הכותרת - התקווה בפריז: ישראל במשחקים הפראלימפיים

ישראל ממשיכה להפגין עוצמה במשחקים הפראלימפיים בפריז עם שלוש מדליות עד כה, שתיים מהן מזהב. כיצד הפכה ישראל למעצמה עולמית בספורט הפראלימפי? ואיך הספורט משמש ככלי שיקומי עבור פצועי צה"ל? נועם גרשוני, לשעבר טניסאי ומדליסט פראלימפי, מספר על הדרך למצוינות ספורטיבית למרות המגבלות. מה קורה במחלקות השיקום? ואיך המלחמה הנוכחית עשויה להשפיע על עתיד הספורט הפראלימפי בישראל?

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/09/2024.

[חסות]

אתם מאזינים ל-"Ynet פודקאסטים".

[מוזיקת פתיחה]

Reporter: “The 2024 Paris paralympic games kicked off today with an opening ceremony in the heart of Paris. Thousands of athletes with disabilities are preparing for what promises to be an astounding display of athleticism over 11 days.”

שרון: פחות מחודש לאחר סיום המשחקים האולימפיים, נפתחו בפריז, בסוף השבוע, המשחקים הפראלימפיים. 4,400 ספורטאים מ-170 מדינות מתחרים ב-22 ענפי ספורט. המשלחת הישראלית מונה 27 ספורטאים - 13 גברים ו-14 נשים. אם זה נראה לכם מעט, לעומת נבחרת 88 הספורטאים ששלחנו לאולימפיאדה, תנו לנו להכניס אתכם לפרספקטיבה. לישראל יש במשחקים הפראלימפיים 384 מדליות, כן, כן. 129 מתוכן הן מדליות זהב, ולעומת 20 מדליות בכל הזמנים בהן זכינו באולימפיאדות. למעשה את המדליות הראשונות שלנו קטפנו כבר במשחקים הפראלימפיים הראשונים שהשתתפנו בהם - חמש מדליות ב-1960 ברומא, 32 שנה לפני המדליה הראשונה באולימפיאדה. רוצים שיא נוסף? במשחקים האולימפיים של 1976 זכינו בסך הכל ב-69 מדליות, פי שלוש וחצי מכל מה שזכינו אי פעם בכל האולימפיאדות, וזה רק באירוע אחד. בסך הכל ישראל מדורגת במקום 15 בכל הזמנים. כדאי שתכירו. והנה, כבר יש לנו הישגים.

אז מה הופך אותנו למעצמה פראלימפית? איך הופכים מפצוע עם מוגבלות לספורטאי פראלימפי? מה החשיבות של הספורט בשיקום? וכיצד ישולבו פצועי "חרבות ברזל" בענף התחרותי בעתיד? אני שרון כידון, וזאת "הכותרת".

[חסות]

שלום לנועם גרשוני, טניסאי, מדליסט פראלימפי.

נועם: אהלן.

שרון: דרך אגב, זה הטייטל שלך, או להוסיף גם טייס מסוק אפאצ'י?

נועם: אני בעיקר לשעבר, כל הטייטלים שלי זה לשעבר. זה טייס לשעבר, ספורטאי לשעבר.

שרון: אתה בסדר עם זה?

נועם: מצוין.

שרון: מצוין.

נועם: כן, טוב לי עם הלשעברים, האמת. ככה אתה הולך לכיוון אחר גם כל פעם.

שרון: גם אין ספק שאלה טייטלים מאוד מכובדים. זה נדמה לי שהתחרויות הפראלימפיות תפסו יותר זרקורים בשנים האחרונות? הרי ישראל משתתפת מאז תחילת התחרויות, מ-1960, אפילו אירחה את התחרויות ב-1968, ולפחות לי יש הרגשה שבשנים האחרונות זה תפס יותר ויותר תאוצה ופרסום ועיסוק בזה.

נועם: כן, לשמחתי זה מקבל… קודם כל יותר חשיפה. בסוף זה עניין של חשיפה, ואם משדרים את המשחקים ואת התחרויות בטלוויזיה, ואם מפרסמים את זה ב-Ynet או בשאר ערוצי החדשות. וללא ספק, ב… אולי הייתי אומר אפילו שלוש אולימפיאדות אחרונות, זה מקבל יותר… יותר פוקוס ותהודה. וזה רק עוזר לספורט הפראלימפי בארץ. גם להגיע ליותר אנשים, ליותר ילדים, או ליותר חבר'ה שנפצעו במהלך החיים, ונותן להם דחיפה להגיע לספורט. וגם, את יודעת, מימון, ספונסרים וכאלה, שזה חלק בלתי נפרד מהספורט.

שרון: כן, זה מגיע עם הטריטוריה. ככל שזה יותר בולט, אז מגיעים יותר ספונסרים. ככל שיש יותר ספונסרים, זה נהיה יותר רציני.

אז בוא נדבר על הדרך שלך להיות ספורטאי פראלימפי. נתחיל מהסיפור האישי. אתה מתגייס לקורס טייס, משרת אחר כך כטייס קרב, כטייס אפאצ'י, נפצע בתאונת מסוק, ומגיע לבית החולים. ספר לי קודם כל מה קורה כשאתה מתעורר, שתף אותי במחשבות שלך, ומתי מגיע הרגע שבעצם אתה מציין איזשהו ציון דרך, שזה היעד שלך?

נועם: אז אני חושב שהתחושות הראשונות הן… בכלל, כל התקופה הראשונה בבית החולים, זה תחושה של חוסר ודאות. וכולנו חווים את התחושה הזאת בשנה האחרונה, וזה באמת אחת התחושות הקשות, כי אתה גם לא יודע… אתה מנסה לאסוף קודם כל פרטי מידע על מה שקרה לך, וגם פרטי מידע על מה שהולך לקרות מעכשיו. אז הרבה חבר'ה, קודם כל מנסים להבין גם מה קרה להם, זה חשוב להם להיפגש גם עם החבר'ה שחילצו אותם, המסוק שחילץ אותם, הרופא, וגם להבין מהחברים שלהם, מה קרה בדיוק, כי לא תמיד אתה זוכר, לא תמיד אתה יודע גם מה קרה מסביב. וכשאתה בעצם בבית החולים, וצריך לעכל בעצם את מה שקרה לך, זה קודם כל לוקח הרבה זמן להבין את… גם חומרת הפציעה שלך, גם כמה זמן לוקח להתאושש, ובעיקר מה יהיה הלאה. ה-מה יהיה הלאה זה דבר שלא מבינים בהתחלה, א' כי לא יודעים. אתה לא יודע איך תצא מבית החולים, באיזה רמת תפקוד. יש כל מיני סוגים של פציעות הרי, אבל יש פציעות שהן מוחלטות, כמו קטיעה, שברור שאתה לא תצמיח רגל, אבל אתה עדיין לא מבין את המשמעות של הפציעה, איך תוכל לעשות ספורט? איזה סוג ספורט? איך הגוף שלך בכלל יגיב לזה, ייבנה מחדש? ו… עם הזמן בשיקום, כשאתה מעכל, כשאתה בעצם… תצא מבית החולים בן אדם אחר, עם יכולות אחרות ומגבלות אחרות, אז אתה בעצם, אני חושב, צריך לקבל את ההחלטה של לאיזה כיוון אתה רוצה ויכול לקחת את זה.

אני כן יכול להגיד שאני תמיד אהבתי ספורט, הייתי פריק של ספורט לפני הפציעה, עשיתי הרבה סוגי ספורט, שום דבר לא בצורה תחרותית מקצועית, אבל ספורט תמיד היה חלק מהחיים, וחיפשתי דרך לחזור לעשות ספורט. זה לא התחיל כמשהו תחרותי, אני רוצה לעשות גביעים, מדליות, תחרויות, דירוג עולמי, זה פשוט - רוצה לחזור לעשות ספורט. רוצה לעשות משהו כיף עם הגוף שלי, כי גם בבית חולים אתה חווה כל כך הרבה דברים כואבים וקשים מהגוף שלך, שבא לך פשוט לעשות משהו כיף.

שרון: אתה זוכר את הרגע הזה שאתה מחליט שאתה הולך על זה?

נועם: זה הגיע הרבה אחרי, בהתחלה זה באמת היה… ניסיתי כמה סוגי ספורט, ואז באמת טניס בכיסא גלגלים היה הכי כיף, ופשוט זה בהתחלה היה כמשהו שהוא גם חצי שיקומי אפשר להגיד, כי אתה עושה איזושהי פעילות ספורטיבית עם הגוף שלך שגם מחזקת אותך, וגם משפרת את טווחי התנועה, ולאט לאט אני נכנס לעולם התחרותי והכול, וזה הולך ומתדרדר או הולך ומתגלגל לכיוון הזה. ואני חושב שאחרי כמה שנים רק, של בעצם תחרויות בעיקר בארץ, ושלחו אותי לאיזה תחרות בחו"ל כי מאוד השקעתי וזה, אז נתנו לי תחרות צ'ופר בחו"ל, תחרות קטנה, בצ'כיה, שלחו אותי מטעם בית הלוחם. ובעצם אחרי שראיתי, חוויתי בעצם תחרות בחו"ל ולראות את כל השחקנים מהעולם, וההווי התחרותי, אני חושב ששם זה, שם זה תפס תאוצה. שלחו אותי לעוד סבב תחרויות גדול, שם עשיתי איזושהי הפתעה גדולה, ואז כזה, פתאום נולד הרעיון הזה של, אוקיי, יכול להיות שיש פה משהו, שיש פה פוטנציאל, אני גם אוהב את זה, אני אוהב לשחק טניס, אני אוהב לעשות ספורט. לא כל כך אוהב תחרויות, חייב להגיד, על עצמי, אבל הייתה את המטרה הרחוקה הזאת של… אחרי שנכנסת לסבב העולמי, ומתקדם בדירוג, אז יש פתאום את המטרה הרחוקה הזאת של אולימפיאדה, שזו פסגת השאיפות של כל ספורטאי. בדיוק חווינו את האולימפיאדה הכי מוצלחת של מדינת ישראל, במיוחד בתקופה הזאת, ואני ממש חושב שהדברים קשורים, שדווקא בתקופה הזאתי זה נתן להם אולי אפילו עוד מוטיבציה ועוד…

שרון: עוד שליחות, כן.

נועם: שליחות, כוח, התחושה הזאת שמייצגים את מדינת ישראל, דווקא בתקופה הזאת בעולם. כשיש לך את המטרה הזאת, זה נותן לך גם את המוטיבציה, וגם את היכולת לעשות את הוויתורים כשצריך, כי להיות ספורטאי מקצועי אולימפי, פראלימפי, זה אומר לחיות את זה, לנשום את זה.

שרון: תן לי דוגמה, שעות שינה, תזונה.

נועם: כל מה שאמרת, ויותר מזה, זה מחויבות אחרת, זה, אין לך בעצם חיים אחרים, זה החיים שלך. בעצם אתה לא עושה שום דבר במקביל, אני יכול להגיד, לפחות בתור טניסאי פראלימפי, ובאופן כללי כמי שמשחק בסבב העולמי של הטניס, אתה נמצא בחו"ל ארבעה-חמישה חודשים בשנה, כי הסבב העולמי, אתה כל הזמן מתחרה, ויש תחרויות בכל מקום בעולם, איפה שיש… בגדול איפה שיש שמש, אז אתה טס בעקבות עונות השנה. וזה מאוד מאוד אינטנסיבי, לא משאיר לך כל כך מקום לחיים פרטיים, אחרים שהם לא ב… שוב, מי שרוצה באמת לעשות את המקסימום ולהיות בטוח שהוא עשה את המאה אחוז שלו, אם אתה כבר עושה משהו כזה, הולך ומנסה להגיע לאולימפיאדה, אתה חייב לחיות עם התחושה שנתת הכל.

שרון: אז אחרי שיקום כל כך ממושך, ואחרי שאתה חווה את הפציעה הזו, הרי אנשים רוצים באיזשהו מקום קצת חופש, ואתה בוחר בחיים של שגרה, עם רוטינה קשוחה. היו רגעים כאלה שאמרת לעצמך - "מה עשיתי לעצמי? הרי מה שאני רוצה עכשיו זה קצת לשכב במיטה, ללכת לשתות עם חברים, לצאת".

נועם: זה היה גם את זה. אני לא הלכתי ישר מבית החולים ישר לעולם התחרותי, היו… קודם כל, הדבר החשוב, בסופו של דבר, כשאתה נמצא בבית חולים, והיום כשאני מבקר חבר'ה בבית חולים זה… זה גם חשוב להעביר את זה הלאה, וזה קריטי שאתה פשוט קודם כל מתעסק בלחזור לחיים שלך, לחזור לתפקד, לחזור ללכת, למי שסוג הפציעה שלו מאפשר ללכת. חבר'ה קטועים צריכים ללמוד ללכת מחדש עם פרוטזה, חבר'ה שהם נפגעי חוט שדרה צריכים לראות מה מתחבר, מה חוזר לעבוד ואיך מתמודדים עם זה. זה הדבר המרכזי בסוף - אתה מגיע לשיקום כדי להשתקם. כשאתה יוצא מהשיקום, קודם כל אתה מקבל את הכאפה שלך, של… יוצא לעולם האמיתי כבן אדם עם מגבלות, שזו חוויה אחרת, כי השיקום, בכלל באופן כללי בית חולים זה בועה, שקצת מגוננת עליך ומפרידה אותך מהעולם האמיתי. כשאתה יוצא לעולם האמיתי, יש לך הרבה אתגרים כבן אדם עם מגבלות.

שרון: אתה יכול לתת לי דוגמה לרגע כזה? כי השבוע ראיתי אדם שחונה עם ג'יפ כזה יפה, מפואר, חדש, וילד קטן יושב במושב האחורי, ואז הוא יורד עם פרוטזה ברגל, ומנסה לשחרר אותו, וקצת מסתבך, וככה אני עומדת מהצד, אבל אני אומרת, אין, הוא חייב להתמודד עם זה, זה בטח אולי היו אחת מהפעמים הראשונות שהוא יצא איתו, הוא נראה בחור צעיר, כנראה שזה קרה עכשיו, לא מזמן,

נועם: יכול להיות.

שרון: ויכול להיות שזו הייתה אחת מההתמודדויות הראשונות שלו. והסתכלתי על זה, וחשבתי, "וואו, כמה המציאות ככה… כמה צריך להתמודד בימים הראשונים, מציאות חדשה, ואיזה לוחם הוא".

נועם: אז באמת, קודם כל, המלחמה, בשביל החבר'ה שנפצעו קשה, המלחמה לא נגמרה. קודם כל, החברים שלהם בפנים, והם כל הזמן חושבים עליהם, ומנסים להיפגש איתם ולהתעדכן, וגם המלחמה של לחזור לחיים שלך, ולחזור לתפקד בצורה כמה שיותר נורמלית. ובהמשך למה שאמרת, צריך להבין שיש הרבה פצועים קשים במלחמה הזאת, שהולכים להישאר עם מגבלות קשות, ואנחנו כחברה צריכים להיות יכולים לקבל את זה, להכיל את זה, לא להסתכל עליהם כאנשים שמסכנים, לא לרחם עליהם, לא לחשוב שהם אומללים, לא להתייחס אליהם בצורה שונה. לתת להם לחיות כאחד האדם, כי בסוף הם רוצים לחזור לחיות חיים רגילים.

שרון: וזה אולי גם היחס לשחקנים הפראלימפים, כי אם אני אקח ציטוט מידיעות אחרונות, שלפני כמה ימים פורסם, גיא לייבה כתב - "רק בקשה אחת במהלך המשחקים הפראלימפיים, תפחיתו את השימוש בצמד המילים "מעורר השראה". הקושי שלהם הוא בדיוק אותו קושי של ספורטאי אולימפי, הספורטאים עבדו קשה מאוד במהלך ארבע השנים הללו, אם ישפטו אותם רק לפי ההישגים שלהם, ואפילו אם רק יעבירו עליהם ביקורת אחרי כישלונות, אז העולם יהפוך לטוב יותר. עידן רק ההשתתפות מת, ופינה את מקומו לעידן ההישגיות". מה אתה חושב על זה?

נועם: וואי, זה ממש ככה. באופן כללי, מסתכלים על בן אדם עם מגבלות שעושה ספורט, ואומרים, "וואי, זה מעורר השראה". בעיניי כל בן אדם שעושה ספורט זה מעורר השראה. זה קשה להוציא את עצמך, להכניס ספורט לחיים שלך בצורה קונסיסטנטית. שוב, מי שאוהב והוא פריק של ספורט, אז זה קל לו, כי זה לנפש קודם כל. אבל להסתכל על בן אדם עם מגבלות ולהגיד, "וואי, יש לך מגבלות ועדיין עושה ספורט, זה מעורר השראה", זה הסתכלות קצת מוזרה בעיניי. אני יכול להבין מאיפה היא הגיעה, או מאיפה היא מגיעה, אבל זה קצת צובט, קצת צורם אני חושב, כי בסופו של דבר, זה נכון שלאנשים האלה יש מגבלות, אבל הם בסך הכל רוצים לעשות ספורט.

ויש עכשיו קמפיין בכלל, כלל עולמי של כל, אני רואה את זה מהספורטאים, מהחברים שלי, שמשתתפים ממדינות אחרות בסוגי ספורט שונים, שהם נמצאים באולימפיאדה עכשיו, במשחקים הפראלימפיים, והם כתבו כותרת - "אני לא משתתף השנה באולימפיאדה, אני באתי להתחרות", אז אל תסתכלו על זה כ"משתתף", אמרת, העיקר ההשתתפות זה ממש אותה התייחסות גם עולמית. מי שיש לו מגבלות, הוא לא משתתף באולימפיאדה, הוא מתחרה, הוא ספורטאי לכל דבר. ולא צריך להסתכל על אנשים עם מגבלות כאנשים שונים או מופרדים מכלל החברה.

שרון: מה הסיכוי שחלק מהאנשים האלה, אם לא היו חווים את המוגבלות שהם נאלצו להתמודד איתה, היו עדיין ספורטאים? נניח אתה, ניקח את הרקורד שלך, טייס אפאצ'י, כלומר, אדם הישגי מלכתחילה, אז מה הדבר הזה שאולי שותף לחיים הקודמים שלך, לפני הפציעה, לחיים אחר כך, שהביא אותך למקום שאתה בו?

נועם: אז קודם כל, כמו רוב הדברים בחיים שלי, הרבה מזל, ודברים שהסתדרו לטובתי, אני באמת מאמין בזה.

שרון: באמת?

נועם: כן, אבל אח שלי אמר לי פעם - גם מזל זה skill. [שרון מצחקקת]. צריך לדעת, לא, האמת, צריך לדעת להסתכל על ההזדמנויות שיש לך בחיים, ולדעת לבחור אותן וללכת עליהן.

שרון: איזה צנוע אתה.

נועם: אני לא חושב שזה בא מצניעות, זה בא ממודעות. אני חושב שאנשים באופן כללי יותר מדי מייחסים לעצמם דברים טובים שקרו להם, מייחסים לעצמם ליכולות ול"כמה אני טוב", ו"כמה אני גבר" ו"כמה אני תותח". יש הרבה דברים שהסתדרו לטובתי במהלך הדרך, ואני מודע אליהם. יש הרבה דברים שגם אני בחרתי לעשות, ועשיתי אותם בצורה טובה. אבל מה ששאלת, לצורך העניין, מהחיים הקודמים שלי, אז מה שאתה לומד, נגיד, בקורס טייס, לתחקר ולהשתפר, היום אני גם, אני מעביר הרצאות גם על הסיפור האישי שלי, אבל גם בכיוון הזה של האיך להשתפר יותר מהר, או איך להשתפר בצורה יותר יעילה, זה כן דברים שאתה לומד בחיל האוויר, שמתחקרים כל טיסה. כל דבר שאתה עושה בחיל האוויר, אתה מתחקר, זה משגע אותך בהתחלה, אבל זה נכנס למערכת שלך. ואני חושב שבספורט תחרותי, במיוחד בספורט כמו טניס, שהוא מאוד מאוד רפיטטיבי, כל נקודה מתחילה אותו דבר. מתחילה ב-serve וב-return של serve. ויש לך זמן גם בין לבין, יש לך הפסקה של דקה בין כל שני גיימים, ושתי דקות בין המערכות, יש לך זמן לחשוב עם עצמך רגע - מה עובד? מה לא עובד? מה אני צריך לשפר? איך אני יכול להשתפר? וכמובן בין משחקים, הייתי רואה את המשחקים יחד עם המאמן שלי, והיינו מוצאים ממש נקודות לתחקיר, מה לעשות בפעם הבאה נגד היריב הזה, או באופן כללי במשחק, או לפני המשחק. אז אני חושב שאם יש דברים שהם מתחברים לעולם הקודם שלי, לצורך העניין, ואחרי זה הלכו גם… אגב, גם לשיקום, אותו דבר. זאת אומרת, גם בשיקום אתה… שיקום זה עבודה סיזיפית ונוראית וקשה, של לנסות לשפר את הגוף, ובאיזשהו שלב ההתקדמות שלך היא כל כך, כל כך, כל כך קטנה, ואתה עדיין חייב להמשיך לדחוף קדימה, זה גם עניין של מאיפה אתה מביא את המוטיבציה, ולהבין שזה גם בסדר שאין לך מוטיבציה לפעמים, וזה בסדר להיות למטה, ולהיות עצובים. אני חושב באופן כללי, עכשיו המדינה שלנו, אנחנו, אין שחור ולבן. הכול מורכב, הכול אפור, אין שמח בלי עצוב, אין, אין.

שרון: הדרך מהשיקום להיות ספורטאי, או בכלל לחזור לשגרה, היא ארוכה מאוד. היא מתחילה במשימות פשוטות, כמו ללבוש חולצה לבד, או להתקלח, ובסוף, כך מקווים, לעצמאות כמה שניתן. אילו נקודות שבר יש במהלך השיקום? האם יש סקאוטרים של הוועד האולימפי, ממש בשיקום בבית החולים? מחיצת הספורט הפראלימפי נהיה מקצועני ורציני, ממש כמו הספורט האולימפי. אולי אפילו יותר.

כבר ממשיכים עם זה, בינתיים אנחנו מזמינים אתכם להיכנס לעמוד שלנו ביוטיוב, ספוטיפיי, ואפל פודקאסט, ללחוץ על מעקב או follow, ולדרג אותנו חמישה כוכבים.

[חסות]

בוא נחזור לנקודת השיקום, וננסה להבין איך משיקום מגיעים להיות ספורטאים. אתה מבקר עכשיו, לא מעט, לפחות בחודשים האלה, כשאני ככה מדי פעם ראיתי אותך, ואתה עסקת בלתת מוטיבציה וכוח לאנשים שנמצאים בשיקום. מה הנקודה, בוא נגיד, הכי שבירה שיש, במהלך השיקום, שאליה אתה מגיע, ואותה אתה מנסה ככה לחזק, כשאתה פוגש אותם, את הפצועים החדשים?

נועם: אז, וואי, שאלה קשה. קודם כל, כל אחד ואת יודעת, וסיפור הפציעה שלו, סוג הפציעה שלו, התמיכה שלו ואני חושב השלב שהוא נמצא בשיקום, כי אתה בא לבקר מישהו, יכול להיות שהוא ממש פצוע טרי יחסית, והוא עוד לא בכלל מעכל מה קרה לו ומה יהיה והכל, ויש חבר'ה שנמצאים כבר תקופה ארוכה, וזה גם עניין של שיקום מנטלי, ואתה רואה איפה הם נמצאים ב… יש ממש שלבים שאתה עובר במהלך השיקום. יש שלב של הכחשה, שאתה חושב שתחזור לחיים שלך, תחזור לעשות הכל, יש חבר'ה שנפצעו בצורה מאוד מאוד קשה, שבטוחים ששבוע הבא הם חוזרים לצוות שלהם בעזה, וכשאתה מגיע אתה צריך קודם כל לנסות להבין טיפה רגע, לגשש רק ממש מהאינטואיציה הראשונית ומהשני משפטים הראשונים, רגע לראות איפה נמצא הבן אדם השני. קשה לבוא ולזרוק קלישאות לבן אדם שבכלל נמצא במקום של "אני חוזר לחיים שלי", זה לא רלוונטי, באופן כללי אני לא מאמין בקלישאות, זה…

שרון: מה אתה אומר להם?

נועם: אני בעיקר מנסה לדבר איתם רגיל. תכל'ס, לא א… אין לי איזה משפטים מפוצצים או דברים כאלה. זה גם הרבה שיחה ששואלים אותי כל מיני דברים, כי אתה… שוב מה שאמרתי…

שרון: מה הם שואלים אותך?

נועם: הכי קשה זה חוסר ודאות, אז הם שואלים אותך לגבי התהליך שלך כדי להבין גם מה קבועי הזמן בגדול, שלקח לך לצאת מבית חולים, שלקח לך לחזור לעמוד על הרגליים, ללכת, לחזור לעשות ספורט. אז אני אומר, הדברים האלה שוב, כל אחד וסיפור הפציעה שלו. אני מבקר חבר'ה נגיד שהם גם קטועים, שלי אין קטיעה, אבל יש חבר'ה שהם קטועים שזה סוג שיקום אחד, יש חבר'ה שהם נפגעי חוט שדרה ונפגעי ראש, זה יותר הנישה שאני חוויתי. אני יודע שמהסיפור שלי אני יכול לעזור שם. אבל אני משתדל לתת טיפים בעיקר מהניסיון שלי ומהניסיון של המשפחה שלי, כי בסוף המשפחה תומכת, ואני חייב להגיד עם התמיכה של עם ישראל בכלל, בכל השנה האחרונה לגבי כל מה שקשור לחבר'ה שנפצעו ולחזק אותם ולהגיע לתמוך, זה באמת תמיכה מדהימה.

שרון: מגיעים לדבר…?

נועם: בחדשות אנחנו בעיקר שומעים על מה שמפריד בינינו ומה שזה וצעקות וריבים וגושים וכאלה. גם בצבא וגם בבית חולים בשיקום אתה רואה את כל הדברים שמחברים בינינו. ואני באמת חושב שאנחנו בכלל בתקופה הקרובה צריכים להתרכז יותר בזה.

שרון: בשיקום כבר מדברים, נניח, כשמדברים איתך מדברים כבר על אפשרות של להיות ספורטאי פראלימפי? חלק מהפצועים אומרים…

נועם: יש כבר חבר'ה…

שרון: כן?

נועם: כן, שממש מכוונים, קודם כל, רוצים לחזור לעשות ספורט, אבל הם כבר מתנסים בכל מיני סוגי ספורט, ולשמחתי, יש גם…

שרון: מה, יש איתור טאלנטים? יש סקאוטרים בשיקום?

נועם: אין סקאוטרים בשיקום, אבל מגיעים החבר'ה מהוועד הפראלימפי.

שרון: באמת? הם מגיעים לשם כבר?

נועם: לא כדי לאתר אותם, אבל בעיקר כדי להציע, ולאפשר ולהגיד איזה סוגים של ספורט יש היום, ולראות מה סוג המגבלה, והאם אתה יכול בכלל להתנסות בזה. ונפתחות קבוצות, גם בבתי הלוחם, וגם ממש בשיקום. קבוצות…

שרון: זה מדהים, כי זה מושך אותם למעלה, ברגע שיש איזה משהו, יעד.

נועם: את יודעת מה, זה גם כיף לעשות ספורט קבוצתי ביחד, במיוחד שיש חבר'ה עם סוג פציעה דומה לשלך. ובכלל, הלהיות ביחד בשלב הזה, וגם להתקדם ביחד, גם עם השיקום שלך, אבל גם עם ה… שוב, כשאתה חוזר לעשות ספורט, אתה בעצם חוזר לחיים שלך קצת.

שרון: הספורט הוא מרכיב מרכזי בשיקום.

נועם: שלי, בשיקום שלי, זה היה מרכיב מאוד מאוד מרכזי, ואני חושב שגם החבר'ה שמגיעים היום, הם חבר'ה מאוד מאוד ספורטיביים, זה לא… כשאני התגייסתי כולם היו שחיפים, היום כולם מגיעים, כולם סוסים. אני הולך לבקר את החבר'ה שנפצעו בכלל, אני אומר להם, מה זה? מה זה האריות האלה? מה זה כולם?

שרון: לוחמים. הרבה מהם היו לוחמים.

נועם: נכון. ממש. נכון. ואגב, הם עדיין לוחמים. ואמרנו, המלחמה שלהם ממשיכה, אבל זה כיף לי לראות מהצד את הדרייב הזה שיש להם, גם לחזור לספורט, גם לחזור לחיים, ואני חושב שההסתכלות במלחמה הזאת היא שונה מההסתכלות במלחמות הקודמות, אני חושב. גם האווירה בבית החולים היא קצת שונה ממה שאני זוכר, נגיד, בתקופת השיקום שלי.

שרון: היא יותר משועשעת, מפודחת.

נועם: קודם כל, יש הרבה חבר'ה, שזה מצד אחד מצער שיש הרבה פצועים והכל, מצד שני זה כן, בואי נגיד, תורם להווי. יש שם הרבה חברויות.

שרון: מה, יש הומור שחור?

נועם: יש מלא הומור שחור, מלא, כן, כן. גם, שוב, גם בתוך מחלקה אחת יש לך כמה סוגים של פציעות, אז מי שהוא קטוע רגל מתחת לברך, לעומת שמישהו קטוע שתי רגליים, אז אחד יכול לצחוק עליו ולהגיד לו, כאילו, קח אקמול ואל תתפוס מיטה פה. חבל על ה…

שרון: [צוחקת] קטן עליך.

נועם: חבל על הצוות פה שמבזבז עליך זמן. אז יש גם הומור שחור, זה גם כלי להתמודדות, בטח אחרי כמה זמן. בהתחלה אתה עוד קשה להתבדח על זה, אבל אחרי זה, זה משהו שמגיע עם הזמן.

שרון: לי זה נשמע מסלול מאוד קצר. ארבע שנים אחרי הפציעה כבר אתה עם הישג, ניצחת בתחרות בטניס, כלומר, לי זה נשמע יחסית מסלול קצר.

נועם: זה הייתה תחרות קטנה, ואחריה זה התחיל להתפתח, אבל לאולימפיאדה טסתי שש שנים אחרי הפציעה, שזה גם נחשב יחסית קצר, אבל…

שרון: זה גם מטורף, תשמע, זאת דרך, הרי אנחנו מדברים על עצם ההטמעה של המצב שלך, ואחר כך שיקום, ואחר כך פיזית והתכוננות לאולימפיאדה, וזה הישג מטורף. אבל יש בדרך איזה רגע שאתה אומר, של שבר, שאתה אומר, "מה עשיתי לעצמי? גדול עליי כל הלחץ הזה".

נועם: לא היה רגע כזה. אני כן יכול להגיד שבדרך לאולימפיאדה ידעתי שאני הולך לפרוש אחרי האולימפיאדה.

שרון: למה?

נועם: כי זה לא אורח החיים שאני רוצה לעצמי. גם אני בשיקום החלטתי שאני לא, אני הולך לחיות חיים טובים, ואני לא מתכוון לסבול יותר אם יש משהו שתלוי בי. ואני לא אומר שהחיים כספורטאי הם סבל, אבל הם כן דורשים באמת הרבה ויתורים, ומחויבות מאוד מאוד גבוהה, וכמו שאמרת, זה משהו שבעיניי אני יכולתי לעשות במשך כמה שנים, אבל בעיניי חבר'ה שעושים כמה סבבים אולימפיים, אני גם מעריץ אותם, וגם מזעזעים אותי. [שרון צוחקת] כאילו, לא, זה מדהים. זה מדהים בעיניי.

שרון: אתה היית צריך לכבוש, היית צריך לכבוש, לסמן את היעד?

נועם: לא, ממש לא.

שרון: ועכשיו אתה רוצה… לא?

נועם: ממש לא לכבוש, ממש לא לסמן את היעד. זו הייתה מטרה להגיע לאולימפיאדה, ולעשות שם את המקסימום. אני שונא להתחרט. אני שונא להגיד - "וואי, חבל שלא עשיתי ככה, איך לא עשיתי זה, למה לא נתתי יותר, למה לא זה?" אז בשנה וחצי שלפני האולימפיאדה לא פספסתי אימון אחד. אימון אחד. אין חולה, אין לו מרגיש טוב, אין לא בא לי, אין שתיתי אתמול. אני הגעתי לאולימפיאדה וידעתי שבאמת נתתי את ה-100% שלי, ועכשיו יש הרבה דברים שלא תלויים בי. הגרלה, איך אני אופיע, איך היריב שלי יופיע, יש הרבה דברים שבאמת לא תלויים בך. אז עכשיו באמת בתחילת המשחקים הפראלימפיים נקווה שהחבר'ה ידעו להתעלות על עצמם, כמו החבר'ה הספורטאים האולימפיים, שבאמת, היה מטורף, אני נסעתי…

שרון: אז בעל ההישג האחרון שלהם היה תשע מדליות, אז זאת אומרת, אנחנו רק יכולים לעלות, אני מקווה מזה. אני לא מדברת על השבע באולימפיאדה, אני מדברת על הפראלימפי.

נועם: כן.

שרון: אתה מדבר על ההתייחסות לספורט הפראלימפי, על התייחסות מאוד מאוד רצינית. אנחנו מתייחסים לזה די בדומה לאיך שמתייחסים בשנים האחרונות לספורטאים האולימפיים, כלומר, אנחנו מדברים על צוות שמנהל את זה בצורה מאוד הדוקה, שיש א… שמכינים את הנבחרת באולימפיאדה לאולימפיאדה, זה באמת מנוהל באותה צורה, באותה רצינות?

נועם: אז כן, מבחינת ה… גם מבחינת הצוות וגם מבחינת המשאבים שמוקצים מטעם הוועד הפראלימפי והיחידה לספורט הישגי ו-וינגייט, אז זה הרבה הרבה יותר מקצועי ממה שהיה ב… בוא נגיד לפני 20 שנה, לפני אפילו 16 שנה. אז זה גם מנוהל בצורה הרבה הרבה יותר מקיפה ומקצועית. אני כן יכול להגיד שאני הייתי שמח שתהיה יותר חשיפה למשחקים הפראלימפיים, לפחות כמו שהייתה למשחקים האולימפיים, כי אנחנו יש לנו גם את הבדיחות שלנו, מבחינתנו המשחקים האולימפיים זה החימום, [שרון צוחקת] והמשחקים הפראלימפיים זה התחרות האמיתית. בתור מישהו שלא הגיע מעולם של אנשים עם מגבלות ובעצם הגיע אליו באמצע החיים, לא נולד לתוכו, הדברים שאני ראיתי במשחקים הפראלימפיים בלונדון זה דברים מטורפים. אתה מסתובב בכפר האולימפי ואתה מסתכל, העיניים לא יכולות לשבוע מהדברים שאתה רואה ומהדברים שאנשים מסוגלים לעשות עם המגבלות שלהם, זה מטורף, ואני פשוט הסתובבתי שם בכל המתחמים והלכתי לראות כמה סוגי ספורט והכל, והייתי פשוט… הייתי בהלם, בהלם. אני שמח בשביל הספורטאים הפראלימפיים שזו האולימפיאדה הראשונה שלהם, ואני מקווה בשבילם שהם באמת יסתובבו ויראו את כל סוגי הספורט השונים, כי זה באמת מטורף. כי אנחנו לא נחשפים לזה באמת ביום-יום שלנו.

שרון: נכון, אבל יש לנו יותר הישגים כנבחרת פראלימפית לאורך השנים מאשר לנבחרת האולימפית.

נועם: כן, ללא ספק. א', אנחנו משתתפים באמת באולימפיאדה, באמת, ב"אולימפיאדת הנכים" קראו לזה פעם, או לפני זה קראו לזה משחקי סטוק מנדוויל, זה התחיל באמת באיזה חצר בית חולים שרצו באמת לחזור לעשות ספורט שם, ועם השנים אני חושב שבעולם, בעצם, עלתה המודעות לספורט הפראלימפי, ובאמת הוא נהיה הרבה הרבה יותר מקצועי מבעבר. בעבר מדינת ישראל הייתה מביאה עשרות של מדליות ב"אולימפיאדת הנכים" מה שקראו בזמנו, ועם השנים באמת הרמה של הספורט הפראלימפי עלתה בכל העולם, יש הרבה יותר מודעות, הרבה יותר חשיפה והרבה יותר ספורטאים, והרמה באמת היא מאוד מאוד גבוהה היום בכל סוגי הספורט. אז יותר קשה להביא מדליות עכשיו, אבל עדיין אני מאמין בנבחרת שלנו.

שרון: לא, אני אגיד את זה בצער רב, אבל לצערי בשנה האחרונה נוספו עוד הרבה אנשים צעירים לפוטנציאל של נבחרת פראלימפית. זה נורא כואב לחשוב על זה, אבל מצד… בגלל הפציעה שלהם, אבל מצד שני, בעניין הזה, יכול להיות שיצעידו הרבה מהם למסלול תחרותי.

נועם: ללא ספק. שוב, גם הרבה מאוד רוצים לעשות ספורט.

שרון: אני אומרת, יצעידו, וזו גם מילה מורכבת, יסלילו. כן.

נועם: יש כל מיני סיפורים שאת יודעת, שקורים בטקסים, שאנשים לא… את יודעת, עושים את זה בטעות, אבל זה פשוט מצחיק. הייתי בטקס ספורטאי השנה של הספורט הפראלימפי, וקראו למישהי לעלות לבמה שהיא הייתה ספורטאית השנה, היא מתגלגלת לבמה בכיסא גלגלים, והדי-ג'יי שם, בלי לשים לב, את השיר, I'm still standing.

שרון: אוהה…

נועם: וזה היה פשוט קורע, עכשיו, הוא לא שם לב את זה, כי זה באמת, זה אחלה שיר, רוצה לשים כזה קצב, וזה, שיקבלו אותה, והכל, שהיא מתגלגלת, ויש את השיר, I'm still standing, ברקע הכל, וזה כאילו, זה פיפי.

שרון: אבל אתה יודע מה, מצד שני, זו מטאפורה. זאת אומרת, I'm still standing, אני עדיין כאן, זה לא משנה אם זה פיזית, אבל הרוח שלי עדיין עומדת, לא?

נועם: כן, אפשר לבחור שירים אחרים שמתארים את זה גם, שלא יהיו בזה קונטרסט, פשוט.

שרון: [צוחקת] הדי-ג'יי אולי לא עשה שיעור באנגלית כל כך.

נועם: יש הרבה חבר'ה שהגיעו באמת לספורט, ולספורט תחרותי, אני כן אומר שבגלל שהרמה בעולם כל כך עלתה בספורט הפראלימפי, היום הרבה מאוד מהספורטאים שזוכים במדליות הם ספורטאים שבעצם מולדים, כלומר עם איזושהי מגבלה מולדת, וכל החיים שלהם בעצם התאמנו, ואפילו הגוף שלהם התעצב לצורת הספורט שהם עושים, או חבר'ה שנפצעו בגיל יחסית צעיר, אז יהיה יותר קשה להגיע להישגים תחרותיים בספורט הפראלימפי, לחבר'ה שנכנסו מאוחר יחסית לעולם האנשים עם המגבלות בספורט הפראלימפי, אבל אני מאמין בחבר'ה האלה, הם…

שרון: אתה מאמין בהם? דרך אגב, השנה הזו נבחרת כמעט מאוזנת מגדרית, שזה דבר מדהים, ובכלל, באולימפיאדה גם ה… באולימפיאדה שקדמה, גם אנחנו רואים דגש מאוד על שוויון מגדרי, זה כבר הישג טוב. אני רוצה לשאול אותך רק על המימד הנפשי, כי חלק מהאנשים האלה, אנחנו רואים את מה שהם סוחבים, את הפציעה ואת המוגבלות, אבל רבים מהם גם סובלים מאיזושהי פגיעה נפשית, PTSD, חלקם סובלים רק מזה. עד כמה זה נוכח כשצריך להיות ספורטאי פראלימפי? עד כמה הנושא הזה צריך להיות מטופל, או שלהפך, הספורט מטפל בפוסט-טראומה?

נועם: אההה… אז אני אגיד שאני חושב שבאופן כללי, מדינת ישראל, יש פה הרבה חבר'ה עם פוסט-טראומה, עם ובלי קשר לאם הם נפצעו פיזית או לא, ואני חושב שעוד לא התחלנו בכלל לגעת בזה, להתעסק בזה מספיק. היום אני יודע שכמות המטפלים לא מספיקה לכמות הטיפולים שצריכים, וזה הולך להגיע באמת… מישהו אמר שהולך להגיע צונאמי של חבר'ה עם באמת עם פוסט-טראומה. אני כן שמח שהדבר הזה יותר במודעות היום, וגם בבתי החולים היום שמים על זה דגש, עם החבר'ה שנפצעו, במיוחד החבר'ה עם הסיפורים… האמת שלכולם יש סיפורים מטורפים וקשים, אז שמים על זה הרבה יותר משקל מפעם.

לגבי הנוכחות של פוסט-טראומה והתקפים, התקפי חרדה וכל מיני סממנים של טראומה ופוסט-טראומה, כמה זה נוכח בספורט האולימפי או הפראלימפי, שאלה טובה. אני לא יודע להגיד לך, אני כן יכול להגיד שספורט באופן כללי זה דבר שהוא גם מרפא, גם את הגוף אבל גם את הנפש, אבל זה לא מספיק.

שרון: נועם, תשאיר אותי עם איזה מבט שלך על המצב, ככה לקראת סיום.

נועם: המצב במדינה? המצב במשחקים הפאראלימפיים?

שרון: אצלנו זה מתחבר, וגם אמרת את זה קודם, שזו שנה מיוחדת.

נועם: כן, זו שנה מיוחדת, ושוב, אנחנו עכשיו באמת בעיצומם של המשחקים הפראלימפיים, שלחנו משלחת קטנה יחסית, 27 ספורטאים וספורטאיות, עדיין נקווה ללפחות אותה כמות מדליות כמו במשחקים האולימפיים, ואולי אפילו כמו במשחקים הפראלימפיים הקודמים. ואני חושב שבמיוחד בתקופה הזאת, כמו שהרבה אנשים במדינה ראו את המשחקים האולימפיים, וזה נתן להם כוח ותקווה, והיה הרבה מאוד עידוד. אני הייתי בפריז, הלכתי לראות, ועודדתי את החבר'ה שלנו, וראיתי, זכיתי לראות שתי מדליות כסף, גם את רז הרשקו בג'ודו וגם את ארטיום בהתעמלות קרקע.

שרון: איזה כיף. וגם במשחקים הנוכחים יש לך תוכנית לזה?

נועם: ועכשיו אני, אין לי עדיין כרטיס טיסה, אבל אני זומם לעשות איזה עקיצה, וללכת לראות לפחות את החברים שלי מהטניס, ובתקווה לראות שם גם מדליות, ואולי גם מדליית זהב. אני כן חושב שזה חשוב שבכלל, חבר'ה בארץ יראו גם את המשחקים הפראלימפיים, יעודדו את הספורטאים שלנו, זה כן קצת התנתקות מהמצב הקשה שאנחנו נמצאים פה עכשיו במדינה שלנו, אבל אני כן חושב שהספורט, גם האולימפי וגם הפראלימפי, נותן לנו איזושהי, גם התנתקות מהמצב, גם קצת תקווה, זה משהו שכן מחבר אותנו, ושוב, אני חושב שבתקופה הזאת אנחנו צריכים להתרכז יותר בדברים שבאמת מחברים אותנו, כי מספיק קשה לנו, מספיק קשה בתקופה הזאת.

שרון: הספורט זה דבר מחבר.

נועם: זה דבר מחבר. אגב, בזמן שאתה מתחרה, למעט באמת מקרים בודדים וחריגים שתמיד מתוקשרים בצורה מאוד מאוד רחבה, הספורט זה באמת, זה קלישאה להגיד, אבל זה באמת שפה בין-לאומית, וכולם אוהבים לדבר אותה, כולם אוהבים להתחרות, אתה שם את זה בצד, יש הרבה מאוד פרגון בין הספורטאים, גם בין מדינות שהן לא חברות ביום-יום, ואני חושב שהתקופה הזאתי, כשאנחנו באמת בפיק של הספורט העולמי, אולימפיאדה, המשחקים האולימפיים ועכשיו המשחקים הפראלימפיים, אז בקשה שלי - תראו גם את החבר'ה של הספורט הפראלימפי, תעודדו אותם, תפרגנו להם.

שרון: נועם גרשוני, תודה רבה לך.

נועם: תודה לך.

שרון: ועד כאן "הכותרת" להפעם. אם עדיין לא נרשמתם לעקוב אחרינו באפל, ספוטיפיי או יוטיוב, כדאי לכם. אתם מוזמנים לדרג אותנו חמישה כוכבים, ולהגיב לנו האם אתם צופים במשחקים הפאראלימפיים.

את "הכותרת" אפשר למצוא גם באתר ynet, או באפליקציה בנייד או ברכב, ואם כבר הזכרנו את המשבר הנפשי, אתם מוזמנים להאזין לפרק נוסף שלנו, שצלל לנושא הזה, חפשו את הפרק - "צלקת נפשית, האם ישראל מתמודדת עם פוסט-טראומה לאומית?"

תחקיר, הפקה ועריכה - עדן דוידוב וגיא סאלם.

אני שרון כידון, שמרו על עצמכם.

[מוזיקת רקע]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה