שמעון ויזנטל, המוכר בכינויו "צייד הנאצים", הקדיש שישה עשורים מחייו לאיתור הרוצחים הנמלטים. חייו היו מסכת מחרידה של כאב ומוות: הוא התייתם מאב, וניצל ממספר פוגרומים עוד בטרם מלאו לו חמש עשרה שנים. למרות זאת, ויזנטל השלים את חוק לימודיו בהצלחה והקים משפחה, אך אז פרצה מלחמת העולם השניה. במרוצת שנותיה יחווה ויזנטל על בשרו, כמה וכמה התנסויות מזעזעות באכזריותן. הוא ישרוד את כולן, ובתום המלחמה תעמוד מטרה אחת לנגד עיניו: מיצוי הדין עם הרוצחים, למען הקורבנות. הוא היה נחוש לצוד נאצים באשר יהיו. (חלק א')
תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/02/2024.
[על רקע פתיח מוזיקלי]: ברוכים המאזינים להסכת יחידים במינם. שמי ניב גולדשטיין ויש לי חולשה לאנשים מיוחדים, שנויים במחלוקת וחריגים בנוף ההיסטוריה האנושית. מדי פרק נפגוש דמות מרתקת, הרפתקנים פורצי דרך, כופרים בעיקר ומורדים, סופרים לא שגרתיים, שחמטאים משונים ופילוסופים יוצא דופן. אתם מוזמנים להצטרף למסע ולשמוע על אנשים שונים שאולי עוד לא הכרתם, אשר ראויים לכינוי: "יחידים במינם".
שמעון ויזנטל: האיש שצד נאצים חלק א'.
"התודעה שאני נשארתי בחיים, שעה שרבים כל כך, מוכשרים ממני, חכמים ממני והגונים ממני נספו, העיקה עליי, והייתה בעיניי כמעט כביזיון הצדק. לא יכולתי להחזיר לעצמי את שיווי המשקל שהתערער, אלא בפועלי שיעשה צדק עם המתים." מתוך זיכרונותיו של שמעון ויזנטל, 1988.
מאזינות ומאזינים יקרים, בטרם נתוודע לסיפור חייו הייחודי של שמעון ויזנטל, הנה משפט אזהרה; כניצול שואה, חווה גיבור הפרק שלנו על בשרו כמה התנסויות אכזריות שיזכו להתייחסות. אנא התחשבו בכך, בטרם תאזינו לפרק עם ילדכם.
שמעון ויזנטל נולד ב-31 בדצמבר 1908 בעיירה בוצ'אץ', אז בשטחי הקיסרות האוסטרו-הונגרית וכיום באוקראינה. עוד בטרם מלאו לשמעון הקטן שש שנים, פרצה מלחמת העולם הראשונה, ואירופה הייתה כמרקחה. בשנת 1915 גויס אביו לחיל המילואים הקיסרי. למרבה האירוניה, מפאת הברית בין אוסטרו-הונגריה לבין גרמניה, לחמו למען אותו צד במלחמה הן אביו של שמעון והן אדולף היטלר.
במרוצת אותה השנה התרגשו ובאו מספר פורענויות על משפחתו של שמעון. בתחילה נפל אביו בחזית הרוסית. זמן קצר לאחר מכן פלשו הקוזקים הרוסיים לעיירה בוצ'אץ' ואילצו את בני ביתו האבלים להימלט לווינה. בשנתיים הבאות פקד שמעון הצעיר שזה מקרוב התייתם את בית הספר העממי בעיר הזרה לו.
לימים, הוא יתאר את שהותו בבירת הקיסרות בצבעים קודרים. הוא סיפר כי לא היו לו אז חברים, והוא חש עצמו בודד ועצוב. בשנת 1917, לאחר שאמו נישאה מחדש והרוסים נסוגו מבוצ'אץ', שבו ויזנטל ומשפחתו לעיירת הולדתו. אך בחלוף כשלוש שנים בלבד, נכבשה העיירה שוב, הפעם על ידי הפולנים. חייהם של היהודים שבו והפכו הפקר, ובעת שמלאו לויזנטל 12 שנים, צרבה אנטישמיות את בשרו בפעם הראשונה.
במסגרת מאבקם של הפולנים ברוסים, הם נעזרו לא אחת במשתפי פעולה אוקראיניים. פעמים רבות היו אלו האחרונים אנטישמים מוצהרים, ולרוע המזל הם אלו שגם פלשו לבוצ'אץ'. כך קרה שבשנת 1920, צעד לו ויזנטל ברחוב לתומו, כשלפתע הגיח מולו פרש אוקראיני שטוף שנאה. ללא כל סיבה נראית לעין, הוא נעץ את חרבו בירכו של ויזנטל, עד שנעצרה רק בעצם.
עם סיום לימודיו בגימנסיה, בשנת 1928, השתוקק ויזנטל ללמוד אומנות, אך בשל התנגדות אימו, שינה את בחירתו. הוא ביקש להתקבל אז ללימודים במכון הפוליטכני בלבוב, אך יהדותו הייתה לו לרועץ. מכסת היהודים ששלטונות המוסד האקדמי התרצו לקבלם התמלאה, ומועמדותו של ויזנטל נדחתה. הוא פנה אז ללימודי הנדסה ארכיטקטונית באוניברסיטה הטכנית של פראג, ובשנת 1932 השלים את חוק לימודיו.
בשנת 1936 נראה היה שויזנטל, היהודי הנודד, זכה להגיע למנוחה והנחלה. הוא התחתן, עבד במשרד אדריכלים בלבוב, וחייו התנהלו להם על מי מנוחות. אחרי הכל, מה שהתרחש במערב מעבר לגבול, נראה היה רחוק כל כך.
לימים יעיד ויזנטל ש"במהלך אותה התקופה לא לקחנו את היטלר ברצינות" כלשונו. אולם זו הייתה, כידוע, טעות מראה.
במהלך הסכם אי ההתקפה בין ברית המועצות לבין גרמניה הנאצית, שנחתם באוגוסט 1939, הן החליטו בחשאי על חלוקת פולין ביניהן. כך קרה, שזמן קצר לאחר מכן, פלש הצבא האדום ללבוב. ימיו הטובים של ויזנטל נגוזו כלא היו. בתוך זמן קצר, יקרע עתידו לגזרים, על ידי מעצמותיה התוקפניות של אירופה.
עם פלישת הצבא האדום ללבוב, החל המצוד אחר הבורגנים, כלומר כל בעלי הממון או הדעות העצמאיות. וכך, במסגרת התיאורים שביצעו הסובייטים, מצאו את מותם אביו ואחיו החורגים של ויזנטל. עבודתו של גיבור הפרק שלנו במשרד האדריכלים באה אל קיצה, והוא נאלץ לעבוד במפעל לקפיצים.
ויזנטל ניצל מגורל קודר אף יותר, לאחר שעלה בידו לשחד קצין נ.ק.ו.ד. ולמנוע בכך את גירושם של אשתו, אימו ושלו עצמו לסיביר. בשלהי יוני 1941, בעקבות פלישת הפתע של גרמניה הנאצית לברית המועצות במסגרת מבצע ברברוסה, נסוגו הסובייטים מלבוב. מצבו של ויזנטל, שהיה עד אז גרוע למדי, החמיר אף יותר. פעם נוספת הוא מצא עצמו נתון לחסדי פלוגות עזר אוקראיניות אנטישמיות.
הפוגרום שערכו ביהודי לבוב נמשך שלושה ימים ושלושה לילות. ששת אלפים יהודים נרצחו באין מושיע. ויזנטל התחבא אז באחד המרתפים, אך בשישה ביוני 1941, מצאו גם אותו הפורעים האוקראינים. ויזנטל וכמאה יהודים נוספים, הועמדו אז בשורות אל מול חומה, ידיהם שלובות מאחורי עורפם, בהמתנה להוצאתם להורג. אחד האוקראינים עבר בין השורות וירה ביהודים, ושניים מעוזריו הטילו את הגוויות לתוך ארגזי עץ פתוחים שהוכנו מבעוד מועד. למרבה הזוועה, ויזנטל מצא עצמו, ממתין לתורו להירצח. קטילתם של היהודים חסרי האונים, התמשכה ללא הרף, באין מפריע, האחד אחרי השני.
שעת אחר הצהריים הגיעה, ואז נשמע לפתע, כאילו מעולם אחר, קול צלצול פעמוני הכנסייה. לימים מספר ויזנטל, כי קולות הירי פסקו, והדבר הבא ששמע היה הקריאה הבאה; "מספיק, הגיעה שעת תפילת הערב". בלית ברירה, הפסיקו הרוצחים את הזוועה שחוללו, כדי להתחיל את תפילתם במועדה. שהרי כידוע, אסור לגאולת הנפש שתתאחר חלילה, בשל עניין פעוט, כמו רציחת נפש. ויזנטל, שחייו ניצלו במפתיע, היה במרחק של עשרה מטרים בלבד, ממרצחיו האדוקים.
בעוד ויזנטל ההמום שב אט אט לאיתנו, שמע לפתע קול מוכר מאחוריו; "מר ויזנטל? מה אתה עושה כאן?" היה זה מנהל העבודה שלו לשעבר, שעל שרוולו ענד סרט של שוטר עזר אוקראיני. ייתכן שרק אז הבחין האדם המנומס, בכך שנטל חלק פעיל, ברציחת אנשים, שכן לחש לויזנטל; "עוד הלילה, הלילה אוֹצִיאֲךָ מכאן".
אותו מנהל עבודה, שנראה כי פרץ בלתי נשלט של אנושיות היכה בו לפתע, סיפר לאוקראינים, כי ויזנטל הוא בעצם מרגל סובייטי, והתנדב מיד להביאו למפקד האזורי של המשטרה. במקום זאת, הוא הוביל את ויזנטל לדירתו הנטושה, ובכך, הציל את חייו.
אלא, שזמן קצר לאחר ששב וזכה ויזנטל בחייו הגיעו הנאצים לעיר. ויזנטל ואשתו אולצו לנטוש את ביתם, ולהעתיק את מגוריהם, בתחילה, לגטו המקומי. ולאחר מכן, למחנה הריכוז יְנוֹבַסְקָה הסמוך. אימו של ויזנטל נותרה בגטו, וסופה שנרצחה באוגוסט, בגיל 63, במחנה ההשמדה בלז'ץ.
באמצע שנת 1942, נלקחו בני הזוג ויזנטל ממחנה הריכוז, לעבודות כפייה במתקן תיקון הרכבות המקומי. בעוד שאשתו הוכרחה להבריג חלקי מתכת בבית חרושת אפרורי לייצור קטרים, תפקידו של ויזנטל היה ססגוני יותר. דווקא הוא, היהודי, אולץ לצייר את סמלי הרייך השלישי, אותו עיט שאוחז בטפריו בצלב הקרס, ולרשום סיסמאות נאציות, על גבי הקטרים, שנלקחו שלל.
במסגרת עבודתו, רשאי היה ויזנטל לנוע בחופשיות יחסית באתר תיקון הרכבות. הוא ניצל זאת לשם גניבת תוכניות של תחנת רכבת, שחברי המחתרת הפולנית שמחו להניח עליהן את ידיהם. ויזנטל רב התושייה דרש תמורתן תעודות מזויפות, שבעזרתן קיווה להציל את צילה, אשתו בהירת השיער. וכך בדיוק היה. בסתיו 1942, תודות לתעודותיה המזויפות, היא הצליחה להימלט, ועד לסוף המלחמה, לא נחשפה זהותה יהודית.
שני הממונים הישירים על ויזנטל במתקן שיפוץ הרכבות, היו, מטבע הדברים, נאצים. אולם ככל שנקפו השנים, הם פיתחו סלידה כלפי היטלר, חבר מרעיו ומדיניותם הנפשעת. יום אחד אף לחש שם המפקח הראשי לויזנטל, כי יבוא יום, והגרמנים עוד יצטרכו להתבייש במעשיהם של מרצחי ה-SS. בהדרגה, זכו ויזנטל ויתר פועלי הכפייה היהודיים, ליחס הוגן יותר באתר שיפוץ הרכבות. אולם ב-20 באפריל 1943, שב וגילה ויזנטל לחרדתו, שבגרמניה הנאצית, חיי היהודים היו שווים כקליפת השום.
עם שחר, פשטו חיילי ה-SS על מתקן שיפוץ הרכבות. הם בחרו כמה עשרות יהודים, וגררו אותם למחנה ריכוז, שם ציפה להם מוות אכזרי במיוחד. מדוע? משום שאנשי ה-SS ביקשו לחגוג באותו יום אירוע חשוב, שגולת הכותרת שלו הייתה הוצאתם להורג של 20 יהודים בדיוק, בהם ויזנטל. ה-20 באפריל, אחרי הכל, היה יום הולדתו של אדולף היטלר.
ויזנטל ותשעה עשר הקורבנות שנבחרו כעולה למולך, אולצו להצטופף במעבר ברוחב שני מטרים, שמשני צידיו התרוממו גדרות תיל. אז נצטוו להמתין להוראת המרצחים, ולפסוע בזה אחר זה עד לסוף המעבר, שם נכרה בור.
פעם נוספת המתין ויזנטל, שעדיין לא מלאו לו 35 שנים, לתורו להירצח. אולם ברייך השלישי, היו גם בני אדם. זוכרים את שני מפקחי העבודה של ויזנטל? שהיו חברים במפלגה הנאצית, אך תיעבו אותה בחשאי? ובכן, כששמע הבכיר שבהם, שוויזנטל נשלח אל מותו, הורה לפקודו לנסוע בבהילות לאתר ההוצאה להורג, ולא לשוב ממנו בלעדיו. וכך, נשלף גיבור הפרק העמום שלנו, מגיא הריגה, גם הפעם, ברגע האחרון ממש, בנימוק שכישוריו כצַבָּע, חיוניים ביותר. עם שובו למתקן הרכבת, התפנה ויזנטל להשלים את ציור הסיסמה, שעליה שקד בזמן שנעצר. למרבה האירוניה, הסיסמה הייתה, אנו מודים לפיהרר.
אולם באוקטובר אותה השנה, נדמה היה כי מזלו הטוב של ויזנטל נטש אותו. קלגסי ה-SS החלו לגרש אז את אחרוני פועלי הכפייה היהודיים למחנות ההשמדה. פעם נוספת, התגלה הממונה על ויזנטל כבן אדם מוסרי במלוא תפארתו. הוא שאל אותו בישירות מדוע הוא ממתין שוב לתורו להירצח. ואז, שלף הממונה מכיסו חפץ, ומסר אותו בדממה לויזנטל אסיר התודה.
היה זה רישיון מעבר חתום שאפשר לויזנטל לרכוש חומרי ציור בעיר באישור הממונה עליו. וכדי לוודא שויזנטל אכן יצליח למלט את נפשו, הפקיד אותו מנהלו אציל הנפש בידי סייען אוקראיני, שלא הכיר את רחובות העיר. כל שנותר לויזנטל לעשות לאחר שנכנס לחנות לצורכי הנייר היה להימלט אל החופש מבעד ליציאה האחורית.
פרסומת: אחד מעקרונות המפתח של הפילוסופיה העתיקה הינו הציווי דע את עצמך. חישבו על זה לרגע. לפני כל הכרות חיצונית עם הזולת עלינו להתבונן קודם כל פנימה להבין מי אנו באמת. אחרי הכל, לא משנה היכן נהיה, אנחנו תמיד נלווה את עצמנו. אני שמח להזמין אתכם לסדרת הרצאות חדשה מסע אל טבע האדם בראי הפילוסופיה. בשמונת המפגשים נתלווה לחמה מהוגי הדעות המבריקים ביותר ונתוודע לתובנותיהם הנצחיות באשר לאופי האנושי, לטוב ולרע. ההרצאות תתקיימנה במסגרת מיזם זמן אשכול פרטים נוספים באתר הפודקאסט יחידים במינם. כתמיד תוכלו לתמוך בפודקאסט אם תזמינו אותי להרצות בחברה, בארגון, במועדון או במקלט הריחני שלכם.
ועכשיו בחזרה לפרק.
בדרך לא דרך, הצליחו ויזנטל ויהודי נוסף שנקרה על דרכו להימלט אל בית ידידו. הם הרימו את קרשי רצפת המרתף וחפרו במהירות בור בקרקע. שני היהודים החיים הסתתרו אז כמתים בתוך קברם הזמני שמעליו הניחו בעלי הבית שולחן עץ כבד.
אולם לאימתו הרבה של ויזנטל, הוא נוכח לדעת כי ידם הארוכה של מרצחי היהודים לא הניחה להם גם במעמקי האדמה. ערב אחד באפריל 1944, פשטו אנשי ה-SS על הבית. הם אמנם חיפשו במרתף נשקים מוסתרים אך העלו ברשתם את גיבור הפרק שלנו וגררו אותו לבית הסוהר במטה הגסטפו. ויזנטל שחייו היו כבר מסכת נוראה של קטל והצלה החליט לעשות מעשה שכולו ייאוש.
בחמישה עשר באפריל ניסה ויזנטל לחתוך את ורידיו בעזרת סכין גילוח שהסתיר בבגדיו, אך לא מת. בבית הסוהר הגדילו אז אנשי הגסטפו את מנות המזון של ויזנטל רק כדי שיחלים וניתן יהיה להעמידו בפני כיתת יורים. מין היגיון חינוכי שכזה של רוצחים. נדמה היה שהפעם נחרץ באופן סופי ומוחלט גורלו של ויזנטל.
אולם באחד הימים ביוני 1944, הופל מטוס אויב והתפוצץ בסמיכות למטה הגסטפו. עשן סמיך אפף את בית הסוהר ו-ויזנטל לא היה זקוק ליותר מכך. הוא רץ אל עבר קבוצת יהודים שהמתינה להסעתה למחנה ריכוז ונטמע בה. אולם רק לאחר שהגיעה המשאית על מטענה האנושי ליעדה, גילה ויזנטל לחרדתו כי שב אל מחנה הריכוז שממנו נמלט בעבר, ינובסקה. לרוע מזלו, מפקדו הרצחני של המחנה זכר אותו היטב.
מפקד המחנה מדד את ויזנטל בעיניו באיטיות, כחתול המביט על עכבר. ויזנטל חיכה בנשימה עצורה למוצא פיו. בתחילה כינה מפקד מחנה הריכוז בלעג את ויזנטל, אחד האורחים הקבועים שלי. לאחר מכן הוא החליט להשתעשע בקורבנו.
"ודאי חשבת שאצווה להמית אותך ביחד עם האחרים" שאל בלגלוג מפקד המחנה את ויזנטל שלא העז לענות לו. "כאן מתים כשאני רוצה בכך" המשיך מפקד המחנה ולאוזניו המשתאות של גיבור הפרק שלנו ציווה כך; "הסתלק לצריף שלך, אתה פטור מעבודה ותקבל מנה כפולה". וכך כנגד כל הסיכויים, זכה ויזנטל פעם נוספת בחייו אלא שגם הפעם, הזכייה הייתה זמנית בהחלט.
ככל שהלכה שנת 1944 ונפחה את נשמתה, החמיר מצבה הצבאי של גרמניה הנאצית. התבוסות הקשות בחזיתות השונות אילצו את היטלר לגייס לכוחותיו הנסוגים את כל מי שלא מילאו תפקיד חיוני ומסוגלים היו לאחוז בנשק. כך קרה שויזנטל ו-33 היהודים שנכלאו עמו הפכו בבת אחת מאנשים שלא היה דבר זול יותר מחייהם לנכס יקר מפז.
מפקד המחנה שהבין היטב כי קומץ היהודים מזי הרעב היוו תעודת ביטוח אנושית לו ולחייליו, הפך בין לילה את עורו. הוא הודיע אז על חנינת היהודים וביקש מהם, הכינו את הממחטות, לראות באנשיו משפחה גדולה אחת כלשונו. ויזנטל ו-33 עמיתיו, הניצולים היחידים מכ-149,000 אסירי המחנה שנטבחו באכזריות, לא האמינו למשמע אוזניהם.
באופן הזה, מצא עצמו ויזנטל בשיירה משונה שנמלטה מין החזית מערבה. אנשיה היו קומץ אסירים יהודים כחושים ומי ששמרו עליהם מכל משמר היו לא פחות מ-200 אנשי SS אכזריים. מכיוון שהיחס בין מספר האסירים למספר הסוהרים היה מעט בלתי הגיוני, מצאו האחרונים פתרון אכזרי כהרגלם.
במהלך הנסיגה מערבה אילצו אנשי ה-SS את אנשי אחד הכפרים שנקרו על דרכם להצטרף לשיירה כאסירים. מסעה של השיירה המוזרה מערבה עבר דרך לא פחות משלושה מחנות השמדה שונים. בכל פעם שהצבא האדום התקרב למחנה שבו שהו ויזנטל ויתר האסירים, הם אולצו לצעוד עד לתחנת הרכבת שהובילה אותם למחנה הבא במערב. שלא במפתיע, מעטים מן האסירים שרדו את שיירת המוות הזאת. אולם סופה של גרמניה הנאצית כבר היה ממש מעבר לפינה.
בשלושה בפברואר 1945, שבו והועמסו בפעם האחרונה 3,000 אסירים יהודיים על משאיות. בעיצומה של עונת השלגים, הם הוסעו ממחנה בוכנוולד אל מחנה מאוטהאוזן שבאוסטריה. עם הגיעם ליעדם ארבעה ימים לאחר מכן, נותרו בחיים 1,200 יהודים בלבד. ויזנטל שקל אז כ-45 עד 50 קילוגרמים. מכיוון שלא היה כשיר לעבודה שלחו אותו הנאצים לגסוס בצריפי המוות, כפי שכוונו במחנה.
אולם בחמישה במאי 1945, בעוד ויזנטל מפרפר בין חיים למוות, פרץ טנק אמריקאי ראשון אל המחנה. לימים, יטען גיבור הפרק שלנו כי 'עד היום אינני מבין כיצד עמד לי הכוח לקום ולהלך על רגליי'. אולם בתום שנים ספורות יהפוך שמעון ויזנטל משבר כלי מהלך לאימת מרצחיו. עד מהרה הוא אף יזכה לכינוי שבו התפרסם: "צייד הנאצים".
על כך ועוד בפרק הבא של יחידים במינם.
[מוזיקה]
זהו. עד הפרק הבא אפשר לבקר באתר הפודקאסט www.niv-goldstein.com או בקבוצת הפייסבוק. יחידים במינם זמין להאזנה בחינם בכל יישומי ההסכתים, לחצו על כפתור מעקב ותקבלו את הפרקים החדשים עד לטלפון הנייד. אתם יותר ממוזמנים להפיץ את הבשורה ולספר לחברים, למכרים ולחתולים שלכם על הפודקאסט.
נשתמע בפרק הבא של יחידים במינם.
תודה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments