מדברים כתיבה עם עומר ברק ורותם ניר נחמיאס - פרק 5 - מאירה ברנע גולדברג באה להתארח ומספרת לנו איך הופכים לסופרת
- מיכל שקד
- Aug 3
- 47 min read
Updated: Aug 4
מאירה ברנע גולדברג האדירה, הסופרת המצליחה בישראל והאישה מאחורי ״כראמל״, עושה לנו סיפתח לפודקאסט ומגיעה להתארח אצלנו. בראיון מרתק היא תספר איך הופכים להיות סופרת, מה עושים מול ביקורות רעות וגם תספר לכם את הסיפור הכי הזוי ומטורף ששמעתם על סנדוויץ׳. באחריות.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 11/07/2023.
[מוזיקה ברקע]
מאירה: התקשרה אליי נועה מנהיים ואמרה לי שהספר שלי מהמם, מדהים, שיש קול ייחודי ומקסים ונורא רוצים אותי, נא לכתוב את הכול מחדש. [צוחקים] ואני זוכרת, הייתי כל כך המומה כי לא הבנתי מה הטעויות, כאילו כי כתבתי כל כך יפה ומושלם. מה זאת אומרת, למה, למה צריך לכתוב את הכול מחדש? וכשהסבירו לי אני חטפתי את שוק חיי. הייתי בטוחה שאני מהממת ומושלמת. שהגשתי להם את ה… את תורה מסיני. וכשישבו איתי ואמרו לי מה אני צריכה לעשות, אני זוכרת ששאלו אותי - "את רוצה להיות סופרת אמיתית או שאת רוצה לעשות את הספר האחד שלך?"
עומר: טוב, הגענו לפרק שיש לנו אורחת ראשונה בפודקאסט.
רותם: אורחת ראשונה ונהדרת.
עומר: וואוו, איזה אורחת, איזה סיפתח.
רותם: זו האישה שהייתי בוחרת להיות האורחת הראשונה ובאמת נורא משמח שהיא באה.
עומר: וואוו, איזה סיפתח. אז אנחנו מארחים את מאירה ברנע גולדברג. אולי… למה אולי?
רותם: האישה והחתול.
עומר: נכון, אבל למה אולי? בעצם הסופרת המצליחה ביותר בישראל, בטח כיום.
רותם: בטח כיום בקרב ספרות הילדים והנוער.
עומר: כן.
רותם: יש לציין גם את זה.
עומר: כן, כן, סופרת הילדים והנוער המצליחה ביותר.
רותם: שכתבה את הסדרה…
עומר: "כראמל".
רותם: הבלתי נגמרת "כראמל". [צוחקים]
עומר: למה בלתי נגמרת? גם הילדים שלי וגם הילדים שלך…
רותם: ברור, אבל זה סדרה בלתי נגמרת.
עומר: הילדות שלך יש לציין.
רותם: אני גם אני כל פעם שאני קוראת את זה, אני אומרת "וואו, זה באמת אינסופי. היא יכולה לכתוב עוד 100 כאלה אם היא רק תרצה"… כאילו זה סיפור שיכול להימשך לנצח, וזה באמת כישרון מאוד גדול להצליח לייצר דמויות שיכולות להמשיך לחולל סיפורים forever and ever.
עומר: אבל גם צריך להגיד על מאירה שהיא כתבה, ספר הביכורים שלה היה דווקא ספר מבוגרים, "כמה רחוק את מוכנה ללכת", על טיפולי הפוריות שהיא עברה. אנחנו נדבר איתה גם גם על זה.
רותם: נכון, נכון.
עומר: "משפחה לדוגמה" ו"מסעותיי עם חמותי". יש עוד כמה ספרי ילדים שאיילה, שלי, מאוד אוהבת כמו "הילדה שניסתה".
רותם: נכון, ו"על נמשים ולימונים".
עומר: נכון, "על נמשים ולימונים" גם איילה מאוד אוהבת. וכמובן כמו שאמרנו "כראמל", שבאמת הפך לסדרת ספרים, מחברות, ילקוטים, אלוהים יודע מה עוד. אל מאירה.
רותם: אישה אדירה שיש לה מלא מלא מה לדבר ולספר והיה נורא כיף איתה.
עומר: יאללה.
רותם: היי מאירה, מה שלומך?
מאירה: הכול מהמם, למען האמת. זו תשובה שקשה לקבל ממני בדרך כלל, אבל הפעם, היום ספציפית הכול מהמם.
רותם: יופי.
עומר: מה, מה כל כך מהמם? בואי נהרוס לך את זה. יאללה, דקה וחצי ו… ונוריד אותך.
מאירה: אני לא יודעת, אני כאילו, זה לא קורה לי הרבה פעמים, אני פשוט מבסוטה מעצמי. אתמול פרסמנו… אתמול או שלשום עלה לאוויר שיש איזה אירוע איתי בירושלים ותוך יום נגמרו 400 כרטיסים. ואני מה זה כזה, עפה על עצמי על זה, זה כזה כיף. אז זה…
רותם: ברור.
מאירה: אז אני… וכל האירועים איתי מתמלאים. אני בודקת אירועים, אני רואה הכול כזה מפוצץ כבר חודש מראש. אז אני היום ספציפית בבוקר נורא מרוצה מעצמי. זה, זה יעבור תוך שעה.
עומר: יעבור, זה יעבור…
רותם: מבטיחה? מבטיחה?
עומר: אל תדאגי, זה יעבור. בדיוק.
מאירה: אבל אבל בעלי יודע שתמיד הוא רואה אותי מבסוטה והוא יודע שעוד שעה זה יהיה דאון דרמטי, אז צריכים ליהנות ממה שיש. אז עכשיו אני בהיי, אז עד שזה ייעלם, בוא נהנה מזה.
רותם: אני מניחה שזה לא קשור רק להצלחת "כראמל" וזה, התנודות במצבי רוח. זה כאילו, אני מתחילה לחשוב שזה אולי ה… בשביל להיות יוצר באמת, זה כאילו זה, זה המחיר.
מאירה: אה… אני אני ת'אמת אני לא זוכרת שהייתי כל כך קוטבית במצבי הרוח שלי מאז שהפכתי לסופרת במשרה מלאה. לא הבנתי, לא הבנתי [צוחקת] כמה זה הולך להשפיע על האישיות שלי. אה, אשפוז דחוף אמיתי, אני לא אני לא מזלזלת בכלל. אז זה אמיתי. אם הייתי יכולה, הייתי אצל פסיכיאטר או פסיכולוג כל יום שעה בבוקר ובערב. מסכן בעלי, הוא צריך לממש את זה, אבל אני לא צוחקת אגב, כי זה רגעים מאוד קשים. ההיי הוא מאוד גבוה והנחיתה והתרסקות זה… זה דרמטי. אני חווה אצלי הרבה קיצוניות בחשיבה ובמצבי רוח, זה ממש מפחיד לפעמים. אני מנסה להשתלט על זה לבד.
רותם: אני באמת שואלת על עזרה מקצועית, כאילו, אני חושבת שאולי כאילו ליווי זה קצת, שוב, אני תמיד מגבילה את הדברים האלה לתהליכי טיפול, אבל אני חושבת שכמו שכשאנשים שמטפלים, פסיכולוגיים ובכלל, מטפלים בכלל, צריכים תמיד גם הדרכה וגם אחזקה רגשית משל עצמם, כי אנחנו הופכים להיות מיכָל גם לצרותיהם של אחרים וגם… וגם זה הכול מעורר אצלנו את השדים שלנו, וככל שאנחנו יותר מפותחים, הכלי שלנו הופך להיות קצת יותר יעיל גם בטיפול. וככה זה גם ביצירה באיזשהו אופן. את לא, את לא מרגישה שאולי באמת, שאלה אמיתית, לא בהומור, כאילו פסיכולוג או פסיכולוגית במשרה קבועה זה לא דבר שכדאי להחזיק?
מאירה: מה שא' מומלץ לכולם. אני פשוט לפני כמה חודשים התמוטטתי ממש. אה, בעקבות ההתמוטטות התחלתי טיפולי וואטסו, שמאוד עוזרים לי לשקט, וקבעתי עכשיו חצי שנה מראש. שכל… פעם בשבוע אני שם, אני לא מזיז לי. לא משנה מה קורה, לא משנה מה יהיה, אני שם. אה, יש את ענת קלו-לברון, שהיא, היא קואצ'רית מדהימה שכתבה ספרים מדהימים וחברה. והיא יודעת… מה הבעיה עם פסיכיאטר ופסיכולוג מבחינתי? צריכים לקבוע איתם מראש. ואז כשאני מגיעה אליהם, מראש, כאילו לשעה הקבועה, אני פתאום סבבה, הכול טוב ואז לא בא לי לדבר. אני צריכה מישהו שיענה לי באותו שנייה שאני בהתמוטטות. באותה שנייה שאני מרגישה שבא לי למות, עכשיו להתקשר ועכשיו לקבל את העזרה המקצועית שלי, ואין פסיכיאטר או פסיכולוג שיהיה זמין לי כל שנייה שאני רוצה, אז ענת קלו-לברון משמשת בעצם את העוגן הזה, ובעלי כמובן. אבל לפעמים כבר לא נעים.
רותם: כן, זה באמת אולי תפקידם של… של חברות ומעגל קרוב ולא של א…
מאירה: אבל הוואטסו הציל את חיי.
רותם: זה נהדר.
מאירה: הוואטסו הציל את חיי, ובלי זה אני לא בטוחה איך אני יכולה לתפקד בכלל. אז אה, אז פסיכולוג זה מעולה. פשוט אני באמת לא מוצאת פסיכולוג שיענה לי לכל צרכיי הפסיכופטיים וה…
רותם: לא, זה מהמם. אבל אבל התמיכה, דווקא זה כיוון מעניין של שיחה. מה אתה אומר? אה…
עומר: אני אני דווקא אני בדיוק רציתי להגיד שזה קצת מתחבר לדבר שעליו רצינו לדבר היום. הרי סופר הוא לא, זה לא רק ה-highs וה-lows וזה. אגב, רציתי לשאול אותך מתי את ממלאת את קיסריה, כי הגיע הזמן כבר להתקדם מכל ה-400 כרטיסים האלה וזה, די, ראינו אותך כבר עושה את זה וזה לא מעניין.
מאירה: אני לא רוצה. אני לא רוצה, אתה יודע מה, כשאתה אומר את זה…
עומר: טוב לי אולם אינטימי של 500-600 איש.
מאירה: אני אגיד לך משהו, לא, אני אגיד לך משהו. אני תמיד היה לי חלום שהייתי, שהייתי בתחילת דרכי והייתי רואה סופרים גדולים כמו מאיר שלו, שמגיעים לספריות של 600, 700, 800 אנשים שבאים לראות אותם והייתי מקנאה. הייתי גם אני רוצה. ואז עשיתי את זה, ופתאום הזמינו אותי מבית אריאלה ואמרו לי "לא, אנחנו רוצים רק 20 אנשים. אנחנו חוסמים, אנחנו מוכרים 20 כרטיסים, מפסיקים". ואמרתי כזה "באמת, 20? אחרי שכבר תקופה של 600, 500, 400". ואמרתי "אוקיי, מה אכפת לי?" ובאתי באמת ל-20, והיה כל כך כיף! היה כל כך כיף. אמרתי איזה, מתחילים להגביל ל-60, ל-80, ל-100. אמרתי מצוין, ומאז הפסקתי להתערב להם. אני באה, אם זה קבוצה קטנה, מעולה, אם זה קבוצה גדולה יש לזה קסם אחר, אבל קיסריה? כאילו לעמוד מול אלפי… אני לא חושבת שאני צריכה. אגב גם אומרים לי, לפעמים אומרים לי - "בואי נעשה זום", ואומרים לי "נעשה איזה משהו שידורי כזה שיהיה לך… תהיי מול 5,000 ילדים בזום". לא מעוניינת.
עומר: טוב, אבל אבל אני כן רוצה להגיד שזה… שזה כי זה לא רק נושא מעניין, זה גם ממש ממש חשבנו לדבר עליו היום. מאירה, האגדה עלייך מספרת את אותו הסיפור כל הזמן. את עבדת ב"צומת ספרים", ואז החלטת שאת רוצה להיות סופרת, ואז נולד "כראמל", ומשם הפכת להיות הסופרסטאר שאת היום. אבל זה לא נכון, ואנחנו לא כל כך רוצים… זאת אומרת, אנחנו רוצים לדבר על "כראמל" במובנו המקורי, שזה "כמה רחוק את מוכנה ללכת", שזה היה הספר הראשון שלך והיה ספר מבוגרים, ובכלל על כל המסע היותר… המנטלי שעברת, כי כל הזמן אנחנו אומרים לאנשים שלהיות סופר זה גם עניין מנטלי, והנה רק התחלנו מטיפולי וואטסו ופסיכולוג וה-highs וה-lows וכל הדבר הזה. ויש המון המון המון עבודה מנטלית בלהיות סופר. אז אממ, אני רוצה לקחת אותך רגע דווקא, תמיד על החלק הזה שלא כל כך מסופר איתך בראיונות, ואני יודע, אני קורא את כולם בקנאה עזה ובשנאה גדולה. סתם, בפרגון ענק.
מאירה: אני יודעת, אני יודעת שאתה מפרגן, באמת, אני יודעת.
עומר: אני יודע, אני יודע שאת יודעת. אני… וכן, זה זה מפרגנים. ואתה גם אומר…
מאירה: קנאת סופרים זה… תרבה דעת. זה… זה באמת דבר בריא.
עומר: בדיוק.
מאירה: בריא.
עומר: החלטת להתפטר לא כדי לכתוב את "כראמל". החלטת להתפטר אחרי תקופה, אני חושב, זאת אומרת, אף פעם לא דיברנו על זה, אבל הנה הזדמנות טובה מול קהל, אחרי תקופה של טיפולי פוריות, ומאמץ מאוד מאוד קשה להשיג ילד, ובעצם החלטת לכתוב על זה. אבל אף פעם לא שמעתי את הגרסה, את הגרסה הזאת, על… על ההתפטרות שלך מ"צומת ספרים" ועל ה… הרי משהו בער בך לכתוב, וזה לא היה ספרי ילדים. בער בך לכתוב את הספר הזה.
