top of page

ההסכת שאין לומר את שמו - פרק 20: והעיקר לא לפחד כלל

הפעם בפרק אנחנו ננסה להבין איך מתפתח המשולש של מערכת היחסים בין הארי, רון והרמיוני, ונבין גם עד כמה ערך החברות הוא חשוב. נדבר על המשמעויות שמסתתרות מאחורי פטרונוס ונשיקת סוהרסן, נבין עד כמה לופין מספק דמות אב להארי, ובעיקר - נבין עד כמה הספר השלישי עוסק ברעיון של חברות וידידות שהן הבסיס לקיום האנושי.

פרקים לקריאה: 11. אש המחץ 12. הפטרונוס 13. גריפינדור נגד רייבנקלו.

 

אתן מאזינות לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

שיר: היי, אתם על ההסכת שאין לומר את שמו. אני שיר ראובן.

דור: ואני דור סער-מן.

שיר: ואנחנו קוראים את כל ספרי הארי פוטר מההתחלה ועד שהתאגיד יפסיקו אותנו.

דור: והיום אנחנו קוראים את פרקים 11, 12 ו-13 בספר השלישי, כלומר "אש המחץ", "הפטרונוס" ו"גריפינדור נגד רייבנקלו".

שיר: ונקרא, נקרא קצת.

דור: נקרא, נקרא, בבקשה.

שיר: הארי הרגיש משום מה סחוט ומרוקן, למרות שכרסו הייתה מלאה בשוקולד. ולמרות שהיה נורא לשמוע את הרגעים האחרונים של הוריו מתנגנים בתוך ראשו, היו אלה הפעמים היחידות שהארי שמע את קולותיהם מאז שהיה ילד קטן מאוד. הוא לעולם לא יצליח לגייס פטרונוס טוב, כל עוד הוא קצת רצה לשמוע את הוריו.

sad.

דור: זו פסקה קצרה, אבל מדויקת מאוד מאוד.

שיר: אני גם חושבת שזה באמת הרגע הכי חזק משלושת הפרקים האלה, שהם פרקים כיפיים.

דור: פרקים מדהימים.

שיר: וגם לא הקלטנו הרבה זמן.

דור: נכון, אז...

שיר: זה היה כיף.

דור: באמת כשישבתי לקרוא, זה היה מלא רגש.

שיר: כן. וגם אני מצאתי, עשיתי דבר נועז. אני מצאתי חתיכה של חטיף צהוב בין הדפים. בדרך כלל אני מוצאת שוקולד, זה היה יותר הטעם שלי כילדה. מצאתי חטיף צהוב, אמרתי אני הולכת לטעום את זה. ושמתי את זה בפה, את מה שנראה לי שהיה מרקמית דובונים, למרות שנראה לי הכול הופך לדובונים אם כאילו עוברות 18 שנים. ולא היה לזה טעם.

דור: וואו.

שיר: לא תעשייתי כמו שחשבנו.

דור: אולי זו התחושה של נשיקת סוהרסן.

שיר: הופה.

דור: לאכול שאריות חטיף בין הספרים.

שיר: ושלא יהיה לו טעם.

דור: ולא יהיה לו טעם, יפה. עכשיו, הפרקים האלה, באמת הם פרקים שמלאים בהרבה מאוד רגש.

שיר: רגש גם מורכב.

דור: רגש מורכב. וכשקראתי את זה, זה מאוד הדהד לי אגב מה שאת אמרת על הספר השני, שאמרת שהוא מאוד מאוד טוב, אבל אין בו מספיק רגש.

שיר: כן.

דור: ופה פשוט רולינג שפכה כמויות של רגשות מורכבים באמת.

שיר: זה גם ממש, אני חושבת שהוא קצת הופכי לספר השני. זה הספר האהוב עליי, לפחות כך זכרתי. אולי אחרי הקריאה הזו זה ישתנה. ואני כל הזמן אומרת, עוד מעט זה מגיע לקטע ממש טוב, עוד מעט, עוד מעט הקטע הממש ממש טוב. ואיפה שבשני הרגשתי שבכל פרק אנחנו מגיעים לאיזשהו שיא רעיוני, בעיקר רעיוני באמת כי אין בו הרבה רגשות, אז כאן זה קצת טלנובלה. הם בעיקר מרגישים רגשות ורבים.

דור: זה מערכות יחסים ובאמת... כלומר, הפרק הזה מתחיל בעצם במערכת היחסים בין רון להרמיוני להארי, שרון והרמיוני כבר כאילו במין כסאח כזה שהולך ונבנה ועוד יתפוצץ גם עוד יותר בהמשך.

שיר: סביב החיות שלהם.

דור: סביב החיות, אבל מה שיפה זה ששוב הם קודם כול דואגים להארי. כלומר, רק נזכיר, הארי הרגע גילה את האמת על סיריוס בלק, שהסגיר את אביו לאדון האופל. והם קולטים ישר, כלומר, רון והרמיוני ישר קולטים שהארי עובר פה איזושהי פאזה קשה, והם ממש מדברים אל ליבו. וזה גם יפה שכל אחד מהם מנסה... כאילו, כל אחד מהם מגייס את האופי שלו לטובת זה. כלומר, הרמיוני...

שיר: נכון.

דור: הרמיוני בוכה ומנסה לדבר אל ההיגיון שלו. ורון אומר לו כזה, 'אתה תתפוס את סיריוס בלק רק כי זה שמאלפוי אומר לך שאתה צריך לעשות? כאילו, אתה מקשיב לעצמך? זה מאלפוי'. וזה רגע מקסים כי עד הרגע הזה, מה שקורה תמיד בסדרת הספרים שמאוד מאוד ברור, זה שהארי הוא המוביל, נכון?

שיר: חד משמעית.

דור: הארי הוא המוביל של השלישייה הזו. הם יכולים לנסות לשכנע לפה, לשם, בסוף יעשו את מה שהוא יגיד. ופה זה אני חושב הרגע הראשון שהם עוצרים אותו,

שיר: נכון.

דור: והם אומרים לו "לא. אתה לא מסוגל לחשוב עכשיו בהיגיון". וזה מאוד מאוד חשוב כי אני חושב שזה חוזר שוב ושוב בסדרה הזו, שרולינג אומרת לנו עד כמה חברות וידידות הם הדרך לנצח את הרוע. ופה אם הארי היה לבדו, הוא לא היה מנצח, הוא היה משתגע.

שיר: למרות שאני חייבת לומר שהם קצת נחפזו למסקנות איתו כי בשום שלב לא נשמע שהוא הולך לרדוף אחרי סיריוס בלק. הם פשוט יצאו ואמרו "אתה לא תרצח את סיריוס בלק". והוא כזה אוקיי.

דור: אני לא חושב שהם באמת פחדו שהוא ירצח את סיריוס בלק. הם פשוט חשבו שהוא... אני קראתי את זה כי הם פחדו שהוא מתחרפן. כאילו, הם פשוט כל כך דאגו לו כי הם הבינו מה... הם ניסו לפחות להבין מה הוא עובר עכשיו, כאילו. וגם הם, אגב, עוברים משהו לא קל. ונראה שהם פשוט דאגו לו ממש ממש ממש.

שיר: נכון, והם לא ידעו כל כך איך לדאוג לו.

דור: והם לא ידעו איך. ושוב, אני חושב שאם הארי היה פה לבדו, זה לא שהוא היה הולך ורוצח את סיריוס בלק. אין לו איך, כאילו, אין לו שום כלי לעשות את זה.

שיר: הוא גם לא הביע שום כוונה.

דור: אני חושב שהוא פשוט היה מתחרפן.

שיר: יכול להיות.

דור: ולכן החברות פה היא חשובה.

שיר: נכון, לפעמים הדאגה המוגזמת זו דרך פשוט להגיד לך 'אנחנו איתך'.

דור: אנחנו איתך ואנחנו אוהבים אותך והכול יהיה בסדר.

שיר: כן. זה כמו שבחטיבה יש לך חבר שמתחיל לעשן, ואתה כזה 'תפסיק עם הסיגריות האלה, זה מסריח, אתה תמות מסרטן'. וזה כזה, הוא עישן שתי סיגריות והוא בן 14. אפשר לאפשר לו את זה. לא שאנחנו...

דור: אל תעשנו.

שיר: לא לעשן.

דור: אנחנו הסכת חינוכי, למרות הכול.

שיר: כן, זה מדהים שהם מבקרים אותנו הרבה פעמים בקבוצה על זה שאנחנו מקללים ומתעלמים מכל המסרים החינוכיים האחרים,

דור: נכון.

שיר: שאנחנו מעבירים פרו בונו.

דור: כן.

שיר: אני חושבת שאתה מאוד צודק בכל מה שקשור לחברות. שחברות עכשיו, אוקיי, חברות באופן כללי מאוד נוכחת בסדרה הזאת. זה סיפור על הארי פוטר, אבל כן יש לו את שני החברים שלו. ואני חושבת שאם בשני הספרים הקודמים אפשר לומר שאנחנו קצת היינו באקספוזיציה ארוכה בנוגע לאופי של כל אחד מהם. זאת אומרת, הניחו לנו, סידרו לנו את הכלים על לוח השח, והספר הזה בפעם הראשונה שאני באמת מרגישה שהתחילו לשחק איתם. וכל אחד באמת מביא את האופי שלו עם האינטריגות שזה מביא ועם היחסים שזה מביא. עכשיו, זה כיף בגלל שבספר הזה לא רק נוכחת החברות של הארי, רון והרמיוני, שהיא עיקר הספר. נוכחת גם החברות הישנה של לופין וג'יימס וסיריוס בלק. זאת אומרת, זה מאוד מאוד נוכח וזה מרגיש תמיד שזה בשני רבדים. זאת אומרת, אנחנו חווים את החברות הזאת באופן שהוא נורא נורא חדש לנו. שוב, אני חושבת שהספר הזה הוא נורא נורא אהוב, בטח גם עליי כילדה, כי כילד... שני הספרים הראשונים, הקשר המשמעותי שאפשר באמת לסמן שם, שמנסים לשרטט לנו, זה קשר של ילד והורה, בעיקר לפי החסך של הארי בהורים שלו. וכאן אנחנו עוברים לאיזשהו ממד אחר שבו אנחנו מתעסקים בעיקר במערכות יחסים חבריות. עכשיו, חשבתי למה עפתי על הספר הזה כל כך כילדה? למה תפוצ'יפס מפוזר לאורך כל העמודים האלה? תפוצ'יפס לכאורה. ואני חושבת שהתשובה היא בגלל שכשאתה ילד, בסופו של דבר מערכות היחסים שאתה חווה הן מערכות יחסים חבריות.

דור: נכון.

שיר: אתה חי בדרמה אינסופית, לפחות אני כילדה בת 13, אתה בדרמה אינסופית שכוללת את כל החברות, כאילו, כל החברות שלי, זה תמיד היה כאילו היא לא מדברת איתה ואנחנו בריב והיא פגעה בי. כאילו, אתה ממש מתרגל להיות בן אדם מבוגר דרך מערכות היחסים האלה. זאת אומרת, אתה חושב, אה, ככה מערכות יחסים בוגרות נראות, ואתה מתרגל את זה עם החברים שלך. וזה באמת כאילו דרמה אינסופית ושיחות אינסופיות ומכתבים והתנצלויות ובכי, והכול נורא סבוך. וכאן היא באמת מראה את זה. היא מראה את רשת הקשרים הזאת, את רשת הקשרים הענפה הזאת.

דור: נכון.

שיר: ויש משהו מאוד כיפי כילד לקרוא את זה, בגלל שאני לא חושבת שיש הרבה ספרים שעושים את זה לגילאים האלה בצורה בוגרת ומטפלים במערכות היחסים האלה באמת בכבוד. לעומת נגיד מערכות יחסים רומנטיות, שכנער חושבים שזה מה שתרצה לקרוא. נגיד אני חושבת על כל סדרת החברות... איך קוראים לזה, "חלומות נעורים"?

דור: כן.

שיר: או הספרים של סמדר שיר. זה תמיד כזה בת פוגשת בן ולא תאמינו מה קורה אז, הם מתנשקים בפיצה, אוקיי. וכאילו זה לא מעניין אותי בכלל. מה שמעניין אותי זה מה קורה עם חברים שלי. כאילו, אני רוצה לקבל שיקוף של הרגשות שלי על ידי אנשים אחרים כדי להרגיש טיפה פחות לבד בדרמה האינסופית הזאת. ואני חושבת שאת זה היא עושה מדהים.

דור: זה לא סתם מדהים, את גם גרמת לי עכשיו להבין משהו. הספר השלישי ידוע בתור הספר יוצא הדופן, נכון? כי זה הספר היחיד שבו...

שיר: אין וולדמורט.

דור: וולדמורט לא נמצא. ולמה הוא לא נמצא? עכשיו את גרמת לי להבין, כי זה ספר שעוסק בראש ובראשונה בחברות, ולוולדמורט אין חברים. את לא יכולה להגדיר את וולדמורט דרך חברות, דרך אנשים שהוא אהב או פחות אהב או היו לו אינטריגות איתם. זה לא האיש, כאילו, לדון איתו בכלל במערכות יחסים כאלה. סנייפ הוא בן אדם כזה, ללא ספק, לכן הוא גם תופס פה נפח הרבה יותר גדול.

שיר: אפילו אני חושבת, אם אנחנו מסתכלים על המשרת של וולדמורט שחוזר אליו, אנחנו מתעסקים בצד של מישהו. אי אפשר להגיד שהוא אהב אותו. הוא חד משמעית פחד ממנו, אבל הוא כן גילה נאמנות, שזה סוג של נדבך של חברות.

דור: נכון, נכון.

שיר: והמרכיבים של חברות.

דור: ו-וולדמורט לא יכול לשחק כאן תפקיד כי שוב, אין פה שום דיון שקשור ל...

שיר: כן, זה לא עולמות התוכן שלו.

דור: זה לא עולמות התוכן שלו, אינטריגות בין מבוגרים או בין ילדים או משקעים מן העבר שיש לו. אין לוולדמורט משקעים מן העבר.

שיר: לא, אם זה היה ספר מתכון על איך ליצור לעצמך גוף נחשי בקדירה, הוא שם.

דור: הוא שם, אבל לא זה. אבל זה באמת חיבור יפה. עכשיו, עוד משהו שבלט לי פה, רציתי להגיד את זה באמת עוד מקודם על הארי, שלמה בכל זאת הארי פוטר הוא כן הגיבור של הספר הזה ואיפה כן רולינג מדגישה, שלמרות המשבר שלו הוא עדיין באמת בן אדם מאוד טוב מיסודו, זה שהם הולכים מיד אחרי שיחת העידוד הזו הם הולכים להאגריד, והארי בא כולו כועס. הוא אומר כזה, כן...

שיר: איך הוא לא סיפר לי?

דור: נלך להאגריד ואני אעמת אותו עם הסיפור הזה של סיריוס בלק, שזו באמת מחשבה כזו, נורא כזה ילד כזה, 'איך אני הולך להראות להם מה זה'.

שיר: שזה שוב לדעתי לתרגל דברים שראית על מבוגרים,

דור: נכון.

שיר: דברים שמבוגרים עושים, ואתה בן 13 ואתה אומר 'ועכשיו אני אעשה את זה'.

דור: עכשיו אני אכעס כמו שמגיע לי לכעוס גם.

שיר: איזה משפט יפה.

דור: הרווחתי את זה ביושר. ואז הוא בא, והאגריד שבור בגלל בקביק וכל הסיפור.

שיר: למרות שבינינו מתי האגריד לא שבור? מתי הם באים אליו והוא בטוב?

דור: לא, אבל פה... קודם כול נכון, אבל פה הוא במיוחד שבור.

שיר: כן. הוא אלכוהוליסט, לא מדברים על זה בסדרה.

דור: הוא אלכוהוליסט, הוא לא שולט ברגשותיו. והארי אבל תוך שנייה, הארי כאילו שוכח את העובדה שהרגע הוא גילה את הסוד הנורא על הסנדק שלו, שכולם הסתירו ממנו, כולל האגריד, והוא שוב מציע את כל האמפתיה והחברות שיש לו להאגריד.

שיר: זה נכון, אבל, אני חושבת...

דור: הוא לא שוקע בזעם הזה שלו, כי יותר חשוב לו פתאום האגריד.

שיר: אני אגיד לך מה הקריאה שלי של הדבר. אני חושבת שלהרגיש... קודם כול אני לא מאמינה ברגש זעם, אני מאמינה ברגש עצב, שזעם אתה שם עליו פילטר כי קשה מאוד להרגיש עצב. והזעם, אני כועס. לא, פגעו בך, אתה עצוב, בוא, תנוח כאילו. אני אצטט את מכרנו וידידנו המשותף דור צח, שכתב בטוויטר "הכעס, העצב של הבנים". זה ממש זה.

דור: נכון.

שיר: ואני חושבת שזה רגש שמאוד מאוד קשה להרגיש וקשה להיות מחובר אליו כי זה לא נעים, ובגלל זה הרבה יותר קל להיות מחובר לכעס כי זה שם עליך איזשהו שריון. אבל ברגע שאתה רואה עצב של אדם אחר, נראה לי שגם להארי היה הרבה יותר קל להתמקד בעצב שלו ולהעניק את עצמו להאגריד ולמסור את עצמו למשהו. גם הייתה פסיכולוגית או פסיכואנליטיקאית שכתבה על זה בקורונה, בתחילת הקורונה, שהיא אמרה שזה מצב חדש שבדורנו לא התמודדנו איתו. חבל שאני לא זוכרת את השם שלה, היא כתבה על זה בהארץ. ואם מישהו ירצה, אני אשים את הלינק בתגובות לפוסט בקבוצה שלנו. והיא כתבה שבזמן של משבר, הדבר ההישרדותי שאנשים עושים זה למצוא לעצמם תפקיד, בגלל שברגע שאתה מוצא לעצמך תפקיד, אתה עושה לעצמך איזשהו סדר בעולם. וזה דווקא נראה לי מאוד מאוד טבעי, שהארי בתוך הכאוס שנחת עליו הרגע והסיפור המאוד מאוד עצוב הזה, הוא אמר 'אה, אני צריך להיות פה בשביל האגריד, מה זה, אני אמסור את עצמי למטרה הזאת'. זה כמו שבכתות לוקחים את כל הזמן שלך. אין לך זמן להיות עצוב. כל הזמן שלך עכשיו...

דור: כן, זה שליטה על הרגשות.

שיר: אתה מתפלל לחייזרים.

דור: כן, טוב, זו קריאה אפשרית, למרות ש... טוב, לא יודע. אני לא בטוח מה אני חושב על זה.

שיר: אני לא מעודדת את הקשר האגריד-הארי.

דור: כן?

שיר: לא.

דור: אני דווקא... אני אגיד לך מה, אני מאוד זכרתי את האגריד כדמות מעצבנת, שכאילו גם ככל שגדלתי היא עצבנה אותי יותר. אני גם חושב שבספרים הקצת יותר מאוחרים הוא באמת קצת יותר מעצבן. אבל פה אני קראתי את זה ונזכרתי למה אהבתי אותו בתור ילד, אבל זה גם קצת ימשיך בפרקים הבאים, האמת. בפרק הבא של ההסכת אני אדבר על זה בהרחבה על למה אני אוהב את האגריד.

שיר: אנחנו ממתינים.

דור: אני כן רוצה להגיע מפה באמת שוב, זה פרקים שעוסקים הרבה מאוד במערכות היחסים. והרמיוני פה הולכת ותופסת יותר ויותר נפח. עכשיו, זה מאוד בלט לי פה בהקבלה שלה מול הארי, ואני אסביר למה אני מתכוון. המצב של הארי הולך ומשתפר בפרקים האלה. הוא מקבל לידיו את אש המחץ, נכון? הרמיוני אגב הולכת, מספרת למקגונגל כי היא פוחדת שסיריוס בלק מנסה לכשף את הארי דרך אש המחץ. והארי כועס ורון זועם, כי שוב, ורון הופך את זה לגמרי כמובן לסיפור עליו ועל עצמו, כרגיל. אבל בכל מקרה באסופת הפרקים הזו, בכל זאת לאט לאט המצב של הארי משתפר כי הוא מקבל חזרה את אש המחץ, יש משחק קווידיץ' נגד רייבנקלו, הוא מנצח. הוא גם קולט כמה צ'ו צ'אנג היא יפה, ככה על הדרך. הוא מתחיל ללמוד איך להפיק פטרונוסים. הארי נמצא פה באיזשהו גרף עלייה מסוים מבחינת המצב שלו. הרמיוני שוקעת. כאילו, מתואר לנו פה איך היא מבודדת יותר ויותר ויותר. מתואר איך כן הארי מקבל את אש המחץ. בסוף כשמאשרים לו להחזיק בזה, אז הוא הופך להיות כזה הילד שמביא את המגה זורד לבית הספר.

שיר: כן.

דור: זה הצעצוע החדש המגניב, וכזה כל גריפינדור באים, גם הפלפאף ורייבנקלו באים, כולם כזה ממש כזה מתפעלים פשוט כי זה צעצוע מגניב. כולם...

שיר: זה לא רק צעצוע. כאילו, משתמשים בזה בנבחרות אולימפיות. אני מנסה לחשוב מה המקבילה של זה. איזה נגיד עזרים צריך לספורט?

דור: לא יודע.

שיר: זה כמו שיקנו לי מכונית מירוץ.

דור: כן, בדיוק. לא, זה כאילו הדבר הכי שווה בעולם, וכולם מתלהבים ככה ויש אווירה כיפית סביב העניין הזה, באמת כולם חוץ מהרמיוני, שפשוט מבודדת את עצמה דרך הוויכוח עם רון, כאילו, ודרך השקיעה שלה בעוד ועוד שיעורים. וכאילו החיבור היחיד שלה בעצם לעולם נשאר הארי. הארי הוא היחיד שעוד איכשהו מנסה לדבר איתה, שעוד קצת דואג לה. ואפילו... מה זה אפילו? וברור שגם זה לא מספיק לה.

שיר: לא, אבל תראה, זה לא מספיק לה בצדק. הארי יצא פה חרא עצום.

דור: לא, לא, לא. הארי לא בסדר.

שיר: גם זה לא יפה שכאילו ברגע שלקחו לו את אש המחץ, אה, אני לא אדבר איתך. החזירו לו, אה, בסדר, אני אדבר איתך. זה לא חברות.

דור: לא, לא. זו לא חברות. ואני רוצה לחדד, הארי לא בסדר פה. פשוט התכוונתי שהוא א', איכשהו היחיד שעוד קצת נותן לה פה תשומת לב, וגם זה לא מספיק. אבל הטרגדיה של הרמיוני היא כזו, יש את השיר הממש יפה ששלמה יידוב שר ונראה לי יהונתן גפן כתב, אני הפעם וידאתי, נכון? "מבדידות האנשים הופכים קשים". שורה, אגב, שהייתי בטוח שכתבה אותה לאה גולדברג, עד שגיליתי שזה יהונתן גפן, כי זה מאוד מתאים ללאה גולדברג לכתוב משפט כזה. אבל זה נכון, מבדידות האנשים הופכים קשים. והרמיוני היא בודדה פה לגמרי. אז היא מתבצרת בתוך עצמה, במין כוך כזה. כמו מין צב שנכנס לתוך השריון שלו, שחש איום, אז הוא עוד יותר מתכנס והוא עוד יותר מנתק קשר עם הסביבה, וזה מה שהיא חווה. עכשיו, את צודקת, הארי יוצא פה... אני לא יודע אם חרא או לא מספיק טוב, אבל הטרגדיה של הרמיוני היא כזו, אם הארי היה במצב כזה, היא ישר הייתה מדברת איתו ועוזרת לו. הטרגדיה של הרמיוני זה שאין לה עוד הרמיוני.

שיר: נכון.

דור: היא הייתה צריכה עוד הרמיוני בסביבה שתדאג לה.

שיר: אני חושבת שדווקא הארי כן מתבגר יפה בקטע הזה בהמשך אבל.

דור: בהמשך כן, אבל פה, שוב, הוא מנסה, הוא מגשש, אבל ברגעי האמת הוא עדיין עם רון יותר.

שיר: יש לי תיאוריה שלמה על הדבר הזה, שעיקרה תהיה בפרק הבא, אבל אני אתן את קצה המזלג שלה. אני חושבת שהרמיוני היא לא מתבצרת בגלל הבדידות. אני חושבת שהיא מתפכחת מהאשליה של מה שהיא חשבה שזו החברות הזאת. כאילו, אני חושבת שהמציאות קצת טופחת על פניה ברגע שהיא חשבה שהם חבורה ושהיא דואגת להם ושלא עושים חרם על מישהו בחבורה. וברגע שהיא קולטת את הכתף הקרה הזאת שהיא מקבלת משניהם ביחד, אני חושבת שזה קצת מבהיר לה את ההיררכיה במערכת היחסים הזאת, ושזה גם קצת הבנים נגד הבנות. כאילו, המגדר שם מאוד נוכח פה. אני אגיד על זה עוד בפרק הבא. אבל נראה לי שההתבצרות שלה זה כי כזה 'אוי, פאק, בכלל לא הבנתי את זה כמו שזה. חשבתי שזה משהו אחר לגמרי. זה לא מה שזה'. ונראה לי שהתגובה האוטומטית לדבר הזה היא קצת להיסגר ולהיערך מחדש. לפחות אני מתנהגת ככה כשנורא פוגעים בי. אני כזה, 'אוקיי, אני לא פה שנייה ואני אחזור עם מסקנות, אולי'.

דור: מעניין.

שיר: עכשיו, אני רוצה לחזור לציטוט שציטטנו בתחילת הפרק.

דור: רציתי בדיוק להגיע אליו, אז בבקשה.

שיר: אני מאוד אהבתי את התיאור של לופין למה זה פטרונוס, בגלל שלופין אומר שזה גוש של אור וכוח ששומר עליך, והסוהרסנים לא יכולים לקחת אותו למקום רע בגלל שאין לו מקום רע. עכשיו, כפי שאמרתי ואני אגיד עוד, הספר הזה מתעסק בדמות אב, ולרולינג יש כאן את אחת מבחירות המילים הכי מוצלחות שלה ללחשים, כי פטרון זה מגן. ואם נחזור אחורה, פטרון זה גלגול של המילה פאטר (Pater), שזה אבא בלטינית. עכשיו, אפשר להגיד הרבה דברים על ג'יי.קיי רולינג, פראיירית היא לא. ואין לי שום ספק שכשהיא השתמשה במילה הזאת, בפטרונוס, ב"אקספקטו פוטרונום",

דור: פטרונום, כן.

שיר: היא לא השתמשה בזה כמגן. היא השתמשה בזה כאב.

דור: כן.

שיר: וזה לא סתם שהמילים האלה הן אותה מילה. אני חושבת שהמשמעות של הדבר הזה, שכשאתה מפיק את הפטרונוס, ההרגשה שהיא רוצה לכוון אליה זה קודם כול ההרגשה המאוד מאוד עטופה שיש לך, כשאתה יודע שאבא שלך יסדר הכול. עכשיו, זה מתכתב גם מאוד יפה עם הסוהרסנים, בגלל שמה שהסוהרסנים גורמים לך להרגיש זה קודם כול חוסר אונים. האגריד גם אומר את זה, "חשבתי שאני בחיים לא אצא מזה. חשבתי שאני תמיד ארגיש רע, חשבתי שהמחשבות האלו לא ילכו, לא זכרתי מי אני." זה תיאור שהזכיר לי תינוק או ילד מאוד קטן. כשתינוק בוכה, הוא צורח באימה כי הוא לא מבין שאם הוא צמא עכשיו, זה ייגמר. אנחנו כמבוגרים, הסיבה היחידה שאנחנו לא בוכים בצרחות כשאנחנו רעבים מאוד, זה כי אנחנו יודעים, אה, אני אוכל עוד מעט. תינוק, אין לו את המושג. הוא לא יודע את זה. ואני חושבת שזה באמת כאילו סוג של יין ויאנג, בגלל שהסוהרסנים גורמים לך להרגיש את זה, ואז אתה מוליד מתוך עצמך את התחושה החמימה הזאת של יש מאחוריך גב. כאן זה מיוחס לאבא, כמובן שזה גם יכול להיות אימא. אבל אני באמת חושבת שזו תחושה שהיא מסורתית יותר אבהית.

דור: היא מזוהה עם האב כמגן.

שיר: היא מזוהה עם האבא. גם כשאתה בא לבית הספר והילדים מציקים לך, אתה כזה 'אבא שלי יבוא לפה והוא ישבור לכם את הפנים'. או שכזה, אני זוכרת שכשהייתי קטנה, היינו עוברים הרבה דירות. ובגלל שהיינו עוברים הרבה דירות, אז היו מציקים לי הרבה. עד שבגיל תשע הבנתי איך הולכים מכות. וכל פעם שהייתי יוצאת מהבית, כאילו בדירה חדשה, וידעתי שאבא שלי בבית, הייתי הולכת ברחוב והייתי כזה 'רק שמישהו יציק לי. רק שמישהו יבוא ואבא של ירד ויצרח עליו, כאילו'. או נגיד, אתה יודע, אתה נתקע עם האוטו, אבא בא להציל אותך. אתה בשלוש בלילה במסיבה שלא כיף לך בה יותר ואתה בן 15, אני כזה 'אבא, בוא לקחת אותי'. ואני חושבת שההרגשה הזאת, העוטפת הזאת, שיש מישהו שהוא בצד שלך תמיד, זו המשמעות של הלחש הזה. זה גוש האור המאוד מאוד גדול שמגרש את הרע. וזה מאוד מאוד יפה. ואני חושבת שמעל לכול בחירת המילים שלה כאן זאת בחירת המילים הכי מוצלחת שהייתה בסדרה ללחשים, כי הרי להמציא לחשים, בסדר, היא הלכה ללטינית, כאילו ברור מאליו.

דור: זה יפה.

שיר: זה מאוד יפה. עוד דבר שקורה זה שהקשר בין הארי ללופין, הוא מתחיל להירקם, ואנחנו רואים את הדמות של לופין נפתחת.

דור: למרות שהוא מסתיר עדיין הרבה דברים מהארי, בדיעבד.

שיר: הוא מסתיר הרבה דברים, אבל הוא כן, אם דיברנו על דמות אב, הוא מתחיל להיפתח כדמות אב, כי הוא מעניק להארי דברים של אבא. הוא מלמד אותו, הוא מטפח אותו, הוא חם אליו, הוא שומר עליו. אני חושבת שאלה חד משמעית תפקודים של אב. עכשיו, בגלל שהוא כזאת דמות אב, אז קל לחשוב שהארי חיפש אותו, שזו מין מערכת יחסים כזאת שהילד חיפש את דמות האב. כי ברור מה הארי מרוויח מזה. הוא מלמד אותו דברים והארי באמת צריך את הדמות המגוננת והעוטפת הזאת, זה צורך שיש לו, וגם אף פעם לא היה לו לאורך הספרים. יש לו את דמבלדור, אבל דמבלדור זו דמות...

דור: זה לא.

שיר: דמות סב.

דור: אני נדהמתי לראות עד כמה בספרים הראשונים דמבלדור בקושי מופיע.

שיר: לגמרי. יש הערצה לדמבלדור, אבל אין את דמבלדור כדמות. ולופין באמת...

דור: כן, הוא פשוט מגיע בסוף, פותר הכול.

שיר: כן. ולופין הוא באמת דמות אב. עכשיו, מה שהיה מאוד מעניין לקרוא זה ששאלתי את עצמי, יותר נכון הרגשתי, גם לופין מחפש את הארי.

דור: כן.

שיר: גם לופין ממש מחפש את הארי. עכשיו, אפשר להגיד ברור, הוא מתגעגע לג'יימס. אבל אני חושבת שיש כאן משהו עמוק יותר שאני כל כך פספסתי בקריאה ראשונה, וזה לופין, אנחנו יודעים את זה, זה ספוילר להמשך. למאזיננו שלא רוצים לשמוע ספוילר, תורידו אוזניות. לופין היה החבר הכי טוב של סיריוס בלק, של ג'יימס פוטר ושל פיטר פטיגרו. בשנייה שוולדמורט רצח את ג'יימס, לא רק הארי איבד את כולם, גם לופין איבד את כולם.

דור: איבד את כולם, נכון.

שיר: הוא איבד את סיריוס בלק, שעף לאזקבאן ובגד בחברים שלו, הוא איבד את ג'יימס שמת, והוא איבד את פיטר פטיגרו, שלכאורה נהרג גם.

דור: כן.

שיר: ואני חושבת שיש כאן איזושהי שותפות גורל מאוד מאוד גדולה בין שניהם, שלופין והארי זה בעצם שני האנשים היחידים. הרי בסופו של דבר המאורע הזה, זה שוולדמורט בא להארי וניסה להרוג אותו, רגע מדהים בעולם הקסמים. אנחנו זוכרים איך זה מתועד בספר הראשון. שני האנשים היחידים שיצאו ממנו לכאוס ואיבדו הכול זה לופין, שאנחנו מגלים בהמשך כמה ולמה הוא בודד, והארי שעבר לחיות עם הדודים שלו. ואני חושבת שהמפגש הזה, כמובן שלופין רואה בהארי את ג'יימס וכמובן שהוא רואה בו את האופציה להעניק לו את כל הדברים שג'יימס היה רוצה להעניק לו, אבל אני חושבת שיותר מהכול, לופין מרגיש קרוב להארי, כי ברגע הזה שוולדמורט בא וניסה להרוג אותו ורצח את ההורים שלו, לופין נשאר לבד בדיוק כמו הארי. והם שני האנשים היחידים שהיום הזה לא היה יום שמח בשבילם. שהתעוררו יום למחרת והיו כזה... אוי, שיט, אני יתום, אין לי אף חבר בעולם והיחיד שיש, באזקבאן ומשוגע לגמרי.

דור: וואו.

שיר: וזה ממש ממש ממש היה לי נחמד לחשוב על זה ככה. וזה גם גרם לי לחשוב על זה שהוא עושה עבודה מדהימה כדמות אב, כי הוא מאוד שומר על עצמו. הוא מאוד שומר על הארי, יותר נכון, בזה שהוא נשאר בגבולות שלו והוא לא מפיל עליו את הבלאגן שלו, והוא לא רואה בו את ג'יימס, והוא מאוד מתכוונן אליו והוא מאוד דואג לו, והוא דמות מקסימה, וזאת כזאת החמצה שהוא לא נשאר איתנו.

דור: שהוא לא מספיק. עכשיו את גורמת לי להבין איזו עבודה יפה הוא עושה על עצמו.

שיר: כן.

דור: כלומר, כן, הוא אדם שחווה... שוב, הארי לפחות, לכל הפחות, לפחות גדל... לא זוכר את זה.

שיר: את הרגע הזה?

דור: הוא זוכר רק בגלל הסוהרסנים, אבל כאילו, הוא לא... הוא גדל בידיעה לפחות 11 שנה שההורים שלו מתו בתאונה, ואז כשהוא גילה שאדם רשע רצח אותם, לפחות הוא גם גילה במקביל שהוא קוסם וזה מגניב והוגוורטס וחברים וכיף. לופין איבד הרבה יותר בעצם.

שיר: לגמרי.

דור: לופין היה כבר אדם בוגר. שוב, ספוילר להמשך, תורידו אוזניות וכו', בגלל שהוא היה... שהוא עדיין אדם... לא, היה, הוא גם כבר לא איתנו ביקום הספרותי הזה.

שיר: הוא נפטר?

דור: הוא נרצח.

שיר: נכון, שכחתי שהוא נרצח ולא נפטר.

דור: אבל לופין, כן, בגלל שהוא היה אדם-זאב גם, כאילו, הוא היה קצת מנודה כנראה. ופיטר וג'יימס וסיריוס היו בעצם החברים שלו ששינו צורה כדי להיות איתו וכו'. כלומר, הם היו ממש סוג של המשפחה שלו.

שיר: בדיוק.

דור: והוא איבד את שלושתם בבת אחת ונשאר לגמרי לבד, כשהוא עוד פעם בחודש הופך לזאב.

שיר: כן.

דור: איך הוא עבר את עשר השנים האלה, אין לי מושג, כאילו.

שיר: וזה שוב מראה לנו עד כמה הספר הזה עוסק בחברות ולא רק החברות שלנו בהווה, אלא באופן כללי הוא עוסק בחברות ובדבר הזה שהיא מעניקה לך ובאינטריגות בין חברים. ואני חושבת שזה גם ספר... כל הארי פוטר בעצם זה על לבחור את המשפחה שאתה רוצה ולא להיוולד למשפחה שאתה רוצה. במקרה של הארי, רצחו לו את המשפחה המקורית, אז זו לא כל כך בחירה, אבל זה מאוד מאוד באזורים האלה שאני מאוד אוהבת.

דור: כן.

שיר: קודם כול רגע יפהפה, ממש מדהים, ואנחנו קצת נרחיב עליו, בגלל שמה שקורה זה שלופין מתחיל את האימונים של הארי נגד הסוהרסנים. הוא מלמד אותו בעצם להפיק פטרונוס. והוא עושה את זה דרך הבוגארט. בוגארט אמרנו, אומרים את זה?

דור: בוגארט.

שיר: בוגארט, הוא עושה את זה דרך הבוגארט, שהוא פותח כל פעם את הארון, מוציא את הבוגארט. הארי מדמיין, זה לובש צורה של סוהרסן והארי נאבק בו. עכשיו, כל פעם שהוא נאבק בו, הוא באמת מגיב לסוהרסן. וכשהוא צולל לעילפון הזה, הוא שומע את הקולות של ההורים שלו צורחים. והוא אומר "אני אף פעם לא אצליח להפיק פטרונוס" בגלל שבסופו של דבר הוא קצת רוצה לשמוע את הקולות האלה.

דור: כן.

שיר: עכשיו, מה שיפה ברגע הזה, זה לא... הרגע הזה כשלעצמו הוא לא כזה יפה, הוא באמת עצוב בצורה טראגית.

דור: כן.

שיר: כאילו, זה ממש עצב לא של ספר ילדים. עצב מאוד מאוד מזוקק וכבד. אבל אני חושבת שבאופן כללי הרבה פעמים במערכות יחסים זה כן תיאור נכון של מערכות יחסים רעות, שלפעמים אתה נאחז ברע בגלל שזה מה שיש, וזה הזכיר לי שיר שאני... כאילו, אני לא בדיוק תרגמתי אותו כי זה כאילו פופ. זה שיר שנקרא, אני אגיד את זה במבטא כי אני עשיתי שיעורי מבטא אמריקאי.

דור: בבקשה.

שיר: וזה עכשיו אני עומדת על המקפצה וקופצת. אוקיי, אני פוחדת, אז שיר שנקרא I Don't Want To Get Over You של ה-Magnetic Fields‏. וזה הולך ככה, אני תרגמתי את זה בקטנה. "אני לא רוצה להתגבר עלייך". נראה לי שהוא גיי, אבל אני אקרא את זה בנקבה.

דור: סבבה. אין בעיה.

שיר: לצרכיי. אוקיי, אז הוא אומר,

"אני לא רוצה להתגבר עלייך, אני יכול לקחת גלולות שינה ולישון כל היום ולא לעבור את מה שאני עובר.

אני יכול לקחת פרוזאק ולחייך כל הלילה למישהי חדשה, מישהי לא כל כך מבריקה, אבל מתוקה ואדיבה שתנסה להוציא אותך מהראש שלי.

אני יכול להשאיר את הצער הזה מאחוריי, שזה בדיוק מה שהייתי עושה אם הייתי רוצה,

אבל אני לא רוצה להתגבר עלייך, כי אני לא רוצה להתגבר על אהבה.

אני יכול להקשיב לפסיכולוג שלי ולהעמיד פנים שאת לא קיימת ולא להצטרך לחלום על מה שאני חולם.

אני יכול להקשיב לכל החברים שלי ולצאת שוב ולהעמיד פנים שזה מספיק,

או שאני יכול לעשות קריירה מלהיות עצוב, להתלבש בשחור ולקרוא קאמי,

לעשן סיגריות ולשתות כאילו אני בן 17, זה יכול להיות מדהים,

אבל אני לא רוצה להתגבר עלייך".

עכשיו, למה זה שיר יפה? כי כשאנחנו עדיין בתהליך הכאב והאבל על משהו, כשאנחנו כואבים משהו, הוא עדיין איתנו. ואני חושבת על זה בכל מיני דרכים. גם חשבתי קודם כול על שבעה, שמה זה שבעה? זה עצב מזוקק. אתה יושב בדרך כלל בביתו של אדם, לובש חולצה קרועה, לפי הדת, אוקיי?

דור: כן.

שיר: לפי זה, אוכל עוגה מרולדין, כולם באים אליך, כל המכרים של האדם מהעבר באים ומנחמים אותך. הבן אדם נוכח בצורה שהיא קשה. אתה מאוד מרגיש את החסר שלו. אבל כשאתה מרגיש חסר של מישהו, הוא עדיין איתך. זה כמו שאם אני אגזור תמונה של אדם מתמונה, החור בצורתו עדיין יהיה שם. או אני חושבת על גירושין, נגיד הפסיכולוגית שלי סיפרה לי, לא שהתרגשתי, אבל נפרדתי מחברה מאוד קרובה אליי לפני כמה שנים, אתה מכיר את הסיפור, לא נפרט, מכיר ומהנהן. ומתי שנפרדנו, הייתה בינינו איזושהי מחלוקת על משהו. וחשבתי להיכנס לריב הזה, ואמרתי לפסיכולוגית שאני הולכת לוותר לה על הכול, אני הולכת לוותר על הכול, אני רק רוצה שזה יסתיים. ואז היא אמרה לי שבגירושין הרבה פעמים מתי שאנשים רבים על משהו, רבים על רכוש, רבים על וואטאבר, זה בגלל שהם רוצים להישאר בקשר. והריב הזה הוא סוג של קשר. או דוגמאות נוספות. או, אני חושבת על אנשים שנכנסים, נפרדים ממישהו ונכנסים לו לפייסבוק כל יום. הרי זה כואב, זה לא נעים לראות שהוא החליף תמונת פרופיל. זה לא נעים לראות שיש לו חברים חדשים שעושים לו לייקים. אתה לא רוצה לראות את זה. אבל הכאב הזה הוא קשר. ואני חושבת שזה זיקוק מאוד מאוד יפה של הרגע הזה, שלפעמים אנחנו נמצאים במקום שעושה לנו רע בגלל שאנחנו כל כך רוצים עוד מהדבר הזה. הארי כל כך רוצה עוד מההורים שלו, שהוא לא קיבל מהם מספיק, שהוא לא קיבל מהם בכלל, שהוא אומר, אם זה זה, אם זה לשמוע אותם צורחים אל מותם, בסדר, אני אקח את זה.

דור: זה מה יש. אבל זה הרגע שבו הארי מגלה בגרות, שבעיניי הופכת את הספר הזה אכן לספר פנטזיה שלא יכול להתקיים במציאות.

שיר: ממש.

דור: כלומר, מה שפנטסטי פה זה לא יצורים קסומים או קסם. זו העובדה שילד בן 13 מבין שהוא רוצה לשחזר משהו טראומטי וכואב כי זו הדרך היחידה שלו לקבל קשר עם ההורים שלו. אנשים הרבה יותר מבוגרים ומתוחכמים מהארי פוטר לא מסוגלים להגיע להבנה הזו. אני לא בטוח שאני בכלל מסוגל להגיע להבנה הזו...

שיר: לגמרי.

דור: בנוגע לעצמי.

שיר: זה ממש כאילו החלק הכי פנטזיה בספר הזה, זה השורות האלה שנגמרות ב"כל עוד הוא קצת רוצה לשמוע את הוריו". ואז שורה אחר כך, הארי בן 40, אחרי שש שנים של אנליזה אומר לעצמו, 'הם מתו, הוא נזף בעצמו, הם מתים וזה שתקשיב להדים שלהם, לא יחזיר אותם לחיים. כדאי שתפסיק עם זה, אם אתה רוצה לזכות השנה בגביע הקווידיץ'.

דור: וזה רגע פשוט מדהים שבו הוא פשוט מבין את הדבר הזה, שהוא צריך להשאיר מאחוריו.

שיר: כן, אה, אוקיי.

דור: אקונה מטטה, כאילו. שוב, אני מבין למה רולינג עושה את זה וזה רגע יפה ומקסים, אבל באמת כמבוגר שחווה את זה, נראה לי באופן קבוע את הדברים האלה,

שיר: כן, פייק ניוז.

דור: כי אתה אף פעם לא רוצה לשחרר את הדברים האלה. כן, זה ספר פנטזיה לגמרי.

שיר: זה גם חלק מהכיף שבזה.

דור: ברור. לא, לא, זו לא ביקורת כלפי...

שיר: לא לשחרר זה כיף.

דור: קודם כול, כן, אני מסכים. יש משהו כיפי מאוד בלהתעסק, בלחטט בפצע הזה.

שיר: ומה שמדהים, זה שמתי שזה נהיה לא כיף, אז אתה משחרר. אני באמת חושבת שהתגברות על דבר, לצורך העניין אם זה אמיתי, הוא היה מתגבר על זה מתי שלא היה לו כוח יותר לשמוע אותם. אני מאוד מאמינה בלחטט בפצע עד שזה משעמם אותך.

דור: מעניין.

שיר: וזו עצתי לכל הנפרדים שבמאזינינו.

דור: החלק השני של כל הקטע עם לופין, כן, אחרי שהוא בעצם מנסה להפיק פטרונוס ולהיאבק ולנסות ליצור זיכרון שמח וכו'. ואז הוא מקבל מלופין את ההסבר המרתק על נשיקת סוהרסן, שמתואר בתור העונש הנורא ביותר, וזה באמת עונש מבריק מהדבר הזה, שמוצץ ממך את הנפש. זה רעיון כבד שגם מתכתב מאוד עם שאלות פילוסופיות קדומות מאוד על הקשר בין גוף לבין נפש. רובינו, אני מניח, רבים מאיתנו מניחים היום שיש קשר בין גוף לנפש, נכון? כלומר, אנחנו יודעים שאם הגוף בסוף ייפגע מספיק, אנחנו נמות, והנפש שלנו במובן הזה של הוויטאליות, של החיים החיוניים שבתוכנו, זה ילך לעזאזל. מצד שני, הרבה פעמים כשאנחנו מרגישים רע נפשית, זה כמובן משפיע באופן מיידי על הגוף שלנו. ורולינג משחקת פה קצת עם הקשר הזה בין גוף לנפש, כי היא מראה בעצם ביקום של הארי פוטר, ניתן להפריד, האדם יכול להפוך לרובוט, סוג של. הסוהרסן מוצץ ממך את הנשמה ואתה ממשיך לחיות, וזה לא סוג של מוות מוחי. כלומר, אתה לא הופך למה שקוראים בסלנג צמח, כן? המוח שלך ממשיך כאילו לתפקד, אתה ממשיך ללכת בעולם. אני מניח שאתה יכול עדיין לדבר, זו שאלה מעניינת מה קורה לבן אדם שעובר נשיקת סוהרסן.

שיר: זאת באמת שאלה מעניינת וחבל שהיא לא נתנה... אולי בכוונה היא לא נתנה דוגמאות.

דור: אולי בכוונה, כי זה נראה לי תיאורים ממש קשים, כלומר, זה באמת עונש שהוא כנראה יותר גרוע ממוות. זה נורא הציק לי כשקראתי את זה עכשיו, האם אדם שעובר נשיקת סוהרסן, איזו סוג של מודעות ממשיכה להיות לו, אם בכלל? כלומר, האם, שוב... האם הידע שהוא צבר נשאר אצלו או לא? או שהוא פשוט, לא יודע, כמו תינוק שהרגע יצא לאוויר העולם?

שיר: תינוק בטח לא.

דור: תינוק בטח לא.

שיר: זה מאוד אופטימי.

דור: כן. תינוק, האמת, זה מצב טוב. אבל לא יודע, זה מאוד... זה מאוד הציק לי. כלומר, העובדה שהיא הציגה פה איזושהי אפשרות של ניתוק ושאיבה של הוויטאליות הזו מתוכך, והשארת הגוף כמעין... אין לי דימוי יותר טוב מזה, חוץ מרובוט. משהו שפועל באופן אוטומטי. הוא כן פועל, אבל אני לא בטוח אם יש לו איזושהי תודעה או משהו כזה. אני לא יודע. זה פשוט ממש הציק לי.

שיר: זה באמת מציק. אני גם ניסיתי להבין, ניסיתי כאילו להבין את זה בכלים שאנחנו מכירים. נגיד עם הזיכרונות, אז היה לי מאוד קל להתחבר לאלצהיימר, לחשוב על אדם ללא זיכרון, אז אוקיי, זאת קליפה.

דור: כן.

שיר: אבל כאן זה לא אדם בלי זיכרונות. זה אדם בלי העצמיות שלו. והכי קרוב שהצלחתי לדמיין לזה, עכשיו אנחנו נגלוש לרגע לא חינוכי בפודקאסט שלנו, אבל הכי קרוב שהצלחתי לדמיין את זה, זה התקף חרדה מסמים. כי כשאתה בהתקף חרדה מסמים, יש בך משהו שאומר, בפעמים הראשונות, אחר כך זה כבר זורם, שאומר, אני נתקעת ככה לנצח, זהו. אני איבדתי את האני שלי, האני שלי לא נוכח יותר, איבדתי אותו. וזה מה שמזין את התקף החרדה. שאתה אומר, אוקיי, נתקעתי ככה לנצח, התפלפתי, אני הולכת עכשיו לעדור גינות עד סוף החיים בבית של ההורים שלי ולרייר מול כזה טלנובלות, וזה מי שאני הולכת להיות. ואני חושבת שזה כאילו יותר משיש דוגמה מוחשית למה זה, נראה לי שנשיקת סוהרסן זה איזשהו ביטוי קיצוני לפחד שיש לך כשאתה בנקודות קיצון. כי הרי רולינג וגם אנחנו, דיברנו על זה שזה אמור לתאר דיכאון קליני.

דור: כן.

שיר: ואני חושבת שדיכאון קליני, במידה ואתה כמובן יוצא ממנו, אתה זוכר את זה כדבר שניצלת ממנו בעור שיניך וכמעט כמעט כמעט הלכת את הקו הזה ואיבדת את עצמך. וגם הייתה כתבה מאוד יפה, שוב, בהארץ, שנשים אליה לינק ולצערי המאוד רב אני לא זוכרת מי כתב אותה, מי כתבה אותה, זו הייתה אישה, על הפסיכדליים, על סמים פסיכדליים.

דור: יש סדרת כתבות בהארץ על סמים פסיכדליים.

שיר: כן? אה, נכון.

דור: של גון בן ארי.

שיר: אז זו לא גון בן ארי, זאת מישהי אחרת. וזה מדבר על חוויות של... באמת חוויות רעות עם סמים פסיכדליים ועל אינטגרציה שעשו להם אחר כך כדי שהם יוכלו לעבד את החוויה הזאת למשהו אחר. וכולם מדברים, לא כולם, אבל חלק מהאנשים מדברים על אובדן של האני, שזו באמת תגובה מאוד... בשביל זה חלק מהאנשים עושים סמים פסיכדליים, בשביל מות האגו. וזה אובדן של האני. ואני חושבת שזה יותר משזה יכול לקרות גם דרך סמים, הפחד והאימה שזה יכול לגרום הם נוכחים. ונראה לי שנשיקת סוהרסן היא באמת לא... אני לא חושבת שלרולינג יש דמיון, ואולי בגלל זה, זה גם לא ‏נוכח, כי הרי היא יכלה להכניס, בטח בספר השביעי, כשהכול נהיה אפל, אנשים שנישק אותם סוהרסן ולראות איך זה נראה. אבל אני חושבת שהבחירה בזה שהיא לא הכניסה, זה בגלל שזה אמור להיות איזשהו דבר שאתה לא יודע איך הוא נראה. וכמו הבוגארט קצת, אולי זה מתכתב עם הבוגארט.

דור: כן, אתה לא יודע איך זה...

שיר: אתה לא יודע איך זה נראה ואתה מפחד מזה, וזו איזושהי אימה בסיסית של מה זה? איך זה מרגיש?

דור: וואו, זו כנראה הדרך... וואו, זה פשוט... זה מציק לי כל כך. זה יותר נורא מלהרוג בן אדם באמת.

שיר: נכון, אבל אני לא חושבת, אם זה מעודד אותך, אני לא חושבת שאפשר לעשות את זה באמת.

דור: לא, כנראה שלא.

שיר: אין את הטכנולוגיה.

דור: עולים לי פשוט בראש, לא יודע, עינויים נוראיים שאפשר לעשות לבן אדם עד שהוא מאבד את שפיות דעתו. אבל אפילו זה, לא יודע, יש שם משהו שנשאר. אני לא יודע, זה מציק לי נורא וזה כואב גם לדבר על זה.

שיר: אני מאמינה ברוח האנושית ואני מאמינה שגם אנשים שסובלים עינויים... נגיד יש את הספר הזה על קוריאה הצפונית. הצפונית זה הרעים.

דור: הצפונית זה הרעים.

שיר: אני תמיד מנסה לזכור את זה ככה. על האסיר ממחנה 13? ככה קוראים לספר הזה?

דור: לא יודע, לא מכיר, אבל...

שיר: לא משנה, קראתי את זה לפני מיליון שנה. וזה על אסיר במחנה, וכל מה שעניין אותו זה אוכל. פשוט מישהו סיפר לו שיש אוכל שהוא לא רק אורז בחוץ, וזה גרם לו לברוח מקוריאה הצפונית, בגדול.

דור: מדהים.

שיר: וכל פעם שהוא דיבר עם בן אדם מחוץ לקוריאה הצפונית, הוא היה כזה, איזה טעמים יש לאוכל? וזו הרוח האנושית במיטבה.

דור: זו באמת הרוח האנושית במיטבה. טוב, אז זה באמת אופטימי. והפרק מסתיים, שוב, ב-Cliffhanger מדהים, משגע. שוב, רולינג מוכיחה את עצמה כאמנית של טוויית סיפור. סיריוס בלק הולך ומתקרב. הוא כבר פעם אחת הרס את הדיוקן של הגברת השמנה, והפעם הוא מצליח להיכנס לתוך המועדון של גריפינדור ולאיים לכאורה על רון, וממש לדקור שם וזה, ורון מתעורר בפאניקה.

שיר: לקרוע לו את הכילה.

דור: לקרוע לו את הכילה, איזה יפה זה.

שיר: כאילו הוא בסיני.

דור: ורון מתעורר ויש בלאגן. אז קודם כול האיום הולך ומתקרב. שוב, הטרור הזה הולך וחודר פנימה ופנימה עוד יותר אל תוך הטירה. כבר מגיע גם ממש קרוב להארי עצמו, כן? אבל גם, שוב, הפרק הזה, ובזאת נראה לי אנחנו נסיים את הפרק הזה גם של ההסכת, מסתיים ברגע קצת מותח, אבל גם קצת מצחיק, שמסתבר שסיריוס בלק פשוט הצליח לעבור עם כל הסיסמאות, ואז מקגונגל באה ונסיים בציטוט.

"מי התלמיד? " היא אמרה וקולה רעד. "מי האידיוט המופלג שרשם את כל הסיסמאות לשבוע הזה ואיבד את הדף? " את הדממה המוחלטת הפרו רק שניים, שלושה ציוצים של אימה. לאט לאט נוויל לונגבוטום רועד מכף נעל בית צמרירית ועד ראש, הרים את ידו באוויר.

שיר: מסכן שלנו.

דור: מסכן, אבל איזה תיאור מדהים. כאילו, לפעמים לא צריך לנתח. לפעמים הדבר הוא הדבר.

שיר: הדבר הוא הדבר.

דור: ובזאת, נראה לי, אנחנו נסיים את הפרק הזה.

שיר: בסדר גמור. רוצה לספר לנו מה נקרא בפרק הבא?

דור: רצוי מאוד. בפרק הבא אנחנו נקרא את פרקים 14, 15 ו-16, "עלבונו של סנייפ", "גמר גביע הקווידיץ'" ו"נבואת הפרופסור טרלוני".

שיר: אוקיי, אז תודה רבה, דור.

דור: תודה רבה, שיר.

שיר: אפשר להאזין לנו באתר כאן ובכל אפליקציות הפודקאסטים.

חוץ מזה, אתם מוזמנים להצטרף לקבוצת הפייסבוק שלנו, "הקבוצה שאין לומר את שמה".

ואני רוצה לומר תודה גם לרום אטיק שהפיק אותנו וירדן מרציאנו שהפיקה וערכה.

תודה.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

8 views0 comments

Comments


bottom of page