top of page

ההסכת שאין לומר את שמו - פרק 23: לאבא שלי יש פטרונוס

שני אירועים ענקיים קורים בצמד הפרקים שנקרא הפעם. מצד אחד הנסיעה בזמן וההתמודדות המחודשת עם העבר, ומהצד השני כמובן - ההתמודדות של הארי עם הסוהרסנים, וההצלחה שלו ביצירת פטרונוס תוך השלמה עם עצמו ועם דמות האב שהוא מחפש כל הזמן. נצלול פנימה וננסה להבין ביחד איך אתה יוצא ממצב רע, נאחז בהורים, אבל שומר על עצמך.

פרקים לקריאה: 20. נשיקת הסוהרסנים 21. סודה של הרמיוני

 

אתם מאזינים לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

שיר: היי, אתם על ההסכת שאין לומר את שמו. אני שיר ראובן,

דור: ואני דור סער-מן.

שיר: ואנחנו קוראים את כל ספרי הארי פוטר מההתחלה ועד שהתאגיד יפסיקו אותנו.

דור: והיום פרקים 20 ו-21, "נשיקת הסוהרסנים" ו"סודה של הרמיוני".

שיר: טוב, אז אני חייבת לומר שאנחנו מגיעים לשני הפרקים האהובים עליי, לא בספר הזה, בסדרה כולה. אלה שני הפרקים שאני הכי אוהבת בהארי פוטר. אם היה לי ספק כשניגשנו לפרק הזה, כי זה הספר האהוב עליי, והיה לי ספק האם הוא יישאר האהוב עליי או שדעתי תתהפך לרעה? כמו שהשני, הייתה לי אליו דעה די פושרת ועכשיו אני כזה וואו, הספר השני מדהים. ואלה שני הפרקים שהוכיחו לי שלא, אני בכיתי לאורך הקריאה שלהם בדמעות. ירדו לי פשוט דמעות מהעיניים, דמעות אמיתיות. ואנחנו נתחיל מקריאה של הקטע האהוב עליי בהארי פוטר.

דור: בבקשה.

שיר: קל.

דור: בבקשה.

שיר: בלי שום ספק.

הוא הביט לכיוון האגם וליבו הלם כמו תוף בחזהו. מי ששלח את הפטרונוס בוודאי יופיע בכל רגע. לחלקיק שנייה הוא עמד, מתלבט לפני דלתו של האגריד. "אסור שיראו אתכם." אך הוא לא רצה להיראות, הוא רצה לראות. הוא חייב לדעת. ואז הופיעו הסוהרסנים. הם הגיעו מכל עבר מתוך החשיכה, גלשו סביב שפת האגם. הם התרחקו מן המקום שהארי עמד בו אל הגדה הרחוקה, הוא לא יצטרך לעמוד קרוב אליהם. הארי התחיל לרוץ. הוא חשב רק על אביו. אם זה הוא, אם זה באמת הוא, הוא חייב לדעת, הוא חייב לברר. האגם כבר היה קרוב יותר ויותר, אך איש לא עמד שם. על החוף ממול הוא ראה נצנוצי כסף זעירים, הניסיון שלו לגייס פטרונוס. בקצה המים היה שיח, הארי הסתתר מאחוריו והציץ נואשות בינות לעלים. על הגדה שמנגד גוועו נצנוצי הכסף בבת אחת. התרגשות אדירה געתה בתוכו, בכל רגע. "קדימה, " הוא מלמל, מביט סביבו, "איפה אתה? אבא, נו? " אך איש לא בא. הארי הרים את ראשו והביט במעגל הסוהרסנים שעל גדת האגם הרחוקה, אחד מהם הסיר את הברדס שלו. הגיע הזמן שהמושיע יופיע, אך הפעם איש לא בא לעזור. ואז זה היכה בו, הוא הבין, לא את אביו הוא ראה, הוא ראה את עצמו. הארי יצא בזינוק מאחורי השיח ושלף את שרביטו. "אקספקטו פטרונום! " הוא צעק, ומתוך קצה השרביט שלו פרץ לא ענן ערפל חסר צורה, אלא בעל חיים כסוף, מסנוור, מהמם. הוא כיווץ את עיניו בניסיון לזהות איזו חיה זו. זה נראה כמו סוס. זה דהר מימינו בדממה, חצה את פני האגם השחורים. הוא ראה אותו מרכין את ראשו ותוקף את להקת הסוהרסנים. כעת הוא דהר במעגלים סביב הדמויות השחורות על הקרקע והסוהרסנים התחילו לסגת, להתפזר, לחזור אל החשיכה. הם נעלמו. הפטרונוס הסתובב, הוא דהר בחזרה אל הארי על פני המים השלווים. זה לא היה סוס, זה גם לא היה חד קרן, זה היה איל, והוא זהר באור כסוף כמו הירח בשמיים. הוא חוזר אליו. הוא נעצר על שפת האגם, פרסותיו לא השאירו סימן על האדמה הרכה. הוא הביט בהארי בעיניו הגדולות הכסופות והרכין באיטיות את ראשו המפואר, והארי הבין, "קרניים", הוא לחש.

יש לי דמעות בעיניים עכשיו מרוב שזה יפה.

דור: אני התרגשתי עכשיו מלשמוע אותך מקריאה את זה.

שיר: אני מאוד מושקעת רגשית.

דור: לא, לא, זה מדהים. זה פשוט מדהים.

שיר: זה כל כך יפה.

דור: זה יפהפה. את רוצה שנתחיל לדבר על זה או שנלך לפי סדר העניינים?

שיר: לא, בוא נלך לפי סדר העניינים.

דור: סבבה, אז נלך לפי סדר העניינים ואז אנחנו נגיע לרגע השיא המדהים הזה.

שיר: נתחיל מהנקודה הראשונה שבכיתי בה, אוקיי? הנקודה שבה סיריוס מציע להארי לעבור לגור איתו.

דור: כן.

שיר: עכשיו, אני זוכרת שכילדה אני קראתי את זה ואני זוכרת שהייתי... חשבתי 'אתה לא מכיר אותו, אתה לפני שנייה חשבת שהוא רצח את ההורים שלך, זה לא מהר מדי? ' אבל כילדה אני לא הייתי מסוגלת לתפוס את הדבר הזה. ואני חושבת שאנחנו שוב מגיעים, אם הספר הזה הוא ספר התבגרות, זה דווקא יפה לראות את זה כי אנחנו מדברים הרבה פעמים על ההתבגרות שלנו בספר הזה, אנחנו לא מדברים עליה בצורה שהיא באמת כאילו אחד לאחד, אבל אנחנו אומרים, כילדים חשבנו ככה ועכשיו כמבוגרים אנחנו רואים ככה. אז כילדה, אני חושבת שיש שני מצבים שאתה יכול להיות בהם, אחד משניים, ששניהם מונעים ממך בגדול להבין למה הרגע הזה מדהים. או שאתה מעולם לא חווית את מה שהארי חווה, אתה לא יודע לדמיין מה זה להיות אדם בלי בית, שזה הארי, הוא אדם בלי בית. יש לו את הוגוורטס, אבל כולנו יודעים לאן הוא הולך לחזור. או שאתה בן אדם, שכמו הארי, אין לו בית, ואז אתה לא יכול לדמיין את האשליה שבה יהיה לך בית. ובגלל זה אני רוצה לקרוא, האמת, לצטט את ריימונד קארבר, שהוא משורר וסופר אמריקאי, בקטע שלדעתי מתאר בדיוק את למה הרגע הזה כל כך משמעותי בשביל הארי ואת למה זה כל כך משמעותי מה שסיריוס מנסה לתת לו.

"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה, שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות, הוא בעצם ממקום אחר והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו שמעולם לא היה בה אף אחד, ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה, איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו רגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר, או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך, רגע שמשנה את חייו משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה, שהוא לא חולם, שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו, וגם כמובן באותו הרגע הוא מבין שהוא חי בגיהנום".

אני חושבת שזה כל כך יפה, בגלל שסיריוס, כשהוא מציע להארי לעבור לגור איתו, אני לא תפסתי את זה כילדה, אני לא יכולתי לתפוס את זה כילדה, אבל הוא מציע לו להשתייך למקום. עכשיו, הוא מציע לו יותר מזה, בגלל שהארי, הספר הזה, אנחנו אומרים שוב ושוב, והפרקים האלה בטח בקטע שקראנו, זה מביא את זה לשיא, הארי מחפש את דמות האב שלו. סיריוס זה הכי קרוב שהוא יכול להגיע לשם. קודם כול כי מתחילת הספר, מהשנייה שהוא רואה תמונה של סיריוס בעיתון של המוגלגים, הוא אומר "הוא דומה לי, יש בו משהו שדומה לי", הוא מזהה את השיער שלו, נגיד.

דור: כן.

שיר: ואני חושבת שאם אנחנו מדברים על זה כספר התבגרות, אז התבגרות לא פוסחת על שום חלק בך. התבגרות מבגרת את כולך. ואם אנחנו דיברנו על התבגרות של החברות, ההתבגרות של הארי מגיעה גם ליתמות. גם היתמות שלו מתבגרת. והיתמות שלו מתבגרת, זה אומר שהוא מחפש מודל לחיקוי. ועד עכשיו לא היה לו את אבא שלו, לא היה לו אף אחד שיכל לתאר לו את אבא שלו מקרוב. היה לו את מארג', היה לו את סנייפ, שאמרו לו שהוא אפס, שהוא בטלן, שהוא יהיר, שהוא אלף ואחד דברים שהוא לא. ופתאום יש לו את סיריוס, שזה בן אדם ש-א' היה חבר שלו, ו-ב' יכול לתת לו תמונה שלמה ואותנטית של אבא שלו, כמו שהוא רוצה להאמין לו. אז כשסיריוס הולך לגדל את הארי, סוג של לתת להארי בית, הוא קודם כול נותן לו בית והוא נותן לו את הדמות הזאת של האבא, לא רק דמות האב שסיריוס ישמש להארי בתיאוריה, עד שהאשליה הזאת נלקחת מאיתנו מאוד מהר, הוא גם נותן לו דמות אב כי הוא אומר לו, אני יודע מי זה אבא שלך. אני יודע מי זה אבא שלך, ולכן אני יודע מי אתה יכול להיות ואיזה אדם אתה יכול להיות. אבא שלך היה אמיץ, אבא שלך היה טוב לב, אבא שלך הציל את סנייפ, אבא שלך היה ממש טוב בקווידיץ', אבא שלך לא אהב חוקים, אבא שלך היה כיפי. וזו דמות אב שהארי יכול להתחבר אליה, ויותר מזה, זה בית שהארי יכול להיות בו. בגלל שבית מוגדר קודם כול לא על ידי מקום פיזי אלא על ידי אנשים שאתה הופך להיות הם, על ידי האנשים שמגדלים אותך. ובגלל זה הקטע הזה, אני...

דור: הוא מדהים, אני מסכים. ואצלי זה מאוד התחבר לשיר ממש יפה שכתב מירון איזקסון המשורר, והלחין וביצע יוני רכטר. שיר מדהים, מקסים, אחד השירים שאני הכי אוהב בעולם. יש כ-2, 000 שירים שהם השירים שאני הכי אוהב בעולם בערך, והם גם הכי יפים בעולם אובייקטיבית. זה שיר שנקרא "אדם מביא". אני לא אקריא את כל השיר, אבל אני אקריא את רובו. אנחנו היום בעניין של הקראת שירים, כי זה ממש דיבר בעיניי על זה. הוא כותב:

מביתו הולך אדם

להביא מילים של אחרים

להשמיע אותן בפי אביו ואימו.

הם בודקים בידיו

אם הביא עבורם את הדיבור עצמו.

אדם אינו צריך

שדות בחייו

שתמיד יכול הוא

לתעות בין חדרי ביתו,

לשאול היכן רועים אחיו

ולחפש פריחה בקיר ילדותו.

תמיד בביתו מישהו

ישמור עבורו את אסונו

ומישהו אחר יחלום את חלומו.

שיר: מהמם.

דור: עכשיו, זה מילים מדהימות, והוא מדבר בדיוק את מה שסיריוס יכול לספק להארי אם הוא יגדל אותו. סיריוס יכול להיות הבית של הארי, שישמור עבורו את אסונו ויחלום את חלומותיו. כי שוב, סיריוס גם מבין מה האסון הגדול שהארי חווה, כי גם הוא חווה אותו. זה משהו שהדרסלים לא יוכלו בחיים לספק לו.

שיר: בחיים.

דור: בחיים לא.

שיר: סיריוס גם, אני חושבת, מאוד... יש כאן המון אובדן בספר הזה.

דור: המון, המון.

שיר: אני חושבת מה זה לאבד בן אדם שהיה החבר הכי טוב שלך, ואז לפגוש את הבן שלו בגיל 13 כשהוא... זה הגיל שבו אתה פגשת אותו. אני חושבת שההזדמנות שיש שם לתיקון, נראה לי שלכולם יש איזושהי פנטזיה לגדל את עצמם מחדש.

דור: כן.

שיר: ואני חושבת שההזדהות, הקשר שהיה להם כאחים, כאילו, שכל הזמן מתארים בין סיריוס לג'יימס, יש כאן באמת הזדמנות ופנטזיה לגדל את הארי מחדש. עכשיו, זה לא הספר.

דור: כן.

שיר: זה לא הספר, לא כך הוא ייגמר, הארי מוגדר על ידי מה שאין לו. הארי הופך לגיבור על ידי... הוא קצת ישו, אבל עכשיו אני אוהבת אותו כבר, אז הוא ישו הטוב. הוא ישו שעובר את התחנות האלה, כי בסופו של דבר זה מה שמבשיל אותו ללהיות הגיבור שהוא צריך להיות כדי לנצח את וולדמורט. הוא צריך לחיות בחממה הזאת. הוא בחיים לא יוכל להיות במקום שהוא שייך אליו. אין לו מקום שהוא שייך אליו, הוא איש משום מקום. זה עצוב. אבל אני חושבת שהרגעים האלה, האשליה הזאת שניתנה לו והרגע הזה שסיריוס חושב על התיקון שהוא גם יוכל לעשות מול ג'יימס. כלומר, אני חושבת על זה שבסופו של דבר סיריוס... אמרת את זה בפרק הקודם, נושא איתו אשמה מאוד מאוד גדולה, שגם מאוד אהבתי את מה שאמרת על זה שאולי בגלל זה הוא נשאר באזקבאן, כי הוא הרגיש שכן מגיע לו עונש. ואולי מגיע לו העונש הזה, עונש של 12 שנים. ועכשיו הוא באמת אומר "אבל אני יכול לתקן. יש כאן איזשהו ניצוץ של אופטימיות. אומנם בגללי החברים שלי מתו, אבל אני יכול לקחת את הבן שלהם ולהתייחס אליו כאילו הוא הבן שלי ולתת לו את הדבר הזה, לתת לו בית, לתת לו את מה שבגללי נלקח מהם." וזה כל כך עצוב,

דור: ברור.

שיר: שזה נלקח מהארי כל כך מהר.

דור: ברור, זה ממש... אנחנו ניגע בזה בפרק שבוע הבא, אבל כן, זה ממש עצוב.

שיר: זה גם עצוב וגם זה פשוט... כאילו, אני לא יכולתי להבין מה זה כילדה. לא יכולתי...

דור: כן, רק עכשיו, נראה לי, זה שוקע הדבר הזה. מי שלא סוגר פה, אגב, מעגל ובאמת מגיע לשיאים של נבזיות זה כמובן סנייפ. אני לא חושב שיש ספר בסדרה הזו שסנייפ רשע כמו הספר השלישי.

שיר: מסכימה.

דור: בשני, אגב, אם את זוכרת, סנייפ...

שיר: הוא גבר.

דור: הוא סתם כזה, וגם ברביעי...

שיר: הוא מצחיק, הוא עם לוקהארט,

דור: הוא מצחיק.

שיר: אנחנו אוהבים אותו.

דור: כן, כן, הוא חביב כזה. וגם ברביעי, שעוד נגיע אליו, אני מקווה, הוא לדעתי לא משחק תפקיד קריטי מדי ברביעי, אני לא רוצה להגיד סתם כמובן, כי עוד לא חזרתי לקריאה מסודרת שלו. אבל התפקיד שלו הוא הרבה פחות משמעותי. בעוד שפה הוא ממש, הוא נורא, כי הוא לא מסוגל לסגור שום מעגל. דיברנו על זה בפרק הקודם, הוא רדוף על ידי העבר שלו, הוא לא מוכן לסגור שום מעגל. הוא אחוז בתיעוב ושנאה כלפי הארי. מילא כלפי סיריוס, שהוא עדיין בטוח וחושב שהוא הרוצח, אבל הוא שוב לוקח את זה שוב ושוב לרגע הכי אישי. ברגע שהוא לכאורה גם מקבל את כל מה שהוא רוצה. פאדג' אומר לו "אתה גיבור, תקבל את אות מסדר מרלין."

שיר: מסדר מרלין.

דור: מקבל גם לחלוטין את כל הגרסה שלו, כאילו, וזה. הוא לא מצליח להתאפק. הוא אומר, "אנחנו מוותרים יותר מדי להארי פוטר, אנחנו צריכים לשקול מחדש את כל העניין הזה", כי הוא לא מסוגל. וזה, אני חושב, אחד הרגעים הכי שפלים שלו.

שיר: מצד אחד זה אחד הרגעים הכי שפלים שלו, מצד שני, אני לא יכולתי להתעלם מזה שכל התמה של הספר הזה זה הארי וג'יימס. ג'יימס הוא הדמות הנעלמת בספר הזה. אנחנו רואים את ג'יימס, אנחנו מרגישים את ג'יימס. ועוד דרך שבה רולינג מעצימה את זה, זה ביחס של סנייפ להארי, שהיא אומרת לנו, אין הארי, אין בן אדם כזה מבחינתו, הוא לא יודע מה זה. יש ג'יימס.

דור: כן.

שיר: וזו תמה של סנייפ לאורך כל הספרים.

דור: ברור.

שיר: ואני אספיילר בגדול לספר השביעי, שגם בספר השביעי, שנייה לפני שהוא מת, מה שהוא אומר זה "תסתכל עליי, אתה, אימא שלך ואבא שלך, וזה כל מה שמעניין אותי בך."

דור: כן, כן, אני מסכים איתך. אבל אני חושב שפה פשוט הוא חווה רגרסיה רגשית נוראית, כאילו, הוא ממש...

שיר: ומה שסיריוס בלק בעצם מעניק להארי זה את הילדות שלו, בגלל שאתה לא יכול להיות ילד אם אין לך אדם מבוגר שרוצה לגונן ולטפח אותך. ואני חושבת שהנקודה הכי יפה כאן זה מתי שהארי אומר שמתי שהוא אמר לסיריוס בלק כן, אז בלק מחייך והוא נראה כמו האיש מהתמונה.

דור: כן.

שיר: והוא נראה צעיר בעשר שנים. זה לא רק סיריוס בלק, זה הארי. זו סוף סוף ההזדמנות שלו, שהוא אומר מישהו יטפח אותי, מישהו יגדל אותי. מה שהופך ילד לילד זה זה שיש מבוגר שמוכן להכיל אותו. אני חושבת שגם בגלל זה אנחנו רואים את זה הרבה פעמים במערכות יחסים. אני שומעת פודקאסט מתחרה לנו שנקרא "Where Should We Begin" של אסתר פרל, הפסיכולוגית והמטפלת הזוגית, והיא מקליטה טיפולים זוגיים. זה מאוד מאוד מעניין. זה באנגלית, אבל אתם יודעים אנגלית. והיא אומרת הרבה פעמים לזוגות שיש להם דינמיקה של כאילו עם הבן, עם הבת. זוגות שיש ביניהם קשר הורי, היא אומרת "את הופכת לאימא שלו, אז ברור שהוא יהיה ילד, או להיפך". אז צריך דמות שתיקח את התפקיד הזה עליה כדי שתהיה ילד. ולהארי אין את זה. וסיריוס בלק באמת מציע לו את האפשרות הזאת להיות ילד. ששוב, הוא לא יכול, זה לא הספר. אתה לא יכול להיות ילד ולנצח את וולדמורט.

דור: נכון.

שיר: אבל זה רגע כל כך... האפשרות הזאת, זה רגע כל כך נוגע ללב. אני חושבת שזה גם הרגע הכי אכזרי ספרותית בסדרה, כי היא לוקחת את זה ממנו נורא מהר. ואנחנו רואים כמה העולם של הארי רגשית הוא דליל כשהוא מנסה לגרש את הסוהרסנים עם הזיכרון השמח שקרה... מה הזיכרון הכי שמח שלך? זה קרה לפני חמש דקות. זה הדבר הכי שמח שיש לך? זה פשוט עצוב.

דור: כן, וואו, זה כבד. זה ממש כבד, ואני מסכים. וזה שהוא מתקשר לתמה שדיברנו עליה בפרק הקודם וגם מאוד מועצמת כאן, שוב, המבוגרים מול הילדים, זה הולך ומתעצם פה, כי גם פה אני חושב זה מאוד בולט, זו גם פעם ראשונה שהארי צריך להיאבק ובאופן משמעותי מול מבוגרים. כאילו, תחשבי, בספר הראשון, אוקיי, הוא נאבק בקווירל-וולדמורט לרבע שנייה, כאילו, כל הסיפור הזה לקח, לא יודע מה, עשר דקות גג, כאילו. בספר השני, נכון שיש את לוקהרט, אבל גם, העימות מול לוקהרט בסוף הוא קצר. העימות הגדול הוא מול טום רידל הנער. כלומר, הארי בסוף כן נאבק פה, אומנם לאורך זמן, אומנם מול מניפולטור רגשי מחריד, אבל מול נער, מול נער בן 16, נראה לי, זה טום רידל. פה הארי צריך להיאבק, בהתחלה הוא חושב מול סיריוס בלק ואז מול פיטר פטיגרו וגם מול סנייפ, ואז גם לנסות להסביר לפאדג' שלא מוכן להקשיב להם בכלל. וזה מתחבר, כאמור, לזה שהוציאו להורג את בקביק, לכאורה. כלומר, אני חושב שהרבה מאוד מאובדן האמון במבוגרים נבנה בספר השלישי הזה, שגם עוסק הרבה בעבר ובאיך דמויות מבוגרות מתמודדות עם העבר שלהן. זה כמובן ילך ויתעצם לקראת סוף הספר הרביעי. ולכן גם דמבלדור פה הוא דמות כמובן מאוד חשובה כי הוא המבוגר היחיד שמוכן להקשיב מה יש לילדים להגיד.

שיר: אבל כרגיל, בהופעת אורח מאוד מאוד קטנה.

דור: כן, בסדר, היא שומרת אותו לנקודות קריטיות כאלה, שוב, שבהן חובה שהוא יהיה.

שיר: נכון.

דור: וחובה שהוא יפציע. וזה מתחבר אצלי לעוד נקודת חובה, שאני עכשיו אבנה אותה, לפני שנדבר על הפטרונוס. אז הנקודה הבאה, לפני שנגיע באמת לפטרונוס הסופי, זו הנקודה של המסע בזמן. נחשף סודה של הרמיוני, היה לה מחולל זמן כדי להצליח להגיע לכל השיעורים. עכשיו, משהו על מסע בזמן. אני חושב שאם יש נקודה שבה אנשים אוהבים להציק ולהיטפל אל משהו בספר השלישי, ואם יש סיבה שאנשים אולי לא אוהבים לפעמים את הספר השלישי זה המסע בזמן. עכשיו, למה לא אוהבים אותו? כי צריך להגיד, אכן הרבה פעמים בכלל ביצירות תרבותיות כאלה מותחות וזה, אני לא מדבר על יצירות שעוסקות במסע בזמן, שהוא במוקדן וזה עניין אחר. אני לא מדבר על "בחזרה לעתיד" או משהו כזה. אני מדבר על משהו כמו "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן", או להבדיל, אם ראית את "הנוקמים, סוף המשחק"?

שיר: לא בטוחה שראיתי. אם ראיתי, שכחתי.

דור: אז לא ראית, כנראה. מהסאגה הסופית שסגרה את הפאזה הנוכחית של מארוול.

שיר: אה, נרדמתי בזה.

דור: את לא מהאנשים שבקטע של מארוול.

שיר: לא.

דור: לא, סבבה.

שיר: צר לי.

דור: זה בסדר גמור. אבל זה דווקא מאוד הקביל לי, כי שם מה לא אהבתי ב"הנוקמים, סוף המשחק", שאם אגב לא ראיתם, ספוילר, אבל לא יודע, כבר עברה שנה אז תראו, איך הם פתרו בסוף את זה שתאנוס השמיד שם חצי מהיקום וזה? פתאום מצאו את הפתרון למסע בזמן וככה עשו "ממבו ג'מבו", והופ, פתרנו את הבעיה. וזה פתאום קצת מעצבן, כי כאילו, אוקיי, מה? אוקיי, פשוט נחזור בזמן ונבטל את מה שהיה? זה פתרון מעצבן. אני מבין למה הרבה פעמים, בטח בקריאה ראשונה, אתה גם לא אוהב את זה פה, כאילו. כי פתאום, הופ, שלפת פתרון. למה לא השתמשתם בו עוד פעם? למה אחרי שלא יודע, אוכלי המוות חזרו או לא יודע מה, עם המפתח מהעבר.

שיר: למה לא הרגתם את פיטר פטיגרו?

דור: למה לא הרגתם את פיטר פטיגרו? ולמה לא... לא יודע, למה הארי לא נסע אחרי זה בזמן ואמר לעצמו "אל תיקח את מפתח המעבר הזה", בספר הרביעי, זה יהיה נורא. אפשר לחשוב על אלף ואחת הצקות למה. אבל אני רוצה רגע לנסות ולפתור את זה, וזה קשור לדמבלדור, פשוט, ובזה זה שונה מיצירות אחרות או "הנוקמים" וכו'.

דמבלדור אומר פה, וזה קשור גם לפילוסופיית המסע בזמן של רולינג פה, הוא אמר "מה שאנחנו צריכים זה עוד זמן". הזמן פה הוא משאב שהולך ומדלדל, אבל אפשר בנקודות מסוימות להוסיף אותו. וזה קשור לאיך מתנהל פה מסע בזמן לפי רולינג, כי ‏‏לפי רולינג הזמן הוא תמיד קו רציף ותמיד הכול מתנהל כל הזמן. כלומר, אם אתה נוסע בזמן, אתה לא משנה משהו. אתה מקיים משהו שאמור לקרות, נכון? כי הרי בעצם זה כבר קרה. הארי הרי מבין אחרי זה שהוא עשה את הפטרונוס. ואנחנו מבינים כששמענו את חבטת הגרזן, זה לא היה שבקביק הוצא להורג אלא בעצם זה היה התליין העצבני. כלומר, זה בעצם כבר קרה. אני רוצה שוב להבין את זה, כי מה שרולינג בעצם אומרת לנו פה, אתם לא יכולים לממש את הפנטזיה של לחזור אחורה בזמן ולרצוח את היטלר, כי זה כבר קרה. אי אפשר לשנות את העבר בעולם לפי פילוסופיית המסע בזמן של הארי פוטר. לא. אם יש מסע בזמן, זה רק כדי שיתקיים משהו שכבר אמור לקרות וקרה. לכן זה פתרון גם שיכול לעבוד רק במקרה כזה, שעוד אפשר לעשות משהו בעצם, שעוד יש מספיק זמן ורק צריך להוסיף אותו, ולכן גם אי אפשר לבטל את זה שהארי לקח את מפתח המעבר, אי אפשר לרצוח את פיטר פטיגרו כי אין, זה כבר קרה ונתון שהוא חי. אתה יכול רק להספיק למנוע אולי משהו שעוד לא יקרה בעתיד, אבל אתה לא יכול לשנות משהו שכבר קרה. ולכן זה פתרון מאוד ספציפי, מאוד נקודתי שנוגע לזמן כמשאב וגם לפילוסופיה מאוד מסוימת של מסע בזמן, שצריך להגיד, לא כל היצירות שעוסקות במסע בזמן בהכרח יאמצו אותה.

שיר: אני רוצה גם לחזק את מה שאתה אומר, ולומר שיש פה הצדקה עלילתית מאוד גדולה. הספר הזה כל הזמן מתעסק בעבר.

דור: נכון.

שיר: העבר חי בספר הזה.

דור: נכון.

שיר: והחזרה אחורה בזמן היא לא מרגישה כמו איזה דאוס אקס מכינה, שהיא הביאה משום מקום. זה מרגיש כמו הדבר הכי טבעי שצריך לקרות פה. זה גם מראה לנו כמה הזמן הוא מתעתע, אבל זה כבר מביא אותנו לנקודה הבאה. תסלחו לי שאני לא רוצה...

דור: קחו אוויר.

שיר: תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על השלום, אני רוצה לדבר על הפרק האהוב עליי בהארי פוטר, על הרגע האהוב עליי בהארי פוטר. איזה כיף, אוקיי? אנחנו מגלים בעצם בפרק הזה שאחרי שהארי כמעט נושק על ידי הסוהרסנים, הוא ראה דמות מפיקה פטרונוס שהציל אותם, והוא חושב באופן טבעי שזה אבא שלו. וכשהוא חוזר אחורה עם מחולל הזמן, יש בו מחשבה שאומרת "אבא שלי הולך להציל אותי", והוא חושב את זה בגלל שכל החברים שלו שם, כל החבורה נמצאת שם. יש לנו את בלק, יש לנו את לופין, יש לנו את פטיגרו. והוא אומר, "אם נס כזה קרה, אם סיריוס בלק הפך בשנייה מרוצח לסנדק שלו, ואם פיטר הפך ממת למשרת של וולדמורט, ואם לופין הפך מאדם לזאב, אולי בלילה המשוגע הזה שהכול קורה בו, אבא שלו גם יחזור מהמתים. החתיכה החסרה בפאזל הזאת של החברות הזאת, כאילו פשוט תופיע משום מקום. והוא מתבונן בזה מהצד והוא מחכה והוא אומר "נו, אבא, בוא כבר, בוא להציל אותי". ואז הוא מבין את התובנה המהממת שזה הוא צריך להציל את עצמו ושזה היה פטרונוס שלו, והוא מפיק בפעם הראשונה פטרונוס מלא בצורה של איל שמעיף את כל הסוהרסנים. עכשיו, למה זה כל כך מדהים? כי אם סוהרסנים מדמים דיכאון קליני או מצוקה קשה או מחזירים אותך אחורה לאיזושהי נקודה כואבת בתת-מודע שלך, אני חושבת שכל אדם שחווה מצוקה קשה מרגיש חסר אונים. ויש תחושה מאוד מאוד קשה שמישהו יבוא להציל אותי, שמישהו בבקשה יבוא להציל אותי, אני לא מסוגל להתמודד עם הדבר הזה. ואני מתלבטת פה אם לדבר על עצמי או לא, אבל, לפני שנתיים חוויתי איזשהו משבר נוראי שרפררתי אליו אפילו פה ושם בדבר הזה. היה לי איזשהו ריב עם חברה, שהריב עם החברה לא כזה נורא, אבל הוא איים על הדבר שהכי יקר לי, על הדבר הכי יקר לי. ואני זוכרת שכל הזמן אני חשבתי שמישהו... אני לא יכולה להתמודד עם זה, מישהו חייב להציל אותי, שמישהו יבוא להציל אותי, שמישהו יעשה משהו ש... והפתרון, והאמת שאז עלה לי בפעם הראשונה הרעיון לפודקאסט הזה, אני לא ידעתי איך להתמודד עם זה ואני ראיתי את כל סרטי הארי פוטר כי לא היה לי כוח לקרוא את הספרים מחדש, עשיתי את זה מסטולה, כי אחרת אי אפשר לצפות בהם. והרגע הזה היה הרגע שבו אני הבנתי שאני חייבת להציל את עצמי. ואני חושבת שמה שיפה פה, זה שהארי מבין שאף אחד לא יכול לחיות בשבילך את החיים שלך ולהוציא אותך ממצוקה אמיתית. וזה ברור, זה ברור שמה שאתה רוצה ברגעים האלה, שאתה מרגיש כל כך חסר אונים, זה לחזור להיות ילד ושההורים שלך יסדרו לך הכול. כאילו, איזה כיף זה היה אם היית נתקל במצוקה אמיתית של מבוגר, מצוקה שקשורה בקריירה או בזוגיות או בצבא אפילו, דיכאון של צבא, והיית יכול פשוט ליפול לתהום הזאת בנפש ולחכות שמישהו יציל אותך. והטרגדיה, אבל גם מה שמדהים והכי חשוב כי הספר הזה הוא ספר התבגרות, מה שהופך אותך לאדם בוגר זה שבסופו של דבר אתה מבין שאתה צריך להיות ההורה של עצמך. אתה צריך להוליד מתוך עצמך את האדם המבוגר הזה. אף אחד לא יכול לעשות את זה בשבילך. והתבגרות היא להבין ולדעת שהבן אדם שיבוא לבוא ולהציל אותך זה אתה. אתה צריך להפיק את הפטרונוס. ולא רק שזה אתה, הארי אומר שם "אני ידעתי שאני יכול לעשות את זה כי ראיתי את זה כבר. מי שמציל אותך זה אתה מהעתיד". ואני חושבת על לצאת ממצב של דיכאון, שזה מצב שכאילו הרבה פעמים קשה לדמיין את העתיד. אני חושבת אפילו גם על הלם קרב, על פוסט טראומה ממלחמה, שזה מצב שאתה נמצא בו, המוות הוא כל כך קרוב וכל כך יומיומי, שבסופו של דבר המוות נשאר עם האנשים האלה. והרבה פעמים אנשים שהם הלומי קרב לא מצליחים להתקדם בחיים שלהם בגלל שהם כבר השלימו עם המוות שלהם.

דור: זה העבר שמאיים על ההווה שמונע את העתיד.

שיר: כן, בדיוק. ואני חושבת שבסופו של דבר הדרך לצאת מהמקומות האלה זה לתת לאתה מהעתיד להציל אותך. עכשיו, כמובן שהקטע הזה הוא יפה במיוחד בגלל שהארי מחכה לאבא שלו, וברגע שהוא מבין שהוא אבא שלו, הוא קצת מבין שאבא שלו לא מת. הוא קצת מבין שכאילו אין באמת מוות בעולם הזה. הוא מבין שאבא שלו חי בתוכו, שאת מה שאבא שלו נתן לו, אי אפשר לקחת ממנו ואי אפשר להוציא ממנו. הפטרונוס שלו זה קרניים, זאת אומרת אין יותר מזה. אנחנו שוב נרפרר ללטינית, פטרונוס, מגן, פטר, אבא. זה הכול אותה מילה. וברגע שהוא מצליח להוליד מתוכו את האבא הזה, את האבא המגן הזה, שהוא גם בדמות... זה מאוד כאילו... זה מזכיר את ה... טוטמים, אומרים? ככה אומרים, טוטמים?

דור: טוטם, טוטם.

שיר: אחותי צחקה עליי שאני אומרת...

דור: אני חשבתי על סימבה רואה את מופאסה בשמיים, זה זה.

שיר: אני גם חשבתי על זה.

דור: זה זה.

שיר: זה זה, אבל זה אותו דבר, זה הכול מחובר לאותו דבר.

דור: כי רפיקי אומר לו, "הוא חי בתוכך."

שיר: לגמרי, הוא חי בתוכו. וכשהוא מגיע, ואני חושבת שיותר מזה שהוא חי בתוכו, הסיבה שהארי מצליח לעשות את זה, הסיבה שאנשים בסופו של דבר... הרי כולנו נתקלים במצוקות, ואני חושבת שבאיזשהו אופן הורות... החברה, אחרי שהיא... כזה, כמה חודשים אחרי שהיא ילדה, היא אמרה "המטרה היחידה שלי זה שהוא יהיה עצמאי, שהוא יוכל להסתדר בלעדיי. שהילד הזה... שאני אצליח לתת לו את הכלים להסתדר." ומה שיפה זה שברגע שהארי מצליח להסתדר, זה רק בגלל הדברים שג'יימס נתן לו. ג'יימס ולילי. זה רק בגלל הדברים שהם נתנו לו. הם עטפו אותו. השנה הראשונה לחיים שהם היו איתו, הם העניקו לו מספיק כדי שהוא יוכל. ואני חושבת שכל בן אדם, ברגע שהוא חווה מצוקה, שההורים שלו כבר לא יכולים לפתור עבורו, או מצוקה שההורים שלו לא יכולים לעזור לו, או שההורים שלו כבר אינם והוא צריך להציל את עצמו, בסופו של דבר הוא נאלץ להיות ההורה של עצמו, וזה החיים, אלה החיים של ההורים שלו, זו ההמשכיות, זה הדבר שמחייה את הדבר הזה. אתה פשוט כאילו נאלץ להיות האדם הזה, אתה נאלץ להיות ההורה של עצמך וככה אתה לא נפרד מההורה שלך אף פעם. ואני חושבת שזה רגע כל כך כל כך חזק בסדרה הזאת, כי הוא... כאילו, הארי עבר כל כך הרבה חרא,

דור: כן.

שיר: אבל הוא מראה שיש משהו שאי אפשר לקחת ממנו. אי אפשר לקחת ממנו את הדבר הזה, וזה פשוט... כאילו, זה רגע אינסופי מבחינתי. זה רגע שכאילו... אם הייתי עושה קעקוע של משהו ואם לא הייתי חושבת שקעקועים זה פדיחה, הייתי עושה קעקוע של זה.

דור: וואו. טוב, זה הרגע שהכי התרגשתי ממנו עד עכשיו בהסכת שלנו.

שיר: וואו, באמת?

דור: ברור, זה רגע ממש מרגש ויפה. כל מה שאני אגיד מעכשיו יהיה...

שיר: זה רגע...

דור: זה רגע יפהפה. אז קודם כול וואו. אני אוסיף על זה קצת משהו משלי...

שיר: ברור.

דור: על ההקשרים האלה, למרות שאת באמת הגדרת את זה פשוט מהמם. הפטרונוס, ללא ספק רגע שיא מדהים בסדרה הזו, כן? יפהפה פשוט. הוא נוגע, כל הספר הזה, עד לשנייה הזו כמובן, שזה השיא, נוגעת לשאלה על הקשר בין ההורה לבין הילד. בכלל, מה אני לוקח מהשורשים שלי? אני הדרכתי חמש שנים בבית התפוצות, עסקתי שם הרבה מאוד עם קבוצות שונות, גם של כיתות ז' שעושות עבודת שורשים וגם עם קבוצות של בתי ספר יסודיים, שתלמידים יחד עם הסבים שלהם עושים פרויקט מקסים שנקרא "הקשר הרב-דורי", שאתה כזה לומד על הנעורים והחיים של הסבים והסבתות שלך.

שיר: וואו.

דור: זה פרויקט מקסים. אם יש משהו שחבל לי שהקורונה עצרה, זה את הדבר הזה. והעבודה הזו שגם עשיתי בבית התפוצות התחברה אצלי באמת מבחינה, גם משהו שהסכמתי איתו אבל גם מאוד העמיק אצלי את העיקרון הזה של אתה זקוק לשורשים שלך והזהות בונה אותך כאדם חופשי דווקא. ואני אסביר את זה גם דרך איזושהי סדרה אחרת שאני ממש ממש אוהב. אם "הנוקמים", אני יכול להגיד לך כאילו עזבי אותך, אל... סדרה מצוירת לילדים אבל מהז'אנר המקסים שגם למבוגרים, זה נקרא, אני מניח שחלק מהמאזינים מכירים אותה, היא נקראת "סטיבן יוניברס".

שיר: לא מכירה.

דור: סדרה מקסימה, אני ממליץ לך.

שיר: ראית אותה כילד, כאילו?

דור: לא, עכשיו, היא רצה בשנים אלו.

שיר: וואו.

דור: זה לילדים בזמננו ולמבוגרים שאוהבים סדרות טובות לילדים. סדרה מקסימה, יפהפייה. אני אשתדל לדבר על העקרונות פה בתמצית, כדי שזה לא ייסחף יותר מדי לפירוט על הסדרה. בגדול זה עולם שבו יש יצורים קסומים בשם ג'אמס, כאילו יהלומים. וזה מין יצורים קסומים כאלה בני אלפי שנים, הן גם נשים בעצם, כן? עם כוחות כאלה, שולטים ביקום. והייתה ג'אם בשם רוז קוורץ שהיא, בניגוד לג'אמים האחרים שחשבו שהם צריכים להשתלט על כל היקום, היא דווקא מאוד אהבה את כדור הארץ, לא רצתה שיכבשו אותו ורצתה לחיות בין בני האדם. היא גם התאהבה בבן אדם והרתה לו, והילד שלהם הוא סטיבן, סטיבן יוניברס.

שיר: שם מאוד קונבנציונלי לאדם שהוא חצי חייזר.

דור: כן, הוא חצי ג'אם, חצי אנוש. הוא היבריד בעצם. עכשיו, מה שמיוחד בסטיבן, בגלל שאימא שלו היא ג'אם, וג'אמים לא אמורים גם בכלל להיכנס להיריון מבני אדם, כאילו, קרה פה משהו לא סביר. מרגע שסטיבן נולד, אימא שלו הייתה חייבת להיעלם. היא גם ידעה, והיא בעצם מין נכנסה לתוכו, אין להגדיר את זה אחרת, היא מין... היא לא בדיוק חיה בתוכו כי הוא לא מכיר אותה והוא לא שומע אותה והוא לא כלום, אבל בפופיק שלו, יש לו את הג'אם שלה, כאילו, את היהלום הזה שלה, ופשוט בתהליך הלידה היא נעלמה והוא נולד, כאילו.

שיר: וואו.

דור: שוב, זו סדרה לילדים וזה מאוד מקסים, וסטיבן בעצם מגודל על ידי חברותיה, אבל הוא גם בקשר טוב, בניגוד להארי פוטר, יש לו גם את חברותיה של רוז שמגדלות אותו וגם את אבא שלו שמגדל אותו ואוהב אותו. הוא מאוד עטוף באהבה, לכן זו גם סדרה מאוד אופטימית יותר ומקסימה וחמודה. ואני ממליץ בחום לראות אותה לכל המאזינים, תצפו בה, היא מקסימה, היא יפה, היא מרגשת, היא מצחיקה. אבל הרבה פעמים סטיבן נאלץ, בעצם אימא שלו, כמו ההורים של הארי, היא בגדר נוכח-נפקד. היא נמצאת ולא נמצאת. היא לא באמת נמצאת. היא לא מדברת אליו, הוא לא יכול לשמוע את המחשבות שלה, אבל היא חלק ממנו. פיזית אשכרה היא איזשהו חלק ממנו כי היהלום שלה נשאר בו. והיא גם הורישה לו את הכוחות המיוחדים שלה. והוא כל הזמן מתמודד עם השאלה, מי אני? האם אני אימא שלי? האם אני סטיבן? עכשיו, זה מאוד בולט כשהוא פוגש...

שיר: אה, הוא יודע שיש בתוכו את זה.

דור: כן, הוא יודע. זה לא...

שיר: אה, אוקיי.

דור: הוא מודע לזה לגמרי. הוא גם מודע לזה שכדי שהוא ייוולד, אימא שלו הייתה חייבת להיעלם ומין להפוך אליו, סוג של. כאילו, הוא מודע לזה לגמרי. אבל הוא מתמודד עם השאלה הזו, שזו שאלה כבדה על ילד.

שיר: שאלה גדולה.

דור: כאילו. וכשהוא פוגש ג'אמס אחרים, פחות נחמדים נגיד ככה, אפילו רעים, הם הרבה פעמים אפילו פונים אליו בתור רוז. הם קוראים לו בשם של אימא שלו, כי הם רואים את אימא שלו. הם מבחינתם רואים את הג'אם שתקוע בו ורואים את אימא שלו. והוא אומר "אני לא אימא שלי". ולפעמים גם... ראיתי פשוט לא מזמן, השבוע ראיתי איזה פרק, שממש איזה ג'אם כזה אומרת לו "את רוז, את משקרת לי. את פועלת כמו רוז, את לא בן אדם אחר בכלל". והוא אומר לה, "לא, אני סטיבן, אני לא רוז, אני לא..." והיא מסרבת להאמין לו והיא לא מוכנה לראות בו בכלל מישהו שהוא לא אשכרה אימא שלו. כאילו, לא גלגול של אימא שלו, לא התפתחות. אימא שלו! וסטיבן כל הזמן מתמודד עם השאלה הזו, של "מי אני גם ביחס לאימא שמעולם לא היכרתי, אך שהקריבה את חייה כדי שאני אהיה פה, אבל היא גם פיזית חלק ממני." וזה מאוד הדהד לי את הרגע הזה. וסטיבן, ברגעים הטובים שלו, הוא משתמש במה שאימא שלו נתנה לו, אבל הוא הוא. הוא משתמש בתכונות האופי שלו, שהן דומות לפעמים לאימא שלו, אבל הן גם שונות. הוא לא בהכרח יעשה את הדברים שאימא שלו הייתה עושה. וזו הנקודה פה גם, נראה לי, בהארי, שעל אף הרבה פעמים הדמיון לאבא שלו, הוא גם לא בדיוק אבא שלו. והוא גם פועל באופן עצמאי, הוא לא מחכה שאבא שלו יבוא. וזה מתקשר גם לעניין של חיפוש אחרי שורשים בבית התפוצות, כאמור. אני חושב שהרבה פעמים השחרור האמיתי, וההגעה באמת לנקודה המבטיחה בעתיד, היא השחרור מהשורשים, אבל אימוץ חלק מתוכם, אבל להגדרה העצמית שלך. כלומר, לא להגיד "אני אבא שלי" או אני זה, אלא להגיד, אני לוקח מאבא שלי משהו או מאימא שלי, אבל אני דור או אני שיר, ואני אעשה אולי דברים שונים מההורים שלי, למרות שגם הפכתי להיות מי שאני בזכותם ולקחתי מהם הרבה דברים טובים, אולי גם רעים. וזה על האיזון הבריא הזה, נראה לי, בין המימוש העצמי שלך כאדם בעזרת ההורים שלך ובעזרת השורשים שלך והתרבות שלך והזהות שגדלת עליה, ולגבש מזה משהו עצמאי. והארי מצליח, אני חושב, בנקודת שיא מאוד יפה ועדינה גם להגיע למימוש העצמי הזה כאדם.

שיר: אני מסכימה, ואני חושבת שזה לא סתם שהפרק היפהפה הזה נגמר בזה שסיריוס אומר להארי "אתה בהחלט הבן של אבא שלך".

דור: כן.

שיר: כשהארי הוא הבן של אבא שלו, כאילו, כשהארי הוא הבן של אבא שלו.

דור: הוא לא אבא שלו,

שיר: בדיוק.

דור: הוא הבן של אבא שלו.

שיר: נכון, ובתוך זה שהוא הבן של אבא שלו, הוא מחייה את אבא שלו. ומה שבאמת יפה, זה שאחרי שהיית אימא ואבא של עצמך מספיק זמן, אתה בדרך כלל הופך להיות אימא ואבא של ילד אמיתי שאתה מוליד. וזאת התבגרות. וזה מסר כל כך עמוק וכל כך מרובד, שכאילו אפשר להגיד על ג'יי.קיי. רולינג שהיא גנבה הכול מטולקין ואפשר להגיד שהיא גנבה הכול מניל גיימן ואפשר להגיד את כל הדברים האלה, אבל בסופו של דבר את העומק הרגשי שיש ביצירה הזאת. תראו, לא קראתי "שר הטבעות" ואין לי תוכניות כאלה, אבל אני משערת שאם מחפשים את האקס פקטור, את מה שיש בהארי פוטר,

דור: זה מערכות היחסים.

שיר: זה העומק הרגשי, העומק שהיא נותנת לדמויות שלה. עכשיו, כילד אתה לא מבין את זה, אבל אתה מרגיש את זה, שזה עוד דבר שאנחנו מדברים עליו הרבה. אני לא הבנתי שום דבר ממה שאמרתי עכשיו כילדה. לא היה לי מושג.

דור: ברור.

שיר: אם היו אומרים לי את זה, הייתי אומרת, לא, מה? כאילו, ועכשיו אני רואה את זה ואני חושבת שגם כילדים אנחנו מרגישים שזה יושב על איזשהו עומק מאוד מאוד יפה. כל הכבוד לה.

דור: וגם צריך להגיד, לאורך הספר הזה, המפגש של הארי עם ההורים שלו בספר הזה מתחיל בטראומות, דרך הסוהרסנים.

שיר: נכון.

דור: המפגש מתחיל דרך צרחות של הוריו הנרצחים, כן? זה מפגש שהוא קשה והוא לא הוגן במידה רבה. והינה פה יש לך את סגירת המעגל היפה הזו. הארי פותח וסוגר הרבה מעגלים בספר הזה.

שיר: ממש. ממש.

דור: והינה הוא סוגר את זה עם דמות האיל ועם סיריוס בלק הסנדק הטוב לצידו. ספר שהתחיל עם התמודדות, עם זיכרונות נוראיים ואפלים שיפילו אותך באמת לתחתית, מסתיים בכזו אופטימיות. ואם בפרק הקודם דיברתי על פיטר פטיגרו כנציג הפסימיות, הקודרת, הצינית, הארי הוא ההופכי.

שיר: לגמרי. וזה גם באמת מאוד יפה, סגירת המעגל, אם אני יכולה לחדד טיפה, שכאילו אתה אומר, הוא שמע את ההורים שלו מתים, הוא הגיע לרגע הכי זה, ובסופו של דבר יצא ממנו אבא שלו המגן, שזה מה שאבא שלו ניסה לעשות.

דור: נכון.

שיר: וזה פשוט מהמם. פשוט פרקים...

דור: מדהימים.

שיר: מדהימים.

דור: לא רוצה לסיים את הפרק הזה. לא רוצה.

שיר: אני עם דמעות בעיניים. כאילו, תהיתי מתי אני אבכה תוך כדי ההקלטות, ולאורך ה... כשקראתי את זה בכיתי, וכשכתבתי את זה בכיתי, ועכשיו כשאני מדברת על זה אני כזה... שנייה, רגע, רגע, אני חייבת שנייה. טוב, אז בזה נסיים.

דור: בזה נסיים. חבר'ה, בשבוע הבא אנחנו נקרא את הפרק האחרון, פרק 22, "שוב דואר ינשופים", וכמובן, נסכם את כל הספר המטלטל הזה והמשמעותי הזה.

שיר: ואחריו אנחנו נעשה פרק ספיישל עם אורח, שהפעם אנחנו לא נגלה מי הוא, וזאת תהיה הפתעה.

דור: זאת תהיה הפתעה. בסדר, אולי בפרק הבא אנחנו נגיד מי האורח בפרק הבא.

שיר: לא, לא. אני בעד לשמור את זה בסוד.

דור: זה יהיה סוד? סבבה. אז תודה רבה רבה, שיר.

שיר: תודה רבה רבה, דור.

אנחנו זמינים להאזנה באתר כאן ובכל אפליקציות הפודקאסטים.

חוץ מזה, אתם מוזמנים להצטרף אלינו לקבוצת הפייסבוק, "הקבוצה שאין לומר את שמה", לדון, להסכים, לא להסכים, לנטפק בשירשור נטפוקים בלבד.

אנחנו רוצים לומר תודה רבה לרום אטיק שהפיק אותנו וירדן מרציאנו שהפיקה וערכה.

תודה.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

10 views0 comments

Comentários


bottom of page