מאירה: אוקיי, אז בוא נחזור שנייה באמת לתקופה שלפני ההתפטרות שלי. זאת הייתה שנה מאוד דרמטית. עבדתי מאוד קשה, 12 שעות ביום, ועוד הרבה בבית. אה… עבדתי גם כמנהלת אזור צפון, זה אומר נסיעות כל יום. לפעמים בחמש וחצי בבוקר יוצאים לצמח וחוזרים בלילה מחיפה, זה מה שאגב עשה לי שירות נהדר, שהרגיל אותי לנסיעות האלה ולקפיצות האלה מכל מקום כאילו כבר הייתי מוכנה לזה נפשית.
עומר: כן, היום זה נחשב יום קל בשבילך.
מאירה: כן. אז עבדתי מאוד מאוד קשה, מנהלת אזור, אחראית תרומות, מנהלת שירות לקוחות, זה הייתה עבודה מאוד קשה אה, באופן כללי. ו… אה… ובין לבין כולם צחקו עליי בעצם, ככה אני הרגשתי, כי בגלל שאני עובדת ב"צומת ספרים", אני מצליחה כסופרת. שאם לא הייתי עובדת ב"צומת ספרים" לא הייתי מצליחה. כאילו ש"צומת ספרים" עוזרים לי. זה בפועל, זה מטומטם לגמרי להגיד את זה, אני גם רוצה להסביר שנייה. דווקא בגלל שהייתי בתפקיד שהייתי, לא יכולתי לבקש עזרה ב"צומת ספרים". אתה לא יודע מי אוהב אותך, אתה… אם אתה בוס, אנשים לא אוהבים בוסים. ואם אני רוצה להעיר למישהו, אם פיטרתי מישהו, אני הולכת לפטר מישהו, אם אני אמורה להעיר למישהו, אני לא יכולה להעיר לו ואז להגיד לו תמכור את הספר שלי, או תציג אותו יפה. דווקא בגלל שעבדתי ב"צומת ספרים", אני נפגעתי, כי ב"סטימצקי" אמרו אה, היא עובדת ב"צומת ספרים", לא תמיד, לא תמיד יכולתי לעשות שם אירועים, ב"סטימצקי", אם אני עובדת בכירה ב"צומת ספרים", וב"צומת ספרים" לא יכולתי לבקש את העזרה. אולי כן היו מקרים שמנהלים שאהבו אותי והציגו את הספר, אבל גם הם לא קוסמים, הם לא יכולים להפוך ספר ל… אנשים לא קונים רק על סמך המלצות, אנשים קונים כי הם רוצים.
אני הרגשתי לכודה גם… גם אני לא יכולה לעשות, לא יכולה לעשות מה שאני רוצה כסופרת, ואני עובדת כל כך הרבה שעות, לא רואה את המשפחה שלי, לא רואה את הילד שלי שנולד, עבדתי עליו, עבדתי מאוד קשה כדי להיכנס להריון ולהצליח לגדל ילד ואז אני פתאום מגלה שאני בכלל לא רואה אותו. ואני גם לא מצליחה לממש את הפוטנציאל שלי כסופרת, אני גם לא… אני גם לא רואה את הבן שלי, וגם המוח שלי מפוצץ מסיפורים שאין לי זמן לכתוב אותם. אני יושבת, מוצאת את עצמי יושבת בשלוש בלילה כותבת סיפורים וספרים, וגם צוחקים עליי שאני בכלל לא סופרת אמיתית בגלל שאני עובדת ב"צומת ספרים". אמרתי משהו פה חייב להשתנות. עכשיו, בעלי כבר שלוש שנים לוחץ עליי באותה תקופה, לעזוב את "צומת ספרים". שלוש שנים כל יום בבוקר "תתפטרי", "תתפטרי", "תתפטרי", "תתפטרי", "את חייבת להתפטר", "את לא ממצה את הפוטנציאל שלך", "את עובדת בשביל אחרים", "יש לך המון כוחות". "את יכולה, את כל מה שאת מרוויחה, לשלש, להכפיל ולהיות עצמאית". "תתפטרי", "תתפטרי". ואני מתה מפחד, מתה מפחד. אני עובדת ב"צומת ספרים" מ-1999. אבי שומר המנכ"ל, הוא אבא רוחני, באמת, הוא מעודד אותי, מטפח אותי, לצד כאפות, כ-בוס, כמו כל בוס, אבל, אבל בגדול עשה הרבה דברים גדולים שבדיעבד היום אני מבינה שהם עזרו לי.
למשל, כשהיו צריכים לראיין בטלוויזיה מישהו מ"צומת ספרים" על המלצות לספרים, הוא לא שלח את השיווק, הוא שלח אותי. עכשיו אני מדברת כמו אהרון. אהרון כבד כבד לשון, כבד פה. אני מדברת מהר, אני בולעת מילים, אני לפעמים מדברת כל כך שטויות, שאני, כשאני מתלהבת, אני מדברת כל כך שטויות. לא פעם עם דימוי עצמי נמוך על עצמי, מה טלוויזיה? אני זוכרת את עצמי בוכה לאבי, "אל תשלח אותי לטלוויזיה. אנשי שיווק שלך כל כך יפים, נשות שיווק יפות, חכמות, מגניבות, שלח אותן". והוא אומר לי, בלי להסביר את עצמו, אומר לי "רק את הולכת לטלוויזיה להמליץ על ספרים, רק את". בזכותו נעלם לי הפחד קהל מהטלוויזיה. כעבור שנים הייתי יכולתי להגיד תודה על הדבר הזה. הוא שלח אותי ללימודים. איך את עוזבת מישהו כזה ששלח אותך ללימודים? היחידה בכל "צומת ספרים" ששלח אותה ללימודים, היחידה שהוא ככה, איך את יכולה לעזוב את זה? וגם זה פרנסה, וגם אל תשכחו שהביטחון העצמי שלי היה ברמה של רצפה, שמי ייקח אותי, אם יקרה משהו, מי ייקח אותי במקומו? כאילו הייתי בטוחה שאני צריכה לשלם להם על זה שהם מעסיקים אותי.
עומר: את יודעת, אני חושב ש… אני רואה את זה גם אצל אצל התלמידים שלנו כל פעם, וגם אני זוכר את זה מעצמי, וגם אני חושב שרותם תוכל להגיד את זה, באמת השלב הכי קשה בלהיות סופר הוא לא ה הרבה חתימות ולא ההרצאות ו… זה באמת הלהאמין בעצמך.
מאירה: אוהו. אתה כל כך צודק.
עומר: כי זה, כי זה אני תמיד אומר בהרצאות, תמיד יש לי קטע על זה, כששואלים אותי מה החלק הכי קשה בלהיות סופר? זה תמיד חוזר על עצמו. ואני תמיד אומר - להיות המטורף היחיד שמאמין. אתה מסתובב עם רעיון, הסביבה אומרת לך… במקרה שלך עוד הייתה לך, היה לך את בעלך שהוא סוּפֶּר פירגן, בדרך כלל זה לא המצב, צריך להגיד. בדרך כלל אנשים שבאים נגיד אלינו לסדנאות, אומרים להם - "מה? אתה סוֹפֵר? אתה זה?" אני מניח שגם אלייך לסדנאות דרך אגב. ו… ובאמת מגיע השלב שאתה צריך להאמין בעצמך וזה שלב כל כך קשה.
מאירה: אז אני רוצה לחזור למשהו שבאמת לא סיפרתי. אני לא זוכרת שסיפרתי. אולי כתבתי את זה לפני 200 שנה, אבל זה סיפור רגשי מאוד חזק. אני יושבת ב"צומת ספרים" בניר צבי, במשרדים על ה… בחוץ, באספלט. יוצא לי עוד כמה ימים ספר חדש, "משפחה לדוגמה", ספר מבוגרים, שהוא הספר, מבחינתי, הכי טוב שכתבתי, אני לא יודעת אגב היום כי אני מפחדת לקרוא אותו אבל…
עומר: זה הספר השני שלך, רק נגיד.
מאירה: זה הספר השני למבוגרים שלי, שבו כתבתי אה, אה, סאגה משפחתית, בעצם קצרה, על… על שלושה אחים, אה… שאחת הילדות בטוחה שהבן שלה אוטיסט כנראה. ובעצם תוך כדי סיפור על מריבה וסכסוך משפחתי, מגלים שיש כנראה ילד אוטיסט במשפחה, תינוק אוטיסט. אה… ו… וכל המשבר שקורה. ספר נורא מצחיק אגב, אבל גם מאוד רגשי, כי, כי כל החוויות של האימא הם בעצם חוויות, בול, כמעט, ב-90% החוויות שאני עברתי בעצמי. ואני יודעת שחייב לקרות פה משהו גדול, ואני, ופתאום, ואני יושבת עם חברה שלי מ"צומת ספרים", היא יושבת לידי ואומרת לי… והיא יודעת שאני רוצה להתפטר ואני לא יכולה להתפטר, כי חברה שלי אומרת לי - "הספר הזה יעוף לעזאזל אם לא תישארי ב"צומת ספרים"". היא גם אומרת לי - "את בזכות "צומת ספרים" את בכלל סופרת. אם את תעזבי את "צומת ספרים" לא יציגו ספר שלך בשום מקום ואת לא יכולה להתפטר עכשיו". ואני אומרת לה "אבל, אבל אני דווקא מרגישה שאני צריכה להתפטר כדי לקדם אותו". היא אומרת לי "אף אחד לא יסתכל עליך".
עכשיו, היא חברה ש… אני אגב, אני אוהבת אותה מאוד, אנחנו חברות עד היום, היא כבר עזבה את "צומת ספרים", אבל היה לה תפקיד מאוד בכיר והיא רצתה לעזור באמת. היא אמרה לי "את לא יכולה לעזוב את "צומת ספרים", כי הספר הזה יעוף לך וכל האג'נדה שלך שרצית להסביר על האוטיזם", אמרתי לה "אין לי אג'נדה, יש לי סיפור אישי טוב וחזק ועוצמתי והוא יימכר גם בלי. גם אם אני אעזוב את "צומת ספרים"", אמרתי "מה? "צומת ספרים" לא, זה, זה יוצא בהוצאת "כנרת זמורה ביתן", זה לא סתם". תקשיבי, כל מה שאמרו לי כל הזמן, "לא, "כנרת זמורה ביתן" לקחו אותך בגלל שאת עובדת ב"צומת ספרים". אחרת זה…" זה משהו שהתחלתי להאמין בו. ואז באותו שנייה שאני יושבת ככה ב… ב… על האספלט, ואני זוכרת, אני זוכרת את כאילו זה אתמול, ראיתי את הנמלים שמה הולכות, הסתכלתי על הנמלים ואמרתי "אני לא יכולה", התחלתי להגיד ככה. היא הלכה ואני ישבתי ככה בוכה. "אני לא יכולה להתפטר". "אני לא יכולה להתפטר". "אני לא יכולה להתפטר". מתקשרת לחנן, שכבר חנן הכין אותי להתפטר, הוא כבר אמר לי "את מתפטרת היום, את לא, את לא נשארת, את מתפטרת". עכשיו אני, אני מתקשרת, "אבל אני לא יכולה להתפטר, אני לא יכולה להתפטר, הספר שלי לא… הרגע אמרו לי הוא לא יימכר, לא יציגו אותי". ואז הוא אומר לי "מה את צועקת עליי? זה החלטה פנימית אישית. אני אומר לך שתתפטרי, אני אעזור לך בהכול. אבל את לא יכולה עכשיו, תשבי עם עצמך, תתאפסי על עצמך".
ואז סגרתי והמשכתי להגיד "אני לא יכולה להתפטר", "אני לא יכולה להתפטר", "אני לא יכולה להתפטר". פתאום, כנראה בגלל בעיות דיבור שאני מדברת נורא מהר, נפל לי ה-לא. "אני יכולה להתפטר". [עומר צוחק] אמרתי "מה? אני יכולה להתפטר". "אני יכולה להתפטר", "אני יכולה להתפטר". קמתי, פחדתי שאני פשוט אפספס את המומנטום. נכנסתי למנכ"ל, אמרתי לו שאני עוזבת. והוא לא האמין לי. הוא חייך אליי, אמר לי "בסדר". כאילו, אף אחד ב"צומת ספרים" לא האמין לי. ניגשתי אחר כך לסמנכ"ל, התפטרתי. כאילו, אני עוזבת. "לא…" ו… ולאט ו… ובאמת לאט לאט, יום אחרי, התגבשה ההחלטה שאני באמת עוזבת. ואני כל כך רעדתי ונסעתי נסערת, אני לא מבינה איך בכלל חזרתי הביתה ולא עשיתי תאונה, אני נסעתי בריחוף כזה, לא הבנתי מה קורה איתי. וכמובן שהתחרטתי על זה ורציתי לחזור ו… ו… א… אמרו לי תישארי ב"צומת ספרים", את תסיימי את העתודה הניהולית, כי הייתי אחרי עתודה ניהולית, שכחתי להגיד, ואז הם היו צריכים אותי עוד הרבה זמן, עוד שלושה-ארבעה חודשים, כלומר, אמרתי אוקיי, אני נשארת עוד ארבעה חודשים, ונשארתי עוד איזה ארבעה חודשים ככה. אה, אבל אה… שבהם אני פשוט עוצרת את עצמי מלהגיד להם שאני מתחרטת ואני רוצה להישאר.
ושעזבתי, הנה כבר, אתם יודעים מה קרה לי ביום הראשון שעזבתי? נסעתי לחנות ספרים של "צומת ספרים", לא משנה באיזה רשת, ואין את הספר שלי מוצג בשום מקום. בחנות. ואין את הספר. ואז אמרתי, "אה! כמו שאמרו לי. אני לא עובדת ב"צומת ספרים", לא מציגים את הספר שלי". חזרתי בוכה הביתה. אמרתי "זהו, הכול נגמר. כנראה באמת כל מי שאמר עליי את מה שאמר, צדק". אבל אז התחלתי… עכשיו, אל תשכחו, זה הייתה תקופה מאוד קשה, אה, חוק הסופרים, אסור למכור ספרים במבצעים, ה… כל המכירות האטו. אני לא הייתי רגילה לזה, כי אני, "כמה רחוק את מוכנה ללכת" יצא ב-4 ב-100. הייתי יכולה להיכנס, אגב, לדו"חות מכירות ולראות שאני מעיפה 90 ביום, 100 ביום, 150 ביום, שזה כזה מגניב. אה אבל ב… ב"משפחה לדוגמה" אף אחד לא קונה ספרים. פשוט לא קונים ספרים. הספר הזה אה הצליח בסופו של דבר, בעיקר אחרי שנגמר החוק והוא יצא מהמבצע, אבל אני כבר לא יכולתי, לא יכולתי כבר לחזור למה שהייתי קודם, מהרגע שהתפטרתי, ויצאתי לאן שיצאתי, לדרך שלי.
עומר: אז זה בעצם היה הספר שהוציא אותך. אבל, אבל בכל זאת אני כן רוצה לשאול אותך שוב על הדבר הזה, עזבי להתפטר או לא להתפטר ו"צומת ספרים" ואיפה יציגו אותך. יש איזה רגע שאת יושבת בחדר עם עצמך ואת כותבת טקסט. אני חושב שזה קורה בעיקר בספר הראשון, אבל בעיקר זה… ולפעמים אתה מסתכל על עצמך מהצד או את מסתכלת ואומרת - מה אני עושה? זה לא עבודה אפילו. מה אני עושה? מה, מה נראה לי שאני עושה? מה זה הדבר הזה בכלל? מה נראה לי שאני…
מאירה: לא, אין לי אין לי כאלה דברים.
עומר: לא היו לך כאלה דברים?
מאירה: כשכתבתי את… מעולם, מעולם. כשאני כתבתי את "כמה רחוק את מוכנה ללכת", הרגשתי כאילו משהו גדול וחזק ממני מוציא את כל את כל האירועים. זה גם, גם כתבתי את הספר תוך כדי שאני חווה את האירועים עצמם. נגיד אם רופא בקופת חולים מתייחס אליי בצורה מזעזעת ואני באה הביתה וכותבת את זה בצורה מצחיקה על החוויה שלי, הרגשתי תרפיה, הרגשתי שאני חייבת לכתוב את זה. הייתי בטוחה שאני כותבת טור לעיתון "לאישה". הייתי בטוחה, התחלתי לכתוב טור, פתאום נהיה לי… נהיו לי 1,000 עמודי וורד. וכשאני הגשתי את זה ל"כנרת זמורה ביתן"… זה סיפור מפורסם, זה סיפור די מפורסם שאני מאוד אוהבת אותו, הם אמרו לי אה… קודם כל הגשתי אותו לשתי הוצאות, הוצאה אחת… ולימים התבאסה שהיא לא… שהיא לא לקחה אותי. אבל ה… ה… הוצאת "כנרת זמורה ביתן", אני זוכרת, ערן זמורה מסתכל עליי ואומר לי, "אממ אני לא יודע אם אנחנו ניקח אותך, אני צריך להעביר את זה ללקטורה. זה אין לי… אין לי פרוטקציה לתת לך. כאילו הפרוטקציה היחידה שלך זה שאני אתן את זה ללקטורה ישר, ואת לא צריכה לשלם, את יודעת שזה בדיוק מגיע. אבל אין לי, מפה אין לי, זה כבר לא קשור אליי". התקשרה אליי נועה מנהיים ואמרה לי שהספר שלי מהמם, מדהים, שיש קול ייחודי ומקסים ונורא רוצים אותי, אבל אומרת לכתוב את הכול מחדש. [צוחקים]
ואני זוכרת, הייתי כל כך המומה כי לא הבנתי מה הטעויות כאילו, כי כתבתי כל כך יפה ומושלם. מה זאת אומרת? למה, למה צריך לכתוב את הכול מחדש? ושהסבירו לי אני חטפתי את שוק חיי. הייתי בטוחה שאני מהממת, אני מושלמת, שהגשתי להם את ה… תורה מסיני. וש… שישבו איתי ואמרו לי מה אני צריכה לעשות, אני זוכרת ששאלו אותי: את רוצה להיות סופרת אמיתית או שאת רוצה רק להוציא את הספר האחד שלך? עכשיו, אני לא ידעתי שאני רוצה להיות סופרת, כאילו ידעתי שאני רוצה להיות סופרת אמיתית, אבל לא הבנתי שאני אהיה סופרת אמיתית. ושיקרתי, אמרתי "סופרת אמיתית", אז אמרו לי - אז לכי תכתבי מחדש. וכתבתי מחדש, ואז הייתי בטוחה שהכול מושלם ואז אמרו לי: "או, מעולה, עכשיו זה טוב, ואפשר להעביר את זה לעורכת" ואז קיבלתי הכול אדום. [עומר צוחק]
עוד פעם אלה! אני… אני מהממת. איך, איך הכול אדום עוד פעם? ושנאתי אותם, כאילו שנאתי את העורכת, ושנאתי את נועה מנהיים באותה תקופה. כאילו מה אתם? איך אתם מעיזות? אבל ככל שצללתי לזה, אתם יודעים מה הצטערתי, וזה משהו שגם קשור אליכם? הצטערתי שלא הייתה לי סדנת כתיבה. הצטערתי שלא, שלא הלכתי לסדנת כתיבה, שתסביר איך מגישים ספר, איך איך איך כותבים ספר? כי… כי כל העבודה כל העבודה של סדנת כתיבה קיבלתי מהעורכת. הספר הראשון ערכנו אותו במשך שנה, אין דברים כאלה היום. היום כל ספר שלי שני סבבים, תודה רבה, את מהממת, ממשיכים הלאה. אבל אז, בספר ההוא, גם בזה וגם ב"כראמל" הראשון, כל היסודות של הכתיבה שלי נטמעו שם כי קיבלתי כל כך הרבה הערות, ואז אמרתי ש"וואו, איך איך איך אני כאילו חסרת חסרת בושה. איך איך איך את בכלל מגישה להם ספר כזה? איזה פדיחות". לא לא הבנתי את הטמטום שלי. ועכשיו שאני כותבת ספר, אגב, אני עדיין בטוחה שאני טובה, אבל… אבל העורכות יושבות לי כאן. ותוך כדי שאני כותבת, אני שומעת את יעל גובר מעירה הערות, ואני שומעת את העורכת… את תמר ביאליק, מעירות. אני כבר יודעת מה הם יגידו לי. אז אני כבר מתקנת את עצמי לפני. אבל, אבל אתם, אתם יודעים, אני… אני לא, לא היה לי אף פעם חשש שאני אכתוב משהו והוא לא יפורסם.
רותם: באמת?
עומר: וואו!
מאירה: כאילו היה לי ברור שכל ספר שאני אכתוב יפרסמו אותו. אני לא יודעת מאיפה זה בא. תקשיבו, אני הכי, אני הכי עולב, באמת, במחשבותיי על עצמי. מבחינתי, אני כלום בעולם הזה, אני אפס. אבל שאני כותבת ספרים, אני פשוט יודעת ש… שמישהו יקרא אותם והוא יאהב אותם. אני גם יודעת שיוציאו לי אותם. כאילו אני פשוט יודעת את זה. אני, אני לא, אני לא… גם בתחילת דרכי, אני אספר אני אספר לכם סיפור מצחיק, אוקיי? מקווה שערן זמורה לא יכעס עליי, אבל סיפור מצחיק. ב-2018 הגשתי את "מסעותיי עם חמותי" ל…
עומר: ספר המבוגרים השלישי שלך.
מאירה: ספר המבוגרים שלי שאני מאוד אוהבת אותו. אני מפחדת לקרוא אותו עוד פעם, כי אני יודעת שאני כותבת היום יותר טוב, ואני מפחדת לראות, אבל, אבל אני מאוד אוהבת אותו, הוא נורא הצחיק אותי, והיה לי נורא כיף לכתוב אותו, ואני חושבת שעשיתי איזה קפיצה ביכולות כתיבה שלי. והגשתי אותו, ולא יודעת, לא שלחו לי חוזה ישר. ואני התחרפנתי, מה לא שולחים לי חוזה? כאילו מה יהיה? יוציאו לי את הספר, לא יוציאו לי את הספר? עכשיו כבר "כראמל" 1 ו"כראמל" 2, לא כמו היום, אבל הם היו הצלחה יפה. הם כבר מכרו את ה-20,000 עותקים די בקלות, כאילו, שזה, שזה נחשב יפה לכל לכל דעה באותה תקופה. בקיצור, ואני לא מבינה למה הוא לא שולח לי, ואני אומרת לעורכת שלי - "איפה… איפה ערן? למה הוא לא שולח לי את החוזה?" כי עד שערן לא שולח חוזה, הספר לא יוצא. ו… אני אומרת טוב, אמרו לי שהוא בחוץ לארץ, בגלל זה זה מתעכב. אמרתי "אבל זה לא מעניין אותי, אני רוצה לדעת אם מוציאים לי את הספר או לא". אמרתי "טוב, אם הוא לא חוזר אליי עד ארבע, אני אתקשר אליו", "טוב, אם הוא לא חוזר אליי עד שלוש, אני אתקשר אליו", "טוב, אני מתקשרת אליו עכשיו". מתקשרת לערן. "איפה החוזה שלי?" מתחילה לצעוק פה, "אתם לא רוצים להוציא את הספר, תגידו לי עכשיו". אז הוא אומר לי: "מאירה, הייתי בחו"ל, מה את רוצה מהחיים שלי? אני שולח לך. כל… למה את חושבת שלא יוציאו לך? כאילו, מוציאים לך".
וכששלחתי את "הילדה שניסתה", זה ספר הילדים הראשון שלי, הייתי כבר בשיא החוצפה שלי. בגלל שלא יכולתי לחכות כל כך הרבה זמן, כי תקשיבו, זה לא חוצפה, זה פשוט יש לי בעיות נפשיות אמיתיות, אני לא צוחקת. אפס יכולת בדחיית סיפוקים, אם אני בלחץ וחוסר ודאות זה אוכל אותי מבפנים, אני גמורה. בגלל זה אני גם נורא מזדהה עם הבן שלי האוטיסט, כי הרבה אוטיסטים יש להם את זה. אז שלחתי את "הילדה שניסתה", התקשרתי ליעל מוצ'בסקי ואמרתי לה: "יש לכם חמש דקות להגיד לי כן או לא. זה לוקח את הספר… לוקח לקרוא את הספר הזה בדיוק חמש דקות. אני מחכה. אני לא… אני לא מתכוונת לחכות יום יומיים עד ישיבת מערכת, אני עכשיו רוצה לדעת אם כן או לא". הם, הם היו המומים. כאילו הם לא רגילים, הם לא רגילים, כאילו היום הם כבר רגילים לאופי שלי, שזה אופי ש… שרוצה עכשיו הכול, שרוצה את התשובות עכשיו, לא תמיד אפשר, אבל הם משתדלים כי הם מבינים שיש לי בעיה נפשית, הם מבינים שזה לא בכוונה, זה לא מתוך רוע.
עומר: אז בואי נדבר, בואי נדבר. זה כיף, כי התחלנו מזה ובואי ובואי נמשיך עם זה, בואי נדבר…
מאירה: רק משהו אחרון על "הילדה שניסתה" כי זה נורא מצחיק אותי לגבי הספקות שאתה דיברת, כשאני מקריאה לבעלי ספרי ילדים שכתבתי, הוא לא מבין אותם אף פעם. תמיד אומר לי "מה זה? לא הבנתי". ותמיד אני מתחילה להתעצבן עליו - "מה אתה לא הבנת? זה ממש יפה", והוא אומר לי: "לא, אני לא מצליח להבין מה הסיפור". אני אומרת לו - "טוב, לך אני אראה ספרי ילדים שהם יהיו ערוכים עם איורים שתבין". וזה, וזה תמיד, והוא לא מצליח לערער אותי. כשאני כותבת ספר ילדים, אם אני באמת מסיימת אותו ואני יודעת שהוא טוב, אני עדיין מקריאה אותו והוא תמיד אומר לי: "לא נעים לי להגיד לך, מה את רוצה ממני? מה המהות של הספר?" זה תמיד מרגיז אותי, זה מכעיס אותי. כאילו מה, אתה לא רואה שזה מגניב ומהמם? לא. את הספרי ילדים שלי, שהוא רואה אותם מאוירים, הוא מבין. לפני שזה מאויר, כשזה רק רעיון, ובעלי מהמם, את זה הוא… את זה הוא לא, אף פעם לא כאילו קופץ איתי באושר הזה.
רותם: אני חייבת להגיד שהתכונה הזאת של כאן ועכשיו ומהר וכאילו לקבל תשובות, כאילו קצת נוגדת את התהליך באיזשהו אופן, כי התהליך של כתיבת ספר הוא דורש המון המון סבלנות ויכולת באמת להגיע לאיזשהי נקודה, למחוק אחורה חצי ספר, לכתוב אותו שוב, לעשות עיבוד, להבין שכאילו כל מה שחשבת שנכון פתאום לא נכון, כאילו זה צריך המון כוחות נפש בשביל התהליך עצמו, ודווקא היכולת הנדרשת היא סבלנות ואורך רוח ו…
מאירה: אז אם תקפצי עכשיו למאירה 2023, שתביני איך… איזה עבודה עשיתי עם עצמי. שירלי דשא ורועי שגב כותבים את המחזה "כראמל", ואני לא מתקשרת אליהם אפילו פעם אחת כדי לראות מה הם עשו. אני לא מתערבת להם בעבודה. הם אמרו לי שהרבה סופרים רוצים לבוא לראות, להסתכל לפני, לענות, כלום, כלום, כלום. לא שואלת אותם איזה שירים נכתבו, לא כלום. הדבר היחידי שהיה לי חשוב זה הנראות של "כראמל" עצמו, שתיראה כמו הספר. דאגתי לקשר ביניהם לבין המאיירת. והשיא היה שאני ראיתי את ההצגה כמו כולם בפתיחה. והם אמרו לי: "בחיים לא ראינו סופר וסופרת עם כזאת סבלנות, שלא מציקה בשום שלב, בשום שלב, בכלום, ובאה לראות את ההצגה כמו כולם. אנחנו פחדנו, פחד מוות, שאת לא תאהבי. וכבר אין מה לעשות כי את לא… כי את לא נתת לנו הזדמנות לשנות". אני באתי בלי להתערב להם בשום דבר. אז עם הפסיכופטיות שלי שצריכה תשובות לעכשיו, מי שעובר את האומללות זה בעלי, כי עליו אני מוציאה את הלחץ, אבל אני כן, כן סבלנית. אבל לא סבלנית לגבי חוזים או דברים עתידיים. אני רוצה לדעת. ברור, הנה עכשיו אני בעריכה של "כראמל" 8, העורכת שלי העירה לי את ההערה הבסיסית, תיקנתי, שלחתי לה, שבועיים לא שמעתי ממנה. האם את חושבת ששלחתי לה נו נו נו? לא, לא שלחתי לה נו נו נו. אני אחכה בסבלנות. אני כן מתה לדעת. אני טוחנת את המוח לבעלי על זה, אבל אני לא אתקשר אליה ואציק לה. אני בעד לתת לאנשי מקצוע את הזמן שלהם, גם אם אני דרמטית. אבל אם זה נוגע לתשובות עליי, על העתיד שלי, שזה משפיע על הלו"ז שלי, משפיע על ה-מה אני צריכה לעשות, כן או לא, אני אדרוש תשובות עכשיו.
