תקציר: מהדורות החירום ממשיכות והפעם עם הפסיכולוג וחובב הסטנדאפ עמוס פריבס
לחלק א׳ של הפרק לחצו כאן
חלק ב׳ של הפרק (מתחיל מדקה 58):
דור: אני רוצה לשמוע הודעה, ביקשתי ממאזינים לשלוח לנו הודעות.
עמוס: רגע, אנחנו משדרים בלייב? לא הבנתי.
דור: לא, אנחנו לא בלייב.
עמוס: אה, אוקיי.
דור: אני פשוט אומר שביקשנו ממאזינים לשלוח לנו הודעות.
עמוס: על הפודקאסט הקודם, אבל? מה הם ישאלו…
דור: לא, הקלטות. אמרנו שאתה מגיע ולשמוע הקלטות.
עמוס: אין בעיה
דור: קיבלנו הודעה אחת.
עמוס: זה סטטיסטיקה די מעליבה.
דור: כנראה שזה לא הפורמט האהוב עליהם, אבל אנחנו נשמיע אותה, אני פותח פה את האינבוקס של האינסטגרם.
עמוס: סליחה, לא מסתירים את זה בתקשורת? לא אומרים כאילו, "יש לנו פה הודעה ממאזינה", לא אומרים שכאילו זה כל ההודעות שיש.
דור: כן, אבל עכשיו חשבתי זה יהיה מצחיק להגיד שקיבלתי רק הודעה אחת.
עמוס: האמת שזה מצחיק.
דור: אתה מבין? זה self- deprecating [ביטול עצמי]
עמוס: נכון.
דור: אני פותח פה את האינבוקס, אגב, ואני...
עמוס: אבל זה גם deprecating גם עליי.
דור: אתה יכול לקחת את זה לשם, אבל זה לא נראה לי זה.
עמוס: טוב, בסדר.
דור: רק להגיד, זה קיבלתי עכשיו מרווית נוטניק לייק צוחק. אז סתם שיהיה לכם ככה...
עמוס: מה זאת אומרת לייק צוחק, אבל לא על הפודקאסט הזה, על משהו אחר.
דור: לא, לא, משהו אחר שעלה.
עמוס: אוקיי, בסדר.
דור: בואו נשמע את ההודעה ששלחה לנו אדווה. אדווה, בבקשה.
אדווה: היי, אז אני גרה בחו"ל, ובאופן טבעי הסביבה שלי מורכבת בעיקר מלא ישראלים. הרבה מהחברים שלי וחברים של חברים שלי, ואני כזה נחשפת להרבה תוכן ש… חברים אולי יותר רחוקים, אבל עדיין משתפים עם הרבה עמדות פוליטיות, ולאנשים שהם כזה קצת חברים שלי ומכירים אותי, ומשתפים תכנים פוליטיים, בלי אפילו לשאול אותי נגיד מה שלומי, ואם המשפחה שלי בסדר.
ואף על פי שכזה התכנים הם לא ממש קיצוניים, זה ממש, ממש מעליב אותי ומעצבן אותי, וממש נותן תחושה של כזה, סתם רוצים להביא איזושהי עמדה פוליטית, ולא באמת אכפת להם מבני אדם, כי אם היה אכפת להם אז הם היו שואלים אותי נגיד מה שלומי. זהו, אז האם זה לגיטימי, לא יודעת מה, כזה, לנתק את הקשר עם אנשים כאלה, או שאני צריכה לדבר איתם? כאילו, איך לגשת לזה?
דור: בבקשה, אתה פסיכולוג.
עמוס: שאלה טובה.
דור: מה, אתה חושב שהגעת לפה בתור מעריץ להקת בלר?
עמוס: כן.
דור: לא. אני מצטער.
עמוס: מה אני אגיד לך?
דור: לא נעים לשמוע.
עמוס: זאת שאלה לפסיכולוג? אני לא יודע. כאילו, תראה, תראה. סליחה על ה… אני חושב שהמחויבות שלך כפסיכולוג היא… אני אגיד משהו מרגיז, אבל… הוא ירגיז את המאזינים, אבל אין ברירה אלא לעבוד ככה כפסיכולוג. אוקיי?
כשבן אדם שואל אותך שאלה, יש לו פנטזיות מסוימות לגבי התשובה. יש לו איזה פנטזיה לגבי מה הוא חושב שתענה לו. אוקיי?
והרבה פעמים כפסיכולוג מה שמעניין זה להבין מה הפנטזיה שלך לגבי התשובה.
גם אתה חושב, "טוב, עמוס בטח יענה ככה." ואז אני אגיד לך "למה חשבת שאני אענה ככה?"
ואתה תגיד "נו כי זה מה שפסיכולוגים אומרים." אז אני אגיד לך, "אה, זה פסיכולוג בשבילך."
זה מציק, זה מציק בגלל שזה בודד, אבל זה בדידות שמגדלת אותנו, זה מציק בגלל שאתה אומר, אני מדבר איתך כדי שתענה לי לשאלות, ויש פה מסר מאוד מתסכל שאומר, "אבל מה אתה רוצה?
היחיד שיכול לנות על השאלות שלך זה אתה."
וזה מכעיס וזה מעצבן, וזה כזה, "נו, יא פלצן, בשביל מה אני משלם לך." וזה כן מסר שהוא מגדל ויש בו חשיבות.
כי אתה יודע, ברור שהיא בקונפליקט, אוקיי? אדווה.
כי אם אדווה היתה, אם היו אלה אנשים שהיא לא רוצה בחיים שלה, מה היא בכלל היתה שואלת, תנתקי איתם קשר.
דור: כן.
אז היא רוצה לדבר איתם, אבל יש לה פנטזיה שהשיחה הזאת לא תלך טוב. והיא חושבת, "אם אני אדבר איתם אז אני בטוח אהיה חייבת לנתק איתם קשר, אז אולי אני אנתק איתם קשר מראש."
אבל אולי כן יש דרך לעשות את השיחה הזאת.
אז צריך לדבר איתה על זה. ומי זה האנשים האלה, ומה העמדות שהם משתפים, ולמה הם משתפים את זה? עד כמה הם מודעים לזה שהיא ישראלית? עד כמה היא מצד אחד ישראלית ביניהם? עד כמה הם מצליחים להיות איתה בקשר כי היא ישראלית, אבל לא באמת ישראלית?
אתה יודע, אני מכיר אנשים, לי בעצמי יש אנשים מחו"ל, שאני כאילו בקשר איתם וקשה לי איתם בימים האלה. אחת מהם פסיכולוגיות שאני באמת מאוד אוהב, שגרה בחו"ל.
חברה שלי… לא יודע אם חברה קרובה, אבל חברה אמיתית. כאילו, יש בינינו איזו חיבה אותנטית, שהייתה בישראל, ואני מתכתב איתה, והיא כותבת לי כל מיני דברים, כמו, "אני מבינה את העמדה שלך, אבל זה מין חד צדדיות ש… אני דווקא יכולה לראות", כאילו יש לה איזו עמדה שבגלל שהיא לא בתוך זה, היא יכולה לראות איזו פרספקטיבה שלי אין.
דור: כן.
עמוס: אתה יודע, שזו עמדה שאני יכול להבין אותה, אבל היא מאוד מרגיזה אותי.
דור: כן.
עמוס: אז אתה יודע, לא יודע, אם אתה שואל פסיכולוג, אז אין לזה תשובה. זה מצב מאוד קשה להיות בו.
דור: כן.
עמוס: וכמו כל דבר פסיכולוגי, אני מניח שזה מעיר כל מיני פצעים שגם ככה יש לה, שמצד אחד, היא מרגישה שם יותר בבית מבישראל, והיא אוהבת לחיות שם, והיא מרגישה שזה הבית שלה. אבל הנה, ברגעים כאלה, פתאום היא מרגישה שזה לא הבית שלה. ושזה קונפליקט בין הבית שהיא עזבה, לבית שהיא בנתה לעצמה. וסורי, כן, אוקיי, צריך לדבר על זה. סליחה שאני לא...
דור: לא, זה ממש, קודם כל
עמוס: שאני לא… נו, איך קוראים לה? פתאום… לא גליה, רזייה.
דור: ורדה רזיאל ז'קונט?
עמוס: ורדה, ואני לא אומר "תזרקי אותם!"
דור: כן.
עמוס: "תגידי לגויים האלה שילכו להזדיין!"
דור: לא, זה מאוד מעניין מה שאתה אומר, כי אני חושב שזה קצת...
עמוס: מה לעשות? זה החיים האמיתיים.
דור: אני חושב שזה קצת מה שקורה לי איתך בפרק הזה בפודקאסט.
עמוס: שמה?
דור: שאני עושה לך עכשיו טריק של פסיכולוג, שאני מביא אותך בכובע של הפסיכולוג, ואני רוצה כזה שתגיד, "נו, אז תנשמו, תספרו עוד חמש ותנשמו".
עמוס: כן.
דור: "ותחושו את הסביבה ותעשו ככה"
עמוס: קרקוע. אבל יש, אני אתן לך ככה למי שרוצה. יש פשוט אנשים יותר טובים בזה ממני.
דור: בסדר, אבל...
עמוס: זה עוזר לפעמים.
דור: ברור שכן, אני לא אומר שזה. אבל בתפיסה שלך, לפי מה שאני שומע ממך כלפי מה זה פסיכולוג, זה לא עכשיו להגיד אחת-שתיים.
עמוס: לא.
דור: זה להכיר, לשבת, לשמוע, ואולי לא להגיד מה לעשות, אולי לגרום לך לגלות מה לעשות.
עמוס: זה להיות בקשר, זה לפעמים כן להגיד מה לעשות, אבל זה להגיד מה לעשות מעמדה של סוג של לחלוק את הדבר.
יש ידע פסיכולוגי.
תראה, המחקר שאמרתי על מערכת העצבים, שאומר שאם מסלול אחד נפגע, דברים אחרים, יש עוד מחקר על מערכת העצבים, ויש פסיכולוגים שיש להם המון המון כלים, ויש אנשים שמאוד טובים בזה, ולבוא לילד ששמע טיל והוא כאילו כולו מעורער, ולעשות מין תרגילים ולעשות ריפריימינג, יש טכניקות פסיכולוגיות שבעצם אומרות, איך, הרי בסוף אנחנו מקודדים את המציאות בתור טקסט, אז איך לערוך את הטקסט הזה בצורה שהוא יקודד.
אני פשוט, א' זה לא סוג העבודה שלי, וב' אני מרגיש שכשיש קשר, כשיש מערכת יחסים לעבוד בתוכה, אז יש דברים יותר טובים אפילו להציע.
אבל נגיד מישהי כמו אדווה, שזה הרבה בעיות של מטופלים, מה שרציתי להגיד לך, אתה זוכר בהתחלה על זה שזה כבר ה… כאילו השכבה השנייה, שהשכבה הראשונה היא הפחד מהמלחמה עצמה, ואז כל הטכניקות האלה עובדות, והשכבה השנייה היא האופן שבו המלחמה לוחצת על נקודות האישיות שלנו.
דור: כן.
עמוס: זה זה, אוקיי?
דור: זה ממש לחיצה.
עמוס: בדיוק. כי היא גם ככה חיה בחו"ל, והיא גם ככה חצי זרה, חצי שייכת, והיא גם ככה עם רגל פה, רגל שם, אתה יודע מה, אולי אפילו תשע עשיריות רגל שם ועשירית רגל פה.
ופתאום מרגישה את העשירית רגל פה.
ובעצם זה פותח את הפצע שהיא שייכת ולא שייכת לשם ולפה.
וזה הדיבור, ומול דברים כאלה, אין טכניקות נשימות. מה תגיד לה? תנשמי? מה תעשה לה? ריפריימינג של מה שקרה? עכשיו, אתה יכול להגיד לה, את מה שאני אומר לעצמי על טוטנהאם, ומה שדיברנו בהתחלה, "תשמעי, מבחינתם זה לא ככה, מבחינתם זה זמביה, אולי הם אפילו לא רואים אותך כישראלית כבר וזה." אבל היא תגיד לך "בסדר, אבל אני מרגישה כאילו שהם לא רואים, מה זה משנה, אז הם לא רואים אותי, אז זה גם מפריע לי להיות חברה שלהם."
דור: כן.
עמוס: ובתוך הדבר הזה, אפשר רק לדבר איתה על החיים שלה, ולעזור לה למצוא תשובות לשאלות שלה יחד.
אני לא מהפסיכולוגים האלה ששותקים ואומרים, עושים עם הראש, "זה נשמע קשה". הייתי מדבר איתה, אבל אי אפשר… הייתי מדבר איתה ואומר לה מה דעתי על כל מיני דברים שהיא אומרת, אבל אני לא יכול להגיד לה מה לעשות.
דור: מעניין.
עמוס: תלכי לג'וש או לפרנג'ווי או באיזה מדינה שלא נמצאת.
דור: כן.
עמוס: ותגידי לו כאילו, [באנגלית] "אני מישראל והמשפחה שלי היא…"
דור: כן.
עמוס: לא יודע.
דור: אני כן יכול להגיד, למרות שאני לא איש המקצוע בשיחה הזאת, שפשוט שמעתי את הסיפור הזה אולי 10 פעמים השבוע. כאילו, זה קורה.
עמוס: הזרות, הזרות של אנשים שחיים, הזרות... זה קרה לי עם החברה שלי, אני אומר לך.
דור: כן.
עמוס: הזרות מול האנשים בחו"ל, היא אומרת לי, תקשיב, היא אומרת לי משפט של "בגלל שאתה בפנים, אתה לא רואה [באנגלית] שני צדדים" כזה, אנגליה, היא כותבת יפה, ואני כזה "בת אלף", ואז אני אומר, "די, תרגיע, זה הגיוני מה שהיא אומרת".
דור: זה מה שאני אמרתי לך גם קודם
עמוס: אז אני לא רוצה לדבר איתה
דור: שאני ראיתי יותר מדי סרטוני הסברה, ובאיזו שלב אני כזה נהיה כזה "כן, אבל תכלס גם מלא מתים בעזה, זה נורא עצוב", ואז אתה קצת נכנס לאיזה בלגן כזה עם עצמך, ואולי אני פשוט מעודד את ה...
זאת אומרת, עכשיו אני גם חושב איך אני זה, איך אני נשמע, אבל...
עמוס: זה בעיה רגשית, זה בעיה רגשית. זה בעיה רגשית קשה.
עמוס: אתה יודע מה
דור: אנחנו גם לא ערוכים לדבר על זה.
עמוס: גם יכול להיות שהיא צודקת. גם יכול להיות שהיא צודקת, וואלה, אני יושב, אני כולי שקוע בסרטונים מהדרום, יש את הפיצוץ הזה בבית החולים, ואני אומר, אה, יכול להיות שיש לה פרספקטיבה יותר חומלת, ואולי אפילו יותר אמיתית על הדבר הזה, אבל לי מאוד קשה לתקשר עם זה כרגע.
דור: אתה יודע מה עוד דופק אותי?
עמוס: חוץ מהשואה.
דור: חוץ, לא.
עמוס: סתם, כי אמרת קודם. זה רפרנס.
דור: הדיבור הזה, הדיבור הזה על כאילו כל אחד מנסה להוכיח שהצד שלו הוא הצד היותר מוסרי.
עמוס: הצד שלו יותר, זה יותר חלש, זה מה שמצחיק.
דור: יותר חלש או יותר מוסרי.
עמוס: יש איזה, זה הכי מצחיק, זה, אתה יודע, הכי מגוחך פה, זה הקטע שזה המזרח התיכון, באמת, זה כאילו… לאדי מרפי, יש קטע כזה, שהוא מדבר על ערס, מעיד, בבית משפט, בגסות, שאומר [מדבר אנגלית- לא ברור מה אומר] לא משנה, אני לא אעשה את זה.
דור: אוקיי, אני לא זוכר את זה.
עמוס: אבל כאילו, כאילו זה מצחיק. אנחנו והחמאס מנהלים שיח מזרח תיכוני.
דור: כן.
עמוס: אנחנו כזה, החמאס כזה "אנחנו נשרף את כל היהודים, ואנחנו אריות", ובישראל אנחנו אומרים "אתם עשיתם טעות ואנחנו נכתוש אתכם" כאילו, יש איזה שיח ערסים כזה שהוא מתנהל בינינו, ואז כלפי הבן לאומי זה כזה, "פוצצו לנו בית חולים". כאילו, יש איזה שיח, זה מין איזה שיח, כי התקשורת הלאומית כל כך מטומטמת ופבלובית, שהיא פשוט באופן אוטומטי תומכת בחלש, אז יש איזה ניסיון כל הזמן ליחצן חולשה באיזושהי צורה מוזרה. זה הכול כל כך לא אותנטי.
דור: כן, זה סוג של, אני חושב שלמה שהליברלים מאוד, מאוד תומכים בזה, כי הם רוצים לתמוך בחלש, הם תומכים בזכויות גייז, בזכויות נשים, והם רוצים...
עמוס: ברור שהתמיכה בעולם בפלסטינים היא לא מבוססת על שום דבר, חוץ מאיזושהי תפיסה מאוד שטחית, כאילו הם החלשים. וגם על איזו אשמה, כי כאילו, כי ישראל נתפסת קולוניאליסטית, אז כל האשמה המטופשת שלהם, הקולוניאליזם, שהוא לא קשור למה שאנחנו עושים פה, אבל הדבר המצחיק זה שבאמת, זה מה שנורא כל כך, אף שיח הוא לא אותנטי.
כאילו, השיח המלחמתי הישראלי הוא שיח אלים ומצומצם, שאתה כזה, "נו באמת", וגם השיח המתקרבן, הפלסטינאי, גם הוא מגוחך, לא יודע איך להסביר...
דור: לא, אני מתכוון...
עמוס: הכל מגוחך.
דור: אני מתכוון שכל הניסיון הזה להיראות יותר מוסרי בזמן שכולם משתמשים בנשקים אחד כלפי השני
עמוס: בדיוק.
דור: ובאיזשהו מקום, אתה קצת קורא ואתה אומר, זה נורא מטורף.
עמוס: זה גם, מה עם, סליחה, מה עם, אני לא יודע, אולי זה האלכוהול מדבר, כי אני כבר שתיתי פה יותר מדי.
דור: אני לא רציתי לגלות.
עמוס: לא, כן, מה, אני יכול לגלות, שבאתי מהקליניקה ואמרתי, מה יהיה עם הפודקאסט עכשיו?
קולי בקבוצות תמיכה, אז קניתי מן בקבוק וודקה בתחנת דלק, אבל אני כאילו...
דור: תחשבו אם הפסיכולוג שלכם עשה את זה לפני הפגישה הבאה.
עמוס: אחרי, עשיתי אחרי, חצוף, אחרי שגמרתי לטפל.
דור: סתם, סתם
עמוס: לא משלמים לי פה. איפה שלא משלמים לי, אני יכול לבוא שיכור, זה האטיטיוד [גישה] שלי.
דור: כן.
עמוס: אז כאילו… על מה דיברנו? סתם, על… באמת אני כאילו, לא יודע כבר, לא יודע, כל ה...
השיח המטורף הזה משפיל גברים מאוד. מה שרציתי להגיד עלינו, הכי צחיק זה כזה, נשים וילדים, זה כאילו להרוג גברים זה בסדר גמור.
דור: זה גם היה לי...
עמוס: אתה אומר, "סליחה, סליחה, מה אני, מה אני, תראה אותו, תראה איזה ילד טוב הוא.
מה אני…"
דור: אז ראינו הרבה נשים חזקות במלחמה, לא?
עמוס: כן, לא, כולם כזה, להרוג נשים וילדים, נשים וילדים, נשים וילדים, אתה אומר כאילו, אוקיי, ומה איתנו?
כאילו, אני ואתה, תבין שהם החמאס הורג אותנו, הם כזה יגידו, "מה אתם רוצים?"
וכולם כזה, "פייר אינאף, פייר אינאף" [צודקים, צודקים]
אם נופל פה עכשיו טיל, עכשיו, במרחב המוגן שאין לך פה, יגידו, "בסדר, נו, מה, בסדר, שני גברים" כאילו…
דור: אוי ואבוי
עמוס: מה נגיד? כאילו...
דור: אין ספק ש...
עמוס: אנחנו לא יכולים להילחם.
דור: אין ספק שהזווית החשובה כרגע על המצב זה זכויות גברים. זה מה שחשוב ש...
עמוס: אני וגבריאל בוקובזה עושים עכשיו ערב.
דור: הפסיכולוג השני שהיה בפודקאסט.
עמוס: הוא היה פה?
דור: בהתחלה ממש.
עמוס: אה, יפה.
דור: כן.
עמוס: מה אמר? סתם
דור: מה אמר?
עמוס: תסתכל מה הוא אמר.
דור: אני לא זוכר כלום, זה היה לפני איזה שלוש שנים, אני חושב דיברתי איתו על גבריות ועל...
עמוס: כן, נו.
דור: כמה אני מרגיש גבר, כמה אני לא מרגיש גבר.
עמוס: כמה אתה מרגיש גבר?
דור: אני לא יודע מה רציתי. כמה אני מרגיש גבר?
עמוס: דיברת איתו על השואה? סתם.
דור: לא, אני לא דיברתי איתו על השואה.
עמוס: הוא שמע שאתה לא רואה כדורגל, הוא טיפל בזה? סתם.
דור: לא, נראה לי שהוא דווקא… אני לא חושב שדיברתי איתו על השואה, אני חושב שדיברתי איתו על מרגיש גבר, לא מרגיש גבר, כל הדברים כאלה שבהתחלה של הפודקאסט עשיתי וזה. אבל...
עמוס: מעניין.
דור: אני רציתי להגיד לך בכלל בהתחלה, אני שכחתי שזה לא קשור לכל הדברים ההארדקור שאנחנו נדבר, אתה צריך להגיד אזהרת טריגר בהתחלה.
עמוס: מה אזהרת טריגר?
דור: אני אעשה אזהרת טריגר בהתחלה אני אוסיף אח"כ
עמוס: לא, על מה אבל?
דור: על כל הדברים? לא?
עמוס: לא בטוח
דור: טוב, אני לא אוסיף אזהרת טריגר.
עמוס: לא, רגע, שנייה. תקשיב, קודם כול אני לא רוצה לשרוף אותך בקהל ה...
דור: לא, אין מה לשרוף אף אחד, זה לא בקטע זה.
עמוס: אבל איזה אזהרת טריגר?
דור: סתם, הרגשתי שדיברנו על דברים מאוד קשים.
עמוס: מה, על המציאות האקטואלית? דיברנו על מה שקורה, על מה אתה מדבר?
דור: כן, זה לא שאנשים
עמוס: העולם הוא אזהרת טריגר
דור: נכון.
עמוס: לא דיברנו על דברים מאוד קשים.
דור: מה אתה חושב על אזהרת טריגר?
עמוס: אין לי התנגדות אליה.
דור: אין לך התנגדות.
עמוס: אני מרגיש שזה קרב אבוד מראש, אבל אין לי התנגדות אליה.
דור: כן.
דור: אני מרגיש שאזהרת טריגר, אבל באמת, זו באמת שיחה מטופשת לעשות עכשיו, אבל אני מרגיש שזה ניסיון, תראה, לכאורה, זו שאלה סוציולוגית, אבל אני מרגיש שהרבה מהשיח השמאלני החדש, אני מאוד מתחבר אליו ברמה רגשית, אבל שכלית הוא נראה לי מוזר.
כי זה כאילו לנסות להפוך את כל העולם לחדר טיפול.
ברור שבחדר הטיפול אתה נורא מנסה לתת לאדם סביבה בטוחה, וחלק מלתת לו סביבה בטוחה, אתה גם מנסה להתחשב בלא מודע שלו.
מה הכוונה?
אתה מנסה גם לייצר אווירה, שתאפשר לו לחשוף את עצמו, בלי תכנים. אבל אתה לא יכול לעשות את זה בחיים האמיתיים, כאילו, איך העולם יכול לראות ככה, איזה טריגר וורנינג זה אפשר לשים, וגם על מה, הנה, גם עכשיו, על מה אתה רוצה לשים אזהרת טריגר? על זה שדיברנו על המציאות?
אבל זאת המציאות. המציאות היא טריגר.
דור: כן.
עמוס: אי אפשר במציאות להזהיר מפני המציאות. זה כמו לשים שלט "זהירות רטוב" באמצע הים. זה רוב האזהרות טריגר, מרגישות לי ככה.
דור: כן, אני מבין מה אתה אומר, בטח בהקשר הזה.
עמוס: כן, מה תגיד?
דור: כן. אני רוצה כאילו, אנחנו צריכים לסיים, כי אני גם צריך ללכת מפה.
עמוס: ללכת הביתה, אתה לא גר פה. איפה אתה גר עכשיו?
דור: אני גר אצל גיא אדלר. מכיר אותו?
עמוס: אה, אני מכיר את גיא, הייתי, בטח שאני מכיר אותו, הייתי באיזה פודקאסט וזה. למה, אצלו יש לו ממ"ד?
דור: הייתם ביחד בפודקאסט?
עמוס: של קלאצ'קין, פעם
דור: הקלטתם, אה, הקלטתם שלושתכם?
עמוס: חצי כזה.
דור: אני צריך לשמוע את זה
עמוס: מה, תגיד רגע.
דור: כן.
עמוס: יש לו ממ"ד?.
דור: יש לו ממד
עמוס: יש לו, הוא לא חי עם חברה שלו?
דור: הוא גר עם חברה שלו, היא בהיריון. ועכשיו הצטרף אליהם
עמוס: זה כאילו, אתה, חברה שלו ואתה?
דור: כן, זה כרגע הסיטקום.
עמוס: כאילו, מה הוא אומר, זה החבר שלי?
דור: לא, היא מכירה אותי.
עמוס: אה, לא, בסדר.
עמוס: היא מכירה אותי.
עמוס: איפה אתה ישן?
דור: זה הסיטקום שאנחנו עושים.
עמוס: אתה ישן בספה כאילו, והם בממ"ד?
דור: אני ישן בממ"ד.
עמוס: אה, אתה ישן בממ"ד?
דור: חשבתי על זה…
עמוס: מה, אז יש אזעקה והם נכנסים אליך?
דור: זה עוד לא קרה בלילה, אז כאילו, חשבתי על זה שאולי הייתי צריך להגיד כאילו, בעצם כאילו, תשנו אתם בממד ואני אשן..?
עמוס: לא, למה?
דור: לא יודע.
עמוס: אין שם מיטה זוגית.
דור: לא, אין שם, נכון.
-לא, בסדר, מוציאים…
דור: לא, לא יודע, אני לא רגיל להתארח כל כך הרבה, אבל הם באמת, הם מקבלים אותי יפה ו...
עמוס: כן?
דור: כן.
עמוס: מה אתה עושה בתור, אתה עושה כלים כאילו, וזה?
דור: הבוקר עשיתי כלים.
עמוס: של כולם?
דור: כן, אבל כאילו לא נשאר כזה הרבה, אז קצת הרגשתי את זה כזה, אשם, אבל כל מיני סירי פסטה, דברים שדווקא לא קשורים לצריכה שלי, שטפתי, אני כל הזמן שואל מה להביא, הם אומרים, לא צריך.
אבל אני מנסה, אני מנסה להיות מאוד מאוד שקט, מאוד מאוד שלא ישמעו אותי, שלא יראו אותי.
עמוס: זה לא נעים. זה קיום קשה, אה?
דור: תשמע, אבל אני באמת מודה להם, כי כאילו, אני לא… אתה לא מבין.
עמוס: זה בניין מאוד לא בטוח פה, המאזינים צריכים להעריך את זה, שאני ואתה מסכנים את חיינו.
דור: תשמע, בכנות אני אגיד לך...
עמוס: לעשות את הדבר הזה. לא רציונלי, כן, אבל זה...
דור: בכנות אני אגיד לך, אני טיפה מפחד מהיום שבו יגידו שזה נגמר, ואני אחזור לישון פה, ואני כאילו מפחד, בוא'נה, אולי אני כאילו לא אצליח להרדם פה. כאילו… מפחיד אותי
עמוס: למה, כי אתה מפחד לחזור?
דור: כן, מה, דווקא הכי, זה "אה, הפסקת אש? בוא, עכשיו אני אתן לכם עוד אחד", כאילו.
עמוס: אתה נראה כולך אתלטי, מקסימום אתה רץ לבור שם, פה ליד.
דור: סתם כי אני עם מכנסי הדידס כרגע.
עמוס: אתה רץ, זה בסדר, זה הגדרה.
דור: כן.
עמוס: מכנסי אדידס עולים עליך? לא, אתה יכול לרוץ לממ"ד, לבור ליד שם.
דור: אני יותר עושה אמוני משקולות, פחות אתלטיקה קלה.
עמוס: מה, אתה לא מגיע בריצה? אני לא אגיע.
דור: לא, רצתי, רצתי היום את הדבר הזה מאוד מהר.
90עמוס: שניות, אתה יכול.
דור: 90 שניות.
עמוס: זה גבוה פה קצת, אבל...
דור: מה שרציתי להגיד על זה, רציתי לחזור לסיום לענייני סטנדאפ, שמבחינתך זה נושא הפרק.
עמוס: כן, כן, בדיוק. אני לא באתי לפה כפסיכולוג, אני באתי לפה כאוהב סטנדאפ, באתי לבוא להופעה שלך, להופעה בסלון.
דור: אני רוצה להודות לך שבפרק הקודם אני באתי לך עם בעיה מהחיים שלי, שהייתה… אתה זוכר
עמוס: אה, והעלית סרטונים ביוטיוב. תראה איך סידרתי לך.
דור: ואמרתי לך, למי שלא שמע, אמרתי שאני עושה סטנדאפ הרבה זמן ואין סרטונים שלי ברשת.
עמוס: נכון.
דור: ומאז הספקתי להעלות לא מעט סרטונים, וזה אפילו מרגיש לי כבר לא כל כך עניין, ואפילו היו לי כאלה שלא כל כך הצליחו, וזה לא עשה לי כזה עניין. זאת אומרת, זה כבר… זה מדהים איך כל דבר...
עמוס: בבקשה, אני רוצה להועיל לך, במיוחד לאור העובדה שיש לך שאלה ממאזינה אחת, זאת אומרת, יכול להיות שבכלל כל האירוע הזה הוא בעצם מין פגישה טיפולית מוקלטת, עבורך ועבור אדווה.
דור: אז כן, אז אפשר בכלל לדבר בלי צנזורה.
עמוס: בדיוק, לא צריך אזהרות טריגר.
דור: אבל זה היה טיפ טוב, כאילו וואלה, זה היה...
עמוס: וואלה.
דור: ואני מבסוט על זה, וזה אולי גם לא היה כפסיכולוג, ובכלל אני בכלל לא חווה אותך כפסיכולוג, אני בכלל לא מדבר איתך כפסיכולוג, אלא כי אתה האדם ואתה הפסיכולוג, הוא אחרת לגמרי.
עמוס: אני חושב שאני האדם ואני הפסיכולוג, הם דומים, אני אדם שהוא פסיכולוג.
דור: נכון.
עמוס: אבל אני גם מטפל מאוד מהעמדה הזאת. אבל נו, טוב, תביא עוד משהו, שנסדר גם את זה. נעשה כזה, זה היה המוטיב שלנו.
דור: תשמע, אני באמת במצב שבו באמת ההצהרות של חיי הן, כמו שאמרתי, לא בזה, אני--- מישהו אחר יושב פה, אז אני באמת על הדבר הזה של המלחמה, וכאילו, מן הסתם ידאיגו אותי עוד דברים בהמשך, מה יהיה עם הופעות, מה יהיה עם כסף, אתה יודע, זה גם מדאיג הרבה מאוד אנשים עכשיו.
עמוס: זה מאוד מאוד מדאיג, מה יהיה עם כסף? ואתה יודע, גם אי אפשר לסמוך על הממשלה, אתה לא יכול להגיד, טוב, זה קשה מאוד. קשה מאוד.
דור: כן.
עמוס: אבל זה אין לי תשובה.
דור: לא, אין לך תשובה.
עמוס: אבל אני כן רוצה לסיים באיזושהי אופטימיות.
עמוס: יאללה.
דור: הבעיה היא שאין לי רעיון. אז...
עמוס: תערוך את הקטע שאמרתי על המוח שמחדש את עצמו, שים אותו בסוף. סתם לא… צריך לייצר עוד אופטימיות, יותר אופטימיות מזה?
דור: עם ישראל חי אולי? אני לא יודע, זה עוזר להגיד… שעם ישראל חי? אני לא יודע אם זה עוזר. הרבה אנשים אוהבים את זה.
דור: אבל תראה, אני אגיד לך, אני יכול לתת לך את האופטימיות שהבאתי כל הפרק, בוא, אז...
האופטימיות היא שאני לא מבין בכלום, ואני מאוד מפחד, מחזית צפונית, ואני לא יודע שום דבר, ואני כאילו...
דור: זאת האופטימיות?
עמוס: כן, לא, זה… אני בונה את זה, אז זה הבילד אפ.
דור: אוקיי.
עמוס: הנה המתח. "תן לפטפט, שאתה מלחיץ את זה", כמו שאומרים.
דור: מתח, יפה. אה, וואו, אוקיי.
עמוס: הגזמת, פלופי פלופי.
דור: לא, לא, לא, פשוט זה פתאום, לקח לי איזה שנייה…
עמוס: "תן לפטפט, שאתה מלחיץ את זה".
דור: לא, לא, נכון. פשוט לא ראיתי את זה הרבה זמן, ופתאום זה...
עמוס: אה, אני יודע את זה בעל פה, "אני מדריך עליו."
דור: כן, כן, כן.
עמוס: "ואז הבחנתי לב שאני מרביץ לזקנה", גם זה טריגר, אתה מבין?
דור: כן.
עמוס: כן, אף, כבר אי אפשר, לא נשאר כלום.
דור: אי אפשר להרביץ לזקנות יותר
עמוס: אי אפשר להרביץ לזקנות יותר. שזה חבל, זה היה אפיק לשחרור מתח.
דור: נכון.
עמוס: אז אני אומר ככה, זו אופטימיות כזאת. תקשיב, אני לא מבין כלום, ואני רואה חדשות ואני אומר לעצמי, כוח רדואן, את יודע, דברים שלפני שנייה לא ידעתי.
דור: נכון.
עמוס: אז אני אגיד לך, ומה שאמרתי, שאני כן מבין, שלנפש יש יכולת התחדשות, שאם כל מה שישאר פה, זה איך… כי תראה, אנשים דואגים מהנפש. כי נתקלנו פה באירוע שהוא גם, עוד פעם, אפרופו טרור, אירוע נפשי. גם יובל נוח הררי, כתב על זה מאוד יפה. גם בידיעות, גם בזה, שלראות את הזוועות האלה, את הדברים שהם עשו, זה גורם לך לפקפק באנושיות של עצמך ובמי שנמצא סביבך. זה גורם לך, אתה יודע, המטופלים שלי אומרים לי, "וואלה, בני אדם, זה דבר רע". זה כאילו גורם לך לפקפק ב… איך אני אי פעם מרגיש בטוח בעולם.
ומה שניסיתי להגיד, אפרופו באמת הסבים והסבתות שלנו, שהקימו פה משפחות וזה, או בוא נגיד ככה, הרבה אנשים צוחקים על פסיכולוגים, שהם תמיד חוזרים לילדות.
דור:נכון.
עמוס: נכון, לועגים לנו, שכאילו, בא מנכ"ל מחברת הייטק, ואומר, אין לי ביטחון בפרזנטיישן עם הבורד, ואנחנו אומרים לו, תספר לי עוד פעם, איך אמא שלך נפרדה ממך בגן.
דור: נכון.
עמוס: ובא איזה מישהו ואומר, אני לא מצליח בדייטים, כמה זמן הניקו אותך.
דור: נכון.
עמוס: אנחנו כאילו כל הזמן חוזרים לבסיס.
דור: כן.
עמוס: בסדר, אז אני לא פסיכולוג כזה, ויש לי הרבה אישוז עם הגישה הזאת, אבל דווקא, אתה יודע, אני עושה שנייה איזה קיצור, כי אנחנו גם זמננו קצר וגם… וגם אמרנו, בוא נסיים באופטימיות
דור: שלא תגיד שלא היה פה שעה ו-20.
עמוס: היה יפה.
דור: הכל טוב.
לא, אני לא מתלונן, אני רק אומר ש… אפשר להפוך את זה על גבו, את הטיעון הזה.
ההפיכה שלו אומרת שמי שיש לו בסיס טוב, שהיה אהוב בתקופות מסוימות בחיים שלו, שידע מה זה ביטחון קיומי ברגעים מסוימים, יכול להשתקם ולחזור לתחושה הזאת, גם אם לא באותו אופן.
גם אם אף פעם לא נהיה אותו דבר, זה כמו אחרי פרידה, אתה אומר, אני לא אוהב אף פעם.
אז יכול להיות שלא תאהב ככה, אבל תלמד לאהוב בצורות אחרות.
זאת אומרת, הדבר שאני כן מבין בו, זה שאם, שהנפש שלנו יכולה להשתקם בזה, אם הגוף שלנו ישרוד והגוף שלנו לא באחריותי, אוקיי? באחריות כל מיני דברים, צה"ל, לא יודע מה, שלא יפלו עלינו טילים, ש… הגוף שלך באחריות הממ"ד של גיא אדלר. כל אחד מאיתנו ופתרונותיו, אבל...
דור: והפודקאסט הזה הוא באחריות הממ"ד של גיא אדלר בעצם.
עמוס: נכון, בחסות. מוגש לכם בחסות הממ"ד של...
דור: בחסות.
עמוס: אז בסוף הנפש שלנו יודעת למצוא דרכים חדשות, למצוא משמעות. ראיתי בקליניקה מלא מלא מלא מקרים של אנשים שעברו תקיפה מינית והצליחו לשכב שוב. אנשים שעברו פרידה והצליחו לאהוב שוב.
לנפש יש… כאילו שיש לנו, תהיה לנו יכולת כאילו, לייצר לעצמנו עוד פעם תפיסת עולם קוהרנטית.
כרגע זה לא דחוף, אוקיי?
כי כרגע אנחנו צריכים שנייה לייצר לעצמנו עולם, שהוא בטוח. אבל האופטימיות היא שכשיהיה לנו עולם, אז נוכל לשקם את תפיסת העולם שלנו.
שוב, לא שאני חושב שביבי שומע את הפודקאסט הזה, או שיש לזה איזה אפקט ציבורי, אבל זה דורש מערכת של טיפול נפשית שהיא לא מערכת מיובשת, ענייה, מקופחת ודפוקה כמו שיש לה.
דור: לא, אני אעביר את זה לכל הגורמים.
עמוס: תעביר את זה, בדיוק, את ה"הסברה" [במבטא אנגלי]. אבל… אבל… לא יודע. הסתבכתי עם עצמי, אבל כן, זה מה שאני חושב.
דור: לא, זה היה...
עמוס: זה המסר האופטימי.
דור: זה היה מעודד. ממש אמרתי, תן מסר אופטימי, ופשוט נתת את המסר האופטימי.
עמוס: אני, בן אדם, אני מרצה, אתה יודע, פסיכולוג בסוף, בן אדם מרצה, אתה...
דור: דווקא אמרת לפני זה שאתם לא מרצים, זאת אומרת, אה, אתה רוצה שאני אתן לך תשובה? אז… התשובה היא בתוככם
עמוס: לא, לא, אבל אני… אני לא מרצה כפסיכולוג, אני מרצה כאדם, אמרת את זה, לא כפסיכולוג.
דור: אז אתה...
עמוס: כאדם אני מרצה.
דור: זה כמו שמדברים עם שחקן, והוא כאילו, אתה בדמות עכשיו, או בסטנדאפיסט?
עמוס: כן, אני לא יודע, אני תמיד...
דור: אתה יודע, שכאילו, אתה מקצין את עצמך, אתה שונה, אתה ככה, אתה זה.
עמוס: מה התשובה, אגב, אתה מקצין את עצמך?
דור: אני?
עמוס: כן.
דור: אני חושב שהרבה אנשים לא יודעים להגיד את זה על עצמם, אני לא יודע להגיד על עצמי.
עמוס: נכון.
דור: כאילו, אבל אני גם לא מרגיש מאוד בדמות. אני רק מרגיש...
עמוס: חלק ממך
דור: אני מרגיש שאני כאילו מין טיפוס שכרגע, ברגע הזה, הכול יותר מצחיק אותו ויותר מעצבן אותו.
עמוס: בדיוק.
דור: שזה מין גרסה שלך שיכור ובמצב רוח טוב.
עמוס: כן, אז אני שיכור, אני לא במצב רוח טוב, אני שיכור. אז אני 50 אחוז.
דור: כן, אז זה מין משהו כזה.
עמוס: זו התשובה, זו התשובה.
דור: כן. טוב, נשיקות לכולם.
עמוס: תודה רבה.
דור: תשמרו על עצמכם. אני אנסה לעשות עוד כאלה.
עמוס: תעשה עוד. אני שומע.
דור: אני אעשה.
עמוס: אני גם לקוח.
דור: כן? הקשבת?
עמוס: בטח. בטח.
דור: איזה יופי.
עמוס: ההיא מבארי הייתה מדהימה?
דור: ממש, ממש.
עמוס: נכון?
דור: ממש, וואו, הייתה...
עמוס: בקטע הנרקסיסטי אני מתבאס לבוא אחריה, אבל אני מאוד זה אהבתי לשמוע.
דור: רצית...
עמוס: הנה, אני רציתי, זה כמו שאמרת על האשמה, למה אני יושב פה ולא היא עוד פעם? אבל זה...
דור: כן.
עמוס: כי אתה עושה דברים טובים, תודה.
דור: יאללה, איזה כיף, איזה כיף, ואני מבטיח להביא אותך שוב, כי אני רוצה, ברגע שהדבר הזה ייגמר, ונדבר שעה 45 על האלבום החדש של בלר. הייתי בהופעה בוומבלי, ויש לי חולצה.
עמוס: אם עדיין נרגיש קשורים לבלר, ואם לא, נדבר...
דור: ואם לא, אז נדבר על חנן בן הרי.
עמוס: בדיוק.
דור: יאללה, ביי, חברים.
עמוס: ביי.
Comments