ההסכת שאין לומר את שמו - פרק חירום שלישי - הנסיך חצוי-הדם

בספר השישי בסדרת הארי פוטר, ג'יי קיי רולינג מונעת מהארי לנקום בצורה אכזרית בסנייפס - קריאת חירום בספר מלמדת שדווקא זה הוא הפתח לתקווה. וגם: תקיפת הוגוורטס ממחישה את הכשל המוסרי הבלתי נתפס של פגיעה בילדים חפים מפשע במרחב שאמור היה להיות הכי בטוח בעולם

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 16/11/2023.

אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

שיר: היי, אתם על ההסכת שאין לומר את שמו. אני שיר ראובן.

דור: ואני דור סער-מן.

שיר: ואנחנו איתכם במהדורת חירום הזאת, הארי פוטר וחרבות הברזל. למה אני אומרת חרבות? למה לא חרבות? חרבות, חרבות, זה כל מה שאני אומרת.

דור: ובפרק הזה אנחנו קוראים מתוך הספר השישי את פרקים 27 עד 30, "המגדל מוכה הברק", "מנוסת הנסיך", "קינת עוף החול" ו"הקבר הלבן".

אנחנו רוצים בתחילת הפרק שלנו להקדיש אותו לזכרו של סרן במילואים שגיא גולן, שהשם שלו גם יחסית עשה כותרות, משום שלאחרונה הכנסת הכירה בבן זוגו, עומר. בעצם הכירה לראשונה במשפחות להט"ביות בהקשר של חללי כוחות הביטחון.

ואני אגיד כמה מילים על שגיא ז"ל. בעצם שגיא קפץ ישר, עוד לפני שהיו התראות רשמיות וצו 8, הוא קפץ ישר ביום שבת בשביעי באוקטובר להגן על קיבוץ בארי והוביל כוח של יחידת הלוט"ר. ולמחרת, ביום ראשון, הכוח נתקל במחבלים רבים, ושם הוא בעצם נהרג במסגרת ההגנה המאוד מאוד אמיצה שלו על יישובי הדרום.

שיר: זה ממש שבוע לפני החתונה שלו.

דור: זה היה שבוע לפני החתונה שלו, שהייתה אמורה להיות לו עם עומר, ובעצם דיבר איתי חברו הטוב של שגיא, אייל, שהוא זה שבעצם עדכן אותי שהוא ושגיא מאוד אהבו את הפודקאסט שלנו ודיברו עליו הרבה, ומבחינתנו זה כבוד גדול שאדם כזה אמיץ, עם כזה לב ענק כמו שגיא, הקשיב לפטפוטים שלנו ושהוא אהב את זה כל כך. ואנחנו מקדישים את הפרק הזה באמת לזכרו ומחזקים את בן זוגו ואת המשפחה שנשארה מאחור. אין מילים להגיד על המעשים המדהימים שהוא עשה.

ומכאן אנחנו עוברים באמת לאירועי סוף הספר השישי, שכן עוסקים בעצם בקרב שמתחולל בהוגוורטס ועל המוות הנורא נורא כואב של דמבלדור, שמה שתפס את תשומת הלב שלי בפרקים האלה, וגם דיברתי על זה בזמנו כשבאמת קראנו את זה בזמן אמת, אבל עכשיו זה עוד יותר התחדד לי, זה העניין הזה של מתקפה על בית ספר, גם בהיבט שיש שם ילדים וגם בהיבט של מה זה בית ספר ומה התפקיד שלו. מה שקורה זה שבעצם וולדמורט ואוכלי המוות תוקפים בית ספר, כן? עכשיו, בית ספר זה לא סתם, זו המתקפה על המקום שאמור להיות הכי מוגן שיש, המקום שיש בו ילדים באמת חפים מפשע שלא עשו שום דבר רע לאף אחד. עכשיו, במקרה של הארי פוטר, הוגוורטס הוא באמת מילולית המקום הכי מוגן שאמור להיות. תמיד יש פירוט על כל ההגנות המיוחדות שהם שמים על בית הספר ואי אפשר להתעתק בתוך הוגוורטס, והרמיוני תמיד אומרת, "לא קראתם את הוגוורטס תולדות?"

שיר: "הוגוורטס תולדות".

דור: הספר שהייתי מת לקרוא אותו, אבל, כמובן, הייתי ממרקר ושם סימניות. כלומר, רולינג המחישה פה, אני חושב, באופן באמת מילולי מה זה אומר שבית ספר צריך להיות המקום הכי מוגן. כלומר, היא ממש באמת פיזית שמה עליו המון הגנות קסומות. וגם בהוגוורטס יש באמת את המורים שהם נחשבים הרבה פעמים באמת לקוסמים הכי מוכשרים שיש. לא רק דמבלדור, גם מקגונגל, פליטיק ואפילו סנייפ שהוא ממש קוסם מוכשר בהקשר הזה.

שיר: זו האקדמיה. זה כמו שבאקדמיה… כאילו, איפה נמצאים הפיזיקאים הכי מטורפים?

דור: בדיוק.

שיר: כנראה באקדמיה.

דור: בדיוק. כלומר, הקוסמים הכי טובים, הכי מקצועיים, הכי "באד אס" שיש נמצאים בהוגוורטס. זה באמת אמור להיות המקום הכי הכי מוגן שיש. ובהקשר הזה גם כשרולינג בונה, החל מהספר הרביעי, שוולדמורט חוזר בעצם, שהיא בונה את המתקפות הגדולות שיש בסוף, זה בעצם סוג של גם הולך ומתקרב אל הליבה. כלומר, בספר הרביעי הקרב הסופי קורה בקבר של טום רידל האב, זה באמת… זה אזור שהוא נורא רחוק, מבודד לחלוטין. בספר החמישי זה קורה במשרד הקסמים, שזה כבר קרוב יותר קצת להתרחשויות. ועכשיו זה קורה בהוגוורטס, שזה ממש לב ליבו של המקום. זה נתפס, אני חושב ממש, הביטוי חילול הקודש ממש תופס כאן. הרעיון הזה שאתה תוקף בית ספר, שאתה רוצח ילדים. עכשיו, במקרה הזה המתקפה אגב, חוץ מלהרוג את דמבלדור, המתקפה הזו נכשלה.

שיר: הם היו אמורים רק להרוג את דמבלדור, לא?

דור: הם ניסו להרוג עוד הרבה אנשים ואת כל מי שהם יכלו, אבל המסדר הגיע מהר וכו' והם היו ערוכים לזה. דמבלדור היה ערוך לזה בעצם, הוא סוג של ידע שזה יגיע. ולכן חוץ מלהרוג את דמבלדור, שגם זה אנחנו יודעים כמובן בסוף הסדרה, שזה הכול היה מתוכנן מראש, אז אפילו בזה הם לא הצליחו באמת. אבל אף אחד לא נפגע. אבל הנושא הזה של… זה נורא המחיש, אני חושב, מה היה כל כך כל כך נורא במתקפה של השבעה באוקטובר על הקיבוצים, על הערים, הנושא הזה שבאמת אתה תוקף אזרחים, אתה… סליחה על המילים הקשות, אבל אתה חוטף ואתה רוצח ילדים. זו מציאות שהיא אפילו… זה אפילו יותר גרוע בעצם ממה שקורה פה, כי פה איכשהו כולם ניצלו בסוף הספר השישי, כל הילדים. הפגיעה הזו במרחב שאמור להיות המרחב הכי בטוח בעולם, בכוונה תחילה, זו באמת חרפה מוסרית. ושגם עושים את זה בכוונה תחילה. כלומר, זו לא תוצאה של ירי באיזה…

שיר: זה לא הסלים לשם.

דור: זה לא הסלים, זו לא תוצאה של…

שיר: זאת הייתה המטרה.

דור: של ירי בין צבאות שגם אוכלוסייה אזרחית נפגעת, שזה קורה תמיד במלחמות גדולות, למרבה הצער. זו פגיעה בכוונה תחילה. וזה מה שכל כך נורא פה. עכשיו, ההיבט השני של זה, של פגיעה במוסד חינוכי, בלט לי באמת דווקא באיזשהו אופן חיובי, ואני חוזר על זה שוב ושוב בפרקים שלנו שאנחנו עושים עכשיו, כי זה מאוד בולט לי דרך הארי פוטר בשאלה על מה אנחנו נלחמים. והשאלה על מה אנחנו נלחמים מאוד בולטת כאן בסצנה של מה שדמבלדור עושה עם מאלפוי. ואמרתי בפרקים… עברנו לספר השישי שדמבלדור ממש בולט ברגע הזה כמחנך וכלומר פתאום אנחנו מבינים זה התפקיד שלו כמורה, אבל זה ממש בולט שכבר יש קרב אדיר, יש בלגן שלם.

למעשה כל בית הספר נמצא בסכנת מוות, אבל מה שדמבלדור בוחר לעשות ברגעים האלה, להקדיש בעצם את מה שבדיעבד גם הוא ידע, רגעיו האחרונים, כן? מה שהוא בוחר לעשות זה לנסות להציל את נפשו של מאלפוי. בזה הוא מקדיש את מעט האנרגיה שעוד נשארה לו. וזה, אני חושב, מזכיר לנו בשביל מה דמבלדור פועל. כלומר, בבסיס שלו, לפני שהוא הקוסם הכי גדול שאי פעם היה, לפני שהוא אפילו הקוסם היחיד שוולדמורט אי פעם פחד ממנו, לפני הכל, דמבלדור הוא מחנך של נערים ונערות, והוא רוצה להראות להם מה הדרך הטובה והנכונה. אולי הוא מרגיש איזושהי אשמה על זה שהוא לא תפס את טום רידל הצעיר בזמן, אבל זה מעבר לזה. אני חושב זה באמת בליבו.

עוד יותר משדמבלדור רוצה להציל קורבנות עתידיים אפשריים של מאלפוי, הוא רוצה להציל את מאלפוי מעצמו ומוולדמורט. הוא רואה במאלפוי תלמיד, ילד, נער, קטין, כן? בסופו של דבר קטין. זאת אומרת, הוא זכאי וראוי לקבל את חסותו ואת הגנתו של דמבלדור. וזה חשוב, כי המדינה הזאת שעכשיו אנחנו נלחמים עליה, לא תהיה שווה שום דבר אם אנחנו נזנח את הערכים שלנו, שבשמם אנחנו גם רצים להילחם ובשמם, צריך להגיד, אנחנו גם מקיזים דם. דם של האויב וגם כמו שאמרתי קודם, גם דם של חפים מפשע למרבה הצער. אבל אם אתה הורג לשם ההרג, זה הדבר הכי קל בעולם. זה חמאס. להרוג לשם ההרג, בלי לחשוב בכלל לשם מה אני נלחם פה. השאלה בשם איזה ערכים נאצלים אני מקריב קורבנות קשים, כן?

ודמבלדור ממחיש לנו את זה פה, את הרעיון שבראש ובראשונה, אוקיי, יש קרב גדול, זה חשוב, זה קריטי, אבל אם אנחנו נשכח את הליבה שלנו, את השאלה לשם מה אני עושה את זה, אני עושה את זה כדי לחנך את הנער הזה לדרך הנכונה, שהוא לא יפגע בחפים מפשע, שהוא לא יהיה רוצח בעצמו. זו המטרה האדירה, לכן זה גם נורא נוגע ללב הרגע גם בפרקים האחרונים אחרי הקרב, כשנחשף לנו שטונקס ולופין הם סוג של זוג ולופין מסתייג מזה וגם אומר "אני איש זאב, אני אני" ואז הוא גם אומר לטונקס "עכשיו זה לא הזמן, יש קרב".

שיר: "אני זקן".

דור: "אני זקן". לא, הוא גם אומר "עכשיו היה קרב גדול, דמבלדור מת, זה לא הזמן להתחיל לדבר על זוגיות". אבל אז מקגונגל, שהיא דווקא לא נתפסת כאיזה אדם עם רגש נורא, אבל א' יש לה בוודאי והיא גם אדם עם מצפן מוסרי מאוד מאוד חזק, כן? היא אדם מאוד מוסרי, מקגונגל, והיא אומרת להם "זה באמת מה שדמבלדור היה רוצה". כלומר, דמבלדור היה גאה שתהיה אהבה חדשה בעולם, כי בשביל זה הוא נלחם, בשביל זה הוא עשה את כל המסדר הזה וזה. אנחנו נלחמים למען המשכיות שלנו ושל הערכים שלנו ולמען האהבה בסופו של דבר.

שיר: אני חשבתי בקריאה הזאת, אחד הדברים שתפסו אותי, ששוב זה מעניין בגלל שאלה פרקים שכבר קראנו לא כזה מזמן. הספר השישי לא כזה מזמן, הספר השביעי בכלל לפני שנה וקצת.

דור: שנה וחצי, שנה וחצי.

שיר: ואני לא… הרגע הזה באמת על המגדל, מתי שהארי מגיע ודמבלדור שומע שאנשים מגיעים ואז דמבלדור משתק את הארי, בזמן שגם הארי הוא תחת גלימת ההיעלמות. אני לא התעכבתי על זה יותר מדי תוך כדי בגלל שבאופן כללי, גם הפרק הזה שלנו וגם הפרק הבא, אלה פרקים מלאים באקשן. אין לך כמעט דקה לנשום. בפרק הזה דמבלדור מת ומגלים שסנייפ הוא רע, ואז הארי רודף אחרי סנייפ, ואז מגלים שסנייפ הוא הנסיך חצוי הדם. ואתה כאילו משתגע מרוב אירועים. ופה פתאום אני מאוד נתפסתי על הרגע הזה שבו דמבלדור משתק את הארי תחת גלימת ההיעלמות.

קודם כל בגלל שחשבתי על המנגנונים שיש לנו, שהגוף מגיב בהם לסכנה שזה, אתה יודע, Flight, Freeze, Fight. לא בסדר הזה בהכרח, אבל כאילו הילחם, ברח או קפא בגדול, בתרגום. והארי בסופו של דבר קופא. עכשיו, הוא לא באמת קופא, הוא משותק, אבל אני חשבתי באמת על הרגע הזה שבו אתה בלתי נראה, אתה לא יכול לעשות שום דבר ואתה רואה איך הורגים כמה אנשים נגד בן אדם שאתה מאוד מאוד מעריך, מאוד מאוד אוהב, שהוא, אתה יודע, חשבתי על זה גם, בעצם אני לא זוכרת אם אמרנו את זה או לא, באמת היו לנו הרבה פרקים, אבל הקשר הראשון שמישהו יוצר עם הארי זה דמבלדור דרך המכתב הזה, כאילו בגלל זה הארי כל כך מההתחלה יש לו את הקשר הזה עם דמבלדור והוא מתרגש כשהוא מקבל קלף שלו. ורון אומר לו "אה, יש לי שישה קלפים שלו כבר", זה לא משנה.

אבל בשביל הארי זה המון, בגלל שעולם הקסמים הוא קודם כול דמבלדור עבורו. וברגע שדמבלדור בסכנה ואז דמבלדור נרצח, הארי בעצם… הוא לא יכול לעשות שום דבר, וזה חוסר אונים נוראי. וחשבתי בעצם על היום, על הבוקר והצהריים והערב של השביעי לאוקטובר, שבו ראינו איך אנשים שאנחנו אוהבים, גם אם, אתה יודע, חלקנו מכירים אותם אישית, אני חושבת שאין בן אדם שלא מכיר מישהו או שמכיר מישהו שהכיר מישהו שהיה במסיבה או שהיה, אתה יודע, גר באחד הקיבוצים האלה. ואתה פשוט רואה איך חלק מהלב שלך, חלק שאף פעם לא חשבת שתצטרך לדאוג לו, בגלל שמי חשב שדבר כזה בכלל יכול לקרות? אתה רואה לנגד עיניך איך הוא נטבח ונשרף ואתה לא יכול לעשות כלום, אתה משותק, אתה לא יכול לעשות כלום. אפילו יש, אני מאוד ממליצה על הכתבה של ניר גונטז', שהבן שלו היה באחת המסיבות, אני חושבת שבמסיבה ברעים.

דור: ברעים, כן, כן.

שיר: והוא מספר איך הוא שמע, הבן שלו התקשר אליו ושלח לו מיקום, וניר טס לשם ברמזור אדום תחת מלא… הוא פשוט טס לשם והיו מחסומים של המשטרה שאמרו לו "אתה לא יכול לעבור". וזה היה המצב, אתה יודע, מי שנסע נסע, מי שניסה לעזור ניסה לעזור, אבל למעט אלופים כמו יאיר גולן ונועם תיבון, אתה לא באמת יכולת לעשות שום דבר. ואני מציינת את זה בגלל שעוד חלק שתפס אותי, ששוב בקריאה ראשונה לא שמתי אליו יותר מדי לב, לא הבנתי את העומק שלו, ששוב, זאת גם מחמאה לרולינג ככותבת שלא רק שבקריאה שנייה אנחנו מצאנו דברים, גם בקריאה שלישית במהדורת חירום, שמי חשב שנעשה, אני אומרת "אה, לא שמתי לב גם לזה ולזה ולזה". והיא כותבת שם בעצם על כמה אחרי שכבר בהלוויה של דמבלדור, איך הארי כל הזמן אומר "אני איש של דמבלדור בכל רמ"ח איבריי" והוא נותן את זה כאילו בפנים של שר הקסמים. קורע שהוא אומר "רמ"ח איבריי", כן? הארי פוטר בישיבה התיכונית.

דור: אני לא יודע איך זה באנגלית, אבל איזה תרגום יפה של גילי בר-הלל.

שיר: תרגום מהמם.

דור: רמ"ח איבריי.

שיר: ממש. ובעצם חשבתי מה הכוח של זה, למה זה תפס אותי. וזה תפס אותי בגלל שאחרי השביעי לאוקטובר מהר מאוד, כמו שאמרת בפרק הקודם, קמו חמ"לים, קמו יוזמות התנדבותיות שהן באמת, אני לא ראיתי כאלה, גם לא בקורונה ששם גם הייתה הרבה התנדבות והרבה… לא ראיתי יוזמות התנדבותיות כמו אלה שקרו עכשיו. ואני חושבת שהיוזמות המטורפות האלה, שכל בן אדם מחפש להתנדב, שאנשים הולכים לקטוף פרחים, הולכים לקטוף אבוקדו, הולכים לקנות דברים במיוחד מתושבי העוטף, הולכים לעזור במה שאפשר, נרשמים למה שאפשר, הולכים להופיע, מה שהם יכולים, כל בן אדם רוצה לתת כפי יכולתו במה שצריך, אני חושבת שזו בדיוק תגובת המראה לשיתוק הזה.

בדיוק כמו שהשיתוק של הארי, הסיבה שהארי מצליח בסופו של דבר לבנות את עצמו, לא לקחת את זה באופן טראומטי זה בגלל שדמבלדור, המוות שלו באיזשהו אופן, לא היה לשווא. דמבלדור בעצם לא באמת מת עבור הארי, בגלל שהארי לא הפסיק לחיות את האמונות שלו, להאמין באמונות שלו ובעצם לעשות איתן משהו אחרי שהוא מת. וזה בדיוק מה שקורה עם היוזמות ההתנדבותיות האלה. קרה האסון הנוראי הזה, היינו כל כך חסרי אונים, ובאופן מאוד מאוד בריא קולקטיבית, מה שאנחנו יכולים לעשות עם חוסר האונים הזה זה לקחת אותו ולהיות עכשיו מלאי אונים ולעשות איפה שאנחנו יכולים, כמה שאנחנו יכולים, כדי לתקן את הזוועה הזאת, כדי להיות עם תושבי העוטף, כדי לסייע להם במה שצריך, בין אם זה חקלאות, בין אם זה שיקום, בין אם זה להופיע לאנשים, בין אם זה לארח אותם בבתים שלנו, בין אם זה לתרום אוכל לחיילים שהולכים לעזור להם. אתה בעצם מפצה על חוסר האונים המטורף שהרגשת, שכולנו הרגשנו.

אני עוד הייתי בחו"ל, לא הייתי בארץ, אז הייתי פשוט עם הטלפון ביד, דבוק ליד, מסתכלת כל הזמן והמספרים האלה של המתים שרק קפצו וקפצו בשבת הנוראית הזאת. שבהתחלה אמרו 200 הרוגים ואז פתחתי וזה היה 400 הרוגים, והייתי כזה, איך 400 הרוגים כבר? ובסופו של דבר המספר הוא פסיכי, הוא 1,400 הרוגים. חוסר האונים הזה בסופו של דבר, תמונת המראה הכי יפה ותמונת הניצחון האמיתית היא לא מול חמאס, היא מולנו. קרה לנו הדבר הנוראי הזה, פגעתם בנו בצורה הזאת, ולא רק שאנחנו השתקמנו מזה, אנחנו בכוח מאוד מאוד גדול נתגייס כולנו כדי לבחור בחיים, כדי ליצור חיים. כי המוות הזה לא יכתים את כל החיים שהיו פה, יהיו פה חיים. וזה פשוט, אתה יודע, אף פעם לא חשבתי על זה. תמיד חשבתי, נו, בסדר, דמבלדור מת אז הארי אומר "דמבלדור, דמבלדור", בסדר. לא חשבתי על זה שזה דמבלדור מת ועל הרגע הזה שבו הארי קפא ולא יכול לזוז, והנה, זאת תגובת המראה של זה. הוא איש של דמבלדור.

דור: ובהתאם לזה הוא גם, מתוך המוות של דמבלדור, יצא באמת למסע בספר השביעי,

שיר: נכון.

דור: לאסוף את ההורקרוקסים, כלומר, זה בדיוק המלא אונים, אני יוצא לעשות משהו.

שיר: כן, כן.

דור: אני לא עומד, קופא במקום. ודווקא הנקודה שלך על העשייה, על מה אני עושה, הובילה אותי לנקודה הבאה שלי, שעוסקת במילים ובשיח ובביטויים של רגשות, נגיד ככה. אני אתחיל גם מלתאר דווקא משהו אישי. התחושה שלי, אוקיי, התחילה המלחמה, היה נורא, איום, מחריד. ואת יודעת, בערך מהיום השני-שלישי, כמו שאמרת, נכון, יש הרבה יוזמות, הרבה זה, אז התחלתי לחשוב, אוקיי, מה אני יכול לעשות? אבל לא סתם אני יכול לעשות של… את יודעת, כלומר לתרום כסף למישהו, סבבה, לתרום בגדים, זה כולם יכולים. ניסיתי לחשוב, אוקיי, מה הכישורים המיוחדים שלי, הדברים שאני טוב בהם, מה אני יכול לתת שאחרים לא יכולים? כי אתה רוצה כאילו לתת את הדבר שאתה מיוחד בו, שיוכל לתת משמעות מיוחדת.

עכשיו, הבעיה היא שנתקלתי בה, ולא רק אני אלא גם אנשים מהתחומים שלנו, זה בסוף אני אומר, אוקיי, אני טוב במילים, אני טוב בלדבר על דברים, בלתאר, בזה. ואתה קצת מרגיש לפעמים בתקופה כזו שקצת יותר חשובים המעשים מהמילים, כי יש כל כך הרבה דברים דחופים לטפל בהם, אז צריך לקום ללכת לקטוף אבוקדו, לא לדבר על כמה זה יפה לקטוף אבוקדו. יש איזה כוח למעשים. אבל רגעים בסוף הספר השישי עזרו לי קצת גם להבין את הכוח החיובי והשלילי של מילים וכמה זה חשוב, אני חושב, לדבר את הדברים הנכונים ולהימנע מדברים אחרים. באותה הסצנה שאני חוזר אליה שוב ושוב, של דמבלדור מדבר עם מאלפוי, שנראה לי שפשוט הבנתי שזו אחת הסצנות האהובות עליי בכל בסדרה בסופו של דבר,

שיר: סצנה מהממת.

דור: אולי כי היא מאגדת בתוכה שתי דמויות שכתובות ממש טוב.

שיר: נכון.

דור: שזה דמבלדור ומאלפוי. יש את השלב הזה שכאילו דמבלדור מאוד מתייחס בסלחנות ואמפתיה למאלפוי, עד הרגע שמאלפוי אומר "קיבלתי את הרעיון הזה מהבוצדמית גריינג'ר."

שיר: הבוצדמית גריינג'ר.

דור: הבוצדמית גריינג'ר, כן. ואז פתאום דמבלדור אומר לו, "אני מבקש שלא תשתמש במילה הזו לידי". והוא אומר לו, "למה, זה מפריע לך?" ואז הוא אומר, "כן, זה מפריע לי." שוב, זה מדהים שבתוך כל הרגע המטורף הזה הוא מוצא את הזמן להגיד למאלפוי "במילה הזו אתה לא תשתמש, אדוני הצעיר."

שיר: וגם הוא יודע שהוא עומד למות עוד רגע.

דור: בדיוק. ועל זה הוא מבזבז את השניות האחרונות של חייו, בלהגיד למאלפוי זו מילה שלא משתמשים בה. יש חשיבות למסגור של השיח. יש מילים שאנחנו לא אומרים ולא משתמשים בהן, לא משנה מה. עכשיו, פתאום הבנתי עד כמה בתקופה הזו יש כוח אדיר למילים. אנחנו יכולים להשתמש במילים כדי לנחם, כדי לעטוף, כדי לעשות הסברה אפקטיבית לעולם, כדי להנציח את הנופלים, כדי להילחם למען החטופים, כן? יש הרבה מאוד כוח למילים שלנו. לעומת זאת, יש אנשים שלא מבינים את גודל השעה וממשיכים להתעסק בשטויות, וכל אחד יכול לחשוב בעצמו מי האנשים האלה. אני רק אתן רמז שלדבר על להטיל פצצות אטום על עזה, זו דוגמה לשימוש לא נבון במילים, ולא להבין את גודל השעה ואת המקום שבו אתה נמצא כרגע.

שיר: שלא לומר לא להבין מה זו פצצת אטום.

דור: זה בסדר, אבל זה מינימום אחריות. וגם, שוב, אנחנו מדברים כמובן על השר עמיחי אליהו.

שיר: גם טלי גוטליב בהתחלה אמרה "אטום על עזה. עכשיו אטום על עזה".

דור: כן, זה נכון, אני חושב שאותה לוקחים עוד פחות ברצינות,

שיר: כן.

דור: אז כבר לא היה אכפת, וזה היה במסגרת ראיון, מה שעמיחי אליהו אמר. ואני חושב שלפעמים פשוט באמת אפילו אם אתה לא יודע מה הדבר הנכון להגיד, אז אל תאמר. אל תאמר. גם שתיקה היא אופציה מדהימה לפעמים. גם לי, אגב, באמת גם זו הייתה התחושה שלי אגב בימים הראשונים, ועדיין איך קוראים בכלל לדבר הזה? היה דיון שנתקלתי בו, אני חושב שקובי אוז כתב על זה משהו בטוויטר וגם אחרים בשאלה איזה שם ניתן למה שקרה בשביעי באוקטובר? עדיין אין לנו שם לזה.

שיר: נכון.

דור: יש כל מיני הצעות, כל מיני דברים, אבל עוד לא מצאנו את השם, כי איך אתה בכלל מוצא מילים לתאר, את יודעת, משהו כמו בין שתיים לארבע מילים לתאר את הדבר הזה.

שיר: אחרי שכבר שרפת את שואה על משהו אחר.

דור: בדיוק. מה, מאורעות? טבח? קרבות? אני לא יודע. וזה באמת, זו מבוכה. זו מבוכה במובן הזה שאתה נתקל מול אירוע ואין לך מילים לדבר הזה. אז לפעמים אין מילים, זה בסדר, אבל לפעמים אנחנו גם מבינים את הכוח החשוב של מילים ושל ביטוי רגשות. אפרופו באמת התפקיד, אני חושב, של תרבות בתקופה הזו, זה בא לי מרגע שבא אחרי המוות של דמבלדור, שזה קינת עוף החול, שזה רגע שרק עכשיו, רק בקריאה הזו שמתי לב שוב איזה דבר יפה, איזה יופי זה כתוב. לפעמים אתה צריך איזו כאפה גדולה כדי להבין.

כי רולינג מתארת שם שכשעוף החול, כשפוקס מתחיל לקונן על דמבלדור והארי כבר מזהה את המנגינה הזו כי היא פגשה אותו בספר השני, כשפוקס בכה עליו, אז הקינה מתוארת לא סתם בתור מנגינה שאתה שומע שהיא מאוד יפה, אלא הארי מרגיש שהמנגינה יוצאת מתוכו. כאילו הרגשות הכואבים שלו פתאום מקבלים איזשהו ביטוי מוזיקלי, וזה כאילו נובע מתוכו, וזה הכוח הקסום כמובן של הקינה הזו, כן? שהיא גורמת לך להרגיש כאילו היא יוצאת מתוכך.

שיר: של מוזיקה באופן כללי. זה תיאור מאוד יפה של מוזיקה.

דור: בדיוק. וזה תיאור כל כך חשוב לתפקיד גם של מוזיקה, של תרבות, כל אחד איפה שזה תופס אותו, כן? תפקיד של תרבות בזמן מלחמה, שהיא יכולה לפעמים לתת לך את הביטוי למה שאתה מרגיש ושאתה לא מצליח להוציא, שאתה לא מצליח לדבר אותו. פתאום יש איזשהו שיר, סתם שיר, כן? שיכול כל כך לגעת בך פתאום ולעזור לך לעבד את החוויות הנוראיות שאתה עובר. זה כוח עצום של הדברים האלה. ושני הקטעים האלה מאוד עזרו לי להבין את הכוח של מילים, של תרבות, נגיד ככה, איפה אנחנו יכולים למצוא את עצמנו אולי עוזרים ומסייעים באמת בתקופה שהיא כל כך כל כך נוראית.

שיר: אני מרגישה שכל הפרק הזה אנחנו רק אומרים "לא שמתי לב לזה, לא שמתי לב לזה", אבל זה נכון.

דור: אבל זה נכון.

שיר: לא שמתי לב לזה, והנה אני אגיע לעוד רגע שלא שמתי לב אליו, שהוא הרגע שבו אחרי שדמבלדור מת, הארי מאוד רוצה לרדוף אחרי סנייפ. עכשיו, הוא מתאר למעלה, שוב, לא שמתי לב לזה בקריאה ראשונה, אבל יש שם רגע שמאוד לא אופייני להארי, וזה שהוא רואה את חברים שלו נלחמים וזה לא מעניין אותו לעזור להם, זה פשוט לא אכפת לו. הוא צריך להשיג את סנייפ. הוא פשוט רץ אחרי סנייפ, מנסה להשיג אותו. ויותר מזה, הוא מנסה להטיל עליו קללה שאין עליה מחילה. עכשיו, רולינג נתנה שם משפט מאוד מאוד מעניין, היא אמרה "הארי הרגיש שאם הוא יהרוג את סנייפ, דמבלדור יחזור". עכשיו, אני חושבת שזה מזקק באופן מאוד מאוד יפה את הרצון בנקמה, שהרבה אנשים מרגישים עכשיו.

עכשיו, אם אני מנסה לפשט מה זה רצון בנקמה, אני חושבת שזאת התחושה שהיינו כל כך חלשים, שניצלו את החולשה שלך בצורה שהיא כל כך בלתי נסבלת, שהדבר היחיד שאתה יכול לעשות כדי להפסיק להרגיש כל כך חלש וחסר אונים וכואב, זה להכאיב למישהו יותר ממה שהוא הכאיב לך. ויש בזה איזושהי נחמה, לחשוב שכאילו סנייפ עשה את זה לדמבלדור, אז אני גם אעשה לו משהו נוראי, אני אטיל עליו קללה שאין עליה מחילה, אני אהרוג אותו, אני רוצה… זה שהארי רוצה להכאיב לו. הוא ממש רוצה להכאיב לו, הוא מטיל עליו "קרושיו", קללת העינויים, שזה יגרום לי פחות להרגיש את חוסר האונים הנורא שהרגשתי. הן, אתה יודע, דמבלדור שהיה חסר אונים והן הארי שהיה משותק ולא היה יכול לעשות שום דבר. וניסיתי להבין, אתה יודע, יש כאן את הרגע הזה שאני חושבת שבקריאה הקודמת שלנו בעצם תייגנו אותו כחינוכי, שסנייפ לא נותן להארי להטיל קללה שאין עליה מחילה והוא אומר לו "לא תצא ממך שום קללה שאין עליה מחילה." ויש בזה באמת איזשהו רגע חינוכי.

אבל הפעם ניסיתי לחשוב על זה הלאה וניסיתי לחשוב למה בעצם רולינג לא נתנה להארי להטיל על סנייפ קללה שאין עליה מחילה? כי בסופו של דבר זו רולינג שלא נתנה. ואני חושבת שזה בגלל שבספר השביעי אנחנו בעצם מגלים מה הסיפור האמיתי של סנייפ. אנחנו מגלים שסנייפ הוא בעצם… הכל היה חלק מהתוכנית עם דמבלדור, סנייפ הוא בעצם לא רע, סנייפ הוא באמת מאוד מאוד מאוד אמיץ, סנייפ לגמרי הקריב את עצמו, הקריב את כל החיים שלו. והוא היה, אתה יודע, אפילו לא בשביל תפקיד הירואי מדי. בשביל להיות פיון. היה צריך את הציר הזה, את הציר הזה כדי שוולדמורט יאמין שדמבלדור מת, שאין את ההורקרוקסים, הוא בעצם… הוא לא עושה שום דבר, הוא לא השמיד הורקרוקס, הוא לא היה גיבור בשום אופן, הוא פשוט שמר את הסוד הזה, ובסופו של דבר שיחק בשני התפקידים האלה. ואני חושבת שאם הארי היה מטיל על סנייפ קללה שאין עליה מחילה, הוא היה מאוד מאוד, מאוד מאוד מתבייש ומצטער על הרצון שלו בנקמה ועל זה שהוא הלך ומימש אותו. ובעצם סנייפ וגם רולינג שמרו עליו מהדבר הזה.

עכשיו, לאן אני חותרת עם זה? אני חושבת ש… אני לא רוצה לדבר על אנשים אחרים, אני אדבר על עצמי. אני בדרך כלל, הדעות שלי ידועות למי שמאזין לנו. ובדרך כלל כשהיו סבבים בעזה או הפצצות בעזה, אני באופן מאוד טבעי חשבתי על האזרחים שם, שאין להם ממ"ד, שמפציצים… אתה יודע, זה מפחיד. לא יכולתי שלא לחשוב על זה. ועכשיו אני לא חושבת על זה. ואני לא מתביישת בזה אבל אני גם לא גאה בזה, שזה המצב. ויש משהו בזה שהארי לא הצליח לעשות את זה, שיש בזה, להטיל את הקללה הזאת, לנקום את הנקמה הזאת, שיש בזה משהו אופטימי בשבילי. בגלל שאני אומרת, רולינג לא נתנה לו לממש את תאוות הנקם הזאת ואחר כך הוא גילה שהוא לא צריך אותה. אתה יודע, זה נשמע כמו משהו מאוד יפה נפש לומר, שכאילו לא צריך את הנקמה, אני לא רוצה להרגיש נקמה. אבל זה לא מה שאני אומרת. מה שאני אומרת זה שיכול להיות שיום אחד זה פחות יכאב, הצורך בנקמה יירגע ואז זה פחות יכאב לי, זה פחות יכאב לכל האנשים האלה שכל כך רוצים נקמה.

אני לא אומרת שזה יהיה פחות נורא, האסון הזה, אני לא אומרת שזה יהיה פחות אכזרי, שזה יהיה פחות אסון שאנשים שאיבדו את המשפחות שלהם, זה תמיד יהיה דבר נורא שקרה. אבל יכול להיות שאנחנו, עם החוסן הנפשי שלנו, נתגבר על זה ונהיה מספיק חזקים כדי להרגיש את הכאב הזה, ופשוט להרגיש את הכאב הזה ושהוא לא יהיה כל כך בלתי נסבל, שאנחנו ישר נצטרך לבנות עליו את הגשר הזה של הכעס. של הייתי כל כך חלשה, אני מרגישה את הכאב הזה, כזאת תהום של כאב, שאני חייבת לבנות עליה גשר של כעס. ואני בעצם חזקה. אתם חושבים שאני חלשה? עשיתם לי משהו שמחליש אותי? אני כל כך חזקה שאנחנו נכתוש אתכם. יום אחד אנחנו לא נרגיש את זה. מה שאומר שיום אחד זה פחות יכאב. ואותי זה מאוד מאוד מחזק, לחשוב שיום אחד… כי אני כל הזמן כועסת. אני כל הזמן כועסת ואני כל הזמן בוכה ואני כל הזמן מרגישה את זה. אני פשוט כל הזמן מרגישה את זה, אין לך הפסקה, אפילו בלילה אתה חולם על זה. ויש משהו במחשבה הזאת שיום אחד לא יהיה צורך במחשבות האלה על נקמה, בגלל שאנחנו בעצמנו נגיע למקום אחר, שמצליח לאזן את הכאב הזה, שהוא אופטימי בשבילי. והיה משהו ברגע הזה שהארי לא מצליח להטיל על סנייפ את הקללה שאין עליה מחילה, שחשבתי, בגלל שרולינג חכמה ורולינג יודעת שבסוף הוא יתגבר על זה. הוא חזק והוא יתגבר על הכאב הזה. וזה מה שזה היה בשבילי.

דור: לא רק שזו נקודה שמחזקת אותי, אני מקווה גם את המאזינים, אני רוצה גם להזכיר שלפחות בנקודה הזו שבה אנחנו מקליטים כרגע, יש גם לא סתם… כלומר, יש אנשים שעוד נמצאים בעזה חטופים,

שיר: כן.

דור: שדווקא המשפחות שלהם גם אומרות עכשיו זה לא הזמן לנקום, עכשיו צריך להחזיר אותם. יש אנשים שבאמת אפשר להציל, יש נפשות שעוד אפשר להחזיר אלינו.

שיר: נכון.

דור: והראייה הזו של באמת לחשוב בעתיד יהיה טוב יותר. והמחשבה הזו של אפשר, אני מקווה מאוד, להחזיר את החטופים הביתה, זה…

שיר: זה הדבר הכי חשוב.

דור: זה הדבר הכי חשוב.

שיר: וצריך להשמיע את זה בכל מקום, גם בפודקאסט על הארי פוטר. זה הדבר הכי חשוב.

דור: ואני ממש מקווה שעד שהפרק הזה יעלה, זה לא יהיה רלוונטי.

שיר: הלוואי. הלוואי. הלוואי.

דור: אני ממש מתחנן שכשישמעו את זה, יגידו "מה? על מה הם מדברים?"

שיר: הלוואי.

דור: "הם כבר חזרו."

שיר: אז אני אגיד עוד דבר אחד קטן לסיכום. אחרי הקרב יש רגע שהארי לא בטוח מי חי ומי מת. ושוב, אלה רגעים שבקריאה ראשונה חשבתי, טוב, זה קרב, נכון, ברור, אתה לא יודע מי חי ומי מת. אבל עכשיו הייתי כזה, אוי ואבוי, אני יודעת, אני יודעת איך זה מרגיש, שאתה… כי זה מה שאנחנו מרגישים עם החטופים. ושוב, מישהו שעבדתי איתו באופן מאוד קרוב כמה שנים, אשתו והבת שלו…

דור: חן.

שיר: כן.

דור: חן אביגדורי.

שיר: חן אביגדורי.

דור: גם אני עבדתי איתו.

שיר: נכון. אז הבת שלו, נעם אביגדורי, ואשתו, שרון אביגדורי, הן חטופות בעזה עכשיו. ואי אפשר לתאר את ההרגשה. פשוט אי אפשר לתאר את ההרגשה. מה שאני מרגישה, אני לא רוצה… אני לא יודעת מה הוא מרגיש, אלוהים ישמור, מי יודע מה הוא מרגיש? אני מרגישה, אני כזה… אני מרגישה כאילו חלק ממני… לא פגשתי אותן אף פעם, לא פגשתי את אשתו ואת הבת שלו, אני מרגישה כאילו חלק ממני נמצא שם. ואני כזה, איך זה עדיין שם? איך זה עדיין פתוח? איך זה עדיין קורה? וזה חוסר האונים הנוראי הזה שבמצב הזה של החטופים. כאילו, זה חוסר האונים של אנחנו לא יודעים מה קורה איתם, אנחנו לא יודעים איפה הם. וכמה עמודים אחר כך מגיע אזכור של רון את החתונה של אח שלו, ואת זה שהארי חייב להגיע.

וזה מאוד יפה כי בסופו של דבר מה שרולינג אומרת לנו גם ברגע הזה, גם בתיאור הזה עם מזג האוויר המושלם, זה שהחיים חזקים. ושהדברים החשובים בחיים, גם בסיטואציות האלה, הדברים החשובים בחיים נשארים, הם יציבים. ובסופו של דבר גם כשקורים הדברים האלה ואנשים שאנחנו מאוד מאוד אוהבים מתים, וכשקורים דברים שלא חשבנו בסיוטים שלנו שיכולים לקרות, הימים עדיין יפים. וגם כשאיש זאב קורע למישהו את הפנים, הוא עדיין יכול להתחתן אחר כך כי החתונה יותר חזקה מזה. וגם כשלא חוזרים להוגוורטס, מי חשב אי פעם שלא נחזור להוגוורטס, שנה א', שנה ב', כתוב על כל הספרים, איך לא נחזור להוגוורטס? החברים שלך עדיין נשארים איתך. רון והרמיוני עדיין נשארו עם הארי. וברגע שהוא אמר שהוא לא יחזור, אז זה ברור שגם הם לא יחזרו. כלומר, גם כשדברים שלא חשבת שיתערערו אף פעם מתערערים, הדברים החשובים, שזה אהבה ויופי וחברות ואושר שהוא פשוט והוא עני באיזשהו אופן, וכל הרגעים האלה שהארי רוצה לצחוק בהם בהלוויה של דמבלדור, והוא שואל את עצמו "מה קורה לי?" הם עדיין נשארים שם.

דור: בזאת הפרק הגיע לסיומו. בשבוע הבא, בפרק החירום האחרון, אנחנו נדבר על הספר השביעי ואנחנו לקחנו קטעים משלל אזורים בספר, אין פרקים… כלומר, בהתחלה חשבנו פרקים ספציפיים ואז הבנו שיש יותר מדי דברים מכל מיני אזורים בספר שאנחנו רוצים לדבר עליהם. אז מי שרוצה לקרוא את כל הספר השביעי מההתחלה עד הסוף מוזמן, או סתם להצטרף אלינו בשבוע הבא. תודה רבה, שיר.

שיר: תודה רבה, דור. ואני רוצה לומר תודה רבה גם ליובל אביבי ואייל שינדלר שהפיקו אותנו וערכו. תודה.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה