top of page

חושבים טוב - פרק 166 - להגשים חלומות דווקא עכשיו | עם יובל אברמוביץ'

האם יש זמן מתאים להגשים חלום? ואם יש כזה זמן, יכול להיות שהוא הגיע ממש... עכשיו? דווקא עכשיו; כשיש איזו תחושה, שהכל שוקע, שכבר זהו, נגענו בקרקעית. אז אנחנו מביטים מטה, ואולי יכולים למצוא בקרקעית את הקריצה שתזכיר: הנה המקום שממנו אפשר לבעוט הכי חזק למעלה. בתקופה שבה איבדנו כל כך הרבה, גם למדנו להשיל מעלינו את המיותר. להבחין בין הבעיות האמיתיות והבעיות הדימיוניות שסחבנו. כשהכל משתנה ברגע, אנחנו מבינים מה חשוב לנו באמת. וכששום דבר לא מובן מאליו, אנחנו מבינים שאף פעם לא יהיה ״זמן מתאים״ להגשים. אז אולי הוא מגיע דווקא עכשיו, הזמן הזה שנועד להגשמת חלומות? זמן להיזכר כמה חלומות קושרים אותנו אל העתיד, ממלאים אותנו בתקווה, ונותנים לנו כוח לפעול ולהחזיר את השליטה לידיים שלנו? בשיחה כנה על התקופה, נפגשתי יובל אברמוביץ׳, יזם, סופר, ומרצה, כדי לחשוב טוב על מה קורה לחלומות בימים של מלחמה. שאלנו איך חלומות יכולים להיות חבל ההצלה שלנו מן הייאוש, ותזכורת שמגיעה מתוך עשייה: כמה החיים האלה שווים לחיותם. נאחזים חזק בתקווה, ומתחילים לזוז.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 05/03/2024.

[קטע מוזיקלי]

יהודית: שלום לכולם וברוכים הבאים ל"חושבים טוב", פודקאסט על איך אנחנו חיים ואיך אפשר לחיות טוב יותר. בכל פרק אנחנו נוגעים בזווית אחרת של מה שהופך את החיים לחיים שראוי ומשמעותי לחיות אותם. ואני כאן איתכם, יהודית כץ, בפודקאסט הזה.

היום אנחנו ניגע בתקופה שבה אנחנו נמצאים היום, שנת 2024, ישראל עדיין במלחמה, ומרגיש שאנחנו נמצאים איפשהו בין יאוש לבין תקווה. שהפיתוי לשקוע ולהסתכל מסביב ולחשוב כמה הכול גרוע הוא מאוד גדול, שהפיתוי להתרכז בתקיעות שלנו ובכל החלומות שאולי נעצרו או אולי לא כל כך נראה איך הם הולכים להתגשם בקרוב גדול. ודווקא מתוך הרגעים האלה, שבהם אנחנו על הקרקעית או קרובים לקרקעית, אולי זה הזמן הכי טוב לדחוף חזק ולהתקדם קדימה.

כי היום בפרק הזה אנחנו נעסוק דווקא בחלומות שלנו. כן, בחלומות, בהגשמות. בין אם זה ברמה האישית שלנו, וננסה לקחת את זה גם לרמה הלאומית הגדולה יותר, לאיך אנחנו יכולים לבנות פה עתיד טוב יותר.

לכל המטרות הצנועות האלה, בסך הכל, הזמנתי לכאן היום את יובל אברמוביץ'.

יובל: היי.

יהודית: שלום לך.

יובל: מה קורה?

יהודית: ברוך הבא.

יובל: תודה רבה.

יהודית: אז אני רק אציג אותך גם באופן יותר נרחב. אני יודעת שתמיד אתה כזה, תציגי איך שבא לך ו...

יובל: כן.

יהודית: אתה לא כל כך אוהב הגדרות, אני זוכרת את זה כבר מכמה שיחות שלנו.

יובל: נכון.

יהודית: מעניין אם זה השתנה, אבל בכל מקרה, אתה יזם, אני חושבת שזה הדבר הכי בולט לי לגביך. אתה עושה המון דברים, אתה עושה אותם בקצב מהיר, וזה מתבטא בעיקר בתוכן. אז אתה כותב, כתבת 19 ספרים, ביניהם אחת הסדרות הבולטות, הסדרה של "הרשימה" ו"הרעיון" ו"ההזדמנות" ובקרוב "הפריצה". אבל אני חושבת שהדבר שהכי הולך עם השם שלך זה הנושא הזה של החלומות, ולכן היה לי חשוב לדבר איתך על חלומות.

יובל: אוקיי.

יהודית: אז ברוך הבא.

יובל: תודה.

יהודית: אני אתחיל מ… רגע שאלה שמחוברת לתקופה הזאת. מה קרה לחלומות שלך מאז שהתחילה המלחמה או בכלל, אני חושבת שגם לפני המלחמה אנחנו בתקופה כזאת שהחיים מרגישים כמו איזה שינוי בלתי פוסק של חוסר ודאות והפיכות ו-AI וקורונות…

יובל: כן.

יהודית: ועכשיו מלחמה, איך זה השפיע על החלומות?

יובל: תראי, אין ספק שאנחנו נמצאים בכלל בתוך באמת עשור מאוד מאוד מאתגר, שלא לומר מאה. זאת אומרת, המאה ה-21 רק התחילה באופן יחסי, אבל אנחנו במאה מאוד מאתגרת, מאוד מהירה, קצב שינויים נורא גדול. הזכרת פה את ה-AI וגם כל האירועים הפוליטיים, מדיניים, גם בישראל אבל גם בעולם. העולם כולו קצת באיזו סחרחורת, טרלול. את יודעת, קופצים לי כל מיני סרטונים ברשתות החברתיות על מלחמת עולם שלישית. זאת אומרת, זה לא איזה משהו כאילו מנותק ממציאות. ואנשים בדאגות וחרדות כבר תקופה מאוד ארוכה. ואני חושב ש... כמו האירועים שאנחנו עוברים והקצב, גם החלומות שלנו עוברים גלגולים וזקוקים לגרסאות עדכון.

את יודעת, מה שרצית לעשות לפני 20 שנה, זה לא מה שאת רוצה לעשות היום. גם כנ"ל לגביי וכנ"ל לגבי אנשים. והיום, בגלל הקצב המהיר, מה שרציתי לעשות לפני שלוש שנים, היום אולי הוא לא רלוונטי. אז לשאלתך, מה המלחמה עשתה לי לרשימה הפרטית שלי? היא דחקה אותה באופן טבעי לצד. זאת אומרת, כאילו, פתאום מה? מה עכשיו טיול כזה או אחר? איך הוא יכול להיות בכלל רלוונטי כשאנשים נרצחים, כשאנשים נחטפים, כשאנשים עדיין נמצאים בעזה. לי באופן אישי נרצח חבר בשביעי לעשירי בקיבוץ רעים, דביר קרפ. אני מודה שעוד לא התאוששתי מזה. אני באמת ארבעה חודשים לתוך האירוע, אני עוד לא התאוששתי. גם לא מהאובדן שלו, גם לא מהאופן שבו התבשרתי על זה. ואני כועס.

אני חושב שהרבה אנשים כועסים על מה שקרה, וזה לא קשור לשמאל-ימין. זה קשור לאזרח במדינה. אז זה משפיע. זה משפיע על המצב רוח ועל האנרגיה. ובשביל לעבוד על חלום, נדרשת ממך איזו מידה של אנרגיה, שהיא נזלה מאיתנו. ורק עכשיו אנחנו לאט לאט מתחילים להתחיל לאסוף את השברים מהרצפה. יש לנו עוד מסע מאוד מאוד ארוך. אני חושב שאנחנו עוד... גם אם מחר המלחמה תסתיים, יש לנו עוד מסע מאוד ארוך של שיקום.

יהודית: כן.

יובל: מה שאבל מעודד, כשמסתכלים, בוחנים דברים לאורך ההיסטוריה, תמיד אחרי מלחמות יש תקופות של פריחה ושגשוג.

יהודית: יש בייבי בום גם.

יובל: כן, בייבי בום ואופוריה. שוב, תלוי כמובן איך מלחמה מסתיימת, אבל יש תיקון. תיקון של העולם.

יהודית: אני ממש מרגישה שזה זמן לבנות בו. כאילו, שזה... וזה לא אינטואיטיבי, כי על פניו התגובה הראשונית, כמו שאתה אומר, זה... מה חלומות? זה כמעט חסר טאקט...

יובל: כן.

יהודית: [צוחקת] לעשות פרק על חלומות. אבל המקום הזה שבו פתאום אתה מקבל שוק, הוא מנער מעליך כל כך הרבה רעש, כל כך הרבה דברים מיותרים, שאולי התעסקת בהם לפני, הוא מבהיר לך מה באמת חשוב.

יובל: מדייק.

יהודית: וגם אם אני מסתכלת על זה ברמה הלאומית, אז יש יותר לכידות, כן? מאשר לפני כן. וזה משהו שבאופן כללי מלחמות עושות. יש איזה מקום של אוקיי, עכשיו אנחנו ביחד בדבר הזה. אז גם יש יותר כוח חברתי…

יובל: כן.

יהודית: לעשות דברים ביחד. ויש יותר צורך גם, כן? יש יותר כזה צו השעה, אם לא עכשיו אז מתי. וראינו את זה ברמה הכי חזקה איך שהכל התחיל, עם כל היוזמות הלאומיות…

יובל: נכון.

יהודית: האזרחיות שקמו. אז אני חושבת שכל הדברים האלה מרמזים שעם כמה שזה עכשיו קשה, זה גם הזמן רגע להסתכל קדימה ולהגיד, אם אנחנו לא נבנה את זה, אז לא יהיה משהו אחר.

יובל: אני חושב שמה שלי עשה שינוי, כי היה לי גם קשה. אני בחודשיים הראשונים אמרתי לא לכל ההרצאות. באופן טבעי היומן שלי נמחק, ומה נתן לי את הכוח? שיחה אקראית ששמעתי ברדיו. אילנה דיין ראיינה אמא של חטופה, שאני לא יודע את שמה כי שמעתי את אמצע השיחה, שסיפרה שהבת שלה עדיין חטופה בעזה. והיא העבירה לה מסר עם חטוף שחזר, הם היו ביחד. והיא אמרה לה, "תקשיבי, את כרטיס הטיסה שיש לנו ביחד לאירופה, אל תבטלי, רק תדחי." אני מספר את זה ויש לי צמרמורת.

יהודית: וואו.

יובל: והיא אמרה שזה מדהים, ראשית, שהבת שלה שם חושבת עליה. ודבר שני, איזה מדהים זה שהיא נאחזת במשהו. ואנחנו שומעים את זה מהרבה עדויות של אנשים שחזרו מעזה, מהשבי. שהתכנון, שהמחשבות על העתיד וההיאחזות במשהו, נתן להם תקווה. נתן להם את הכוחות לקום בבוקר. באופן אישי הסיפור שלי, כבר דיברנו עליו בפרק הקודם שהייתי אצלך, אז מי שירצה שישלים האזנה בפרק 30 ומשהו. אני באופן אישי בגיל 16 הייתה לי תאונה וגם הייתי משותק והייתי בבית חולים תקופה ארוכה, ומה שהחזיק אותי בחיים הייתה רשימת חלומות שיצרתי. שם הדבר הזה, החיידק הזה התחיל אצלי. ואני חושב שדווקא עכשיו בתקופה הזאתי אנחנו חייבים להיאחז במשהו.

יהודית: הזמינו אותי לדבר עם אוכלוסיית הגיל השלישי מכפר עזה. אז בעצם כל האנשים בני 60 עד 90 שפונו, מן הסתם, נמצאים באיזשהו מלון בתל אביב, ואמרו בואי תעבירי להם הרצאה. עכשיו, באותו רגע חרדה, כן?

יובל: כן.

יהודית: אני כזה, מה אני יכולה להגיד להם, כאילו? באמת, אני... אני לא יודעת...

יובל: כן.

יהודית: מה... על מה הם רוצים שאני אדבר איתם? ודיברתי איתם בטלפון, וזאתי שאחראית על זה, כולה באנרגיות כזה גבוהות. עכשיו, מה זה זאתי שאחראית על זה? אחת מהם, כן? אחת מהם שכל אחד שם איבד מישהו, מישהו נחטף, הסיפורים הקשים ביותר.

יובל: כן.

יהודית: אומרת לי, טוב, חשבנו על זה ואנחנו רוצים שתבואי לדבר איתנו על הרגלים. ופשוט הייתי כזה... מה? [צוחקת] מה זאת אומרת הרגלים? איך זה קשור? באיזה עולם אתם, שעברתם את כל זה, רוצים לדבר על הרגלים? הדבר הכי יומיומי, טכני, שגרה שיש. והיא אמרה לי, אל תדאגי, אנחנו מטופלים, יש לנו קבוצות, יש לנו פסיכולוגים, הכל. אנחנו... אנחנו על זה, אבל אנחנו רוצים להתעסק בחיים, אנחנו רוצים להתעסק בחיים עצמם. והגעתי להרצאה, עדיין כולי באמת בפחד מאיך... איך מדברים...

יובל: כן.

יהודית: עם אנשים שאיבדו כל כך הרבה, והם לא רוצים לדבר על זה, כן? זה כאילו, זה פיל בחדר. אי אפשר גם לא לדבר על זה. והם נותנים את הדוגמאות שלהם. ואשכרה, דברים כמו 'אני אוכלת יותר מדי סוכר אחרי ארוחת צהריים', 'אני רוצה ללכת לישון יותר מוקדם', 'אני יותר מדי זמן בטלפון', 'אני רוצה לקרוא יותר ספרים', 'אני רוצה להיפגש עם יותר אנשים', 'לעשות יותר הליכות'. הכי... כאילו אנחנו בשנת 2019 בהרצאה על הרגלים, סטנדרטי לגמרי.

יובל: הם רצו את הבסיס.

יהודית: הם רצו את ה... אני חושבת שהם רצו את החיים עצמם.

יובל: נכון, נכון.

יהודית: ש...

יובל: אבל תראי, באמת, את יודעת, זו קלישאה לומר, אבל החיים, באמת יש להם את הכוח. כוח-על. החיים זה דבר וואו, זה כוח עוצמתי. אני רק מדבר על החיים וכבר האנרגיה שלי אפילו עולה.

יהודית: בא לך לקפוץ.

יובל: כן.

יהודית: כזה...

יובל: אבל זה נכון. את יודעת, תראי, לפני חמש שנים אמא שלי נפטרה, ו... הייתי בן 42, שזה גיל צעיר למדי לאבד אמא. ולצד האבל והאובדן, שהוא תהליך מאוד מאוד ארוך, זאת אומרת, את יודעת, אין יום שהיא לא חסרה ואני לא חושב עליה. ואם אני, אגב, לא חושב עליה. ומצד שני, החיים הם באמת, וזה... שוב, זה כזה הכי קלישאה ודימוי כזה, אבל החיים הם נהר מטורף, שוצף וקוצף, והוא ממשיך הלאה. לבן אדם שיש לו חלום, אין לו פריבילגיה לשמוט את החיים. אני כהורה, אין לי פריבילגיה להגיד טוב, אמא שלי נפטרה, אני עכשיו לא מתפקד, אני במיטה, אני לא מכין אוכל לבנות שלי, אני לא לוקח אותן לבית הספר, אני לא עושה עבודה, אני לא מתפרנס.

אני חושב שאין לנו את הפריבילגיה לשמוט את החיים, כי הם באמת חזקים מכל כוח. וכדור הארץ ממשיך לזוז ואנחנו חייבים לזוז איתו. אין לנו פריבילגיה לשמוט את החיים, למען ילדינו, למען נכדינו, למען בני/בנות הזוג שלנו, למען הקריירה שלנו. את יודעת, תמיד כשמישהו, למישהו מת ומישהו אחר ממשיך לבחור ולעבוד יום למחרת, אז הוא חצי מתנצל והוא אומר, בדיוק השבוע שמעתי ראיון כזה, שמישהי אמרה 'אני יודעת שאחי היה רוצה שאני אמשיך'. אני רוצה להאמין שכל האנשים שנהרגו, נרצחו, נטבחו בשביעי לעשירי ושיש להם יקירים בחיים, מעגלים, היו רוצים שהם ימשיכו בחייהם. אין לנו פריבילגיה לשמוט את החיים.

יהודית: כן. אני רואה את זה כאילו ממקום הפוך. אני מסכימה איתך בסוף לגבי התוצאה, שבסוף אנחנו נאחזים בחיים. אבל אני חושבת שדווקא מתוך החיבור לכאב, שכל כך מזקק, שכל כך מפגיש אותך עם מקומות לפעמים קשים לגבי עצמך, רפלקציה מאוד כנה. אתה כאילו מתחבר מחדש...

יובל: נכון.

יהודית: למה שחשוב לך ומבין שאין ברירה. ודיברת קודם על חיים אחרי מלחמות, וזה מאוד חיבר אותי לבייבי בום, שאנחנו יודעים שגם זה מושג שהתחיל אחרי מלחמת העולם השנייה, מיד אחרי שהמלחמה הסתיימה, המון המון המון אנשים עשו ילדים, וגם בארץ זה התבטא גם אחרי השואה.

יובל: ששת הימים, יום הכיפורים, נכון.

יהודית: גם אחרי ששת הימים, גם יום כיפור, גם אחרי הקורונה, דרך אגב, היה בייבי בום.

יובל: כן.

יהודית: וכנראה שגם עכשיו יהיה. זה בדיוק המקום הזה שהחיבור למוות כאילו מחבר אותך לצורך בקשר, לאהבה, להמשיך ליצור משהו חדש.

יובל: לחיים. את יודעת, יש קשר ישיר בין החיים והמוות.

יהודית: כן.

יובל: אנשים נורא מפחדים לדבר על המוות, את יודעת, גם כשאירחת את טלי הלמן, ומאוד שמחתי, בפרק מצוין שעוסק בזה, במוות, כי המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים.

יהודית: כן.

יובל: וככל שאנחנו, אגב, נסכים להסתכל על נקודת הסיום הזאת ועל האירועים שמגיעים, הטראגיים שיש בחיים, זה רק יעזור לנו להגשים את החלומות שלנו, לתפיסתי.

יהודית: פרסמתי באינסטגרם על הפרק שלנו, ושאלתי אנשים איך המצב השפיע ומשפיע על החלומות והשאיפות שרציתם להגשים. ויש שני סוגים של תשובות שעלו, אני אתן כמה מייצגות.

יובל: מממ.

יהודית: אז יש את התשובות שבאמת אמרו זה עצר את הכל, נגיד הכל בערפול, ספק אם להשקיע ולבנות משהו חדש או לחכות שהמלחמה תיגמר. אצלי הכל בהולד. מצמצם מאוד, שיתק לי את הכל. יש את התשובות האלה. ואז יש את הצד השני לגמרי של הסקאלה, של אנשים שכותבים דברים כמו זה דוחף קדימה, אני מרגישה שאין לי זכות לא לקחת סיכונים ולנסות, כשיש אנשים שהחיים בבת אחת נגמרו. זה גורם לי לחשוב שאין זמן יותר טוב מעכשיו. תחושה של הגשמה ומימוש עצמי, בחירות אמיצות, עזבתי עבודה, התחלתי ללמוד, נתן לי זריקת מוטיבציה, דחף אותי להתקדם לחלום שלי, דחף אותי לחיות את החיים במלואם. מצד שני, כמו שכתבת, מדכא ואין חשק ואשמה.

יובל: כן.

יהודית: מרגישה רע שאני חושבת על עצמי עכשיו. אז באמת הקוטביות הזאת…

יובל: נכון.

יהודית: של מצד אחד, זה קצת באמת... מה, באמת לדבר עכשיו על חלומות? זה לא רגיש? זה פריבילגי? זה לא מתחשב? ומצד שני, יאללה.

יובל: קשה להגיד במשפט אחד, המלחמה מביאה איתה הזדמנויות.

יהודית: כן.

יובל: אבל המלחמה מביאה איתה התעוררות, זה יהיה יותר עדין לומר. היא מביאה איתה התעוררות והבנה של מה חשוב ומה לא חשוב. הכל מתגמד הרי. מה אני רוצה, מה אני לא רוצה. אז לפעמים אירועים קיצוניים כמו קורונה, כמו מלחמה, הם דוחפים אותנו לעשות דברים שבשוטף לא היינו עושים. ואני חושב שזה משהו ש... שוב, אפרופו האשמה. תראי, אפילו כשאני מדבר עכשיו...

יהודית: אתה מרגיש אשמה.

יובל: יש לי כן איזה שדון קטן שאומר, זה נכון להגיד את זה? זו דוגמה טובה לתת את זה? זה אולי חסר רגישות? זה באמת נורא נורא נורא נפיץ ורגיש. אבל מצד שני, ואת יודעת מה הסממן אצלי לדעת מתי הגיע הזמן? זה פשוט הטלפונים שמתקשרים אליי להזמין אותי להרצאות. ויש בתקופה האחרונה גל מאוד גדול של ביקוש להרצאות על חלומות. כי מה זה חלומות? חלומות זה תקווה. זה תקווה.

יהודית: תקווה.

יובל: זה משהו להיאחז בו. זה כמו קיר טיפוס בנינג'ה ישראל, שיש את הזיזים.

יהודית: כן.

יובל: זה זה. זה להיאחז. ראיתי את התשובות שענו לך לשאלות, ומישהי כתבה "אני בכלל לא יודעת מה זה חלום". אז בואו רגע אולי נסבר את האוזן, שחלום זה לא דבר... זה לא רק כיבוש ההימלאיה. חלום זה גם להחליט לעצב את הבית, שעושה לי טוב, שעושה לי שמח. לגור בבית שמח זה דבר מאוד חשוב.

יהודית: כן.

יובל: אז אלה דברים קטנים שיש להם את היכולת לתת לנו אנרגיות. אז אנשים מתבלבלים, הם חושבים שחלומות זה דבר גדול, זה עכשיו לצאת למסע להקיף את העולם. לא. זאת הזדמנות עכשיו לעשות פרויקט של הוצאת כל התמונות מהטלפון, ה-50 אלף תמונות שיש לנו, ולעשות אלבום תמונות…

יהודית: כן.

יובל: לילדים שלנו, לבנות שלי, אחת בת 15 וחצי אין אלבום עדיין.

יהודית: כן.

יובל: לא יודע אם את... זאת אומרת, אז...

יהודית: זה כל ההסתכלות הזאת לעתיד, כי בעצם בחלום, זה הולך לשני הכיוונים, כן? זה אם יש לי תקווה, יש לי חלום. אבל אם יש לי חלום, יש לי תקווה.

יובל: כן.

יהודית: כי בחלום אני חייבת לחשוב קדימה, אני חייבת להאמין שמשהו אחר יכול להיות. ואם נחשוב, אם נחזור, אנחנו כל הזמן מג'נגלים כזה בין הרמה הלאומית לאישית…

יובל: כן.

יהודית: אבל אם נחשוב על המדינה שלנו, היא כולה מושתתת על התקווה, כן?

יובל: נכון.

יהודית: על המקום הזה של בנייה מכלום, משואה, מאפס, מפוגרומים, ממלחמות. והאמונה שיכול להיות מקום שאנחנו נהיה בו.

יובל: ההמנון שלנו נקרא "התקווה".

יהודית: נכון.

יובל: זאת אומרת, זה השם שלו.

יהודית: ובתקווה יש משהו שהוא כאילו מתחיל מנקודה קשה, נכון? אני חושבת שאם אני עומדת עכשיו על גג האולימפוס, אני לא אהיה כזה "יש לי תקווה לעתיד טוב". לא, אני כזה... אני בטוב. ובתקווה יש איזה מקום שאומר, קשה עכשיו אבל יכול להיות טוב אחר כך.

יובל: כן.

יהודית: וגם כשמסתכלים על ההגדרות הפסיכולוגיות של מה זה תקווה, אז תקווה זה לא סתם יהיה בסדר, כן? יש את ה"יהיה בסדר" הישראלי שהוא גם יכול להיות מעצבן.

יובל: נכון.

יהודית: אבל תקווה, לפי פסיכולוג בשם ריק שניידר, שהוא כזה התביית על הנושא, הוא אומר תקווה זה גם האמונה שיהיה טוב, הפנטזיה החיובית, האופטימיות, אבל לצד זה התוכנית, המטרה, הפעולות, מה אני הולכת לעשות כדי שיהיה טוב. וחלום זה דרך לייצר תקווה, נכון?

יובל: כן.

יהודית: זו דרך להגיד הנה מטרה שאני רוצה להגיע, ומשם אנחנו מתחילים לשאול את איך עושים את זה.

יובל: נכון. אבל אני חושב שזה גם בסדר גמור לתת לנו גם קצת לשקוע בתקופה הזאת. זאת אומרת, מתוך ה... מתוך השקיעה, מתוך הרביצה, מתוך הבהייה, מתוך המחשבה, מתוך עיבוד הרגשות, מגיעים לתובנות ולכוחות ולדברים האלה. גם אני באופן טבעי, את יודעת, איש חלומות, איש מאוד אופטימי, חיובי, מדבר על כל התכנים האלה בשוטף. גם אני בשבועות הראשונים, וגם לפעמים היום, יש לי בריחות.

יהודית: ברור.

יובל: כשאני קם לכותרת ש"הותרו לפרסום", אז... את יודעת, אני קם לבוקר נאחס. ואני חושב... תמיד אני אומר, אמרה לי פעם מישהי אחרי ההרצאה, "תראה, אני לא כמוך אובססיבית לחלומות". גם אני לא. בעיניי רשימה של חלומות ו/או מתנות, שיש לי גם ספר שעוסק בזה, זה עניין של דיוק מול עצמי, מי אני ומה אני רוצה. וזה כל הזמן משתנה בהתאם לגיל ובהתאם לנסיבות. את יודעת, מי שהיית לפני 20 שנה זה לא מי שאת היום. ומי שאת היום, יכול להיות ש... הנה, את כבר בפרק 160 או משהו בסגנון. יכול להיות שתגידי בעוד שנתיים, אוקיי…

יהודית: כן.

יובל: הגעתי לפרק 200, אני מחפשת את הדבר המרגש הבא. צריך להיות גם קשובים לעצמנו וזה בסדר גמור.

יהודית: כן.

יובל: אני רוצה לתת לגיטימציה לכל מי שמרגיש עכשיו שאין לו את הכוחות, שזה גם בסדר.

יהודית: זה מזכיר לי סיפור של... את הסיפור של תיבת פנדורה, כל מה שאתה אומר עכשיו, גם על המקום של השקיעה וגם על המקום של התקווה. הסיפור של תיבת פנדורה מגיע במקור מהמיתולוגיה היוונית, כשמספרים שרגע אחרי הבריאה היו בעולם רק גברים, לא היו נשים בכלל. והאל זאוס, שנחשב לראש האלים, לא רצה שלבני האדם תהיה אש אז הוא החביא אותה מהאנשים. והיה איזה טיטאן אחד שקראו לו פרומתאוס, והוא מצא את האש והחזיר אותה לבני האדם. אז זאוס כעס, הוא לא אהב את הרעיון הזה, והוא כל כך כעס שהוא רצה כזה לחנוק את האש והוא ברא את האישה כעונש. כן, מסתבר. הוא קרא לה פנדורה. ופנדורה ביוונית זה רבת המתנות. ופנדורה קיבלה המון מתנות מכל האלים, היא קיבלה יופי וקסם ועוד כל מיני, והוא נתן לה גם תיבה שנקראת תיבת פנדורה אחר כך. אחר כך בדיעבד קראו לה תיבת פנדורה.

יובל: כן.

יהודית: נתן לה תיבה ואמר לה "אסור לך לפתוח את התיבה הזאת", וככה הוא בעצם נתן לה גם את הסקרנות שלה…

יובל: כן.

יהודית: לזה שיש לה משהו שאסור לה...

יובל: זה רק מתכתב עם עץ הדעת, עם התפוח.

יהודית: כן, לגמרי מתכתב עם עץ הדעת. פנדורה חיה לה את חייה, התחתנה עם אח של פרומתאוס, ואז מתישהו הסקרנות שלה גברה עליה והיא החליטה לפתוח יום אחד את התיבה. וברגע שהיא פתחה את התיבה המסתורית, כל רעות העולם, שעד אז לא היו קיימות, יצאו מהתיבה הזאת. אז יצאו המון מפלצות כאלה קטנות ומעופפות, יצאה הקנאה, יצא מחלות, יצא נקמה, יצא כעס, יצא מלא דברים, קללות שהביאו את העולם למקום מאוד קשה. ופנדורה ניסתה כזה לסגור את התיבה, להגיד... יוצאים מפה מלא דברים נוראיים. זה היה מאוחר מדי, מלא קללות התפזרו. אבל אז היא ראתה שיש עוד משהו קטן מאיר בתיבה. וכשהיא פתחה אותה יצאה התקווה.

יובל: כן.

יהודית: ואני חושבת שזה מתחבר פה, שבעצם התקווה היא באה אחרי, כן?

יובל: כן.

יהודית: היא באה אחרי קושי. זה לא שזה חי באותה שנייה בדיוק שאני בקרשים ואני בתקווה. ואני חושבת שאנחנו עכשיו חווים את כל הרעות האלה, אבל אם אנחנו נזכור שיש את התקווה שמגיעה אחר כך, אז זה יכול לתת כוח. ונזכור שאם ניקח את מה שאתה אומר ונעבוד בחלומות שלנו, אז זה גם ייתן לנו תקווה.

יובל: לגמרי. ונדבר על זה. תראי, אפילו עכשיו שאנחנו מדברים…

יהודית: כן.

יובל: אנחנו עוברים כזה פה בספקטרום הרגשי הזה מייאוש ודכדוך ותקווה וזה. אז אני שומע אפילו את הנשימות שלי תוך כדי, יש לי רגעים שאני כזה... [מדגים נשימה כבדה] נושם כזה קצת כבד…

יהודית: כן, כאילו מחריד, כאילו מעורר חרדה כזה?

יובל: כן. ואז את מספרת לי את התקווה ו... נכון, זה מזכיר לי. ואני חושב, אני חושב שזה הצעד הראשון לדבר. אנחנו היום בעולם, אפרופו העולם המטורלל שבו אנחנו חיים, עולם מאוד מהיר, עולם של סמסים, אנחנו קצת אפרופו היסטוריה, אנחנו קצת הופכים להיות אדם קדמון, אימוג'יז. אני אומר לבנות שלי, אני כותב למישהי מה שלומך? היא שולחת לי או לב או קקי. כאילו אז אני יודע מה שלומה.

יהודית: כן.

יובל: ואני חושב שאפילו השיח הזה, סתם שלך ושלי, שאני מקווה שהוא ידביק גם את מי שמקשיב לנו, הוא כבר נותן איזה כוח. אני חושב שלדבר ולשתף ולדבר על החלומות, וואו. אני אומר לך, אני רק מלדבר איתך עכשיו, בחמש דקות האחרונות…

יהודית: איזה כיף לשמוע.

יובל: לשמוע אותך מדברת על פנדורה, נתן לי כוח.

יהודית: איזה כיף.

יובל: כן. הנה, אפרופו אשמה, אני בעוד שלושה ימים טס עם הבת שלי הגדולה לרומא, לחופשה מתוכננת כבר חצי שנה, לוויקנד כזה, גיבושון ב"ספורה" של איפור שהיא תקנה ואני אלך אחריה לממן. והיא שאלה אותי לפני חודשיים, "אבא, אנחנו ניסע?" ואמרתי לה, תראי, זה מאוד תלוי מצב. זאת אומרת, כמובן אם יהיה אפשר לטוס וזה, אבל... אבל ככל שהם חלפו, זה ברור לי שאנחנו... אנחנו חייבים את זה. אנחנו חייבים את זה, את השיח שהוא לא סביב המלחמה ולא סביב החדשות.

יהודית: את הלצפות למשהו.

יובל: לצפות למשהו ולהיות ביחד ולדבר ו... ולדבר על העתיד, וברור שכאילו מן הסתם נדבר על החלומות שלה ועל החלומות שלי. פשוט לדבר, באמת.

יהודית: כן.

יובל: ולדבר על איך אנחנו מרגישים. אז זה מאוד מאוד חשוב הדברים האלה.

יהודית: אתה יודע שעשו מחקר בהקשר הזה על חופשות, וראו שאנשים שמזמינים חופשה הרבה זמן קדימה…

יובל: שזה אני, כן.

יהודית: זה אתה?

יובל: בטח.

יהודית: אני נגיד ממש נופלת בזה.

יובל: אני שנה וחצי מראש.

יהודית: אני רק למחר מזמינה.

יובל: אה, לא, אני שנה וחצי מראש.

יהודית: אז אני לא מיישמת את זה. אבל שאנשים שמזמינים חופשות קדימה, הם מרוויחים יותר אושר מהחופשה שלהם, כי חלק מאוד גדול מהאושר של חופשה זה הציפייה אליה.

יובל: בטח. ההמתנה והתכנון.

יהודית: זה ההבנה שיהיה ואיך אני אסע…

יובל: נכון.

יהודית: והחלום על זה.

יובל: נכון.

יהודית: אז זה...

יובל: ואגב, אפרופו...

יהודית: זה מתחבר למה ש...

יובל: ואפרופו מחקרים, אז עשו מחקר בארצות הברית, באחת האוניברסיטאות בניו יורק, על קבוצת אנשים במשך 20 שנה, ובדקו מה הם זוכרים ברמת המתנות. ומה שאנשים זוכרים זה את החוויות, את הרגעים. הם לא זוכרים את הסוודר שהם קנו במבצע בזארה ואייפון 14 שהם חיכו לו. הם זוכרים את החוויות.

יהודית: כן.

יובל: ואני חושב שזה דבר שהוא מאוד מאוד חשוב, ואני מאוד מקפיד איתו. את יודעת, יש לנו בבית באחת הקומות, ליד היציאה מהדלת, יש לנו לוח שעם. ובלוח השעם הזה תלויים כרטיסים, כרטיסי טיסה, כרטיסים להצגות, כרטיסים לאופרה, לקולנוע, מסאז'. שוב, זו המתנה וציפייה למשהו. עכשיו, בואי, את יודעת, אנחנו משפחה מאוד אוהבת ונעימה וכיף אצלנו בבית, אבל את יודעת, משפחה זה משפחה ויש ימים ויש...

יהודית: כן.

יובל: גם בתוך משפחה יש מלחמות קטנות.

יהודית: מממ.

יובל: יש מלחמה בין האחיות ו... ותמיד כשאני ככה יוצא מהבית, אני מסתכל על הלוח הזה, אני אומר, אה, שבוע הבא הולכים לסרט, איזה כיף. גם אם השבוע היה קצת שגרתי, קצת מתוח, קצת משעמם. את יודעת, זה החיים.

יהודית: כן.

יובל: אז יש במה להיאחז. אז לכן אני מרבה לדבר על חלומות ועל מתנות. ובתקופה הזאת יותר מתמיד. יש לי ספר, רומן שנקרא "שנת המתנות", והאבא של הגיבורה אומר לה פעם באיזושהי שיחה, 'תראי, החיים הם מעגליים, וכשרע אז תזכרי שהטוב מגיע מתישהו. וכשהטוב מגיע, אל תהיי בחרדה שטוב ותכף יקרה משהו רע כי יקרה משהו רע.' ופשוט, אני חושב שאפרופו שוב, חיים, מוות, מעגליות ומחזוריות החיים, כשמבינים את העיקרון, זה עיקרון, אלו החיים. עכשיו שכל אחד שמקשיב לנו, לשנייה יחשוב, בואי נעשה כזה עשר שניות תכף שקט, לחשוב שנייה על השנה האחרונה, לפני המלחמה, אוקיי? יש איזשהו סייקל שזה החיים.

אני זוכר שכשאמא שלי, לפני... היא נפטרה לפני חמש שנים, אז נגיד לפני שש שנים, ישבתי עם חברה בשדרות רוטשילד לקפה בבוקר, שוחחנו על החיים. בדיוק סיימתי לכתוב את הספר "שנת המתנות" וכבר היו מכירות מוקדמות והזמנות מהחנויות ו... והייתי בתקופה נורא טובה, גם בזוגיות וגם הילדות שלי כזה התחילו לגדול ולהיות יותר עצמאיות. באמת טפו טפו, ופרנסה, הרגשתי שאני באיזושהי קפיצה. באמת הייתה תקופה מדהימה. ואני יושב איתה והיא אומרת, 'תקשיב, איזו תקופה וזה וזה וזה וזה', והצעות ועניינים וחוץ לארץ. ושבוע אחר כך הודיעו לי שאמא שלי חולה בסרטן, סרטן סופני, ונכנסנו לתוך עשרה חודשים עד שהיא נפטרה, מאוד מאוד מורכבים. שאגב, גם בתוכם היו רגעים מאוד מאוד מאושרים ושמחים, כולל נסיעות לחו"ל וכיף. ודווקא הידיעה שזה על זמן שאול, גרם... אמא שלי לא ידעה, אגב, שהיא על זמן שאול. היא לא התעניינה, היא לא שאלה את הרופאים 'מה מצבי'.

יהודית: וואו.

יובל: היא לא ידעה שהיא stage 4. אני ידעתי. היא לא שאלה. ופתאום היא טרפה את החיים, אבל לא ממקום של אין לי הרבה זמן. היא פתאום כאילו... נלקח ממנה נושא ייסורי המצפון. אמא שלי הייתה... היה לה המון "רגשי". היא הייתה אישה מדהימה. יש לי בהרצאת "הרשימה", אני מדבר על האנשים האלה ש-15 שנה מדברים על להחליף את הספה, כן להחליף, לא להחליף, כן להחליף, לא להחליף. סעו לאיקאה, תחליפו, 500 שקלים, יאללה, כאילו בואו נתקדם. ואמא שלי אמרה לי יום אחד, 'תגיד, הדוגמה הזאת בהרצאה, זה עליי?'

יהודית: [צוחקת]

יובל: אמרתי לה כן.

יהודית: כן.

יובל: היא אומרת לי 'איזה מטומטמת אני, איזה מטומטמת'. כי שנים היא הייתה אומרת, יואו, אני נורא רוצה לחזור לארצות הברית. היא הייתה בארצות הברית לפני נגיד 20 שנה. ואמרתי לה מה הבעיה, אמא? כרטיס אשראי, תשלומים וזה, תסעי. כאילו, זה... כן, אבל אין לי עם מי. אז תסעי עם זאתי. אה, טוב. כל הזמן היה לה. וביום שבו אמא שלי חלתה, כאילו נעקרו ממנה ייסורי המצפון. היא הקלילה דברים. אני חושב שאחת הסיבות שקשה לנו כרגע, זה שאנחנו לא יודעים... אין תאריך סיום רשמי לסיום המלחמה. אין אופק. ואופק זה דבר מאוד טריקי, בכלל בחיים, גם כשאתה על אונייה. את רואה אופק, את רואה ברקע. את טסה לקפריסין, את מפליגה לקפריסין, את רואה את חיפה, את רואה... את רואה אחר כך. את לא רואה את יוון, את לא רואה את צרפת, את לא רואה את ספרד, את לא רואה את הנמלים הנוספים באופק. אותו דבר לגבי... אנחנו כל פעם רואים את האופק הקרוב אלינו. אנחנו לא רואים את האופקים מעבר. ואני חושב שאדם שהוא מגשים חלומות והוא... זו דרך חיים. זו דרך חיים בעיניי. זה המסוגלות לראות את האופקים, גם בתוך ערפל. למה חשוב בעיניי לטפל בחלומות שלנו הקטנים והגדולים? ואגב, אני אסביר משהו בקטגוריות, כי כשאני מנחה אנשים לכתוב רשימת חלומות, ואני גם עכשיו אומר את זה למי שמקשיב לנו, וירצה אולי לעשות אפילו עצירה עכשיו, שנייה לקחת דף ועט ולרשום רשימה. אז תקפידו שברשימה שלכם יהיו חלומות אישיים, עולמיים, לנסוע ליעד כזה או אחר. אישיים זה גם יכול להיות ללכת ל... לטוס להופעה של אדל שאני מאוד אוהב או לחפש כרטיסים וכו' וכו'. עולמיים, אישיותיים, להיות יותר אסרטיבי, פחות עצבני, להקליל, כל מיני דברים מהסוג הזה. התנדבותיים, משפחתיים, זוגיים. זאת אומרת בכל הקטגוריות. כי זה מכלול החיים, זה הכול. ולרשום כמה שיותר דברים. אנחנו מקליטים אצלך בבית, יש לך פה המון עציצים. כולל, אני אספר למאזינים ולזה…

יהודית: כן.

יובל: כולל אפילו בדוש…

יהודית: [צוחקת]

יובל: מעל האמבטיה, יש לך דוש רחב.

יהודית: כן.

יובל: ומעליו יש מין שרך שמאוד אהבתי, אני אאמץ את זה גם אצלי, כי גם אצלי יש כזה דבר.

יהודית: כן, זה קרדיט לאח שלי, כפרה עליו, רפאל כץ הגאון.

יובל: מקסים מאוד.

יהודית: כן.

יובל: אבל את אומרת אני רוצה עוד, נכון?

יהודית: לגמרי. מבחינתי אין מספיק שנופלים מהתקרה.

יובל: סבבה.

יהודית: זו הבעיה, כן. שם חסר לי, למעלה.

יובל: כמה פעמים בחודש את אומרת לעצמך, 'אני צריכה עוד'?

יהודית: כל יום, מה זאת אומרת?

יובל: יפה.

יהודית: אני חיה פה. אבל אני גם באמת מביאה כל הזמן עוד.

יובל: נהדר.

יהודית: כן.

יובל: אבל תראי, אז את אומרת כל יום, כלומר, כל יום יש לך איזה זמזום. עכשיו, מה זה הזמזום הזה?

יהודית: כן.

יובל: זמזום הוא מקביל לתחושת החמצה. 'אני לא הבאתי עציצים השבוע'.

יהודית: כן.

יובל: עכשיו, עזבי, בסדר, את צריכה גם להרגיע באיזשהו שלב.

יהודית: לא, אני יותר כזה, יואו, איך אני אוהבת אותם, צריך עוד.

יובל: בסדר.

יהודית: כאילו, צריך עוד כאלה. וחלק מתים בדרך.

יובל: כן, אבל אני אומר, חלומות, אם אנחנו לא מטפלים בהם, הם הולכים והם נמצאים מאחורה בעורף ומציקים לנו. את יודעת, הזכרתי פה את אמא שלי כמה פעמים, והיא באמת דוגמה מעולה, אגב, למישהי שהיה לה חלום מגיל נורא נורא צעיר להיות דוגמנית. אמא שלי הייתה אישה מאוד מאוד מאוד יפה, תעשו בגוגל תמר אברמוביץ', תראו תמונות שלה. והיא גדלה בשנות החמישים, במאה הקודמת, לא היה מקובל. והיא התגלגלה והפכה להיות גננת ולימים הפכה להיות אמא שלי. וכל השנים היא אמרה לי, אני... כמובן שככל שהיא התבגרה, היא קיבלה את זה שדוגמנית היא כבר לא תהיה, כי זה לא בסטנדרט.

אבל היא אמרה, אני אעסוק בעולם האופנה, אני אהיה אולי מאפרת, אולי סטייליסטית, אולי פה, אולי שם, אולי זה. ואז בגיל 60, אחרי שהיא שמעה אותי מדבר עשרות פעמים על הרשימה, היא אזרה אומץ והיא צעקה בפייסבוק שהיא רוצה להיות דוגמנית. אני אקצר את הסיפור, מפה לשם פנו אליי מ"הצינור" כי היא הצטלמה כזה תמונות מקצועיות ברוטשילד עם שמלת כלה, משהו שיצר המון המון באז ברשת, והיא הוזמנה לגיא לרר. והוא אמר לה, מה זה? את בת 60 ומה זה זה? והיא אמרה לו, כן, אולי מישהו ישמע.

מפה לשם, שבוע אחרי זה היא מצאה את עצמה צועדת בשבוע האופנה הישראלי, ומשם עוד שבוע אופנה ועוד שבוע אופנה, וכל מיני תצוגות אופנה וקמפיינים, והיא התחילה לדגמן. והיה מונח על שולחנה קמפיין לבנק גדול וקמפיין לקניון, והדברים האלה כמובן לא יצאו למימוש כי היא נפטרה. ו... וזה היה מדהים לראות כמה שנים אמא שלי סוחבת את החלום הזה והוא הולך איתה. אני חושב שכשאנחנו לא מגשימים חלום, קטן או גדול, זה הולך איתנו. זה לא מרפה. ואני אוהב לשחרר מעצמי, זה מאוד מקל עליי. אני נושם כשאני מגשים חלום. ולכן אני כאילו מחבר את זה לפתח השיחה שלנו, חלום זה תקווה וחלום זה חמצן, זה אוויר, זה לנשום.

יהודית: כן.

יובל: זה לנשום, ואנחנו זקוקים לאוויר הזה דווקא בתקופה הזאת יותר מתמיד. אבל שוב, גם אם נבודד וגם אם בעוד חודשיים, אמן, המלחמה תסתיים ו... תסתיים על הצד הטוב ביותר, שכולם יחזרו הביתה וישראל תביס את החמאס, לא יודע אם הדבר הזה יכול להתקיים, אבל אמן הלוואי.

יהודית: כן.

יובל: ומישהו יקשיב בעוד חודשיים ויגיד, בסדר, עכשיו כבר אין מלחמה, פחות רלוונטי לי הפרק הזה. הוא רלוונטי כי תהיה לך את המלחמה הפרטית שלך. את האירוע הפרטי שלך. אחותך תריב איתך, אבא שלך יהיה איתך בסכסוך.

יהודית: כן.

יובל: יש לנו איזה דוד, שכן.

יהודית: כן.

יובל: שותף בעסק. אנחנו... מלחמות זה לא רק אירוע חיצוני. ההבדל הוא שבמלחמה אין לנו שליטה.

יהודית: אני רוצה להציע תרגיל שמתחבר למה שאתה אומר.

יובל: כן.

יהודית: זה תרגיל שחקר אותו חוקר בשם פטרס, התרגיל הזה נקרא "אני המיטבי". ומסתבר שהתרגיל הזה, מעבר לזה שנחמד לעשות אותו, הוא ממש משנה את הציפיות שלנו כלפי העתיד, את התפיסה שלנו, אגב, שליטה לגבי המסוגלות שלנו, לגבי היכולת שלנו ואת מידת האופטימיות. והתרגיל הוא מאוד פשוט. התרגיל הוא קחו דף ועט, קחו שנייה לעצמכם, אפשר לעצום עיניים, אפשר לשים מוזיקה, כל אחד מה שעוזר לו רגע להתחבר. ולכתוב איך נראית גרסת החיים המיטבית ביותר, האידיאלית, בעולם שבו לא, אני עכשיו לא יכולה, אין לי כסף…

אלא איך בשלל התחומים בחיים, איך נראית העבודה המיטבית שלי, איך נראה היום בעבודה המיטבית, איך נראית מערכת היחסים שלי כשהיא במיטבה, איך אני מתנהגת, איך מגיבים אליי, מי האנשים, את מי אני רוצה לפגוש, איך אני אוכלת, איך אני ישנה, איך הבית שלי נראה. כלומר, קחו את זה לכל תחום שתרצו. והתרגיל הזה, המטרה שלו היא באמת לחלום, כי ברור שזה לא שאני לוחצת ויש לי חיים מיטביים, לא, אני עדיין בתוך נסיבות ומשכנתאות ועומסים ולחצים ומלחמה וכל זה, אבל זה נותן לי כיוון שמבהיר לי לאן אני רוצה להגיע. וכמו שדיברנו, עצם הציפייה, עצם החלום, עצם התקווה, כבר גורם לי גם לרצות, לפחות לדעת לאן אני רוצה להגיע.

יובל: אופק. נותן איזשהו אופק.

יהודית: כן, נותן איזשהו אופק, ומשם אנחנו נעבור לשאלות של האיך עושים את זה.

יובל: מממ.

יהודית: וכאן רציתי... אני יודעת שאתה שוחה בדוגמאות מאוד טובות של סופרים, שחקנים, זמרים.

יובל: כן.

יהודית: אתה תמיד מצטט דוגמאות מעניינות, של אנשים שהשיגו מטרות שהן מטרות שאפתניות, ושננסה לגזור משם כל מיני תכונות…

יובל: כן.

יהודית: סטייט אוף מיינד, משאבים שעזרו להגיע לזה.

יובל: כן. אז קודם כל אני חייב להגיד, אפרופו, הרבה פעמים אנשים רואים מהצד, מסתכלים על מישהו מוגשם, לא משנה באיזה עולם תוכן. מה אנחנו רואים? אנחנו רואים את הפסגה, את השיא, את ההישג. אף אחד לא רואה את הזיעה, את הדרך הקשה, את הנפילות, את האכזבות, את הכישלונות, את רגעי השבירה. את יודעת, אומרים אה, וואו, הפודקאסט של יהודית, כאילו בהאזנות גבוהות, נבחר שנה אחרי שנה לאחד האהובים. אף אחד לא רואה את ההשקעה, אף אחד לא יודע שלפני שהגעתי לכאן להקליט אז שעה וחצי את סידרת פה את הסט ונמצא איתנו כאן גם צלם, עורך, ו... כאילו, כל הדברים האלה.

זאת אומרת, רואים רק את התוצאה. לא יודעים את הכסף שהשקעת בפודקאסט שלך לפני שאולי הוא הניב לך פרנסה, אף אחד לא רואה את כל המאמץ שאת... מאחורי הקלעים שלך או של כל אדם אחר שמגיע להישגים. רואים רק את הפסגה ולא רואים את הדרך. ואני חושב שזה מאוד חשוב להכיר את הדרך של אנשים שהם עוברים. ואגב, בספר באמת החדש שיוצא בקרוב, שנקרא "הפריצה, להוביל בתחומך" הוא בדיוק זה.

אני פותח שם את הספר עם המון המון המון המון דוגמאות לאנשים שעברו דרך חתחתים. זאת אומרת, הסיפור שפותח זה דן בראון, "צופן דה וינצ'י", כתב את "צופן דה וינצ'י" ועוד, באמת אחד מהספרים הנמכרים בעולם. אם אני לא טועה, הוא מכר משהו כמו... או 40 מיליון עותקים או 80 מיליון עותקים, אני לא זוכר את הנתון כרגע, מהספר שלו. באמת הישג יוצא דופן. הוא אחד מהסופרים הנמכרים בהיסטוריה המודרנית. אבל הספר "צופן דה וינצ'י" הוא בכלל הספר השלישי או הרביעי שלו. כלומר, הספרים הראשונים שהוא הוציא, לצד זה שהוא היה בכלל מורה. היה קם בבוקר...

יהודית: הוא היה מורה?

יובל: הוא היה מורה. הוא היה קם בארבע בבוקר, פותח את המחשב, כותב וזה. הולך לבית הספר, חוזר. הוציא ספר, הוציא שני ספרים, הוציא שלושה ספרים והעולם התעלם ממנו לחלוטין.

יהודית: הוא עובד מארבע בבוקר עד שהוא הולך ל...

יובל: עד שהוא הולך, עד שבע, כן, כן.

יהודית: לבית הספר?

יובל: כל יום היה, כן.

יהודית: מוציא שלושה ספרים שאף אחד לא קורא?

יובל: אף אחד לא קורא.

יהודית: וממשיך לכתוב.

יובל: ממשיך. והוא מספר בקורס הכתיבה שלו, שיום אחד, אחד הספרים הראשונים יצאו, אז הוצאת הספרים ארגנה לו כזה tour קטן בכל מיני חנויות ספרים בארצות הברית, מאוד מאוד מקובל שם. גם אני חוויתי את זה עם הספר האמריקאי שלי. ואף אחד לא... הוא מגיע להעביר איזושהי הרצאה ולחתום על ספרים, אף אחד לא מתקרב לשולחן. ואז איזושהי מישהי מתקרבת ככה עם חיוך, והוא ככה מתחיל לחייך אליה גם, והיא אומרת לו, 'סליחה, איפה השירותים כאן?' [צוחק] ו...

יהודית: [צוחקת]

יובל: והוא הולך הביתה. אבל אז יצא "צופן דה וינצ'י" וזה היה ספר...

יהודית: מה נתן לו את הכוח להמשיך לעוד ספר?

יובל: האמונה והתקווה וה...

יהודית: לכתוב ספר זה שנים.

יובל: נכון, נכון, נכון.

יהודית: כמה שנים כל הסיפור הזה נמשך עד שהוא מוציא את הספר הרביעי?

יובל: כמעט עשור.

יהודית: וואו.

יובל: כמעט עשור. ואני חושב אבל שהדבר הזה... זאת אומרת, אבל הדבר הזה, האופק שהוא... והתקווה שמישהו ימצא משהו. תראי, הוא היה לקראת שבירה. הוא אמר, אני נותן לזה עוד סיכוי אחד. אבל את יודעת, אני חושב שגם הוא התבשל מספר... הוא השתכלל מספר לספר. תחשבי, בואי, הפודקאסט שלך, הפרק הראשון הוא באותה רמה של הפרק ה... הפרקים האחרונים? ברמת העריכה, ההגשה, השאלות?

יהודית: הרבה דברים השתנו. גם אני השתניתי.

יובל: בוודאי.

יהודית: אתה יודע, עברו שבע שנים.

יובל: נכון.

יהודית: זה כזה...

יובל: אבל זה מה שאני אומר.

יהודית: הכל השתנה, כן.

יובל: אנחנו גדלים וצומחים בתוך הדבר הזה. ואני חושב שהרבה אנשים שמנסים להגשים חלום, והוא לא יצא בדיוק כמו שהם תכננו, נורא מתאכזבים באופן טבעי. את יודעת, זה קצת כמו... הרי, אני הרבה פעמים מדמה בכל מיני הרצאות וסדנאות חלומות לילדים. הרי כשיש לך תינוק, אתה גם, אתה מצפה ומפנטז, נכון? על התינוק, איך הוא יהיה ואיך הוא יצחק ואיך אנחנו ביום שישי נשכב במיטה, לפני השנ"צ אנחנו נקרא עיתון והוא יהיה בינינו.

יהודית: [צוחקת]

יובל: את צוחקת כי זה לא קורה פשוט, נכון?

יהודית: לא מכירה.

יובל: זהו, זה לא קורה.

יהודית: לא חוויתי, כן.

יובל: יפה, זה לא קורה.

יהודית: כן.

יובל: עכשיו, וגם ילד, כי חלום זה בייבי. גם ילד, תינוק אמיתי, הוא מאוד דורשני. אתה קם אליו בלילות ואתה מאכיל אותו והוא עשה עליך קקי והוא בוכה והוא צורח ועושה לך פדיחות בקניון. אבל אתה לא נוטש אותו, גם... זאת אומרת, גם לגבי חלום. חלום הוא תינוק. והרבה פעמים לאנשים יש ציפייה שהחלום שלהם, כשהוא יהפוך למציאות, הוא יתחיל להתגבש ויתהווה, הוא יהיה הילד המושלם. אבל זה לא. זה מסע ארוך, מאוד מאוד ארוך. ולרוב האנשים, וזה כבר קשור גם לעידן שבו אנחנו חיים, עידן הריאליטי והקצב המהיר של המאה ה-21, אנשים רוצים תוצאות כאן ועכשיו.

יהודית: כן.

יובל: כי אפרופו דוגמאות, הם רואים את נטע ברזילי, בחורה אנונימית, שאגב איש לא זוכר ולא יודע כמובן בביוגרפיה שלה שהיא למדה ברימון, שהיא הייתה בהרכבים, שהיא הייתה בלהקות חתונה. זאת אומרת, היא המון המון דברים לפני כן. לא יודעים את כל הדבר הזה. מה הם יודעים? שהיא הלכה ל"הכוכב הבא", אחרי שלושה חודשים זכתה, אחרי שלושה חודשים זכתה באירוויזיון.

יהודית: וואו.

יובל: כאילו, וזהו. עכשיו, מבלי לפגוע חלילה בכבודה של נטע ברזילי, היא רק התחילה.

יהודית: כן.

יובל: היא רק התחילה, ולה יש מסע מאוד מאוד ארוך. את יודעת, אפילו נינט, שעבדתי איתה ב"השיר שלנו" לפני 20 שנה, גם נינט עדיין בתוך המסע. גם אני, גם את. זאת אומרת, את יודעת, הזכרת פה בפתיח, 19 ספרים וזה. את הספר הממש ממש טוב שלי עוד לא כתבתי…

יהודית: מממ.

יובל: מבחינתי, וזה נותן לי תקווה.

יהודית: אז מה העיקרון שאנחנו מציעים? זה סוג של עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה?

יובל: כן.

יהודית: כאילו מה?

יובל: ממש ככה.

יהודית: מה אנחנו...?

יובל: כן. אנחנו... כן, זו דרך חתחתים.

יהודית: אבל תגיד, זה לא קצת לעשות רומנטיזציה ל... מאמץ ולדרך חתחתים וזה שהמסלול הוא עקום?

יובל: אה...

יהודית: כי בסוף, באמת שלי…

יובל: כן?

יהודית: בחלומות שלי הייתי שמחה להשיג אותה מהר, כאילו.

יובל: אבל...

יהודית: זה לא כזה, כן, איזה יפה זה שנכשלתי והצלחתי ונכשלתי והצלחתי. אם הייתה את הדרך של...

יובל: אבל...

יהודית: הנה, הנה, את יכולה לעשות את זה בלי להיכשל…

יובל: כן.

יהודית: הייתי לוקחת אותה.

יובל: אבל היא לא קיימת.

יהודית: כן.

יובל: להפך, דווקא אני מרגיש שבספר החדש, "הפריצה", אני מאוד שם את האמת. ואני אומר, חבר'ה, אין, זה לא מה שבטיקטוק מוכרים לכם, עשרה צעדים איך להיות עשיר.

יהודית: כן.

יובל: כאילו, אני רואה סרטונים בטיקטוק ולפעמים אני אומר, נו, באמת, מי מאמין לזה? זאת אומרת, יש מי שמאמין לזה.

יהודית: כן.

יובל: אבל זה לא עובד ככה.

יהודית: מממ.

יובל: יש... לכל רעיון יש תקופת הריון, כמו הריון של אישה…

יהודית: כן.

יובל: גם לרעיונות, גם לחלומות. מי שחושב שזה קורה מהיום להיום, זה לא... זה לא עובד ככה. זה מה שאני עושה ב-13 שנים האחרונות, מעודד אנשים לדבר על החלומות ובמקומות העבודה לדבר. את יודעת, אני מגיע להרצאות וסדנאות…

יהודית: כן.

יובל: כמוך, לארגונים וחברות, ולפעמים אני מגיע למקומות שאנשים שם עובדים ביחד 15 שנה, הם לא מכירים אחד את השני. כאילו, הם עסוקים בלעבוד ואז בלהתמרמר.

יהודית: כן. אני חושבת שעולה פה מתוך הדוגמאות שהבאת הנושא של גם התמדה, גם להיות מוכן לעבוד הרבה, לעבוד חזק, לעבוד במשך הרבה זמן.

יובל: לא להתייאש.

יהודית: וגם עולה כאן, יש עיקרון של יזם שקוראים לו פול גרהם מ-Y Combinator, שמדבר על... אני לא יודעת איך לתרגם את זה לעברית, אבל הוא קורא לזה Being relentlessly resourceful.

יובל: מממ.

יהודית: כאילו, להיות... בעצם להסתכל על בעיה ולהגיד, אם זה לא ככה אז זה ככה, אם זה לא מפה, זה מפה.

יובל: כן.

יהודית: זה לא מפה, זה מהחלון. אם זה לא מהחלון, זה מהדלת. אם זה לא מהדלת, זה מתחת לרצפה. כלומר, המקום הזה של להיות מוכן להיתקל בקשיים ולפתור אותם…

יובל: לחלוטין.

יהודית: מאיפשהו. וזה דורש גם את היצירתיות, אבל זה דורש גם את המוכנות הזאת.

יובל: בדיוק.

יהודית: ליפול ולקום…

יובל: בדיוק.

יהודית: וליפול ולקום וליפול ולקום. כי כשאנחנו עושים משהו חדש, אז אין... אין דרך סלולה וידועה.

יובל: כן. לא להיעלב, לא להתייאש.

יהודית: אפשר להיעלב ולהתייאש.

יובל: לא...

יהודית: פשוט...

יובל: אפשר הרבה דברים.

יהודית: לקום. [צוחקת]

יובל: אבל כן, אבל...

יהודית: כן.

יובל: אתמול ראיתי בדיוק הצגה "מלאכים באמריקה", ואחת הדמויות שם אומרת, רגע לפני שהיא מתה ממחלת האיידס, עורך דין מאוד מצליח בארצות הברית שמשך בכל החוטים. הוא אמר ממש לפני מותו, המשפט שהוא אומר שם, החיים הם ברוטליים. וחשבתי על זה, כאילו, זאת אומרת, אני קצת מסכים שהחיים הם... לא יודע אם ברוטליים, אבל החיים הם מאוד מאתגרים. את יודעת, כשהייתי ילד, סבתא שלי הייתה חוזרת הביתה ממסע קניות בכיכר המדינה, והיא הייתה אומרת "אוי, החיים קשים". ואני הייתי ככה מסתכל עליה בגיל 14 כזה עם כל השקיות של השופינג ואומר... הייתי אומר לה, "סבתא, החיים לא קשים. החיים מורכבים, החיים מאתגרים". ובאמת החיים מאתגרים ונורא נורא מתישים.

אם אנחנו לא נמצא את הכלים לבנות את החוסן שלנו, את עמוד השדרה, לא נייצר לעצמנו כל הזמן רשימת חלומות שהם תקווה, שהם חמצן, שהם אוויר, שיש למה לחכות, אז למה לקום בבוקר? לקחת את הילדים לגן, להיכנס לאוטו, לפקק התנועה, הבוס, זה, לחזור ל... איזה משהו ששובר שגרה. כתבה לי מישהי מארצות הברית, שקראה את הספר "הרשימה" האמריקאית. היא כתבה לי, אני בת 80, יצאתי לפנסיה לפני 15 שנה, שקעתי בדיכאון, אני בטרנינג בספה שלי משחקת משחקי וידאו 15 שנה. ואז הספר שלך התגלגל אליי ונזכרתי פתאום שאני רוצה לצייר. רציתי לצייר כל חיי. והתחלתי לצייר ואני עושה תערוכה בקרוב וחזרתי לחיים.

יהודית: וואו.

יובל: כן. ובאמת זה וואו מבחינתי.

יהודית: כן.

יובל: זה דבר קטן, וזה בדיוק זה, זה דבר קטן, זה כולה לצייר. מה זה כבר דורש? אבל יכול להיות שכל החיים היא דחתה ודחתה ודחתה כי היו לה ילדים וכי הבעל שלה וההורים שלה התבגרו והיא עזרה להם ולא היה להם כסף.

יהודית: כן.

יובל: החיים.

יהודית: אני רוצה לתת מודל, שאני חושבת שסיפרתי עליו גם בפודקאסט שהתארחתי אצלך, אבל הוא מאוד רלוונטי בעיניי להגשמת מטרות כי... או בהגשמת חלומות, כי באמת יש פה את האיזון הזה בין לחלום בגדול לבין תכלס החיים עצמם, קשה לזוז. והמודל הזה נקרא בקיצור WOOP. זה מודל שפיתחה אותו חוקרת בשם גבריאלה אטינגן, והיא מדברת על זה ש-WOOP זה ראשי תיבות של ארבעה דברים. אז ה-W stands for Wish, חלום, משאלה, שזה באמת המקום של לחלום הכי גדול שיש. דיברנו קודם על האני המיטבי בתור דוגמה. מה אני רוצה להשיג בחלום החלומות, וזה חלק שהוא חשוב כי הוא חשוב בשביל לייצר את הדרייב הזה.

יובל: כן.

יהודית: בשביל לגרום לי להתחיל לזוז, בשביל שיהיה לי משהו לשאוף אליו, בשביל התקווה, כל מה שדיברנו היום. אז מגיע השלב של ה-O, שזה Outcome, שזה תכלס, אם החלום הזה יתגשם, מה יהיו התוצאות של זה בחיים שלי, בעסק שלי, בזוגיות שלי? זה ברמה היותר קונקרטית. אז מגיע השלב החשוב שהוא ה-Obstacle, מכשול.

יובל: כן.

יהודית: מה המכשולים שיכולים להיות בדרך? ופה הרבה פעמים אנשים מסתכלים החוצה, אומרים המיסים, העבודה, הזמן, הילדים, מלא מכשולים חיצוניים, אבל זה מכשולים שאין לנו כל כך הרבה מה לעשות איתם, נכון? כי הם לא תלויים בי, זה נסיבות חיצוניות והן משאירות אותי בעמדה שאני לא כל כך יכולה לפעול. ופה היא אומרת, אתה צריך לשאול את עצמך מה המכשולים שיש בך. ולא במובן של כזה ביקורת עצמית ואני גרוע וזה, אלא באמת במובן של מה הדברים שאני עוצרת את עצמי? וזה יכול להיות המכשולים שלי זה שחסר לי אנגלית, יכול להיות מכשול יותר מופשט גם כמו אני לא מספיק אסרטיבית, או אני לפעמים מוותרת מהר, או אני לא מאמינה בעצמי. ואז מתוך המכשולים שתלויים בי, אני הרבה יותר יכולה לצאת לתוכנית מאשר מה שקורה בעולם החיצוני. וזה החלק האחרון, ה-P, שזה ה-Plan, תוכנית, מה אני הולכת לעשות תכלס כדי לגרום לדבר הזה לקרות, איך אני הולכת להתמודד עם המכשולים הקונקרטיים שהצפתי והעליתי.

יובל: כן.

יהודית: אז זו ככה דרך לתרגם את זה.

יובל: שאני מאוד מתחבר, וה-P שלי, כשאני מדבר על זה, אז אני קורא לזה נתיב החלומות, כלומר לבנות את נתיב החלומות שלנו. וזה אגב יכול להיות גם לגבי סתם, שוב, ניקח חלום קטן אבל הוא נאמבר וואן, זה החלום מס' 1 בעולם, משקל. זה הדבר שהכי מטריד אנשים, גם אותך?

יהודית: כרגע לא.

יובל: זהו, אני שואל לא כי את חלילה...

יהודית: כן. [צוחקת]

יובל: להפך, כי את דקיקה וזה, אבל זה מטריד... אבל משקל מטריד אנשים.

יהודית: כן, אבל היו תקופות בחיים שזה הטריד אותי, כן.

יובל: אז תמיד אנשים רושמים להוריד חמישה קילו, אבל הם לא רושמים את ה-How to, את הפעולה. והפעולה היא למשל, הפתרון שאני מצאתי זה למצוא... למצוא את הספורט שיגרום לי להתמיד, זאת אומרת זהו. עכשיו, ואני אומר לאנשים, תצא למסע של שנה, חפש את הספורט. תעשה את כל שיעורי הספורט האפשריים, עם מאמן, בלי מאמן, שחייה, ריצה, זומבה, שמומבה, זה, לא יודע. יש מיליון דברים.

יהודית: כן.

יובל: תמצא את הדבר הזה. אני יצאתי למסע חיפוש כזה, מצאתי את הריצה. זה מה שאני אוהב יחסית, אני מתמיד יחסית, תוצאות נחמדות יחסית. הכל סבבה. ופשוט באמת למצוא את ה... זה כמו הרבה אנשים, גם אחד הסעיפים שמאוד נוכחים אצל אנשים, ואני בטוח שמי שיקשיב לנו יזדהה עם זה, זה תחביבים. שאנשים אומרים בא לי... בא לי להכניס משהו בשעות הפנאי שלי, אני לא יודע מה.

יהודית: כן.

יובל: ושואלים אותי מה. עכשיו, אני לא יודע כי אני לא מכיר את האדם שמולי. מה אני אגיד לו, תצייר, תפסל, תסרוג? אני אומר, למה שלא תצא למסע חיפוש, שיעורי ניסיון. תעשה שיעור בישול, שיעור משחק, שיעור שירה, שיעור כתיבה, שיעור... ותמצא את הדבר הזה. זה לצאת ולחפש. ושוב, אנחנו היום חיים בעידן קצת עצל. אנחנו לא זוכרים מספרי טלפון, אנחנו לא יודעים איך להגיע לסבתא בלי ווייז. הכל נורא ממוחשב.

יהודית: כן.

יובל: אנשים כבר פחות במאמץ למצוא את התשובות לשאלות כי chatGPT מוצא לך הכל.

יהודית: כן. אבל זה אחלה, chatGPT, אני ממליצה.

יובל: אני גם אוהב אותו ואני למדתי…

יהודית: כן, כן.

יובל: אני למדתי לעבוד איתו לאחרונה, אני לא מספיק חכם, אני עוד לא מכיר את כל ה... כי צריך לדעת לעבוד איתו נכון, יעיל. אבל הוא מקצר לי דברים. אבל אני... אני לא רוצה לקצר לי תהליכים.

יהודית: כן.

יובל: אני דווקא אוהב... אני אוהב לעבור את הדרך המלאה.

יהודית: דיברנו על כל מיני עקרונות שיכולים לעזור לנו להגשים חלומות. דיברנו עד עכשיו גם על התמדה, גם על המוכנות ללכת דרך ארוכה, להזיע, קראת לזה, לא לעשות קיצורי דרך.

יובל: כן.

יהודית: דיברנו על לראות הרבה אפשרויות ולנסות בהרבה דרכים. ואני חושבת שיש גם את האלמנט של לקחת... ודיברנו גם על תשתיות ועל קביים.

יובל: כן.

יהודית: אבל אני חושבת שיש גם את המקום של לקחת סיכונים, שהוא חשוב. שבסוף אחת הסיבות שאנשים לא מגשימים את החלומות זה בגלל שאין באמת דרך שאין לה מחיר, נכון?

יובל: אין דרך בטוחה.

יהודית: אין דרך בטוחה.

יובל: נכון.

יהודית: וגם לכל דבר שאני... תמיד... החיים מתקיימים באיזשהו טרייד-אוף, וכל דבר שאני מנסה להשיג, הולך להיות לזה איזשהו מחיר. מחיר כלכלי, מחיר אישי, משהו אחר שאני... כמו שאמרת קודם על להוציא דברים לכביסה, אז אני אולי אקנה פחות דברים, אז לכל דבר יש מחיר. אבל אני חושבת שהמוכנות לקחת סיכון היא מוכנות שתעלה את הסיכוי שלנו להגשים חלומות, בטח שאת החלומות המשמעותיים, שבדרך כלל הם פשוט מסוכנים בפני עצמם.

יובל: כן.

יהודית: ואני חושבת על דוגמה של אילון מאסק, שאני חושבת שהוא לקח הרבה סיכונים. וכמו שאנחנו יודעים, הבן אדם עושה דברים מאוד מרשימים. אז כשהוא מכר את החברה הראשונה שלו, הוא לקח את כל הכסף שהוא הרוויח, ובמקום להיות כזה אוקיי, אני עכשיו בן אדם עשיר שיש לו מלא כסף, הוא השקיע את כל הכסף הזה בשתי חברות חדשות, בטסלה וב-SpaceX.

יובל: מממ.

יהודית: שזה גם היה סיכון אדיר, שתי חברות שכזה מאוד שאפתניות ומי בכלל יאמין שאפשר להשיג את המטרות שהוא רצה להשיג. וזה הכניס אותו לקשיים כלכליים יותר מפעם אחת. וגם באיזשהו שלב, גם החברות האלה היו בקושי כלכלי מאוד גדול וכמעט קרסו ונסגרו.

יובל: נכון.

יהודית: ואז הוא לקח את המעט הון שעוד נשאר לו והשקיע חצי שוב, חצי בזה, חצי בזה, אבל בעצם סיכן את עצמו בפשיטת רגל אישית גם, לא רק בפשיטת רגל עסקית. והדבר הזה הציל את החברות ומשם ההיסטוריה, טסלה כבר מאוד מאוד מצליחה, SpaceX, מאדים מתקדם…

יובל: כן.

יהודית: מה שנקרא, ומאז הוא אחד היזמים הכי... גם הכי מצליחים וגם הכי מוכרים בעולם.

יובל: כן.

יהודית: ואני חושבת שהרבה בזכות הלקיחת סיכונים שלו.

יובל: אני חושב ש... את יודעת, דיברת עליו, אני במקביל, אני אזכיר שם של מישהו גם עם קונוטציה מאוד מאוד שלילית, שזה דונלד טראמפ, שאגב פשט את הרגל ארבע פעמים וקם כל פעם מחדש. ואני חושב שמה שמאפיין לאורך כל ההיסטוריה, מגלילאו גליליי דרך דה וינצ'י, עד אנשים שאנחנו מכירים מימינו, זה שהם משוגעים לדבר.

יהודית: כן.

יובל: הם משוגעים לדבר והם נתפסים מהצד גם משוגעים. עכשיו שוב, הזכרתי פה את טראמפ, הוא באמת דוגמה מאוד שנויה במחלוקת כי הסגנון שלו הוא סגנון מאוד בהמי.

יהודית: כן. [צוחקת]

יובל: אבל האיש משוגע לדבר. זאת אומרת, ושוב, יש לו המון מניעים כנראה שהוא רוצה להיות בעל השליטה, מה שנקרא. אני חושב שמה שמאפיין אנשים שהם חולמים ומגשימים זה שהם לא מפחדים לעבור דרך הקושי.

יהודית: אז מה אנחנו מבקשים מהמאזינים והצופים? הצופים והצופות והמאזינים והמאזינות, פרקטית?

יובל: אז ההמלצה שלי היא קודם כל כן לכתוב רשימה עם עצמכם, אחרי השיחה הזאת, של דברים, שוב, אישיים, עולמיים, חברתיים. להתעלם ממלחמה, קורונה, כסף, בוס, ילדים, כי... זה תירוצים בסופו של דבר, כל הדברים האלה. נכון שזה גם אובייקטיבי נוכח, אבל זה הרבה פעמים גם תירוצים. ואם קשה לכם כרגע לצעוק אותם, אז הזמינו כמה חברים אליכם הביתה לסלון, ותדברו איתם על החלומות שלכם. אני מבטיח לכם שזה יקדם. אתם תופתעו מתשובות שתקבלו מאנשים, שיגידו לך, אה, וואי, תקשיב, אשתו של אבא שלי מכירה את הסבתא של הדוד ההוא, והוא בדיוק יכול לעזור לך.

יהודית: כן.

יובל: פשוט לדבר על זה. ואני חושב שזה יטעין אתכם לאט לאט באנרגיות ויחזיר אותנו למסילה, שבתקווה גם אני מקווה שלצד זה האירועים המדיניים שלנו גם כן ייכנסו לשליטה ונגיע ל... את יודעת…

יהודית: כן.

יובל: לסיום המלחמה.

יהודית: מה שנקרא, בעזרת השם.

יובל: אמן.

יהודית: כן. אז טוב, אני אסכם את... דיברנו פה הרבה הרבה הרבה על הרבה דברים. התחלנו מהמצב שאנחנו נמצאים בו היום ובאמת מאיזושהי קריאה של החיים לא ודאיים, הדבר היחיד שקבוע פה הוא זה שהכל משתנה ומתחרפן מדי דקה. ובסוף זה הזמן לקחת את הכאב ואת הייאוש ואת המכה ולהסתכל טוב על מה באמת חשוב לי בתוך התקופה הזאת, מה חשוב לנו ברמה הלאומית, מה חשוב לנו ברמה האישית, מה נשאר שם מזוקק אחרי שכל הרעש יוצא. ולנצל דווקא את הזמן הזה כדי לדחוף את הקרקעית ולעלות למעלה.

יובל: כן.

יהודית: ולחתור אל עבר מה שחשוב, בלי הדחיינות שיש לנו ביום-יום ויהיה זמן ומתישהו, אלא באמת מה חשוב לי. דיברנו על זה שחלום הוא מצד אחד יכול להיות התוצאה של השבר וההזדקקות, ומצד שני הוא גם יכול להיות הסיבה לתקווה. ושכשיש לנו חלום, כשיש לנו מטרות, זה נותן לנו משהו לשאוף אליו, זה נותן לנו תקווה ומניע את העשייה שלנו. הצענו את התרגיל של "האני המיטבי" כדרך רגע לייצר את התקווה. הצענו לכתוב רשימה. דיברנו בכלל על זה שתקווה זה משהו שהוא מעוגן בפעולות פרקטיות, זה לא רק לחלום אלא באמת לעשות. ודיברנו על עקרונות שיכולים לעזור לנו להגשים חלומות כמו התמדה ולהיות מוכנים ללכת בדרך ארוכה, לקחת סיכונים, לראות הרבה אפשרויות, לבנות תשתיות שעוזרות בזה, להיעזר ועוד כל מיני. ונראה לי שעם הנימה הזאת אנחנו נסכם שבאמת זה עלינו ויש הרבה עבודה.

יובל: לגמרי.

יהודית: ולא קל, אבל בוא נצא לעבוד, מה שנקרא.

יובל: תראי, העבודה, אגב, אף פעם לא מסתיימת, את יודעת.

יהודית: כן.

יובל: את מרצה גם בארגונים, וגם אני, והרבה פעמים אומרים לי... אומרים לי, 'אבל תראה, העבודה לא נגמרת בעבודה אף פעם'. אני אומר, זה אומר שמקום העבודה הזה הוא טוב.

יהודית: כן.

יובל: כי אם העבודה הייתה מסתיימת, לא היה זכות קיום למקום העבודה, היו מפטרים את כולם.

יהודית: כן.

יובל: וגם לגבי החיים. זאת אומרת, כל עוד הנר דולק ויש לך כאן הרבה נרות דולקים בחלל, אפשר להמשיך לתקן ואפשר לעשות. וחשוב לזכור גם את זה.

יהודית: מעולה. אז תודה רבה רבה, יובל אברמוביץ'. מוזמנים לקרוא את הספרים, להגיע להרצאות, לבקר באתר, להתרשם משלל הפעילויות.

יובל: תודה.

יהודית: היה כיף לדבר איתך.

יובל: גם איתך, כמו תמיד.

יהודית: ומקווה שאתם, המאזינות, מאזינים, צופים, צופות, נהניתם מהפרק הזה, נהניתם גם מהצילום שיובל ככה הרים לו פה. מקווה שאתם צופים גם ביוטיוב. מוזמנים גם להגיע ולהיפגש באירועים הקרובים, ב-11 במרץ 2024 ביהוד, מפגש על דחיינות. מתחבר גם לנושא שלנו היום, על איך לעשות היום את מה שאנחנו בדרך כלל דוחים, גם את החלומות וגם את הדברים המעצבנים שפשוט אין לנו כוח לעשות. אז איך מתמודדים, איך מזהים, מה האסטרטגיות, מה השיטות. ואחר כך ב-31 במרץ 2024 בתל אביב נדבר על קבלת החלטות. איך לקבל החלטות מהירות, מאושרות יותר, גם כאלה שנאמנות למי שאנחנו, לאינטואיציה שלנו. אז זה בקרוב. מקווה שאתם נהנים מ"חושבים טוב". תפיצו, מה שנקרא, למי שזה יכול לעזור לו לשמוע או לצפות בפרק הזה. אני הייתי איתכם יהודית כץ, ושיהיה לנו תקופה טובה וחלומות מוגשמים. יאללה ביי.

[קטע מוזיקלי]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

21 views0 comments

Comments


bottom of page