עומר: ברור, אבל אתה יודעת, גם אני כזה, ויש לזה הסבר נורא הגיוני, אני חושב, שדווקא רותם הייתה זאת שהסבירה לי אותו על עצמי, שכל עוד אני שולט בתהליך ומנווט את העלילה וזה, אז יש לי סבלנות ויש לי אורך רוח, ובשנייה שזה יוצא לי מהידיים לחוזים, לזה, לביקורות, כאילו בשנייה שאני מאבד שליטה על זה, אני מתחרפן.
מאירה: כן, אבל, אבל אני אומרת לך, אני באמת באמת במקום הבסיסי שלי. הלו"ז שלי מתוכנן שנה קדימה. אני יכולה לפתוח עכשיו את היומן ולהגיד לך איפה אני ביוני שנה הבאה. איזה… כבר ספריות סגרו איתי ליוני שנה הבאה. אני, אני רוצה לדעת. אני חייבת לדעת את הדברים האלה. ברור שיש שינוי, הנה הייתה קורונה, אז הכול נמחק, נזרק לפח, בסדר. אני בקורונה התחרפנתי ו… אבל תפסתי על עצמי ויצאתי למשהו של קורונה, לדרך חיים של קורונה. עשיתי את זה, אבל זה, אבל זה קשה. לי אישית זה מאוד קשה, גם כסופרת, גם כבן אדם, גם כבת זוג וגם כאימא, זה מאוד מאוד קשה לי. זה בלתי נסבל לחיות איתי, אני לא יודע איך בעלי יסבול את זה, באמת, בלתי נסבל. בהוצאה, אני אומרת לכם, אני, אני כל כך מנסה להיות נחמדה אליהם כי אני יודעת שברגעי הטירוף הם כל כך סובלים, אז כשאני ב… לא ברגעי טירוף, אני ממש מנסה לפצות על, על, לפצות על זה.
עומר: אז, אז זה בדיוק מה שהתחלתי להגיד. אני חושב שהרבה אנשים, את יודעת, שואלים "יש לי את זה?", "אין לי את זה?", "אתה חושב שיאהבו את זה?", "אני כותב מצחיק?", "אני כותב מטפורות". ובכלל לא יודעים עד כמה להיות סופר זה דבר מנטלי. עד כמה… הנה, כתבת לא מזמן בפייסבוק על זה שאת צריכה לשמור על המצב רוח שלך, כי אחרת את תקרסי ואת לא יכולה לקרוס, והדברים שקורים כרגע במדינה מאוד משפיעים עלייך, ואת לא יכולה, סורי, יש לך דדליין ויש לך זה, ואת מתנתקת כי, ביי, יש לך עבודה ואת צריכה לשמור. עד כמה הלהיות סופר בשבילך הוא דבר, הוא עבודה מנטלית יום-יומית?
מאירה: אממ, אני חושבת שזה המהות שלי בכלל. זה מהרגע שאני קמה ועד שאני הולכת לישון, אני צריכה… בגלל שאצלי הכול, האישי והעבודה ביחד מעורבב, בגלל ש… בגלל ש"כראמל" וגם הספרי מבוגרים שלי מעורבבים הרבה ב… בחיים האישיים, באוטיזם, בבן שלי, בהפרעות אכילה והכול כזה, כזה מתערבב ביחד, בספרי מבוגרים הפרעות אכילה, כן? בילדים לא הכנסתי עדיין דברים כאלה.
עומר: עדיין.
מאירה: כן. אבל יש, אבל יש הבררנות הכפייתית של, של הבן שלי, שאוכל רק פסטה בלי כלום, כמו… כמו הדמות בספר, אז הכול אצלי נורא מעורבב. אז אני מאוד חייבת לשמור על עצמי מהרגע שאני קמה עד שאני הולכת לישון. והייתי בטוחה שאני במצב מאוד מאוד טוב. הייתי בטוחה שהכול אצלי מעולה, עד שבאה הכתבה ההיא בעיתון ההוא שבו גיליתי שאין לי שום… שום דבר לא… כל מה ש… כל החוזקות שהיו לי נעלמו תוך שלוש שניות. הפכתי ל… ל… תוך חצי שעה הפכתי למה שהכי פחדתי שאני יהפוך. למישהי שכל דבר משפיע עליה, ומחשבות טורדניות, וזה ממש דרדר אותי. תקשיבו, אני אחרי… אחרי הדבר הזה לא יכולתי לכתוב, לא יכולתי לכתוב. לא יכולתי לכתוב. אני אמרתי איך אני כותבת? אני באמצע ספר, אני לא יכולה לכתוב, היא הרגה אותי. הרגה אותי. ולא רק שהיא הרגה אותי, גם הרבה עטו על זה בשמחה ונהנו מזה. כאילו המשיכו, ראו שאני כאילו באיזה דרמה ועלו על זה וטיפסו על זה, ואנשים שלא ציפיתי מהם. כאילו סופרים שלא ציפיתי מהם, וזה פשוט כאילו גמר אותי נפשית. הייתי צריכה לברוח ללונדון לחודש. הייתי אמורה לנסוע ל-10 ימים, ולא יכולתי לחזור. אמרתי לבעלי, "תבטל את הכרטיסים". קודם כל הייתי אמורה לטוס, אמרתי לו "אנחנו טסים היום". הוא אומר לי: "לא, אנחנו טסים עוד שבוע". אמרתי לו: "לא לא לא, היום אנחנו טסים. אחרי ליל הסדר, אני טסה עכשיו, אני לא נשארת פה עוד שנייה. אני חייבת לברוח, אני חייבת להרגיע את המחשבות שלי". אז ביטלנו כרטיסי טיסה, נסענו ללונדון, היינו צריכים לחזור, אמרתי לו: "לא, לא, לא, אני לא חוזרת. אני חוזרת רק ב-30 לאפריל, יש לי הרצאה. אני לא חוזרת דקה לפני ה-30 לאפריל". כל החודש היינו בלונדון ועוד שבוע בברלין ושמה חזרתי בן אדם אחר. כי חיזקתי, חיזקתי את עצמי. אפרופו מנטליות. כאילו לקח לי הרבה זמן להתאושש מדברים רעים שנכתבו עליי. ומה אני הרגשתי? אני אגיד לכם מה. עד עכשיו הייתי מאוד גאה בעצמי, שאם שכותבים עליי דברים רעים, זה לא משפיע עליי. מישהי אפילו כתבה "רואים שאין לה ילד אוטיסט, אחרת… אחרת היא לא הייתה כותבת את זה". כאילו את אומרת "אוקיי, סתם אישה שכנראה לא מבינה". אה לא, לא נעלבתי ולא נפגעתי משום דבר.
עומר: אף פעם לא מביקורות רעות, עד הביקורת הזאת?
מאירה: אף פעם, אף פעם לא נפגעתי מביקורות רעות, כי תמיד חשבתי ש… ש… שמותר לכל אחד לחשוב אחרת ומותר לו לא לאהוב את הספר שלי. אני, אני מספיק בטוחה בעצמי שיש מי שכן אוהב, ומי שלא אוהב, גם אני לא אוהבת את כל הספרים, מותר. מה שעצבן אותי זה הדבר הכי קטנוני אגב, אפרופו מנטליות. הכי קטנוני. מה שעצבן אותי שהיא כתבה שאני לא מצחיקה ו… כדי להוכיח את עצמה היא ציטטה רק חצי מהבדיחות, לא את הפואנטות. ואז מי שקורא את זה אומר - "באמת לא מצחיקה". ובגלל שהיא עשתה את זה. היא כתבה "היא לא מצחיקה", וכתבה חצאי בדיחות, לא… לא נכונות, הרגשתי שזה דווקא. ואם זה דווקא אז זה רוע, כי זה לא ביקורת. אם את רוצה להראות שאני לא מצחיקה, אז תכתבי את כל הבדיחה, תני לקהל לשפוט. אם את רוצה להראות אותי, להראות אותי מטומטמת, הרי כל… אני יכולה להוציא כל בן אדם מטומטם אם אני אקח רק חצי מהמשפטים שלו. כבר עשו לי את זה ברשת ב'. זה יש חבורה של מתנשאים, לא כולם, אני, תדעו לכם, אני אני ממש אוהבת עיתונאים ואני בקשר טוב עם כולם, אבל יש חבורה של מתנשאים שבטוחים שהבעלות על התרבות בישראל היא שלהם. אז לקחו סטטוס שלי והקריאו אותו, רק חצי ממנו, לא את הפואנטה החכמה, רק חצי ובזלזול, ועשו קול כזה נורא מצחיק כזה, כאילו שאני מטומטמת, אבל לא הקריאו את כל הסטטוס. מי שרק קורא חצי, באמת חושב האישה מטומטמת.
אבל אם היו קוראים את הפואנטה, מבינים שאני לא מטומטמת. אני ממש ממש לא מטומטמת. אז כאילו אני… כאילו, ברגע שמנסים להוציא אותי ככה וזה… זה מעורב בזה רוע, אני נגמרת. אני נגמרת כי אני לא יכולה רוע. באה זמרת שאני עכשיו גם איתה באותה… באותו פסטיבל, כתבה ""כראמל" זה ספרות זבל". מי את בכלל? מי את בכלל? כאילו פתאום, פתאום, אם זה היה קורה לפני הביקורת ההיא, אז לא הייתי מתייחסת לזה, אבל פתאום אחרי הביקורת, כאילו אמרתי, כאילו איזה אנשים איומים ונוראים, כאילו איכס! זה אני לא יכולה עם כל זה. ואז בלונדון הבנתי משהו, בלונדון הבנתי משהו. אני לא הם. אני הארי פוטר, אני דיסני. אני מעל זה. אני לא יכולה בכלל להרשות לעצמי פעם הבאה להתייחס לזה. פעם הבאה שיורדים עליי, אני אהיה כמו שאני, כל העצות שנתתי לכל הסופרים, להתעלם, לסבול שעה עם עצמך ולהתאושש. אני בלונדון באתי לאיזה יום חתימה של אירוע, בכלל לא הכניסו אותי. איזה סופר, לא הכניסו אותי, אמרו לי "את צריכה להירשם מראש". אני כאילו כל כך מתייחסת בימי אירועים, כל כך יפה לילדים. באתי עם הבן שלי, הייתי עם דמעות, אמרתי לו: "אבל אני נורא רוצה לפגוש אותו". הם אמרו לי: "לא, נגמרו הכרטיסים". ואת רואה אותו יושב לבד, כולם כבר הלכו והוא יכול להיות שנייה. לא, לא, לא הכניסו אותי.
אז אמרתי לעצמי, איזה קטע? אני באה, אני רואה את כל הספרים שלו, אני רואה את כל המרצ'נדייז המהמם שלו, של דיוויד וויליאמס, כאילו אני רואה את כל המשחקים, את כל הקופסאות, אני רואה איך אנשים מתלהבים. אני אומרת לעצמי, אני שם! אני שם! אני, כי אני תמיד אומרת אל תשוו אותי לג'יי קיי רולינג הישראלית. אני אומרת לא, ג'יי קיי רולינג, אני כאילו מאירה ברנע גולדברג. "כראמל" מותג ספרותי ענק בישראל. לא כולם אוהבים, מקובל, אבל בלי רוע. את רוצה להגיד שהספר משעמם, תגידי, דמויות לא מעניינות, תגידי. עלילה מופרכת, תגידי. אני לא ייעלב. אבל אל תצטטי חצי בדיחה בלי הפואנטה ותכתבי שאני לא מצחיקה. אני מצחיקה מאוד, מאוד מאוד. ילדים צוחקים מהבדיחות שלי. אני רואה אותם בהרצאות, שאני אומרת משפט וכולם מתפוצצים. אז פתאום אמרתי לעצמי "די, מי היא שתגיד לי שאני לא מצחיקה? מי היא בכלל?" אגב כשדיברתי איתה, היא אמרה לי "למה את נפגעת ממני, מי אני בכלל?" וואלה, מי את בכלל? באמת את, את אולי את עושה את עבודתך נאמנה, אבל לא, את לא. את… את… את מנסה לפגוע. כי אם את מנסה לפגוע היית שמה את כל את הציטוט מדויק.
עומר: אבל, אבל, זה כי זה, זה, זה…
מאירה: אז אתה רואה כמה זה מנטלי, שכשאני נזכרת בזה יש לי דמעות?
עומר: בדיוק, בדיוק, כי זה הדבר הזה. אני, אני, אני כל פעם מנסה להסביר לתלמידים שלנו עד כמה… את יודעת, זה הרי, זה הרי מסע מטורף לכתוב…
מאירה: רגע, אבל אני אגיד לך עוד משהו, זה ארבעה שבועות רצוף שיורדים עליי. זה התחיל מביקורת איומה על אשכול נבו, שבאמצע עוזבים את אשכול נבו ויורדים עליי שלושה, במשך כמה פסקאות טובות, ואני מתעלמת. כי אז זה לא הפריע לי, אמרתי בסדר. אבל אז זה מתחיל בזה, וממשיך אחר כך בכל מיני… אז אני אמרתי לעצמי "וואו, כמה רוע, כמה, כמה חוסר הבנה", אתה יודע, שסופרת מכובדת, זוכת פרסים אומרת, אל תקשיבו לילדים, ילדים לא לא יודעים, אין להם ביקורת, ילדים אוהבים גם נזלת. את אומרת וואו, זאת סופרת ילדים? זאת סופרת כאילו מוערכת, זוכת פרסים? ככה אם היא מדברת על ילדים, שאי אפשר לסמוך עליהם, מה זה הדבר הזה? כאילו ילדים הם, נכון, הם לא ביקורתיים, הם אוהבים גם נזלת, זה נכון. אבל אבל כשהם אוהבים סופר, הם אוהבים סופר, הם ישנים עם הספרים שלו חבוקים בלילה. לא ראיתי אף ילד ישן חבוק עם הספרים שלה בלילה, כנראה בגלל הגישה הזאתי. אם אתה לא אוהב באמת ילדים, אם זה לא בוער בך הילדות שלך ואתה ואתה לא מתעניין בהם, אתה לא תהפוך לסופר מאוד מצליח בספרות ילדים ונוער. תהפוך אולי לזוכה פרסים, מוערך.
עומר: אני… אני לא יכול להתעלם מזה שאת גם היום תופסת את עצמך בתור סופרת ילדים נורא נורא נורא מצליחה, אבל עכשיו את עובדת על ספר מבוגרים רביעי, וזה אני חושב, מגרש שקצת קצת יותר קשה לך.
מאירה: כי, כי, כי אני… אני רוצה לכתוב למי שבאמת רוצה אותי. עכשיו זה לא שהמבוגרים לא הצליח, "מסעותיי עם חמותי" גם מכר 20,000 עותקים, כאילו הכול סבבה. זה יפה, אנחנו יודעים שזה יפה מאוד, ספר זהב לספר מבוגרים ב-2018. אגב, אני בטוחה שעכשיו, שהשם שלי יותר מוכר, ספר המבוגרים הבא שלי יימכר אפילו יותר. אני תמיד, אני תמיד מכוונת גבוה. גם אם אני בסוף לא מצליחה, אני תמיד מכוונת גבוה. אבל קשה לי כי, כי כנראה אני לא בשלב שזה ממש ממש מעניין אותי. עכשיו, הספר מבוגרים הזה אני כותבת אותו… כאילו כשאני מתחילה לכתוב את הספרי ילדים, ספרי נוער, אני כותבת וזה בוער בי ואני מתעסקת בזה ונהנית מזה. וככה קרה לי גם עם "מסעותיי עם חמותי" ועם "משפחה לדוגמה", אבל כשאני כותבת ספר מבוגרים עכשיו, אני אגיד לך, עזבתי אותו. כל פעם עזבתי אותו. ואז הבנתי למה, כי אני לא כותבת אותו באהבה. אז התחלתי לכתוב אותו מחדש, כמו כשאני כותבת "כראמל". ממש. פרק ראשון ובו יסופר על… פתאום התחלתי ל… "למה, למה, למה את צריכה לכתוב רק גוף ראשון כשאת בספרי מבוגרים וב"כראמל" את נהנית מגוף שלישי?" אמרתי "בואי תנסי לאתגר את עצמך. תכתבי ספר מבוגרים בגוף שלישי", ואז התחלתי לכתוב בגוף שלישי. ואז אמרתי: "רגע, אבל את אוהבת לכתוב את הפתיחות המצחיקות האלה. אז למה רק בנוער? למה בילדים את לא עושה פתיחות מצחיקות… במבוגרים את לא עושה פתיחות מצחיקות?" אמרתי: "יאללה, תזרמי על זה, תעשי פתיחות מצחיקות". ומאותו רגע שהתחלתי לכתוב למבוגרים כמו שאני כותבת לילדים ונוער, התחלתי ליהנות. ועכשיו אני יודעת שהספר הזה יצא, שאני לא… אני לא יודעת מתי. אני רוצה לעבוד עליו ממש טוב, ואני… אני… אני גם אם זה ייקח לי חמש שנים, זה לא מעניין אותי. אני הרי אני לא בל… ב"כראמל" אני… אני בלחץ כי אני יודעת שילדים מחכים ואני ממש מפסיקה לעבוד ויושבת וכותבת רק את "כראמל". במבוגרים זה כשזה יוצא אני מרוצה. אני, כשיהיה לי זמן אני אכתוב את זה, זה לא בוער בי ברמות, למרות שהנושא מאוד מאוד קרוב לליבי. הנושא מעניין מאוד.
עומר: מה הנושא?
רותם: מה הנושא? מעניין מאוד.
מאירה: חזרתי לתקופה, תקשיבו, זה משהו שהוא, ששינה לי את החיים. אני שעזבתי את העבודה, עבדתי במוקד שירות לקוחות של קופת חולים, והיינו… הייתי תקועה ולכודה ב… במוקד, עם מלא מלא תאים, עם תמונה גדולה - "חיוך עושה קסמים" ומראה. אם לא היינו מחייכים, היו עושים לי, האחראית משמרת הייתה דופקת לי ככה על המראה. "לחייך!". צועקים עלייך בטלפון כבר שעה, מה את צריכה עכשיו, מה את צריכה לחייך? וכל יום, משמונה שעות, "כללית מושלם שלום, מדברת מאירה, במה אוכל לעזור?" וצורחים עלייך, צורחים עלייך, צורחים עלייך, כי זה היה ההתחלה, זה היה ההתחלה של המוקד, ועדיין לא ידעו מה זה ולא הבינו ו… והיה, הייתה עבודה מאוד קשה מנטלית, אגב, מה שמוכיח שהרבה עבודות הן מנטליות, כי לבוא מהבוקר עד הערב שרק צורחים עלייך בלחץ, אז… אז… אז פתאום יום אחד התעוררתי ונזכרתי במשפט גאוני שאמרו לנו. אה תקשיבו, רצו לפנק אותנו, הם היו מביאים לנו סנדוויצ'ים לצהריים, אבל אף פעם לא היה מספיק. הם היו קטנים ואף פעם לא היה מספיק. אני תמיד הבאתי לעצמי אוכל כי ידעתי שאין לי מה לסמוך על הסנדוויצ'ים. והייתה יום אחד אסיפה עם כל העובדים, והתלוננו ש… [צוחקת] שהתלוננו שאין מספיק סנדוויצ'ים, ושהבנים אוכלים תמיד שניים ושלא נשאר לבנות, ואז האחראית משמרת אמרה משפט שתקוע לי עד עכשיו לראש וזה הבסיס שהתחלתי איתו את הספר. היא אמרה: "הסנדוויץ' לא נועד כדי להשביע". זאת, זה היה התירוץ שלה ללמה היא לא תוסיף לנו עוד סנדוויצ'ים ולמה זה, ואני פשוט אמרתי לעצמי…
עומר: אז למה הוא נועד?
מאירה: אז למה הוא נועד אם לא בשביל להשביע? זה כאילו זה נורא הצחיק אותי המשפט הזה, והוא נתקע לי בראש. ואז אמרתי, אמרתי טוב, משהו מכל החוויות שעברתי שם חייב לצאת כספר, כי גם… כי גם, גם מבחינת האנשים שהיו מתקשרים אליי כדי לבקש עזרה והיו צורחים עליי. ואז אמרתי: איזה מצחיק אם, אם היה… היו גם כאלה שעזבו אחרי שבוע, היו מקללים, היו מקללים, מנתקים את הטלפון בפרצוף, זורקים את האוזניות והולכים. כאילו לא יכלו יותר לסבול. איזה יום אחד מישהו אמר: "הלוואי ותמות!" הוציא את זה וזרק את האוזניות.
רותם: מעולה!
מאירה: ואז אמרתי לעצמי, אמרתי לעצמי: "איזה קטע אם הוא באמת מקבל התקף לב, מת באותו יום, באותה שנייה. ולמחרת הוא פותח את העיתון ורואה שמישהו קילל אותו". ואז אמרתי "אוקיי, אולי זה יקרה לגיבורה שלי והיא תלך לניחום אבלים. היא תרגיש רגשות אשם ומשהו יקרה שם. מה יקרה שם אני לא יכולה לספר".
עומר: מצוין.
מאירה: וכך זה מתחיל, ככה מתחיל הסיפור, ממוקד איום ונורא, על מישהי שמאבדת את העשתונות שלה כמו שהרבה מוקדנים, בצדק, אגב, לפעמים מאבדים את העשתונות כי זה זוועה, כל כך קשה לעבוד במוקד שירות לקוחות שגם… שגם במקרה זה לא טלפונים, זה באמת חיים ומוות. שזה קופת חולים, לפעמים מי שעומד מולך באמת מרגיש שזה חיים ומוות, זה החיים שלו. ושזה מגיע לפיצוץ, הפיצוץ גדול, ומפה זה התחיל. ואני מאוד רוצה לכתוב את זה, לאט לאט.
עומר: מאירה, תקני אותי אם אני טועה, זאת די הדרך שלך להתמודד עם החיים, נכון? את לוקחת אירועים בעצם מאוד כואבים, או עצובים, או זה, ואומרת "אני אכתוב אותם, אני אשנה אותם, אני אכתוב אותם שוב, הפעם הם יהיו מצחיקים".
מאירה: נכון.
עומר: וככה, וככה אני זה, וזה…
מאירה: אני אתן לך דוגמה. א', זה דוגמה קלאסית. שעבדתי… עברתי המון טיפולי פוריות והמון אכזבות והפלות ו… וכל פעם הייתי הולכת לבדיקות, ויום אחד הלכתי לאיזו בדיקה, וכולי רועדת כי זה בדיקה גורלית, אם אפשר לעשות החזרה של עובר או לא. ובודקים אותי בדיקת אולטרה סאונד, ואני בלחץ דרמטי. תקשיב, אני רועדת, אני יושבת רועדת, וזה, ומגיעה מישהי ובודקת אותי בכזאת בגסות. גם מכאיבה לי וגם מדברת בטלפון תוך כדי, ומקריאה לה, מקריאה בטלפון מתכון לסלט גינה לחברה שלה. ותוך כדי שהיא בודקת אותי, והיא גם אומרת, אני זוכרת שהיא אומרת שבמקום דבש אפשר סילאן. ואני אומרת לה "אוקיי, מה? מה?" כשהיא מסיימת אני אומרת לה - "מה קורה? הזקיק סבבה?" אז היא אומרת לי "צאי החוצה, אין פה תשובות", וממשיכה לדבר בטלפון. ויצאתי החוצה ורציתי לבכות. והלכתי לקחת את התוצאה ובמקום לכתוב, לקחת את התוצאה, אמרתי "רגע", הפכתי את הדף, כתבתי "אפשר במקום דבש סילאן", והתחלתי לכתוב מהזיכרון את כל הסלט גינה שהיא הקריאה. ואמרתי, איזה מצחיק זה לכתוב ספר כזה, שמישהי באה לבדיקה ומקבלת מתכון לסלט גינה. ואז אמרתי לעצמי - אני אכתוב את הספר הזה ויום יבוא שהספר הזה יהיה רב-מכר מפורסם, אני אחזור למחלקה ואתן את זה למנהל של המחלקה ואגיד שזה עליהם. וישבתי וכתבתי את זה בצורה נורא נורא מצחיקה, כשאני די, כשאני די עצבנית אגב, אבל כל הסיטואציה הזאתי כתובה מאוד מאוד יפה בספר.
עומר: אבל, אבל זה באמת ספרים, וכתיבה בכלל, זה קצת הזדמנות הרי לחיות פעמיים, נכון? אתה חווה את המציאות פעם אחת, ואז אתה הולך הביתה ואתה אומר, "רגע. אבל אם אני עושה מזה ככה וככה וככה, ומגביר את הווליום פה ועושה שם, בעצם אני יכול לחוות את המציאות…"
רותם: זה לא רק לחוות את המציאות פעמיים…
מאירה: הנה, יש לי דוגמה מצחיקה.
רותם: גם היכולת הזאת כאילו להכניס הומור, שזה כוח שלך, אבל אני חושבת שזה… וזה דבר שאנחנו מאוד רואים אצל אנשים שעוברים אצלנו, וגם אני חווה את זה בעצמי ממש בימים האלה, היכולת כאילו ל… להסתכל ממבט-על על הדברים. כי כשאנחנו… ממש כמו שסיפרת על הטיפולי פוריות, כשאת בתוך הדבר הזה, בתוך הסיטואציה, זה נורא מעליב, זה מעצבן, זה מכעיס, זה מרגיז, כן, כי אנחנו מעורבבים בתוך הדבר. כשאנחנו, בבואנו לכתוב את ה… את הסצנה, ואני חושבת שזה הפן התרפויטי של הכתיבה, אנחנו בעצם מסתכלים במבט-על על הרגעים הכי קשים ועל ההתמודדויות הכי עמוקות שלנו בחיים. שוב, זה קצת מקביל לטיפול, כאילו כשאנחנו יכולים לדבר את זה ולס… ולעבד את זה, אז, אז אנחנו בעצם מתרחקים כאילו רגשית מהדבר, ואז אנחנו באמת יכולים להתפנות להבין מה היה שם, מה, מה חוויתי.
מאירה: אז אני אספר לך משהו. אני אספר לך משהו יותר קשה. אה, אני אמא לילד, נער, לא ילד, נער בן 13, אוטיסט.
עומר: נער, גדול, כן.
מאירה: אוטיסט מהמם, מהמם, מהמם, בשם אבישי, שגם משמש כדמות ב"כראמל", ל-ויש, לא עכשיו, אגב, כשהוא היה יותר קטן, מגיל… הדמות של ויש מבוססת על ההתנהגות של אבישי בגיל 7 עד 12. עכשיו הוא כבר נער, הוא מתנהג אחרת, זה לא מתאים לדמות הזאת של ויש. אבל אני כל פעם מסתכלת על ההתנהגויות של הבן שלי כמו על… כמו ממבט-על. למה? כי גם אני הרגשתי, הרגשתי שאני יכולה להיות אימא יותר טובה ככה, וגם סופרת יותר טובה. ה… זה, זה מתאחד. אז כשקורה משהו מאוד דרמטי בבית, את תראי אותי רוב הזמן לא היסטרית ולא בוכה ולא זה, פשוט מסתכלת על הבן שלי ככה ואומרת - "אני עכשיו סופרת, ואני בוחנת את זה מבחינה ספרותית את כל הסיפור הזה". ו… וזה גורם לי להיות הרבה יותר שיקולה והרבה יותר רגועה מאשר אם הייתי רק אמא, לא אמא סופרת. ו… הרבה פעמים הבן שלי נורא נורא צוחק מזה, כי הוא רואה אותי ככה במבט של… הוא אומר לי "מה?" פתאום הוא עוצר את ההתנהגות שלו ואומר "רגע, את תכתבי על זה?" אני אומרת "לא יודעת". פתאום עוצר…
רותם: בוא נראה לאן זה הולך.
מאירה: [צוחקים] לא, אבל אבל הוא לא… הוא יודע, היום הוא גם יודע להגיד לי לא לכתוב על דברים, זה בסדר. הוא רואה את המוח שלי חושב. אז זה נורא מצחיק אותו שהוא, שהוא רואה שהוא מתנהג ככה לפעמים בצורה קצת, קצת מלחיצה כזה, והוא רואה שאני רגועה. אז זה גם מרגיע אותו שהוא רואה שאני רגועה. וכבר התרגלתי לחשוב כזה כ… להסתכל על זה מלמעלה, לא רק כסופרת, עכשיו זה גם כאמא, זה חדר לי לחיים כבר.
רותם: זהו, אני, אני לא יודעת אם בהכרח… קצת כאילו מה בא קודם. זה או זה. כי אני חושבת שיש את היכולת הזאת, ואז אתה גם… את הופכת לסופרת, כי יש לך את היכולת להסתכל על הדברים מלמעלה…
מאירה: כל הזמן, כל הזמן.
רותם: וככל שהכלי הזה משתכלל אז גם אפשר לעשות את זה יותר טוב ויותר יעיל.
מאירה: כשאני מפסיקה, כשאני מפסיקה, אני איומה. אני הרבה, אני יותר מעדיפה אותי במבט של ה… אני אסתכל ואתבונן. אני סתם, הלכתי לקופת חולים, הקופת חולים הכי עמוסה בפתח תקווה, ברוטשילד, הכי עמוסה. ושם, מסתבר, יש קטע. יש לקחת תורים לבית מרקחת. יש קטע שזה נורא עמוס. ויום אחד באתי לשמה ואל תשאלו, המכשיר התקלקל. ומי שבא מוקדם כדי לתפוס תור, היה צריך פשוט לעמוד פיזית ולהגן על התור שלו, וערימה של אנשים מבוגרים, במקום לשבת עמדו, וכל מי שבא, אין כרטיס, אין זה, והתחילה מהומה, ואנשים התחילו לצעוק אחד על השני ודרמה והיסטריה. עכשיו גם אני הייתי עם כאבי תופת א… ברגל, כאבי תופת ו… אבל לא יכולתי להתייחס לרגל שלי. ישבתי בצד, בחנתי את כל מה שקורה. הסתכלתי על הפקידות, איך הם מפחדות, כי זה לא אשמתם. הייתה גם קריסה באותו זמן של כל המערכות של קופת חולים כללית. גם לא יכלו לעזור להם במחשב. הייתה קריסה. ואת רואה איך הם, איך הם מפחדות. הם כל מי שניגש אליהם הם כזה ככה, כזה, ואת רואה מחוץ לשירותים, מישהי אחת פשוט ננעלה בשירותים כי היא ידעה שעוד רגע יהרגו אותה שם עם צרחות וצעקות. כי גם לא הייתה קבלת קהל לשום דבר, ודרמה ומהומה, אנשים הלכו הביתה.
אני ישבתי. שעה וחצי בחנתי את הרופאים, את הפקידות, את ה… את המבוגרים, את הצעירים, את האנשים, הסתכלתי על כולם. וכתבתי לי כל מיני משפטים. משפטים שאמרתי, משפטים שאמרו. אחרי זה נרגע, אני נכנסתי, קודם כל נכנסתי, היה לי תור לרופא. היה לי כאילו מלא חומר, אני לא יודעת עם מה אני אשתמש. אני אף פעם לא יודעת מה ייקח אותי לאיזה ספר. סתם אתן דוגמה, כשהתחלתי בדרכי, נכון אמרתי לכם שאני בתחושה שאני מהממת, שצריכים לקרוא את הספרים שלי כי אני יודעת שהם טובים? הייתי בטוחה שכולם ירצו לראיין אותי כי אני מהממת. מה, למה שלא ירצו לראיין אותי? אני מאוד מעניינת, אני יכולה לספר סיפורים מגניבים. אז מישהי ראיינה אותי לאיזה עיתון מסוים, בספר הראשון, אז בספר השני אמרתי אני אפנה אליה שתראיין אותי עוד פעם, מה אכפת לה? ואז היא אומרת לי "אבל ריאיינו אותך כבר", אמרתי לה "זה היה לפני חמש שנים". היא אומרת לי "כן, אין לי מה לראיין אותך עוד פעם". אמרתי לה "אבל את בר רפאלי אתם מראיינים כל דקה". אז היא אמרה לי "את בר רפאלי? תהיי בר רפאלי, נראיין אותך כל דקה". אז המשפט הזה נכנס לי לראש כל כך חזק, "את בר רפאלי?" ואז, ואז ב"מסעותיי עם חמותי" יש איזה יחצ"נית אחת שמשתמשת באותו משפט. וזה משפט ששמעתי ב-2015, נכנס לספר ב-2018.
כאילו אני מרגישה שהמוח שלי זה כמו מגירות שאוגר משפטים אפילו בלי קשר לפעמים, ו… כמו "הסנדוויץ' לא נועד כדי להשביע", ואז כשאני כותבת ספר, המשפטים האלה יוצאים לי. למשל, סתם דוגמה על אבישי. אבישי הוא רגיל שמשרתים אותו. זאת טעות שלי שהתחלתי ככה, בגלל שהוא היה, בגלל שהוא אוטיסט אז בהתחלה הוא לא ידע לעשות דברים. ועכשיו אנחנו לאט לאט מחנכים אותו לעשות דברים. אז יום אחד אמרתי לו… הוא ביקש ממני מים, אמרתי לו "קח אתה מים". אז הוא אומר לי - "מה אני עבד… של עצמי?" [צוחקים] כזה גאוני, כי הוא כי הוא קלט, הוא קלט באמצע את ה… את, מה אני עבד, של עצמי? וזה משפט שנכנס לי לראש לפני שלוש שנים והוא נכנס עכשיו ב"כראמל", ב"כראמל" 8 הוא ייכנס, מה אני עבד של עצמי? שזה גול אומר את זה בכלל, אפילו לא הדמות של הילד האוטיסט, אלא גול אומר את זה, שגול הוא ילד נורא נורא מצחיק, אני מתה עליו. אז זה, זה ללכוד משפטים, ללכוד סיטואציות ולשמור אותם ולדעת להוציא אותם ברגע הנכון. וזה לפעמים בעייתי כי לפעמים שוכחים. אז אצלי זה נחרט, נעול, סגור. זהו, לא יוצא. משפטים נשארים אצלי בראש.
עומר: תגידי רגע, אפרופו משפטים וזה, את מתכננת ספר, או שאת פשוט נותנת לדברים לזרום ומעבדת כל מיני חוויות, וכותבת כל מיני, נגיד מהמוקד עכשיו? את פשוט כותבת מה היה במוקד או שאת ממש יושבת ומתכננת פרקים וכאלה וזה, או שאת אומרת נכתוב הכול, ניתן לזה לצאת, אחר כך אני אעשה בזה סדר?
מאירה: אוקיי, נגעת פה בשתי נקודות, לדעתי. קודם כל, כל ספר כתבתי בצורה אחרת עד, עד לפני כמה שנים. עד "כראמל" 5 תמיד ידעתי מה הסוף, רק מה הסוף, תמיד תמיד מה הסוף. אגב גם סטטוסים, אני יודעת מה המשפט האחרון שלי [עומר צוחק] ואז אני מתחילה. אני צריכה כותרת וסוף. יש כותרת, יש סוף, אני יודעת שיש ספר. אין סוף, אין כותרת, אני לא מתחילה אפילו לכתוב. אני יכולה שלוש שנים רק לחשוב על הסוף. יש סוף, אני אכתוב. אז עד עכשיו, כאילו הספר הראשון ידעתי מה יהיה הסוף שלו והתחלתי להתגלגל וכתבתי ו… אבל באיזה שלב הבנתי שזה לא בסדר, שאני כן צריכה להתחיל לתכנן משהו. בעיקר כי "כראמל" זאת סד… אני חושבת שבעיקר בגלל ש"כראמל" זאת סדרה, ואני לא יכולה לשכוח דברים. אבל אחר כך את אותו המיומנות של "כראמל" העברתי לספר המבוגרים החדש שלי. מה אני אוהבת לעשות? אני אוהבת לקחת מחברת, עם עצמי, לפעמים גם מפטפטת עם בעלי. בעלי גאון בקטעים האלה, ב… בלגרום לי להוציא רעיונות מעצמי.
ואז אני רוצה… אני מתחילה עדיין מהסוף ואת ההתחלה, ואז לכתוב פרק ראשון, מה אני רוצה שיהיה בו? פרק שני, מה אני רוצה שיהיה פה? פרק שלישי, ככה וכן הלאה וכן הלאה. סתם, לא, לא יותר מדי. מה אני חושבת שאמור לקרות בכל פרק, אז לשבת לכתוב את זה, זה נורא נורא כיף לי שאני יודעת בדיוק מה יקרה. עכשיו, יכול להיות שתוך כדי, הדברים ישתנו בכלל לגמרי, כי פתאום תוך כדי כתיבה קרה משהו אחר. אבל אני אוהבת, נורא נורא מרגיע אותי שיש לי קו עלילה. ואני חושבת שזה יותר מסודר, כי אני… אני משווה את זה לנסיעה. נגיד אני יודעת שאני צריכה לנסוע לדימונה. אוקיי? אז אני יכולה ליסוע לדימונה, פשוט ליסוע. פשוט אני אגיע לדימונה בצורה יעילה בלי ווייז או בלי מפה או בלי לדעת, כיוון כללי, יהיה לי קצת יותר קשה. אבל אם יש לי ווייז, יש כל מיני מסלולים, אני יכולה לבחור מסלול, אני, אני יודעת בדיוק לאן אני אגיע. אז אני כאילו מעדיפה את הווייז איתי, אוקיי? יש כאלה, כמו אתגר קרת, שטוענים שזה הורס את היצירתיות אם יודעים מראש מה יקרה. אבל אני חושבת שבגלל שאני לא מפריעה ליצירתיות שלי, אם משהו משתנה זה משתנה, אז אני לא חושבת שאני פוגעת בזה. התכנון…
עומר: גם אני חייב להגיד לך שיצירתיות קווים רבים לה. גם לתכנן זה מאוד, אני חווה את זה כתהליך מאוד יצירתי, ולמעשה זה התהליך שאני הכי אוהב בספר.
מאירה: זה התהליך שאני הכי אוהבת. אבל יש לי משהו חשוב להגיד לך. אה, יש לי כמה חברות שאני מאוד מאוד אוהבת, יש לי המון חברות סופרות. ואני מאוד מתעניינת בתהליך איך הם, איך הם כותבות. זה מאוד מרתק אותי איך סופרים אחרים כותבים. כי, כי תהליך של סופר זה תהליך מאוד של בדידות. והרבה פעמים גם סופרים לא נחמדים אחד לשני ולא מספרים, לא חולקים מידע, לא, לא רוצים לעזור אחד לשני. חוויתי את זה מאוד בהתחלה. ואני תמיד שיתפתי, ולאט לאט מצאתי איזה איזה סופרות יכולות להיות הגיבוי שלי ולעזור לי, אם זה מגיהות, אם זה רוני גלבפיש, אם זה ורד שנבל, יש עוד הרבה, אני לא רוצה להזכיר אותם שלא נשכח מישהו, אבל, אבל באמת כאילו שאם אני תקועה, אני עכשיו, מה גיליתי? עידית אלנתן למשל, היא גם דוגמה לזה, שהם, נגיד רוני גלבפיש ועידית אלנתן הן דוגמה לזה שהם כותבות, הם חייבות שזה יהיה מדויק, ואם זה לא יהיה מדויק הם לא ימשיכו. הם יכולים לשכתב את הפתיחה של הספר שלהם שלוש שנים. לשכתב את הפתיחה של הספר ועד שזה לא מדויק הם לא יפסיקו וזה.
אני כל כך מעריצה אותן על היכולת הזאת. אני מעדיפה קודם להוציא את הכול, לכתוב את ה… כול הספר, עם הטעויות, עם השגיאות, שגיאות כתיב, שגיאות עברית, קודם כל להוציא את הרעיון. ואז, אז זה לעבוד את עבודת השכתוב. אז יש הרבה סופרות, עוד פעם, עכשיו אני לא, עכשיו אני סתם מלינה על… על רוני ועל עידית. אבל יש הרבה סופרות שמוציאות ספרים פעם במאתיים שנה בגלל, בגלל שהן לפעמים נתקעות על פסקה אחת שהן רוצות שתהיה הכי הכי טובה. ואני, ואז כאילו אני חושבת ששם זה תוקע אותי. אני מעדיפה… וגם בסדנאות, בסדנאות כתיבה שלי אגב אני מביאה את כל ה… כל האופציות. אני לא רוצה להגיד להם שזה חייבים איך לעשות. אבל אני, אני מעדיפה קודם כל לכתוב. תכתבי עם שגיאות, עם טמטום, עם הכול. אחר כך תשבי, תקראי את זה כמו שצריך. תרצי לחדד את התיאורים, את הדימויים, תרצי את הדיאלוגים להשחיז, תעשי. אבל קודם תוציאי, שיהיה סיפור, תספרי מה. ואז מה גיליתי? שמה אני הכי טובה בלכתוב? קומיקס. למה? קומיקס לא צריכים תיאורים, לא צריכים דימויים. צריכים רק פעולות ודיאלוגים. ואני גיליתי שהכוח שלי זה פעולות ודיאלוגים. לכן סדרת "כראמל"… תמיד שאלו אותי למה סדרת "כראמל" מצליחה? כי היום, כי "כראמל" בנויה, בלי שידעתי, לדור של היום. פעולות, דיאלוגים. אה, אני כן מכניסה מעט תיאורים ודימויים בקושי, כי אני פחות מתחברת לזה גם אני.
רותם: לא, לא מעט תיאורים יש ב"כראמל", יש לומר. לא מעט.
מאירה: מעט, מעט מאוד. את יודעת שעד "כראמל" 6 לא היה שום תיאור של ג'יין איך היא נראית? רציתי לתאר אותה כי סוף סוף היה ספר ספציפית עליה. קראתי את כל הספרים, חיפשתי תיאור של איך שהיא נראית, לא מצאתי. אמרתי זהו. אני רק יגיד, אני רק יגיד שאף פעם לא קיבלתי מחמאות מההוצאה שלי על הכתיבה שלי. תמיד היו נורא מרוצים מ… מהמכירות, מהשיווק שלי, מהאישיות הלבבית, אבל אף פעם אמרו לי "בואנה, מאירה, את כותבת טוב, את ממש טובה". אף פעם לא אמרו לי את זה. ועכשיו שהגשתי את הקומיקס 2 של "כראמל", תפסה אותי פעם ראשונה בחיי יעל מוצ'בסקי, ראש מדור ספרות, שהיא אחת הנשים הכי חכמות והכי אינטליגנטיות בעולם, ומאוד מוערכת, והיא אמרה לי - "מאירה ממש טובה בקומיקס, את ממש טובה. את יודעת לעשות את זה, גם בהוראות שאת כותבת ל… למאייר…" אני ממעטת בהוראות, אבל ההוראות שלי אם אני כותבת הם מאוד מדויקות. היא אומרת לי "רואים שאת ממש טובה בזה, אסור לך להפסיק". כי שקלתי אולי להוציא שלישי ואחרון ולעזוב. היא אמרה לי "ממש לא, את מעולה". וזה פעם ראשונה שמישהו מקצועי מוערך אמר לי "את ממש טובה במה שאת עושה". וחזרתי הביתה מאושרת. כאילו תקשיבו, זה שסדרת "כראמל" מכרה כמעט 400,000 עותקים, וזה שהפכה סדרת טלוויזיה והצגת תיאטרון, וזה שכל ההרצאות שלי מפוצצות, וזה שאני עושה מלא מלא דברים שאני זוכה לאהבה עד אין קץ מילדים. לא. אבל יעל מוצ'בסקי אמרה לי פעם ראשונה שאני כותבת טוב, זה הכניס אותי להיי כזה גבוה, במיוחד שזה הגיע אחרי ההיא מהעיתון ההוא ואחרי הלונדון שחזרתי בהחלטה נחושה לא לתת לדברים כאלה לחדור אליי יותר. זה לא הגיוני שזה יקרה. ממש הכרחתי לעצמי, כמו, כמו אלזה מ"אלזה ואנה". "קור לא מפריע לי, לא חודר". ממש ככה, כאילו פתאום היא אמרה לי את זה ואז אמרתי "אוקיי, הנה, זה מה שהייתי צריכה. וגם אם אני לא אזכה יותר בשום פרס ספרותי כי, כי הרבה פעמים הנותני פרסים זה החברים של ההיא מההם [צוחקת], אז אני לא יכולה לזכות יותר לדעתי בפרסים, אבל זה כבר לא משנה לי. אני יהנה ממה שיש. מה שיש זה פרס אחד שקיבלתי ב-2018, אהבת הילדים והמכירות. וזה בסדר, וזה מה שיהיה". איך הגעתי לזה? אין לי מושג אבל הנה, זה המשפט האחרון בנאום שלי.
רותם: תראי, אני מקשיבה לך ואני רואה בך גם את ה… כאילו כל הזמן יש שם את ה… את הילדה ואת האישה. כאילו זה, זה באמת אני… ואני באמת תוהה, כי את אומרת אתה צריך נורא נורא לאהוב ילדים כדי לכתוב בשביל ילדים, ואני חושבת שאתה גם צריך להיות מאוד ילד גם קצת בעצמך. כאילו ל… לדעת לד… אני כותבת עכשיו ספר נוער וכאילו ה… הילדה שבי בת ה-10, 12, 13, כאילו באמת אה, היא התעוררה לחיים ומלא גם זכרונות צפים. יש את הדברים שאני זכרתי, ידעתי שאני זוכרת, ובאמת רק חיכיתי כבר לכתוב אותם, ויש דברים ש… שעולים תוך כדי כתיבה, כאילו ממש זכרונות, גם, גם לא תוך כדי כתיבה, תוך כדי תקופת הכתיבה, עולים המון זכרונות, והקול של הילדה שהייתי כאילו חוזר, חוזר להתנגן, חוזר לדבר אותי. ו… ואני, אני באמת כאילו אומרת וואו, איך זה לכתוב ככה כבר הרבה שנים, ובאמת "כראמל" 8, ו… וגם כתבת ספרי ילדים לפני "כראמל", ויש כאילו באמת החיבור הזה ל… לילדה שהיית, ל… לאיך כאילו איך איך את תופסת את העולם. זה…
מאירה: אני זוכרת שיום אחד הלכתי עם הבן שלי לבריכה, ולא רציתי להכניס את השיער לתוך המים. ואז אמרתי לעצמי - "ממתי הפכת לאישה כזאת שלא מכניסה את השיער שלך לתוך המים? למה את לא שמה, מרכיבה משקפת כמו הילדים וצוללת? הרי את אהבת את זה שהיית קטנה. מתי נמאס לך להרכיב משקפת צלילה ולקפוץ? ממש לקפוץ לתוך המים". ואז קניתי, הלכתי ל… לקיוסק בבריכה, קניתי משקפת וקפצתי למים ממקפצה, [צוחקת] כאילו וצללתי לתוך המים והיה מאוד מאוד כיף. ואני אומרת לעצמי ש… שאני לפעמים אה, המחשבה שלי מאוד אינפנטילית. לפעמים המחשבה שלי אגב מאוד ילדותית. אני רואה שאני לא תמיד יודעת להתנהל בעולם המבוגרים. בטח לא עכשיו, כשאני כאילו עשיתי קפיצה כל כך גדולה בעולם עסקים. אני לפעמים יושבת ורואה איך מתנהלים משא ומתן בין הסוכנת שלי לבין כל מיני אנשים חשובים עם עניבות, ואני אומרת לעצמי, "ווי, אם כל אחד פשוט יגיד מה שהוא רוצה, ו… אפשר יהיה לפתור את זה בשנייה ש… ככה". תגידי, אני רוצה ככה וזהו. אין… זה לא משא ומתן, לא בכוונה נתתי נמוך בשביל שתורידו לי גבוה. כאילו אני אומרת מה אני רוצה. תגידו אתם מה אתם יכולים, בואו נדבר. ואני ואני פתאום אומרת לעצמי, "נו למה לא אומרים את האמת?" וכשאני מנסה לערב את האמת אני יודעת סתומה. אז אני אומרת טוב, שימשיכו את העולם שלהם של מבוגרים, אני אכתוב, דברים מסתדרים ככה. זה נורא מרגיז אותי, הייתי באמת…
עומר: אבל תראי איזה יופי, כי בספרים יש רק אמת. בספרים כאילו אנחנו ממציאים ומלא דברים ומלא זה, אבל חייבת להיות שם רק אמת. בסוף הדמויות שלנו חייבות לדבר אמת, בסוף הספר חייב לדבר אמת, אחרת, בטח ילדים, אבל גם מבוגרים, דרך אגב, פשוט לא יוכלו להתחבר לזה, כי…
מאירה: אני מתקשה בעולם המבוגרים, אני ממש מתקשה. אני לא מצליחה להבין, כאילו למה פשוט אנשים, באמת, למה הם פשוט לא… למה פשוט לא אנשים מדברים ואומרים בכנות. כאילו אני לא מצליחה להבין, לא מצליחה להבין את זה. אני קצת, אני אני קצת חושבת כמו ילדה לפעמים. אני חושבת ש… אגב אני גם כתבתי יומן מגיל מאוד צעיר. את אמרת להיזכר בילדה שבך. אני כתבתי מגיל 8 יומן.
רותם: גם אני.
מאירה: שרפתי אותו, שרפתי אותו לאחרונה, את כל היומנים שלי.
רותם: אוי ואבוי! למה שרפת?
עומר: למה שרפת יומנים?
מאירה: שרפתי כי קשה להעלים כל כך הרבה יומנים בבת אחת. לזרוק אותם אני לא רוצה.
עומר: אבל למה להעלים אותם?
מאירה: כי אני ישבתי והתחלתי לשמוע על מלא פודקאסטים שמקריאים ציטוטים מתוך יומנים של סופרים. ואנשים לא מבינים שלפעמים אנשים כותבים ביומן משהו מאוד אישי, לא בשביל שהוא יתפרסם. הם כותבים לפעמים הלך-רוח. נגיד אם כתבתי בגיל 12 "אני שונאת את אמא שלי, אני רוצה שהיא תמות", לא התכוונתי לזה באמת שאני שונאת את אמא ואני רוצה שהיא תמות. התכוונתי שאני קצת כועסת עליה. אני לא צריכה שבגיל 150 למותי יקריאו פתאום יומן שלי - "היא שנאה את אמא שלה ורצתה שהיא תמות". בגלל שאימא שלי לא הסכימה לי ללכת לאיזה מסיבה ואני באותו שנייה כתבתי את זה. לא…
עומר: אני חייב, אני חייב להגיד לך, אני כותב את כל היומנים שלי בכתב יד, וגם בי עברה המחשבה הזאת, שאולי אני אהיה פעם מספיק מפורסם…
מאירה: אני לא רוצה שהבן שלי, לא רוצה שהבן שלי…
עומר: ואז אמרתי לעצמי - "אם הם יבינו את הכתב, כל הכבוד להם על הפיצוח, ואני מוכן שיקריאו הכול".
מאירה: אז רגע, אז עומר, קודם כל אני השתדלתי לכתוב בכתב מאוד ברור, אתה יודע למה? אני מחברת אותך עכשיו להתחלה. נכון אמרת שתמיד כותבים משהו ואתה לא בטוח אם ירצו לקרוא וזה? אז תקשיב רגע. היומן, זה קטע ממש מצחיק. אני לפני ששרפתי אותם, קראתי את כל היומנים שלי מההתחלה עד הסוף. הוצפתי ברגשות מטורפים. על מה שמתי לב? שמתי לב שבהתחלה כתבתי כמו ש… איך ילדים שרוצים לכתוב שיר, מה הם עושים? הם מעתיקים בהתחלה ממשוררים שהם אוהבים.
רותם: אז יומני היקר שלום.
מאירה: אז אני התחלתי בהתחלה יומני היקר שלום. בסוף לאט לאט, כיתה ה', כיתה ו' - "שימו לב כולם! אני הייתי היום…" כתבתי לקהל. בהתחלה כתבתי לילדים שלי. לא ידעתי מי יהיו הילדים שלי, ובכיתה ה' אמרתי "בוא נכתוב לילדים שלי". כי אני יום אחד מצאתי יומן של אמא שלי. היא כמעט נהרגה ב… היא כמעט נהרגה בדרך כדי להגן עליו שאני לא אקרא אותו. מצאתי יומן של אמא שלי. היא פשוט קפצה, שלפה אותו מהיד, תלשה חלק מהעמודים ונתנה לי לקרוא עם עמודים תלושים. אז אני אמרתי וואלה, אני אכתוב להם יומן לא מצונזר. אני לא יודעת איך לתלוש דפים. התחלתי לכתוב לילדים שלי. לאט לאט בכיתה ז', ח', ט', זה, "אז תשאלו - מה קרה? תקשיבו, יש לי משהו ממש מעניין לספר לכם". כאילו אני בונה, התחלתי לבנות ממש ציפיות. "אולי ההתחלה שלכם… ההתחלה תיארה לא מעניינת, אבל אתם לא מבינים לאיפה זה מוביל. תשארו, תקשיבו רגע". [עומר צוחק] וכאילו מכיתה ו' בניתי קהל, כאילו קהל אנונימי, וזה היה לי מאוד קשה לשרוף אותם, כי כי כי רציתי ש…
רותם: קהל של ילדים, מאירה, לא סתם, את כבר דיברת על קהל של הילדים.
עומר: ברור, קהל של ילדים.
מאירה: לא, אבל הקטע שבאמת כאילו, באמת, אני יודעת שאני בן אדם שעושה המון טעויות. אני אימפולסיבית. אני לפעמים מדברת שטויות. אני, אני, אני למרות שאני ממש מנסה להילחם בזה בשנים האחרונות, כי מסתבר שממש מקשיבים למה שאני אומרת, אז אה… ומצטטים דברים שאני אומרת, אז אני צריכה ממש להיזהר. אבל דבר אחד אני יודעת, אני יודעת לספר סיפור. אני יודעת לספר סיפור שאף אחד לא יכול לקחת ממני את זה. תמיד שאני מספרת סיפורים, מקשיבים לי, כולם. הופה, לא כולם, בסדר, לא ההיא מהעיתון ההוא, אבל מקשיבים לי. כאילו מקשיבים לי, אני רואה שאני מתחילה לדבר ואנשים מקשיבים.
עומר: אני חושב ש… אני חושב שמכל השיחה הזאת זה אולי המסר הכי יפה להגיד לכותבים. באמת, אה… להסתובב עם הידיעה הזו בעולם ולהגיד - "אני יודע לספר סיפור. אני יודע לספר סיפור".
מאירה: יודעת את זה ואני כן מצחיקה, אני כן מצחיקה. [צוחקת]
רותם: אני יודעת לספר סיפור, ואני מצחיקה.
עומר: אני חושב אולי, את יודעת, רציתי לשאול אותך אחד הדברים, מה יש לך להגיד ל… לכותבים שעכשיו מספרים את ספרם, רוצים לכתוב את ספרם הראשון. אבל באמת זה אולי הדבר הזה. אה, להגיד לעצמך…
מאירה: לא, לא להיות משעממים. זה הדבר היחיד, היחיד שאפשר להגיד לכותבים. אל תשעממו, תודה רבה, זהו. ולפעמים, לפעמים, לפעמים מרוב שאנחנו רוצים להיראות חכמים, אנחנו מתחילים לשעמם. אל תנסו, אל תנסו להיראות חכמים. כאילו אם אתם חכמים, יופי, יראו את זה. אם אתם לא חכמים, לא נורא. גם מטמטום יצאו לי דברים כל כך יפים מטמטום, אתם לא מבינים כמה, כמה דברים מדהימים יצאו מטמטום. אה… אז מה שאני אומרת באמת לכותבים צעירים, תנסו לכתוב מעניין. אם אתם קוראים את הטקסטים שלכם שוב ושוב, ויש פה קטע שמשעמם אותכם, כנראה זה ישעמם את כולם. כשנתנו לי לערוך את "כמה רחוק את מוכנה ללכת", תמר ביאליק העורכת, היא אמרה לי "תקשיבי, מאירה, יש פה המון טיפולים משעממים. את כתבת כל טיפול שעברת". אמרתי לה "זה נורא מעניין", היא אמרה לי "לא. תנסי להקריא את זה לעצמך בקול רם. אם את מפהקת איפושהו, תורידי". עכשיו, כשהתחלתי לקרוא אותם, הבנתי על מה היא מדברת. היו, הייתי צריכה להוריד המון, וגם לא הורדתי מספיק. לא לפחד למחוק, לא לפחד למחוק. פעם, פעם כשהיו מעירים לי הערות עריכה, הייתי נלחמת על כל משפט. אני זוכרת שאמרו לי להוריד איזה חמישה פרקים, אז אמרתי לה "אז אולי נעשה אה… סריקה, שמי שירצה לקרוא את ההמשך, יקרא בסריקה". היא אמרה לי "מאירה, די, הספר נגמר. אין לך סריקה ושימשיכו לקרוא. די, הגענו לסוף, תפסיקי". זה כמו, זה כמו אלה שמתנשקים, יש חתונה, פתאום ממשיכים אחר כך. לא, די, התנשקו. זה סרט רומנטי, זה נגמר כאן. לא ממשיכים הלאה עכשיו. במיוחד אם זה משעמם מה שקורה אחר כך. אז, אז לקח לי הרבה זמן להבין, להקשיב, מתי, מתי להקשיב לעורכת שלי ומתי להגיד לה לא. זה גם משהו שאגב, אם יש לי זמן, הייתי שמחה לדבר על… על מתי להגיד לעורכת "נכון, את צודקת", ומתי להגיד לה "סליחה, זה ספר שלי. אני לא מוכנה, זה, זה, זה יישאר ככה". זה…
עומר: ואנחנו קוראים לזה בסדנאות שלנו "עמוד שדרה של כותב", ואנחנו נורא מנסים לפתח את זה ב… זה…
מאירה: וזה קשה. רק לפני שנה, רק לפני שנה הבנתי, הייתי באיזשהו סדנה, הגשתי איזשהו ספר בסדנה הזאת, והתחילו להעיר לי מלא הערות. פתאום אני הבנתי שהם הולכים להפוך את הספר שלי למשהו אחר, כדי לשרת איזשהי אג'נדה כלשהי, וזה לא הספר שלי. אז עצרתי, אמרתי "לא, לא, לא, אני לא רוצה, לא, זה לא הסיפור. אני לא מספרת אותו ככה". ו… ו… ובדרך, רק ספר אחד, אני לא יכולה לחשוף איזה, ספר אחד שלי הקשבתי לעורכת ועד היום אני לא סובלת את הספר הזה. ספר מצליח, הולך יפה, אני לא סובלת אותו, אני שונאת אותו, אני לא יכולה להסתכל עליו, כי זה לא הספר שאני כתבתי. ו… ואני נורא התביישתי בעצמי. בסוף לקחתי אותה לשיחה מלב אל לב. אמרתי לה "תקשיבי, זה ספר שלך. צריכים לכתוב את השם שלך על זה. אני לא כתבתי. אני כאילו מרגישה שזה לא הספר שלי בכלל". ו… ומאז היא, היא כל כך מגניבה העורכת שלי, שלקחה את זה כל כך לתשומת ליבה והיא לא מפחדת להעיר לי, מכסחת אותי, ומאירה לי את ההערות, אבל היא יודעת שמתי, מתי שנייה לסגת, מתי צריכה לסגת. כי היא הבינה שהיא, שזה איכשהו פגע בי. היא הבינה, היא הבינה שקרה משהו. קרה משהו מאוד גדול מבחינתי ככותבת, שאם אני אומרת שאני לא סובלת ספר שלי, אז… אז קרה משהו שכנראה עבר את הסף. והפחדנות שלי היה להגיד באותו רגע "לא לא לא". היום אין לי את הפחדנות הזאת.
זה התחיל אגב, בקטנה, שאני קראתי לדמות, זה התחיל משהו אחר בכלל. שאני קראתי… פעם ראשונה שאמרתי לא, פעם ראשונה זה המרד הגדול מבחינתי, שאני כתבתי את "כראמל" 3 ואמרתי שהדמות קוראים ויש. למה? כי לאבישי קוראים אבישי, אבישושו, וישבושי, ויש. זה השם - ויש. ואז היא אמרה לי, העורכת, "אה, אין מצב. התייעצתי עם המון עורכים. השם הזה לא ייקלט, לא ייזכר, אף אחד לא ידע איך קוראים אותו. את לא קוראת לדמות ויש". והיא אמרה את זה בכזאת נחרצות, שאני קמתי אמרתי לה - "יקראו לו ויש". היא אומרת לי "מאירה, די, זה לא אבישי". אמרתי לה "זה לא מעניין אותי, זה השם. זה השם". רבנו, קמתי והלכתי. לא יכולתי לעשות את זה. זה לא מעניין אותי, זה מה שיהיה. והיום ויש היא הדמות הכי אהובה, וגם מי שלא יודע איך קוראים לו, אז שלא יקרא לו. באמת "כראמל", כולם יודעים איך לבטא את זה? זה לא יודע איך אני לא… ובסוף זה נשאר השם ודמות מאוד אהובה ויודעים איך לבטא את זה. והכול, והכול בסדר. וזה הייתה הפעם הראשונה שהעזתי לחשוב שמותר לי להגיד "לא" לעורכת, אני לא ידעתי שיש את האפשרות הזאתי.
רותם: כן, אבל זה פה…
מאירה: מרוב שאמרו לי שהעורכת היא אלוהים, עורכת כמו אלוהים, אבל לא, אבל, אבל גם לא, היא לא לא באמת אלוהים.
רותם: זה, זה עמוד שדרה מסוג אחד. אנחנו באמת אה… בתוך ליווי כתיבה, אנחנו הרבה פעמים, שוב, מציעים כאילו הצעות או רואים שם דברים ואפשרויות, ואני חושבת שדווקא, כאילו אני פתאום חושבת על זה, עומר, שדווקא בגלל שאנחנו שני קולות, זה… וזה מאפשר לאנשים להגיד "אוקיי, יש כמה דעות, אני צריך לבחור משהו", אז יש את הדעה שלי, ואת הדעה של עומר, ואת הדעה של הכותב, כאילו הכותבת, יש… ואז ההבנה היא להגיד כאילו "אוקיי, אני עכשיו יכולה להגיד אם אני מתחברת למשהו או לא מתחברת למשהו", וזה באמת, אני חושבת שגם עבודת העריכה היא עבודה שדורשת המון צניעות, כי אנחנו בסופו של דבר, אה, זה באמת, זה קצת כמו להיות דולה, כאילו זה באמת לבוא ולהגיד "אוקיי, אני כאילו יודעת מלא מלא דברים, אבל, אבל זה לא שלי".
מאירה: הנה, אז סיפור אחרון, שזה גם לדעתי יכול לשמש את הכותבים בתחילת דרכם. פנתה אליי איזו מישהי מהממת ואמרה לי שהיא רוצה שאני אקרא את הסיפור שלה, ספר ילדים, אמרתי לה שאין לי זמן, רק מי שבסדנאות שלי אני יכולה לעשות את זה, ושתנסה סופרת אחרת, כי אני באמת לא יכולה. היא פנתה לסופרת מאוד מכובדת, עטורת פרסים. בקיצור היא פנתה אליה והמישהי, הסופרת המכובדת וזוכת פרסים, אמרה לה שזה ספר איום ונורא. אגב, היא צדקה, הספר באמת היה איום ונורא, וכיסחה את הצורה, ובצדק, כי הספר היה אחד המזעזעים שנתקלתי בו אי פעם, משהו באמת זוועתי שבאמת לא ראיתי הרבה פעמים ספר כזה. ואז היא אמרה לה, באה אליה במבט כזה אוהב ואמרה לה - "תלמדי אותי איך לכתוב. אם אלה השגיאות, בואי תעבדי איתי ונהפוך את זה לספר יפה". והסופרת אמרה לה "עם כזה רמה של כתיבה, אין לי מה ללמד אותך. את בחיים לא תהיי סופרת, את לא יכולה לכתוב, אין לך מה לעשות עם זה".
התקשרה אליי בוכה, לקח לי הרבה זמן להבין מה היא רוצה. בוכה בוכה בוכה, נרשמה לסדנת כתיבה שלי. התחלנו לעבוד על הספר, הספר… אמרתי לה "תקשיבי, כל מה שהם אמרו, הספר באמת רע. בואי נתחיל לנתח את זה", אמרתי לה, ואז היא אמרה לי שהספר עבר עריכה על ידי מישהי אחרת. ואמרתי לה תראי לי מה כתבת בהתחלה בהתחלה. היה מאוד יפה. ואז התחלנו לעבוד מחדש על… לא על הטקסט הערוך, על הטקסט הראשון, ועבדנו ועבדנו והיא חטפה על הראש, והיא חטפה על הראש, והיא חטפה על הראש ופתאום קרה לה משהו, היא אמרה לי "לא, לזה אני לא מסכימה. את זה אני משאירה". פתאום אמרתי "הופה! הופה! היא הבינה, היא הבינה", עמוד שדרה, שקראתם לו. הספר הזה עומד לצאת עוד מעט. אני עדיין לא חושפת מי היא כי היא הגיבה לי, כשכתבתי את זה היא הגיבה לי, אבל אם היא תרצה לחשוף את הסיפור שלה, היא תגיד מי היא והכול. אבל זה יוצא, תקשיבו, אני ראיתי את הספר הזה, את הספר הכי יפה מבחינה ויזואלית שראיתי כבר המון שנים בספרות הילדים, והטקסט כל כך יפה, כל כך מיוחד, אז גם אתם ככותבים וגם לקוראים הצעירים, לא בגיל, אלא הצעירים בניסיונם, אה, אין דבר כזה, אם אתם רוצים לעבוד קשה, מפתחים לאט לאט איך כותבים.
גם אני, שהגשתי את הספר הראשון שלי, הוא לא היה מושלם, הוא היה אפילו מזעזע. הייתי צריכה למחוק את כולו. לא להתייאש. אם יש לכם נכונות לעבוד, לא להיכנע ל… לא, הכי קל זה ללכת למי שאומר תשלם לי 50,000 שקל, אני אוציא לך ספר. הכול מושלם, הכול מהמם. ואז "הנה, אתם רואים, הצלחתי להשיג מישהו שאוהב את הספר שלי". לא. החוכמה היא באמת להבין מה הבעיות בספר, לעבוד עליו. אם… אני אומרת תמיד אם לדויד גרוסמן יש עורך, כל האנשים בעולם צריכים להיות עורכים, כל האנשים כותבים, אומרים לי "אבל האם ה… הכותבים, האם לקפקא היה עורך?" האם, די כבר, די להשוות את מה שהיה פעם ואת מה שהיה היום. אנחנו לא באותה תקופה. אני לא יודעת, אני לא יודעת מי היו עורכים של כל הגאונים מפעם, באמת אני לא יודעת. אבל אני יודעת שהיום, אם אתה רוצה לכתוב, כדאי לך גם ללמוד, גם לקרוא וגם להקשיב. לא אומרת לקבל את כל העצות, אבל כן להקשיב, להיות בסביבה של אנשים כותבים, בגלל זה סדנאות כתיבה זה כיף, כי אתה נמצא עם עוד אנשים כותבים, יש עם מי להתייעץ.
רותם: יה, מאירה, את מעיין בלתי נדלה.
עומר: ממש.
רותם: נורא כיף להקשיב לך ולדבר איתך.
עומר: נכון. אז נגיד לך תודה רבה שהיית האורחת הראשונה ב… בפודקאסט, זה יריית פתיחה גבוהה, עכשיו יש איזה סט… בשבוע הבא דויד גרוסמן יהיה איתנו. [צוחקים]
רותם: נראה מה הוא יכול לתת.
עומר: נראה מה הוא יכול לתרום לנו על להיכנס ל…
מאירה: חשבתי, אני בעצמי אגב נרשמתי ל… לשמוע את דויד גרוסמן מדבר, וגם הספקתי את מאיר שלו, ל… להקשיב לעצות וטיפים ו… ולפעמים משפט אחד קטן שינה, שינה את עולמי. פשוט כך. צריך להקשיב. גם אתה אומר "כן, אני יודע, אני יודע". להקשיב. משפט אחד יכול פתאום וואו, לעשות וואו, מפץ במוח.
עומר: מי שאין לו מה ללמוד מדויד גרוסמן ומאיר שלו, באמת, כולי קנאה בו ואני רוצה את מה שהוא לוקח…
מאירה: ממש ממש ממש.
עומר: מאירה, תודה רבה רבה רבה.
מאירה: תודה רבה רבה רבה רבה.
רותם: תודה רבה.
עומר: יאללה ביי.
רותם: יאללה ביי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments