איזה שודד זכה לכינוי "רובין הוד הפלסטיני"? מי היהודים שהוציאו לפועל את שוד מטבעות הזהב הגדול בהיסטוריה המקומית? מדוע מחתרות האצ"ל והלח"י השתמשו בשוד הדרכים כאמצעי אידאולוגי? ובאילו טכניקות נלחמו הבריטים באירועי העבריינות של ישראל המנדטורית? האזינו לשיחה מרתקת, מותחת ומפתיעה עם סגן ניצב ד"ר שלומי שטרית, ראש מדור היסטוריה ומורשת במשטרת ישראל, על אחת התקופות הכי פרועות בארץ הקודש.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 17/06/2024.
קריין: "הספרנים", הפודקאסט של הספרייה הלאומית.
ורד: אם היינו עורכים סקר בקרב ציבור הנהגים בישראל, לגבי החשש הכי גדול שלהם במהלך נסיעה, סביר להניח שתאונות דרכים היו מובילות בראש, ומיד אחריהן, כמובן, פקקי התנועה. אחר כך אולי קלקול באוטו או פנצ'ר בצמיג, אבל כנראה שאף אחד לא היה מציין שוד דרכים כתרחיש אפשרי במהלך נסיעה בין-עירונית ממוצעת, מה שכנראה היה מפתיע את מי שנסעו כאן במכוניות, באוטובוסים ובעגלות רתומות לסוסים לפני 80 ו-90 שנים.
מתברר ששוד דרכים היה אחד הפשעים הנפוצים ביותר בתקופת שלטון המנדט הבריטי, וכמובן שגם הרבה לפני כן, בעיקר משום שמצב הדרכים והכבישים המועטים שנסללו היה כל כך גרוע, שנהגים נסעו בהם לאט ובתדירות נמוכה מאוד. נתונים אידיאליים לשודדים, גנבים ופורעי חוק, שלא היו צריכים לעשות הרבה, חוץ מלהציב מחסום אבנים למכונית או לעגלה רתומה לסוסים, ואז לגנוב את מטענה, בין אם מדובר בכסף, ברכוש או בסחורה חקלאית. שודדי דרכים פעלו בארץ ישראל המנדטורית בעיקר על רקע פלילי, אך לעיתים גם מסיבות לאומניות ואידיאולוגיות.
ברוכות וברוכים הבאים להסכת "הספרנים". אני ורד ליון-ירושלמי, ובפרק הזה ניזכר בכמה ממעשי שוד הדרכים הידועים שהסעירו את המדינה שבדרך, כמו שוד הזהב הגדול של הקיבוצניקים מכפר גלעדי, הסיפור הלא ייאמן על מי שנחשב לרובין הוד הפלסטיני, ובנוסף, גם נביא את סיפורו של אחד מבלשי המשטרה הכי אינטליגנטיים באותה תקופה, שפיצח לא מעט פרשיות פליליות, ומי שנחשב לבלש העברי הראשון. וגם את סיפורם של כמה שוטרים מעניינים, שמצאו את עצמם נקרעים בין המחויבות המקצועית לאג'נדות הפוליטיות שלהם.
שלום לסגן ניצב, ד"ר שלומי שטרית, ראש מדור היסטוריה ומורשת במשטרת ישראל.
סנ"צ ד"ר שטרית: שלום ורד.
ורד: נקדים ונאמר שתחומי הפשיעה בתקופת המנדט הבריטי היו קצת שונים מהמוכר לנו היום. עבירות של רצח, גנבה ואלימות במשפחה היו מאז ומעולם, אבל עבירות צווארון לבן של שחיתות והפרת אמונים היו נדירות במחוזותינו. אז שלומי, תן לנו קצת רקע על סוגי הפשעים בשנים האלה, ועל האופן שבו המשטרה הבריטית התמודדה איתם.
סנ"צ ד"ר שטרית: טוב, אז קודם כל, ברגע שמתחיל כאן המנדט הבריטי, אז גם משתנה כל התפיסה החוקית בארץ ישראל לגבי מהם פשעים, מהם פשעים חמורים, דברים שחלקם באמת היו מקידמת דנא, אבל חלקם חדשים יותר. וכשעוברים על הדו"חות של ממשלת המנדט ומשטרת המנדט, אז מאוד מעניין לראות מה הפשעים שהם מגדירים כפשעים מתועבים, "heinous crimes". ואת הדיוק הזה גיליתי בזכות תלמידי, מורה הדרך אביתר נבו, ששם לב לזה והעיר את תשומת ליבי. אז יש ארבעה פשעים שהם פשעים מתועבים, על פי הבריטים. רצח, עד כאן הגיוני.
ורד: כמובן.
סנ"צ ד"ר שטרית: שוד דרכים.
ורד: מקום שני.
סנ"צ ד"ר שטרית: מקום שני. התפרצות, כל הסוגים של פריצה לבית או לבית עסק לצורך גנבה, וגנבת בעלי חיים. אלה ארבעת הפשעים הכי חמורים, לפחות ב-15 השנים הראשונות של המנדט. אחר כך זה קצת משתנה.
ורד: אתה יודע, כי הראש אומר, איפה אונס? שזה אולי, כנראה, העבירה השנייה הכי חמורה אחרי רצח.
סנ"צ ד"ר שטרית: היא לא נתפסה כך באותה העת, לפחות לא על ידי המשטרה, ושווה לשאול למה. הניחוש שלי היא שזה מאותה סיבה שגנבת בעלי חיים ושוד דרכים הם מככבות. אפשר ללמוד על החברה דרך המשטרה. וכשהמשטרה מתעניינת בפשעים האלה, אנחנו מבינים שאנחנו מדברים על חברה שהיא חקלאית ברובה הגדול. שוד בעלי חיים, היום מישהו היה מעלה על דעתו שזה הפשע שעליו צריך לשים את הדגש? כן, כשאתה חברה חקלאית, זה כנראה אחד הפשעים הכי חמורים. וכשאתה חברה חקלאית מסורתית, אונס זה לא משהו שיוצא החוצה. זה לא דבר שאתה מתלונן עליו. זה… יש מנגנונים אחרים בחברה החקלאית המסורתית כדי לטפל בעבירות האלה.
ורד: אבל אנחנו מדברים על… הבריטים שלטו פה גם על הערבים וגם על היהודים. אתה מדבר באופן כללי על כל קבוצות האוכלוסייה שהיו כאן.
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון, ולכן, כמו שאמרתי, שהפשעים האלה מוגדרים כך במשך עשר שנים הראשונות. אחר כך זה משתנה לפשעים חמורים, שכוללים עוד כמה סוגים של עבירות. אונס לא מופיע בהם. אבל למשל, ניסיון לרצח פתאום מתחיל גם להחשב. ואפשר לראות את השינוי בחברה. מחברה שהיא בעיקר כפרית, בעיקר ערבית, לחברה שהיא גם פתאום יש לה רכיב יהודי, עירוני, מערבי בתפיסה שלו. אז זה בהחלט דבר שהוא מרתק - לראות איך החברה מתפתחת דרך תחומי העניין של המשטרה.
ורד: ואגב, באמת, כמה… על איזה מספרים אנחנו מדברים מבחינת אחוזי פשיעה חמורה?
סנ"צ ד"ר שטרית: אז צריך להבין שאנחנו מדברים על פשיעה שהיום בוודאי לא הייתה עולה על הדעת. אם נסתכל על הפשע החמור ביותר, רצח, אז ניתן שתי נקודות בזמן. בשנת 1922 יש בארץ ישראל כ-820 אלף איש, סך הכל, יהודים וערבים. יש 142 מקרי רצח. אם נשווה את זה לאוכלוסיית מדינת ישראל היום, אנחנו מדברים על 1,530 נרצחים בשנה.
ורד: המון.
סנ"צ ד"ר שטרית: המון. זה כמעט פי 10 ממה שבאמת יש לנו. בשנה שעברה היו לנו כ-170 מקרי רצח, ובשנה ממוצעת, בעשור האחרון אנחנו עומדים על סביב ה-140. כלומר, מספר הרציחות נשאר די דומה ל-1922, למרות שהאוכלוסייה גדלה ביותר מפי 10. ואם ניקח שנה יותר "טובה", במרכאות, 1934, שיש כאן כבר מיליון ורבע תושבים, יש לנו 109 מקרי רצח, שזה שווה-ערך לכמעט 900 היום. כלומר, גם בשנים שבהם המצב הוא טוב, לכאורה, המצב הוא ממש ממש ממש לא טוב. ואם נדבר על שוד דרכים, אז ב-1922, 180 מעשי שוד דרכים שדווחו. גם צריך לזכור, לא כל מקרי הרצח ולא כל מקרי השוד מדווחים. בממוצע, אם נסתכל על שנות השיא, שנות ה-20, יש כל יום שלישי מקרה שוד דרכים. כלומר, זאת תופעה מאוד מאוד נפוצה. זה לא משהו שהוא בשוליים, זה לא משהו שהוא כבדרך אגב. זה באמת מאוד מאוד לא בטוח לנוע כאן בדרכים, ולכן זה אחד הפשעים המרכזיים שהבריטים שמים עליו דגש.
ורד: אוקיי. אז בוא נתחיל עם חבורת חלוצים קיבוצניקים, מכפר גלעדי, יוצאי ארגון "השומר", שמחליטים להשיג נשק בכל מחיר לצורך הגנה על יישובי הצפון, בעקבות הפרעות בארץ בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20. לא במקרה הם מכנים את עצמם הקיבוץ החשאי, כיוון שהפעילות שלהם באמת מאוד חשאית, גם מול השלטון הבריטי, אבל גם מול אנשי ארגון ההגנה, שלא ממש ידעו מה קורה שם בצפון, אצל חבורת המהפכנים, שמונהגת על ידי בני הזוג ישראל ומניה שוחט. אז איך מהחבורה הנחמדה הזאת יוצאים שודדי דרכים?
סנ"צ ד"ר שטרית: לא שודדים, הם לא עושים שוד, הם עושים אקספרופריאציה, החרמה. זה לא אותו דבר.
ורד: זה נשמע יותר טוב.
סנ"צ ד"ר שטרית: בוודאי. שוד מבצע פושע, החרמה מבצע אדם שפועל בשליחות רעיון גדול. ולא במקרה הם משתמשים במילה הזאת, ולא במקרה הם עושים את זה. הם בעצם גם אנשי העלייה השנייה, אנשי השומר, אבל בעיקר אנשי העלייה השלישית, חברי גדוד ההגנה והעבודה על שם יוסף טרומפלדור, כן, גדוד העבודה, שבאים איתם במגע, הם אנשים שמושפעים מאוד ממה שקורה ברוסיה של סוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20, וברית המועצות, מ-1917 ואילך. אלה אנשים שהם, בחלקם הגדול, יוצאי התנועה הסוציאל-רבולוציונרית. יוצאי התנועה הסוציאל-רבולוציונרית, SR, מהפכנים סוציאליסטים, והם אנשים שיודעים שככה מגייסים כסף. אגב…
ורד: בכוח.
סנ"צ ד"ר שטרית: בוודאי. לוקחים ממי שיש לו, לטובת המטרה. והמטרה היא קדושה והמטרה היא חשובה, הם לא לוקחים לעצמם, הם לא עושים לביתם, כן? אגב, הם לא ממציאים את זה. ככה התנועות המהפכניות ברוסיה, במקומות אחרים, מממנות את עצמם, וכך לימים גם אצ"ל ולח"י יממן את עצמו.
ורד: נכון, אנחנו נדבר על זה בהמשך. זה בהחלט…
סנ"צ ד"ר שטרית: וכאשר, אחרי שהבריטים שולטים על ארץ ישראל, ונוצר מצב מאוד מאוד לא בטוח, בטח בתחילת שנות ה-20, כשהם באזור שלא ברור למי הוא שייך, ויש את המרד של ערביי סוריה נגד הצרפתים, שבמסגרתו גם יש את פרשת תל חי, מבינים שחייבים להצטייד בהרבה מאוד נשק. יש קצת רקע אישי, כן, של אנשי השומר שבעצם עוסקים בביטחון, מ-1907, כשמקימים את בר גיורא, הארגון החשאי, ופתאום 13 שנים אחר כך, שהם האנשים הכי מנוסים בביטחון ביישוב, מגלים שקצת לא סופרים אותם, וקצת החבר'ה של תנועת אחדות העבודה מקימים ארגון הגנה בתפיסה שונה משלהם, ולא מתייעצים, ולא מזמינים את האנשים המנוסים לפקד ולהוביל. אז הם אומרים - "אוקיי, בסדר, אתם תעשו מה שאתם רוצים, אנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים. אנחנו לא נהיה כפופים לשום מפלגה", שזה דבר שהוא חריג לעומת התפיסה של ארגון ההגנה, שמלכתחילה כפוף למרות של מוסד אזרחי, "ואנחנו נשיג נשק". ובגלל שיש להם הרבה ניסיון, ובגלל שיש להם קשרים מצוינים עם השכנים, אז כבר אפשר לומר מעבר לגבול, אבל צריך להבין שעד 1918-20, אין שם שום גבול. גם לבנון, גם ארץ ישראל זה חלק מעוד…
ורד: גם אחר כך, כשהבריטים שולטים בארץ, והצרפתים שולטים על לבנון, זה לא גבול כמו שאנחנו מכירים היום בין ישראל ולבנון.
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון, אבל…
ורד: יש מעבר חופשי.
סנ"צ ד"ר שטרית: יש מעבר חופשי, אבל לפחות יש תיחום. עד אז גם אין תיחום. זה אפילו חלק מאותה וילאיה עות'מאנית, וילאייט ביירות. והם מנצלים את הקשרים שלהם, ומתחילים להבריח נשק, בעיקר מאירופה, אבל לא רק, דרך נמל ביירות לארץ ישראל. אגב, רק כדי שנבין כמה אין גבול, יש בביירות מלון של בני זוג מראשון לציון, שמזה הם מתפרנסים. כי מה הבעיה שיהודי מארץ ישראל יעבוד בביירות, ויהיה לו שם נכס? זה לגמרי טבעי.
ורד: כן.
סנ"צ ד"ר שטרית: אחרי מלחמת העולם הראשונה, נשק מסתובב כמו זבל בכל העולם, בעיקר של מי שהפסיד, ובעיקר באוסטריה; קונים הרבה מאוד נשק, מבריחים אותו לביירות, ומביירות לכפר גלעדי, והם מתחילים להקים, באמת מחסנים עצומים, בטח לשנות ה-20, אבל גם אחר כך. זה משהו שלהגנה לוקח הרבה שנים להתקרב אליו. אבל צריך כסף בשביל נשק. ו…
ורד: אתה אומר, גם כשמוכרים את זה במחירי מבצע של סוף עונה, עדיין זה עולה כסף, הנשק.
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון. גם הנשק, לא רק הנשק. זה לא נשק שמגיע בצורה חוקית. כלומר, אני צריך לשלם למי שמעמיס את זה על האונייה, שלא יספר מה יש שם, ולמי שחותם על שטר הקבלה בנמל. אמרנו, לא הייתה שחיתות? לא מדויק. פשוט…
ורד: בקטנה.
סנ"צ ד"ר שטרית: ובסופו של דבר, גם למי שמוביל את זה עד לכפר גלעדי, ויכול להיות שגם לאותו שומר, שהוא אולי שם איזה מחסום דרכים, כלומר, אני בטוח שהרבה מאוד אנשים התפרנסו טוב מאוד לאורך הדרך הזאת מביירות לכפר גלעדי. ובמקרה, באותו מלון, נמצא איש הקיבוץ החשאי, או הקיבוץ…
ורד: אנחנו מדברים על שנת…
סנ"צ ד"ר שטרית: 1923. נמצא שם לצורך ענייניו, ויושב בלובי של המלון, ולידו יושבים יהודים, ירושלמים, שסופרים כסף, אבל למען הדיוק הם לא סופרים כסף, הם סופרים זהב. חלפני כספים, מבריחי כספים, שְמה שהם עושים זה להביא זהב, גם כן, מחוץ לארץ ישראל, מבריחים אותו לירושלים, ומוכרים אותו ברווח מאוד מאוד גדול בארץ ישראל. כי מחיר הזהב בארץ ישראל היה גבוה ממחירו…
ורד: תמיד זהב היה טוב, וזה תמיד הייתה השקעה מאוד טובה, זהב.
סנ"צ ד"ר שטרית: יפה.
ורד: מאז ומעולם.
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון. ואז, אגב, זה גם דבר מאוד לא חוקי, כי המטבע מבוסס על ערך הזהב, על שווי הזהב, ולכן, אם אני מכניס או מוציא זהב בלי פיקוח, אני עלול להשפיע על שווי המטבע. והאוזניים נפקחות, ברגע שקולטים שיש פה משהו… ששווה לשים עליו את העין, ומדובר ביהודים, ויותר מזה, מדובר בעבריינים. כלומר, אני מניח שהעריכו שאם ייקחו מהם חלק, או את כל הכסף הזה, לטובת מטרה לאומית נעלה, הם לא ירוצו לשלטונות.
ורד: חוץ מזה שאתה יודע, יש את "הגונב מגנב פטור".
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון, נכון. אתה פטור. וגם, כנראה שאף אחד לא ילך לבריטים ויגיד, "תקשיבו, גנבו את הזהב שניסיתי להבריח באופן לא חוקי".
ורד: כן.
סנ"צ ד"ר שטרית: אוקיי? כלומר, יש כאן משהו. ומבינים שמדובר בקבוצה ירושלמית, מבינים פחות או יותר מתי הם הולכים להגיע. כנראה, בדיעבד, מגלים שיש שיתוף פעולה עם הנהג שלהם. לא ברור באיזה שלב זה. אם אני צריך לנחש מהיכרותי את איך ארגונים כאלה עובדים…
ורד: מישהו שם שימן.
סנ"צ ד"ר שטרית: כן. כנראה שזה קדם ליציאת השיירה לדרכה. ככה גם יודעים מתי ואיפה לחכות להם. ועכשיו השאלה, מה עושים? אז למוח שלנו קוראים אברהם חייקין, שהוא SR ותיק, אחרי… מגיע לארץ ישראל, אגב, אחרי שהות של כמה שנים בארצות הברית, אז הוא גם דובר אנגלית מעולה, והוא הוגה את הרעיון. הוא אומר - "אנחנו נציב מחסום משטרתי, נהיה לבושים כאנשי המשטרה", ליתר דיוק כאנשי הג'נדרמריה הבריטית, אלה אנשי כוח שיטור ביטחוני כזה, כמו משמר הגבול של היום, שמגיעים לארץ ישראל, יחידה שהבריטים מקימים ב-22', "ונעשה חיפוש, נגלה שהבריחו זהב, נחרים להם את הזהב הזה, נגיד להם - אתם מוזמנים לסור לתחנת המשטרה הקרובה, נוודא שהרכב שלהם מושבת, ושלום על ישראל". ואכן, כך היה. הרכב הזה של החלפנים נכנס לארץ ישראל, לא רחוק מהגבול בין לבנון הצרפתית לארץ ישראל הבריטית מחכה להם מכונית עם ארבעה בריטים…
ורד: שוטרים.
סנ"צ ד"ר שטרית: שוטרים אירלנדים, מוצאם מאירלנד של רוב אותם ג'נדרמים, עושים חיפוש, וראה זה פלא, מוצאים 15 אלף מטבעות זהב.
ורד: שזה סכום עתק באותם ימים.
סנ"צ ד"ר שטרית: זה סכום עתק גם היום, צריך להבין. עשיתי בדיקה. אגב, יש הערכות שונות לשווי של הזהב שם. ההערכה הנמוכה מדברת על 10,000 לירות שטרלינג. אז בואו נלך עם ההערכה הנמוכה. אם אני עושה את ההשוואה רק על פי מדד האינפלציה, אנחנו מדברים על שווי נומינלי, היום, של 700 אלף לירות שטרלינג. תכפילו בחמש, תגלו כמה זה שווה בשקלים. 3.5 מיליון שקלים. אבל זה רק מאינפלציה. אם נעשה בדיקה של מדד, של כוח קנייה וכך הלאה, ההערכה הגבוהה מדברת על כ-6 מיליון לירות שטרלינג בערכים של היום. כלומר, אנחנו מדברים כנראה על השוד הגדול ביותר בתולדות ארץ ישראל, איפשהו סביב כמה עשרות מיליוני שקלים בשווי של היום.
ורד: כן.
סנ"צ ד"ר שטרית: לוקחים את הכסף, מעלים על הרכב שלהם, רכב שהיה שייך לגדוד העבודה, חותכים את צינור הדלק של הרכב של אותם קורבנות, ונוסעים לדרכם. ובאופן מפתיע, אותם קורבנות פונים למשטרה.
ורד: לוקחים סיכון.
סנ"צ ד"ר שטרית: לוקחים סיכון עצום. וזה דבר די מדהים. כלומר, מי יפנה למשטרה ויגיד - "גנבו ממני משהו שניסיתי להבריח?"
ורד: כן.
סנ"צ ד"ר שטרית: והם פונים למשטרה, וכאן מתחילה חקירה משטרתית מאוד מאוד מעניינת. הבריטים ממנים שני קציני משטרה שיחקרו את הפרשה. הראשון הוא בכור שלום שטרית, מפקד משטרת טבריה. אדם שהוא טברייני, משפחה שעולה לארץ ישראל באמצע המאה ה-19.
ורד: ומי שהשם נשמע לו ככה מצלצל מוכר, הוא לימים יהפוך להיות שר המשטרה הראשון.
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון, יהפוך להיות שר המשטרה הראשון. לצערי, אין לי שום קשר משפחתי אליו. למרות שאימא… הוא היה שכן של סבי וסבתי, ואימי חברה טובה של הבנים שלו עד היום. ומאחר וזה קרה בגזרתו, אז הוא מקבל את זה. וממונה גם דוד תדהר, שהוא מפקד המשטרה בירושלים החדשה, באזורים העבריים, והוא ממונה מאחר והקורבנות הם ירושלמים.
ורד: וגם הרכב שמצאו, אני מבינה, היה בכלל באזור רמאללה. הרכב שמצאו…
סנ"צ ד"ר שטרית: עוד לא הגענו לרכב שמצאו, אבל…
ורד: אהה, אוקיי.
סנ"צ ד"ר שטרית: כלומר הגיוני, אחד הוא מאיפה שיש את ה… איפה שהפשע התרחש, השני הוא מאיפה שהקורבנות התרחשו. אבל צריך להבין משהו במשטרת המנדט כדי לקלוט מה קורה כאן. לא במקרה ממנים שני יהודים. במשטרת המנדט יש שוטרים בריטים, בשנות ה-20 מעט מאוד, בעיקר הפיקוד הבכיר, יש שוטרים פלסטינאים. שוטרים פלסטינאים, כלומר שוטרים שאין להם נתינות אחרת, שהם גרים בארץ ישראל, גם אם הם נולדו בפלונסק או במינסק. והם יכולים להיות יהודים, או ברובם הגדול ערבים. וכאשר יש פשע, ממנים בדרך כלל שני חוקרים. את החוקרים ממנים לפי הזהות שמעריכים של מבצעי הפשע. אם לא יהודים, יהיה יהודי וערבי. אם מעריכים שמדובר בערבי, יהיו שני ערבים. ובמקרה הזה, ברור לנו שהבריטים מההתחלה אומרים - "זה פשע שביצעו יהודים". ולכן ממנים דווקא שני יהודים לבצע את החקירה. והאמת, מינו שני יהודים מאוד מאוד מוצלחים. גם צריך להבין, אנחנו מדברים פה בקציני משטרה, אנשים בכירים וזה. דוד תדהר הוא בן 26, ובכור שלום שטרית בן 28. והשודדים הם גם איפשהו שנות העשרים.
ורד: צעירים, כן, אמרנו, מהפכנים רוסים שרוצים לשנות את העולם.
סנ"צ ד"ר שטרית: ישראל שוחט הזקן הוא בן 35.
ורד: כן.
סנ"צ ד"ר שטרית: כלומר אנחנו מדברים באמת על אנשים מאוד מאוד צעירים. וכמו שאמרת, אחד הדברים הראשונים שמובילים למבצעי הפשע זה רכב המילוט. את רכב המילוט, הנהג, אדם בשם צבי נדב, נוטש באזור רמאללה. וגם היום, אם מישהו היה נוטש רכב מילוט אחרי שוד, זה היה עוזר לנו כאנשי משטרה לחקור את הפשע. ב-1923…
ורד: לא הגיוני בעליל. אף אחד לא ישאיר רכב בשטח.
סנ"צ ד"ר שטרית: בדיוק. אף אחד לא ישאיר רכב בשטח, זה כמו למצוא חללית של חייזרים. זה לא הגיוני בכלל. מהר מאוד אפשר להתחקות אחרי הרכב. גם צבי נדב לא פושע מאוד מיומן, ולכן הרכב נשאר כמו שהוא. כלומר…
ורד: עם הלוחיות רישוי.
סנ"צ ד"ר שטרית: כן, כן. לא שורפים אותו, לא מסתירים אותו באיזה מחסן, לא מוכרים אותו למישהו. כלומר, באמת, יש כאן חובבנות גדולה.
ורד: יתרה, כן.
סנ"צ ד"ר שטרית: אני מניח שחייקין לא היה מקבל את זה, ברוסיה זה לא היה עובד. [צוחק] וזה קצה חוט ראשון. מבינים שיש כאן קשר לגדוד העבודה. עכשיו, אותם חלפנים כנראה מסבירים מה היה, ולכן מתכבדים, שני קציני המשטרה יוצאים לחו"ל לחקירה. זו חקירה בין-לאומית, אז הם הולכים לביירות, מגיעים לאותו בית מלון, ומתחקים אחרי כל המהלך. ושוב, זה לא מתועד בשום מקום, ותדהר מאוד נזהר לא לתאר את זה בספרו.
ורד: אגב, כשאתה אומר על תיעוד, גם הקיבוץ החשאי, אנחנו יודעים היום שהם לא תיעדו את עצמם. זה אחד הגופים הכי חשאיים עד היום.
סנ"צ ד"ר שטרית: זה יותר גרוע. אנחנו יודעים שהם כן תיעדו את עצמם.
ורד: לא נשאר אבל שום דבר.
סנ"צ ד"ר שטרית: ואנחנו יודעים שהארכיון נעלם בתחילת שנות ה-50. יכול להיות שיש עוד איזה היסטוריון שיזכה למציאת חייו.
ורד: הם היו חשאיים על אמת.
סנ"צ ד"ר שטרית: כן, כן.
ורד: זאת אומרת, גם כשהם עוד חיו, הם לא דיברו, הם לא דאגו ל… הם לא התראיינו.
סנ"צ ד"ר שטרית: ושוד זהב זה ממש לא הדבר הכי גרוע שהם עשו.
ורד: כנראה, כן.
סנ"צ ד"ר שטרית: לא, לא כנראה, בוודאות.
ורד: אה, אוקיי.
סנ"צ ד"ר שטרית: אז אם נחזור לצבי נדב שהשאיר את הרכב, אז זה קצה חוט ראשון. מגיעים לביירות, כנראה, ושוב, זה לא מתועד בשום מקום, אבל כנראה שהם מגיעים לאותו נהג של החלפנים, ומבינים שהוא שיתף פעולה, וכנראה שהוא טיפה מדבר. ואז מגיעים לכפר גלעדי, לחקירה שמה. ובכפר גלעדי מוצאים במקרה עוד קצה חוט. יש שם בחור יהודי, תלמיד גימנסיה, שכנראה ראה כמה מטבעות, ולקח לעצמו. ומאחר ודוד תדהר מכיר את הבחור הזה על רקע מקצועי, נקרא לזה בעדינות, מירושלים, הוא לוקח אותו ומתחיל לחקור ולנער.
ורד: עבריין קטן היינו אומרים היום.
סנ"צ ד"ר שטרית: בדיוק.
ורד: בדרך.
סנ"צ ד"ר שטרית: אבל משכיל. וככה הוא מבין שהזהב אומנם יוצא מביירות, אומנם נשדד באמצעות רכב של גדוד העבודה, אבל כנראה מגיע לכפר גלעדי.
ורד: הם כמובן לא יודעים על כל הסליקים ועל כל מה שהחבורה הזאתי עושה.
סנ"צ ד"ר שטרית: לא. גם כאן, אני לא יודע אם הם לא יודעים, כי דוד תדהר, כשהוא מספר בזיכרונותיו שכשהוא מתראיין להתקבל למשטרה, מבקש ממנו הקצין משטרה הבריטי להכין לו רשימה של כל חברי ההגנה בירושלים, ואיפה הנשק מוסתר, ואיפה הסליקים מוסתרים. והוא נותן לו רשימה מאוד מלאה, רק שהוא דאג שכל מי שחי יופיע כמת, כל מי שמת יופיע כחי. וכשהוא שואל אותו "איפה הסליק?" הוא אומר "אין סליקים, כל אחד מחזיק את הנשק אצלו בבית, כי הם ערוכים למתקפה". כלומר, יכול להיות שהוא ידע, אבל… הם לא חשבו שהוא ידע, אנשי הקיבוץ החשאי. וכאן יש תפנית בעלילה. כי לצורך העניין, תדהר ושטרית נמצאים ממש כפסע מפיצוח הפשע הגדול ביותר של 23', או שאנחנו יכולים להגיד, אי פעם, כן, השוד הגדול ביותר בארץ ישראל. ואז יום אחד, למשרדו של דוד תדהר בירושלים מגיעות שתי נשים - מניה שוחט ורחל ינאית בן צבי.
ורד: מניה שוחט, אשתו של ישראל שוחט, שהם בעצם שני המנהיגים של הקיבוץ החשאי.
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון, נכון. ורחל ינאית בן צבי, אשתו של יצחק בן צבי, שגם הוא מאנשי בר גיורא והשומר. כלומר, הם מהמִילְיֶיה הזה. והן פונות לדוד תדהר, ואומרות לו שאם הוא ימשיך לחקור הוא ימצא את הזהב, שנועד לרכישת נשק עבור היישוב, והוא גם ימצא עוד דברים שנועדו להגן על היישוב, ולכן הן מפצירות בו שלא להתאמץ יותר מדי. יכול להיות, וגם כאן, זה סיפור יפה רומנטי, יכול להיות שגם הזהירו אותו, שהוא בכל מקרה ישתוק. בסדר, אנשי הקיבוץ החשאי, כאמור…
ורד: אתה אומר, הם לא פנו רק ללב שלו.
סנ"צ ד"ר שטרית: זו הנחה שלי, שהסבירו לו שהוא לא יפצח את הפשע. כך או כך, אולי עדיף להישאר בחיים אחר כך. ודוד תדהר עושה משהו מאוד חכם. הוא עוצר את צבי נדב, כי הוא יודע שהוא נהג הרכב, אבל הוא גם יודע שאף אחד מהקורבנות לא ראה אותו, כי צבי נדב, במהלך השוד, יושב כל הזמן ברכב המילוט. הוא לא בא במגע עם האנשים, והוא עושה מסדר זיהוי. נכון? מה יותר טבעי? יש לי עצור שאני יודע או חושד שהוא השתתף בפשע, יש לי קורבנות, מסדר זיהוי. אז כמו היום, לוקחים אנשים מן היישוב, מעמידים במסדר, מכניסים את הקורבנות ואומרים "תצביעו על האדם שביצע את הפשע". והם כמובן לא יכולים להצביע על צבי נדב, כי הם לא ראו אותו. לצורך העניין, זה עניין סטטיסטי, אז או שאומרים "אנחנו לא מזהים" או שמזהים מישהו שלא קשור לעניין. ולכן אין ברירה אלא לסגור את התיק בעילת "העבריין לא נודע". וכך הקיבוץ החשאי ממשיך להשתמש בכסף הזה. הכסף הזה משמש אותו שנים אחר כך. הנשק שנרכש מציל את חיפה העברית ב-1929, ומשמש את ארגון ההגנה עד תש"ח, כולל. אנחנו מדברים על ציוד, לא רק רובים, לא רק מקלעים, אנחנו מדברים על מקלעים כבדים שמגיעים מאוסטריה, אנחנו מדברים על כמויות עצומות של תחמושת. עד היום יש את הסליק בכפר גלעדי, שזה חלק קטן ממה שהיה להם. הם באמת…
ורד: למרות שהארגון עצמו, הקיבוץ החשאי התפרק בגלל כל מיני סכסוכים פנימיים…
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון.
ורד: כבר ב-1927, אבל בעצם ההגנה משתלטת על הנשק שהם קונים, והוא מתחיל לשמש את ההגנה.
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון. כאמור, אנשי השומר ב-1929, כאשר יש את מאורעות תרפ"ט, חשים לעזרת חיפה עם הרבה מאוד נשק, ובאמת מצילים את השכונות היהודיות בחיפה, מגורל שעלול היה להיות דומה לזה של צפת או חברון, חס וחלילה.
ורד: אתה יודע, שלומי, הפרשה הזאת מאוד מעניינת, גם ברמה הפוליטית הפנים-ארגונית של המשטרה. בעצם, בפעם הראשונה, שוטרים יהודים ניצבים בפני דילמה ערכית. האם הם ממלאים את תפקידם כשוטרים ומביאים להרשעת חברי הקיבוץ החשאי, או שהם קודם כל יהודים שמחויבים לרעיון הציוני, ובאמת לצורך האמיתי של היישוב להתחמש כדי להגן על אנשיו. ודוד תדהר משלם מחיר כבד על ההחלטה שלו.
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון, אבל אני לא בטוח שזה בגלל המקרה הזה. הבריטים היו הרבה דברים, טיפשים הם לא היו בשום שלב. צריך להזכיר שבשנים האלה בריטניה עומדת בראש האימפריה הגדולה ביותר בתולדות האנושות.
ורד: היכן שהשמש לעולם לא שוקעת.
סנ"צ ד"ר שטרית: בדיוק. אנחנו מדברים על רבע משטח כדור הארץ, שטח היבשה של כדור הארץ, וחמישית מאוכלוסיית העולם, בדרך כזאת או אחרת, כפופה להוד מלכותו המלך ג'ורג'. אי אפשר להקים דבר כזה ולנהל אותו אם אתה לא יודע איך לעשות את זה, והם יודעים לעשות את זה מצוין. בכל מקום, בכל מושבה, מאחר שהם גם רוצים לעשות איזה זול, משתדלים שהשליטה תהיה באמצעות משטרה, לא באמצעות צבא. צבא זה דבר יקר. משטרה זה דבר הרבה יותר זול. ובכל מקום מעדיפים שהמשטרה תהיה כמה שיותר מקומית. א', כי למקומיים משלמים פחות מלבריטי שצריך לעשות, היום קוראים לזה "relocation", וב', בגלל שהם יודעים את השפה, לא רק ערבית או עברית, אלא גם את הקודים התרבותיים. אם אני רוצה, לצורך העניין, בריטי שלא מכיר את הדקויות, ולא יודע מי זה צבי נדב, ולא יודע מה זה גדוד העבודה, לא בטוח שהיה מצליח להגיע לפענוח כל כך מהר.
ורד: אז בעצם אתה אומר מה? שהם ידעו שהוא, לצורך העניין, חיפף בחקירה?
סנ"צ ד"ר שטרית: הם ידעו שהם לא יכולים לסמוך על המקומיים. לא ספציפית על תדהר, באופן כללי. הם ידעו שלמקומיים תמיד תהיה אג'נדה נוספת. יכולה להיות פרטית, יכולה להיות לאומית, ולכן לא מקדמים שוטרים מקומיים. זה שתדהר מתגייס למשטרה כקצין, זה דבר חריג. הוא גם מתקדם יחסית יפה. אבל הוא מגיע לתקרת זכוכית, שאותה קשה לו לפרוץ. אני מניח שזה בגלל, שבניגוד, שני קצינים יהודים אחרים, כן, סולומון שיף ז"ל, שנהרג בפיצוץ של הלח"י ב-1942, וקצין אחר בשם קלמן כהן, שמשרת עד לתום המנדט, היו ספקות לגביו. כלומר, לא סמכו עליו ב-100%, ולכן הוא מגיע בסופו של דבר לאיזושהי תקרת זכוכית, כמו רוב הקצינים היהודים והערבים במשטרת המנדט. מה שמשעשע הוא שהוא מתלונן על זה, בספר שלו. הוא פורש ב-1927 מהמשטרה, מאוד ממורמר מתנאי השירות ומזה שלא מקדמים אותו, כי לא סומכים עליו, אבל לא סומכים עליו בצדק.
ורד: מעניין למה… [צוחקים] אז בוא רק נדבר עליו, כי הוא היה איש מאוד מיוחד, דוד תדהר, וצריך להגיד שהארכיון שלו נמצא כאן, בספרייה הלאומית, ולאו דווקא בגלל שהוא היה שוטר, כי באמת היה איש מאוד מיוחד. בין השאר, הוא כתב אנציקלופדיה של 19 כרכים, עם 6,500 ערכים על אנשי היישוב. הוא כתב 28 חוברות בלש, שעוררו עניין רב. וחוץ מזה, הוא באמת היה אדם מאוד מאוד אינטליגנט. מה אנחנו עוד יודעים על האיש המיוחד הזה?
סנ"צ ד"ר שטרית: אז קודם כל, הוא החלום של כל היסטוריון, כי הוא באמת בן אדם שתיעד את עצמו באופן כמעט כפייתי. שמר הרבה מאוד דברים, ודרך הסיפורים שלו אפשר גם להתרשם ממה שקורה באותה תקופה. אז תדהר, עוד לפני שהוא שוטר, הוא משרת בגדודים העבריים, הוא חייל, והוא איש מאוד מרשים. הוא מתגייס למשטרה.
ורד: הוא אפילו היה, אם אני לא טועה, שחקן בקבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב…
סנ"צ ד"ר שטרית: של מכבי…
ורד: ושחקן לא רע.
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון, נכון. הוא באמת בחור מאוד מאוד מוכשר, מאוד אינטליגנט. מתגייס למשטרת המנדט ב-1921, כשמקימים את המשטרה, מקבל פנייה להתגייס כקצין. כלומר, כבר יש לו שם. והוא בעצם אחד הכוכבים הבולטים במשטרת המנדט. אגב, לצד בכור שלום שטרית, שגם הוא קצין מצוין. והוא בעצם מחבר ה-true crime העברי הראשון. ב-1924, כשהוא עדיין בשירות, הוא מוציא לאור את הספר "חוטאים וחטאים בארץ ישראל", שהוא מספר על כל מיני מעשי פשע שהוא טיפל בהם. ושוב, בסוף, את החברה אי אפשר להכיר רק מההיסטוריה הגדולה, כן, מה עשו המדינאים? מה עשו אנשי הצבא? איפה היה גולומב? ואיפה היה בן גוריון? ואיפה היה ישראל שוחט? עם כל הכבוד, בסוף יש כייסים, ויש פורצים, ויש אנסים, ויש שוטרים.
ורד: שרלוק הולמס הישראלי.
סנ"צ ד"ר שטרית: כן, בדיוק. ואחרי פרישתו ממשטרת המנדט על רקע אי הקידום, הוא בעצם פותח את משרד החקירות הפרטי הראשון בארץ ישראל, ולכן הוא הבלש העברי הראשון. וב-1937 הוא מפרסם ספר שני, שנקרא "במדים ובלא מדים", ששם הוא מביא את כל פרשת שירותו במשטרת ישראל, ואחר כך פרשיות נבחרות שעסק בהן כבלש פרטי.
ורד: אני מבינה שהוא היה מעורב גם ברצח הפוליטי הראשון של יעקב ישראל דהן. אפילו ברצח ארלוזורוב הוא היה מעורב, למרות שהוא…
סנ"צ ד"ר שטרית: כבר לא במשטרה.
ורד: כבר לא היה במשטרה.
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון, הוא כבר לא במשטרה בשלב הזה, נכון מאוד. ואגב, מאוד מעניין שבספר הזה, שני הספרים, גם "חוטאים וחטאים" וגם "במדים ובלא מדים", הוא לא מזכיר, ולו ברמז, את אותו שוד זהב גדול.
ורד: מעניין למה.
סנ"צ ד"ר שטרית: כן. אז זה מאוד מאוד מעניין. באמת, איש מוכשר, הוא כנראה השוטר שכותב, מתאר בצורה מקסימה את מה שקורה, והבאתי איתי קטע שהוא כותב על שודדי דרכים, בספר "במדים ובלא מדים". אז הוא כותב כך: "הארץ יודעת שודדי דרכים. הללו אורבים במסתרים לעוברי אורח, חוסמים בפניהם את הדרך באבנים, הנוסעים מוכרחים להתעכב. ואז יוצאים השודדים מן המארב, תוקפים את הנוסעים ושולחים ידם בביזה. תנאי הארץ עוזרים לכך. כמה גאיות, כמה מערות ונקיקי סלעים פזורים בכל מקום, והם משמשים חורים לגנבים ולשודדים. המשטרה באה, מחפשת, דורשת, אבל אלה כבר במאורותיהם ירבצו, ויד המשטרה קצרה להשיגם".
ורד: אוקיי. אז אחרי הקטע הזה, מה שנקרא, הובלת אותנו ישר אל הפרשייה הבאה, שאחת ה… בוא נגיד היותר צבעוניות שהיו כאן בשנות ה-30, ואני מדברת על אבו ג'ילדה. ש… אתה יודע מה, בוא ניתן קודם כל קצת רקע, מי היה הפושע שהפך ממש להיות אגדה עוד בחייו, ולמה קראו לו אבו ג'ילדה?
סנ"צ ד"ר שטרית: אז עוד לפני שנדבר על האדם, בואי נדבר שנייה על המונח. לצעירים של היום כנראה "אבו ג'ילדה" לא אומר הרבה, אבל בטח לדור של ההורים שלי, אנשים ילידי שנות 40, 50, 60, זה היה מונח נפוץ לשודד, לפושע, היו שירי ילדים ששרו עליו בעברית - "אבו ג'ילדה מלך השדים", וע. הלל כותב על החתול אבו ג'ילדה שתום העין [כך במקור], ואיך הוא מטיל חיתתו…
ורד: אני חושבת שפעם היו אומרים אבו ג'ילדה על מי שיש לו רטייה כמו של… על העין, כמו של משה דיין. נכון? זה היה הרעיון פעם.
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון, כי יש… מייחסים ללוי אשכול, עכשיו, מה זה מייחסים? זה התפרסם בעיתונות בכותרת, שהוא אומר - "למשה דיין יש שני פרצופים, אחד של אבו ג'ילדה".
ורד: אה, אוקיי.
סנ"צ ד"ר שטרית: ולכן נוצר ההקשר הזה, בעיניי. ובאמת, אגב, עד לא כל כך מזמן, אפילו בוויקיפדיה, אם הייתם מחפשים, הייתם רואים שאבו ג'ילדה, ג'ילד זה עור, כן? גלד, אותו שורש בעברית ובערבית, זה על שם רטיית העור שהוא עטה על אחת מעיניו.
ורד: אבל אנחנו יודעים שלא היה לו רטייה על העין, אז מאיפה השם?
סנ"צ ד"ר שטרית: לא. לא הייתה לו. מאיפה השם? שאלה מצוינת, אין לי תשובה לזה. יש טענה שזה על שם אבנט מעור שהיה לו, שזה על שם אלה עטופה בעור שהייתה לו. חברי הטוב, מוחמד אבו סבח, אומר שאבו ג'ילדה בערבית זה קמצן. מישהו שהוא כולו עור ועצמות, שהוא לא ישלם גם בשביל אוכל. אולי זה המקור, ואולי זה שם כללי כזה, שהיה אצלו במשפחה, כי גם לאחיו קוראים אבו ג'ילדה, וגם לבן שלו אחריו קוראים לו אבו ג'ילדה, אבל זה נהיה מונח, ומה ש…
ורד: מותג.
סנ"צ ד"ר שטרית: כן. על איזה עוד ערבי אנחנו יודעים שכתבו שירי ילדים בעברית?
ורד: כן. אז הוא נולד בכפר טמון, לא רחוק משכם. אנחנו יודעים שהוא מגיע ממשפחה מאוד פשוטה, אנאלפבית. יש לו גם איזשהו סיפור אישי מעניין, אני מבינה שהוא התחתן עם אישה נשואה.
סנ"צ ד"ר שטרית: כן, זה סיפור מאוד מעניין. הבן אדם הזה, שמו המלא אחמד חמאד אל מחמוד. כינויו הוא אבו ג'ילדה, בן לחמולת בשאראת מהכפר טמון במזרח השומרון, אזור הררי, אז מאוד קשה לגישה, גם היום לא מאוד נוח. ומסיפורים שמספרים עליו, ומדברים על סיפורים שמספרים עליו הנכדים שלו, היה מדובר באדם די אלים כבר מצעירותו, והסיפור לגבי הנישואים שלו הוא מאוד מעניין. הטענה היא שהוא התאהב באישה נשואה, בשם זריפה, ואפילו עם ילד, אם אני לא טועה, וכנראה שהחיבה הייתה הדדית, ולכן הוא נמלט איתה, והוא שולח לבעלה הודעה שמוטב לו לגרש את אשתו. עכשיו, באסלאם גירושין זה דבר מאוד מאוד פשוט. ומה שמדהים זה שבעלה אכן מגרש אותה. כלומר…
ורד: אמרנו, הם הבינו מאוד טוב רמזים אז, מה שאולי פחות אפשר להגיד עלינו היום. כשמישהו אמר משהו, הבינו גם את מה שהוא אמר, וגם את הסאבטקסט של מה שהוא אמר.
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון. עכשיו, צריך להבין, אם הסיפור הזה נכון, אין לנו הרי הוכחה, זה סיפור שמספרים הנכדים. אם הסיפור הזה נכון, זה משהו חריג בצורה לא נורמלית. כלומר, בחברה הערבית של ארץ ישראל של אותם שנים, גם היום זה לא משהו שעובר בקלות בחברה הפלסטינית, אבל אז, על אחת כמה וכמה, כלומר, כנראה בהחלט היה ידוע כאדם שלא כדאי לריב איתו.
ורד: לא כדאי להתעסק איתו. ואנחנו יודעים שהוא באמת הטיל את מרותו ואימתו על כל תושבי אזור שכם והשומרון. ובאיזשהו שלב, לא אמרנו את המובן מאליו, הוא היה שודד מאוד מאוד אלים, אבל גם רוצח תוך כדי מעשה השוד, שזה משהו שכבר מעלה את הסיפור שלו לרמה שכל המשטרה הבריטית בעצם על הרגליים.
סנ"צ ד"ר שטרית: כן, המשטרה הבריטית על הרגליים, אבל לא רק כי הוא רוצח, אלא בגלל מי שהוא רוצח. אז הסיפור של אבו ג'ילדה מתחיל בינואר 33', כאשר עוד לא קוראים לו אבו ג'ילדה, אוקיי? יש כנראה שוד שמסתבך, גונב בעלי חיים, כמה כבשים, לבני החמולה שלו. וכשהם… תמורת כופר, וכשהם באים איתו בדברים זה מסתבך, וזה נגמר בכך שהוא רוצח שלושה מבני משפחתו. עד כאן - לא נעים, לא מאוד נורא.
ורד: בתוך מה שנקרא רצח בתוך הקהילה. אמרנו, זה פחות מעניין אותנו.
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון, אנחנו לא רואים את משטרת המנדט יוצאת לחפש אותו כמו שהיא תצא אחר כך. אבל בעקבות זה הוא לא יכול להישאר בכפר. הוא יוצא להרים והוא מקים כנופיה. עכשיו, כנופיה, גם כאן, תקראו בספרים, אז אבו ג'ילדה, היו לו עשרות שודדים, והוא היה חבר של אבו דוּרה ושל עוד כל מיני שודדים, כל מיני ראשי קבוצות חמושות מהמרד הערבי, אנשים שהיו פעילים לאומיים. לא היה ולא נברא. אנחנו יודעים על חמישה אנשים סך הכול שהיו בכנופיה הזאת. שניים מהם גם ממלאים חלק די משמעותי בסיפור. אחד שמו אל-ערמיט, והשני שמו אבו דוֹלֶה. שניהם עבריינים נמלטים. הם בורחים מפלוגת עבודות הכפייה שיש לשירות בתי הסוהר הבריטי, ומצטרפים אליו, והם מסתובבים באזור של שכם ובאמת שודדים. ומה שאנחנו יודעים מהנתונים של המשטרה זה שהם שודדים כפריים ערבים, בפברואר, במרץ, באפריל. פשוט חוסמים את הדרך, לוקחים את הרכוש של כל מי שנמצא שם ומשלחים אותם לדרכם. לפעמים מרביצים לאותם אנשים. אבל ב-22 במאי 1933, איתרע מזלם של שני שוטרים ערבים, רכובים על סוסים, ליפול על מארב של אבו ג'ילדה. והם מובלים למערה יחד עם כל שאר הקורבנות, עד שהצטברו מספיק אנשים כדי לשדוד. ושם אבו ג'ילדה רוצח את אחד השוטרים. שוטר בשם אל-אסלי. עד היום לא ברור למה. יש טענות שזה שוטר שהיכה אותו בצעירותו, את אבו ג'ילדה. יש טענות שאבו ג'ילדה שנא שוטרים ואמר "אני אהרוג כל שוטר שיגיע לידיי". קשה לדעת. העדויות על המקרה הזה לא לגמרי מהימנות.
ורד: אבל בכל מקרה, אז כהיום, ברגע שיש רצח של שוטר, זה בעצם קו אדום. אף פעם המשטרה לא הייתה סבלנית…
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון.
ורד: ולא הייתה מוכנה לרצח שוטרים, וזה בעצם הטריגר להתחיל אה…
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון. נכון מאוד. ומתחיל מרדף, מתחיל מרדף די יסודי אחר אבו ג'ילדה. הוא כולל מה שנקרא באנגלית flying columns, טורים מעופפים. היום היינו אומרים "ניידים", כן? זה פשוט כוחות שנעים בכל מקום. המהירות מקנה להם את השם "מעופפים", לא שום מטוס או מסוק שהיה שמה. ומנסים למצוא את השודדים שמסתתרים איפשהו במרחב הכפרי. זה לא עוזר. האנגלים קוראים לזה "wild geese chase", כן? מרדף אחרי אווזי פרא, משהו שהוא חסר תכלית. מנסים ללחוץ על הכפרים. אם יודעים שיש כפר ש…
ורד: להסגיר אותו.
סנ"צ ד"ר שטרית: שסייע לאבו ג'ילדה, שיש שם את בני משפחתו שלו, של אל-ערמיט, אז עושים שם מבצעי חיפוש. וצריך להבין שמבצע חיפוש של משטרת המנדט לא נועד למצוא שום דבר. הוא נועד להעניש והוא נועד להרתיע. אלה הפקודות. כלומר, נכנסים לכפר, מרכזים את כל הגברים במקום אחד, את הנשים במקום אחר, ופשוט עוברים ביסודיות בית בית ומחריבים את כל התכולה שלו. הרעיון הוא שבפעם הבאה שאבו ג'ילדה יגיע, אז אתה מהר מהר תלך ותודיע לבריטים, כי אתה לא רוצה שיבואו ויחפשו אצלך בכפר. עוד שיטה מעניינת היא לגייס מה שנקרא "שוטרים מיוחדים". מגיעים לכפר, אומרים "טוב, אנחנו מבינים שהשודדים נעזרים בכפריים האלה, אז אנחנו חייבים שיהיו פה שוטרים". אז מגייסים מתושבי המקום, אנחנו ביישוב העברי, נקרא לזה "נוטרים" כמה שנים אחר כך, נותנים להם נשק, נותנים להם איזשהו בית בכפר, ומחייבים את תושבי הכפר לשאת בעלות המשכורת והכלכלה של אותם שוטרים מיוחדים. זאת אומרת, מטילים קנס על הכפר.
ורד: וזה עזר?
סנ"צ ד"ר שטרית: זה עזר מאוד, כי הבריטים כאמור טיפשים הם לא, וכשהם רוצים להיות רעים במיוחד, כמו במקרה הזה, אז למשל, בכפר של אל-ערמיט, הם דואגים שאותם שוטרים מיוחדים יהיו מחמולה שעוינת את תושבי הכפר.
ורד: אוקיי.
סנ"צ ד"ר שטרית: כלומר, "חברים, אתם רוצים שנוציא את השוטרים האלה? כדאי שתתחילו להגיע".
ורד: לא הבנתי אם זה עזר לתפוס את אבו ג'ילדה, כי היו לו אחר כך עוד הרבה מאוד פרשיות של שוד, והם לא מצליחים לעלות עליו.
סנ"צ ד"ר שטרית: אז זה עזר, זה עזר בזה שאותו אבו דולה, אחד השותפים ואחד המעורבים ברצח, מסגיר את עצמו. הוא מסגיר את עצמו בספטמבר, כי הוא מבין שלא כדאי להיות מבוקש על רצח של שוטר, והוא מסגיר את עצמו אחרי לחץ רב שמפעילים על המשפחה שלו, וכנראה שהתנאי שלו להסגרה זה שלא יוציאו אותו להורג, ואכן הוא לא נידון למוות, הוא נידון למאסר מאוד ארוך, והוא מצטרף לחיפושים אחר אבו ג'ילדה. לא מצליחים לתפוס אותו. עכשיו, קורה כאן משהו במקביל, כי כאשר אבו ג'ילדה רוצח את בני משפחתו, בעיתונות הערבית מדווחים על זה, מדווחים על זה שיש לֶס וואקָטיל, יש שודד ורוצח שפועל זה, וקוראים לו חמד אל חמאד, כלומר נוקטים בשמו. אחרי הרצח של אסלי זה כבר מקבל תהודה תקשורתית רחבה יותר, כולל בעיתונות העברית. ואז סביב ספטמבר 33' נולד אבו ג'ילדה, ולא סתם אבו ג'ילדה, "אל-מליכ אבו ג'ילדה", המלך, מכנים אותו בעיתונות מלך פלסטין. למה?
ורד: אנחנו מדברים על אזור ש… על תקופה שבה מתחילות הפרעות. אני מניחה שיש איזשהו גל לאומי, לאומני.
סנ"צ ד"ר שטרית: לא פרעות, אבל ב-1933 יש גל של מחאה ערבית, לאומית, נגד שלטונות המנדט. יש… אנחנו קוראים לזה "המאורעות שלא אירעו", כי באוקטובר 1933 גל של הפגנות שהן די אלימות, שמפוזרות בהפעלת הרבה מאוד כוח. יש 23 מפגינים שנהרגים, ועוד שוטר ערבי שנהרג ביפו, בכיכר השעון.
ורד: המחאה של הערבים נגד הבריטים על ההכרה שלהם ב…
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון. נגד המדיניות הבריטית כלפי ישראל.
ורד: שבעצם תומכת ביישוב הציוני.
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון, זה על רקע המשא ומתן שיש בלונדון, ורצון להקים מועצה מחוקקת, שהיהודים מתנגדים, והערבים תומכים. כלומר, יש כאן באמת תנועה לאומית.
ורד: שתגיע לשיאה שלוש שנים אחר כך, במרד הערבי הגדול.
סנ"צ ד"ר שטרית: במרד הערבי הגדול, נכון. והיא צריכה גיבור, ואבו ג'ילדה הופך להיות הגיבור הזה. ופתאום מספטמבר 33', ועד שהוא נלכד באפריל 34', הבן אדם הזה כוכב מדהים בתקשורת הערבית. אין יום כמעט בלי איזושהי כתבה על איפה הוא, ומה הוא עושה, ואיך הוא הצליח להתחמק מהבריטים שמחפשים אותו. והבריטים בשלב הזה שולחים מטוסים של חיל האוויר, כדי לנסות לסייע בחיפושים אחריו, ומפעילים סוכני חרש, ומפעילים כוחות מאוד מאוד גדולים.
ורד: אבל אני הבנתי שהוא גם מאוד נהנה מזה, זאת אומרת, הוא בעצמו יחצ"ן לא רע. הוא מזמין עיתונאי לצלם אותו על איזשהו רקע נוף, זאת אומרת, הוא מאוד נהנה מה…
סנ"צ ד"ר שטרית: אז זו פרשה מעניינת, כי באמת בסופו של דבר, בינואר 34', העיתון "פלסטין", שזה העיתון בעל התפוצה הרחבה ביותר בערבית בארץ ישראל, מפרסם בגיליון יום שישי שלו, שזה הגיליון המאויר, תמונות שער, חתומות, של אבו ג'ילדה, אל-ערמיט, ועוד שניים מחבריהם. וזה תחת הכותרת "תמונותיו של המלך אבו ג'ילדה". אגב, אם אבו ג'ילדה הוא אל-מליכ, אז אל-ערמיט הוא אל-וזיר. הוא ראש השרים של אותו מלך.
ורד: ראש השרים, כן.
סנ"צ ד"ר שטרית: ולא כל כך ברור מה הרקע פה. והמשטרה מנסה, היא חוקרת את העורך של "פלסטין", כדי להבין איך הגעתם אליו, אבל עד כמה שאני יודע, הם לא מצליחים להגיע לקצה חוט.
ורד: שוב, צריך להבין את הנושא הזה, כי בסופו של דבר, הרוב המוחלט של מי שנפגע ממנו זה פלסטינים, זה לא האוכלוסייה היהודית. והם אלה שנפגעים, וגם הם אלה שהופכים אותו לכזה סמל שלהם. זאת אומרת, הוא נכון, הוא לא, עד כמה שידוע לנו, הוא לא פגע ביהודים.
סנ"צ ד"ר שטרית: ככה, קודם כל, גם הוא לא פגע בפלסטינים, כי עוד לא היו פלסטינים. פגע באוכלוסייה הערבית, בערביי פלסטינה, או ארץ ישראל.
ורד: אוקיי.
סנ"צ ד"ר שטרית: כן, וכותב על זה אבא אחימאיר. ואבא אחימאיר לא כותב על זה סתם. אבא אחימאיר, ב-34' נעצר בעקבות רצח ארלוזורוב. הוא יושב בכלא המרכזי בירושלים, בדיוק אחרי שתופסים את אבו ג'ילדה. והם מכירים אחד את השני. וביומן שלו, שיוצא אחר כך בספר "רפורטז'ה של בחור ישיבה", הוא מספר על ההיכרות שלו עם אבו ג'ילדה, והוא כותב "מה אשם אבו ג'ילדה, שאיפה שהוא גר יש רק ערבים?" ולכן אבו ג'ילדה שודד רק ערבים. יותר מזה - הוא שודד רק ערבים עניים. אפילו, לפי התיאורים בדו"חות המשטרה, עניים מרודים.
ורד: ובכל זאת הוא הופך לסמל.
סנ"צ ד"ר שטרית: אני חושב שזה עוזר לו להפוך לסמל. אגב, קוראים לו רובין הוד, והמעללים שלו מתפרסמים גם בעיתונות ברחבי העולם.
ורד: אמרנו שהוא רצח שלושה, בהתחלה, קרובי משפחתו, ואחר כך הוא רוצח שוטר, יש פרס כספי מאוד גדול.
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון.
ורד: ואחר כך הוא ירצח עוד שוטר, ואז כבר הבריטים ממש נותנים פרס של כמה? 350 לירות?
סנ"צ ד"ר שטרית: 350 לירות שטרלינג.
ורד: שזה גם כן הון עתק באותם זמנים, כי… מתי הוא יהרוג את השוטר החמישי?
סנ"צ ד"ר שטרית: בספטמבר, ספטמבר 33', במהלך מרדף. זה שוטר מיוחד, אחד מאותם כפריים שמשלמים לו כדי לשמור על איזשהו כפר. גם, אין לי פה את הפרטים של האירוע הזה, אבל כנראה במהלך מרדף או איזשהו מפגש ביניהם אבו ג'ילדה הורג אותו, ואז הוא נעלם. והוא נעלם בדיוק, ספטמבר-אוקטובר, כלומר, כשעכשיו התנועה הלאומית הזאת צריכה גיבור, יש לה גיבור. והגיבור הזה לא פוגע כרגע באף אחד. ואין שום דיווח על מעשה פשע שלו מספטמבר 33' ועד שהוא נלכד באפריל 34'. עכשיו, יותר מזה, אני אומר, לו באמת היה רובין הוד, לוקח מהעשירים ונותן לעניים, אני בספק כמה העיתונים הערבים שבפלסטינה, שכולם היו בבעלות אנשים עשירים, היו הופכים אותו לכזה גיבור גדול. כלומר, הוא היה הגיבור הקלאסי. ומהר מאוד אנחנו מגלים, שלמשל ברמדאן, הוא מוציא הודעה שהוא לא שודד, והוא רק מתפלל וצם. עכשיו כל מי שקורא בעיתונות הערבית את המכתב הזה, אין מצב שְפלאח מ-טָמוּן ניסח את זה.
ורד: ונזכיר, הוא היה אנאלפבית.
סנ"צ ד"ר שטרית: כן.
ורד: אבל אינטליגנט.
סנ"צ ד"ר שטרית: כן. אנחנו גם קוראים שהוא אומר שהוא מפסיק לשדוד, והוא עובר לגבול הלבנון, כדי לתפוס מהגרים יהודים לא חוקיים. ומאחר ויש על זה פרס, ככה הוא גם יממן את עצמו. גם זה לא היה ולא נברא. ועוד כל מיני סיפורים מסיפורים שונים, על איך בעצם מדובר בגיבור לאומי, שנרתם לטובת המאבק הערבי נגד שלטונות המנדט. והסיבה היא שהוא פשוט מביך מאוד את שלטונות המנדט. הוא היחיד כרגע שעומד מול אותם שלטונות. והם מנסים, וכל האימפריה הבריטית הענקית הזאת, מנסה לתפוס איזה פלאח מסכן. בסדר? ולא מצליחה.
ורד: בסופו של דבר, אבו ג'ילדה נתפס. זה קורה באפריל 1934. ובתום משפט קצר מאוד…
סנ"צ ד"ר שטרית: יומיים.
ורד: אני מבינה שהוא נמשך ממש ימים ספורים, והוא נידון למוות. אבל באמת, כמו שאמרנו… ומוצא להורג, נכון? באוגוסט באותה שנה.
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון.
ורד: אבל כמו שאמרנו, בחלוף הזמן והשנים, הוא עוד ועוד, המיתוס שלו, האתוס סביבו, הולך ומתגבר עד כדי כך שאני מבינה שעד היום יש מי שעולים לקבר שלו בכפר הולדתו, טמון. אגב, גם הבן שלו יהפוך לטרוריסט, והוא ייהרג.
סנ"צ ד"ר שטרית: פאדי. נכון. פאדי אבו ג'ילדה נהפך לחבר אש"ף, והוא נהרג בסוף בהיתקלות עם צנחנים, אם אני לא טועה.
ורד: במשהו באזור…
סנ"צ ד"ר שטרית: 68', אם אני לא טועה.
ורד: מלחמת ההתשה, שם בארץ המרדפים.
סנ"צ ד"ר שטרית: כן, נכון.
ורד: אז זה ממש מקרה קלאסי של פושע שהופך לאיזה דמות מיתולוגית.
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון, נכון מאוד. וזה קורה כאמור בזמן אמת. וכאשר שנתיים בדיוק, אפשר לומר, בסדר? באפריל 36', כשפורץ המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, מפרסמים בעיתון "א-דיפאע" שיר שכותרתו "כוּלְנא אבו ג'ילדה", כולנו אבו ג'ילדה. והם כותבים בשיר הזה, "תזהיר", הוא פונה אל הקורא הערבי, "לך תזהיר את ג'ון הבריטי ואת כהן היהודי, שאל-ערב כולהם אבו ג'ילדה". הערבים כולם אבו ג'ילדה. והם גם אומרים במבוא לשיר, הכנופיה של אבו ג'ילדה שיגעה את משטרת המנדט במשך שנה, והם הביאו מטוסים וכלבים, ולא הצליחו לתפוס אותם. ועכשיו, כשהקבוצות החמושות יוצאות להרים, הם יראו מה זה באמת להתמודד עִם עַם של אבו ג'ילדות. כלומר, הוא נהיה גיבור לאומי שלא בטובתו. הוא לא ידע שהוא כזה. במשפט שלו הוא לא מוציא מילה וחצי מילה, לא על המאבק הלאומי, ולא על דת ולא על כלום. להפך, הוא מכחיש, הוא טוען שהוא מסתובב עם רובה כי הוא צד איילות. אל-ערמיט אומר שהוא מסתובב עם רובה כי הוא מפחד מהמשטרה. כלומר, אין שום טיעון של שניהם במשהו. עכשיו, מה שמעניין, שעורך הדין שלהם, בגלל שמדובר בכאלה סלבריטים, זה חסן סידקי ביי, אל-דג'אני. פעיל לאומי, ערבי, מהמובילים שבהם, שלימים יירצח בהוראת המופתי, במרד הערבי, והוא מייצג אותם פרו בונו. כלומר, אפילו עורך הדין חושב שהנה יש כאן הזדמנות להפוך את זה לאיזשהו משפט ראווה, משהו שיוכל לקדם את העניין הלאומי הפלסטיני.
ורד: והם אפילו לא ידעו שהם כאלה.
סנ"צ ד"ר שטרית: הם לא ידעו, הם בשום שלב גם לא אמרו. אבו ג'ילדה לא מבקש חנינה, שזה מעניין. אל-ערמיט, הוא עצמו לא, אבל אמו פונה לנציב העליון, ויש את המכתב הזה בארכיון המדינה, הוא נוגע ללב, היא כותבת ומתחננת על חיי בנה. אגב, מה שמעניין, שהבריטים מוציאים אותו להורג, למרות שעל פי כל העדויות הוא לא נטל שום חלק ברצח של השוטר, בכלל היה מחוץ למערה כשזה קרה. כלומר, הסיבה להוצאה שלו להורג כנראה הייתה כי רצו לגמור את העניין. אגב, הם נשפטים אך ורק על הרצח של השוטר חוסיין אל-אסלי. לא עניינו את הבריטים בהקשר הזה שום נושא אחר. הם רצו משפט מהיר שייגמר בתלייה.
ורד: וגם שזה לא ייגרר לאיזשהו סוג של משפט ראווה ומשפט פוליטי, כמו שאנחנו יודעים, שמשפטים כאלה כשהם נמרחים הרבה זמן, זה מה שהם הופכים להיות.
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון מאוד. ומה שמדהים, שזה שם שהוא עדיין רלוונטי. כלומר, יש מיצג אומנותי שעשו שני סטודנטים לאמנות ממוצא פלסטיני, שמוצג בביאנלות ברחבי העולם. יש, תחפשו, הם בנו אתר אינטרנט, abujildeh.com, שמראה שם הרבה מאוד מידע עליו. כלומר, הדמות הזאת עדיין חיה. ומה שמדהים, שגם משאילים את השם הזה. אז יש עוד שודד בשנות ה-50, שקוראים לו אבו ג'ילדה, שתופסים אותו ביערות הכרמל. ובעיתונות הערבית קוראים למאפיונרים אמריקאים בשם אבו ג'ילדה אל-אמריקי. ואפילו מצאתי באיזשהו עיתון משנות ה-40, ערבי שקורא ליאיר שטרן - אבו ג'ילדה יהודי. כלומר, זה ממש נהיה מותג.
ורד: כן, מותג לגמרי.
סנ"צ ד"ר שטרית: וכאמור, בלי שום קשר לאדם עצמו. זה מדהים איך תקשורת, איך תפיסה, איך zeitgeist, קוראים לזה, כן, רוח התקופה, הופכת אדם, שהיה עבריין פלילי, באמת, פשוט לחלוטין, לגיבור לאומי.
ורד: הזכרנו כבר בפתיח שמצב הכבישים בארץ ישראל היה קטסטרופלי. אני יודעת שממש לאחרונה השלמת עבודת מחקר ראשונה מסוגה שקושרת בין המוטיבציה של הבריטים להשתלט על המרד הערבי בכלל ועל הפשיעה החמורה הזאת של שוד אלים בפרט, באותם מקומות שהיו חסרים תשתיות תחבורה, לבין ההחלטה שלהם להשקיע בסלילת כבישים. כלומר, המהלך לסלילת מאות קילומטרים של כבישים תוך שנה וחצי בלבד לא נולד דווקא מתוך הרצון לשפר את איכות התחבורה בארץ. וזה די מוזר לחשוב שכמה מהכבישים שאנחנו נוסעים עליהם היום, במיוחד באזור הצפון, נסללו בעצם כתוכנית למאבק בפשיעה בשנות ה-30 וה-40.
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון, נכון. וצריך לומר שהמרד הערבי הגדול מתחיל בשוד דרכים. ב-15 באפריל 1936, ליד נור א-שמס, בצפון השומרון, מניחים מחסום, וכאשר מצטברות שם מכוניות, מגיעים השודדים החמושים, והם עושים, האמת זה לא שוד, זה אקספרופריאציה. הם לוקחים תרומות מהנהגים עבור המאבק הלאומי הערבי. השודדים האלה הם אנשים שקוראים לעצמם איחואן אל-קסאם, הם בעצם ממשיכי דרכו, חבריו, של השייח' עז א-דין אל קסאם, שנהרג בנובמבר 35' על ידי משטרת המנדט. והם בעצם רוצים לממן פעילות צבאית נגד המנדט הבריטי. והם מוצאים שלושה יהודים וגרמני טמפלרי באותה שיירה, מרכזים אותם במכונית אחת, הם חושבים שהטמפלרי הוא גם יהודי, ויורים בהם, ומהיריות האלה נהרגים שני יהודים, והאירוע הזה הוא הניצוץ שמתחיל את המרד הערבי.
ורד: ואם נחזור באמת לעניין של המוטיבציה של הבריטים, שהם מבינים שהם חייבים להשקיע פה בתשתיות, כי אחרת הם פשוט לא יצליחו להשתלט על הפשיעה, אז על מה אנחנו מדברים? על איזה היקפים?
סנ"צ ד"ר שטרית: אז ככה, צריך להבין שהבריטים משקיעים מעט מאוד בתשתית דרכים עד למרד הערבי, בכוונה. הם משקיעים הרבה בתשתית המסילות ברזל, מסילות רכבת. כי על הכביש כל אחד יכול לנסוע. הרכבת שייכת לממשלה. ולכן, עדיף לבריטים שאם מישהו רוצה, איזה חקלאי רוצה להוביל את התפוזים שלו מהפרדס לנמל יפו, שהוא ייעזר ברכבת שלהם ולא ייקח את זה במשאית שהוא ירכוש או עגלה. ולכן, עד 1936, מתחילת המנדט, סוללים כ-800 ק"מ כביש. עושים את החלוקה בשנים. זה באמת מעט מאוד יחסית. ורוב הדרכים אגב, לא מתאימות לנסיעה בחורף. כלומר, כל קיץ צריך לרצף אותם חדש.
ורד: זה לא הכבישים שאנחנו מכירים היום. זה בעצם דרכים כבושות.
סנ"צ ד"ר שטרית: אין זיפות. נכון, דרכים כבושות. והמרד הערבי, בדיוק כמו שכותבים באותו עיתון בתחילת המרד, פתאום יש להם המוני, המוני, המוני אבו ג'ילדות. המורדים פועלים, מה שאז נקרא כנופיות, אבל בעצם אלה קבוצות חמושות של לוחמי גרילה, מאוד מאומנים, מאוד מיומנים, שפועלים בעיקר באזורים ההרריים של ארץ ישראל - השומרון, אזור הרי ירושלים וחברון, וכמובן הגליל. וכשאין דרכים, קשה מאוד לצבא הבריטי להגיע למקומות האלה וללכוד את אותם לוחמי גרילה. קשה לו גם להגיע לכפרים בלי להתגלות בדרך, כי ברור שאם אתה עכשיו נוסע עם שיירה של עשרות כלי רכב באיזה שביל עיזים כזה, שבקושי עביר, עד שאתה תגיע לכפר, אם היה שם מורד, אז הוא כבר מזמן בלבוש אזרחי, והוא יגיש לך קפה. וכותבים את זה הבריטים, יש קצין שכתב משהו מקסים במכתב הביתה, אומר - "אני יודע שמי שמגיש לי את הקפה בכפר, יורה עליי כשאני יוצא מהכפר".
ורד: וואו.
סנ"צ ד"ר שטרית: ולכן הם מבינים שאין ברירה, אלא לשפר את התשתית. וב-1937 מגיע לכאן מומחה ללוחמה בטרור, בחור בשם צ'ארלס טגארט, אנחנו מכירים אותו בעיקר מגדר הצפון, הוא הראשון שעולה על הרעיון הזה של לשים גדר על גבול, ומהמצודות שקרויות על שמו. אבל יש לו עוד רעיון, והרעיון הזה אומר שחייבים לשפר את תשתית הדרכים בארץ ישראל. וב-1938, במאי, הצבא הבריטי יוצא למבצע שנקרא "כיבוש הכפרים". מקימים מוצבים בעשרות כפרים ערביים, מוצבי קבע, והמטרה של המוצבים האלה היא גם למנוע את השימוש בכפרים האלה מאותם מורדים, אבל גם בעצם לגייס את הכפריים לשיפור תשתית הדרכים.
ורד: והם בעצם אלה שסוללים את הדרכים.
סנ"צ ד"ר שטרית: כן, כן.
ורד: על כמה קילומטר? אתה אומר שזה בין 38', אנחנו יודעים שהמנדט הסתיים ב-48', כמה קילומטרים של כבישים נסללים בעשור הזה?
סנ"צ ד"ר שטרית: אני לא יודע בעשור, ואני יכול להגיד לך שבין מאי 38' לאפריל 40' סוללים 700 קילומטר כביש.
ורד: שזה כל מה שנבנה עד אז.
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון. כלומר, הקצב הוא מדהים, הוא מטורף. ובעצם מה שהבריטים עושים פה זה שני דברים. אחד, מייצרים לעצמם תשתית דרכים, ועכשיו קל יותר לנוע, וקל יותר להגיע ממקום למקום, והצבא יכול לשלוט טוב יותר. בעצם הם מאפשרים לסגור שטח. כלומר, הדרך לא נועדה רק להביא אותי מכפר לכפר, אלא מאפשרת לי לתחום, באמצעות סיורים, תא שטח יחסית קטן, ועכשיו אני יכול להיכנס פנימה וללכוד את מי שבפנים. אבל דבר שני שהם עושים, בעצם הם מונעים מהמורדים כוח אדם. במקרה מדהים, שנה לפני כן, ב-37', מאו דזה-דונג מפרסם את הספר שלו על הגרילה. ובספר שלו, בזמן שהוא מנהיג את הגרילה הקומוניסטית בסין, הוא כותב שהגרילה הם דגים, והעם הם האגם. אז הבריטים מייבשים את האגם. כי מה שהם עושים, הם נכנסים לכפר, לוקחים את כל הגברים, הם לא יודעים - יש שם מורדים, אין שם מורדים, מה זה משנה? עכשיו, כל הגברים האלה הולכים וסוללים בשבילהם כביש ביום, כנראה שהרבה כוח לצאת לרעות בלילה, לא יהיה להם.
ורד: ובכל זאת, היה את המרד הערבי.
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון, אבל זה הצעד שבעצם מתחיל את החיסול שלו. אגב, מלווה החל מנובמבר 38' במעצרים מנהליים המוניים. אנחנו מדברים על אלפי אנשים שפשוט שמים אותם במחנות ריכוז, ככה הבריטים קוראים לזה, "concentration camps". וסוללים עבור הבריטים את אותם הכבישים. מהר מאוד הבריטים משלבים יחד עם המקל המאוד מאוד קשה… ואגב, הם מציינים, יש באחד מהביטאונים של הצבא הבריטי שמתפרסמים שם, שהרבה מקלות נשברו על גבות סרבנים.
ורד: או-אה.
סנ"צ ד"ר שטרית: כן, הם בהחלט גאים באיך שהם עודדו את הערבים לעבוד. אבל מהר מאוד הם מוסיפים למקל הזה גם גזר. הם מתחילים לשלם. כלומר, הכפריים מבינים שבכל מקרה הם הולכים לסלול כבישים. השאלה האם הם יסללו את הכבישים בזמן שמרביצים להם, או בזמן שהם מקבלים משכורת לא רעה בכלל. זה מגיע עד כדי כך שבתחילת 1940 יש דיווח על שני כפרים באזור ירושלים, שנלחמים ביניהם על הזכות לקבל את המכרז לסלול את הדרך עבור הבריטים. כלומר, זה נהיה גם אמצעי שליטה ואמצעי לשימור השקט.
ורד: כן, המקל והגזר.
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון.
ורד: תמיד השלטון, כל שלטון אוהב את המקל והגזר. אבל כדאי גם לציין שלא מעט ממקרי שוד הדרכים, שהיו גם שוד רכבות ובנקים, בוצעו על ידי ארגוני המחתרות. אני מתכוונת ללח"י והאצ"ל. זאת אומרת, הם סייעו להם במידה רבה לממן את הפעילות שלהם באמצעות הכסף הזה שנשדד - נשק, אוכל, הפצת כרוזים. והסכום הגדול ביותר שנשדד אי פעם התרחש בלילה של ה-12 בינואר 1946, כאשר לוחמי אצ"ל השתלטו על רכבת שהעבירה את סכום כספי המשכורות לאנשי המנדט הבריטי, שהיו מקבלים את הכסף מאנגליה אל ארץ ישראל. זה היה משהו ככה באזור חדרה. היו ברכבת תיבות שהכילו 35 אלף לירות. שוב, סכום עתק, אז כל זה באמת מביא לאיזושהי תחושה שלא היה פה לאף אחד ביטחון - לא ליהודים, לא לערבים, לא לאנגלים, לא ברכבות, לא בדרכים. זה תחושה שאתה יוצא מהבית ואתה פשוט לא מוגן.
סנ"צ ד"ר שטרית: נכון. אז זו אגב, צריך לומר, המציאות ברוב המקומות בעולם, ברוב ההיסטוריה. לא במקרה, בסופו של דבר הגיעו למסקנה שצריך מדינה וצריך חוק וצריך משטרה.
ורד: מה אגב הבריטים עשו אז עם הלח"י והאצ"ל ו…?
סנ"צ ד"ר שטרית: מה הם עשו? אז אולי, למזלנו הרב, כן, אלה שיושבים עכשיו באולפן בירושלים ומדברים בעברית, הם לא עשו ליישוב היהודי את מה שהם עשו לערבים במרד הערבי הגדול. ניסיונות להפעיל כוח דומה, כולל אגב מעצרים מנהליים המוניים, ישנם, אבל זה לא בהיקפים של המרד הערבי, בטח גם לא כמויות ההרוגים. הבריטים הורגים כ-2,500 ערבים במהלך המרד. מספר שנמוך בצורה דרמטית ממה שכתוב במחקר בהרבה מקומות, אבל עדיין זה מספר מספיק גבוה, מתוך זה רק חצי, אגב, זה מורדים. וכלפי היהודים הם יותר רכים, מהבחינה הזאת, פחות כלפי אנשי הלח"י, כלומר, את אנשי הלח"י כשהם מצליחים לתפוס, יוצא שכמו אברהם שטרן, יאיר, ואחרים, הם נורים כשהם מנסים להימלט, ולא תמיד ברור מה קדם למה - ניסיון הבריחה למוות או המוות לניסיון הבריחה.
אבל הבריטים ב-46', בטח גם אחר כך ב-47' נמצאים במצב אחר. כלומר, מהאימפריה הכי גדולה והכי חזקה כבר אימפריה בדעיכה. מלחמת העולם השנייה מרוששת אותם לחלוטין, השואה מאוד מקשה על פעילות כוחנית נגד יהודים, במיוחד בכל מה שקשור בדעת הקהל בארצות הברית. ובריטניה תלויה בארצות הברית למחייתה, בשנים האלה יש צנע בבריטניה. אנשים, אין לחם לאנגלים, ובנוסף…
ורד: זאת אומרת, אותו מבצע ענק שהם עשו אז, לצורך העניין, לתפוס את הקיבוץ החשאי, עם חצי מהסכום, הם לא היו מסוגלים לעשות ב-46'.
סנ"צ ד"ר שטרית: לא, הם לא יכלו לעשות את זה, הם גם ידעו כבר שזו מטרה אבודה. והבריטים בשלב הזה בעיקר מנסים לא להיות האחרונים שנהרגים עבור מטרה אבודה שכזאת. הם מסתגרים בבווינגרדים שלהם ב-47', ובאמת, באמת מחכים שזה יעבור. אין סיבה לאנגלי להשקיע בפענוח פשעים בארץ ישראל בשנים האלה.
ורד: לסיום, שלומי, אין ספק שהבריטים השאירו לנו כמה ירושות מאוד יפות. אמרנו, מערכת הכבישים, שהם התחילו לסלול, יש שיגידו שחבל שהם לא נשארו כאן להמשיך לשפר לנו את התשתיות התחבורתיות הלא מי יודע מה שיש לנו כאן, וכמובן, מערכת משפט חזקה ועצמאית, כמו שמקובל במסורת הבריטית, וכל מבנה השירות הציבורי, ומערכת המיסוי. מעניין לשמוע דווקא ממי שמתמחה בנושא, מה התרומה הכי חשובה לדעתך של המנדט הבריטי למשטרה שלנו, של מדינת ישראל הריבונית?
סנ"צ ד"ר שטרית: כן, אז לפני כן הזכרת את בתי המשפט, וזה גם דבר מעניין. מערכת המשפט שלנו היא אכן מורשת של המנדט, אבל היא ממש לא בריטית.
ורד: כן.
סנ"צ ד"ר שטרית: בבריטניה יש מושבעים. בארץ ישראל אין, ואין מושבעים בארץ ישראל, ובמושבות האחרות מאותה סיבה, שדוד תדהר לא מתקדם. לא סומכים על הנייטיבס, כך שזה דבר מאוד מעניין.
ורד: אבל עדיין, אנחנו מבוססים על החוק הבריטי, ולא על… זאת אומרת, בסופו של דבר התשתית המשפטית…
סנ"צ ד"ר שטרית: כן, על החוק הקולוניאלי הבריטי, וזו ההבחנה שצריך לעשות.
ורד: נכון, בהחלט.
סנ"צ ד"ר שטרית: ואני חושב שהתרומה הכי גדולה של משטרת המנדט למשטרת ישראל, ראינו אותה בשבעה באוקטובר 2023. כי משטרת ישראל בעצם נבנתה מיסודה על בסיס משטרת המנדט. לא מתוך איזושהי מחשבה, אלא מאילוץ. קמה מדינה באש קרבות, כמו שכתוב בשיר, אז פשוט המשיכו עם מה שיש. ובמקום להקים משטרות עירוניות נפרדות, שיתמקדו במתן שירות לאוכלוסייה, נשארנו עם מבנה ארצי, עם משטרה קולוניאלית, שהייעוד שלשמו היא נבנתה, משטרת המנדט, היא בעיקר שמירה על ביטחון הפנים. ומשטרת ישראל עוסקת בביטחון פנים מאז הקמתה, וזה משהו שהוא לא זר לה. אחרי 74', 1974, היא גם קיבלה אחריות חוקית לביטחון הפנים במדינת ישראל, ובעצם זה יצר אצלנו איזשהו שוטר שהוא… הוא דו-תכליתי. מצד אחד, כל שוטר ושוטרת צריכים לדעת לתת שירות, לפתור את הבעיות של האזרחים, כמובן להתעסק בתחום המקצועי שלה או שלו, אבל גם לדעת להתמודד עם אירוע טרור, אם דבר כזה קורה. וגם המשטרה מחזיקה הרבה מאוד יחידות, שזה תחום עיסוקן. ובשבעה באוקטובר אנחנו ראינו את זה. ראינו את זה לא ביחידות, או לא רק ביחידות משמר הגבול, בימ"מ, החטיבה הטקטית, יחידת יואב של מחוז דרום, יחידות באמת מצוינות של שוטרים שהם גם לוחמים. ראינו את זה…
ורד: שדרות.
סנ"צ ד"ר שטרית: כן, ראינו את זה בשוטרים מן השורה, שנמצאים במסיבה בנובה, שבכלל לא לוחמים בשום דרך. היו שם שוטרי סיור, והיו שם שוטרי תנועה, והיה שם חבר שלי ז"ל, ש… ארתור מרקוביצ'י, שבכלל מהחַשָבות, רואה חשבון, והם נלחמו כדי להגן על אזרחים עד טיפת הדם האחרונה. זה משהו שהוא לא מובן מאליו במשטרות מערביות. שוטר הוא לא לוחם, שוטר הוא שוטר. ואצלנו, בגלל אותה מורשת מנדטורית, בגלל גם המציאות שלצערנו מלווה אותנו ב-77 השנים האחרונות, אז אנחנו גם וגם. ויש לזה מחירים, אבל ברגע האמת, אני חושב שזה עמד לזכותנו.
ורד: מעניין, מעניין. תודה רבה מאוד, סגן ניצב ד"ר שלומי שטרית. באמת, הרבה מידע חשוב אתם שומרים אצלכם, במדור ההיסטוריה והמורשת של משטרת ישראל.
סנ"צ ד"ר שטרית: תודה רבה.
ורד: תודה גם לרז חסון, KeyPod, שהפיק גם את הפרק הזה. אני ורד ליון-ירושלמי, ואתם מוזמנים לשמוע את כל פרקי הסכת "הספרנים", בכל יישומוני ההסכתים, ובפלטפורמות הדיגיטליות של הספרייה הלאומית. אתם גם מוזמנים להירשם או לדרג אותנו באפליקציות הפודקאסטים של ספוטיפיי, גוגל ואפל, ולקבל עדכונים על פרקים חדשים. להתראות!
[מוזיקה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments