בספר השביעי והאחרון בסדרת ספרי הארי פוטר אנו נחשפים לדימוי המצמרר של ביתו ההרוס של הארי, ומבינים מזה משהו גם על נפשו המצולקת - קריאת חירום בספר מלמדת אותנו על מה שעבר עלינו מול המחזות הבלתי נתפסים של הבתים החרבים בעוטף עזה; וגם: "משרד הקסמים נפל" מסמל את הלא ייאמן, הבלתי אפשרי, שאכן קרה
תאריך עליית הפרק לאוויר: 23/11/2023.
קריין: אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
שיר: היי, אתם על ההסכת שאין לומר את שמו. אני שיר ראובן,
דור: ואני דור סער-מן.
שיר: ואנחנו במהדורת חירום של ההסכת שאין לומר את שמו, הארי פוטר וחרבות הברזל, כפי שרק אני קוראת לו.
דור: והיום אנחנו בפרק החירום האחרון לבינתיים, אנחנו נדבר על…
שיר: נקווה שזה פרק החירום האחרון ושלא נצטרך יותר.
דור: אמן ואמן. ואנחנו נדבר על שלל רגעים מהספר השביעי והאחרון שקשור.
שיר: אנחנו רוצים להקדיש את הפרק הזה לאיילת ארנין, שהייתה מאזינה של ההסכת הזה ושנרצחה במסיבה ברעים. ומי שביקשה להקדיש לה את הפרק הזה זאת דריה רוזן, שהייתה החברה הכי טובה שלה. אני חושבת שלא… אתה יודע, מתי שאנשים מתים אז אתה בעיקר חושב על ההורים שלהם ועל בני הזוג שלהם, אבל אתה לא חושב איזה נורא זה לאבד את החבר הכי טוב שלך. ושתיהן היו מאזינות להסכת ביחד. דריה אפילו שלחה לי צילום מסך שהן רצו לעשות גם הסכת כזה, ושהיא כתבה "אנחנו נעשה עבודה הרבה יותר טובה משיר ודור."
דור: כן.
שיר: וזה פשוט קורע לב.
דור: כן.
שיר: אנחנו פשוט מקדישים לה את הפרק הזה ומקווים שאיפשהו זה משמח אותה.
אנחנו רוצים להקדיש את הפרק הזה גם ליגאל וסינדי פלאש זכרונם לברכה, שהם ההורים של קרן פלאש, והם נרצחו בכפר עזה. לזכרם.
דור: אנחנו נרצה להקדיש את הפרק הזה גם לזכרה של מרגריטה גוסק, או כפי שחבריה קראו לה, ריטה. ריטה מתוארת כמי שהייתה בחורה גאונה, מוכשרת וגם מאוד מאוד אהבה את הארי פוטר, הייתה עושה מרתונים של הסרטים. ולמרבה הצער, היא ובן זוגה, סיימון ויגדרגאוז, שניהם נרצחו במסיבה ברעים באותה שבת נוראית. יהי זכרם ברוך.
אנחנו נרצה גם להקדיש את הפרק הזה לזכרו של רב סרן עילי זיסר. עילי היה מפקד בסיירת מטכ"ל. בשבעה באוקטובר הצוות שלו היה הראשון להיכנס לקיבוץ כפר עזה. הם נלחמו תשעה לוחמים מול 300 מחבלים, ושם עילי נהרג בקרב אמיץ מאוד, בעודו מגן על תושבי הקיבוץ. אחותו, ליאור זיסר יוגב, סיפרה לנו עליו. היא סיפרה לנו שעילי, שהיה אחיה הקטן, מאוד מאוד אהב את הארי פוטר בתור נער. הם היו מבלים שעות בחפירות על הספרים. הוא מתישהו אפילו שאל אותה את מי היא אוהבת יותר, אותו או את הארי פוטר? והנער הזה, שגדל והיה לבחור ולמפקד בסיירת מטכ"ל, שזה דבר מדהים, הקריב את חייו כדי שנוכל להמשיך לחיות פה. אז רב סרן עילי זיסר, הפרק הזה הוא גם לזכרך.
יש את הרגע הזה המאוד מאוד מצוטט, שאת אוהבת לצטט, שבחתונה של ביל ופלר,
שיר: כן.
דור: שמופיע הרגע של קינגסלי שאקלבולט, שמופיע כזה ואומר "משרד הקסמים נפל".
שיר: כן.
דור: הם רצחו את שר הקסמים.
שיר: שם שרציתי לתת להסכת.
דור: נכון, "משרד הקסמים נפל". וואי, בדיעבד זה היה יכול להיות נורא כואב. עכשיו, זה רגע מאוד מצוטט. עכשיו, מה שמעניין זה שזה רגע מאוד קצר ומאוד עוצמתי. כאילו, מיד אחריו אנחנו כמעט לא רואים את הבלגן שקורה בחתונה, אלא מהר מאוד הם בורחים, מתעתקים למקום אחר ונעלמים. ואני חושב שהרגע הזה הוא מאוד… הוא מאוד מצוטט ומאוד חזק דווקא משום שקורה בו בעצם הדבר ה… הנורא מכל קרה, כן? הדבר שלא העזנו לדמיין בחלומות הכי גרועים שלנו, אפילו שכל הסימנים המקדימים היו שם. כלומר, בספר הזה וולדמורט חזר, הוא צבר כוח, הוא כבר התעמת כמה וכמה פעמים, הוא תקף את הוגוורטס, הוא דאג שדמבלדור ימות, כן? ובכל זאת האמנו באופן בסיסי שזה יחזיק, משרד הקסמים יעמוד בזה איכשהו, יהיה בסדר. לא הכל ייפול בבת אחת.
הייתה לנו איזושהי ציפייה שנכון, יש איום, יש זה, אבל לא… לא הכול יקרוס פשוט. והנה זה קורה. וגם במציאות שלנו, אנחנו הרי ידענו שחמאס הם אויב אכזר וקשה, היה לנו איתם כמה וכמה עימותים, כן? היו לנו כמה מבצעים קשים מולם, הם כבר ירו עלינו טילים והם חטפו את גלעד שליט והם החזיקו גם באזרחים ובגופות עוד קודם לכן, זה גוף שעוסק קבוע בטרור. כל הסימנים, כל הדגלים האדומים היו שם, ובכל זאת סיפרנו לעצמנו כל מיני סיפורים עליו והאמנו שהוא לא יכול לבצע את הדבר הזה, בין אם חשבנו שהוא מורתע, בין אם חשבנו שאפשר לעשות איתו עסקים, לא משנה, כל אחד ומה שהוא חשב. אבל לא האמנו שדבר כזה נורא יכול לקרות, כן? אני זוכר את היום הראשון, את השביעי באוקטובר, שזה הולך ומתגלגל כאילו, מעבר לכמות של ההרוגים, אני בהתחלה רואה כזה תמונות עם ג'יפים של חמאס בשדרות.
והיה את הכתב העזתי ההוא בקיבוצים, שכאילו מדווח, ואתה אומר, זה אמיתי? אני צופה עכשיו במשהו שבאמת קורה? ברגע הראשון, שהיה כאילו ג'יפים על חמאס בעזה, נשבע לך שחשבתי, טוב, זה סתם, זה הגזמות. תמיד הרי במלחמות יש תמיד הגזמות, יש פייק ניוז, זה סתם. באמת, נשבע לך, הייתי משוכנע שיגלו שזה סתם, שזה סתם אזרח היסטרי. לא הייתי מוכן לקבל את מה שהמציאות צורחת לך, כי אתה לא מסוגל לקבל את זה. וגם זה, הדברים שלא יכולנו לדמיין שהם אפשריים, מראות שלא ראינו מאז 1948. זה הלם ואנחנו עדיין בתוכו, אנחנו עדיין בתוך…
שיר: כמובן.
דור: ההלם הזה לגמרי.
שיר: המוסכמה שלנו הייתה שבסדר, יש מלחמות, יש מדי פעם פיגועים, אבל הגבולות הם בטוחים.
דור: בדיוק, בדיוק. כאילו, יש טילים, יש זה. אפילו, את יודעת, זה נורא להגיד את זה עכשיו, אפילו אם הייתה איזו חדירה אחת לאחד הקיבוצים והיו… תחשבי, הם היו כזה רק הורגים איזה "רק" במרכאות, כן? 20 אזרחים וחוטפים שניים, באיזו קטסטרופה היינו חושבים שאנחנו נמצאים. אבל עכשיו כאילו אתה אומר, מה זה? זה כלום ושום דבר. התחושה היא באמת שהכול נפרץ, החורבן הוא טוטאלי. וזה נראה לי התמצות הזה של "משרד הקסמים נפל" כל כך תופס היטב את השוק הזה.
שיר: נכון.
דור: את התדהמה. ועכשיו, הגילוי השני של חורבן שנתקלתי בו בספר, שהוא גם מאוד מעניין שעוסק דווקא לדעתי יותר בשאלת העתיד. אני חבר גם באיזו קבוצת וואטסאפ של מתעדים ומנציחים של כל מה שקרה, כל מיני היסטוריונים ועיתונאים עכשיו עוסקים בזה. והשאלה שאנחנו שואלים את עצמנו עכשיו היא איך אנחנו ננציח את כל מה שקרה? מה תהיה ההנצחה של הדבר הזה? זו גם שאלה.
שיר: נכון.
דור: איך מנציחים את הדבר הזה? ובספר השביעי רולינג נותנת לנו בדיעבד מענה מעניין. כשהארי מגיע למכתש גודריק ורואה את הבית ההרוס שבו הוא והוריו גרו. והבית הזה ניצב הרוס בכוונה כתזכורת לאירוע הנוראי והאלים. זו בחירה מעניינת, כי מצד אחד, דיברנו על זה גם בפרק הקודם, אחרי שקורה משהו נורא, חייבים להמשיך. יש חלק שתמיד חייב להמשיך הלאה. חייבים לבנות דברים מחדש למעננו ולמען הדורות הבאים. הזמן יעשה את שלו ואנחנו חייבים איכשהו להמשיך הלאה.
גם ניצולי השואה בסוף הגיעו לפה, וחלקם, חלקם ממדינות אחרות וחלקם נשארו שם, אבל כולם המשיכו הלאה, מי שיכל, כן? ואנשים גם בנו פה מדינה מאפס בסופו של דבר. יש חשיבות להמשכיות ולהשאיר חלק מסוים מהעבר בעבר, כן? כמו האקונה מטטה. ומצד שני, יש חלק, יש איזה הרס מסוים שחייבים לשמור עליו. חייבים כן לשמור. הבית ההרוס של הפוטרים נשאר הרוס ואתה חייב להסתכל לפעמים על האלימות הנוראית הזו שהייתה שם ועל ההרס הנוראי. כמו שעכשיו אנחנו רואים באמת גם תמונות קשות, רואים בקיבוצים את הבתים ההרוסים לגמרי. גם ממה שחמאס עשו וגם מהקרבות של צה"ל נגד חמאס, כן?
שיר: כן.
דור: שאחרי זה, צריך להגיד, באופן טבעי זה בסדר גמור שחיילים צריכים להרוס מבנים שכבר אין בהם אוכלוסייה אזרחית, אז אפשר יותר לנהל קרבות בלית ברירה, להרוס בתים, אבל זה זכר לכל האלימות המחרידה, גם לטבח הנוראי וגם לקרבות העזים שהיו שם. כלומר, אני תוהה האם כש… אני מקווה, יקימו מחדש קיבוצים, מושבים, שכונות, ערים, האם, את יודעת, להשאיר חלק הרוס מסוים? כמו שאת יודעת, יש אצל הדתיים מנהג… כמו שאנחנו שוברים כוס בחתונה, זכר לחורבן המקדש. עברו אלפיים שנה ועדיין אתה משאיר איזה הרס מסוים. יש את העניין שכשאתה בונה בית חדש, אתה משאיר גם איזשהו חלק קטן לא צבוע, איזושהי לבנה, אתה משאיר אותה חשופה. למה? גם, זכר. כי קרתה איזושהי קטסטרופה נוראית. אז אנחנו בגדול ממשיכים הלאה, אבל אנחנו זוכרים שלא הכל מושלם.
שיר: יש כנסייה בברלין שהופגזה במלחמת העולם השנייה ושפשוט השאירו אותה עם חור באמצע הכנסייה. ואתה כזה, אה, נכון, זה קרה.
דור: אז באמת, גם ליהודים יש איזה פרקטיקות של להשאיר או להרוס משהו אפילו קטן. אפילו שעברו מאות שנים, אנחנו עדיין זוכרים שקרה איזשהו אסון, ואני חושב שגם בספר השביעי עם הבית ההרוס של משפחת פוטר וגם עם המציאות הנוראית שבה אנחנו כאן, יש איזה חלקי הרס מסוימים שתמיד נצטרך לשמור כדי לזכור את מה שקרה.
שיר: אני זוכרת שדיברנו על זה גם בסיבוב הקודם בתור אנדרטה ועל הכוח של זה כאנדרטה. ועכשיו כמובן חשבתי גם על הבתים בקיבוצים, שאתה רואה אותם שרופים ועם באמת חורים של פגיעה של כדורים. וחשבתי על זה שאתה יודע, למה זה כל כך קשה לראות את הבתים האלה? בגלל שבית הוא קודם כול דימוי. ואתה יודע איך נראה בית בקיבוץ, אתה יודע איך קיבוץ נראה בגדול, היית בקיבוץ לפחות בטח פעם אחת בחיים שלך.
דור: כמה וכמה.
שיר: והפגיעה הזאת לבית, הבית השרוף, הבית המחורר הזה מקליעים, זה לא סתם… הפגיעה היא בדימוי של בית. אתה רואה את זה ואתה מבין מה עבר על הדימוי שהוא בתוכך, שהוא התפיסה שלך של בית. זה מה שקשה בתמונות האלה. שזה לא… אתה יודע, זה לא סתם בית כללי, הבית של הפוטרים שאתה רואה אותו פגוע ומופגז והרוס לגמרי. לראות את הבתים האלה ככה בקיבוצים, אני מרגישה שהתפיסה שלי, של בית, בעצם עוברת את אותו דבר. עכשיו, חשבתי בעצם למה זה רגע עוצמתי בשביל הארי ולמה זו באמת שאלה איך ינציחו את הדבר הזה ובאמת מה לעשות עם התמונות האלה.
בגלל שניצולים בסופו של דבר, אתה יודע, כשאתה אומר על מישהו ניצול, אז הוא ניצל, הוא ניצל מהזוועה. כשלמעשה הבן אדם נשאר בחיים. נכון, הוא ניצל ממוות. גם הארי ניצל ממוות. ויש משהו בהגדרה הזאת של ניצול שהיא מאוד מתעתעת. כי הארי הוא, נכון, הוא הילד שחי, הילד ששרד, הילד שנשאר בחיים פעמיים, אגב, גם אתה יודע, חשבתי על זה שפעמיים הוא ספג "אבדה קדברה" בלי למות. וזה מפספס את הפגיעה המאוד מאוד קשה שהארי נפגע, שהיא פגיעה נפשית. ואנחנו דיברנו על זה המון בהסכת, על הארי כפוסט טראומטי. גם האנשים שיצאו מהאירוע הזה, אין ספק שמה שהם עברו זו טראומה.
אתה יודע, אני לא רוצה לפזר פה אבחנות על אנשים אמיתיים ולא על דמויות ספרותיות, שזה אני עושה בכיף. ואני חושבת שהכוח של הבית ההרוס הזה, הכוח של להשאיר את המבנה הזה כמו שהוא, הוא שכשאתה מסתובב בעולם בתור ניצול, אתה כביכול, הכל בסדר איתך. אתה בריא, אתה חי. הארי בעצמו, בפרקים האלה מאוד מרגיש את החיות שבו, לפני זה שהוא הולך אל מותו. ואתה יכול לדבר, אתה יכול לעבוד, אתה יכול להתלבש, אתה יכול להקים משפחה משלך, אתה ניצול, ניצלת. כשלמעשה הבית ההרוס הזה הוא העדות היחידה למה שעבר על הנפש שלך באיזשהו אופן. הבית ההרוס הזה שהארי רואה זה בית שהוא נושא בתוכו כל הזמן. זה מה שקרה לו, זה מה שעבר על הנפש שלו. המקום שאמור להיות הכי מוגן, שאמור לסמל, אתה יודע, אחרי יום קשה אתה הכי רוצה להגיע לבית שלך, אתה הכי רוצה להגיע למיטה שלך. כשאתה מדמיין אני רק רוצה לברוח מפה ולהגיע לבית, למקום המוגן שלי. לראות את המקום הזה שרוף ומחורר, זה בעצם אה, אוקיי, אין שום… אני חסר אונים, זה איזשהו חוסר אונים. והפגיעה הזאת היא בעצם מה שעבר על הארי.
זו לא רק מטאפורה, זה קצת כאילו הארי מסתכל מבחוץ וקצת רואה, ככה אני קראתי את זה לפחות, קצת מתבונן בנפש שלו ובמה שהנפש שלו עברה. היא עומדת, נכון, אבל היא עברה את הדברים המזעזעים האלה. וזה קצת מה שאני מרגישה על הקיבוצים בנחל עוז, שאתה רואה אנשים מדברים, אנשים ניצולים, אנשים שאולי היו בממ"ד. אתה יודע, אמיר תיבון, שהוא כתב בהארץ, עיתונאי בהארץ, הוא התחבא בממ"ד עם שתי הילדות שלו. ואבא שלו, נועם תיבון, שהוא אלוף במילואים בצה"ל, בסופו של דבר חילץ אותו.
ואתה יודע, הם כביכול ניצלו, הנה הוא בסדר, אני רואה אותו מדבר, הוא מדבר בהפגנה, הוא מדבר בפודקאסט, אני רואה אותו, אבל בסופו של דבר להסתכל על הבתים בניר עוז, צריך להבין שזה מה שהאנשים האלה עברו. זה איך שהם מבפנים. הפירוק הזה הוא פנימי. והתיאור הזה של ניצול יכול להיות מאוד מאוד מתעתע. ויש משהו ברגע הזה שהארי מתבונן על הבית ההרוס שלו, שמה שהיה יפה עבורי בקריאה הזאת, שחשבתי הוא בעצם מסתכל על עצמו, הוא בעצם מסתכל על החלק בעצמו שהוא בעצמו לא זוכר, אבל שהתווה את כל החיים שלו. כולל את המשך הספר שאנחנו עומדים לקרוא.
עוד דבר ששמתי לב אליו זה שאחרי כבר שהארי מת… הארי מת, לא בדיוק מדויק, אבל כשהארי הולך אל מותו ולא מת, מתי שוולדמורט מעמיד פנים שהוא מת, הוא בא להוגוורטס ואומר, "הארי פוטר ברח ממני, הארי פוטר הקריב את כולכם למענו, הארי פוטר נותן לאנשים אחרים למות עבורו." עכשיו, אנחנו קוראים את זה, אנחנו כזה, לא נכון, זה לא מה שקרה, זה ממש ההפך ממה שקרה. למה אתה עושה את זה? ואז חשבתי על היסטוריונית שאני אוהבת ואתה שונא, חנה ארנדט, אם אני אומרת את השם שלה נכון. ארנדט?
דור: ארנדט.
שיר: ארנדט. אני אוהבת אבל לא יודעת להגיד את השם.
דור: חנה, חנה.
שיר: חנה שלנו. ועל ספר שלה שאני גם מאוד אוהבת שנקרא "יסודות הטוטליטריות". מה עמדתך? אוהב?
דור: ספר סוציולוגית מעולה, היסטורית יש לי השגות. אבל יש בו הבחנות מדהימות.
שיר: הבחנות מדהימות. ואחת ההבחנות הכי מדהימות שלה היא שבעצם היא אומרת, במה הנאצים האשימו את היהודים? הם האשימו אותם בזה שהם רוצים להשתלט על העולם. אתם נמצאים בבנקאות העולמית, אתם נמצאים בעיקר בבנקאות, אבל גם אתם פה, אתם שם, אתה יודע, אתם בכל מקום. כולם מכירים את הקריקטורה האנטישמית של התמנון היהודי שמשתלט על העולם. ואז חנה אומרת שזה מאוד מעניין בגלל שהנאצים ליטרלי ניסו להשתלט על העולם, הם פשוט באמת כבשו עוד ועוד שטחים והייתה להם תוכנית מאוד מדוקדקת לאיך להשתלט על העולם ומה הם יעשו עם העולם אחרי שהם ישתלטו עליו. זה ממש מה שהם אמרו.
והיא אמרה שאחד הדברים שעומדים בבסיסה של תפיסה טוטליטרית זה שאתה מאשים את האחר, את מי שאתה הגדרת כאחר לצורך המטרות הפוליטיות שלך, בכל הדברים שאתה רוצה לעשות. כל הדברים שאתה בעצם, התשוקות הכי חבויות שלך, באמת תוכנית הפעולה שלך, אתה פשוט משליך את הכול על האחר. וזה מדהים שזה בדיוק מה שוולדמורט עושה להארי. וולדמורט הרג אנשים כדי להישאר בחיים, כדי ליצור את ההורקרוקסים קודם כל. הוא לא נלחם בעצמו כמעט באף קרב. אפילו בקרב על הוגוורטס הוא לא נמצא שם.
דור: נכון.
שיר: הארי משתגע כשהוא מגלה שהוא בעצם בצריף המצווח. גם בקרב שהיה במשרד הקסמים, הוא בסופו של דבר נלחם עם דמבלדור, אבל הוא הגיע לשם רק כשהוא שמע שהארי שם כדי לקחת את הנבואה או כדי להרוג את הארי. הוא בעצם תמיד נותן לאנשים אחרים למות עבורו, והנה בזה הוא מאשים את הארי. עכשיו, למה אני מציינת את זה? בגלל שאנחנו נמצאים, כל מי שנמצא ברשתות החברתיות, מרגיש את הקרב על הנרטיב, שאנחנו כל הזמן צריכים, אתה יודע, אנשים תולשים פוסטרים של חטופים, אנשים אומרים שזה לא קרה, אנשים אומרים שישראל מבצעת רצח עם. ואנחנו כל הזמן צריכים להחזיק את האמת הזאת בזמן שאתה יודע, אני מרגישה כשאני שומעת, אתה יודע, נגיד איראן אומרת "המשטר הציוני שרוצה… שהוא לא חוקי, שהוא לא לגיטימי."
ואני כזה, אחי, אתם פשוט הרגתם במכות מישהי כי היא לא רצתה לשים כיסוי ראש, זוכרים את זה? זוכרים את זה שזה קרה? זה פשוט היה לפני כמה חודשים. אתם הכנסתם מלא אנשים לכלא כי הם מחו נגד הזכות שלהם להיראות כמו שהם רוצים להיראות. אתם באים להטיף לנו? חיזבאללה, נסראללה, אתה בא להטיף לנו? חמאס שיורים על אזרחים שמנסים לברוח ברגליים? אבל אני מציינת את זה בגלל שיש משהו בידיעה הזאת שהבן אדם שמולך, כאשר הכוונות שלו לא טהורות, הוא תמיד יאשים אותך בדיוק במה שהוא מנסה לעשות, שלי זה עושה סדר. ולראות את וולדמורט אומר את זה על הארי, "הוא נתן לכם למות למענו, הוא ברח, הוא פחדן", שהייתי כזה, אנשים משקרים. אנשים משקרים ולא חייבים… זה להילחם בטחנות רוח, להילחם בשקרים האלה. והכי חשוב זה להחזיק את האמת שלך על עצמך ולדעת מי אתה ולדעת מהם הערכים שלך, ולא לתת למראה המעוותת שבן אדם מנסה לשים מולך לערער את הידיעה שלך את מי שאתה.
דור: אני רוצה גם להקריא קטע שמאוד מאוד נגע בי, ומסכם עבורי בכלל את כל היחס להארי פוטר והמצב הנוכחי. וזה קורה ממש לקראת סוף הספר, בקרב הסופי של בלטריקס מול מולי וויזלי. דווקא בלטריקס מעסיקה אותי בתקופה הזאת.
"גם בלטריקס עוד לחמה, במרחק 50 מטר מוולדמורט. וכמו אדונה, אף היא נלחמה בשלושה בו זמנית, הרמיוני, ג'יני ולונה. שלושתן מגייסות את כל יכולותיהן לקרב, אבל בלטריקס יכלה להן, ותשומת ליבו של הארי הוסחה לרגע כאשר קללה ממיתה נורתה והחטיאה את ג'יני כחוט השערה. עוד שני ס"מ והייתה מתה. הוא שינה מסלול ורץ לעבר בלטריקס, במקום אל וולדמורט, אבל לפני שהספיק להתקדם יותר מכמה צעדים, מישהו העיף אותו הצידה. "לא את הבת שלי, כלבה!" תוך כדי ריצה השליכה מעליה גב' וויזלי את מעילה על מנת לשחרר את זרועותיה. בלטריקס הסתובבה במקומה ושאגה מצחוק כשאתה מי קורא עליה תיגר הפעם. "זוזו", צעקה גב' וויזלי לשלוש הבנות, ובהינף שרביטה היא התחילה להילחם.
הארי חזה באימה ובהתרגשות בשרביטה של מולי וויזלי המצליף ומסתחרר, והחיוך של בלטריקס לסטריינג' נמוג ונהפך לעווית של איבה. סילוני אור נורו משני השרביטים והרצפה מתחת לרגלי המכשפות התחממה ונסדקה. שתיהן נלחמו כדי להרוג. "לא!" קראה גב' וויזלי כשאחדים מהתלמידים רצו קדימה וניסו להושיט לה עזרה. "תתרחקו, תתרחקו, היא שלי!" מאות אנשים נצמדו כעת לקירות וצפו בשני הקרבות, וולדמורט מול שלושת יריביו ובלטריקס נגד מולי. הארי עמד, בלתי נראה, קרוע בין השניים, משתוקק לתקוף ובו זמנית להגן, וחושש לפגוע בחפים מפשע. "מה יהיה על הילדים שלך אחרי שאהרוג אותך?" התגרתה בלטריקס, משוגעת כמו אדונה. היא דילגה כה וכה וקללותיה של מולי ריקדו סביבה. "כשאמא'לה תלך בעקבות פרדי הקטן." "את אף פעם לא תיגעי שוב בילדים שלנו!" צרחה גב' וויזלי.
בלטריקס צחקה. אותו צחוק התרגשות שהשמיע בן דודה, סיריוס, בשעה שנפל לאחור דרך הפרגוד, ולפתע הארי ידע מה עומד לקרות עוד לפני שזה קרה. הקללה של מולי ריחפה מתחת לזרועה המושטת של בלטריקס ופגעה לה ישירות בחזה, במקום המדויק של ליבה. החיוך המלגלג של בלטריקס קפא ועיניה התבלטו. לחלקיק שנייה היא הבינה מה קרה ואז נפלה, והקהל הצופה שאג, ווולדמורט צרח."
עכשיו, הקטע הזה, מעבר לזה שהוא גם קטע מאוד כתוב ספרותית יפה, תיאור של קרב,
שיר: מאוד.
דור: הוא כל כך… צריך להגיד, זה ספר פנטזיה, כלומר, במציאות לצערנו אין קרב אחד סופי שנמשך יממה שמסיים את הכל. אנחנו בעיצומה של מערכה ארוכה ומדממת עם השלכות על העורף, עם שיקולים ובעיות ואתגרים של ממשלה, עם השלכות כלכליות, עם בעיות מדיניות, כן? בספר זה בסוף מתואר יפה יותר, כקרב אחד גדול שכולם נלחמים והרוע בא אל קיצו. המציאות, מה לעשות, היא קשה יותר. אבל גם בקרב הזה, בקטע שהקראתי, אני חושב, זה נוגע בנקודה המרכזית שאני רוצה לחשוב שזה מה שמניע את כולנו, וזה באמת הרגע שבו מולי יוצאת לקרב הסופי נגד בלטריקס, ברגע שהיא מאיימת כמובן לפגוע בג'יני, הרמיוני ולונה.
והרגע הזה שמולי צועקת עליה "לעולם לא תיגעי שוב בילדים שלנו!", זה לא סתם מסכם, זה מסכם לא רק את הספר אלא את הסדרה כולה ואולי את החוויה האנושית, ואני אסביר. הארי פוטר זו סדרת ספרים על ילדים שצריכים לתפקד כי המבוגרים כושלים שוב ושוב. בתור ילד, זה דבר מאוד מסעיר לקרוא את זה, כן? אתה מדמיין שאתה הארי, שאתה זה, יוצאים להרפתקאות מסעירות מאוד כנגד הרוע הנוראי. אבל לקרוא את הסדרה הזו בתור מבוגר, וזה קרה לי גם בחוויה שלנו של הקריאה החוזרת, זו תמיד קריאה שהיא קצת יותר מטרידה, ודיברנו על זה, בוודאי אגב לישראלים. בוודאי במציאות הנוכחית שבה אנחנו נמצאים, שראינו איך באמת מבוגרים כשלו בלראות את האמת. המבוגרים כשלו לחלוטין בלהבין מה האיום, וילדים שילמו בחיים שלהם בגלל זה. ילדים שילמו בחייהם.
עכשיו, זו מציאות שאנחנו רוצים באמת למנוע מכל וכל. אנחנו, כמבוגרים אני אומר, אני אומר את זה גם כהורה לילדים, אבל נראה לי כולנו כמבוגרים בכלל, אנחנו רוצים להיות הדמבלדור שמגן ומקריב, אבל מעולם לא באמת מסכן את הילדים או שרוצה לשים אותם… אנחנו לא באמת רוצים לשים את הילדים בחזית הדבר, בניגוד לסדרת ספרי הארי פוטר. הנושא הזה של ילדים שתופסים את מקומם של מבוגרים זה עניין שיכול לעבוד טוב אך ורק בספרות. רק בספרות זה יעבוד טוב, כי אם זה קורה במציאות, זה סיוט. והרגע המציאותי ביותר בכל סדרת ספרי הארי פוטר הוא הרגע הזה שהקראתי, של מולי מתייצבת ומבהירה לה, "אתם לא תפגעו שוב בילדים שלנו!" כי זה מה שמבוגר באמת עושה במציאות, זה מה שמבוגרים אמורים לעשות. זה גם שהמבוגרים באמת, עשרות אלפי מבוגרים עשו בשביעי באוקטובר, ועשו הכל כדי להגן על הילדים שלהם ועל ילדים אחרים.
בין אם זה הורים ששכבו על הילדים שלהם ושילמו בחייהם כדי להגן עליהם או החביאו אותם בממ"ד, נהגים שהגיעו למסיבה ברעים כדי להציל בחורים ובחורות שהם לא הכירו, כן? ישראל זיו ויאיר גולן, שגם קפצו והצילו בחורים ובחורות שהם לא הכירו אותם, הם לא ידעו מי הם. כמובן גם בשביעי באוקטובר יש הרבה שוטרים וחיילים שישר קפצו והגנו על הילדים בערים, במושבים, בקיבוצים. והעובדה שבכולנו, זה לא יעזור, זה הכי נוגע כשאנחנו רואים את התמונות של הילדים או שנרצחו או שנחטפו, זה הכי נוגע כי מדובר ביצורים הכי חסרי הגנה בסופו של דבר. ילדים במציאות לא אמורים להיות הארי פוטר. הם לא אמורים להילחם, לא בגיל 11 וגם לא בגיל 17. ואפילו מבחינות מסוימות הרי כל כך… למה כל כך כואב לנו אפילו כשחיילים נהרגים במלחמה? כי הם באמת כמעט ילדים. הם צעירים בני 18 עד 21. כאילו, גם החבר'ה במסיבה ברעים, זה חבר'ה כל כך צעירים, בני עשרים וקצת.
כשמולי וויזלי אומרת את מה שהיא אומרת, זה במידה רבה זועק את הציווי המוסרי "לעולם לא עוד!" לעולם הרוע לא יכול לפגוע יותר בילדים. ואנחנו צריכים לעשות הכל כדי שזה לא יקרה. וזה כולל אגב בהקשר הזה, צריך להגיד, מבחינת גם דברים שהממשלה הזאת צריכה לעשות, זה אומר גם להגיד על הילדים שעוד חיים, לשמור עליהם מאוזנים נפשית, לעזור להם, למשפחות שלהם לרווחה כלכלית. הדברים שאולי חשבנו שזה פשוט יסתדר מעצמו, לא! אלה דברים שהמדינה צריכה לחזור ולבצע בהקדם האפשרי. הציווי הזה של מולי וויזלי "לעולם לא תיגעי שוב בילדים שלנו!" הוא גם ציווי שאומר, אנחנו, המבוגרים האחראים, צריכים לעשות הכול כדי לשמור על הילדים שלנו ולדאוג להם לחיים הרבה יותר טובים ממה שהיה עד עכשיו, כי אי אפשר. שום דבר לא יכול לחזור להיות כמו פעם. אנחנו חייבים חייבים לפתוח דף חדש ולהבטיח שהרוע לעולם לעולם לא ייגע בילדים שלנו משום בחינה.
שיר: אני חשבתי על ההליכה של הארי לוולדמורט, אחרי שבעצם הארי רואה את הזכרונות של סנייפ בהגיגית והוא מגלה שהארי יהיה חייב למות כי הארי הוא גם… שהוא בעצם חייב למות כי הוא גם הורקרוקס. ורולינג מתארת שם במשך פרק שלם, ששוב, לא כל כך שמתי לב לניואנסים האלה, את זה שהארי הולך אל מותו, והוא כל הזמן אומר שם "הלוואי שהייתי יכול למות כמו הדוויג, שלא ידעה שהיא הולכת למות". הם לא ידעו, האנשים שהוא מציין שם לא ידעו שהם הולכים למות, הם פשוט מתו בהפתעה.
בזמן שהארי צריך לעשות את הפעולה המאוד מאוד מאוד קשה והירואית, שזה פשוט ללכת, להזיז את הרגליים שלך. וכמו שאתה הולך, אתה יודע, לקפוץ ממקום שהוא גבוה וזה מפחיד, הוא הולך אל המוות שלו. והוא פוחד, הוא מאוד מאוד מאוד פוחד והוא לא יודע מה לעשות עם זה, ועדיין הוא הולך אל מותו. ואני קראתי את הספר הזה, ממש השערות שלי סמרו והרגשתי… הייתי נורא נורא במתח וחשבתי… שוב, כל פעם שיש לי רגע כזה של פיק שאני רואה שאני מאוד מגיבה רגשית למשהו, אני חושב, אוקיי, זה קשור למשהו שקורה, בוא ננסה להבין למה.
ואז כמובן שהבנתי שזה קשור לזה שבמלחמה הזאת יש לנו גיוס מילואים של 130 אחוזים. כלומר, אנשים מתגייסים למילואים גם כשהם לא חייבים להתגייס למילואים. אנשים אומרים "אנחנו הולכים לעשות את הדבר הזה" למרות שאנשים יודעים מה קורה במלחמה. ואדם שלוקח, עולה על מדים ועולה על ציוד ואומר "לא חייבים אותי אבל אני אתגייס, אני אתגייס למרות שהם כבר… המצבה היא כבר במעל ל-100 אחוז". תחשוב, 30 אחוזים יותר, זה מטורף, אלה נתונים פשוט פסיכיים. והאנשים האלה הולכים, למרות שהם יודעים מה עלול לקרות להם, בגלל שהם יודעים שזו מלחמה קשה. זה לא עכשיו… אתה יודע, היו מלחמות רשות, אבל יש משהו בזה שכרגע אנשים יודעים שחייבים אותם והולכים על זה בכל אופן, שזאת גבורה בסופו של דבר.
בגלל שכמו הארי, זה להתגבר על הפחד, על הידיעה שאתה הולך למשהו שפשוט הלכה למעשה מסכן את החיים שלך, שיכול להיות שבגלל הבחירה הזאת אתה לא תתקיים יותר. ולא רק שאתה לא תתקיים יותר ואתה תמות והחיים שלך יסתיימו, אתה עלול בעצם להפיל איזשהו משהו שישנה את החיים של כל מי שאתה אוהב לתמיד. ואנחנו רואים כמה כאב ואובדן יש, אפילו, אתה יודע, באנשים שביקשו להקדיש ליקיריהם פרקים. ואני חושבת שהדוגמה הכי כואבת שאני ראיתי לדבר הזה, היא בעצם מכתב של סמ"ר עדי ליאון ז"ל מגדוד צבר בחטיבת גבעתי. הוא נפל בקרב בעזה ב-31 לאוקטובר. ולפני שהוא נכנס לעזה הוא השאיר מכתב למשפחה שלו, שאני אקרא. אגב, המכתב הוא זמין באינסטגרם של אחותו. אחותו פרסמה את זה, זוהר ליאון. זוהר כמו זוהר, ליאון LEON ואז מקף תחתון, מי שרוצה לראות את זה.
[מקריאה]
"לא האמנתי שאני אצטרך לכתוב דבר כזה בחיים. ניסיתי לדחות ולדחות, אבל הודיעו לנו שמחר נכנסים לעזה ויש מצב שלא נחזור, ויש לי כמה דברים שאני חייב שתדעו לפני שזה נגמר. אמא ואבא היקרים, למרות שאני לא מראה לכם הרבה אהבה ולא מקדיש לכם הרבה זמן, תדעו שאני מעריך אתכם כל כך. גם כשהייתה לי תקופה קשה לא הפסקתם לנסות להתקרב אליי ולעזור. אפילו כשדיברתי אליכם בזלזול וויתרתי על הכול, אתם לא ויתרתם עליי. תמיד דאגתם שיהיה לנו…"
סליחה.
"תמיד דאגתם שיהיה לנו הכל ולא יחסר כלום, כשאתם עובדים קשה מאוד בשביל זה. חינכתם אותנו בצורה מדהימה והתחלתי לראות את זה בעיקר כשזוהר התבגרה. בתקופה האחרונה לא הייתי כמעט בבית, וגם כשהייתי, לא באמת הייתי. אני כל כך מצטער על זה שלא הקדשתי יותר זמן למשפחה ורק חיפשתי לבלות. בסופו של דבר המשפחה זה הכל, ואתם תמיד קיבלתם אותי כמו שאני. אתם כל עולמי. לב. זוהר, אחותי המדהימה, אני כותב את זה ונזכר בכל הרגעים שלנו יחד בילדות, איך היינו נהנים ולא מפסיקים לחפש תעסוקה, מלקום בבוקר לפני ההורים ולהכין להם ארוחת בוקר ועד לצלם ביחד סרטונים מצחיקים ולחשוב שאנחנו מפורסמים. איך היינו משגעים את אורי בלי סוף ולא מפסיקים להתפקע מצחוק עד שהבטן כואבת. עכשיו כבר התבגרנו וכל אחד עסוק בשלו, את בחדר ואני במסיבות. אני כל כך מתגעגע לילדות איתך.
עכשיו את האחות הבכורה, זאת משימה קשה אבל אני בטוח שתעמדי בה, כי כזאת את, אחראית, חכמה, דואגת. יש שיגידו האחות המוצלחת. אני כל כך אוהב אותך וחשוב לי שתזכרי את זה. חבל שאני לא אוכל לומר לך את זה פנים מול פנים. לב. אוריקי, האחות הקטנה, אני לא חושב שאלוהים יכל לברוא דבר חמוד ומושלם כמוך. אני כותב את זה אחרי שבועיים שלא ראיתי אותך וזה מרגיש כמו נצח. הלוואי ויכולתי לחבק אותך עוד פעם אחת אחרונה. את רק בת עשר ועדיין כל כך תמימה. אני תמיד נהנה לראות אותך מתלהבת ומתרגשת ומגלה דברים חדשים. זה מזכיר לי אותי. אני אפילו מקנא בך לפעמים. אני לא יודע איך ילדה מדהימה בגילך אמורה לקרוא דבר כזה ואיך תקבלי את זה, אבל תזכרי תמיד שאני אוהב אותך ומתגעגע. ואם תרצי, את יכולה לדבר איתי במחשבות, אני מקשיב לך גם מלמעלה. אני לא יכול לכתוב לכולם כי באמת יצא לי להכיר המון אנשים במהלך חיי, אבל בכל זאת חשוב לי לומר לכם תודה על כל הרגעים והחוויות שנתתם לי.
משפחת ליאון ומשפחת פילברג, תמיד הרגשתי בנוח איתכם. האווירה הביתית החמה, הנתינה וההומור. תמיד הייתה לי תחושה שיש בי קצת מכל אחד ואחת מכם. תודה לכם על הכול. באמת אני אוהב אתכם ואני מצטער על כל ארוחה משפחתית או אירוע שלא הגעתי כי אני יודע שפספסתי היכרות עם אנשים מדהימים. לחברים ולחברות הטובים, באמת שיש לנו כל כך הרבה חוויות יחד, שאני לא יכול בכלל להתחיל לפרט. תודה שתמיד הייתם שם בשבילי ובניתם לי ילדות מדהימה. מקווה שתחגגו כמו שתכננו שנעשה כשאני אחזור ושתספרו לילדים שלכם על כל הרגעים והחוויות שגם אני הייתי שותף להם. מתגעגע. אני יוצא למלחמה הזאת בידיעה שאני לא באמת חוזר, אבל אני מאמין בלב שלם במה שאני עושה. אין לנו ארץ אחרת ועכשיו תורי להגן עליה ולנקום את נקמתם של כל האזרחים והחיילים והתינוקות והזקנים וכל האנשים שהיו פשוט חסרי אונים מול התופת של חמאס. זה החינוך שנתנו לי הוריי. בזה אני מאמין. מקווה שתזכרו אותי, עדי."
ולקראת סיום אני רציתי לדבר על רגע שהוא דווקא לא מהפרקים האחרונים, שזו החטיפה של לונה. בגלל שקודם כל זה מאוד מאוד אקטואלי. דבר ש… אתה יודע, מאוד שמתי לב אליו זה שאבא של לונה, שאנחנו יודעים שאין דבר יותר רחוק מהערכים שלו מאשר להסגיר את הארי לאוכלי המוות, בעצם עושה את זה ומסגיר את הארי לאוכלי המוות, או לפחות מנסה. וזה ממש, אתה יודע, ללכת נגד ליבת האישיות שלו וזה מה שדבר כזה עושה כשלוקחים את הדבר שהכי יקר לך ושמים אותו במרחב הלא נודע הזה, שאתה לא יודע, אתה יודע, איפה היא נמצאת? איך מתייחסים אליה? חם לה? קר לה? היא רעבה? היא שבעה? שומרים עליה? היא חיה? היא מתה? אתה לא יודע שום דבר.
והסיטואציה הזאת פשוט יכולה להוציא מהדעת, כי אדם שאתה אוהב זקוק לעזרתך ואתה לא יכול לעשות שום דבר. אין שום דבר שאתה יכול לעשות כדי לעזור לו. וזה לימבו שבו החיים של הבן אדם שאתה אוהב יכולים לשמש כנגדו אפילו. יכולים לשמש כנגדו בצורה של, אתה יודע, לא צריך לפרט. אני רק חושבת על החטופים שנמצאים כרגע בעזה, ביניהם אשתו והבת של חן אביגדורי, נעם ושרון, ואני פשוט משתגעת.
דור: כי זה משגע. כי זה פשוט משגע.
שיר: כן. אז לסיום אנחנו הולכים להקריא את השמות של כל החטופים שנמצאים עכשיו בעזה, ואנחנו מקווים שאתם בריאים ושלמים. אנחנו מקווים שעד שישדרו את הפרק הזה, שזה שבועיים אחרי שנקליט אותו, אתם כבר כולכם בבית. ואנחנו שולחים מכאן את האהבה שלנו ומקווים שאתם יכולים להרגיש אותה. ואנחנו מחכים לכם. מדינה שלמה מחכה לכם, המשפחות שלכם מחכות לכם.
ואני רוצה לבקש ממי שמאזין לנו עכשיו, תגיעו להפגנות, תגיעו למאהל של המשפחות החטופות. האנשים האלה עוברים גיהנום. אנחנו לא יכולים להוציא אותם מהגיהנום הזה, אנחנו לא יכולים אפילו להצטרף אליהם לגיהנום הזה. זה גיהנום פרטי שהחמאס תפר למידותיהם. אבל אנחנו כן יכולים להראות שאכפת לנו, ושכמו שהם לא שכחו את האהובים שלהם, גם אנחנו לא נשכח את האהובים שלהם, ואנחנו נעשה כל מה שהם יכולים כדי שהם יחזרו להיות איתם.
אז את השמות אנחנו נקריא בעצם מאתר "הארץ".
דור: כן.
שיר: אנחנו מקווים שנגיע לכולם, אנחנו מקווים שלא נטעה.
דור: נכון. חלק מהשמות… הסיבה שיש פחות מ-240 שמות היא שאלו השמות שאושרו גם על ידי המשפחות וגם על ידי הצנזורה הצבאית. אז חשוב להבין את זה. אנחנו נקריא את כל השמות שאושרו בעצם לשחרור.
גלי טרשנסקי, בת 13 מבארי, קפצה מחלון הממ"ד ונחטפה.
שני גורן, בת 29 מניר עוז, נחטפה מביתה.
ג'יימי גליינור מהפיליפינים, היה העובד הסיעודי של אמיתי בן צבי, שנרצח.
שיר: יהודית וייס, בת 65 מבארי, נחטפה מביתה בקיבוץ בארי.
סהר ברוך, בן 24 מבארי.
רביד כץ, בן 51 מניר עוז.
דור: אמילי הנד, בת 8 מבארי, שתחילה נטען כי נרצחה, אך לאחרונה התקבלו אינדיקציות כי נחטפה.
מרגלית מוזס, בת 78 מניר עוז, נחטפה מביתה שבקיבוץ.
נורלין אגוג'ו, בת 60 מהפיליפינים, נחטפה מקיבוץ נירים.
שיר: גיא אילוז, בן 26 מתל אביב, היה במסיבה ברעים.
נילי מרגלית, בת 41 מניר עוז, נחטפה מביתה.
יגיל יעקב, בן 12 מניר עוז, נחטף מהבית עם אחיו, אור. גם אביהם, יאיר, וחברתו, מירב, נחטפו.
דור: אור יעקב, בן 16 מניר עוז, נחטף מהבית עם אחיו, יגיל.
אריה זלמנוביץ', בן 86 מניר עוז, נחטף מביתו.
ספיר כהן, בת 29 מתל אביב, נחטפה בנחל עוז בעת ביקור אצל משפחת בן זוגה.
שיר: אירנה טטי, בת 73 מניר עוז, נחטפה מביתה עם משפחתה.
לנה טרופנוב, בת 50 מניר עוז, נחטפה מביתה עם בני משפחתה. בעלה נרצח.
סשה טרופנוב, בן 27 מתל אביב, נחטף מבית משפחתו בניר עוז עם סבתו, אימו וחברתו.
עמית בוסקילה, בת 28 מאשדוד, הייתה במסיבה ברעים.
דור: רומי לשם גונן, בת 23 מכפר ורדים, נחטפה מהמסיבה ברעים.
יותם חיים, בן 28 מכפר עזה, נחטף מביתו.
שיר: אוריון הרננדס ראדו, בן 30 ממקסיקו, נחטף מהמסיבה ברעים, בן זוגה של שני לוק שנרצחה.
איתי סבירסקי, בן 38 מתל אביב, נחטף כשביקר את משפחתו בקיבוץ בארי. אימו ואביו, אורית ורפי סבירסקי נרצחו.
דור: קלמנס פליקס מטנגה, בן 22 מטנזניה, סטודנט זר, נחטף מקיבוץ נחל עוז.
עפרה קידר, בת 70 מבארי, יצאה להליכת בוקר ונחטפה. בעלה, שמואל, נרצח.
יאיר יעקב, בן 59 מניר עוז, נחטף מביתו עם בת זוגו, מירב טל, ועם שני ילדיו, אור ויגיל.
שיר: מירב טל, בת 53, נחטפה עם בן זוגה, יאיר, וילדיו בקיבוץ ניר עוז.
אופיר צרפתי, בן 27 מקריית ביאליק, היה במסיבה ברעים.
אמיליה אלוני, בת 5 מיבנה, נחטפה עם אימה, דניאל, בעת ביקור משפחתי בקיבוץ ניר עוז.
ביפין ג'ושי, בן 23 מנפאל, סטודנט לחקלאות שנחטף מקיבוץ עלומים.
דור: ליאור רודאיף, בן 61 מניר יצחק, נחטף בזמן לחימה כחבר בכיתת הכוננות.
יגב בוכשטב, בן 34 מנירים, נחטף מביתו עם אשתו, רימון.
רימון בוכשטב, בת 36 מנירים, נחטפה עם בעלה.
עידן אלכסנדר, בן 19.
יאיר הורן, בן 45 מניר עוז, נחטף מביתו עם אחיו.
שיר: איתן הורן, בן 37 מניר עוז, נחטף מביתו עם אחיו.
ארבל יהוד, בת 28 מניר עוז, נחטפה מביתה.
דולב יהוד, בן 35 מניר עוז, נחטף מביתו.
דור: עמית שני, בן 16 מבארי, נחטף מביתו לעיני משפחתו.
אוהד מונדר, בן 9 מכפר סבא, נסע לבקר את המשפחה בקיבוץ ניר עוז ונחטף עם אימו, סבו וסבתו.
קרן מונדר, בת 54 מכפר סבא, נסעה לבקר את משפחתה בניר עוז ונחטפה יחד איתם.
שיר: רותי מונדר, בת 78 מניר עוז, נחטפה מביתה יחד עם בני משפחתה.
אברהם מונדר, בן 78 מניר עוז, נחטף מביתו יחד עם אשתו, רותי, בתו, קרן, ונכדו, אוהד.
סאמר פואד אל-טלאלקה, בן 22 מחורה, עובד בענף הלולים של קיבוץ ניר עוז ומשם נחטף.
דור: קאיד פרחאן אלקאדי, בן 53 מדרום לרהט, עבד בשמירה בבית האריזה בקיבוץ מגן ונחטף משם.
עאישה אלזיאדנה, בת 17 מרהט, עבדה בקיבוץ חולית, נחטפה בעת עבודתה עם אביה ואחיה.
בלאל אלזיאדנה, בן 18 מרהט, עבד בקיבוץ חולית, נחטף בעת עבודתו עם אביו ואחיו.
שיר: חמזה אלזיאדנה, בן 22 מרהט, עבד בקיבוץ חולית, נחטף בעת עבודתו עם אביו ואחיו.
יוסף חמיס אלזיאדנה, בו 53 מרהט, רפתן בקיבוץ חולית, נחטף בעת עבודתו.
ג'ושוע לואיטו מולל, בן 21 מנחל עוז, סטודנט לאגרונומיה מטנזניה, נחטף מהקיבוץ.
דור: חיים פרי, בן 79 מניר עוז, נחטף מביתו שבקיבוץ.
יובל אנגל, בת 11 מניר עוז, נחטפה מביתה עם משפחתה.
ירדן רומן, בת 35 מבארי, נחטפה מביתה.
שיר: אלעד קציר, בן 47 מניר עוז, נחטף מביתו. אימו, חנה, נחטפה אף היא. אביו, רמי, נרצח.
חנה קציר, בת 77 מניר עוז, נחטפה מביתה.
עודד ליפשיץ, בן 83 מניר עוז, נחטף מביתו בניר עוז עם אשתו יוכבד, ששוחררה.
דור: עמירם קופר מניר עוז, נחטף מביתו בניר עוז עם אשתו, נורית, ששוחררה.
מיקה אנגל, בת 18 מניר עוז, נחטפה מביתה עם משפחתה.
רונן אנגל, בן 55 מניר עוז, נחטף מביתו עם משפחתו.
שיר: קרינה אנגל, בת 51 מניר עוז, נחטפה מביתה עם משפחתה.
אביגיל עידן, בת 3 מכפר עזה, נחטפה מביתה. אביה, רועי עידן, ואימה, סמדר, נרצחו. שני אחיה, מיכאל בן 9 ועמליה בת 6, שרדו.
חנה פרי, בת 79 מנירים, נחטפה מביתה.
דור: נדב פופלוול, בן 51 מנירים, נחטף מביתו.
דניאל אלוני, בת 44 מיבנה, נחטפה מקיבוץ ניר עוז בעת ביקור משפחתי עם בתה.
יולי קוניו, בת 3 מניר עוז, נחטפה מביתה עם משפחתה.
שיר: אמה קוניו, בת 3 מניר עוז, נחטפה מביתה עם משפחתה.
שרון אלוני קוניו, בת 34 מניר עוז, נחטפה מביתה עם משפחתה.
דוד קוניו, בן 33 מניר עוז, נחטף מביתו עם משפחתו.
דור: שלומי זיו, בן 39 מאלקוש, היה במסיבה ברעים.
יהל גני שוהם, בת 3 ממעלה צביה, נחטפה מקיבוץ בארי עם משפחתה בעת ביקור.
נווה שוהם, בן 8 ממעלה צביה, נחטף מקיבוץ בארי עם משפחתו בעת ביקור.
שיר: עדי שוהם, בת 38 ממעלה צביה, נחטפה מקיבוץ בארי עם משפחתה בעת ביקור.
טל שוהם, בן 38 ממעלה צביה, נחטף מקיבוץ בארי עם משפחתו בעת ביקור.
נעם אביגדורי, בת 12 מהוד השרון, נחטפה מקיבוץ בארי בעת ביקור משפחתי עם אימה, שרון.
דור: שרון אביגדורי, בת 52 מהוד השרון, נחטפה מקיבוץ בארי בעת ביקור עם בתה, נעם.
שושן הרן, בת 67 מבארי, נחטפה מביתה.
איציק אלגרט, בן 69 מניר עוז, נחטף מביתו.
שיר: אלכס דנציג, בן 75 מניר עוז, נחטף מביתו.
ענבר היימן, בת 27 מחיפה, הייתה במסיבה ברעים.
עומר שם טוב, בן 21 מהרצליה, היה במסיבה ברעים.
דור: אילנה גריצבסקי, בת 30 מניר עוז, נחטפה מביתה.
צחי עידן, בן 49 מנחל עוז, נחטף מביתו.
אלמה אברהם, בת 84 מנחל עוז, נחטפה מביתה.
שיר: אור לוי, בן 33 מגבעתיים, היה במסיבה ברעים.
גיא גלבוע דלאל, היה במסיבה ברעים.
גדי משה מוזס, בן 79 מניר עוז, נחטף מביתו.
דור: עדינה משה, בת 72 מניר עוז, נחטפה מביתה.
תמר מצגר, בת 78 מניר עוז, נחטפה מביתה.
יורם מצגר, בן 80 מניר עוז, נחטף מביתו.
רוני קריבוי, בן 25 מכרמיאל, היה במסיבה ברעים.
טל גולדשטיין, בן 9 מכפר עזה, נחטף מביתו עם אימו ואחיו.
גל גולדשטיין, בן 11 מכפר עזה, נחטף מביתו עם אימו ואחיו.
אגם גולדשטיין, בת 17 מכפר עזה, נחטפה מביתה עם אימה ואחיה.
רז בן עמי, בת 57 מבארי, נחטפה מביתה עם בעלה, אוהד.
שיר: אוהד בן עמי, בן 55 מבארי, נחטף מביתו עם אשתו, רז.
חן גולדשטיין אלמוג, בת 48 מכפר עזה, נחטפה מביתה עם שלושה מילדיה, טל, אגם וגל. בן זוגה, נדב, ובתה, ים, נרצחו.
דניאלה גלבוע, בת 19 מפתח תקווה, נחטפה מנחל עוז.
דור: איתן יהלומי, בן 12 מניר עוז, נחטף מביתו.
אוהד יהלומי, בן 49 מניר עוז, נחטף מביתו.
אלה אליקים, בת 8 מנחל עוז, נחטפה מביתה.
שיר: דפנה אליקים, בת 14 מנחל עוז, נחטפה מביתה.
אביתר דוד, בן 23 מכפר סבא, היה במסיבה ברעים.
רז כץ אשר, בת 4 מניר עוז, נחטפה מביתה.
דור: אביב כץ אשר, בת שנתיים מניר עוז, נחטפה מביתה.
שיר: דורון כץ אשר, בת 34 מניר עוז, נחטפה עם בנותיה הפעוטות.
דור: אלון לולו שמריז, בן 26 מכפר עזה, נחטף מביתו.
מיה רגב, בת 21 מהרצליה, הייתה במסיבה ברעים.
איתי רגב, בן 18 מהרצליה, היה במסיבה ברעים.
עמרי מירן, בן 46 מנחל עוז, נחטף מביתו.
שיר: אלון אהל, בן 22 מלבון, היה במסיבה ברעים.
הירש גולדברג-פולין, בן 23 מירושלים, היה במסיבה ברעים.
מיאה ליימברג, בת 17 מירושלים, נחטפה מקיבוץ ניר יצחק.
דור: גבריאלה ליימברג, בת 59 מירושלים, נחטפה מניר יצחק.
פרננדו מרמן, בן 60 מכפר סבא, התארח אצל אחותו, קלרה, שנחטפה מניר יצחק.
קלרה מרמן, בת 63 מניר יצחק, שנחטפה מביתה.
שיר: בר קופרשטיין, בן 21 מחולון, מאבטח במסיבה ברעים.
אלי שרעבי, בן 51 מבארי, נחטף מביתו.
אופיר אנג'ל, בן 18 מרמת רחל, נחטף מקיבוץ בארי.
דור: יוסי שרעבי, בן 53 מבארי, נחטף מביתו.
מורן ינאי, בת 40 מבאר שבע, הייתה במסיבה ברעים.
אדריאן אביבה סיגל, בת 62 מכפר עזה, נחטפה מביתה.
שיר: קית' שמואל סיגל, בן 64 מכפר עזה, נחטף מביתו.
רון שרמן, בן 19 מלהבים, נחטף מבסיס מת"ק עזה.
דיצה היימן, בת 84 מניר עוז, נחטפה מביתה.
דור: אליה כהן, בן 27 מצור הדסה, היה במסיבה ברעים.
אלקנה בוחבוט, בן 34 ממבשרת ציון, היה במסיבה ברעים.
אגם ברגר, בת 19 מחולון, תצפיתנית בנחל עוז.
שיר: ניק בייזר, בן 19 מבאר שבע, נחטף מבסיס צה"ל.
יובל ברודץ, בן 8 מכפר עזה.
אוריה ברודץ, 4 וחצי מכפר עזה.
דור: עפרי ברודץ, בת 10 מכפר עזה.
הגר ברודץ, בת 40 מכפר עזה, נחטפה עם שלושת ילדיה.
נעמה לוי, בת 19 מרעננה, תצפיתנית בנחל עוז.
שיר: אלמוג מאיר ג'אן, בן 21 מאור יהודה, היה במסיבה ברעים.
ארז קלדרון, בן 11 מניר עוז, נחטף מביתו.
קרינה ארייב, בת 19 מירושלים, תצפיתנית בנחל עוז.
דור: נועה ארגמני, בת 26 מבאר שבע, הייתה במסיבה ברעים.
אבינתן אור מתל אביב, היה במסיבה ברעים.
לירי אלבג, בת 18 ממושב ירחיב, תצפיתנית בנחל עוז.
שיר: מייה שם, בת 21 משוהם, הייתה במסיבה ברעים.
יפה אדר, בת 85 מניר עוז, נחטפה מביתה.
עומר ונקרט, בן 22 מגדרה, היה במסיבה ברעים.
דור: כרמל גת מבארי, נחטפה מביתה.
ירדן ביבס, בן 34 מניר עוז, נחטף מביתו עם משפחתו.
כפיר ביבס, בן תשעה חודשים, כבר עשרה חודשים למעשה,
שיר: כן.
דור: מניר עוז.
שיר: אריאל ביבס, בן 4 מניר עוז.
שירי ביבס, נחטפה עם שני ילדיה הפעוטים מניר עוז.
סהר קלדרון דן, בת 16 מניר עוז, נחטפה מביתה.
דור: עפר קלדרון, בן 53 מניר עוז, נחטף מביתו.
ולואיס נורברטו הר, בן 70 מאורים, נחטף מביתה של בת זוגו, קלרה מרמן, בניר יצחק.
אם יש שם שחס וחלילה שכחנו, שלא הופיע כאן ברשימה, אנחנו כמובן מתנצלים ומקווים לשובם של כל החטופים, החטופות והנעדרים והנעדרות במהרה, אמן.
שיר: אמן. טוב, אז אנחנו נסיים בזה את מהדורת החירום שלנו, בתקווה שלא נצטרך עוד פרקי חירום. אז תודה רבה, דור.
דור: תודה רבה, שיר.
שיר: ואני רוצה לומר תודה רבה גם ליובל אביבי ואיל שינדלר שהפיקו וערכו אותנו. תודה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários