מעשה בשישה סיפורים - והילד הזה הוא אני

יהודה אטלס גדל במושב עובדים מאובק ומרוחק, והספרים היו המפלט שלו אל העולם שבחוץ. כשבגר ועזב אל העיר הגדולה, הזיכרונות הכואבים צפו והפכו לחומרי הגלם של ״והילד הזה הוא אני״.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/07/2024.

‏קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

‏[ברקע - קרקור תרנגולות, געיית פרה]

‏יהודה: "לא כל-כך אהבתי את החיים האלה בכפר. עבודה קשה, וילד טוב זה ילד שעוזר לאבא".

‏[מוזיקת רקע]

‏שירה: הסיפור הזה הוא על ילד.

‏יהודה: "אני הייתי צריך לפני הבית-ספר לקום מוקדם-מוקדם, [תרנגול קורא] לעזור לאמא שלי לחלוב את הפרות".

‏[פרה גועה]

‏שירה: בעצם, נכון יותר לומר שהסיפור הזה הוא על ילד שגדל.

‏יהודה: "אני [בזעם] שנאתי [פרה גועה] לחלוב את הפרות, אני עד היום שונא את זה. מילא אם יש מכונה, אבל בידיים?"

‏שירה: הסיפור הזה הוא על ילד שגדל, וכבר יש לו ילדים ונכדים משלו, אבל הוא עדיין זוכר טוב מאוד מה זה להיות ילד.

‏[מוזיקת רקע]

‏לא במובן המתרפק של המילה, אפילו להפך - הסיפור הזה הוא על ילד שגדל, והוא עדיין זוכר שלהיות ילד זה לפעמים גם כואב, ועצוב, וקשה. ובזכות הזיכרון הזה הוא הצליח לכתוב ספר שעדיין נוגע בדורות של ילדים, גם בעידן שבו ילדים כבר מזמן לא צריכים לקום לחליבה לפנות בוקר.

‏[פרה גועה]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏יובל: אתם על "מעשה בשישה סיפורים", ההסכת שבו אנחנו צוללים בכל פעם לקלאסיקה אחרת על מדף ספרי הילדים. אני יובל מלחי.

‏שירה: ואני שירה קדרי. והילד הזה, אתם אולי כבר מזהים, הילד הזה הוא…

‏יהודה: "קוראים לי יהודה אטלס".

‏[מוזיקת רקע]

‏"אטלס זה לא מהרי האטלס, האטל"ס זה ראשי תיבות של "אך טוב לישראל סלה". "אמן סלה", כן? הסלה הזה. אני בן 87. מה לי ולגיל הזה? זוועה, אני בראש בן 12".

‏יובל: את "והילד הזה הוא אני" אין כמעט צורך להציג. לא את החלונות הבלתי נשכחים שאייר דני קרמן, וגם לא את השורות הקצרות, הקולעות, שיהודה אטלס כתב על חוויות הילדות המכוננות של כל ילד וילדה באשר הם.

‏[צליל דפדוף בספר]

‏אלי גורנשטיין: [מקריא]

‏"אֲנִי מְנַדְנֵד,

‏אֲנִי מִתְחַכֵּם,

‏אֲנִי צוֹחֵק,

‏אֲנִי מְבַרְבֵּר -

‏אֶת הַדְּבָרִים שֶׁכּוֹאֲבִים לִי בֶּאֱמֶת

‏אֲנִי אַף-פַּעַם לֹא אוֹמֵר."

‏שירה: כדי להבין קצת יותר טוב איך נולד הספר שלא יורד מהמדפים כבר קרוב ל-50 שנה, צריך לחזור רגע אל הילדות של יהודה אטלס…

‏[מוזיקת רקע]

‏…בסוף שנות ה-30 של המאה שעברה.

‏יהודה: "עין עירון קיימת עד היום. היום הכל וילות, אז היו בתים."

‏[דלת חורקת, ציוץ ציפורים]

‏"עד היום, כשאני בא למקום שיש בו בתים ולא וילות - מושבים וזה - [נושם עמוק] מתרחב לי הלב."

‏[מוזיקה רגועה]

‏"אני אוהב את זה. בתים כמו פעם, [כלב נובח] גגות. הבית שלנו היה לא רחוק מהמחלבה [פרה גועה] זה חשוב, כי אתה בערב סוחב את כדי החלב למחלבה. [צליל בעבוע] היו לי כמה תפקידים במשק". [תרנגול קורא]

‏[מוזיקה מתחלפת במוזיקה שמחה]

‏יובל: עין עירון של אותם הימים הייתה מושב קטן ואנשים בו מעט. כמה עשרות משפחות שהתפרנסו מקטיף, עבודה בחלקה המשפחתית ובמשק החי. עבודה קשה, בקיצור.

‏יהודה: "צריך להבין, זה היה עולם אחר. זה היה עולם אפילו בלי רדיו. [צליל רדיו עתיק] עולם אחר. כמובן, בלי טלוויזיה [ציוץ ציפורים] ובלי מחשבים ובלי כל זה. אוטובוס נכנס למושב שלנו [התנעה של אוטובוס] בוקר וערב. זהו. אם לא, קח עגלה וסוס, [צעדי סוס] סע לכרכור, לפרדס חנה. זאת אומרת, היינו מבודדים נורא. חיינו במין בועה כזאת, ולא בועה טובה. בועה של עבודה קשה ומפרכת".

‏שירה: עד היום, כשהוא מדבר על העבודה הקשה במושב הקטן, אפשר להרגיש על הפנים של יהודה כמה הוא סלד מהיום-יום שעיצב את שנות ילדותו המוקדמות.

‏[מוזיקת רקע]

‏יהודה: "מלא-מלא תקלות, ואתה פשוט לא יוצא מהם, לא יוצא מהם. פרות - מחלת הפה והטלפיים וכל זה, יבולים - תפוחי האדמה מקבלים נמטודות, קוראים לזה. מין מחלה כזאת. אין לך זמן בכלל לסדר שיהיה יפה. ובבית אין שום דבר יפה".

‏יובל: הכמיהה למשהו יפה, לרגע של נחת בתוך חיי העבודה הקשים, ליוותה את יהודה לאורך כל הילדות והנעורים, והותירה בו כמה זיכרונות שלא דהו עד היום.

‏יהודה: "פעם, בתיכון, נשארתי אצל חבר, כי היה בערב מסיבת כיתה, ובערב, בשעה חמש, אני יוצא החוצה לרחוב בחדרה, בשכונה הזאת, ואני רואה אנשים לבושים יפה, מטיילים עם הילדים שלהם, עם איזה כלב, וככה. אני פשוט פרצתי בבכי, אני זוכר את זה כמו היום. אני פרצתי בבכי ואמרתי לעצמי - 'איתי אף-פעם לא טיילו. איתי אף-פעם לא טיילו'".

‏שירה: בין המשימות, והאבק, והחספוס, הייתה ליהודה נחמה אחת.

‏יהודה: "עד היום, האושר שלי - לגמור את העבודה. אני יכול להיכנס בצהריים הביתה ולא לצאת עד מחר. הקריאה הייתה החיבור היחידי שלנו לעולם, לזה שיש עולם חוץ מהמקום הקטן שלנו. יש מקומות ויש אנשים, ויש עלילות ויש רגשות ויש נופים. כל זה. זה היה נפלא".

‏שירה: במושב הקטן, שבו שום דבר לא היה בשפע, ספרים דווקא היו, ולא מעט מהם.

‏[מוזיקת רקע]

‏יהודה: "בכפר שלנו הייתה ספרייה. [דלת חורקת] היו שלושה ארונות שם שהדיפו ריח של ספרים, עד היום אני זוכר את הריח הכי נעים בעולם. הריח זה ריח של עובש קצת, בינינו. הייתי הולך לספרייה, ועד שהייתי מגיע הביתה, גומר ספר אחד. הייתי לוקח תמיד שניים. ובבית-ספר תמיד היה ספרייה, וגם ספרייה כיתתית הייתה, והם עודדו אותנו לקרוא. ההורים שלנו, מרוב עבודה קשה, הם הפסיקו לקרוא. אבא שלי קרא רק עיתון, הוא לא קרא ספרים יותר. אמא שלי בכלל התקשתה קצת בעברית. קראה לפעמים איזה "אוגוניוק" ברוסית. אבל היה להם כבוד לספרים, והם עודדו אותנו לקרוא".

‏יובל: יהודה קרא בלי סוף.

‏יהודה: "אני חושב שזה התחיל בבית-ספר… יסודי, אפילו. היה לנו שיעור חיבור, פעם בחודש. ואחרי כמה זמן, המורָה או המורֶה היו מביאים את זה לכיתה, ומחזירים לכולם עם ציונים. ואני הייתי כמעט תמיד מקבל טוב מאוד, או כמעט טוב מאוד, או כאלה דברים. או יפה מאוד, גם זה היה. אני, מאהבת הקריאה באה לי אהבת הכתיבה. מי שאוהב לקרוא, חושב גם, 'אולי אני אכתוב גם משהו.' הבעיה היא, מה נשאר לך לכתוב, אחרי שכל העולם מלא מיליוני ספרים?"

‏יובל: עד שימצא על מה לכתוב, [צליל כתיבה על נייר] יהודה פשוט העתיק למחברת החומה שלו קטעים שהותירו בו רושם מספרים שקרא ואהב.

‏[מוזיקת רקע]

‏יהודה: "תקופת הגימנסיה. כל פעם שהייתי מוצא בספר משהו חזק ויפה, איזה משהו על החיים, כן, ועל המוות ועל הזה ועל הזה, הייתי מעתיק את זה למחברת. הנה, "ריינקה שועל", תרגם שאול טשרניחובסקי. איזה ספרים! 'לאהבה ולחירות, לשתיהן לבי להוט, בעד האהבה אקריב את נשמתי, ובעד החירות, את אהבתי'."

‏שירה: השנים חלפו. [צליל דפדוף] הילד שאהב לקרוא ולכתוב גדל, ועזב את עין עירון.

‏[רכב מותנע]

‏[מוזיקת רקע]

‏יהודה: "שמחתי לעוף משם. עבודה קשה, עבודה קשה, אני לא כל-כך אוהב לעבוד. מה שאני אוהב זה לא לעשות כלום, או לעשות משהו במחשב, או בעט".

‏יובל: הוא גר ברמת גן, וכבר היו לו ילדים משל עצמו. בימים הוא עבד במערכת העיתון "ידיעות אחרונות", ובלילות הוא היה מתיישב במרפסת הסגורה, ומתחיל לשרבט שורות קצרות.

‏יהודה: "ושם הייתי יושב, מעשן וכותב. הכל התחיל על ניירות של "ידיעות אחרונות", [צליל דפדוף] בכתב יד. במערכת היו ניירות טיוטה כאלה. מה שלא יצא טוב כל פעם זרקתי, לא שמרתי שום אורגינלים".

‏שירה: מה בדיוק הוא כתב שם, בשעות הקטנות של הלילה? הוא עצמו עדיין לא ממש ידע, אבל לאט-לאט משהו התחיל להתגבש.

‏יהודה: "אני כותב לאט, אני כותב בהיסוסים גדולים. והשיטה היא שאני זורק על הנייר את מה שבא לי לראש, בדרך כלל זה קשקוש, אבל יש שם שתי מילים שהם שוות. כמעט כל שיר נכתב מהסוף להתחלה. למה? כי בסוף - מה יש? פאנץ' ליין, שורת מחץ. אני אוהב דברים שיש להם פאנץ' ליין, גם בסיפורים, גם בשירים, בכל דבר בחיים. אני אוהב שיש לזה איזה מוסר השכל הפוך".

‏יובל: על דפי הטיוטה שנלקחו ממערכת העיתון נכתבו עוד ועוד שירים - קצרים, ישירים מאוד, מנקודת המבט של ילד שמספר על החיים שלו, בלי לייפות אותם יותר מדי.

‏יהודה: "כשהתחלתי, אני הרגשתי שאני עושה משהו טוב. לא ידעתי שזה יצליח כמו שזה הצליח, לא היה לי מושג".

‏שירה: וכשהשירים הצטברו לכדי קובץ של כמה עשרות עמודים, יהודה פנה לחבר שלו, דני קרמן, כדי שיאייר אותם.

‏[מוזיקה עליזה]

‏דני: "שמי דני קרמן, היום אני בן 84, אני מאייר כבר 67 שנים".

‏[ציוץ ציפורים מצטרף למוזיקה]

‏שירה: דני גדל במושבה כרכור, לא רחוק מהמושב של יהודה. ובזמן שיהודה התמסר לקריאה ולכתיבה במחברת החומה שלו, דני לא ממש הסתדר בבית-הספר.

‏דני: "הייתי תלמיד רע. בגיל 15 וחצי, כשהעיפו אותי מבית-ספר חקלאי בפרדס חנה, ההורים שלי לא ידעו מה לעשות איתי, אבל פתאום התברר להם שב"בצלאל" מקבלים צעירים, בתקופה ההיא קיבלו".

‏[התנעת רכב]

‏יובל: יום אחד, כשיהודה עלה על האוטובוס בדרכו לבקר את ההורים במושב, הוא ראה פרצוף מוכר מן העבר.

‏יהודה: "בית-ספר היה בכרכור, ואנחנו היינו באים מה… פריפריה של כרכור, ללמוד שם".

‏שירה: בזמן אמת, כשהם למדו באותו בית-ספר, דני ויהודה די התעלמו אחד מהשני.

‏יהודה: "אני לא הייתי חבר של דני כשהיינו בבית-ספר, כי הוא קטן ממני באיזה שנתיים וחצי, ואני לא הולך להיות חבר של איזה תינוק, [בכי של תינוק] כן? [שריקה עליזה] אבל דני היה ידוע כצייר כבר אז, וגם ילד שובב. אמרו שהוא עם אבנים שובר את כל הפנסים, [קול ניפוץ זכוכית] פנסי הרחוב".

‏שירה: דני גדל, השתחרר מהצבא והתחיל להתפתח כמאייר. יהודה הפך לעורך ב"ידיעות אחרונות".

‏יהודה: "נפגשתי איתו כשהיינו כבר ילדים גדולים, וגרתי בגבעתיים, והוא גר לא רחוק ממני, בעצם, ולא ידעתי. ויום אחד אני נסעתי להורים שלי [התנעת רכב] בעין עירון, והוא נסע להורים שלו בכרכור, ואותו אוטובוס [צפירת מכונית] עובר מעין עירון דרך כרכור לתל אביב. התחלנו לדבר, ראיתי בחור נחמד".

‏יובל: דני אייר את קובץ השירים של יהודה, עם מה שהפך להיות כנראה איור הכי איקוני בתולדות ספרות הילדים הישראלית - חזית של בניין דירות עירוני, מעוטר בחלונות, ומהם מציצים גיבורי השירים. אלא שההברקה העיצובית הזאת לא ממש עזרה לשכנע את המוציאים לאור.

‏[מוזיקת רקע]

‏יהודה: "כשהיה לי כבר איזה 70 שירים, הצענו את הספר ל"זמורה ביתן", והוא הראה את זה לזמורה, זמורה הראה את זה לאשר ביתן, ואשר ביתן הראה את זה למודן, ומודן אמר - 'זה לא יילך'. [פאוזה] אכל ת'כובע אחר-כך".

‏שירה: והיו עוד דלתות שנסגרו בפניהם.

‏חיים: "שמי חיים באר. אני הייתי עורך ספרי הילדים והנוער של "עם עובד" במשך שנים רבות. דני קרמן הביא לי את הספר של יהודה אטלס, "הילד הזה הוא אני". אני לא מתתי עליו, אני נתתי אותו לשלושה לקטורים, כולם אמרו שזה ספר לא טוב. ספר שאין בו כלום, מתחכם".

‏יובל: ב-1977, אחרי שורת סירובים מכמה הוצאות מכובדות, נמצא סוף-סוף המוציא לאור שרצה להוציא את הספר, הוצאת "כתר". אבל הייתה להם בקשה אחת בנוגע לסגנון הציור של דני קרמן.

‏יהודה: "כש"כתר" קיבלו את זה, דני היה בחוץ לארץ. מישהו שלח לו מכתב שאמר ככה: 'קיבלנו את הספר של יהודה ואנחנו רוצים כמובן שאתה תאייר אותו, אבל אנחנו רוצים לבקש שהפעם תצייר ילדים נחמדים'. [המוזיקה נפסקת בחדות] דני כעס. [המוזיקה חוזרת] 'אני מצייר את הילדים כמו שהם. לא נחמדים ולא לא-נחמדים, כמו שהם, ככה אני מצייר אותם, וזה נכון. ולא כל הילדים נחמדים, לפחות בצורתם'".

‏שירה: בהוצאה נכנעו, ודני צייר את הילד ושאר הדמויות בדיוק כמו שהוא רצה. ממרחק השנים, יהודה חושב שהיה קשה לחזות מראש את ההצלחה הגדולה של הספר.

‏יהודה: "אף אחד לא יודע מה יילך. אף אחד. כולם מנסים לנחש, אף אחד לא יודע. כי אם היו יודעים, זה היה מסחרה, זה היה הכל קקה אחד גדול. זה שלא יודעים, זה הדבר הגדול".

‏יובל: שירי "והילד הזה הוא אני" נחשבים פורצי דרך בזכות הגישה של יהודה: בלי מוסר השכל, בלי ניסיון לחנך לערכים נעלים, אלא שירים בגוף ראשון, שבהם הילד חושף את הכאבים שלו, לא מתבייש לספר על רגעים של שעמום, כעס ואכזבה, או את הכעס שלו על ההורים, בלי להתנצל.

‏יהודה: "בתקופת 'ארצה עלינו' וכל זה, היו כותבים מנקודת מבט של 'המבוגר האחראי'…"

‏[מוזיקת רקע]

‏"…מורה או הורה אחראי, שמנסה דרך השיר או הסיפור להטיף מוסר לילד, להסביר לו איך צריך להתנהג. לא אצלי, לא אצלי. שום אידיאולוגיה".

‏שירה: אבל האמת היא שלמרות החידוש הגדול בשירים של יהודה, כבר כשהוא עצמו היה ילד, היו שירים שנכתבו מנקודת המבט של ילדים. הידוע שבהם הוא כמובן השיר המפורסם, דני גיבור.

‏[הקלטה]

‏"אִמָּא אָמְרָה לִי: דָּנִי,"

‏שירה: של מרים ילן שטקליס, מתחילת שנות ה-40.

‏[המשך ההקלטה]

‏"יַלְדִּי הוּא חָכָם וְנָבוֹן.

‏יַלְדִּי לֹא בּוֹכֶה אַף פַּעַם

‏כְּפֶתִי קָטֹן."

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏יהודה עצמו סיפר בעבר על ההשפעה שהייתה לשיר הזה עליו. "זהו, לדעתי, השיר הכי יפה שנכתב אי-פעם בארץ הזאת, גם לילדים וגם למבוגרים", הוא כתב.

‏יובל: אבל בכל זאת יש הבדל.

‏[ברקע - ילדים שרים את "דני גיבור"]

‏בשיר של ילן שטקליס, דני מצהיר על עצמו שהוא לא תינוק בכיין - הדמעות פשוט זולגות להן מעצמן.

‏[הקלטה] "זולגות הדמעות מעצמן".

‏יובל: אבל אצל יהודה, לעומת זאת, בכי הוא כבר משהו שלא צריך להתבייש בו.

‏יהודה: "אני אוהב דברים לא חינוכיים, ואני לא מנסה לחנך דרך הספרים. יש מסר כללי מכל הדברים, והמסר הראשון הוא שחוש ההומור זה גלגל ההצלה שלנו. בלי חוש הומור היינו מתים כל יום עשר פעמים".

‏[מוזיקת רקע]

‏שירה: חוויות הילדות של הילד בספר הן שילוב בין הילדות של יהודה עצמו לבין דברים שהוא ראה אצל הילדים שלו, ובמיוחד נעם, הבן הגדול.

‏יהודה: "זה חוויות ילדות שלי, זה הסתכלות על הילדים שלי, הסתכלות על ילדים אחרים, והסתכלות על אנשים שהם בכלל לא ילדים. הכל אותו דבר, הכל אותו דבר".

‏שירה: השילוב הזה בין הספרות לבין החיים האמיתיים לא תמיד היה פשוט עבור נעם.

‏יהודה: "עכשיו, מהאבא הפרטי של הילדים שלי הפכתי לאבא של כל הילדים בארץ הזאת. כותבים לי מכתבים, אני הולך למפגשים. היה תקופה שהייתי לוקח את נעם איתי. נסעתי לקיבוץ כנרת, שם, או משהו. אמרתי, 'נראה כבר את הכנרת, אולי ניכנס וזה, ותפסיד יום לימודים'. אז הוא בא איתי. הוא בא איתי, ואני נמצא בתוך הכיתה שם של הזה, ואני מתחיל לדבר ואני רואה שהילד שלי כועס מאוד. חמש דקות עברו, הילד שלי קם לעיני כולם, יצא מהכיתה, טרק את הדלת אחריו, והלך להסתובב שם בקיבוץ, עד שאני גמרתי ונסענו."

‏יובל: אבל נראה שהוא התגבר מאז.

‏יהודה: "נעם כבר ילד גדול, הוא כבר עבר את גיל 50. ילדים גדלים, שמתְ לב?"

‏שירה: כילד בעין עירון, בין מאות ואלפי הספרים שהוא גמע בילדותו, יהודה היה שואל את עצמו, על מה עוד אפשר לכתוב בעצם. נראה שהיום כבר יש לו תשובה.

‏יהודה: "אתה מרגיש שעל הכל כבר כתבו. יש "מלחמה ושלום", ויש זה… באמת. ויש "פו הדב", ואחרי שכתבו את "פו הדב" לא נשאר מה לכתוב עוד בעולם. אבל אתה פתאום אומר - יש לי מה להגיד. הבעיה היא שלהגיד משהו חדש יהיה לנו קשה, כי כבר אמרו הכל, אבל להגיד את הכל בצורה אחרת, זה כן. צורה אחרת."

‏יובל: כי יש הרבה מאוד ספרים בעולם…

‏[מוזיקת סיום]

‏…והרבה מאוד ילדים בעולם, אבל בכל ילד יש משהו אחד מיוחד.

‏אלי גורנשטיין: [מקריא] "והילד הזה הוא אני".

‏יובל: תודה שהאזנתם ל"מעשה בשישה סיפורים" ולסיפור מאחורי "והילד הזה הוא אני". איתנו בצוות רחלי שלו.

‏שירה: על ההפקה - טל ניסן. על הסאונד והמיקס - אסף רפפורט ודניאל שמר, שגם יצר את מוזיקת הנושא. ההסכת הופק בתמיכת מועצת מפעל הפיס לתרבות ואמנות.

‏יובל: אתם מוזמנים ומוזמנות להאזין לשאר פרקי הסדרה בספוטיפיי ובכל אפליקציות הפודקאסטים.

‏שירה: ההסכת שלנו מוקדש לרז ברוכי, שהייתה ילדה קטנה עם לב גדול.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה