה, כל אחת עם החברה שלה. ואת אומרת, כאילו, "תלכו. תלכו גם, תתארחו", כאילו, למה… [מחקה קול של ילדה] "פה הכי כיף". עכשיו, זה מרגיז אותי.
דב: גם אצלי זה כזה.
שני: עכשיו, אני גם, אני לא יכולה, כאילו, כבר באים אליי…
נדב: אבל כיף להם בבית, מה?
שני: כן, אבל אתה יודע, לפעמים אתה רוצה…
נדב: תעשי פחות כיף בבית.
שני: זהו, אבל מה, יבואו, אני לא אוציא להם בצק וזה, וגירים וציורים…
נדב: את צריכה שבעלך יתחיל להסתובב בבית עם תחתונים, כל מיני דברים שעושים, כאילו…
שני: זה היה בכלל, זה בשנות ה-80 מאוד רווח. כאילו, חברה שלי טל תמיד אומרת שהיא רק זוכרת את שנות… בשנות ה-90, שהיא אומרת לאבא שלה, [בקול בכייני של ילדה] "אבא, בבקשה, שים על עצמך משהו ואל תפליץ". [צוחקת]
דב: "אל תפליץ".
נדב: כן.
שני: כשהיו באות חברות. "אבא, בבקשה, שים על עצמך משהו ואל תפליץ".
נדב: כן, או לפחות, לפחות תכניס את הביצה פנימה.
שני: כאילו, אבות היו הולכים עם תחתונים ומפליצים בבית.
נדב: כן, כן.
שני: כאילו זה היה…
דב: יואו, אני…
פיש: זו הייתה דרך שלהם לקפל את הילדים.
שני: כן, כן, כנראה שזה הסיפור.
נדב: היית רואה לפחות כאילו פעם אחת את הביצה של כל אבא של חבר שלך.
שני: אני ראיתי תחתונים של אבות. לא, בכלל לא באזורי ההטרדות המיניות, פשוט זה הבן אדם הולך ככה.
נדב: אבל, בתחתונים של פעם לא היה גומי.
שני: היה, היו תחתונים מכוערים ממש.
נדב: ללא גומי.
דב: לא, לבנים כאלה של צה"ל, כאלה, של צה"ל. זה באמת…
שני: לבנים היה. אני זוכרת פתאום אבא של חברה, פעם ראשונה, ראיתי כחול. זה נורא הפתיע אותי.
דב: לא שאלת אותו מאיפה?
שני: לא שאלתי, לא, זה לא היה נעים, אבל אבא שלי תמיד היה עם לבן, כאילו.
דב: לבן, נכון.
שני: כן, מה זאת אומרת?
נדב: אני חושב שזה היה חוק מדינה עד איזשהו שלב.
שני: והגופייה הלבנה הזאת, ש… שלבשו מתחת לחולצות מכופתרות.
דב: אני עד היום יוצא מהחדר עם תחתון, אבל… והבת שלי אומרת לי, "אבא, תתלבש בבקשה". ואז אני אומר, "טוב, בסדר, בסדר", ואני נכנס ומתלבש. כן, זה… זה מטריד אותה, זה קטע. לא, לא כשיש חברות. לא כשיש חברות.
שני: לא, ברור, ברור.
דב: כשיש חברות, היא אומרת לי "כנס לחדר".
נדב: [צוחק]
דב: אני מביאה חברות, כאילו. אמרתי לה…
שני: [צוחקת] "כנס לחדר" גם.
דב: כן, כן. "שלא יראו אותך".
שני: "שים על עצמך משהו, ואל תפליץ".
דב: זה, כאילו, "תשאר שם". אמרתי לה, "מותק, כנסי את לחדר. במרחב הציבורי, זה לא…"
שני: האמת שנכון, מה…
דב: זה לא, "את רוצה להיות, אני גם פה, זה המרחב הציבורי".
שני: בלי להיכנס לחדר.
דב: אבל לא, גם הבית שלי מלא ילדים ועניינים… ילדים.
שני: אז אצלנו, אני בונה על זה שיש לי רק בנות, אז גם אצלי בבית תמיד ב…
דב: בנות כמה הם?
שני: עכשיו הם 5, 7 ו-10, ואנחנו היינו שתיים…
נדב: רגע, הבת שלך הייתה, כיכבה ב"לבד בבית".
שני: ב-10. כן, הבת שלי, אל תשאל איזה סיפור יש לי איתה. היא רוצה להיות שחקנית, אבל היא בשיגעון.
דב: סבבה.
שני: אבל היא בשיגעון.
דב: למה את אומרת "סיפור"? די!
שני: כי אני רוצה להשהות את זה.
דב: תראי איך את נהנית.
שני: אבל אני רוצה לחכות קצת.
דב: אז תגידי לה, "חכי".
שני: אז אני אומרת לה, "חכי וזה", והיא לא מוכנה לשמוע, ודווקא נטע רוט אמרה לה, "רק מגיל 14, רק מגיל 14", היא נורא מחזיקה ממנה.
דב: אבל…
שני: ואז התקשרתי לנטלי מרכוס, אמרתי לה, "אחותי, תגידי, יש לך איזה ביט בקיץ?" תבין, היא הייתה נעלמת לי, "תקחי אותי ב-8 בבוקר בבית ספר בנאות אפקה". עכשיו, זה ליד הבית. אני אומרת לה, "מה?" היא אומרת לי, "אני ניצבת בשקשוקה". אני אומרת לה, "מה?" הייתי… קייטנות… ילדים, 4 עד… 8 עד 4, הילדה משחקת. אני אומרת לה, "מה עשית כל היום?" היא אומרת לי, "אמא, אני משחקת בכדור. מספיק שאני רואה את המצלמה בזווית, אני ב… אני מוארת".
דב: תחשבי איזה כיף לה. איזה כיף לה.
שני: מה אני אעשה איתה?
דב: איזה כיף. מה, מה תעשי איתה?
שני: היא מדהימה.
דב: רק תגבי אותה. איזה כיף לה.
שני: וואו, היא מדהימה.
דב: איזה תשוקה יש לה למשהו ש… את… נהנית מהמקצוע.
שני: עכשיו, מצאתי בטלפון שלי, שהיא עושה סלפסטיק כזה, כאילו, בודקת איזה נפילות מצחיקות. כאילו, היבהלויות… יואו, זו מתיקות שאי אפשר…
נדב: double טייקים?
שני: כן, כן!
דב: זה, זה נפלא.
שני: זה הדבר הכי חמוד בעולם.
דב: תחשבי…
נדב: הבן שלי גם עושה במה, רק…
דב: תחשבי…
שני: יואו, איזה חמידות.
דב: תחשבי שיש לה חלום.
שני: הוא גם היה ב… זה. היא נורא נהנתה. ואז היא קראה לי, הייתי… אז אני דיברתי עם נדב למעלה וזה, ו… תפקיד משפט-שניים כזה. ואז היא קוראת לי, "אפשר לקרוא לאמא של יהלי?" שאני אמא של יהלי, כן? אני יורדת, ואז היא אומרת לי, "ביקשתי שיקראו לך, סיימנו את הצד שלי". [צוחקת] "סיימנו את הצד שלי".
נדב: כן, "עכשיו סגורים".
שני: סיימנו, סיימנו.
נדב: "אני אראה ב-shooting מה ההמשך".
שני: "סיימנו את הצד שלי, רק רציתי לקרוא לך כדי להגיד לך ש… את יודעת, תמיד את אומרת לי, "את לא חייבת להחליט ויש לך את כל החיים". אז אני יודעת, אמא, בסדר? אני אהיה שחקנית. אז רק אני רציתי להגיד לך, ורק שתדעי. זהו, את יכולה לחזור למעלה". [צוחקת]
נדב: "שתדעי".
דב: את חייבת ללכת איתה.
שני: מאמי שלי. איך אני אוהבת אותה.
דב: חייבת, חייבת לא רק…
שני: והיא מוכשרת גם. היא מדהימה.
דב: לגבות אותה, לגבות אותה, ואיזה כיף לה.
שני: לא, אני רק באמת חושבת שלהתחיל כילד…
דב: בסדר.
שני: חכה עוד קצת, ואז…
דב: עוד קצת.
שני: אני רואה גם, דרך אגב, אני רואה חבר'ה שמתחילים בסדרות ילדים, וכמה קשה לעשות את המעבר, ו…
דב: אז, ספרי לה את זה, ספרי לה על זה.
שני: כן, אז אני מספרת לה.
דב: בצורה הכי ישירה וכנה.
נדב: גם של סינג'ור החיים. אני רואה ילדים שמשחקים, יש כמה, כמה ילדים שמשחקים אצלנו בצורה אינטנסיבית.
שני: ההורים עובדים בזה.
נדב: עובדים בזה. אוהבים את זה, כאילו, את יודעת.
שני: אחלה, אני לא, אין לי עניין, זה לא מלהיב אותי.
נדב: לא, אני אומר לך, לא יודע אם יש לך זמן, עזבי עניין, כאילו, זה אומר…
דב: אם זה בא ממנה.
שני: גיל… בגלל זה, גיל 14 זה כבר משהו שאתה יכול ללכת לבד, שאתה יכול… אתה יודע, אני גם מכירה. מה מרגיע? שאני, בואו, התעשייה הזאת, זה אנשים ממש טובים, ויש כאילו תמיד מחשבות ש… התעשייה שלנו, של המשחק… לא יודעת, דוגמנות שמוגמנות, לא מכירה… אבל העולם שלנו, מה זה אנשים נהדרים.
נדב: אבל המלאכה עצמה, את מכירה את זה, מה זה יום צילום. והעבודה הזאת היא קשה.
שני: [בזלזול] היא אה…
נדב: היא קשה לבן אדם.
שני: מה קשה? למיין כפתורים זה קשה. ל…
דב: מה זה קשה?
שני: משחק, אם אתה בא מוכן…
נדב: לא, לא, לא, מבחינת בלבול, מבחינת שאתה מבולבל ואתה ילד בן 14, מה קרה לך?
דב: בסדר, אבל, אבל, שיש לך איזו תשוקה, והיא נמצאת שם.
שני: בדיוק. פתאום אין הפרעת קשב וריכוז. נתתי לה טקסט, תקשיב, תוך 20 דקות היא יוצאת כמו מכונה, מחשב. טו טו טו טו טו… אז אתה אומר, טוב, רגע, רגע, רגע, רגע, היה הקשב וריכוז. איזה קשב וריכוז? תראה מה קורה לילדה, כאילו, כשמעניין אותה משהו.
דב: מה… זאת המילה.
שני: זה העניין.
דב: בגלל זה אני אומר, "תחייה את החיים, תחייה את העולם הזה עם עניין".
שני: וואו, איזה ילדה מדהימה היא, עם לב.
דב: אם זה התשוקה שלה, אם זה הרצון שלה, אם זה זה, את לא אמא שדוחפת, אבל אם היא, אם זה מה שהיא רוצה, תעזרי לה. ודברי איתה בצורה הכי כנה וישירה.
שני: אצלך יש מישהו מהילדים? מישהי מהילדות?
דב: אצלי זה היה תהליך, וואו, תהליך כזה… זה קטע. כי אני גדל… הבת שלי גדלה ב… ב… ברחוק מזה. אני מדבר על הבכורה, שכבר עשתה בחירה.
שני: על עתליה. שנולדנו באותו תאריך, אתה יודע. זוכר את זה?
דב: כן? וואו.
שני: כן, שתינו בשביעי לתשיעי.
דב: אז היא עשתה…
נדב: יואו, רציתי לשאול אותו אם הוא יודע. אתה יודע את השביעי לתשיעי?
דב: לא.
[שני ופיש צוחקים]
דב: באמת שלא. אני יודע שזה ב…
שני: אני זוכרת את זה. [צוחקת]
דב: אני יודע שזה בספטמבר, כן.
שני: אוי, גדול, גדול.
דב: אני לא, אני תמיד…
נדב: זה היום נישואים של ההורים שלי, לדעתי.
שני: באמת?
דב: באמת? השביעי לתשיעי, וואו.
שני: השביעי לתשיעי.
דב: תמרה, אני לא יודע.
שני: אני מתה על התאריך הזה.
דב: כן, תמרה במאי, אני לא יודע מתי במאי.
שני: איזה בן אדם מוזר. אני מתה על התאריך הזה.
נדב: מה התאריך לידה שלך?
שני: [צוחקת]
דב: תעזוב אותי. 15.6.
שני: אה, יפה, חמוד, כייפי.
דב: תקשיב, אותי אני זוכר.
נדב: של נטע?
דב: נרקסיסט. וואי, התקלת אותי. נטע, מתי?
שני: [בשכנוע עמוק] אתה יכול.
נדב: איזה חודש?
שני: דבל'ה… ששש… תנו לו, תנו לו.
דב: שנייה רגע.
שני: שקט.
נדב: חודש.
שני: אל תלחיץ אותו.
נדב: תנסה להיזכר. אתה זוכר איך היא נראית?
[כולם צוחקים]
נדב: בואו נעזור לו. נעשה לך כזה דמיון מודרך.
דב: הלחצת אותי. די, יש לי סחרחורת. די, שנייה.
נדב: נטע?
דב: לא, אתה מכניס אותי לסטרס.
נדב: זוכר, היא ישנה לידך במיטה.
שני: היא שומעת? הכל היא שומעת, את כל הפודקאסט?
נדב: כלום, לא שומעת.
שני: אז בסדר.
נדב: גם לא שומעת שהוא מדבר בבית.
שני: לא. [צוחקת] אבל…
נדב: הוא אמר לך. דיברתי… תקשיבי, כשהוא אמר לה…
שני: כי הוא התחיל טוב, הוא התחיל טוב.
נדב: תקשיבי, תקשיבי, אני חבר שלו טוב, אני חבר גם של נטע, אני אומר לך, אני מכיר. כשהוא אומר, "דיברתי איתה 40 דקות וזה, והיא אמרה לי אז, "אני לא מקשיבה"." מכירה שיש הצגה כזאתי שאת אומרת, "אוקיי, פה היה צריך להיות הפסקה, כאילו, והם שכחו את ההפסקה, כאילו."
שני: וואו, אוקיי.
נדב: מכירה? ולא…
שני: וואו, איזה הקבלה מושלמת.
נדב: ההוא שאחראי על ההפסקה כאילו לא… לא…
שני: אתה מתחיל גם להסתובב.
נדב: לא עבר על ההצגה כאילו לא…
שני: כאילו לבדוק מי, למה זה לא…
דב: אל תלכלך, אל תלכלך.
נדב: אז מה שנטע אמרה, זה כאילו, "תקשיב, שירותים, אולי קפה, אולי כאילו…"
שני: [צוחקת]
נדב: זה מה שהיא אמרה, כאילו…
דב: אל תלכלך.
שני: לא, הוא התחיל טוב, הוא עלה על גל. זה הבעיה, הוא רכב על איזה גל לא…
דב: היא מקשיבה לי, וכשאני נכנס ללופים, היא אומרת לי…
שני: "אתה בלופ".
דב: "אתה בלופ, הכל בסדר".
שני: זה זוגיות. [צוחקת]
דב: "הקשבתי, בוא נעצור פה". ו… בבקרים אסור לי לדבר איתה, כי היא עושה לי ששששש…
שני: אבל זה בסדר, זה… איזה יופי.
דב: היא קמה לבד. ששש…
שני: לדעת גם להגיד את זה, להגיד מה היא צריכה.
דב: כן, "אני צריכה את המרחב, את השקט, זה, זה…"
נדב: אבל גם בצהריים ובערב היא מעדיפה שלא…
[כולם צוחקים]
דב: לא, לא. עכשיו…
שני: רגע, אז עתליה…
דב: נזכרתי! נזכרתי!
נדב: זה השביעי לתשיעי, אמרת, זה ההפוך.
דב: נטע במאי, ברביעי למאי. זהו, זה חזר לי.
שני: אה, יפה.
נדב: אגב, יכול להיות, יש לי שאלה, יכול להיות שאמא שלך יכולה לדבר עכשיו עם דב, כי יכול להיות שיש עוד דברים שהוא עדיין לא יודע ו…
שני: אה… אני תוהה אם יהיה לה, איך זה יהיה לה באמת לדבר עם, עם זר בנושא. נגיד, בכלל היה את הקטע הזה אצלנו בבית, אפרופו. הם 4 אחיות ו-3 אחים. והקטע הזה של הנשים, מאוד כזה, הכל פתוח. דודה שלי הייתה נוגעת לי בציצי לבדוק כמה הוא גדל לפי הכף יד שלה. הכול מאוד כזה, יש… יש איזה, המגע הוא מאוד מאוד מאוד חופשי.
דב: מגע, איזה כיף. וואו.
שני: אז זהו, אז זה משהו, זה הכול הולך ביחד, אתה מבין?
דב: אין לי מגע.
שני: אז אולי זה כן גם קצת קשור.
דב: אין לי מגע. בבית שלי לא היה מגע.
שני: לא, לא, לא.
דב: אבא שלי לא נגע, אמא שלי הטורקיה לא חיבקה, לא בטיח, לא כלום. כאילו היה כזה דיסטנס.
שני: לא, לא. זה דבר מאוד קריטי.
דב: ונורא כל כך, כאילו…
נדב: פיש, תן לו חיבוק, נו, אתה יושב שם מלא…
שני: עוד מעט, אני עובדת על זה.
דב: לא, היום יש לי, היום יש לי, אבל גדלתי, גדלתי…
שני: לא, ברור, אבל בסוף אנחנו על אז, אנחנו כל הזמן על שָׁנִים…
דב: במקום של לא נגעו.
שני: אמא שלי כל הזמן אומרת לי, "את יודעת, את באמת המון זמן בטיפול. ואני אומרת, מעניין מתי יגיע השלב שתגידי… אני בסדר עם ההורים שלי." [צוחקת] אמרתי לה, "זה מה שאת עושה? את יושבת ומחכה שאני אגמור עם זה?" כאילו במקום להגיד, איפה, אולי בכל זאת…
נדב: בכל אופן, דב, אנחנו מגיעים לקראת סיום, אחר כך… עוד מעט שמחת תורה כבר.
דב: יואו, שני, איזה כיף שאת מדברת בצורה כל כך ישירה, פתוחה וכנה.
שני: כן.
דב: זה מה זה, וואו. זה השיחות האלה.
שני: אני, אין לי אופציה אחרת, אני חייבת להגיד, זה, באמת, אני לא…
דב: כמה שנים זה כבר ככה?
שני: מה, שאני בפתיחות מלאה?
דב: כן, ככה. ככה.
שני: אני ככה, אני באתי ככה, ואז סגרו אותי, אתה מבין מה… [צוחקת]
דב: מי סגר אותך?
שני: סתם, אני צוחקת. לא, פתיחות וזה, אני תמיד בן אדם מאוד… לא, לא מפולטר מדי. אני לא, אין לי, באמת, אני לא… אבל ככל שהשנים עוברות, אז גם, נגיד, גם מה ש… אני עדיין לא סגורה על זה שסיפרתי ב… לפודקאסט את הסיפורים האלה, אני לא… [צוחקת]
דב: זה נפלא.
נדב: מה היה?
דב: זה נפלא.
נדב: לא היה כלום. לא.
דב: זה נפלא, את לא היחידה.
שני: מקווה שאתי לא תכעס עליי.
דב: זה לא.
שני: אבל לא, מקווה גם, מה הגילאים שמאזינים לדבר? למרות שבסוף זה חינוך טוב, זה חינוך מיני טוב, לא?
נדב: לא יודעים. לא יודעים מי מקשיב.
דב: זה נפלא.
נדב: אבל אני רציתי לפני סיום, בגלל שאנחנו עוד עובדים עם דב.
דב: לא, זה נפלא. זה המקום, כאילו, באמת…
נדב: דב, אני רוצה רגע להרוויח פה עוד איזו נקודה.
שני: כן.
דב: רגע.
נדב: כי אנחנו בין השאר עובדים פה על חיקויים.
דב: רק רציתי לדעת…
שני: אה, מה?
דב: איך את משתחררת? איך את בורחת?
שני: אה…
נדב: כאילו בקטנה הכנסת פה עכשיו, כאילו.
[שני ופיש צוחקים]
דב: לא, מעניין אותי.
נדב: רגע עוד בקטנה, לפני שזה, מה משמעות החיים והיקום?
דב: לא, לא, מעבר לאורגזמה וזה…
שני: שאכטות וזה.
דב: איך את בורחת?
שני: דרינקים, כן.
דב: את שותה?
שני: [במבוכה] הרבה, כן.
דב: באמת?
שני: [צוחקת במבוכה] כן.
דב: איך?
שני: לא, תראה, עכשיו זה מצחיק. כי מאז הקורונה…
דב: לבד, עם חברות?
שני: גם לבד. כל ערב אני עם הכוס יין שלי, בשקט, רגע, לא להפריע. כאילו, זה אחרי שהילדות, זה, צריך להוריד את היום.
נדב: זה בריא.
דב: וואו, איזה כיף.
שני: אבל אני, אני חייבת לצחוק עם חברים, זה דבר שאני…
דב: כשבעלך גם בסביבה או…
שני: כן, כן, כן, גם או בלי, כאילו, אני יכולה לשבת עם…
דב: אתם יוצאים תמיד ביחד או לבד?
שני: לא, לא, לא, לא.
דב: מה?
שני: אני מאוד מאמינה ב… לא, לא, לא, צריך שילובים. יש לי את החבורת גייז, יש לי את החבורת…
דב: דיי…
שני: ואני, יש לי גם, יש לי את החברות שלי, שחברות אצלי זה… ויש לי את… אני יכולה לשבת עם זרחו וביטון ובר נתן וזה, כאילו, זה בשבילי שעות של צחוק.
דב: וואו.
שני: או… או אתה יודע, זה כאילו… ועם גלעד, יש לנו את המשפחה, יש לנו את החברים, את הזה…
נדב: אתה רושם את הכול או שאתה…
שני: אבל גם וגם וגם.
דב: לא, לא, זה, זה…
שני: לא, אני חושבת שחייבים לעשות הפרדות.
דב: שנים… שנים, זהו…
שני: אחרי כל כך הרבה שנים… מה פתאום? מההתחלה זה היה ככה, אבל…
דב: שנים, שנים… אני עכשיו ש… החופש הזה, אני לא ידעתי מה זה, אני הייתי סימביוטי והייתי, והייתי סֵט.
שני: אבל היית מלא מות…
דב: הייתי בא בסט.
שני: תחשוב, רק הצגה, אתה יוצא, יוצאים אחר כך לדרינק.
דב: לא, אבל היום אני חי ככה.
נדב: לא, אבל הפוך, הפוך. אם אשתו לוקחת את המפתחות ברחוב, הוא כמו כלב, הוא…
דב: היום אני חי ככה. אני, יש לי את העניינים שלי, יש לה את העניינים שלה, וזה נראה לי הכי טוב בעולם.
שני: מה זה, זה נורא חשוב, כאילו, ש… לקיים…
דב: את עצמך.
שני: את עצמך. זאת אומרת, גם את הזוגיות, גם את המשפחתיות, אבל גם את הלבד.
דב: כן, כן.
שני: אני, חברות זה אצלי… וחברים… זה נותן לי לשתות, לצחוק, להנות, לעשות שטויות…
דב: לא… וגם למלא את עצמך, לא, לא רק מהמקום… ממקום אחד, מהמון מקומות…
שני: לא, לא, זה חייבים, אני… אחרת אין לזה טעם, כאילו, אם אני לא יושבת ורגע, נשענת אחורה, מתפרקת, נהנית עם חברים, אז כאילו אני מרגישה שאם נגיד כמה זמן זה לא קורה, זה… אני אומרת, "יואו, למה, למה יש לי את ה…" ואז אני אומרת, צריך לפורר את הדבר הזה. אם אני לא בוכה, אז לפחות… כאילו, אני צריכה לצחוק עד בכי. כאילו, זה בשבילי, אם לא צחקתי עד בכי, זה…
דב: וואו.
שני: אז יש תקופות שזה קורה יותר, אבל צריך לתחזק גם את זה, כאילו…
דב: אה, שנייה, הפסקה. טיפ קטן, כן? לחברים האהובים והישׁנים שלנו. אני אוהב לישון, אתם יודעים. לישון טוב. דב, ישן טוב, דב, דב, טוב, דב. תשנו כמוני, תזמינו מזרן של פנדה. לא צריך לבזבז זמן בללכת לחנות. יש להם חנות דיגיטלית מהירה ופשוטה להזמנה, ותוך כמה ימים, בום! יש לך מזרן. מזרן בבית. שליח מגיע בחינם עד הבית, ושם לכם 100 לילות ניסיון לישון. 100 לילות ניסיון לישון על המזרן, 100, כן? ואם אחרי זה אתם תרצו להחזיר את המזרן, אין בעיה, שום בעיה. פנדה יגיעו לאסוף אותו, בלי שום שאלות מציקות, ותקבלו החזר כספי. כן, את הכסף ששילמתם תקבלו בחזרה. ויש להם מבצע, עד סוף החודש, 15% הנחה על כל האתר. קוד קופון DOV. יאללה, חזרה לפרק.
נדב: רציתי להגיד שאנחנו פה, פה במסגרת ה… אנחנו פה איזה תכנית 110 כבר, לא? משהו כזה?
שני: וואו.
פיש: 111.
נדב: ואנחנו עובדים פה על כל מיני…
שני: 1-1-1, חבר'ה. 1-1-1.
נדב: אנחנו עובדים על כל מיני דברים. אחד הדברים שעבדנו עם דב, זה כי הוא סיפר על… ב"ארץ נהדרת", שהוא קצת, שכולם עשו חיקויים, והוא לא, הוא לא מספיק נלחם על זה, והוא אמר, "אולי הייתי גם כן מנסה". ואז אמרנו, בוא נראה רגע איך אתה בחיקויים, ואז התחלנו קצת לעשות, איך… רציתי לשאול אותך, איך את כאילו עושה? איך את…
שני: איך אני עובדת על חיקוי?
נדב: כן.
שני: קוֹלִית, קודם כול קולית.
נדב: מה, את מסתכלת על הדמות? את מסתכלת…
שני: לפני הכל. יש לי כמה דברים שאני חייבת. שפעם ראשונה בצפייה הראשונה יהיה לידי דף ועט, כי אצלי הצפייה הראשונה, הפעם הראשונה שאני פוגשת דמות, אז היא הכי קריטית. כי אני כותבת שם דברים. יכולה לכתוב סתם, "ליאורה, כיתה ד'", ואיזה מורה, איזה ג'סטה שזה מזכיר לי אותה. כמה שיותר קדום יותר טוב, דרך אגב, מהילדות. ואז אני, אני רואה, ואז אני בסוף נתפסת על מה שהכי יכול לשרת אותי. ואני נתקעת על אותו סרטון, בדרך כלל, בסוף, ואני בוררת, רואה הכול, ואז אני אומרת, טוב, זה נראה לי הכי יעזור לי. ואז אני מתחילה להקליט את עצמי. נגיד, אני רואה במחשב…
וזה הקטע שאין לי תנאים עכשיו, אנחנו בדירה זמנית, ואני יושבת בסלון ואני… זה סיוט. כאילו אני אומרת, אין לי תנאים…
נדב: אבל את יכולה לחקות כל אחד, או שאת יכולה…
שני: לא, יש חיקויים שזה פשוט לא מתרחש.
דב: למה?
נדב: דב נבון, את יכולה לחקות את דב נבון?
שני: לא, דב… טוב, קודם כול הוא גבר, אבל כולם, כולם עושים את דבל'ה. [מחקה את דב] זה כאילו כולם עושים את דבל'ה, זה כאילו…
דב: לא, אבל זה יפה.
נדב: cool.
שני: יניב ביטון עושה את דבל'ה.
דב: נכון, הוא עושה, הוא עושה יפה, יניב. גם את עושה יפה.
שני: וואי, יניב, ואלי פיניש, וזה. "לא, כן, אני יודע, אני יודע, זה"… אתה יודע, זה טיפוס כזה שלא…
נדב: אתה רואה, תעשה חיקוי, רגע, של דב נבון?
דב: איך אני אעשה חיקוי?
נדב: [בהתלהבות] נו, יפה!
שני: [צוחקת]
נדב: יפה, עוד, עוד.
דב: לא, הייתי מקצין את זה.
נדב: עוד עוד… עכשיו…
דב: עם זה אני מתבלבל…
שני: רגע, נגיד, יש לי שאלה, יש מישהו מהשנים האחרונות שאתה אומר, "יואו, אם הייתי ב"ארץ", בדוק הייתי עושה אותו, והייתי עושה אותו טוב".
דב: ממש לא.
שני: קרה לך?
דב: לא, אין לי שמיעה, אני לא… אני כנראה דיסלקט בשמיעה, ואני גם אין לי…
שני: אז זה לא עבד אצלך מהאוזן…
נדב: יהודה משי זהב. [צוחק]
פיש: [צוחק]
שני: אני… אוי ואבוי… [צוחקת]
דב: יהודה משי זהב?
נדב: כן.
שני: או מיי גאד, זה מושלם.
פיש: אתה זוכר מי זה?
דב: אני זוכר, הוא נפטר, לא?
שני: של זק"א, הוא מת בסוף, הדבר הזה?
דב: הוא מת בסוף, לא?
נדב: כן.
שני: אז אני עובדת מהקול, ואחר כך אני מוסיפה כבר את השפת גוף ואת הזה, אבל אני כותבת הכל, הכל, הכל. זה כבר כאילו כמו מחשב נהיה לי, 14 שנה, 14 עונות.
דב: וה… והקול שלי מוגבל, את יודעת למה אני מתכוון?
שני: נכון, הריש…
דב: נכון, נורא מוגבל, כן.
שני: הריש, כמה שרגשית…
דב: כן, כן.
שני: יש לך קשת רחבה, קולית באמת נכון…
דב: כלום.
שני: אתה מוגבל, אבל עדיין…
דב: מוגבל נורא.
שני: אבל תקשיב, עדיין הייתי הולכת איתך, אם אני הייתי אתה, על חיתוכים, כאילו על חיתוכים של… חיתוכי…
דב: על חיתוכים של הדיבור.
שני: או של הדיבור, או, או למשל, יש אנשים שמחלקים משפט מוזר.
דב: כן.
שני: אז כל מיני דווקא, ללכת לאזורים האלה, וגם, אני גם אמרתי…
דב: את אוהבת לחקות?
שני: מאוד.
דב: מאוד, כן?
שני: אוי, אני מתרגשת שאני… [משמיעה קול טססס… של התלהבות]
דב: באמת?
שני: כאילו הביאו לי סטייק כזה. אני מתיישבת כזה, אני מתרגשת, כשאני בפעם הראשונה…
דב: את אוהבת את האתגר הזה, כן?
שני: כן!
דב: פעם הראשונה…
שני: אני מרגישה כאילו נתנו לי לפצח קוד.
דב: לא דמות ש… לא דמות ש…
שני: לא, כאילו אני גאון במוסד, ועכשיו אני הולכת לפצח…
דב: וואו.
נדב: קוביה הונגרית.
שני: כן.
דב: יואו…
שני: וואי, איך החמאתי לעצמי בהגזמה כרגע. אבל לא, התחושה…
דב: זה מראה כמה את נורא במקום הנכון.
שני: הרגע הזה, הרגע הזה שלפני שאני מתחילה, כמו נץ, כאילו אני… זה, אני מתרגשת. אלא אם כן, יש נגיד חיקויים שאתה אומר…
דב: ואת מעדיפה כל הזמן?
שני: "יואו, לא בא לי לעשות את הבן אדם הזה".
דב: למה?
שני: סתם. אפילו, מזל שלא עשינו אותה, הכלה הזאת, [בקול עבה] "אמאלה, איזה יפה אני" וזה…
דב: ראיתי את גילה עושה את זה, גילה אלמגור.
שני: שלפעמים לא בא לך… כן, ראיתי בציפורלה.
דב: כן.
שני: שלפעמים לא בא לך בכלל, וקיוויתי, אמרתי לו, אמרנו יחד, מולי ואני, אמרתי לו, "תגיד, אני אצטרך לעשות את זה?" הוא אמר לי, "אני ממש מקווה שלא." כי, מקווה שלא, כי לא בא להרים כאילו למשהו כזה. לא בא להרים לזה, בואו לא נרים לזה.
דב: כן.
שני: הוא אמר, "אם זה ימשיך, לא תהיה לנו ברירה, ואנחנו כאילו, כן, לא תהיה ברירה".
פיש: מזל שזה נעצר.
שני: עכשיו, זה מצד אחד מגניב וקל. מצד שני, לא בא לך כאזרח…
דב: באמת?
פיש: כאדם.
שני: כאילו לקדם את ה… את הזה שבן אדם עכשיו זכה לתהילה על בהמיותו. כאילו, לא בא לי, לא בא לי להזין, להוסיף ל… להוסיף עוד אבק שריפה לדבר הזה, עוד דלק.
דב: כן, וואו.
שני: אז יש כאלה גם, אבל…
דב: את מי את כן אוהבת לעשות?
שני: [נאנחת]
דב: את מי אהבת לעשות?
שני: כל עונה כאילו זה משתנה, סתם, לא יודעת. אני, אני אוהבת איך שהם כותבים את אירית רחמים, ושכל פעם מוסיפים ציוד, כל פעם היא נכנסת עם פמוט, מרלבורו…
דב: [צוחק]
שני: ואתה צריך להנדס את כל האחיזה. אני מאוד אוהבת אתגרים. נגיד, יש לך וואן טייק לעשות. עשיתי מעיין פרתי, תחפושות. אז אני אמורה בטייק אחד לשרוף, לקחת, לשים על זה סטייק, להפוך אותו, לפתוח… המון המון… אני נורא אוהבת אתגרים שמלא מלא… שאתה אומר, "אין מצב שהיא עושה את זה. אין מצב עכשיו שבוואן טייק היא גם עושה את זה וגם עושה את זה וגם שורפת את זה וגם מדליקה את זה, וגם מוציאה את זה מאחורה ו… אני אוהבת כאילו את הבלתי אפשרי. זה מדליק אותי, וגם אני רואה מה קורה באולפן כשזה מצליח.
דב: שזה קורה. יואו.
שני: ושהבינו שזהו, לא צריך לעשות עוד פעם עכשיו את כל הסקנדים שהכינו, כי…
דב: יואו, אני הפוך ממך.
שני: בדיוק. זה ממש הפוך.
דב: תנו לי משפט, אל תגידו לי גם לפתוח את הדלת. לא, לא, לא, לא, לא.
שני: זה ממש הפוך, זה כאילו…
דב: גם לדבר, גם לפתוח את הדלת, אמאל'ה. ואז אני לא ישן…
שני: זהו, זה כמו מתעמלת, הוא, תן לו גלגלון, לעשות יפה.
נדב: לא גלגלון, רק את ה…
שני: אני צריכה את צוקהארה, שלושה ברגים, זה, זה, זה, ואז…
פיש: "פדרבוש", אין כותרת.
שני: או, נגיד, נתנו לי לינוי אשרם, שעשיתי אותה. עכשיו, שלמון אומר לי, "פה, שָׁנְיָה, פה את נכנסת, עושה, עושה, עושה". אני אומרת לו, "מה זה עושה, עושה, עושה?"
דב: גלגלון, מה?
שני: אני אומרת לו, "הבאתם לי מישהו?" - "לא, עושה, עושה…"
דב: עושה מה?
שני: את הקטע.
דב: כן.
שני: אני אומרת לו, "שלמי, איזה, איך אני אעשה?" הוא אומר לי, "שָׁנְיָה, אני סומך עלייך, פה את עושה… רק תחזרי פה, תזרקי את החישוק, מישהו יתפוס אותו. את עושה את הקטע, וכשאת חוזרת, אחרי חצי דקה, הוא נופל לך בול ליד", כאילו. עכשיו, זה כל מיני אתגרים. עכשיו, מה זה עושה? עכשיו אני חוזרת לסיגי ניסן, לזה, מתחילה שם לאלתר כל מיני דברים, אבל… שאני סגורה עליהם, כי אני צריכה איזה קו. אבל אני חושבת שככל שהשנים עוברות, יש לי הרבה יותר חופש פנימי. פעם הכל היה חייב להיות לי מסודר, והיום אני אומרת, "אני אעשה משהו, משהו, משהו, זה יהיה מעולה". כי פעם הייתי אומרת, "אני אעשה משהו, משהו, משהו, אני אחרבן את זה, אני בטוח לא אעשה את זה טוב". ולאט לאט אתה לומד לסמוך על עצמך, שזה חדש לי לסמוך על עצמי עד כדי כך.
דב: זה גם שחרור נורא גדול.
שני: זה חדש, כאילו, ואתה רואה אנשים שמ-day one, מה זה סומכים על עצמם? מה זה, כאילו אתה… אני זוכרת שעבדתי ב… ב"שבוע סוף", לפני "ארץ נהדרת", עם יצפאן. [בתמיהה] והייתי רואה איך הוא עובד, איך הוא בא, טק טק טק, לא יודעת. יום אחד הוא לקח לי את הטקסטים מהיד ב"שבוע סוף", קרע לי אותם. הוא אמר לי, "את לא צריכה את זה, את לא מבינה שאת לא צריכה את זה." ואז אמרתי לו, "תקשיב, אתה טועה. אני, כדי להגיע לאן שאני צריכה להגיע, אני עכשיו ממש צריכה את זה. אני באה מבית ספר למשחק, בוא". באנו… זה שונה מלבוא מבמות ומשיגעון. אני לא באה משם, אני באה ממקום אחר.
דב: צריך איזה בסיס, וממנו לצאת.
שני: אני חייבת, כן.
דב: כן.
שני: אתה יודע. אז כבר באיזשהו שלב זה נזנח, ותפס את מקומו, משהו בשל יותר, בוגר יותר. זה כמו שהיום, פחות דחוף לי הדיוק, יותר חשוב לי ה-essence, כאילו מה, מה יש ב… מה אני רוצה להגיד. אז לא.
דב: ב"ארץ" מדייקים טקסטים, לא?
שני: הם מדייקים, אבל אתה יודע, נגיד ב"ארץ", קודם כול, לפני שמתחילים לעבוד על ה… לפני שמתחילים לכתוב את החיקוי, אני כבר מגישה להם. אני מגישה להם הקלטות, אני מגישה להם, "נא להבליט, להוסיף צדיק-ים, להוסיף שין, למד-ים", לא יודעת, כל אחת עם הדמות שלה, לעשות כאלה. אתה נותן להם עוגנים שעליהם זה… לפעמים מבאס שהם פתאום, אתה אומר, "אבל איפה כל מה שכתבתי?" הם אומרים, "לא, לא", ואז אתה צריך להישאר, כי אתה לא רוצה לוותר, ואז את אומרת, "די, די, לכי הביתה." לפעמים יש את הדבר הזה של להתלבט אם להילחם עכשיו, להישאר, ואז אתה אומר, "אבל יש פה עוד אלף כאילו דברים לטפל בהם, ומה אני עכשיו? לא, לא, אבל תשארי, תעשי, שזה יהיה טוב. לא, אז תעשי לבד בבית."
יש המון דיאלוגים כאלה שאתה צריך לדעת לנהל אותם בשיקול דעת, וזה רק מול עצמך. אף אחד שם לא באמת… יש באמת המון עבודה, ואנחנו כבר איזה 20 איש שם, לא יודעת, 15, 10, לא יודעת כמה אנחנו כבר. וכולם צריכים את ה… אז זה בסדר, אז אתה לפעמים משחרר, ואומר, "לא נורא, זה לא כזה חשוב, ולפעמים… ואני אביא את זה כמו שזה". לפעמים אתה נשאר. לפעמים אני כותבת לשלמון כאילו, או שאני, רגע, לפני שאני הולכת, אני כזה אומרת לו, "מה, תוסיף פה, תוסיף את זה, תוסיף את זה". אבל…
דב: את נהנית לראות את עצמך?
נדב: זהו, אין יותר שלמון. נגמר.
שני: די, די, די, די, לא להגיד את זה. לא להגיד את זה, לא להגיד, לא, לא.
דב: לא, לא, זה לשנתיים.
שני: לא, זה גם, הוא גם, אני לא מאמינה שהוא באמת יצא מהתמונה.
דב: אני…
שני: הוא יעבור על כל פאנל לפני שהוא יצא.
דב: אני גם רציתי לשאול את דוד, מה אי אפשר לעשות מה… אנחנו…
שני: די, אתם עושים לי התקף חרדה.
דב: מהלפטופ, נו, מה?
שני: אתה יודע שכשהוא הודיע לי…
נדב: תנו לו לנסוע לשוויץ, תעזבו אותו.
שני: לא, למה הוא לא יכול לכתוב משוויץ? איזה שטויות.
נדב: הוא לא רוצה, מה?
דב: אנשים עובדים.
נדב: בשביל זה הוא…
שני: פרסומות הוא ימשיך לכתוב לנו, אבל זה… אני חטפתי התקף חרדה כשהוא אמר לי את זה. כי הוא שכן שלי, הוא אמר לי, "שָׁנְיָה, אני צריך לדבר איתך."
דב: וואו.
שני: דיבר איתי לפני כולם.
דב: וואו, גם אני הייתי מתמוטט. מתמוטט.
שני: והוא התיישב. מזל שסיימתי את השיחה עליתי לפסיכולוגית שלי, אני פתאום אומרת לה, "אני מרגישה חרדת נטישה".
דב: מה היא אמרה לך?
שני: כאילו, אבא שלי… לא, אז בסדר, עשינו עם זה עבודה, וגם בכיתי, כי לא רציתי לבכות מולו, כאילו, למרות שדמענו שנינו, כשהוא סיפר לי את זה. כי הוא סיפר לי את זה, הוא כתב לי בשבת, "חייב לפגוש אותך", אנחנו גם מאוד קרובים.
דב: וואו.
שני: ובשבת הוא סיפר לילדים, ובראשון בבוקר נפגשנו.
נדב: מלחיץ, "אני חייב לפגוש אותך".
שני: לא, לא, ידעתי ש… רק קיוויתי שזה לא בריאות. התיישבתי, הזמנתי לו את המיץ תפוזים שהוא אוהב, ואמרתי, בוא נשמע.
בקיצור, אז אני מאוד אוהבת, מאוד מאוד אוהבת את העבודה הזאת, אבל כן אני נהנית מזה שאני, סתם, מצלמת ראשון, שני, שלישי, חמישי, איזה דרמה משוגעת, וכל כולי בדבר, ואז שלישי בערב אני עובדת על… מהר מהר על חיקוי, וברביעי אני באה מכוונת. יש משהו בכיוונון הזה.
דב: פוקוס.
שני: שעושה לי ממש טוב. פתאום אני כזה, כל כולי חדה כזה, אני על הדבר, ואתה יודע, אתה, אתה בכלל בעולם אחר, אתה נתלש מאיזה עולם דרמטי ומסיפור שאתה בחצי כיס… אוטיסטי בתוכו, ועכשיו אתה צריך לבוא ו… זה לא אידיאלי, כן? אני מעדיפה לעשות את זה בנפרד, אבל גם השנה אני הולכת להתחיל לצלם "השוטרים", במקביל ל"ארץ", את העונה השנייה.
דב: במקביל ל"ארץ"?
שני: כן. פעם אי אפשר היה לעשות את זה, נכון?
דב: אי אפשר.
שני: היום אפשר. היום אפשר.
דב: ואת מסוגלת?
שני: אז זה מה שאני אומרת, כן.
דב: את אוהבת את זה?
שני: אני בהתחלה, כשהיה "עלומים", אז התקשרתי למולי, וגם נורא פחדתי, אתה חייב את האישור שלו.
דב: כן.
שני: ואמרתי לו, "מולי, אני… תקשיב, אני, זה תאופיק, ו… אני, אני יודעת, אני מבטיחה לך ש… אז זה אומר שאני לא אהיה ב-3 חודשים הראשונים ב"חוּצִים", אבל אני מבטיחה לך שאני אבוא סופר מוכנה, כאילו, ל… לאולפן, ואתה יכול לסמוך עליי", ואז הוא אמר לי, "ברור, שָׁנְיָה, אני הכי שמח שאתם עושים דברים איכותיים. ברור, בואי, זה לא שאת אומרת לי עכשיו שאני… חד משמעית, כן, ואני איתך ואני זה". וזה נורא נורא ריגש אותי.
ואז זה היה אתגר. לפני זה הייתי בחרדות אֵימָה, אמרתי, "איך אני אעשה את זה? כאילו, איך עושים את זה גם וגם?" ואמרתי, "את יכולה, זה למידותייך, זה כבר, אז הייתה עונה 12-13 שלך, את יכולה לעשות את זה", ופשוט הייתי נורא מוכנה. התכוננתי מראש גם לימי צילום של "עלומים", גם לזה. ואמרתי, "אני יכולה, אני יכולה לעשות את זה". ואז הייתי באה כל כך חדה, זה היה אחת העונות הטובות שלי, כי הייתי כל כך מכוונת, ו…
נדב: כן, זה ה… למה ממליצים על פוליאמוריה.
שני: [צוחקת]
נדב: זה מכניס בך, זה מכניס בך כל מיני דברים.
שני: זה אגב לא היה עובד אצלי.
דב: גם אצלי.
שני: לא עובד, לא עובד.
דב: לא עובד, לא עובד.
שני: יואו, ואנשים ביחסים פתוחים, ואני אומרת, "זה לא יעבוד לי, זה לא יעבוד לנו".
דב: זה לא עובד, זה לא עובד גם להם.
שני: זה לא יעבוד!
דב: זה לא עובד גם להם.
שני: [צוחקת]
דב: [צוחק] אנחנו מעודדים אחד את השני, זה לא עובד גם להם.
שני: גם להם זה לא עובד.
דב: זה נגמר בבכי.
שני: זה תמיד בגירושים.
דב: אתמול…
שני: אין, תמיד.
דב: אני, אני…
שני: לא, אבל זה באמת נכון.
דב: אתמול, כן, אתמול…
שני: נדיר. נדיר, נדיר…
דב: הופעתי, הופעתי בנתניה, ויש לי סיפור של… אני מספר שם על סיפור… אני לא אגיד, בגידה, בגידה.
שני: אה, אוקיי. אתה, בגדת?
דב: לא.
נדב: אל תגיד "לא", נו.
דב: לא, לא, זה לא…
נדב: בוא נשפוך ערפל.
שני: לא לא.
דב: לא, אני לא רוצה לעשות ספוילר למופע שלי, אבל באמת…
שני: לא עושה, לא לעשות, אבל מה אתה רוצה להגיד?
דב: אבל אז נכנסתי לחדר אחרי המופע, ומישהו ניגש אליי ואמר לי, "וואו, דבל'ה, זה היה לי קשה, אבל גם מצחיק, וזה, אתה פתחת לי את הצ'אקרות וזה", אמרתי לו, "מה קרה?" הוא אומר לי, "אשתי בגדה בי וכל משפט שלך שם, זה היה סכין, אבל גם בכי וצחוק וצחוק, אתה…"
שני: יואו.
דב: וישבתי איתו שעה וחצי אחרי המופע, ודיברנו בכלל על יחסים. ואז הוא חיבק אותי בסוף וזה, זה מטורף.
שני: יואו.
דב: לא, זה…
שני: איזה שער לשיחות.
נדב: אתה עוד פעם אומר שיש לך מופע, ואנשים אחרי זה חושבים שיש לך מופע.
שני: מה, אין לך מופע?
דב: יש לי! אתה עושה את זה!
שני: למה אתה עושה את זה, נדב?
דב: הוא עושה את זה.
שני: לא, זה לא, זה לא טוב.
דב: לא, כי גם פגש אותי מישהו למטה.
שני: זה לא טוב, זה לא טוב מה שאתה עושה.
דב: פגש אותי מישהו למטה.
שני: תשמור את זה למשהו אחר.
דב: לא, זה לא פייר. אני מנסה, אני מנסה לעשות…
שני: אתה הורס לו את היח"צ.
דב: הוא הורס לי את היח"צ.
שני: תשאל את ילד הטיקטוק שלנו.
דב: לא, זה משגע אותי. עבר פה מישהו עכשיו, לפני ש… לפני שהגעת, עבר פה מישהו ברחוב ואומר לנו, "אני בדיוק מקשיב לכם, הפודקאסט וזה, וזה נפלא, ונהנה", והוא מחמיא, ואני אומר לו… אז כמו איזה, את יודעת, כמו איזה עני בפתח, אני אומר לו, "תבוא למופע". אז הוא אומר, "יש לך מופע?" אני אומר לו, "מה, אתה לא שומע?" הוא אומר, "כן, אבל אני חשבתי שזו בדיחה, זה לא באמת".
שני: לא, לא!
דב: די!
נדב: סתם, הוא שיחק עם הגאג. והוא אמר, "אז יש מופע או אין מופע?" אני מגדיל לו את ה…
דב: לא, לא.
נדב: הוא כל היום מדבר על המופע שלו, אז אני עושה מזה…
דב: לא!
נדב: אחרת זה יהיה סתם ש…
שני: דבל'ה, רגע, יש מופע עכשיו, נכון?
דב: יש מופע.
נדב: סתם, סתם הוא אומר.
דב: והוא נהדר, והוא מצחיק ומחדש והוא נפלא.
שני: [צוחקת] הוא ממשיך.
פיש: 11 לנובמבר בצוותא, תגיד לה.
דב: 11 לנובמבר בצוותא.
שני: [צוחקת] הוא שוב אומר עכשיו.
נדב: אנשים יבואו, אתם לא נורמליים.
דב: 11 בנובמבר, אני בצוותא הגדול.
נדב: תקשיבי, אנשים יוצאים מהמופע שלו…
שני: נו…
נדב: צוחקים כל ההופעה, אבל יוצאים מודאגים.
שני: למה?
נדב: תלכי להופעה, תראי.
שני: אוקיי, הבנתי.
דב: לא, לא, לא מודאגים עכשיו.
נדב: יוצאים מודאגים. קהל יוצא מודאג.
דב: לא, הם יוצאים…
שני: מה, זה כמו לקרוא את "סיפורים מהפרידה"?
נדב: הקהל בא לעזור לו. הקהל בא לעזור לו בסוף הזה, ואומר לו, "אתה צריך עזרה?"
דב: לא, לא, לא.
נדב: "דב, אתה צריך עזרה, הכול בסדר?"
שני: טוב, טוב, אני חייבת לבוא עכשיו לראות.
דב: הם קודם כל לא יודעים אם זה היה או לא היה, והם כל כך, הם כל כך רוצים בסוף לאמץ אותי או לקחת אותי שישי-שבת, לחבק…
שני: יואו.
דב: זה נגמר… אולי אני אגמור את המופע בחיבוק של כולנו?
נדב: אולי תיסע למישהו הביתה ותישן אצלו.
שני: כל אחד ישים יד על מישהו, "אל תתביישי, אל תתבייש".
דב: אני רואה איך זוגות לאט-לאט, תוך כדי המופע, מחזיקים ידיים.
שני: יואו…
נדב: כן, כן, כן, הם אומרים…
דב: הם מחזיקים ידיים.
שני: זה כאילו להגיד, אצלנו זה לא ככה.
נדב: וואו, לא כל כך גרוע, כאילו אצלנו לא נורא. לא נורא.
שני: כן, אבל זה בדיוק מה שאני אומרת לך, אני קוראת, וכל סיפור, אני לא הבנתי את זה, אבל כל סיפור הוא פרידה של זוג אחר. זה מחניק. אתה יודע, וכאילו, יש זוגות שהם דומים לך, ויש זוגות שלא, אבל זה לא משנה, כאילו, בסוף… ואני כאילו, וואו, זה…
דב: זה בעיקר, אני חושב, המופע שלי זה מסמך על גבריות, ויחסים, ותקשורת, אחרי 20 שנה של זוגיות ועניינים. וזה באמת גם מופע נורא…
שני: אתה נהנה?
דב: הוא נורא מצחיק.
שני: אתה נהנה?
דב: מאוד, מאוד, מאוד.
שני: יואו, איזה יופי.
דב: וזה גם לא… זה מלא במשמעות, את יודעת למה אני מתכוון? אתמול גם מישהי ניגשה אלי ואמרה לי בסוף, "תקשיב, זה לא סטנדאפ".
שני: כי זה לא פאנצ'ים פאנצ'ים.
דב: לא.
שני: אתה נחשף.
דב: אני מספר סיפור.
שני: אתה נחשף.
דב: נחשף.
שני: אני חושבת שאם אני אעשה מופע יחיד, זה גם יהיה הכיוון.
דב: ואז היא…
שני: אני לא יכולה.
דב: ואז היא אמרה לי, "זה לא סטנדאפ שגרתי. תקשיב, אני ראיתי כל כך הרבה, וזה… המופע שלך הוא כל כך מרגש.
שני: וואי, נתת לי השראה עכשיו, אתה יודע?
דב: מרגש ומצחיק.
נדב: בואנה, הוא אתמול עלה עם זה באיזה מועדון בנתניה. מועדון סטנדאפ.
שני: לא, כי זה מעורר השראה, כי לפעמים אני אומרת כאילו…
פיש: דניאל סידר לו.
נדב: בלגנסקי.
פיש: בלגנסקי, כן.
דב: זו פעם ראשונה הגעתי ללגנסקי [כך במקור], כי פחדתי, אמרתי, "נתניה ועניינים", לכי תדעי, זה זה זה. וזה פשוט פירק אותם, וזה מצחיק ועל הכיפאק.
שני: וואו.
דב: אבל גם מישהו בסוף, אמרה לי, מישהי צרחה לי בסוף, "אה, אני, אני כועסת!" אמרתי לה, "למה?"
נדב: אל תספר, אל תספר, למה אתה…
דב: אה, נכון. אוקיי, נכון, נכון.
נדב: מגלה את ההופעה שלך?
דב: נכון.
שני: אוקיי.
דב: זה, זה נהדר, זה באמת. אני מודה, אני לא אהיה צנוע, זה באמת היום הכי…
שני: אני שמחה.
דב: 3 שנים שאני עושה את זה, אני אומר, "וואו, אני נותן פה חתיכה של…"
שני: איזה יופי. שמע, זה מדהים.
דב: של חיים. יאללה.
שני: מדהים, איזה כיף.
דב: די, ליקקתי את עצמי.
נדב: אם היתה הופעה…
שני: לא, לא, זה לא עניין, אתה לא סתם זה נאמר, כי אתה גם העברת לי איזשהו מסר. עכשיו עשיתי סרט עם אדיר מילר של אבי נשר, וכל הזמן הוא אמר לי, "יואו, את חייבת, את חייבת, את לא מבינה, יש לך קטעים שאת מספרת על אמא שלך, על אבא שלך, על זה… את חייבת לכתוב, שֵׁן, אני לא אגיד את זה לכל אחד, אני אומר לך, את חייבת לכתוב…"
נדב: כן, אבל סטנדאפיסטים אומרים את זה, יש…
שני: לא נכון. לא חושבת שאדיר מילר…
נדב: אני, רגע! אני עוצר את עצמי כבר שעה לא להגיד לך, "למה את לא עושה סטנדאפ?" שעה אני עוצר את עצמי.
שני: אה, כי אתה זה?
נדב: כי זה משהו בי, כאילו, מובנה.
שני: ואז פתאום, ברגע שהוא אמר… עכשיו, אני אומרת, אני יכולה להוריד… זה לא הקטע שלי. ההצחקה שלי, גם כשהגעתי, נגיד, ל"ארץ", כשנהייתי קומיקאית, הרגשתי שיש בי משהו אחר, אוקיי? אני זוכרת שהגעתי ואמרו לי, בואי, הייתי ב"שבוע סוף", בואי ל"מועדון לילה". ואז הגישו לי, כתבו לי טקסטים. אני מסתכלת ואני אומרת, "אני לא יכולה להגיד פה אף בדיחה. זה לא מצחיק".
דב: תקשיבי…
שני: תקשיב, תצא מ… זה היה כותבים של מיה דגן. תקשיב…
נדב: יש הבדל בין אם את כותבת לבין…
שני: היה אז, היה אז או קרן מור, שזה היה כזה קיצוני, בוא נקרא לזה, "פולניה קיצונית מצחיק", או אורנה בנאי היה, שזה היה "לימור" כזה, ואני באתי עם משהו אחר, שהאותנטיות… לא יודעת, משהו שם היה אחר…
דב: את אומרת נכון, ועכשיו אני אומר לך, זה…
שני: והייתי אב טיפוס חדש, אני אומרת לך, היה צריך… אמרתי להם, "זה לא יעבוד", והם אומרים לי, "למה? תנסי". אמרתי, "אני לא אצחק על צבעים של חולצות של גברים. זה לא, זה לא יצחיק, אני לא ארד על אנשים ככה, זה לא יע… זה לא יעבוד.
דב: כשהקשבתי לך עכשיו בפודקאסט…
שני: כן?
דב: אמרתי לעצמי, "וואו, היא חייבת להביא, להביא… את מה שאת, את מה שאת…" יש לך, יש לך משהו להגיד למישהו. את יודעת למה אני מתכוון? וזה חשוב.
שני: תמיד. כן, נכון.
דב: זה חשוב.
שני: אז אתה חיזקת אותי בזה. כי אני אומרת, רגע, אולי…
דב: ודברים…
נדב: אבל אני רוצה להגיד לך משהו.
דב: ודברים, רגע, רגע, ודברים שלא נאמרים ככה. כי אני עושה מופע שכל מה שאנשים רוצים להדחיק, אני שם על השולחן.
שני: אוקיי.
דב: שם על השולחן. והיום מגיע, מגיעים אליי למופע אנשים שבאמת עם הומור ועניינים וזה, ומקבלים עוד משהו. לא מעניין אותי בדיחות. אני רציתי לעשות מופע, כי זה הגיע מתוך איזה מצוקה או טראומה.
שני: לומר משהו.
דב: או להגיד משהו.
שני: כן.
דב: להגיד משהו ולצעוק משהו, את יודעת למה אני מתכוון, לצעוק משהו. ובאמת, אחרי שראיתי כל מיני זה, זה… אמרתי, "אני עושה את מה שאני מאמין בו, ואני אעלה, לא בדיחות, לא מעניין אותי בדיחות, בדיחות לא מעניין אותי". והיום המופע הוא באמת סיפור אחד שלם, עם הרבה, עם הרבה. אפרופו, יש לך מה להגיד.
פיש: אני רוצה ללכת למופע שלך, את יכולה לכתוב אותו?
שני: כן?
דב: כן.
נדב: אני חושב שההופעה שלך צריכה להיות כמו שמה שאמרת על ה-מעיין פרתי, צריך להיות one take…
שני: כן.
נדב: כאילו שיש לך איזה מופע…
שני: כאילו לקחת את ה…
נדב: שקורה בו איזה משהו, כאילו אולי גם כל פעם טיפה אחרת, אבל כאילו משהו באנרגיות שלך. הרי את יכולה, את יכולה לתת מונולוג של שעה כאילו, עכשיו אם היה פה פרומפטר, כאילו, וח… ואם את יודעת אותו בעל פה, אז בכלל. מחזיקה כאילו ברמת האינטנסיביות. אני מניח שזה גם הרבה פעמים היה בעיה בחיים שלך, האינטנסיביות, אבל עכשיו…
שני: לא, אני חושבת שהגז…
נדב: שאת שולטת בה…
שני: בדיוק, הגז… אני מאוד שולטת בגז. אתה יודע גם איפה כן, איפה לא, איפה צריך, איפה להוריד. כאילו, זה גם דברים שבהתחלה זה כמו כדור אש, אתה לא יודע, כאילו בגלל זה גם…
דב: אבל אישה שעולה על הבמה ואומרת, "תגמרו", וזה…
שני: [צוחקת]
דב: לא, תביני.
נדב: לא, אבל עזוב את הטקסט.
דב: היחסים שלך עם אימא שלך, וזה… וזה בסוף…
שני: לא, אמא שלי, זה פיפי. אמא שלי זה גם חרדה אחת גדולה. זה מדהים.
דב: וזה בסוף אנשים יצאו, ולא רק שיצחקו וזה, הם יקבלו עוד משהו. זה בריאות.
שני: כן.
דב: את מביאה בריאות, את מביאה שחרור, את מביאה דברים ש… שהם לא, הם לא פוליטיקלי קורקט. את יודעת למה אני מתכוון?
שני: כן.
דב: הם גם מאוד חשובים, זה חשוב.
שני: כן, זה לא בשביל הסטייטמנט או בשביל משהו, זה באמת חשוב.
דב: וזה גם אותך.
נדב: אני חושב, אני חושב שזה הפרק הכי ארוך שהיה לנו, לא? פיש…
שני: יואו, נצטרך לערוך אותו רצח. אבל… אבל…
נדב: לא, אבל בדרך כלל אחרי שעה אנחנו משתעממים.
שני: אתה אמרת לי, אתה אמרת לי גם משהו ממש חשוב.
פיש: אחרי שעה הוא מתחיל לנוע באי נוחות.
שני: באמת חשוב. כי אולי באמת הדבר הזה שדיברתי עליו, על הפליק פלאקים באוויר וזה, אולי זה, זה באמת משהו שאני צריכה להגיד, "רגע, יש לי את זה, וזה ייחודי לי, הדבר הזה, היכולת הזאת", ואולי צריך להתחיל…
נדב: את יודעת שאני חייב לספר משהו. פעם היה לנו תוכנית בערוץ "ביפ", קראו לה "מהדורה מוגבלת".
שני: זוכרת. בטח.
נדב: זה היה דודו ארז, עם הדר לוי ושחר חסון ואטינגר, וזה. והיה מין איזה פינה כזאתי, באחת העונות, הייתה… עשינו איזה 160 תוכניות, ששחר חסון היה עושה. הוא היה עומד על הפרומפטר, והיה מספר איזה סיפור, תוך כדי שהוא היה דופק על עצמו עוגות, וכל מיני. זה התחיל מאיזה משהו, כל פעם הרי היינו חוזרים על עצמנו, זה היה "ביפ" כל יום היינו מצלמים. אז זה תמיד היה חוזר על עצמו. אבל זה היה כאילו מין… בסופו של דבר הוא מפוצץ את עצמו בכל מיני דברים. וזה היה באמת וואן טייק. עזבי את הוואן טייק, כי גם באולפנים, "מימד" אמרו לנו, "אתם לא עושים את זה, די, נמאס לנו לנקות אחריכם את הזה…" אז אמרנו להם, "טוב, אנחנו ננקה". אז גם היינו עושים את זה…
שני: וואו.
נדב: והיינו צריכים לנקות ולשטוף אחרי זה את האולפן, כאילו בשביל לעשות את זה.
שני: זה הרואי בעיניי, זה יפה.
נדב: לא, אבל אני אומר לך שהיה התרגשות לקראת זה כל פעם.
שני: כן.
נדב: כי כאילו אתה הולך לקראת איזה משהו, אנחנו עושים את זה עוד פעם, זה לא… עושים את זה עוד פעם, הפעם אחרת, וזה… יש לו פעם אחת, אם הוא נופל באמצע, הלך…
שני: כן, הלך עליו.
נדב: הלך, זהו, זה לא יקרה כאילו גם, זה לא… ויש פה איזה משהו, זה תמיד כאילו אתה…
שני: אני חולה על הדריכות הזאת לפני. יש איזה מין התרגשות כזאת. וגם מתי אני אוהבת את הדריכות? שאני יודעת שאני יכולה. אני יכולה, זה למידותיי. אני, אבל… ותמיד כאילו, היה בי משהו בתור ילדה, תמיד, "אני בטוח יהרוס את זה". רק עכשיו אני מתחילה לשים לב לזה. כשנגיד כתוב, "כדי לצאת מהממיר, לחצי 26", נכון? בן אדם נורא מהיר. אני יכולה. ואז תמיד יש בי משהו שאומר, "לא קראת טוב, תקראי שוב". עכשיו, פתאום אמרתי, "יואו, זה מה שהייתי עושה במבחנים". עכשיו, וכשלא הייתי חונה, אלא באמת טסה, הייתי כאילו עפה, ומשהו בי, כל הזמן בטוח שאני אהרוס משהו.
נדב: אבל יש לי שאלה, תגידי, זה באופן כללי, כאילו משהו ב…
שני: אבל לא ברגעים האלה, לא ברגעים האלה, איזשהו…
נדב: בהבחנה שלי עליך, אני לא יודע, תחשבי על הדמויות שאת עושה. הרי ככל שהדמות מדברת יותר מהר, ככה היא עובדת לך יותר, כי, את, יש בך משהו… ושאת מהירה, ומדברת מהר וחושבת מהר וזה…
שני: גם, גם.
נדב: עכשיו, יש משהו בלדבר מהר לקהל ששומע, בגלל שאת יודעת את הטקסט, ואת יודעת, שבן אדם מדבר מהר, אז נשמע שהוא לא חושב על הדברים.
שני: הוא לא על זה…
נדב: ואז הדברים נשמעים יותר מרשימים תמיד, כי אתה אומר, "הוא טס פה, אני בקושי מספיק…" זה, זה כל העיקרון קצת של סטנדאפ, שהוא כל הזמן לפניך, כאילו, ואתה, אתה צריך כל הזמן לרוץ אחריו.
שני: כן.
נדב: כאילו, זה כל הזמן משחק, מין… שירוץ אחריך ושלא תאבד אותו, וכאילו… אז כל עוד… זה קצת מה שקרה פה עכשיו, שאת רצת, כאילו, אנחנו שני, את יודעת, פנסיונרים…
שני: יואו, אני, אני לא, גם, אני גם…
נדב: אנחנו רצנו אחריך.
דב: מה זה?
שני: [צוחקת] פנסיונרים?
דב: אני…
שני: אתה יודע כמה הוא עובד?
דב: פנסיונר אתה קורא לי?
נדב: הוא כאילו, כן, הוא כמו כזה…
שני: [צוחקת]
פיש: 70 עוד מעט.
נדב: הוא כן, הוא כמו כזה רופא שסיים בקופת חולים, עכשיו עושה פרטי, דופק…
שני: מה, הייתי… אבל הייתי מהירה לך נגיד מדי, הרגשת שאני טסה, כאילו?
נדב: לא, לא, זה מה שאני אומר, שיש, יש לך יכולת לרוץ, שאני ארוץ אחריך.
דב: את היית…
שני: אה, אוקיי.
נדב: את יודעת, יש במישהו שהוא, אתה יודע, אני אאבד אותו וזה. אבל אני, שנייה, בגלל שאני יודע שאת מנומקת… אני יודע שאת חושבת על הדברים, את פשוט… אני איטי. יש מקום שאתה אומר, "בואנה, הוא מהיר מדי", או שאתה אומר, אם אתה אומר, "אני איטי", אז אני אשקיע, כאילו, אני…
שני: אה, וואו, איזה הבחנה מעניינת.
דב: אני חושב שאת מאוד דומה לי.
שני: [צוחקת]
פיש: [צוחק]
דב: גם אני מדבר מהר.
נדב: פינה, פינה קבועה בתוכנית.
שני: אבל תקשיב, היה לנו חיבור לי ולדבל'ה מיידי, אז, אתה זוכר? ניסית לקחת אותי לאיזה פרסומת של "מחסני חשמל", או משהו כזה.
דב: באמת?
שני: ואז זוהר אמרה לי, [מחקה את הקול של זוהר יעקובסון] "מאמי, את תהיי מאוד מאוד גדולה, אל תלכי לעשות עכשיו משהו קטן".
נדב: תגיד לי, מה ניסית לעשות? מה זה כל ה… ניסית עליה, ערבבת אותה, מה זה?
שני: לא, היה לנו כיף.
נדב: לקח אותה לזה, אני אעשה אותך זה…
שני: לא, איזה…
נדב: מה ניסית שם?
שני: לא, לא.
דב: תשאל אותה.
נדב: אישה נשואה מגיל 16.
דב: תשאל אותה. אני מה…
שני: לא, לא, הכי, הכי, כאילו נקי, רק אני זוכרת שהייתי, אתה יודע, הייתי, הייתי… מה הייתי? חוזה ראשון שלי ב"הבימה", 120 שקל להצגה. 120 שקל להצגה, ו-1,200 שקל בסיס.
דב: שיואו.
שני: ואז כל פעם הייתי אומרת…
נדב: אבל השכר דירה היה 2,000 שקל…
שני: "אני הולכת לקנות קפה, להביא לכם משהו?" אז הוא אמר לי, "סודה, סודה, תביאי לי סודה". אני זוכרת שאחרי 7 סודה, אמרתי לו, [בשקט] "דבל'ה, תביא לי כסף". [צוחקת]
נדב: לא החזרת לה את הכסף? תחזיר לה את הכסף!
דב: באמת?
נדב: 120 שקל להצגה.
שני: עכשיו, לא, לא, לא, לא, הוא אומר לי…
נדב: אתה כמו ביבי.
שני: "אוי, אוי, אוי, אוי". עכשיו, לא, אתה רואה בן אדם באמת… אבל אני זוכרת שאזרתי אומץ ואמרתי לו, "תביא לי כסף".
דב: איך זה לא מתאים לי.
שני: ברור! לא, ואז אמרת לי, "אוי ואבוי, וזה", ואז אמרת… רצית לתת לי כאילו משהו מוגזם. אמרתי לו, "לא, לא, לא, דבל'ה, רגע". "לא, לא, לא, אני פתאום חושב, שאני חושב שלא נתתי לך גם זה…" פתאום הוא התחיל לעשות לי חישובים, ולזרוק עלי שטרות. אני אומרת לו, "דבל'ה, אל תיתן לי את הכסף הזה, אני אומרת לו…" ופעם אני זוכרת…
נדב: זה שיטה הכי ידועה של קמצנים, אגב.
שני: לא, לא. פעם…
נדב: של כאילו להוציא כסף.
דב: לא מתאים לי.
שני: לא, הוא היה אז… זאת הייתה תקופת עופפות גדולה, לא שיש לו תקופות שלא עופפות. אני זוכרת, שנסענו, עצרנו ב-"M הדרך", או משהו, אכלנו שם כולנו, ואנחנו חוזרים, עולים, ואז נוסעים, מגיעים כבר… [צוחקת] עד זה… נוסעים עוד איזה רבע שעה. "יואו! יואו!" -"מה?", כולם נבהלים. "לא שילמתי!" [צוחקת]
פיש: [צוחק]
שני: עכשיו, 144, למצוא את הטלפון של המקום. הוא לא יוותר. אומרים לו, "בסדר, נבוא מחר". "לא, לא, לא, לא". ואז הוא מתקשר, "הלו, הלו", מדבר עם המקום. זאת… עם המלצרית, ש"זה, ואני אבוא מחר, את סומכת עליי שאני אבוא מחר? אני אבוא מחר". ואיזה לחץ, שמחר…
נדב: בואי נתערב שהוא לא "בא מחר".
דב: זה מתאים לי.
שני: "בא מחר", כמו גדול, הוא "בא מחר".
נדב: לא "בא מחר".
דב: לא, אין כזה דבר, די!
שני: בטח ש"בא מחר".
דב: בטח ש"בא מחר".
שני: אני הייתי בוואן, ואני אמרתי, "מעניין אם הוא זה…"
דב: בטח, בטח.
שני: הוא אמר לי, הוא אמר, "אל תשכחו…" אתה רואה בן אדם החזיק את זה כל הלילה, כאילו, הדבר הזה.
דב: כל הלילה. אין, אני לא מסוגל לקחת מישהו, משהו, ולא מחזיר.
נדב: עליי אתה בא? עליי אתה בא? מילא, את רוצה שאני אצא? תסיימו לבד…
שני: [צוחקת]
דב: אני לא מאמין, הוא מוציא אותי דרק.
שני: מה, יש, הוא מת… יוצא עליך?
דב: מה פתאום?
נדב: הוא קורא לזה "שוכח".
שני: הוא באמת שוכח. הוא אמיתי שוכח.
נדב: טוב, רגע, אנחנו… תקשיב, תקשיב, אנחנו כבר ב-104 דקות, אנחנו לא עברנו את ה-70 בחיים.
שני: מה אני אעשה? יואו…
נדב: אני… פשוט, את מעניינת מדי, אז אנחנו צריכים לפצל את זה לשתי תוכניות שונות. תצטרכי לבוא עוד פעם.
שני: יאללה, בוא נעשה תוכנית רדיו, יחד.
נדב: דב, החג נכנס.
שני: יואו, החג נכנס.
נדב: אני יש לי חינה מחר.
שני: מה זה, יש לי שעווה, בוא.
פיש: נדב מתחתן השבוע.
דב: אני חושב על חומוס.
פיש: תגיד לו "מזל טוב".
דב: איפה אני אלך לאכול חומוס, זה מה שאני חושב.
שני: חומוס?
נדב: דב, תיפרד!
דב: תקשיבי, מתוקה, אני קודם כול, זה מדהים, היה כיף לשמוע.
שני: יואו.
דב: אבל אני אומר לך, את חייבת לעשות סטנדאפ.
שני: טוב.
דב: לא, באמת, אם את לא עושה…
שני: יואו, אם כולם אומרים, אז…
דב: אם את לא עושה, אם את לא עושה…
נדב: אבל עכשיו הוא יגיד שהוא אמר. את עכשיו יהיה לך מופע מצחיק ואת תהיי… [מחקה את דב] "אני… אמרתי… אמרתי…"
שני: לא, לא, גם אדיר אמר.
נדב: "לפודקאסט"
דב: אבל מהזווית שלך, מהזווית שלך, אין כזאת זווית. אין כזאת זווית. מה שהבאת זה זווית מאוד מאוד, והיא שווה.
שני: אוקיי. אוקיי.
דב: היא שווה, היא שווה גם שזה יהיה ככה, באוויר. יאללה, מותק, אני מת עלייך.
שני: יואו, אני אוהבת אתכם.
דב: באמת, באמת.
שני: אוהבת אותך ממש מאז ועד היום ולנצח, וגם אותך.
דב: איזה כיף שבאת.
נדב: כיף שבאת.
שני: דיברנו ככה באמצע הדרך. יאללה, ניפגש ב"קופה ראשית".
[מוזיקה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments