top of page

ההסכת שאין לומר את שמו - פרק 24: תנו לנו יד ונלך

אנחנו מסיימים את הספר השלישי ונסגור ביחד את כל הקצוות שלו: היחס לזיכרון ולהיסטוריה דרך מאבק והשלמה, הרצונות והתשוקות של סנייפ, מה נותן להארי ולסיריוס כוח להמשיך, ועל החמלה, התקווה והאהבה שהספר מציע לכולנו.   פרקים לקריאה: 22. שוב דואר ינשופים.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/11/2020.

אתן מאזינות לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

שיר: היי, אתם על ההסכת שאין לומר את שמו. אני שיר ראובן,

דור: ואני דור סער-מן.

שיר: ואנחנו קוראים את כל ספרי הארי פוטר מההתחלה ועד שהתאגיד יפסיקו אותנו.

דור: והיום הגענו לסוף. אנחנו נקרא את הפרק האחרון, "שוב דואר ינשופים", פרק 22.

שיר: שזה דבר שאני מאוד אוהבת שעושים בשמות,

דור: כן.

שיר: שהפרק הראשון זה "דואר ינשופים", והאחרון "שוב דואר ינשופים", אנחנו עברנו משהו ביחד.

דור: וכן, ואנחנו נסכם את הספר השלישי.

שיר: בפרק ארוך מהרגיל.

דור: כן.

שיר: כמו שאנחנו רגילים.

דור: איזה כיף. אז קדימה, שיר, תתחילי להקריא.

שיר: אני אקרא לנו.

"אתמול בלילה חשבתי שאבא שלי הוא זה שזימן את הפטרונוס. כלומר, כשראיתי את עצמי מעבר לאגם, חשבתי שאני רואה אותו." "זו טעות טבעית מאוד", אמר דמבלדור ברוך. "אני מניח שכבר נמאס לך לשמוע, אבל אתה דומה מאוד לג'יימס, מלבד העיניים שלך. יש לך בדיוק את העיניים של אימא שלך." הארי הניד בראשו. "זה היה טיפשי לחשוב שזה הוא", הוא מלמל. "כלומר, אני יודע שהוא מת." "אתה חושב שהמתים שאהבנו עוזבים אותנו אי פעם באמת? אתה חושב שהם אינם חוזרים לפקוד את זיכרוננו בעיתות מצוקה? אביך חי בתוכך, הארי, ומתגלה לפניך בצורה הברורה ביותר כשאתה זקוק לעזרתו, אחרת איך היית יכול לייצר את הפטרונוס המסוים הזה? קרניים שב לדהור אתמול בלילה." עבר רגע עד שהארי קלט מה דמבלדור אמר. "סיריוס סיפר לי אתמול איך הם נהיו אנימאגים", אמר דמבלדור בחיוך. "הישג מרשים לא פחות, העובדה שהם הצליחו להעלים זאת מעיניי. ואז נזכרתי בצורה יוצאת הדופן שלבש הפטרונוס שלך בשעה שהסתער על האדון מאלפוי במשחק הקווידיץ' שלך נגד רייבנקלו, כך שבכל זאת ראית את אביך אתמול, הארי, מצאת אותו בתוך עצמך."

איזה יופי.

דור: זה רק מחזק את הטענה שלי, שדמבלדור הוא הדמות האהובה עליי.

שיר: כן?

דור: בסדרה הספרים הזו, לא יעזור. גם כשהוא מפציע לשני רגעים בסוף, זה רגעים שסוגרים את הכול כל כך יפה. הוא בן אדם שמבין בני אדם.

שיר: נכון.

דור: אין הרבה כאלה.

שיר: שום דבר אנושי אינו זר לו.

דור: ממש כך. גם בספר השני, אני רוצה להחזיר אותנו רגע אחורה, דמבלדור מדבר כל כך יפה לג'יני, אחרי כל החוויה שהיא עברה. וגם פה הוא מצליח להבין. מה שאהבתי פה כל כך, הוא עוזר להארי להגדיר את החוויה שהוא עצמו עבר. הארי עוד לא לגמרי מעכל את כל הדבר הזה. ודמבלדור אומר לו, "אתה לא מבין מה אתה עברת פה? כאילו, אתה עברת פה משהו חזק. אבא שלך חזר הלילה". זה נגע, אם כבר... את יודעת, אם התחלת בנקודה, אז אני רוצה לנבור לתוכה כבר פנימה.

שיר: קדימה.

דור: וניכנס לזה כבר לסיכום של הספר וזהו.

שיר: בשביל מה באנו?

דור: עכשיו אנחנו לא... לא, כי אמרתי נלך לפי הסדר של הפרק, אבל...

שיר: אנחנו אף פעם לא מצליחים בסוף.

דור: זה לא עובד ככה. שני הדברים שעולים לי באמת מהדבר הזה, זה א', העניין הזה שג'יימס באמת כמודל של אבהות עבור הארי. עכשיו, באמת, דיברנו על זה הרבה מאוד, אבל צריך להסתכל על זה גם על איך זה חותם את החטיבה הראשונה של כל סדרת ספרי הארי פוטר. כי בעצם שלושת הספרים הראשונים של הארי פוטר הם עוסקים עבור הארי בשאלה מי הוא. בספר הראשון הוא עוסק בשאלה מה זה אומר בכלל להיות קוסם, כן? ומה המשמעות של זה עבורו. הספר השני עוסק במידה רבה בשאלה מה זה אומר להיות גריפינדור. והספר השלישי עוסק במידה רבה בשאלה מה זה אומר להיות הבן של ג'יימס פוטר. כלומר, יש פה גם שלושה מעגלים, המעגל של היחיד, האינדיבידואל, שזה הספר הראשון. השני זה, אם תרצי, המעגל של הקהילה. והשלישי זה המעגל של המשפחה. אלה מעגלים שבאמת מלווים כל אחד ואחת מאיתנו בחיים שלו ומתמודדים כל הזמן עם שאלות. אגב, המעגל שחסר פה, ושבעיניי ייסגר בהמשך, זה המעגל של המדינה, וזה יהיה בספר החמישי במידה רבה, העיסוק הזה. אבל שלושת המעגלים האלה, העצמי, הקהילה והמשפחה, שזה תמיד המעגלים שדרכם, אני חושב, כולנו מתבחבשים עם עצמנו, ורולינג סוגרת את זה פה בסגירה מאוד מאוד יפה. כי בספרים הבאים, בצדק מוחלט אגב, יש כבר פחות שאלות של הגדרה עצמית עבור הארי.

שיר: נכון.

דור: זה דברים אחרים. אנחנו מתעסקים פה בדברים אחרים, אבל כאילו קודם כול הוא צריך להבין מי הוא. ופה הוא מצליח לסגור את זה מאוד מאוד יפה. עכשיו, למה הוא סוגר את זה יפה? כי בסוף הוא מתעסק פה שוב בשאלות של זיכרון. עכשיו, הזיכרון עומד מאוד מאוד חזק במוקד, גם, של כל חטיבת הספרים הראשונה, במיוחד בספר השני והשלישי. אני רק רוצה להזכיר לנו, בספר השני הארי ממש צריך להיאבק בזיכרון, בזיכרון של טום רידל מתוך היומן, ויש הרבה עיסוק בהיסטוריה של חדר הסודות ושל מה שקרה להאגריד וכו'. וגם פה בספר הזה אנחנו עוסקים בזיכרונות, בחבורה של ג'יימס ולופין וכו', במה שקרה ובמה שלא קרה. עכשיו, הארי לא סתם צריך להיאבק פה בזיכרון ששוכתב, באמת של מה שקרה לסיריוס בלק ומה שפיטר פטיגרו עשה. הוא גם ממש נאבק בסוהרסנים שמעלים לו זיכרונות רעים. וזה הרבה פעמים ממש המתיחות הזו בין זיכרון מעוות לבין היסטוריה.

עכשיו, אני מתעסק בהיסטוריה בחיים שלי, כשאני לא עושה פודקאסטים. ויש ספר יסוד שתמיד אני חושב שהיסטוריונים צריכים לקרוא אותו, אני עוד לא מעז לקרוא לעצמי אגב היסטוריון, אבל...

שיר: למה? אני קוראת לך היסטוריון מאחורי גבך.

דור: תלמיד לתואר שלישי להיסטוריה של עם ישראל.

שיר: אוי, זה חמוד שאתה אומר תואר שלישי ולא דוקטורט.

דור: כי זו מילה יותר יפה.

שיר: כל כך צנוע.

דור: זה לא, זה פשוט יפה יותר.

שיר: כן? אני יותר אוהבת דוקטורט.

דור: זה יותר תואר שלישי. אבל בכל מקרה, יש ספר יסוד שאני מאוד ממליץ, גם אם אתם לא לומדים היסטוריה, לקרוא אותו, של ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי, ספר לא ארוך שנקרא "זכור". הוא עוסק במחשבות על היסטוריה יהודית. והוא פותח את דבריו בספר הזה, הוא אומר כל כך יפה את הבעיה עם זיכרון, "הזיכרון הוא תמיד בעייתי, ברגיל מטעה ופעמים בוגדני". זו הגדרה מדויקת לזיכרון. ומצד שני, ירושלמי גם טוען שבוודאי אגב העם היהודי לא יכול בלי הזיכרון, כי הזיכרון הוא מה שמתווה את הזהות שלנו לאורך החיים וההיסטוריה. ויותר מזה, הוא גם אומר שהעיסוק שלנו בהיסטוריה, שהוא חשוב, שומט את הרעיון הבסיסי של זיכרון יהודי, שזה אלוהים עזר לנו כל הזמן. עכשיו, זה חשוב כי המתיחות הזו בין זיכרון לבין היסטוריה לגמרי עומדת ב... שוב, בכל חטיבת הספרים הראשונה של הארי פוטר, ובפרט בספר השלישי ובסוף שלו. כי מצד אחד יש פה הרבה זיכרונות שעוותו, נכון? פיטר פטיגרו הוא לא הקורבן, הוא הבוגד, וסיריוס כמובן הוא ההיפך, הוא הקורבן של כל הסיפור הזה.

שיר: ולא הרוצח.

דור: ולא הרוצח. אגב, אותו היפוך שגם קורה בספר השני. טום רידל הוא לא...

שיר: גיבור שהציל את בית הספר.

דור: הוא הלורד וולדמורט. האגריד לא עשה שום דבר רע, סתם העיפו אותו מבית הספר.

שיר: שוב זה מטורף בעיניי שלא ידעו, שכאילו אף אחד לא ידע שטום רידל זה וולדמורט.

דור: יש נרטיב שגוי שהארי והחברים שלו צריכים להיאבק בו כל הזמן, וזה משהו שממש... זה מאוד קשה לריב עם ההיסטוריה ועם הזיכרונות. זה קרב מאוד מאוד קשה, לכן גם הקרב עם הסוהרסנים הוא קרב מאוד קשה. איך אתה לא מעלה את הזיכרונות הנוראיים האלה. עכשיו, אז עד כה יש לנו פה כתב אישום מאוד חריף נגד הזיכרון ונגד ההיסטוריה. עד הרגע הזה שבו דמבלדור אומר "המתים חיים בתוכנו, דרך הזיכרונות", נכון? לזיכרון יכול להיות... אם הזיכרון הוא נכון, אם הוא יושב טוב, ובמיוחד אם הוא אמיתי, לזיכרון יש כוח מרפא ויש לו... פיזית אנחנו רואים פה איך הוא מרפא, איך הוא נאבק בסוהרסנים, אבל במובן הרבה יותר עמוק יש לו כוח שעוזר לנו להגדיר את עצמנו. אני מאמין גדול בזה שהעצמי שלנו, שה-self מוגדר בסוף דרך רצף של זיכרונות. לכן דמנציה זה מצב שכל כך כל כך מפחיד, נכון? כי אם אתה מאבד את הזיכרונות שלך, אתה לחלוטין מאבד את העצמיות שלך. אולי זה מה שנשיקת סוהרסן עושה. אולי מוחקים לך את הזיכרונות ואתה מין דף חלק כזה, זה מה שקורה לך, אתה מאבד את העצמי.

שיר: מעניין.

דור: וכל הספר הזה, לדעתי, במיוחד, עוסק ממש במתיחות הזו, בשאלות של זיכרון שיכול להרוס וזיכרון שיכול לבנות.

שיר: יפהפה.

דור: תודה.

שיר: חשבתי שתקרא את הקטע מהספר, מ"זכור". עשית לי חשק לקנות אותו.

דור: אני לא יודע אם אפשר לקנות אותו בכלל, אבל...

שיר: אה, הוא כזה מהאקדמיה?

דור: אבל בספריות בטוח יש אותו, כלומר, אם אין לכם כוח ללכת לספריה ציבורית.

שיר: לא, גם סגור עכשיו הכול.

דור: נכון, אבל לא יודע, זה ספר מקסים והוא גם באמת לא ארוך. שווה לשים עליו את היד.

שיר: בשבילי הספר הזה קודם כול היה חוויה רגשית שלא נגמרת. כי כאילו, אם בספר השני היו המון רעיונות, אני מעזה לומר אינטלקטואליים, מאוד יפים, בספר הזה אני חושבת שהרעיונות הם בעיקר רגשיים והוא עוסק בחוויות רגשיות. וגם אני חושבת שמבחינת המהלכים, המהלכים פה הם לא כל כך מורכבים עד הסוף. זו באמת טלנובלה מאוד מאוד דחוסה של רגשות והיא כועסת עליו והוא כועס עליה בגלל העכבר. כאילו, זה הרבה שכבות של זה, הרבה מזה והקווידיץ', זו ממש טלנובלה. ואני חושבת שבניגוד לספר השני, ששם זה באמת סיפור בלשי, הספר השני מתמקד בעיקר במהלכים, הספר השלישי מתמקד בעיקר בדמויות. יש לנו דמויות מאוד חזקות, בגלל שזה באמת ספר על רגשות. וגם בפרק הזה, גם כשקראתי את הפרק האחרון, אני בכיתי, כמובן, בקטע של דמבלדור. הייתי כזה, יואו, זה כל כך יפה. בניגוד אליך, אגב, זה פחות גרם לי לאהוב את דמבלדור כי אני מרגישה שברגעים האלה ג'יי.קיי. רולינג פשוט הופכת את דמבלדור לבובת גרב ואומרת "על זה הספר, מי שלא הבין, זה על זה".

דור: שיר עושה פה צורה של בובת גרב,

שיר: שמדברת.

דור: ממש שהיא מדברת, כן.

שיר: ממגבלות המדיום. אז כאילו, אני פחות זוקפת את זה לזכות דמבלדור בינתיים, אבל אני מכבדת את האהבה שלך כמובן. עכשיו, מבחינתי, אם היה צריך לזקק את הספר הזה לכמה מילים, זה היה... את הנרטיב שלו, את מה שרוצים להגיד לנו, זו באמת הפסקה הזאת שקראתי, זה שהתבגרות זה לשחרר את הפנטזיה שאבא שלך יציל אותך, ולהפוך לאבא של עצמך, שזה הדבר הזה. עכשיו, כאן זה פתח איזושהי שאלה מעניינת שנוגעת להורות באופן כללי. עכשיו, האמירה הזאת מורכבת בגלל שקל לשמוע את המסקנה הזאת, את השורה התחתונה הזאת ולחשוב מה שהארי הבין זה שהוא צריך להסתדר לבד. עכשיו, זה לא מה שהארי הבין, ואני בספק אם אלה הדעות של ג'יי.קיי. רולינג, כי יש לנו כאן בספר כמה דמויות אב. דמות אב ראשונה זה לופין. לופין מלמד את הארי להפיק פטרונוס, לופין דואג לו, הוא מציב לו גבולות, הוא מכיל את הארי כשהארי צריך אותו. ומהצד השני יש לו את דמות האב שהיא סיריוס, שסיריוס הוא קודם כול הסנדק שלו, שזה כאילו הכי... דמות אב במובן הכי פשטני וחוקי אפילו. אבל יותר מזה, הוא גם יוצר עבורו רצף סיפורי, הוא זה שמחבר אותו למה שבאמת קרה. מה שאמרת על הזיכרון, מאוד התחברתי לזה, הוא יוצר עבורו איזשהו רצף שהארי יכול לעבוד איתו. הוא יכול לחבר את מי היה אבא שלו, לצורך העניין. הוא יכול לדמיין מי היה אבא שלו. הוא יכול לראות את אבא שלו כממוצע אולי של לופין וסיריוס. יש שם איזשהו... כאילו, הוא כן נותן לו את התמונה השלמה הזאת, ואני חושבת שבגלל זה גם הארי, כשבסוף הספר הזה אנחנו שומעים שהוא חוזר לבית של הדרסלים, הוא אומר שהוא כבר מרגיש יותר טוב. ואני לא חושבת שזו הרגשה יותר טובה שקשורה לדברים שהוא עבר, זו הרגשה יותר טובה שקשורה לזה שמשהו בתוכו, אם הספר הזה נפתח בדודה מארג' שמדברת על אבא של הארי הבטלן והאפס שהלך באמת בתאונת דרכים ואיזה חוסר אחריות זה, אני חושבת שזה נגמר בזה שהארי כן מקבל את הדעה הזאת של אבא שלו, שאבא שלו היה גיבור, לפחות בעיניו, לפחות כרגע בשלב הזה בספר, ושהארי יהיה בסדר כי יש בו מאבא שלו, ויש לו את הגב הזה שהוא כיתום לא הרגיש. אמרתי את זה בפרקים הקודמים גם, שבגלל שזה ספר על התבגרות, התבגרות לא פוסחת על שום דבר. כשאתה מתבגר, כל אספקט ואספקט בך מתבגר, ואצל הארי גם היתמות התבגרה וגם היתמות התחילה להעלות שאלות של איזה מין בן אדם אני אהיה? אז בעצם זה שתיהן דמויות אב.

עכשיו, האמירה האמיתית פה בעיניי של רולינג היא שכדי להצליח להוליד מתוכך את אבא שלך, להצליח להפוך להיות אבא של עצמך, להתבגר, אתה גם צריך אנשים חיצוניים. ואם נתמקד ברגע האהוב עליי בספר, ברגע הפקת הפטרונוס של הארי, אפשר לראות את זה בצורה מאוד שלמה, כי מצד אחד, לופין הוא זה שלימד את הארי לעשות את הדבר הזה, ומצד שני, בגלל סיריוס, הסוהרסנים באים. וביחד עם שני הצדדים האלה, הארי מצליח להפיק את הפטרונוס של אבא שלו ולהיות המגן של עצמו, בעצם מתוך הליווי המאוד גדול הזה. עכשיו, זה דבר שאני מאוד מאמינה בו באופן כללי, שכדי להפוך להיות מבוגר שלם, מבוגר מאושר, מבוגר שיכול להסתדר בחיים. כן, פשוט מבוגר שיכול להסתדר, אתה צריך את הליווי ההורי הזה. ויש גישה מאוד שגויה, אני חושבת שאני אעיז לומר בעיקר בציונות, אבל גם בהרבה מקומות אחרים בעולם, אני חושבת שגם ברוסיה הסובייטית בטח, בהמון מקומות בעולם, כל המקומות האלה של החינוך הקשה, שחושבים כאילו שמה שלא הורג מחשל. ואם אנחנו ניקח ילד ואנחנו נמנע ממנו את הפינוקים המערביים האלה, את החום והרוך וההכלה והחיבוק, ובמעגל השני של זה את הצעצועים והקלטות והלימוד לגיל הרך. יש על זה אפילו הרבה ביטים בסטנדאפ.

דור: מנזקי התנועה הקיבוצית.

שיר: כן, אבל זה דיבור כללי של מה היה לילד שלי ומה יש לי. עכשיו, בגלל שישראל, בסופו של דבר כולנו ילדים או נכדים למהגרים, מאוד קל לעשות את ההשוואה הזאת, כי סבתא שלי גדלה באוהל והרגה עקרב כשהיא הייתה בת עשר, אז כאילו הפער הוא מאוד מאוד ברור והפער הוא מאוד מאוד חי, בניגוד למדינות שהן גם מדינות של מהגרים כמו ארצות הברית, אבל שעברו שם כבר כמה דורות. ואני חושבת שהגישה הזאת שגויה בגלל שבסופו של דבר האנשים, שכילדים לא מקבלים את ההכלה ואת הרוך ואת החיבוק, הם אף פעם לא הופכים להיות מבוגרים מתפקדים. זה אולי נוח יותר כילד, כשאתה רואה את הילד "המפונק" במרכאות שבוכה בקניון שהוא רוצה מקדונלדס, ולידו יש את הילד שהוא בכה ואף אחד לא התייחס אז הוא למד לא לבכות. אפשר להגיד שכילדים, אה, איזה בוגר הילד הזה שלא בוכה ואיזה אפס הילד הזה שבוכה. אבל לא, בסופו של דבר הילד שבוכה, ככל הנראה יגדל להיות מבוגר מתפקד יותר כי הוא כן גדל בסביבה שבה הצרכים הרגשיים שלו נענים.

דור: כן, יש מי שמקשיב לו.

שיר: עכשיו, בהקשר הזה אני רוצה לצטט שיר יפה של דליה רביקוביץ', אני חושבת שלוכד בדיוק את החוויה הזאת של הבדידות וזה. אתה יודע מה אני רוצה לצטט?

דור: כמעט הבאתי שיר של דליה רביקוביץ', אז בבקשה.

שיר: איזה יופי. מעניין אם הבאנו את אותו שיר.

דור: איזה תיאום. לא, לא הבאתי בסוף שיר שלה. התחרטתי, הבאתי משהו אחר.

שיר: אוקיי.

דור: אז איזה יופי.

שיר: בסדר, אז זה שיר שרק אני אגיד, שממש במקרה הולחן לפני שבועיים.

דור: השיר של יהודית רביץ?

שיר: כן.

דור: זה כמעט מה שהבאתי, די!

שיר: יואו. מדהים.

דור: יואו, אין, אין, מדהימים. איזה שיר יפה.

שיר: זה השיר הכי יפה בעולם.

דור: נכון?

שיר: ואני גם תמיד שאלתי את עצמי איך אף אחד לא הלחין את היופי הזה ושר את זה? זה השיר הכי יפה בעולם. ואז לפני שבועיים, בום, יהודית רביץ, שלום.

דור: שיר יפהפה. כן, אוקיי, וואי, זה מדהים שכמעט הבאתי אותו גם.

שיר: כי זה הדבר. זה הספר.

דור: כי זה הדבר. בבקשה.

שיר: אז אני אקרא אותו.

תָּאֵר לְךָ: רַק הָאָבָק לִוָּה אוֹתִי

וְלֹא הָיָה לִי מְלַוֶּה אַחֵר.

הוּא הָלַךְ אִתִּי לְגַן הַיְלָדִים

וְהָיָה מְסַכְסֵךְ אֶת שַׂעֲרוֹתַי

בִּימֵי יַלְדוּתִי הַחַמִּים בְּיוֹתֵר.

תָּאֵר לְךָ מִיהוּ שֶׁלִּוָּה אוֹתִי,

וּלְכָל חַבְרוֹתַי הָיָה אַחֵר.

בַּחֹרֶף, בִּפְרֹס עַרְסָלִים אֲיֻמִּים,

וְהָעֲנָנִים טוֹרְפִים אֶת צֵידָם,

תָּאֵר לְךָ מִיהוּ שֶׁלִּוָּה אוֹתִי

וְעַד כַּמָּה רָצִיתִי מְלַוֶּה אַחֵר.

זֵרְעוֹנֵי הָעֵצִים שִׁקְשְׁקוּ, וּלְשָׁעָה

נִתְאַוֵּיתִי לִשְׁכֹּן בִּיחִידוּת עִם הָרוּחַ.

לֵילוֹת רַבִּים הָיִיתִי הוֹזָה

עַל בָּתִּים אֲחָדִים, רְטֻבִּים מֵאַהֲבָה.

תָּאֵר לְךָ כַּמָּה הָיִיתִי מְקֻפַּחַת

שֶׁזֶּה הַמְלַוֶּה הַיָּחִיד שֶׁלִּי.

בִּימוֹת הַחַמְסִין הָיִיתִי מַפְלִיגָה

עַד עִיר בִּירָתָם שֶׁל הַלִּוְיְתָנִים.

הָיִיתִי מְלֵאָה הֶפְקֵרוּת מְאֻשֶּׁרֶת.

לֹא רָצִיתִי לָשׁוּב כָּל עוֹד בִּי רוּחִי,

אוּלָם בְּשׁוּבִי הָיִיתִי כְּעוֹרֵב

שֶׁנָּקֹטּוּ בוֹ קְרוֹבָיו הָעוֹרְבִים,

וְלֹא הָיָה לִי שׁוּם מְלַוֶּה,

וְרַק הָאָבָק לִוָּה אוֹתִי.

איזה שיר עצוב.

דור: זה שיר שבמילון ליד המילה "כאב". לא, באמת, היה איזה ערב לפני כמה ימים שפשוט שטפתי כלים ושמעתי אותו איזה שש פעמים ברצף פשוט. לא... שיר מדהים, וכמעט הבאתי אותו. זה מדהים, כי הוא מתאר את זה.

שיר: הוא מתאר את זה. וגם חשוב לציין, דליה רביקוביץ' גדלה בקיבוץ מגיל שש, אם אני לא טועה, ואז בנערות שלה היא עברה למשפחות אומנות, אם אני לא טועה. נבדוק את זה.

דור: אני לא זוכר את הביוגרפיה שלה.

שיר: לפני כמה זמן אני לא הצלחתי לישון, האמת שכל פעם שאני לא מצליחה לישון, השגרה שלי, זה לקרוא את הספר האדום של דליה רביקוביץ', ובדרך כלל מתישהו עולה שיר שמתאר את מה שמטריד אותי, ולכן אני לא מפסיקה לישון. ואז אני קוראת את זה, ואני כזה, "אה, בסדר" ואז אני הולכת לישון. עכשיו, לצורך העניין, אני חושבת שההרגשה הזאת, זאת תולדה של הגישה ההורית הקשוחה של מה שלא הורג מחשל ותתגבר וסתום את הפה ולך לפנימייה צבאית. זה מה שקורה בסוף. זה אנשים שיש להם חור בלב, והחור הזה, אם הם לא הולכים לטיפול, לא מתמלא אף פעם. ואני חושבת שהשיר הזה הוא שיר כל כך טוב, כי הוא מצליח לדייק לך בתיאור את החור הזה בלב, וזה קשה לתאר חור. הוא מוגדר בדרך כלל על מה שיש לך, לא על ידי מה שאין לך, וכאן היא עושה את זה על ידי מה שאין לה. ואני חושבת שמה שג'יי.קיי. רולינג בעצם אומרת זה בדיוק את תמונת המראה של השיר הזה. היא אומרת, זה מה שקורה כשאין לך אף אחד. עכשיו, הספר הזה, הספר השלישי, הוא גם נמצא, כמו שאמרת, בסוף החטיבה הראשונה של הספרים, כלומר, מהספר הבא הארי צריך להתמודד עם וולדמורט. וכדי להתמודד עם וולדמורט הוא "חייב" במרכאות, אם אני שוב חוזרת לבר מצווה וליהדות ולזה שהוא בן 13, הוא חייב להפוך לגבר. לא במובן המגדרי, במובן שגם אישה יכולה להפוך לגבר, במובן של להפוך למבוגר. ואני חושבת שדמויו‏ת האב שהיא מצמידה לו והעובדה שכל הספר הזה עוסק במציאה של דמות האב בתוכו, זה רק מראה לנו שג'יי.קיי. רולינג אומרת כדי לגדול, כדי להפוך למי שאתה יכול להיות, כדי לממש את הפוטנציאל שלך, אתה חייב אהבה, אתה חייב הכלה, אתה חייב דמויות לשאת אליהן עיניים, שהן יראו אותך ושהן ישאו אליך עיניים. אתה חייב את הדבר הזה כי אחרת זה לא יקרה. וזאת גישה כל כך יפה. ואני חושבת שהרבה פעמים כשיש מסרים כאלה, כשיש סאבטקסט כזה, הגדולה האמיתית של ספרות באמת באמת טובה, בטח ספרות ילדים, זה שזה לא אומר לך את זה מפורשות, אבל אתה מרגיש את זה בנימי הגוף שלך. אני זוכרת שגם כשהייתי ילדה עברתי חוויה מאוד משמעותית עם הספר הזה. ונראה לי שגם אם לא ידעתי להסביר את זה לעצמי במילים, הייתי כאילו... הרגשתי את מה שהיא מנסה להגיד והרגשתי שיש כאן איזושהי אמת מאוד מאוד גדולה, שאני אולי לא יודעת לפרוט אותה למשפטים, אבל אני כן מרגישה אותה.

בקיצור, אני חושבת שמה שרולינג אומרת לנו זה שאנשים ייכנסו ויצאו מהחיים שלנו, ייכנסו ויעזבו, והם ייכנסו ויעזבו ללב שלנו, אבל מי שאהבנו משאיר עלינו איזשהו חותם, והחותם הזה הופך אותנו בסופו של דבר למי שאנחנו. ובנקודות המשמעותיות בחיים שלנו בהתבגרות, זה מה שיוצא מאיתנו. זה בסופו של דבר חלק מאוד משמעותי בדנ"א של מי אנחנו כאנשים בוגרים.

דור: כן. כאילו, זה ממש זה. אין לי אלא להסכים. בהקשר, אגב, של הבנייה הזו של הארי וההתבגרות שלו, ואני חושב העוגן הרגשי היציב שהוא צריך כדי... המשימות שעוד נכונו לו, אני רוצה לחזור לאיזשהו חוב ישן שיש לי. אחרי שעברנו כמה פרקים בספר השלישי, אז חלק מהמאזינים כתבו בקבוצה שלנו, והם כתבו האמת בצדק, צריך להגיד, הם אמרו, אתם דילגתם על הקווידיץ'. אתם לא דיברתם על זה כמעט, והם צדקו. צריך להגיד, בעיניי ביקורת... אומנם היו לנו דברים אחרים חשובים להגיד, חד משמעית. אולי זה גם כי אני ואת פחות אנשים שחווים צפייה בספורט באופן קבוע.

שיר: כן, אנחנו דילגנו על מדור הספורט בספר הזה.

דור: בדיוק, כלומר... אבל אז אני אמרתי, אני צריך לסגור את הנושא הזה בסוף הספר, כי זו כן נקודה חשובה. גם אם היה לי נוח רגע להתעלם ממנה או זה לא מה שחיבר אותי, בואי נגיד, לספר הזה, אבל אני יודע שזה מה שחיבר הרבה מאוד אנשים.

שיר: וואלה.

דור: כן. כי הארי, לראשונה, מצליח סוף סוף לזכות בגביע הקווידיץ'. עכשיו, אפשר להגיד, אוקיי, זה סתם, זה ספורט, נכון? כאילו, סבבה, היא הכניסה קצת אקשן של מטאטאים, וחלק גם דיברתי על זה קצת, שזה פשוט מסמל עוד חלק מהיריבות בין גריפינדור לסלית'רין. אבל יש פה משהו יותר מזה, גם כי אגב בספרים החמישי והשישי, אני חושב שהקווידיץ' מגיע למקומות מאוד מעניינים, ועוד נגיע אליהם בגלל שרון נכנס לנבחרת והארי יהפוך להיות הקפטן בהמשך, ואז זה גם תופס איזה חלק חשוב במערכות היחסים שלהם, כי ככה בנים יודעים לתקשר, דרך ספורט. אבל גם בספר הזה, יש פה איזו סגירה מאוד יפה. מחקרים בפסיכולוגיה של ספורט גם מראים עד כמה... את יודעת, היום לכל ספורטאי מקצועי, ולא רק קבוצת ספורט, יש צבא של פסיכולוגים שמלווים אותם.

שיר: אני לא ידעתי את זה.

דור: כן.

שיר: אני חייבת להצטרף לקבוצה.

דור: אני תמיד קורא פוסטים של אוריאל דסקל, שהוא תמיד כותב על זה. והיום, כאילו, כל הנושא של פסיכולוגיית ספורט זה תחום שלם ומשוגע, והיום נראה לי לכל כאילו קבוצה רצינית גם בליגות הבכירות בעולם, אבל אפילו בליגת העל הישראלית, יש כאילו פסיכולוג ספורט שמוצמד אליהם.

שיר: שהוא מטפל בכולם? זה קצת לא אחראי.

דור: אני לא יודע איך זה עובד בפועל. אולי הוא עושה איתם שיחות כאלה, זה, אני לא יודע.

שיר: הוא כאילו מתחזק, משפצר. הוא לא עושה שיפוץ יסודי.

דור: ואני מניח, את יודעת, שלספורטאים הכי גדולים בעולם יש בטח איזה פסיכולוג כזה שהולך איתם לכל מקום, כי ספורט הישגי זה משהו שמצד אחד יכול באמת נורא לבנות אותך, להיות כאילו הכי טוב במשהו בעולם, ועוד במשהו כזה שהמונים מסתכלים עליך.

שיר: כולנו ראינו את ירדן ג'רבי ב"הישרדות" ומאוד התרשמנו ממה שקרה שם.

דור: לא ראיתי "הישרדות", איזה הפסד.

שיר: מה עשית בסגר הראשון?

דור: מה עשיתי?

שיר: גידלת תינוק.

דור: גידלתי תינוק, שיר, כן. זה וראיתי את ג'ו אקזוטיק.

שיר: אה, זה גם טוב.

דור: זה גם. אבל אגב, זה לא סתם ש... למרות שאני לא כזה צורך ספורט, אבל נגיד אולימפיאדה ומונדיאל, תמיד אני רואה.

שיר: אולימפיאדה זה הכי כיף בעולם.

דור: אולימפיאדה זה מדהים, ואם יש משהו שאני כועס, אגב, מהקורונה, זה שהקורונה לקחה לנו את האולימפיאדה. היינו אמורים עכשיו לשבת בבית ולראות אולימפיאדה. לא עכשיו, חודש לפני.

שיר: אני יודעת.

דור: כאילו, וזה מעצבן.

שיר: זה באמת מעצבן.

דור: זה מה זה כיף.

שיר: זה באמת כיף, ואני באמת שואלת את עצמי, טוב, אנחנו באוף-טופיק של החיים, אבל אני באמת... כאילו, גם את המונדיאל ייקחו? כי גם מונדיאל אני אוהבת.

דור: אני לא זוכר לפי השנים מתי הוא אמור ליפול. אני מקווה מאוד שלא.

שיר: ב-2022.

דור: אז אמן שלא. תעשו חיסונים.

שיר: איזו לסבית אני, שאני יודעת את זה? אני אפילו לא אוהבת כדורגל.

דור: אבל אגב, אני רוצה לחזור בכל זאת לנקודה. כאילו, ביום-יום אני שמאלני, באולימפיאדה אני הופך כאילו להיות לאומן לגמרי כזה.

שיר: ברור, אני מירי רגב.

דור: רק ישראל, כאילו, קדימה שגיא מוקי, תראה לכל הערבים מה זה עכשיו, כאילו. תקרע אותם בג'ודו, תראה להם מה זה. אבל זה בדיוק העניין, כלומר, ספורט, ובטח בספרים האלה, הוא חוויה שמבנה זהות גם לקולקטיב, לכל בית, וגם ליחיד, כן? אנחנו רואים עד כמה הקווידיץ' הזה חשוב להארי, וזה חשוב כי הארי היה ונותר, בטח בספרים הראשונים אבל גם בהמשך, מהגר. דברים שלרון ויזלי מובנים מאליהם, שהוא גדל עליהם מגיל אפס, הארי עדיין לומד. בספר הרביעי הוא עוד... לא יודע, כולם מתלהבים מאחיות הגורל, מהלהקה הזאת שמעניינות לו ולנו את התחת, כן? אבל הארי הוא מהגר נצחי. ואגב, עבור הרבה פעמים מהגרים, הספורט הוא האמצעי שלהם להתקבל.

שיר: הצטיינות באופן כללי.

דור: הצטיינות בכלל.

שיר: אפשר לחבר את זה גם להרמיוני, שהיא מאוד מצטיינת בלימודים,

דור: בדיוק.

שיר: והארי הוא לא בדיוק הטיפוס שיצטיין בלימודים, אבל הוא כן מאוד מצטיין בספורט. יש לו את הדבר שלו, שקושר אותו לעולם הזה.

דור: בדיוק. ואגב, אפרופו מונדיאל, הינה, אחד הדברים שאני זוכר על מונדיאלים, זה שכשצרפת זכתה במונדיאל של 98', היה דיבור שזו הייתה בעצם נבחרת של מהגרים, של אנשים שהגיעו מכל הקולוניות לשעבר של צרפת בעצם. ובדיוק אז גם לה פן התחיל קצת להתחזק וזה, וזו הייתה כאילו תשובה מאוד טובה לגזענות הזו. ועד היום הצרפתים, נראה לי, מתמודדים עם השאלה, מהי צרפת? אבל גם פה, הארי הוא מהגר. הספורט הוא אמצעי עבורו להיכנס ולהתקבל. כי סבבה, כל המבוגרים ושר הקסמים וזה, יודעים שהוא הילד שניצח את וולדמורט, אבל בסוף עבור התלמיד שנה שלישית בהפלפאף, או השנה א' של גריפינדור, הארי הוא פשוט מחפש מוכשר, וככה אנחנו בוחנים אנשים, בטח בילדות.

שיר: נכון.

דור: אז זה החוב שרציתי לסגור לקראת סוף הספר.

שיר: יפה מאוד. לי אין שום דבר לומר על קווידיץ', לצערי. זה באמת החלקים בספר שאני כזה... יאללה, יאללה.

דור: לדפדף, לדפדף.

שיר: ממש, מה יקרה כבר. אני שומעת פרשנות על ספורט שלא קיים.

דבר שאהבתי, בפרק האחרון דווקא, זה שכתוב כמה סנייפ התעצבן מתי שהוא מגלה שסיריוס הצליח לברוח. עכשיו, ברור, כאילו זה רגע ש... זה קצת סקובידו כמה שהוא התעצבן. זה כזה "אוי, לא, שוב הילדים הארורים האלה". אבל אני לא יכולתי שלא לקרוא בזה משהו אחר, כי כתוב לנו כאן לאורך כל הספר, לא לאורך כל הספר, אבל בפרקים שסנייפ מופיע בהם, כמה סנייפ שונא את זה שג'יימס הציל את חייו. ואני חושבת שהוא רצה שסיריוס בלק ייתפס גם בשביל הקתרזיס המטורף של האויב שלי שניסה להרוג אותי ואני שולח אותו לגורל גרוע ממוות, אבל גם כי הוא רצה להציל את חייו של הארי. ואם הוא מציל את חייו של הארי, החוב שלו לג'יימס,

דור: בדיוק.

שיר: שגם דמבלדור מרפרר לזה כשהוא אומר "כשקוסם מציל את חייו של אדם אחר, של קוסם אחר, נוצר ביניהם קשר". עכשיו, זה אחד הדברים שאני חושבת שרולינג קצת חיפפה בהם, כי אנחנו לא רואים קשר כזה בין פטיגרו לבין הארי בהמשך, תקן אותי אם אני טועה. לא זכור לי שום דבר כזה. גם היא אומרת... גם דמבלדור אומר, דמבלדור מבחינתי זה רולינג, גם דמבלדור אומר שהוא לא בטוח שוולדמורט ירצה משרת שהארי פוטר הציל את חייו. חארטה, הוא לקח אותו, לקח לו את היד, הכול היה בסדר. אבל אני חושבת שדמבלדור אמר את זה בגלל שאנחנו מבינים את עומק המורכבות שיש לסנייפ מול הארי. ואני חושבת שני דברים, דבר ראשון, שסנייפ חשב שאם הוא יציל את חייו של הארי, זה ייפתר והתקווה שלו נגוזה. והדבר השני, האם הדבר הפשוט, כמו להחזיר חוב, באמת פותר לנו את העניין העמוק, את החוב העמוק שיש לנו בלב למשהו? כי אני חושבת שהבעיה של סנייפ הגדולה זה שבסופו של דבר הוא בחיים לא יפסיק להרגיש חייב לג'יימס, ובגלל זה הוא כל כך שונא אותו. כי זה לא רק שהוא שונא אותו. יש... אני אכנס לתחומך. אימא של בת זוגי, שרון, כל הזמן אוהבת לצטט את הבעל שם טוב, שאומר שכשאתה עושה עבור מישהו מעשה טוב, מעשה נחמד, אז אתה נותן לו את המעשה הטוב ואתה גם נותן לו שקית עם אבנים קטנות כדי שהוא יזרוק עליך אותן בסופו של דבר. אני חושבת שיש כאילו רגשות אשם כל כך גדולים הרבה פעמים או הכרת תודה כל כך גדולה שהיא הופכת לפעמים לעול בלתי נסבל, שאתה חייב איכשהו לשבור אותו, לשבור את החוב שלך לבן אדם השני וזה היה מאוד חמוד בעיניי לראות כמה סנייפ מתעצבן, כי נראה לי שבאיזשהו מקום הוא מרגיש שהוא חייב להציל את הארי וזהו, והוא סיים עם זה. עכשיו, סנייפ לאורך הספרים מציל את חייו של הארי לא מעט פעמים.

דור: כן.

שיר: הוא מציל אותו בספר הראשון,

דור: נכון.

שיר: עם המלמול של הקללה. בספר השני אין אותו כל כך, תקן אותי אם אני טועה.

דור: לא, בשני הוא לא ממש...

שיר: הוא לא כל כך מציל אותו, אבל הוא כן בז ללוקהרט, אפשר לומר. וכאן אני חושבת שזאת הייתה ההצלה. עכשיו, יש עוד בהמשך, וזה רק מחזק, אני חושבת, את הנקודה שהחוב שג'יימס פער בסנייפ הוא לא חוב שבאמת אפשר למלא. זה חוב קרמתי, אפשר להגיד. זה חוב שסנייפ תמיד ירגיש חייב לו, ובגלל זה אני חושבת שסנייפ, א', כל כך שונא את ג'יימס, וגם אומרים לנו את זה בספר הזה, כאילו.

דור: כן.

שיר: וגם בגלל זה סנייפ כל כך שונא את הארי.

דור: אני רוצה להתחבר מזה לשתי נקודות, האמת. א', עניין החוב. דמבלדור מסביר להארי, נכון? שלפטיגרו יש חוב קסום כלפיו והוא יהיה חייב להחזיר לו, ואכן, אי שם בסוף סדרת הספרים הזו הוא יעשה משהו, לא ניכנס לזה עכשיו. היום גיליתי שיש אנשים שעוד קוראים איתנו ממש לפי הקצב.

שיר: רגע, פטיגרו מחזיר להארי את החוב?

דור: פטיגרו מחזיר להארי את החוב בסוף.

שיר: איזה קטע. לא זכרתי את זה.

דור: בסוף הספר השביעי יש איזה... לא ניכנס לזה עכשיו, אבל תהיה החזרת חוב. זה לא מעניין אותי, אגב, בהקשר הזה של מה פטיגרו עושה. יותר מעניינת אותי ההכרה הזו, העניין של החוב הקסום מתחבר לתמות שחוזרות בסדרת ספרי הארי פוטר על קסמים עמוקים. פה זה בעצם מופיע כמעט פעם ראשונה. זה יופיע יותר בהמשך הסדרה, שיש את הלחש הכובל, קסם האהבה וההגנה, כמובן, כן?

שיר: כן.

דור: אלה לחשים או קסמים, שנראה שאף אחד, גם בעולם של הארי פוטר, לא מבין אותם לגמרי עד הסוף. זה לא להגיד אקספליארמוס עם השרביט והוקוס פוקוס קרה משהו. זה קסם ממש עמוק, שמשרטט בעצם מערכת יחסים שאי אפשר להתחמק ממנה בהקשר הזה. זה קסם שפועל ברובד רגשי עמוק מאוד. אני כמעט רוצה להגיד, אם את נכנסת לתחום שלי, אני אכנס לתחום שלך, זה קסם שמשפיע על האיד שלך, על החלקים העמוקים ביותר בנפש שלך, שאפילו אתה לא יודע להבין ולהגדיר במילים. ולכן עניין החובות פה הוא כל כך מעניין, ולכן גם נראה לי באמת החוב הזה שנוצר אצל סנייפ הוא בור בלי תחתית בהקשר הזה. אבל זה מתחבר בוודאי לאולי משהו לא מודע, כי תשימי לב מה סנייפ עשה.

שיר: מוזיקה לאוזניי, "לא מודע".

דור: שימי לב מה סנייפ עשה פה להארי בסוף בכל זאת. הוא לוקח ממנו בעצם גם את סיריוס, בגלל שבסוף בכל זאת הוא מונע את ניקוי שמו של סיריוס, למרות הכול.

שיר: נכון.

דור: והוא גם לוקח מהארי את לופין. עכשיו, צריך להגיד, מה שסנייפ עושה פה ללופין זה נבזי.

שיר: סנייפ הוא נבזי.

דור: הוא נבזי והוא חושף לכולם שהוא איש זאב. ואני אפתח פה רגע סוגריים ואחזור לנישות שלי. בימי הביניים יש עיסוק מתמיד באנשי זאב, לא כאגדה, כאנשים. זה קורה בעיקר באזורי מרכז אירופה, אזורי גרמניה של היום, יש על זה מחקרים יפים של דודו רוטמן ויוסף דן, שממש מראים איך גם בחברה הנוצרית, גם בחברה היהודית, אגב, זה ממש מעניין. הם כותבים, כאילו, וור וולף באותיות בעברית, ו', ו', וור וולף כזה, זה מדהים. לא כאגדה. יש אנשים בקהילה שנחשדים או מסומנים כאנשי זאב, מסיבות כאלה ואחרות.

שיר: אוף, בדוק הם חושבים שאני איש זאב, אם הייתי בימי הביניים. איזה מזל שלא.

דור: הם היו חושבים שאת ערפדית, כנראה. זה מה שהאשימו נשים. "שטריה" קראו.

שיר: שטריה?

דור: שטריה, סטריה, ככה כותבים את זה בעברית גרמנית כזו.

שיר: טוב, זה מחמיא לי.

דור: אבל יש ממש עיסוק. כלומר, אצל היהודים, למשל, זה ממש עיסוק הלכתי באנשי זאב ובעוד יצורים מפלצתיים כאלה שהם חלק מהקהילה, והאם מותר להם להיכנס לבית הכנסת או אסור להם. למשל, האם הם יכולים להשלים מניין או לא. כל מיני...

שיר: וואו.

דור: זה עניינים מדהימים. זה גם מופיע בספר חסידים של רבי יהודה החסיד בימי הביניים. עכשיו, שוב, זה שאלות חברתיות, כלומר, זה לא איזה עיסוק באיזה משהו רחוק ומופלא. יש אנשים שמסומנים ככאלה ויש שאלות לגביהם. ואגב, וזה מה שרולינג עושה פה, זה ממש מדהים. כלומר, זו שאלה חברתית, מה אתה עושה עם מורה שהוא איש זאב, ולופין אומר פה, נותן את התשובה שהכי הגיונית למה היה עם איש זאב במאה ה-20, כן? יש הורים שלא יאהבו את זה והם יכתבו מכתבים זועמים להנהלה.

שיר: כן.

דור: אז אני חייב ללכת. וזה ממש מקסים שהיא מכניסה את אנשי הזאב לתוך הדילמות החברתיות של ימינו. כלומר, היא מוציאה אותם מתוך ימי הביניים, הופכת אותם לא למשהו פנטסטי, למשהו קונקרטי חברתי. עכשיו, אני אסגור את הסוגריים ואגיד שאכן גם מה שסנייפ עושה פה הוא נבזי מאוד, אבל לדעתי באופן אולי לא מודע, שימי לב, את ג'יימס כבר לא יהיה להארי, נכון? אומנם הוא מקבל אותו כזיכרון חי וחשוב, אבל אין. את סיריוס, סנייפ לקח לו. את לופין, סנייפ לקח לו. מה סנייפ רוצה? הוא רוצה להיות דמות האב היחידה שתיוותר להארי.

שיר: אני רוצה... אני רואה את מה שאתה אומר ואני מעלה, וזה ממש לא קשור להארי. הוא רוצה להיות בן הזוג של לילי. הוא רוצה שזה יהיה הילד של שניהם. הארי מעניין לו את הביצה.

דור: יכול להיות.

שיר: אל תכעסו שאמרתי ביצה. פרק ספיישל.

דור: אבל יכול להיות, אבל אני חושב שלמרות הכול ולמרות התיעוב הנוראי הזה ולמרות ש... אוקיי, אני חושב שיש בו חלק שתמיד תמיד תמיד ירצה להיות האיש היחיד שיכול לגונן על הארי. וזה לא רק מתוך תחושת חוב לסנייפ. אולי זה מתוך אהבה ללילי, אולי זה מתוך תחושת אשם מאוד נוראית באמת על מה שקרה. אבל הוא רוצה להיות, לא במובן שהוא רוצה להיות האיש היחיד שיחנך את הארי, כן? כי אוי ואבוי. אבל אני חושב שהוא רוצה להיות האיש היחיד שהארי יהיה תלוי בו.

שיר: מאוד אפל סנייפ.

דור: שהארי לא יוכל לקבל עזרה לא מלופין, לא מסיריוס, לא מאף אחד אחר. רק סנייפ יוכל לעזור לו.

שיר: מעניין. מעניין מאוד. ואני חושבת שזה באמת...

דור: ואבהות היא בסוף חוויה של...

שיר: תלות?

דור: של הגנה. של תלות ושל הגנה. והורות בכלל, גם אימהות בהקשר הזה, אבל אני חושב שכולנו שמים על האבא איזושהי דמות של מגן כזה, נכון? הרבה פעמים.

שיר: או אצלנו בעדה אצל הלסבית הגבוהה יותר.

דור: להבדיל, כן?

שיר: כן.

דור: וזה מה שסנייפ רוצה להיות בשביל הארי, האיש היחיד שיוכל להגן עליו. ולכן הוא גם מסלק מדרכו את כל דמויות האב האחרות.

שיר: מעניין מאוד. זה גם, האמת, מתחבר לי לטינה שיש לסנייפ כלפי הארי, לשנאה שלו, שאני אומרת, אוקיי, אם הוא היה רוצה להתנהג ככה, אבל הוא היה נחמד אליו. אבל מצד שני, אני חושבת שהמון פעמים, כשאנחנו רוצים משהו שאין לנו סיכוי לקבל, שאין לנו סיכוי להתקרב אליו, אנחנו מפתחים כלפיו טינה ושנאה. אני חושבת על המון... על אינסלים, נגיד, שיש איזושהי כמיהה נורא נורא גדולה לחיבור ולזוגיות, ושבסופו של דבר היא לא מתממשת והם הופכים למיזוגנים הכי גדולים, כי הם לא יכולים לממש את הכמיהה המאוד גדולה הזאת. נראה לי שזאת תנועה מאוד טבעית ומאוד גברית גם, אבל מאוד מאוד טבעית,

דור: נכון.

שיר: של כאילו אני רוצה את זה, אני רוצה את זה, אני רוצה את זה, אני שונא את זה.

דור: אני רוצה לסיים את כל הספר הזה ב... אני אמרתי שכמעט רציתי להביא את השיר ההוא של דליה רביקוביץ' ונורא התלבטתי. אמרתי אני לא אביא יותר מדי שירים. והתלבטתי, בסוף אמרתי אני אביא קטע אחר. זה לא בדיוק קטע משיר, זה קטע מראיון של המשורר אבות ישורון, שנולד בשם יחיאל פרלמוטר. ואת שנת 2020, את הקורונה, כן? את הסגר הראשון הקדשתי לצלול לתוך העולם של אבות ישורון, שהוא משורר שמאוד מהדהד לי בראש כל הזמן. אבות ישורון זה לא השם שלו, כן? קראו לו יחיאל פרלמוטר, אבל הוא התפרסם לחלוטין בשם אבות ישורון, כאילו, זה ה-שם שבזכותו הוא היה ידוע. אז לאבות ישורון יש קטע מתוך ראיון שהוא נתן בשנות ה-70. בעצם בשנות ה-70 הוא התגלה מחדש. כאילו, כשהוא היה בחור בשנות ה-30, 40, הוא לא הצליח להתקבל לתוך החבורה הזו של שלונסקי ואלתרמן. הוא היה כאילו קצת מנודה.

שיר: וואלה, לא ידעתי שהוא רצה.

דור: כי היה לו סגנון שירה מאוד שונה והוא היה יותר בשמאל הרדיקלי אז גם, וכאילו הוא היה קצת מנודה.

שיר: השירה שלו הרבה יותר מודרנית באמת.

דור: הרבה יותר. ואז כאילו מתו כל החבר'ה האלה, כאילו מת אלתרמן, מת שלונסקי.

שיר: אני לא ידעתי שהוא היה בדור שלהם אפילו, מרוב שהשירה שלו מודרנית. הייתי בטוחה שהוא כזה מעכשיו.

דור: כן, כן. הוא פשוט גם האריך ימים הרבה יותר מהם. כאילו, אלתרמן וזה, מתו כזה בשנות ה-60, תחילת ה-70, מתו קצת בטרם עת, והוא פשוט זכה להגיע לגיל 90. ומה שקרה זה שכשכל החבר'ה האלה מתו, הוא פתאום התגלה מחדש על ידי משוררים צעירים, ואז כאילו פתאום נעשה כזה גיבור ה... כי הוא היחיד כמעט גם שנשאר, אבל גם כי השירה שלו פשוט יפהפייה. ואז הוא התגלה מחדש וראיינו אותו והתעניינו נורא בדמות שלו, הוא גם עבר קצת שינויים פוליטיים, הוא עבר קצת מהשמאל ליותר ימין, הוא חזר לדת קצת. ואז ראיינו אותו, והוא הסביר למה הוא קורא לעצמו אבות ישורון, וזה קטע... זה קטע שהוא כאילו מראיון, אבל זה קטע שהוא בעצם שירה. גם בתוך איזו אסופת שירים שלו, הקטע הזה הודפס, כי זה פשוט קטע מדהים. ואני אצטט ואני אסביר גם איך זה קשור בעיניי לכל התמה הזו, במיוחד לאיש שהספר הזה נקרא על שמו, שזה סיריוס בלק, האסיר מאזקבאן.

"אמרת כיצד נעשה אדם אבות ישורון? התשובה היא: מן השבירות. שברתי את אמי ואת אבי, שברתי להם את הבית. שברתי להם את לילות-המנוחה. שברתי להם את חגיהם, את שבתותיהם. שברתי להם את ערכם-בעיני-עצמם. שברתי להם את הפתחון-פה. שברתי להם את לשונם. מאסתי את היידיש, ואת שפת קודשם לקחתי ליום-יום. מאסתי עליהם את החיים. יצאתי מן השותפות. וכאשר ירדה עליהם שעת האין-מוצא – עזבתי אותם בתוך האין-מוצא. אז אני כאן. בארץ. התחלתי לשמוע קול שיצא מקרבי, בהיותי לבדי בצריף, על מיטתי-ברזל, קול קורא לי בשמי-מן הבית, והקול – קול מעצמי אל עצמי. קול שלי יוצא מן המוח ומתפשט בכל הגוף, והבשר רועד, עוד זמן אחרי-כן, אז התחלתי לחפש דרך לברוח ולהחליף את השם ושם המשפחה, ברבות הזמן הצלחתי לשעבּר את השמות. היה לזה ערך הגנתי. כי בהיות הקול נתעוררתי. פחדתי להירדם עוד."

עכשיו, מה שהוא מספר פה, וזו חלק מהביוגרפיה שלו, ותכף אני אגיד למה זה קשור בעיניי גם לסיריוס וגם להארי, ולמה רציתי לחתום בזה את הספר. אבות ישורון, כבחור צעיר, עוזב את מזרח אירופה, עולה לארץ, המשפחה שלו נשארת באירופה. מה קורה אחר כך באירופה, לצערנו הרב, כולנו יודעים. ויצא עליו לא מזמן סרט, כחלק מפרויקט העברים, סרט מאוד יפה, שהראה איך המשפחה שלו כותבת לו וכאילו, ואת רואה המצב הולך ומתדרדר באירופה, והוא לא עונה.

שיר: לא!

דור: הוא לא עונה להם.

שיר: יואו!

דור: כי כמו שהוא מתאר פה, כן, הוא כאילו עזב את הגולה,

שיר: כן.

דור: הוא מאס את היידיש, הוא שבר, כאילו, את המסורות של ההורים שלו, מגיע לארץ, מדבר בעברית, ואז הוא מתעלם מהם.

שיר: הוא מתעלם מהם בשואה?

דור: הוא מתעלם מהם כי אתה לא... לא מסוגל.

שיר: ברור, ברור, אני מבינה.

דור: ואז, אחרי שכל הסיפור הזה נגמר,

שיר: הוא לא באמת נגמר עד עכשיו, דור.

דור: ואין לו משפחה, והוא מבין מה הוא עשה, הוא מבין את האשמה הנוראית הזאת. הוא אומר, "וכאשר ירדה עליהם שעת האין-מוצא – עזבתי אותם בתוך האין-מוצא". זה משפט מדהים, ומתאר את האשמה הנוראית שיש לו, והאשמה הזו שמדברת אליו, כן? שגורמת לו להחליף את השם שלו. שגורמת לו לפחד מלהירדם. הוא עובר איזושהי מטמורפוזה. הוא נולד מחדש, כי אחרת הוא לא יהיה מסוגל להתמודד. אם הוא יישאר יחיאל פרלמוטר, הוא יתחרפן והוא ישתגע, ומתוך האשמה הנוראית הזו.

כשחשבתי על סיריוס בלק, ודיברתי על זה בפרקים הקודמים, על האשמה הנוראית שהוא נושא בתוכו. ושוב, גם הוא וגם אבות ישורון, הם לא עשו שום דבר רע.

שיר: לא.

דור: השואה היא לא באשמתו של אבות ישורון. ואם הוא היה כותב למשפחה שלו, הוא לא היה מציל אותם.

שיר: אתה צודק לגמרי, אבל אני חושבת שאם היו... כאילו, אם היו אומרים לי ליצור במעבדה את החומרים שמהם האשמה הכי מזוקקת עשויה, הייתי אומרת לא לענות למכתבים של ההורים שלי בשואה.

דור: ברור, ברור, אבל זה בדיוק העניין. אני חושב שזה בדיוק העניין. זו אשמה נוראית, לא כי הדברים הרעים האלה להורים שלו קרו באשמתו, אלא כי הוא, מבחינתו, כשל פה כשל רגשי נוראי.

שיר: האמת שזה נורא עצוב, בגלל שאני חושבת שבכל בן אדם, ובשנים האלה ליהודים במזרח אירופה הייתה הזדמנות באמת למרידה האולטימטיבית, כי הם יכלו לבוא לעולם חדש ולברוא את עצמם מחדש כבני אדם וכיהודים וכמה שתרצה. ואני חושבת שהבעיה הגדולה בסיפור שלו זה שהמרד באמת התלבש על השואה. הוא לא מרד ואז חזר עשר שנים אחרי להורים שלו בשבתות ולהיות איתם ביחסים טובים. הוא מרד והם מתו בשואה.

דור: בדיוק.

שיר: מסכן שלנו.

דור: ואת יודעת מה הכי גרוע פה? זה שהוא כאילו צדק. הוא אמר להם, כאילו, אין לכם עתיד באירופה. ואיזו הוכחה נוראית.

שיר: כן.

דור: עכשיו, ולדעתי זה סוג של אשמה שגם סיריוס בלק סובל ממנה. ובסוף אני רוצה רגע לחזור לדמות שלו כי הספר הזה נקרא על שמו, כן? "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן". ורציתי להקדיש לסיום את המקום הזה לסיריוס, שבאמת אני חושב נושא בתוכו אשמה נוראית, והוא לא עשה שום דבר רע, כן? הוא בסך הכול ניסה להיות חבר טוב. והייתה לו את ההזדמנות, הוא היה יכול להיות שומר הסוד ואז כל זה היה נמנע בעצם. והוא עשה... אומנם הוא לא התעלם מהפוטרים או משהו כזה, כן? אבל הוא עשה טעות פטאלית, שבעקבותיה הוא גם משנה את עצמו. הוא הופך לכלב, כך הוא גם מצליח לברוח מאזקבאן בסופו של דבר. אבל אני חושב שההשאלה הזו של האנושיות מתוכו, ההסתובבות הזו ככלב, האובדן הזמני הזה של האנושיות גם מאפשר לו, אני חושב, איזשהו... אולי ככה רק אני קורא את זה, איזושהי התמודדות באמת עם האשמה הנוראית. הוא גם מתאר פה בסוף במכתב שהוא כותב להארי, שכשהוא בורח הוא מתנצל שהוא הבהיל אותו אז בהתחלה, עוד באזור של דרך פריווט וכל זה, כשהארי מגיע לאוטונוס הלילה‏.

שיר: כן.

דור: הוא היה חייב לראות אותו. הוא לא היה מסוגל לעצור את עצמו. הוא אדם שבאמת היה קרוב לאבד את שפיות דעתו מהאירועים הנוראיים האלה. ואנחנו לא סתם מקבילים את הכול באמת לשואה כי האירועים האלה באמת, אני חושב, מקבילים בהקשר הזה מבחינת הצלקות הנפשיות שזה הותיר באנשים. תחושת אשם על דברים רעים שלא קרו באשמתם בעצם. ואני חושב שזה מאוד מאוד רודף פה את סיריוס. במובן הזה, העובדה שהוא יכול עכשיו לכתוב להארי ושהארי יכול לכתוב לו בחזרה, ולקבל לראשונה צינור בהווה להורים שלו, וגם סיריוס מקבל ככה צינור בהווה לג'יימס, הם קיבלו סוג של סגירה שאבות ישורון לא זכה לה.

שיר: נכון.

דור: בהקשר הזה. בהארי פוטר יש יותר חמלה מבחיים האמיתיים.

שיר: נכון.

דור: זה בכל זאת ספר ילדים, והוא בכל זאת מציע לנו הרבה יותר תקווה מאשר בחיים האמיתיים. ואני חושב שבגלל זה, הספר השלישי, הוא ספר כל כך כל כך אהוב.

שיר: לגמרי.

דור: כי בניגוד לאבות ישורון, בניגוד לדליה רביקוביץ', שרק האבק ליווה אותה, גם הארי וגם לסיריוס, ולו לרגע בסוף של הספר הזה, הם זוכים לתקווה והם זוכים לחמלה ולאנושיות.

שיר: ולמלווה.

דור: ולמלווה. וזו הגדולה של הספר הזה, וזה בעיניי למה הוא ספר שהמון אנשים, הוא האהוב עליהם.

שיר: גם שלי, ואני אסכם ואני אגיד שאם בתחילת הדרך לא ידעתי אם זה יישאר הספר האהוב עליי, בינתיים זה חד משמעית הספר האהוב עליי. וגם עוד דבר שרציתי להגיד, חשבתי כשדיברת, שבסופו של דבר סיריוס, זה שהוא הפך את עצמו לכלב אחרי שהוא ראה את זה, הוא סוג של הפך את עצמו לפטרונוס של עצמו. הוא ברח משם כי הוא הפך את עצמו כדי לברוח מאזקבאן לגוש של משהו אחר. אנחנו לא יודעים אם הפטרונוס שלו הוא כלב,

דור: נכון.

שיר: אבל אומרים את זה בטח בהמשך. בחמישי בטח אנחנו נדע.

דור: טוב.

שיר: טוב, היה תענוג.

דור: היה מדהים.

שיר: אנחנו נספר שבשבוע הבא אנחנו נארח בהפתעה אורח מסתורי ש...

דור: עדיין לא מגלים?

שיר: לא נגלה מי הוא לדעתי. לדעתי זה...

דור: גם בקבוצה לא נגלה כמה ימים לפני?

שיר: אני חושבת שמי שרוצה לנחש, מוזמן.

דור: תנחשו. זה בן. נגיד הפעם שזה בן.

שיר: זה בן. איזה עוד רמז ניתן?

דור: עוד רמזים זה יהיה ברור, נראה לי.

שיר: נכון.

דור: זה בן והוא אחלה והוא מצחיק וחכם.

שיר: נכון מאוד, אני מסכימה ומחזקת.

דור: יותר מזה לא תקבלו מאיתנו.

שיר: טוב, אז תודה רבה, דור.

דור: תודה רבה, שיר.

שיר: אפשר להאזין לנו בכל אפליקציות הפודקאסטים ובאתר כאן. ואתם מוזמנים להצטרף אלינו לקבוצת הפייסבוק, "הקבוצה שאין לומר את שמה".

חוץ מזה אני רוצה לומר תודה רבה לרום אטיק שהפיק אותנו ולירדן מרציאנו שהפיקה וערכה. תודה.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

4 views0 comments

Comments


bottom of page