top of page

ההסכת שאין לומר את שמו - פרק 17: על כלבים וסוהרסנים

הארי טועם לראשונה טעם של חירות אמיתית בחיים שלו ולו רק לשבועיים, וזו מופרת במהרה על-ידי הסוהרסנים המפחידים. נדבר גם על ההנאה הזו וגם על הפחדים והמצוקות שמעוררים היוצרים הנוראיים הללו. נדבר גם על בעלי החיים שמופיעים בפרקים ונראה איך הם מקבילים לגיבורי הסדרה ואיך הם מאירים אותם באור חדש.

פרקים לקריאה: 4. הקלחת הרותחת 5. הסוהרסנים.

 

אתן מאזינות לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

שיר: היי, אתם על ההסכת שאין לומר את שמו. אני שיר ראובן,

דור: ואני דור סער-מן.

שיר: ואנחנו קוראים את כל ספרי הארי פוטר מההתחלה ועד שהתאגיד יפסיקו אותנו.

דור: והיום הגענו לפרק השני בעונה השנייה בספר השלישי, יש פה הרבה מספרים, לא משנה.

שיר: שתיים אפס שתיים אפס שלוש, למי שרוצה להוריד אותנו בטורנט.

דור: בטורנטים, ככה, כן, חפשו אותנו. ואנחנו, כאמור, נעסוק בפרקים 4 ו-5, "הקלחת הרותחת" ו"הסוהרסנים". ונתחיל בקטע מעניין. שיר, בבקשה.

שיר: תודה רבה.

נראה שהפרופ' לופין התעורר סוף סוף. הארי קלט תנועה כלשהי בפינה שלו. אף אחד לא אמר מילה. נשמע רחש פצפוץ ואור רוטט מילא את התא. נראה כאילו הפרופ' לופין מחזיק בידו חופן של להבות. הן הטילו אור על פניו העייפים, אך עיניו היו ערניות ודרוכות. "הישארו במקום", הוא אמר באותו קול צרוד, ונעמד לאיטו על רגליו, מושיט לפניו את חופן האש שלו.

אך לפני שלופין הספיק להגיע לדלת, זו נפתחה באיטיות. בפתח התא, לאור הלהבות הרוטטות בידו של לופין, נחשפה דמות גבוהה עד התקרה, עוטה גלימה שחורה. פניה היו מוסתרים לגמרי בברדס שחור. עיניו של הארי טיילו מטה, ומה שראו גרם לבטן שלו להתכווץ. מתוך הגלימה הציצה יד, והיד הזאת הייתה אפורה, רירית ומצולקת, כמו משהו שמת ונרקב מתחת למים. היד נראתה לשנייה אחת בלבד, וכמו בתגובה למבטו של הארי, נמשכה בחזרה אל בין קפלי הבד השחור. ואז מה שמתחת לברדס, מה שזה לא היה, נשם עמוקות בחרחור איטי ומרשרש, כאילו ניסה לינוק מסביבתו יותר מאוויר בלבד. קור עז שטף את כולם. הארי הרגיש שנשימתו נעתקת בחזהו. הקור חדר עמוק אל תוך בשרו, זה חדר לתוך בית החזה שלו, לתוך הלב שלו. עיניו של הארי פילבלו והתהפכו. הוא לא יכול לראות דבר. הוא חש שהוא טובע בקור. אוזניו צלצלו כאילו הן שקועות במים. הוא חש שהוא נגרר למצולות. הצלצול גבר וגבר, ואז כמו ממרחק רב הוא שמע זעקות, זעקות תחינה ואימה נוראיות. הוא רצה לעזור למי שזעק, הוא ניסה להזיז את זרועותיו, אבל לא הצליח. ערפל לבן סמיך התערבל סביבו, בתוכו.

"הארי, הארי, אתה בסדר? " מישהו סטר על פניו.

דור: זה אגב, הקטע הזה שהקראת, אחד מהשיאים של הסדרה.

שיר: כן?

דור: בעיניי.

שיר: למה?

דור: זה קטע שכתוב מדהים.

שיר: כתוב מצוין.

דור: אתה באמת... אני קראתי את הקטע הזה כבר 50 אלף פעם, ועדיין אני במתח כל פעם שאני קורא אותו.

שיר: זה תיאור מאוד טוב של עילפון, של הערבול החושי הזה שאתה מרגיש שנייה לפני שהמוח שלך אומר לך 'ואני מכבה אותך לקצת'.

דור: זה לא רק זה, זה גם הכניסה של הסוהרסן עם היד המרקיבה, זה... זה כמו ספר צמרמורת, אבל ממש ממש טוב.

שיר: כן.

דור: כאילו, בכל זאת כמה רמות מעל. טוב, סוהרסנים וקלחת רותחת, וזה פרקים ממש מעניינים בעיניי. בכל זאת, אם נלך טיפה לפי הסדר שלהם, אז זה מתחיל בזה שהארי מבלה שמח וטוב לב שבועיים בסמטת דיאגון.

שיר: שכחו אותי בסמטת דיאגון.

דור: שיש שם תיאור יפה, שמעולם בחייו הארי לא היה חופשי ככה.

שיר: אני חושבת שזה... באמת אנחנו דיברנו הרבה על הממד ה... גם על הממד הפנטזיונרי בעולמו של הארי פוטר, אבל אני גם כל הזמן רוצה להתייחס לזה שהארי נמצא בגיל ההתבגרות. וגיל ההתבגרות זה גיל שאתה מתחיל להבין בו שאתה מקבל לאט לאט ובטפטופים פריבילגיות של מבוגר. נגיד, יש את היום הזה שאני זוכרת שאצלי זה היה כזה 'אני אלך לראות סרט לבד, מי יגיד לי משהו? מי יגיד לי? ' והלכתי וראיתי סרט לבד, והייתי כזה כל כך מבוגרת. וכאילו, אני חושבת שהארי חווה את החופש הזה, כי למרות שזה גיל כאוטי ונורא ועל הפנים, הרגעים האלה שאתה עושה משהו בפעם הראשונה, ואתה מבין שהמשטרה לא עוצרת אותך ואומרת לך 'אדוני, אתה ילד, אתה תפסיק להתנהג ככה, אתה לא יכול לעשות את זה', אלה רגעים של חופש, שהם פשוט אושר מזוקק שמעיף לך את המוח. אני חושבת שבגלל זה גם יש הרבה פעמים רומנטיזציה של לשתות כנער או לעשן סיגריות או לעשות את כל הדברים האלה של המרידה. העונג האמיתי כאן זה לא זה שאתה רוצה להשתכר בגיל 13 או להרוס לעצמך את הריאות. זה זה שאתה אומר 'אני עושה את זה עכשיו, אני מעשנת סיגריה כמו אישה מבוגרת'.

דור: יפה.

שיר: 'אני משתכרת כמו...' ואני חושבת שזה מה שהארי חווה, את הרגעים המזוקקים האלה של 'אני לא נער יותר, אני הופך להיות משהו אחר. אני מרגיש את האני המבוגר מהצד השני'. זה גם להיות חופשי בעולם שלו, זאת אומרת, הרי הארי כקוסם, הוא חי בחופש הגדול שלו בין מוגלגים. הוא לא באמת בסביבה הטבעית שלו. וזה חופש גדול מאוד מבאס. ותחשוב שיש לו את השבועיים האלה שהוא בעולם שלו, זאת אומרת, זה באמת החופש הראשון שהוא מרגיש, בגלל שהסביבה היא גם תואמת את מי שהוא. זה לא איזשהו... אני לא רוצה להגיד כלא, אבל כאילו עולם שהוא זר לו. הוא כאילו באמת ב... זה מצחיק, זה כמו חופשה במקום שאתה באמת רוצה להיות בו. זה כמו שיוציאו אותי, אני לא יודעת מה, לחופשה בעיירה של לסביות, אם יש דבר כזה.

דור: זה... וואו.

שיר: אם עדיין יש דבר כזה, כי פעם היה.

דור: מדהים. כן?

שיר: לסבוס.

דור: אה, בסדר, לסבוס.

שיר: פעם מזמן.

דור: בסדר, מזמן. חשבתי כזה פעם כזה, 1920 כזה. לא חשבתי על...

שיר: זה נשמע כאילו גם היה את זה ב-1920, וכזה השואה הרסה את זה.

דור: עכשיו, מה שמאוד עניין אותי בפרק של "הקלחת הרותחת", שזה בעיניי המוטיב המרכזי לא רק של הפרק אלא של הספר כולו, וזה ילך וילווה אותנו ואני אתייחס אליו גם בעתיד, אני מאמין, זה המוטיב של בעלי החיים. הארי פוטר והאסיר מאזקבאן זה ספר אדיר, כי זה ספר עם הכי הרבה בעלי חיים שגם משחקים בו תפקיד מרכזי. ואני אוהב חיות, זה אחלה. וכבר בפרק הזה בעצם יש שלושה בעלי חיים. בעצם זה ממשיך עוד מהפרק הקודם, שהארי רואה את הכלב השחור, או הוא חושב שהוא ראה כלב שחור, ואז בעצם בקלחת הרותחת, באחת החנויות, הוא רואה שזה עשוי להיות סימן למשהו מאוד רע. רון בעצם, מאוד מודגש כאן פתאום סקאברס, שהוא חוזר ככה פתאום מאוד בפרונט, אחרי שבספר הקודם התעלמו ממנו לגמרי.

שיר: כן.

דור: רולינג רומזת לנו שהולך להיות תפקיד משמעותי לסקאברס. והרמיוני קונה את קרוקשנקס. כלומר, יש לנו כלב, עכבר וחתול.

שיר: חד גדיא.

דור: ולא סתם גם אחד הפרקים בהמשך, לקראת סוף הספר, הם ממש נקראים חתול, כלב וכו', כי זה באמת חלק חשוב. אבל מה שמאוד בלט לי פה, זה לא סתם שיש שלושה בעלי חיים, אלא כל אחד מהם גם מקביל לדמות אחרת בשלישייה. כלומר, הארי הוא הכלב, רון הוא העכבר והרמיוני היא החתול, וזה מאוד מאוד קשור במוטיבים של החיות האלה ומה שהם מייצגים. הארי לא סתם רואה כלב ולא סתם זה מתקשר לכלב, וכמובן שבעתיד נגלה גם מי הוא הכלב ומה טיבו האמיתי. כלב זו החיה שהכי הכי קשורה באדם. הם חיים איתם, הם חברים שלהם, הם רואים את עצמם כחלק מהמשפחה.

שיר: חלק מהלהקה.

דור: ועם זאת, בהמון המון תרבויות, כלב הוא דבר מטונף, נוראי, וגם הקללה העתיקה "כלב בן כלב". כלב זה דבר שהרבה פעמים מחנכים אותך לפחד ממנו ולא להתקרב אליו. ביהדות יש לזה משמעויות. ברומן שאני ואת נעשה עליו כידוע פודקאסט המשך בעשור הבא, "תמול שלשום" של ש"י עגנון, שזה רומן אדיר, וזה מאוד על הקשר בין אדם... שם יש גם כלב, שאגב, כשקראתי את "תמול שלשום" זה ממש הצחיק אותי כי לכלב קוראים "בלק", וזה כמו בלק, סיריוס בלק, חה חה חה. זה ישר קפץ לי כזה. יכול להיות שרולינג קראה את ש"י עגנון? לא נראה לי, אבל...

שיר: יש מצב, למה?

דור: אולי.

שיר: הוא זכה בנובל, לא? כן, הוא זכה.

דור: הוא זכה בנובל. אני לא יודע. רולינג, לא יודע, נראה לי הסוג שקורא את ש"י עגנון. רולינג, אם קראת ש"י עגנון, תודיעי לי, אני מאוד אשמח לגלות את זה. אבל הנקודה היא שאצל עגנון, יש הרבה מאמרים שנכתבו על "תמול שלשום" ועל הקשר בין הכלב לאדם והאם הכלב בספר הזה מייצג את ה... דווקא הוא מייצג את הלא מודע של הדמות הראשית? הוא מייצג איזשהו פן נחבא בה? גם בשלב מסוים הדמות הראשית, יצחק קומר, כותבת על הכלב "משוגע". הכלב גם בשלב מסוים נושך אותו, הוא מת מכלבת. כאילו, יש ממש קשר מאוד מאוד הדוק בין האדם לבין הכלב. כמו שייבנה פה קשר מאוד מאוד חזק בין הארי לבין הכלב, וכל מה שיקרה עם הכלב הזה גם בעתיד.

עכשיו, רון הוא העכברוש. רון הוא העכבר, הוא סקאברס. גם מאוד מודגש פה, יש רגע ממש יפה. רון כל הזמן מתלונן על סקאברס. "זה העכברוש הזקן, קיבלתי אותו בירושה מפרסי, הוא אפילו לא באמת שלי". כאילו, זה נורא מתחבר לרגשי הנחיתות שרון חש כלפי העולם. מצד שני, ברגע שמציעים לרון עכברוש חדש, אז הוא מסתכל ואומר "שוויצרים". כלומר, הוא כן... זה היה מקסים, הוא מרגיש חיבור אמיתי לעכברוש הזקן, העייף, האפור, הפחות זוהר. כי אני חושב שמבין כל הדמויות במשפחה שלו, רון הכי מזדהה עם סקאברס, כאילו.

שיר: כן. אני חושבת שאנחנו הרבה פעמים מדברים על זה שרון כאילו מקנא בהארי, שהוא קצת מתבייש במעמד שלו, מתבייש בבית שלו. ואני חושבת שהרבה פעמים אנחנו מפתחים מין יחסים כאלה עם חלקים בעצמנו שאנחנו מניחים שהיינו רוצים לשנות, אם הייתה ניתנת לנו האופציה. אבל הדבר שחומק הרבה פעמים מהפנטזיה הזאת, שאנחנו אומרים, 'אוי, אם רק יכולתי', רון, לצורך העניין, 'אם רק יכולתי להיות עשיר ולחיות בבית יפה, זה כל מה שהייתי יכול לרצות'. ואני חושבת שכאן אנחנו רואים שהוא בעצם גם קשור לזהות שלו.

דור: כן.

שיר: זאת אומרת, מציעים לו עכברוש חדש, זה בטח לא כזה יקר, הוא קונה ויטמינים לעכברוש. אני לא יודעת כמה עולה עכברוש. אבל כאילו, לצורך העניין, אני חושבת שזה באמת מראה שהוא לא רק מתנגד לזהות הזאת, יש כאן יחסים טיפה יותר מורכבים איתה. זאת אומרת, זה לא שהוא היה משנה אותה בשנייה. אם אנחנו אומרים שעכברוש הוא בן דמותו, הוא לא היה מחליף אותו כל כך מהר, בגלל שכן יש איזשהו חיבור וקשר לדבר הזה שהוא הצליח כן אולי להזדהות איתו, אולי הוא כן אוהב את מי שהוא.

דור: כן.

שיר: אולי זה מתקשר לו גם למשפחתיות, כמה שלועגים לפרסי בספר הזה, הוא כן קיבל משהו מאח שלו. זאת אומרת, אני חושבת שהיד השנייה הזאת והמסורתיות, אם אנחנו מסתכלים על נקודות החוזקה של רון מול הארי, אני לא יודעת אם רון מודע אליהן, אבל אני כן חושבת שהוא מרגיש אותן כדבר חיובי, שהוא לא היה נוטש. הוא לא רוצה לזרוק את סקאברס. הוא רוצה לשמור עליו, כי אני חושבת שבתוכו מקופלים הרבה דברים שהוא קיבל מהמשפחה שלו שהוא כן אוהב ושהם כן טובים, שזה חמוד.

דור: נכון. זה חמוד מאוד. אני מסכים. עכשיו, הרמיוני היא החתול. קודם כול כי חתול זה חיה...

שיר: נשית?

דור: היא נשית. מבין שלוש החיות, כלב, עכברוש וחתול, אני חושב שחתול זו החיה הכי חכמה גם. חד משמעית. אגב, למרות שכאילו יש קשר מאוד חזק בין כלב לבין בן אדם, תשאלי אותי מי החיה הכי אנושית.

שיר: חתול.

דור: חד משמעית, חתול. זו החיה שהכי קרובה מכל החיות לדעתי בעולם.

שיר: ברגשות.

דור: זו החיה שהכי קרובה לאדם ברגשות, בתחושות, באגואיזם שלה.

שיר: אני אימצתי עכשיו, אימצתי בקורונה חתולה אחת, ועכשיו לפני חודש וחצי אימצתי עוד חתולה. והחתולה הראשית שלי היא מקנאה ברמות, שכאילו כל פעם שאני מלטפת את החתולה החדשה או מקדישה לה תשומת לב, היא הולכת והיא שורטת את השטיח, שזה דבר שהיא יודעת שאסור לה לעשות כי זה שטיח מאוד מאוד יקר. אז בשנייה שאני מלטפת אותה, היא פשוט באה וכזה... עד שאני לא באה אליה ומוציאה אותה. ואני כזה, 'אני לא מאמינה שהמוח שלך מספיק מורכב כדי לעשות את החיבור הזה כדי שאני אפסיק ללטף אותה'. זה מטורף!

דור: כן, כן.

שיר: כלב היה פשוט מחרבן.

דור: לא, לא, ואני חושב שאגב, והרמיוני, היא כזו. כלומר, לא בקטע שהיא שורטת את השטיח, אבל מבין השלושה היא הכי מתוחכמת, היא גם הכי אנושית בעיניי והיא גם הכי חכמה. כלומר, לא סתם ישר התחברה נורא לקרוקשנקס.

שיר: אני חושבת שזו נקודה ממש יפה, גם מבחינת האנושיות שלה וגם שוב אנחנו רואים כאן פער בין עולם הקוסמים לעולם המוגלגים. בגלל שהרמיוני מגיעה מהעולם הזה, ורואים, קרוקשנקס מתואר כחתול לא הכי טוב. כתוב שהראש שלו נראה כאילו הוא נמעך על קיר, הרגליים שלו עקומות, הוא תוקף את סקאברס.

דור: כן.

שיר: הוא נמצא בחנות הזאת המון זמן ואף אחד לא רצה לקחת אותו, והרמיוני מאמצת אותו. עכשיו, אני חושבת שיותר מהכול, שוב רולינג מטפטפת לנו את העלילה הסמויה של הספר שבו הרמיוני היא הגיבורה. בגלל שכמו שבעולם הקוסמים יש את כל קיצורי הדרך האלה לדברים שאנחנו כאנושות היינו צריכים להמציא טכנולוגיה וכימיה ופיזיקה ואת כל הדברים האלה שיתמכו בלהקל על החיים שלנו, אני חושבת שמוסר הוא בדיוק מאותו ז'אנר. זאת אומרת, אנחנו המצאנו את המוסר ואת האתיקה כדי שנוכל לחיות בלי קיצורי הדרך האלה. ואנחנו שוב רואים שהרמיוני לוקחת אותו בגלל שהיא מרחמת עליו באיזשהו אופן. היא אומרת, הוא חתול מקסים והוא חתול זה, אבל בעיקר היא אומרת, אף אחד אחר לא רצה לקחת אותו. וזה ערך של מוגלגים, הרחמים האלה והעזרה החלש הזה,

דור: נכון.

שיר: אני לא חושבת שזה קיים בעולם הקוסמים, כי אנחנו רואים שרון גם אומר... הוא אמר גם על החתולה, על גברת נוריס, "הייתי רוצה לבעוט בה", בזמן שמי שאוהב את החתולה הזאת זה הסקיב, פילץ'.

דור: זה לא רק זה, כלומר, הקוסמים מעריכים את בעלי החיים שלהם לפי היכולות שלהם והתכונות הקסומות. האגריד‏ בספר הראשון אומר להארי "תקנה ינשוף כי זה הכי שימושי", וזה נכון, אגב, ינשוף מבחינת שימושיות זה הרבה יותר שימושי,

שיר: זה מדהים.

דור: מכל חיה אחרת, זה סניף דואר נייד.

שיר: זה גם באמת בגלל שזה מחבר, החיות בעולם הקוסמים הן באמת, יש להן תפקיד שהוא יותר משעשוע.

דור: כן, כן.

שיר: יש להן תפקיד פרקטי, ולכן הן זוכות ליחס של שווה בין שווים בזמן שאצלנו המוגלגים, זה כזה אוי דבר מסכן וקטן שאני הורס לו כדור הארץ, בוא ניתן לך אוכל רטוב.

דור: בדיוק. כלומר, ינשוף הוא משהו... או נגיד מצפים, רון מתלונן שסקאברס מעולם לא הפגין יכולות קסומות. אתה מצפה, שגם אם זה לא שימושי, לפחות שיהיה לו איזה משהו יוצא דופן. והרמיוני לא, היא פשוט לוקחת את החתול הזה כי היא אוהבת אותו, שזה באמת ערך... ולכן גם רון כל כך מבועת, כי הוא לא מבין למה שמישהו ירצה לקחת משהו, סתם חתול, לא יודע, "ארחי פרחי".

שיר: כי אין לו את סט הערכים המוגלגי. אני חושבת שרגע יפה, ששוב, רולינג ממסגרת שוב ושוב רגעים שהם מאוד ילדיים. כשהארי שומע את הוויזלים מדברים על סיריוס בלק...

דור: אה, איזה יופי.

שיר: והוא מאזין להם מאחורה, זה רגע מאוד מאוד יפה, כי אני חושבת שהוא באמת כילד... ושוב, הספר הזה כל הזמן תפור על "אני ילד, אני מבוגר", על נערות.

דור: כן.

שיר: בעצם על התקופה הזאת. ואני חושבת שפשוט אתה כל כך... זו תחושה שהיא כל כך נפוצה בקרב ילדים, כי כשאתה ילד, אתה יודע שמסתירים ממך משהו. אתה לא יודע עדיין מה, אבל אני חושבת קודם כול על זה שבאיזשהו שלב אתה חווה התבגרות מינית. והתבגרות מינית, ממה שאני מכירה, כאילו, אני זוכרת שחשבתי, 'כולם ידעו את זה כל הזמן? כל המבוגרים שסביבי זה חלק'...

דור: יודעים מזה כל הזמן.

שיר: ממש. וכאילו, אני זוכרת שהיו לי תיאוריות קונספירציה שמבוגרים מזדיינים כל הזמן. שני מבוגרים היו סוגרים דלת, והייתי כזה 'הם הולכים להזדיין בדוק, זה מה שהם עושים'. אבל אני חושבת שההרגשה היא שמסתירים ממך משהו כל הזמן כי רוצים לגונן עליך אולי. וספרות של ילדים בלשים, שכשדיברנו עם שלי (יחימוביץ'), שזה דבר, רפרנס שלא רפררנו עליו, זה גם באמת ספרות של חבורת ילדים...

דור: נכון.

שיר: שעוסקים בבלשות. אני חושבת שהיא כל כך פופולרית, בגלל שכשאתה ילד, אתה יודע שמסתירים ממך משהו. וברגע שנותנים לך את העונג הזה של שלושה נציגים מטעמך, מטעם מפלגת הילדים, הולכים ומנסים לפענח את המסתורין הזה, זה דבר שכילד אתה מתמגנט אליו כי הוא מתיישב על החוויה הכי בסיסית של די להסתיר ממני הכול. די לתקוע אותי בבית הספר בזמן שהעולם פשוט קורה במשך כל השעות האלה.

דור: אני מאוד מסכים, וזה גם מתחבר משהו בעניין הזה של היחס להסתרה וגם לשקרים, ובהבדלים פה בין קורנליוס פאדג' לבין ארתור ויזלי. כי הארי בעצם מגלה שפאדג' לא גילה לו משהו, דרך הציתות שלו לשיחה של הוויזלים, וזו התחלה של אמירה מאוד עקרונית, ששוב, תלווה את רולינג בכל הסדרה הזו. היא גם הייתה עוד קודם, אבל מכאן היא נבנית בצורה מאוד מאוד חזקה. זה שלשקר אין רגליים, בטח לא אצל פוליטיקאים. כאילו, רולינג, מאוד בולט לה פה בסדרת הספרים שלה שאם אתה משקר, בטח מטעמים פוליטיים, השקר הזה ייחשף. כמו שאומרים, אתה לא יכול לעבוד על כולם כל הזמן. בספרים של הארי פוטר, למרבה השמחה, כנראה בגלל זה זו ספרות פנטזיה, שקרים של פוליטיקאים מתגלים, והם משלמים מחירים על השקרים שלהם. ופה במקרה הזה, ההסתרה של פאדג', מה שהוא הסתיר מהארי, זה מתגלה מאוד מהר. ואפילו כאן הארי עדיין לא מגלה את הכול. הוא יגלה עוד בהמשך הספר. אבל לכן מה שאהבתי פה, כי אם הארי היה הולך לפאדג' ואומר לו "אני יודע מה באמת קרה", פאדג' היה מנפנף אותו מכל המדרגות. ובעצם גם בהמשך הסדרה, כשהוא מנסה לעמת את פאדג' עם האמת, פאדג' זועם עליו. פה הוא בא לארתור ויזלי ואומר לו "אני הקשבתי לשיחה שלכם". ומה שממש מפתיע זה, זו התגובה המאוד נעימה של ארתור, של כזה, "אוקיי, זה בסדר והיית צריך לדעת על זה". כאילו, מה שאדם... הרבה אנשים מבוגרים אומרים, 'באיזו זכות בכלל ‏‏‏הקשבת? כאילו, מה אתה מקשיב לשיחות שנעשות בחדרי חדרים? זה לא יפה, ותלמד לא לצותת, חוצפן'. אבל ארתור ויזלי, בגלל שהוא, אני חושב, הוא לא פוליטיקאי באופי שלו, ויש בו משהו אפילו גם טיפה ילדותי קצת, אבל הוא מאוד מבין את הצורך של הארי. והוא גם חושב שזה צודק ונכון שהארי יגלה את האמת, כי האמת היא נר לרגליו של ארתור ויזלי, שהוא דמות מאוד חיובית. לכן הוא גם הגיב בצורה מאוד מכילה ואמפתית. ומצד שני הוא גם לא מגלה להארי את כל האמת, כן?

שיר: הוא לא מגלה, אבל אני שוב חוזרת לעניין הבגרות, מול להיות ילד מול להיות נער/גבר, שהאמת מתחילה לטפטף יותר ויותר לסיפור הזה, מורכבות הסיפור מתחילה יותר לטפטף. הארי מגלה את הצלקת הזאת שיש לו, הילד ששרד, הכותרות האלה שאנחנו שמענו בשני הספרים הראשונים, לאט לאט אנחנו מבינים את הסיפור של מה באמת קרה שם. לא רק את השורה התחתונה שלו "הארי נגד וולדמורט, הארי ניצח". כאן הסיפור כבר הופך להיות הרבה יותר מורכב. ושוב, זה נובע מזה שהמורכבות הרגשית של הארי עולה שלב. זאת אומרת, היכולת שלו לעכל דברים. גם זה שהוא כבר לא ילד, הוא יכול להתמודד עם יותר.

דור: נכון.

שיר: עכשיו, בוא נגיע ל...

דור: לשיט הרציני שאליו התכנסנו.

שיר: סוהרסנים.

דור: סוהרסנים.

שיר: מכל ההמצאות של...

דור: וואו.

שיר: אני חושבת שזאת אחת ההמצאות הכי יפות שלה, אני יודעת, זה בטח הרבה מהמאזינים שלנו...

דור: זו ההמצאה הכי יפה שלה.

שיר: כן?

דור: הכי יפה.

שיר: לדעתי...

דור: זה פשוט כדמות קסומה, זה... שוב, היא לקחה הרבה דמויות קסומות גם מעולם הפנטזיה הקיים והכניסה, אבל זו דמות שהיא בראה, והיא מדהימה.

שיר: אני אגיד לך מה העניין, זה מצחיק שאתה אומר שזאת הדמות הכי יפה, כי לדעתי הדבר הכי יפה בסדרה זה פטרונוס.

דור: אה.

שיר: שזה, כן. כאילו, זה ה-דבר.

דור: בסדר, יהיו לנו עוד פרקים על סוהרסנים ועל פטרונוסים.

שיר: נכון. אבל אני רוצה להגיד דבר שהרבה מהמאזינים שלנו, אני מניחה, יודעים שזה, כשדיברו עם רולינג על סוהרסנים, היא סיפרה שהיא חוותה דיכאון קליני, אם אני לא טועה, אחרי שהבת הבכורה שלה נולדה. ושהיא ניסתה לתפוס, ניסתה לתאר את ההרגשה הזאת. וההרגשה היא באמת שרון אומר כאן, הוא אומר, "כשהסוהרסנים היו לידי, אני הרגשתי כאילו אני אף פעם לא אהיה שמח", שזה תיאור ממש מדויק של דיכאון קליני, מי שחווה, כי זה לא... אנשים חושבים שדיכאון זה עצב. דיכאון זה לא עצב. כאילו, עצב זה רגש שבאיזשהו אופן אפשר להתענג עליו קצת כי אתה... אני לא מאמינה שאמרתי להתענג. אני קרן פלס עכשיו?

דור: לא, לא, אני חושב שאת צודקת.

שיר: אשמח אם תביא לי קלידים, שאני אשיר שיר על האקס שלי.

דור: סליחה שאני מתערב, זה בדיוק מה שהסרט "הקול בראש" הראה לנו.

שיר: נכון.

דור: שזו הייתה הבחנה מדויקת מה ההבדל בין... למה אנחנו צריכים עצב בחיים,

שיר: בדיוק.

דור: ואיך עצב הוא רגש שבונה אותנו, ואיך זה שונה לגמרי מדיכאון.

שיר: כן, כי עצב, אתה מוצף ברגשות. אתה מוצף לא ברגשות הכי שמחים שתרגיש, אבל...

דור: אבל אנחנו צריכים להיות עצובים לפעמים. זה חשוב.

שיר: כשאני הייתי ילדה, מאוד פחדתי מעצב ולא רציתי להרגיש עצב. וכמבוגרת, כשאני עצובה, אני כזה... מה? מה זה? אני נהנית מהחרא הזה. זה כמו לאכול... זה כמו שאתה... אתה מתחיל לאהוב חמוץ. ואתה כזה, 'אוי, זה חמוץ לי, זה נחמד'. אז כאילו אתה שומע שירים עצובים, זה הרבה רגשות לשחק איתם. בזמן שדיכאון זה לא להרגיש כלום. זה מה שנורא בדיכאון, אתה לא מרגיש כלום, אתה מרגיש מרוקן ואתה לא יכול לדמיין, אתה לא יכול ליצור את המחשבה הזאת של זה יעבור מתישהו. בזמן שכשאתה עצוב, אתה אומר, זה יעבור. אני עצוב, זה יעבור. אבל דיכאון זה משהו אחר לגמרי, והיא מסגרה את זה מאוד מאוד יפה. אני חושבת שגם עם הקור או עם העניין הזה שהארי מתעלף, שגם נגיע לזה, אז דיכאון, בניגוד לעצב, זה יותר תמהיל של סבל וכלום. כי כשאתה עצוב, אתה לא בהכרח סובל, אבל דיכאון זה השילוב הזה של סבל וכלום. והתגובה של שני אנשים, מתוארת פה תגובה של שני אנשים שהיא מאוד קיצונית. מן הסתם אנחנו מתמקדים יותר בתגובה של האדם שעל שמו נקראת סדרת הספרים הזאת, שזה הארי, שהוא מתעלף. אבל חוץ מהארי, אנחנו שומעים גם שג'יני...

דור: בוכה.

שיר: לוקחת את הסוהרסנים ממש ממש קשה.

דור: כן.

שיר: עכשיו, כילדה, אני זוכרת שחשבתי, 'טוב, היא ילדה קטנה, ברור שהיא בוכה'.

דור: כן, היא בת והיא קטנה מהם בשנה.

שיר: כן, אז הייתי כזה, 'אוי, שתבכה התינוקת הזאת'. ועכשיו כמבוגרת, הייתי כזה, 'ברור שזה מה שקורה לה. לפני ספר אחד וולדמורט השתלט עליה'.

דור: לפני שלושה חודשים, כאילו. שלושה חודשים.

שיר: אז אני חושבת שמה שהסוהרסנים עושים, הקריאה המפוכחת והמבוגרת שלי לדבר הזה, זה שזה לא רק שהם שואבים את השמחה או לצורך העניין את האושר, וואטאבר, הרגשות, לא משנה, אפשר לקרוא לזה בהרבה שמות. אני חושבת שסוהרסנים קודם כול מחזירים אותך לאיזושהי נקודת קיצון של הנפש שלך שהיית בה. והטווח עכשיו כשאתה בן 13, נגיד מאלפוי, הדבר הראשון שהוא עושה כשהוא שומע שהארי התעלף, הוא צוחק עליו. הוא אומר לו, "מה, התעלפת? יא ילד קטן, יא אפס". בגלל שכשאתה בן 13, אתה לא מבין עדיין, החוויה שלך היא מאוד... היא כמו בבאולינג, ששמים לך את אלה שמונעים מהכדור ליפול לשוליים בדרך כלל. הטווח של הרגשות שלך, גם אנחנו, אנחנו כל הזמן אומרים את זה, שכמבוגרים אנחנו קוראים את זה אחרת. הטווח שלנו התרחב. כילד אתה אומר, 'אוי, אז היה לי קצת קר והייתי טיפה עצוב, מה אתה מתעלף, יא אפס? '

והארי וג'יני, כשמביאים אותם לקרקעית של הרגשות שלהם, יש שם דברים לא טובים. הארי ראה את אימא שלו מתה כשהוא היה תינוק, נרצחת, וג'יני חוותה השתלטות טוטאלית על הנפש והגוף שלה מצד וולדמורט. וכשמחזירים אותם לשם, הם בוכים ומתעלפים. עכשיו, עוד דבר שחשבתי עליו, אני הראשונה לבקר את הרומן בין הארי לג'יני בהמשך. אני לגמרי ב-team הארי והרמיוני היו צריכים להיות ביחד. אבל אני חושבת שאם אנחנו מסתכלים שנייה מעבר לשטחיות של הינה שמנו אותם ביחד כי צריך שמישהו יהיה ביחד, הארי וג'יני חולקים איזושהי חוויה בסיסית מאוד מאוד דומה שגורמת להם, אני חושבת, מאוד מאוד להבין אחד את השני. ובגלל זה אני חושבת שהקשר הזה, אומנם זה לא טופל בכלל בספר, כי זו לא הסוגה.

דור: כי אנחנו לא שם.

שיר: לא, גם כאילו היא לא התייחסה לזה, עזוב את זה שאנחנו לא שם. היא לא כתבה על זה. אבל אני חושבת שכן להארי וג'יני יש מספיק חוויות בסיסיות במשותף. הם ראו חלקים אפלים באופן דומה של העולם כדי שהם יוכלו להתחבר על הבסיס הזה, כדי שתהיה ביניהם איזושהי הבנה טיפה יותר עמוקה. שזה דווקא חשבתי, אוקיי, זה דווקא נחמד. אולי אני אתמוך בזוגיות הזאת.

דור: זה באמת יפה. עכשיו, האופן שהארי מגיב, מתקשר בעיניי מאוד מאוד לכל מה שקורה במקביל. מה שמאוד בולט בפרקים האלה זה שהארי לא מצליח להבין עד כמה המצב הזה מסוכן. הוויזלים מודאגים בגללו, קורנליוס פאדג' מודאג בגללו, וגם רון והרמיוני מודאגים מאוד. הם כולם מפחדים עליו. והארי פשוט, רולינג ממש אומרת לנו שהארי לא מבין, כאילו, מה... 'למה אתם דואגים כל כך? כאילו, הכול בסדר, אני לא... אני לא פוחד. כאילו, יהיה בסדר, אני אהיה בהוגוורטס, דמבלדור שם, הכול סבבי'. וכולם מאוד מאוד פוחדים מסביב. אפשר להגיד, כאילו, אוקיי, קורנליוס פאדג' וארתור ויזלי, הם יודעים גם פשוט כאילו מה סיריוס בלק עשה להורים שלו. אבל רון והרמיוני לא יודעים, והם בכל זאת מאוד מאוד מודאגים כי זה המצב הטבעי וההגיוני. זה הגיוני לפחד מרוצח משוגע שמסתובב והיה בן בריתו של וולדמורט. זה ממש טבעי. זה הדבר הכי סביר בעולם לפחד. והארי לא מפחד.

עכשיו, זה מתקשר לסוהרסנים בעיניי. הארי לא מפחד, ופה אני הופך אלייך, כן? כי זה ברור שהוא נושא בתוכו איזושהי טראומה נוראית וחזקה מאוד, ושהחיים שלו הם... בטח דרך גם העימותים נגד וולדמורט, הם הניסיון להתגבר על הדבר הזה. ולבנות את עצמו בתור האיש, הגריפינדור הגריפינדורי ביותר. האיש האמיץ ביותר שאפילו לא יודע פחד מהו. זה מה שהוא באמת רוצה להיות. אני חושב שהוא גם באמת סוג של אדם כזה בלי שהוא שולט על זה, כי הוא חייב להיות כזה, כי רק כך הוא יכול להגן על עצמו מהדברים הכי נוראיים שיש לו. והארי נאבק כל הזמן בדימוי שלו בעיני אחרים, וזה דימוי שמשותף גם לאיך מאלפוי רואה אותו, אבל גם לאיך גברת ויזלי רואה אותו. שניהם רואים אותו כאדם מעט מסכן ואומלל שהיה ניצול מרצח אכזרי, ושעכשיו כל הזמן צריך לשמור עליו ולהגן עליו, כי בסוף הוא ילד בן 13. והארי מנסה להיאבק בצורה שבה אנשים אחרים רואים אותו. ומה שהסוהרסנים עושים לו, ולכן הארי כל כך כל כך שונא אותם, זה נורא, כי הם מחזירים אותו בדיוק למהות הזו, של בה איך כולם רואים אותו בתור אדם שחווה משהו כל כך נוראי, שהוא בעצם... אם חוזרים למהות של הזיכרון הזה, הוא לא תפקודי.

שיר: כן.

דור: אם הארי מאופיין אך ורק לפי הזיכרון הנורא הזה, הוא לא אדם שיכול לתפקד. הוא כל חייו יהיה מעולף. ולכן גם בהמשך הספר זה כל כך כל כך מטריד את הארי. ובעיניי, למרות שלספר הזה קוראים "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן", אם הייתי צריך לפתוח סוגריים ולהגיד איך הייתי קורא לספר הזה בדיעבד, אחרי שאני כבר יודע את כל הטוויסטים בעלילה, לא הייתי קורא לזה הארי פוטר ופיטר פטיגרו או משהו כזה, הייתי קורא לזה הארי פוטר והסוהרסנים. הרבה פעמים את אומרת, הספר היחיד שוולדמורט ‏לא נמצא בו. אבל האויב האמיתי פה זה לא וולדמורט וזה לא סיריוס בלק כמובן וזה גם לא פיטר פטיגרו, זה הסוהרסנים. זה הדבר האמיתי. זה האויב האמיתי שהארי בעצם נדרש להתגבר עליו בספר הזה, כי הם מחזירים אותו לאותה מהות נוראית שכולם קוראים אותו דרכה, ולכן הוא צריך להתגבר עליהם.

שיר: קודם כול זה אויב מאוד מאוד יפה, בגלל שמה שהסוהרסנים עושים, הם לא עושים להארי שום דבר אקטיבי, הם פשוט ממקדים אותו בחוויה שהוא בעצמו חווה. הרי הנפש בנויה בשיטת הבצל, למי שנסע לפולין וזה כאילו... והם פשוט מחזירים אותו לאיזושהי חוויה ראשונית מאוד מאוד בסיסית וקשה. וזה אויב יפה כי הם לא עושים שום דבר. וולדמורט רוצה להרוג אותו. מאלפוי גם כן מרביץ לו לפעמים והם הולכים מכות. אבל הסוהרסנים, כל מה שהם עושים זה פשוט לעמת אותו עם כאב מאוד גדול שנמצא בתוכו. עכשיו, אני רוצה לתת את ה"טייק" שלי, של למה הארי לא פוחד.

דור: בבקשה.

שיר: אני חושבת, שוב, אנחנו בספר הקודם התייחסנו כל הזמן, אני התייחסתי כל הזמן לפוסט טראומה. לא מכוונתי לעסוק בזה בספר הזה, כי כאן אני חושבת שיש תמות טיפה שונות. אבל אי אפשר להתעלם מזה שאחד התסמינים של פוסט טראומה זה חוסר ויסות רגשי, אנשים שלא מבינים סכנה, בגלל שהסכנה שהם נמצאים בה עכשיו, אנחנו רואים גם בפרק הקודם שהארי הוא ילד מוכה. מוכה ממש. גם ורנון אומר "אני ארביץ לך מכות רצח". אף אחד לא מאיים על ילד בן 13 שהוא ירביץ לו מכות רצח בפעם הראשונה, אם הוא לא עשה את זה מאות פעמים לפני זה במהלך החיים שלו. מארג' אומרת "מרביצים לך שם כמו שצריך? " זאת אומרת, הארי חווה אלימות, הארי גדל בבית מאוד מאוד לא יציב. לפני זה קרה לו העניין עם וולדמורט, התקרית הזאת.

דור: כן.

שיר: זאת אומרת, בסופו של דבר, הבן אדם הזה היה כל כך קרוב לסכנה, שהיכולת האנושית שלו... דיברנו על חיות, לחיות מאוד יש את זה, נגיד החתולה שאימצתי היא חתולת רחוב. אני רואה איך רעשים מקפיצים אותה כי נוצר לה בסט האינסטינקטים שלה, שהרעש הזה יביא אחריו סכנה. לבן אדם שחווה סכנה באופן שרירותי, כמו הארי, שחווה סכנה באופן לחוץ ובאמת אקראי, אין להם את היכולת להבין מה מסוכן ומה לא. היכולת הזאת נשחקת עד שאין אותה יותר. ובגלל זה אני חושבת שהוא לא פוחד מסיריוס. אני מסכימה איתך שיש גם הרבה מה להוכיח שם, אבל אני חושבת שקודם כול זו באמת איזושהי תמימות שהוא לא מבין שזה מסוכן. חוץ מזה, עוד אחד מהמאפיינים של פוסט טראומה, זה שאתה... הנפש רוצה לשחזר את הדבר הרע שקרה לה במטרה לצאת מנצחת הפעם. בין שהארי יודע או לא יודע, זה שכמעט בכל פרק, בכל ספר בסדרה הזאת, הוא מתעמת שוב מול וולדמורט או מול אחד מהשליחים שלו, למרות שזה הדבר המפחיד שקרה לו, זה בגלל שהוא חוזר לזירת הפשע והוא רוצה הפעם לנצח. וזה תמיד, הארי בסופו של דבר מצליח, אבל זה די נידון לכישלון הדבר הזה. אז אני חושבת שכל ההתנהגויות האלה, זה נכון שהוא מגונן על עצמו מול התדמית שלו, אם זה מאלפוי וגברת ויזלי, זו באמת הבחנה מאוד יפה, אבל אני חושבת שקודם כול זה השחזור. וחוץ מזה גם, יש רגע מאוד יפה שמביאים אותו לאחות בית הספר, איך קוראים לה? מאדאם...

דור: פומפרי.

שיר: מאדאם פומפרי. והיא אומרת למקגונגל להביא סוהרסנים, ועוד ליד ילדים, איך שאנשים עדינים יותר מתמודדים עם זה.

דור: כן, ואז הוא נעלב.

שיר: והארי צועק עליה "אני לא עדין! " ואני חושבת שזה באמת רגע מאוד מאוד יפה, כי אנשים שחווים את הדברים שהארי חווה, זו באמת התמודדות מאוד מאוד קשה. האם אני הטראומה? האם אני העדינות הזאת, אני הפגיעות הזאת? הרי פוסט טראומה, בסופו של דבר, אחת מההגדרות האלה זה כשאתה נמצא באיזשהו מצב שהשליטה מופקעת ממך באופן טוטאלי. אם אנחנו חושבים על אנשים שניצלו... אני אצטט מ"טריפ של חמלה", ספר שכבר... אז יש שם מישהו ששבו אותה והחזירו אותה, יש שם מישהו שאנסו אותו, יש שם מישהו שהיה בפיגוע. אלה סיטואציות שמופקעת ממך לחלוטין השליטה. זה מין חוסר אונים טוטאלי. ואני חושבת שכשהיא אומרת "אתה עדין", זה מחזיר אותו לחוויה של חוסר השליטה. ויותר מזה, כשהארי צועק "אני לא עדין! " אני החזקתי את הספר ואמרתי "נכון, אתה לא עדין! אתה שרדת את זה". כאילו, זאת שאלה אם אתם רואים... אם אנשים...

דור: אתה נפש חזקה.

שיר: זהו, האנשים בוחרים לראות בו את הפגיעות ואת המצוקה או את זה שהוא שרד את זה. את זה שהבן אדם הזה עשוי מברזל. והעדינות הזאת, זה שהוא התעלף, זה הכוח שלו, זה מנכיח את זה שהוא עבר את החרא הזה, וזה עושה אותו חזק יותר. זה מה שהוא מנסה להגיד, למרות שהוא ילד והוא עדיין לא מבין את זה והוא רק לא רוצה להתעלף. ואגב, אני הייתי קוראת לזה, אתה אוהב את הסוהרסנים, אני אוהבת את הפטרונוס. אני הייתי קוראת לזה הארי פוטר ואקספקטו פטרונום.

דור: מדהים. זה שני היבטים של אותו דבר.

שיר: אם לא הייתי שונאת קעקועים, הקעקוע היחיד שהייתי... זה מביך להודות, אבל זה הקעקוע שהייתי עושה.

דור: כן? וואי.

שיר: מה הפטרונוס שלך?

דור: מה הפטרונוס שלי?

שיר: כן.

דור: וואו, זו שאלה מדהימה. בואי, כשנגיע לפרקים על הפטרונוס...

שיר: כשנגיע. נחשוב על זה עד...

דור: אני אחשוב על זה.

שיר: מצוין.

דור: יש לי זמן לחשוב.

שיר: ואנחנו מזמינים את המאזינים שלנו לחשוב.

דור: שתפו אותנו מה הפטרונוס שלכם, לקראת הפרקים הבאים. אבל לפני זה יש לי עוד נקודה שרציתי להעביר בנוגע לסוהרסנים, וזה שוב מתחבר להיבטים הפוליטיים של הספר. מודגש מאוד מאוד בפרקים האלה, עד שאנחנו פוגשים אגב את הסוהרסנים, כולם מדברים בתור השומרים של אזקבאן. ואנחנו שומעים למשל גם בשיחה בין הוויזלים את זה שהאם באמת טוב להשתמש בהם או לא להשתמש בהם. אחרי זה אנחנו גם פוגשים את הסוהרסנים, אנחנו מבינים כמה הם נוראיים. הביקורת של רולינג בעיניי פה היא בשאלה באמת איך מתמודדים עם טרור. כבר דיברנו כמה פעמים על זה שוולדמורט, וכל תומכיו, הם בסוף סוג של טרוריסטים, נכון? הם באים להטיל ממש אימה אמיתית עלינו. גם כולם באמת נורא מבועתים מסיריוס בלק. ועולה השאלה שבאמת אגב מאוד רלוונטית מאז ומעולם, בוודאי במחצית השנייה של המאה ה-20 וגם בתקופה שבה אנחנו חיים עכשיו, שבה האיום העיקרי של אלימות על חיינו זה פחות מלחמות בין צבא נגד צבא, טנק נגד טנק. האיום שרובנו חווים הוא איום של טרור. ומדינות רבות במערב, שבריטניה היא חלק ממנה ואני מקווה שגם ישראל ואחרות, זה באמת בשאלה איך אנחנו מנצחים טרור ועד כמה אני יכול להשתמש באמצעים שמגבילים זכויות אזרח וזכויות אדם כדי להיאבק בטרור. עכשיו, זה טריקי מאוד, למה? כי מה הרבה פעמים טרור מבקש לעשות, בין אם זה טרור של איזשהם פנאטים אסלאמיים או פנאטים של הימין הקיצוני, נגד מי הטרור יוצא? מה אתה רוצה להשיג? במי הוא רוצה להילחם? הוא רוצה להילחם בערכים של המערב הליברלי, בשוויון, בהזדמנויות, בליברליזם וכו' וכו'. נגד זה הטרור מבקש לצאת. ואז עולה פה הטריק שהסוהרסנים מייצגים בהקשר הזה. אם אני נלחם בטרור, באיזושהי שיטה שמאוד מפקיעה את זכויות האזרח וזכויות האדם, מאנשים שאני מבקש להגן עליהם, האם אני לא בעצם סוג של מודה שנכשלתי? שהערכים של הצדק והשוויון שהמערב מייצג לא באמת יכולים? כן, אני משתמש בעצמי בשיטה שהיא כוחנית ודרקונית. במקרה הזה אני משתמש בסוהרסן, שזה יצור נוראי.

שיר: כנראה יותר נוראי מסיריוס בלק, גם אם הוא היה רוצח.

דור: לא מדובר פה על דיכוי של זכויות, אלא מילולית על לדכא אנשים, אתה הופך אותם לדיכאוניים כדי לתפוס את סיריוס בלק. כלומר, אתה במידה רבה אומר, אוכלי המוות צודקים, רק כוח נגד כוח. זה מה שיש פה, לא ערכים של אהבה או שותפות או הוגנות או משהו כזה. ומה שרולינג גם אומרת לנו לדעתי בספר הזה, זה שאם אתה תשתמש בשיטות אגרסיביות נגד טרור, אתה גם תפסיד, כי אתה בעצם מודה שהערכים שלך לא באמת יכולים להחזיק, וזה לא באמת יעבוד. זה יקרוס עליך, כמו שאכן אנחנו מגלים פה. האם רולינג צודקת ועד כמה אפשר להשתמש בשיטה או לא? קטונתי מלקבוע.

שיר: לא, אבל זה היה מאוד יפה.

דור: אבל אני חושב שזה במידה רבה ה"טייק" שלה, איך אתה מתמודד מול איום זדוני ומרושע. האם אתה יכול בעצמך לאמץ איזשהם שיטות קשות? רולינג לדעתי אומרת לא, אתה לא יכול. הארי בסוף מנצח תמיד את וולדמורט בזכות האהבה, ההקרבה, החברים.

שיר: הוא לא מנסה עליו את קללת המוות אף פעם, הוא פורק אותו מנשקו.

דור: בדיוק. כלומר, אם תנסה להשתמש בשיטות של הטרור כנגד הטרור, החברה תקרוס בסופו של דבר. ופה אנחנו מתחילים לפגוש את זה בצורה מאוד חזקה.

שיר: יפה מאוד.

דור: תודה רבה.

שיר: טוב, אז אני חושבת שכאן אנחנו נסיים.

דור: אוקיי. אז בפרק הבא אנחנו נקרא את פרקים 6 ו-7, "טפרים ועלי תה" ו"הבוגארט בארון". איזה פרקים כיפיים, יואו.

שיר: מה מחכה לנו.

דור: אני ממש מתרגש לפרקים הבאים.

שיר: גם אני.

דור: אז תודה רבה, שיר.

שיר: תודה רבה, דור.

אפשר להאזין לנו באתר כאן ובכל אפליקציות הפודקאסטים.

וחוץ מזה אפשר גם להצטרף לקבוצה שלנו בפייסבוק, "הקבוצה שאין לומר את שמה". ואני רוצה להגיד תודה רבה לרום אטיק שהפיק אותנו ולירדן מרציאנו שהפיקה וערכה.

תודה.



 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

8 views0 comments

Comments


bottom of page