top of page

הפעם הגזמתם - השיטה לגיוס חרדים, נקניקיות בשבת והמשיח כבר כאן! | פרק 5- חלק א

רחלי, אריאל ובוקסי שוב נותנים חדשות: רחלי עם דברי תורה, השיטה לגיוס החרדים, סערת הנקניקיות בצה"ל, בני ילד רע, הכנות מיוחדות למסיבת ההשקה של המשיח ברלנד וכמובן - הגולשום שזכו בשיר!!

עורך: גל גוטר


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/03/2024.

אריאל: [מדבר באיטיות ובדרמטיות כמו קריין של פרסומות לסרטים] אם גם אתם חושבים שישראל מרעיבה למוות חפים מפשע, אבל רק כי הסופר ליד הבית שלכם הפסיק למכור פיצה "מעדנות" בצורת ריבועים; אם גם אתם חושבים שהיה צריך לשים בכלא את החיילים שחיממו נקניקייה, אבל רק כי אתם מפנטזים על מסיבת הנקניקיות שבטח הלכה שם; אם גם אתם כועסים על גנץ שנוסע לאמריקה, אבל רק כי אתם מדמיינים את מסיבת הנקניקיות שבטח הלכה שם.

[בוקסי צוחק]

אריאל: אז כנראה ש… הפעםםם הגזמתםםם!

[מנגינת פתיח]

בהפעם הגזמתם

רחלי ואריאל עם בוקסי זורקים חץ וקשת

מעליבים כולם בשמחה,

אך בסוף כולם בלב נדחפת

טו דו דו דו דו דו דו

[בוקסי ואריאל צוחקים]

רחלי: תודה רבה לברהנו טגניה על הביצוע.

[אריאל צוחק]

בוקסי: תודה ברהנו.

רחלי: גם השבוע נתנו לבינה מלאכותית לכתוב, להלחין, להפיק, לבצע, לתזמר את שיר הפתיחה שלנו. הפעם המילים שיצאו לבינה המלאכותית הן:

"בהפעם הגזמתם רחלי ואריאל עם בוקסי, זורקים חץ וקשת, מעליבים כולם בשמחה, אך בסוף כולם בלב נדחפת."

מי נדחפת בלב?

אריאל: "טו דו דו דו דו דו דו"

רחלי: השמחה נדחפת בלב? לא, לא הבנתי מה נדחף לאיפה.

אריאל: מה אני אגיד? עוד מועמד מבטיח לאתיופיזיון.

רחלי: כן.

בוקסי: לגמרי.

אריאל: האתיופיויזיון.

רחלי: כן.

אריאל: שנערוך פה בסוף העונה.

רחלי: כן. אני חושבת שאבל שנתחיל להיכנס גם לז'אנרים. אני חושבת שצריך להיות לנו גם איזה אתיופי חסידי.

אריאל: כן.

רחלי: אתיופי אופראי.

בוקסי: כן.

רחלי: כל מיני סגנונות.

אריאל: קצת היפ-הופ.

רחלי: כן.

בוקסי: כן.

רחלי: כן, לא, זה כבר סטריאוטיפי.

אריאל: נכון.

רחלי: אתיופי שעושה היפ-הופ, באמת.

בוקסי: אוקיי.

אריאל: אופרה.

רחלי: כן. אני אוהבת את זה ששני החרוזים של השיר, שזה חץ קשת ונדחפת, שניהם נשמעים כאילו המציאו אותם בכוח כזה שיתאים לשני, אף אחד מהם לא נשמע כמו הבחירה הראשונה.

[אריאל צוחק]

בוקסי: כן.

רחלי: שאומר, אני חייב להכניס לשם חץ וקשת, אבל מה יתחרז עם זה?

אריאל: זה פודקאסט על קשתות. איך אבל אני אמצא לאיזה חרוז? איזה עסק ביש.

בוקסי: וכמובן שזורקים חץ וקשת?

רחלי: זורקים. אתה לוקח את החץ וגם את הקשת, אתה זורק את שניהם.

אריאל: אנחנו לא יורים את החץ.

בוקסי: באמת שזה הגיוני בשבילנו, כי מי מאיתנו יודע באמת לירות בחץ וקשת? אנחנו בטח היינו זורקים אם זה אנחנו. מן הסתם, נכון.

רחלי: כן. טוב, שזה די מתאר את הסקיל שלנו גם בהבנת חדשות. אנחנו פשוט לוקחים את החדשות ו… אנחנו לא יודעים איך עושים את זה, אבל אוקיי, בואו נזרוק את זה.

אריאל: אם המטאפורה פה היא שהחדשות הן חץ וקשת, אז כן, השיר הזה מאוד מדויק.

רחלי: כן, בדיוק.

בוקסי: אוקיי.

רחלי: אז ברוכים הבאים ל"הפעם הגזמתם", פודקאסט החדשות, שהוא כמו ערוץ 14. מצחיק, אהוב, ואף אחד שם לא פתח חדשות בחיים שלו.

[בוקסי ואריאל צוחקים]

רחלי: איתנו באולפן אריאל וייסמן, היותם זימרי שבחבורה.

[אפקט קולי של מחיאות כפיים]

אריאל: אוקיי.

רחלי: רחלי רוטנר, העירית לינור שבחבורה.

[אפקט קולי של מחיאות כפיים]

אריאל: אוקיי.

רחלי: ואמיר בוקסבאום, המכונה בוקסי, האיש מהקהל שבחבורה, שהזמינו להגיד משהו מבולבל במיקרופון שבחבורה.

[אריאל צוחק]

[אפקט קולי של מחיאות כפיים]

בוקסי: שלום. זה אתה לא אומר אוקיי, בסדר.

אריאל: לא, זה הגיוני לי.

בוקסי: אוקיי.

אריאל: לא ידעתי שיש מישהו כזה בתוכניות של ערוץ 14.

רחלי: כן, הם התחילו להזמין אנשים מהקהל כדי להראות שאמנם הם לא מבינים כלום בכלום, אבל העם איתם.

בוקסי: כן.

רחלי: אז מדי פעם הם גוררים לשם איזה מזרחי מבוגר מבולבל שאומר: 'בזכותכם, יש לי סוף סוף פתחון פה, רק ביבי!', הוא לוחץ להם את היד בהתרגשות.

בוקסי: ואז פולט משהו גזעני.

רחלי: כן. [צוחקת]

אריאל: אני אוהב את זה שתוכניות עכשיו אבל צריכות להעיד בפניך שיש להן קהל.

רחלי: כן.

אריאל: אתה רואה, אנחנו לא סתם עושים את התוכנית הזאת, יש מישהו שאוהב אותה.

רחלי: כן.

אריאל: לדעתי כל התוכניות צריכים לעשות כזה עכשיו. גם "חולה אהבה" בקשת. מי רואה את התוכנית הזאת? אני רוצה לדעת. אני רוצה לדעת מי נהנה מזה, כדי לדעת שזה שווה את זה.

רחלי: אני חושבת שצריך להביא, מתישהו אנחנו ננצל את העובדה שמצלמים אותנו פה באולפן, הרי אנחנו עכשיו בבית "הפודיום", אנחנו גם עושים וידאו. כנסו ליוטיוב, יש גם גרסת וידאו לפודקאסט הזה. ובאולפן פה יש לנו, אנחנו יושבים באולפן שקוף בעצם. יש קיר זכוכית מאחורינו. אז אני אומרת, מתישהו אנחנו נתחיל לעשות כמו ערוץ 14, נביא לפה את הקהל שלנו, כדי שקודם כל שיראו שיש לנו קהל, ודבר שני, שנוכל מדי פעם להרים איזה מישהו, כדי שהוא יגיד לנו את מי הוא שונא במדינה, וכולם יריעו לו.

בוקסי: לגמרי. אני בעד ממש. וואי, זה רעיון מדהים.

אריאל: אני רק אגיד גם שבנוסף לוידאו, מי שרוצה להריח את הפודקאסט גם, לא רק לשמוע ולראות אותו, אנחנו בסוף כל פרק, אנחנו שואבים מתוך האולפן את האוויר, ומתעלים את זה לתוך עץ ריח כזה.

[בוקסי צוחק והמום ורחלי מופתעת]

אריאל: אז אם אתם רוצים לשים כזה באוטו, להריח בזמן ההאזנה לפודקאסט, יהיה לכם ממש החוויה המלאה.

בוקסי: נחמד מאד.

רחלי: בבית "הפודיום" יש הכל. גם סאונד, גם תמונה, גם ריח. טוב, אריאל, מה שלומך היום? חולצה מגניבה.

אריאל: תודה, תודה. אשתי קנתה לי.

רחלי: אה, באמת? שיואו!

אריאל: למי שביוטיוב ויכול לראות, אני אסביר. ולמי שלא יכול לראות, בכלל אני אסביר כי הוא בכלל בחשיכה עכשיו.

רחלי: הוא, יעוף לו המוח.

אריאל: הוא לא יודע, 'מה, אריאל, לובש חולצה? חשבתי שהם עירומים! מה זה! אז אני לובש חולצה שבה רואים, זה נראה כמו ציור של "חבורת הזבל", אבל זה לא סתם. זה הסופר הידוע, ר. ל. סטיין, מצויר בסגנון של "חבורת הזבל". ולמי שלא יודע, הוא כתב את סדרת ספרי "צמרמורת" המיתולוגית. זאת החולצה שלי. עכשיו כולם פה, הנה, בוקסי עם הפרצופים שלו.

בוקסי: מה פרצופים? אני דווקא, איך אתה יודע איזה פרצוף אני עושה?

אריאל: אני שמעתי, אני לא הסתכלתי, אבל שמעתי פרצוף.

[בוקסי צוחק]

אריאל: אני אחרי זה אסתכל ביוטיוב, ואני אראה בדיוק איזה פרצוף עשית בוקסי.

רחלי: אחר כך תריח את העץ ריח.

אריאל: אנחנו כבר לא במאקו, אני כבר יכול לראות את הפרצוף.

בוקסי: אני פשוט כשאני מחייך, אני נאנח, מה אני אעשה? זה הסאונד שיוצא ממני.

אריאל: יש לך פרצוף כזה, יש לך resting bitch face.

בוקסי: כן, אוקיי, כן.

רחלי: resting disapproval face.

אריאל: כן, בדיוק. אז כשאני הגעתי לפה קודם, לבית "הפודיום", לרגל ההקלטות, יש למטה, אני לא אסגיר את המיקום של איפה אנחנו מקליטים,

רחלי: שהמעריצים לא יציפו את המקום.

אריאל: כן, שלא יעשו לנו "שרלי הבדו".

רחלי: כן.

אריאל: אבל למטה יש מאבטחת, מאבטחת שומרת, איך שלא תרצו לקרוא לזה, שיושבת בדלפק, צריך לתת לה תעודת זהות, היא נותנת לך כרטיס מגנטי, סיפור שלם יש שם. מקווה שאני לא מסגיר פה את כל סודות האבטחה של בית "הפודיום".

בוקסי: כן.

אריאל: בכל אופן, בחורה צעירה, נחמדה, אטרקטיבית, כן. ואני ניגש אליה ומגיש לה כדרכי את תעודת הזהות שלי, שתביא לי בתמורה כרטיס מגנטי. ולידי יושב בחור, עומד בחור, גם מחכה כנראה לאיזה אישור, לא יודע מה, הוא לבוש בחליפה, נראה בחור שבאמת כל החיים שלו הוא משקיע באופנה, עם ג'ל בשיער, עגיל, לא יודע מה, נראה כמו כזה אייל גולן וונאבי, מישהו כזה שמאוד חשוב לו הסגנון.

עכשיו הזאתי, השומרת, אומרת לי 'פשש איזה חולצה, חולצה מגניבה'. והוא משתגע מזה.

[רחלי ובוקסי צוחקים]

אריאל: אני בחיים שלי לא הרגשתי כל כך כאילו מועצם.

רחלי: מה הוא אמר משהו?

אריאל: כן, הוא אמר כאילו 'אה חשבתי שתאהבי דווקא את הסגנון שלי'.

רחלי: הופה!

אריאל: אני מניח שהיה שם איזה פלירטוט שלם כושל, שקרה לפני שהגעתי, שפספסתי.

רחלי: הוא במשך שבועות ניסה לבחור את החולצה המושלמת כדי להתחיל עם המאבטחת של הבניין.

בוקסי: עשית לו cock block, הבנתי.

אריאל: הוא לובש חליפה שחורה.

רחלי: ובסוף אתה בא עם ציור של נזלת, ולוקח את הבחורה.

אריאל: שעולה באמת 10 שקל ב"אלי אקספרס".

רחלי: אני אעיד, אני קניתי אותו ב-10 שקל ב"אלי אקספרס". מזל טוב ליום הולדת פוגי היקר.

בוקסי: מזל טוב.

אריאל: בקיצור, הוא הושפל לחלוטין על ידי החולצה הזאת.

בוקסי: כל הכבוד.

אריאל: ואני כנראה הולך...

רחלי: כן.

בוקסי: כן, כן.

אריאל: ואני לא אשלים את המשפט, כי בכל זאת מדובר פה בבן אדם אמיתי. אבל… כן.

רחלי: אבל אם את צופה בנו ואת מעוניינת...

[בוקסי צוחק]

אריאל: אם מישהי שהיא לא מישהי שסיפרתי עליה, אלא מישהי אחרת, שהיא לא מישהי ספציפית, אז מותר לי להגיד עליה מה שאני רוצה. אם היא רואה אותי עם החולצה הזאת ורוצה ל [ביפ! של צנזורה] איתי...

רחלי: אוקיייייייייייייייייי.

אריאל: אז היא יכולה.

רחלי: איך עבר לכם השבוע, בוקסי ואריאל?

אריאל: ואריאַל.

רחלי: כן.

אריאל: בוֹקסי ואריאַל.

רחלי: זרקתם חץ וקשת?

אריאל: קודם כל, זרקנו חץ וקשת.

בוקסי: זרקנו חץ וקשת. היה נחמד. אני יודע שהרבה אנשים… אני אישית לא, אבל שמעתי שהרבה אנשים חולים.

רחלי: מלא!

בוקסי: יש הרבה הורים חולים.

רחלי: הגן של רפי היה חצי ריק כשהוא הגיע. היה צריך לבטל להם את מסיבת האותיות. עושים להם מסיבת אותיות.

בוקסי: מה?

רחלי: רפי דיבר על זה שבוע שלם, ובסוף היה צריך לבטל את זה כי כל הילדים היו חולים.

בוקסי: כן.

רחלי: זה כאילו מסיבה, הם מכינים להם פנקייק או עוגיות בצורה של אותיות, ואז הם אוכלים את זה ופתאום הם יודעים לקרוא.

בוקסי: וואי, מדהים.

רחלי: כן.

בוקסי: ככה משרד החינוך עובד עכשיו, מדהים.

אריאל: זה לא קטע דתי כזה של ללקט דבש,

רחלי: ללקט דבש מהאותיות, הם לקחו את זה מה...

בוקסי: מה?!

אריאל: אתה לא ידעת שזה מה שהדתיים עושים, בוקסי?

בוקסי: לא היה לי מושג.

אריאל: אתה חשבת שהם מזדיינים דרך חור בסדין, אבל זה מילא.

בוקסי: מה עוד הם עושים שאני לא יודע.

אריאל: מלקקים דבש מאותיות? מה הבעיה שלכם?

רחלי: לפי המסורת היהודית, בגיל שלוש, מכירים לילדים את האותיות ואת עולם הכתב הקסום.

אריאל: ואיזו דרך יותר טובה להכיר להם את עולם הכתב הקסום מאשר למרוח דבש על דף?

רחלי: מאשר ללקק משהו.

בוקסי: ללקק גם לא לאכול, פשוט ללקק את זה?

רחלי: לאכול את האותיות, השתגעת?

[בוקסי צוחק]

רחלי: אל תהיה הזוי!!! הם רוצים רק לראות את הלשונות הקטנות שלהם יוצאות החוצה ומלקקות משהו.

בוקסי: אוי ואבוי!

אריאל: יש ביהדות איזשהו מנהג שקשור לתינוקות, פעוטות, שלא מרגיש סופר פדופילי?

[רחלי צוחקת]

אריאל: כאילו, חותכים להם את הזין, בוא ניתן להם ללקק דבש מהקצה של הזין שמצצתי עכשיו,

בוקסי: די, די.

אריאל: מה הולך שם? מה נסגר איתכם, חבר'ה? מילא שאתם לא מתגייסים, אבל...

[כולם צוחקים]

רחלי ובוקסי: טוב, בכל מקרה, כולם נהיו חולים.

אריאל: מעניין למה, אולי בגלל שהם מלקקים את אותו דבש.

בוקסי: הרבה הורים, אני יודע, באמת נהיו חולים ומשתעלים כבר שבועות, אני שומע. אתם לא הייתם חולים בשפעת? לא חליתם?

אריאל: אני בדיוק הבראתי.

רחלי: אנחנו משתעלים, ואני משתעלת, ורפרף משתעל כל היום.

בוקסי: אשכרה, אוקיי.

אריאל: אבל מאזיני הפודקאסט שמים לב שהאף שלי הרבה פחות סתום היום.

רחלי: כן, היית בלתי שמיע בפרקים האחרונים.

אריאל: כן.

רחלי: אבל שמעתי גם שראש הממשלה שלנו חלה ב-quote: "שפעת קלה".

בוקסי: כן.

רחלי: כאילו, אני… מה הקטע שהוא תמיד מתעקש שהמחלות שלו הן קלות. כאילו, לכולם יש שפעת לפעמים, זה בסדר גמור. למה אתה צריך להמציא בכוח שהיא קלה?

'לא שכבתי במיטה והשתעלתי, רק נשענתי על הקיר והמהמתי'

מי? מה? מה זה משנה?

אריאל: כי הוא יודע שברגע שהוא יראה טיפת חולשה, ישר בוקסי יקפוץ, יפתח לו איזה תיק 5,000, 6,000, 7,000. אה, אז אתה חולה בשפעת עכשיו? אה, וזה, ופה ושם.

רחלי: זה מזכיר לי את… אני שוב אחזור למחוזות הדת.

בוקסי: כן.

רחלי: שהיה תמיד את הסיפורים על פרעה, מלך מצרים.

אריאל: אנחנו יודעים מי זה פרעה, רחלי, אוקיי?

רחלי: לא פרעה הזה, פרעה השני.

[כולם צוחקים]

רחלי: אז הוא, הקטע שלו… בחז"ל אומרים שלמה משה פגש את פרעה על שפת היאור על הבוקר? מה הוא עושה ביאור על הבוקר? אז חז"ל אומרים: פרעה היה יוצא בבוקר מוקדם לפני שכולם יראו אותו כדי להשתין ביאור, שאף אחד לא יראה אותו כדי שיחשבו שהוא אף פעם לא משתין כמו אדם רגיל, אלא הוא איש מיוחד.

בוקסי: אה, אוקיי.

רחלי: אז… זה כאילו מתחבר לי, כאילו מנהיגים שלא רוצים להיחשב כאנשים רגילים, הגוף שלי מיוחד, הוא לא מייצר פסולת, הוא לא מייצר ליחה, הוא לא מצטנן, אני ננגעתי ע"י השכינה.

בוקסי: כן.

רחלי: משהו כזה.

אריאל: אני לא בטוח אם איבדתי ריכוז לרגע ופספסתי איזה פרט בסיפור או שהוא פשוט לא היה הגיוני.

רחלי: אני מנסה רק קצת להכניס דברי תורה לתוך פודקאסט ההבלים הזה.

אריאל: לא, חשוב לי להעביר אבל לבוקסי שהוא לא מכיר.

בוקסי: רחלי, אני מעודד.

אריאל: זה חז"ל. זה לא סיפור רשמי של התנ״ך.

בוקסי: אה, אוקיי.

אריאל: זה יותר כזה fan-fiction כזה.

בוקסי: אה, בסדר. אז זה לא באמת יהדות, אוקיי.

רחלי: טוב. בהמשך נגלם מי הגולשום שיזכום שנקדיש להם שיר בתוכנית. אך קודם כל… חסות!

[שיר החסות: "חסות חסות! חסות חסות! חסות חסותתתתת!" [טון אופראי] כן זו היא החסות! [משתנה לסגנון רוק כבד]

[בוקסי צוחק]

אריאל: מי זה הבחור הזה? איפה הוא הסתתר עד עכשיו?

רחלי: אני לא יודעת. זה כבר…

בוקסי: מה זה זה? וואו!

אריאל: כל הכבוד לו. אבל עכשיו לחסות. חברים!

רחלי ובוקסי: כן!

אריאל: הבריאות שלכם זה לא משחק.

רחלי ובוקסי: נכון.

אריאל: אתם יודעים מה כן משחק? הטירה הנאצית, במפי, ורדית הפרה. אבל כדי לשחק במשחקים האלה, אתם כמובן צריכים ציוד גיימינג. אני יודע מה אתם חושבים עכשיו. 'אני פשוט אכנס לחנות הגיימינג האהובה עליי "באג סטור" ואקנה שם קומבו של מקלדת פלוס עכבר אלחוטיים של "לוגיטק" ב-200 שקל כמו מלך.

בוקסי: נכון.

אריאל: אבל… זאת לא חסות של "באג סטור". אנחנו לא מגזין "וויז" בשנת 97'.

[רחלי ובוקסי צוחקים]

אריאל: אנחנו פודקאסט ב-2024!

בוקסי: אהה!

אריאל: וב-2024 אנחנו עושים את הקניות שלנו אונליין. ולא סתם אונליין, ב"סופר פארם" אונליין. שמעתם את זה, לוזרים? אנחנו מדליקים. בגלל זה אנחנו קונים ב"סופר פארם" גם ציוד גיימינג, גם משקפי שמש של "אירוקה", וגם חבילת טמפונים כי יש לנו חברה והיא ביקשה שנביא לה. "סופר פארם", המקום לאנשים שיש להם חברה או פלייסטיישן או עיניים במהלך שעות היום.

[רחלי צוחקת]

אריאל: או-יה!

רחלי ובוקסי: וואו!

בוקסי: איזה חסות.

רחלי: אני אוהבת את זה ש"סופר פארם" לאט לאט מגדילים את ההיצע שלהם באקראי. על איזה תחום נשתלט היום?

אריאל: גיימינג ומשקפי שמש.

בוקסי: למה אין ירקות?

רחלי: יש לנו כבר חטיפי גרנולה. יש לנו ויטמינים. יש לנו קונסולה.

בוקסי: כן.

אריאל: אני תמיד אוהב ללכת ל"סופר פארם", לקנות לעצמי בקבוק אוטריוין, ו-Xbox One.

בוקסי: נכון.

רחלי: אל תבלבל בין שניהם!

אריאל: כן.

רחלי: טוב, תודה רבה לאריאל על החסות.

בוקסי: וואו.

רחלי: ועכשיו נעבור לחדשות.

סוגיית גיוס החרדים ממשיכה להסעיר את המדינה. שר הביטחון גלנט הודיע שלא יקדם את החוק הפוטר מגיוס את תלמידי הישיבות בלי הסכמת כל חברי הקואליציה, ככה שהנושא שוב עלה ועצבן הרבה אנשים.

אחת הטענות שאני רואה הרבה צייצני "טוויטר" חרדים ודתיים מעלים, זה ש'נכון, חשוב לגייס חרדים, אנחנו בעד, פשוט כדי לעשות את זה, חייבים קודם להתאים את הצבא לאורחות החיים של החרדים'.

כאילו, מה, הם במבי?!?!

תמיד מתייחסים לאורחות החיים של החרדים כמו איזו חיית בר נדירה. כאילו, ששש… אנחנו לא רוצים להפחיד אותה. בואו נתחפש לשיח, כדי שנראה כאילו אנחנו חלק מהסביבה שלו.

בוקסי: כן, הם חרדים, רחלי.

רחלי: אבל למה? מה זה, כאילו, זה צריך להיות כמו דגים באקווריום, כאילו שאנחנו אומרים, בואו נשים להם באקווריום עלה מפלסטיק ופסל של תיבת אוצר כדי שהם יחשבו שהם עדיין בים. אז ככה צריך להתאים את צה"ל לחרדים. נשים להם שם ארון קודש מפלסטיק, ופסל של צ'ולנט, וכזה, 'ששש… הכל בסדר, אתם עדיין בישיבה שלכם בבני ברק, כלום לא השתנה. הנה, קחו את התפילים האלה מפלדה, תלחצו פה על ההדק, הופ! הרגתם מחבל'.

כאילו, מה זה?

בוקסי: אני בעד.

רחלי: הם לא יכולים לשנות? שום דבר אסור לו להשתנות.

בוקסי: מסתבר.

רחלי: נורא עדין.

אריאל: תראי, אני אגיד להגנתם, אני אמנם, כידוע, לא עשיתי צבא.

רחלי: אגב, זה תמיד הדיסקלוז'ר שאנחנו צריכים להגיד בכל אייטם על גיוס חרדים.

אריאל: צבא לא נעשה.

רחלי: אנחנו לא נגדכם חרדים, אנחנו פשוט שמחים, אנחנו פשוט מקנאים על התירוץ.

בוקסי: סליחה, אני עשיתי ארבע שנים בבקשה, זכותי לכעוס על שוויון בנטל.

אריאל: ארבע שנים? אתה הגזמת.

בוקסי: עשיתי שנה קבע, הייתי קצין, תודה.

אריאל: וואו, ואני הימני של הפודקאסט, אתם מבינים?

[בוקסי צוחק]

אריאל: הבן אדם הזה אמר: 'שלוש שנים לא הספיקו לרצוח ערבים, בא לי עוד שנה'.

בוקסי: רציתי להשתחרר, ולא נתנו לי להשתחרר מהצבא אחרי שלוש שנים. הכריחו אותי לעשות עוד שנה.

אריאל: כי היית כל כך טוב בלהרוג ערבים?

רחלי: לא, כי עדיין לא סיימו להדביק חוצצים על כל הקלסרים שם במחלקת כוח אדם שלו.

בוקסי: נכון.

אריאל: את מכירה את הדמות הזאת של הצלף הנאצי ב"ממזרים חסרי כבוד"?

רחלי: כן.

אריאל: זה בוקסי.

רחלי: רק עם חוצצים.

אריאל: כן [צוחק] כן. אבל מה שבאתי להגיד זה שאני לא יכול לבוא, כאילו אני מבין את הטענה של החרדים, כי אני אמנם, כמו שאמרתי, לא עשיתי צבא בגלל פטור רפואי כמובן, יכולתי להתנדב, אבל לא רציתי. אבל, כאמור, אבל הייתי מעט מאוד בצבא, בצו ראשון, ושם הרגשתי שהם מאוד הלכו לקראתי דווקא, הם מיששו לי את הביצים. [צוחק]

בוקסי: וואו.

אריאל: שזה, כלומר, זה על הפעם הראשונה גם, כן?

בוקסי: אתה אומר, אם חרדים היה יודעים את זה, אתה אומר, אין סיכוי שאפשר היה להדוף אותם מלהתגייס.

אריאל: לא, אני אומר, בוא נגיד, שאם צה"ל ממששים לי את הביצים כדי לנסות לשכנע אותי להתגייס, הם יכולים גם ללכת לקראת החרדים.

רחלי: זה משהו שרוב החברות שלך לא הסכימו לעשות. [צוחקת]

אריאל: כן, ברור. זה עוד הביצים, זה החלק המגעיל.

רחלי: אני מנועה מהוויכוח, אבל כן.

[רחלי ואריאל צוחקים]

אריאל: לא נשמע כאילו את מנועה מהוויכוח.

בוקסי: אוקיי…

אריאל: לא נשמע כמו ויכוח. נשמע כאילו אנחנו מסכימים.

[רחלי צוחקת]

אריאל: חוץ מבוקסי.

בוקסי: איי, יש שאומרים ויש שאומרים. יש שאומרות.

אריאל: אתה מעדיף את הביצים, אתה אומר.

בוקסי: לא אני, אבל כן. כן.

רחלי: חבר'ה, גיוס.

בוקסי: כן, גיוס, גיוס.

רחלי: אז יש כאלה שאומרים שבסך הכל צריך להתאים את הצבא לחרדים, ושזה האישיו. גם חבר הכנסת אלמוג כהן אמר שהוא בעד גיוס חרדים, אבל שצריך ליצור להם איזו חטיבה מיוחדת שמותאמת להם. כאילו צריך רק חטיבה שספציפית נלחמת במחבלים רק בעזרת שיטות מהתנ"ך. כאילו במקום רובים, נותנים לכולם שועלים. כל לוחם מצית את הזנב של השועל ומריץ אותו לעזה.

בוקסי: מצוין.

רחלי: שועלי תבערה. או נותנים לכולם מטות, וכולם הופכים את המטה לנחש, והנחש קופץ על המחבל.

בוקסי: מעולה!

רחלי: כל מיני טריקים, העיקר שלא יגעו ברובה, כי רובה זה מודרני. זה מדע. כאילו שזה יהיה חטיבה שכשהם רואים מחבל, אז השם יורד מהשמיים ונותן לו שחין או ערוב או צפרדע או משהו כזה.

בוקסי: את אומרת, הפק"ל שלהם זה אבני צור, ככה הם מתגייסים. דברים בסיסיים, אוקיי.

רחלי: דברים בסיסיים, או שאתה יודע, אם זה הרבה מחבלים, אז סוגרים עליהם את ים סוף. לא יודעת, כאילו, אתה מכיר את התעלולים האלה, של יהודני שובבני בתנ"ך, כשהוא היה צריך להילחם באויבים.

בוקסי: נכון.

רחלי: אז יעשו את זה גם כיום ואז הם ירגישו בבית.

בוקסי: אני בעד.

אריאל: תראי, האמת שאני לא כל כך מבין למה הם כאלה פארשים, כי בסוף, אני חשבתי שלהט דתי זה בדיוק מה שהוא טוב בשבילו, לעודד אנשים ללכת להתאבד בשביל איזו משימה פנטזיונרית, של, לא יודע, להציל, לכבוש את האדמה מהרעים.

רחלי: זה עובד אצל הערבים.

אריאל: כן, בדיוק, זה מה שהערבים עושים, הם ממש דתיים. את לא רואה שם, אין שם ערבים שהם כל כך דתיים שהם לא מוכנים לעשות פיגוע ההתאבדות.

רחלי: כן.

אריאל: להפך, ככל שהם יותר דתיים, אנחנו צריכים לעשות, את יודעת, להגיד להם, 'אוו, תראו איך הדתיים הלאומיים מתגייסים יפה'.

רחלי: כן.

אריאל: כאילו, ממש ללחוץ להם על הדת.

רחלי: זהו...

אריאל: אנחנו לא רוצים להפוך אתכם לחילונים, להפך, אנחנו רוצים להפוך אתכם...

רחלי: כן.

אריאל: לא יודע מה.

רחלי: חרדים אומרים - אנחנו, ככל שאנחנו יותר דתיים, אנחנו יותר יושבים וקוראים ספר.

בוקסי: כן.

רחלי: חבר'ה, זה להיות שמאלני.

אריאל: אני אגיד לך, הבעיה היא שהחרדים הם מטבעם, הם אנטי ממסדיים. במקום לגייס אותם לצבא, אנחנו צריכים לנסות לגייס אותם לארגון טרור.

בוקסי: אוי ואבוי.

אריאל: זה משהו שהם הרבה יותר יזדהו איתו.

בוקסי: אוי ואבוי.

אריאל: הם לא ירגישו שמישהו אומר להם מה לעשות, אלא שהם מתמרדים נגד משהו.

רחלי: זהו, זה הבעיה…

אריאל: זה מה שהם אוהבים. הם לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות, חוץ מאלוהים.

[בוקסי מצחקק]

אריאל: זה משום מה, הם ממש אוהבים שהוא אומר להם מה לעשות, הם הקדישו את כל החיים שלהם לזה, אבל כל אחד אחר - 'אף אחד לא יגיד לי מה לעשות!'. את יודעת מה, אני מתחיל לחשוד שכל הסיפור הזה של חרדיות זה פשוט, הם המציאו מישהו שהם צריכים לעשות כל מה שהוא אומר פשוט כתירוץ לא לעשות שום דבר שאף אחד אומר.

בוקסי: אה, מעניין!

אריאל: 'הבן אדם הזה שלא קיים אמר לי, הייתי עושה את זה בשמחה'.

[בוקסי מצחקק]

רחלי: כן.

אריאל: אבל יש מישהו לא קיים שמאוד חשוב לו שאני אעשה משהו אחר, אני חייב לכבד אותו.

רחלי: כן, אני צייתן מטבעי, פשוט הוא ביקש קודם [מצחקקת].

אריאל: כן, בדיוק, בדיוק.

בוקסי: נשמע לי כמו קונספט של דת.

רחלי: כן.

אריאל: יפה, עלינו על זה.

בוקסי: יפה. אז כל החרדים מתגייסים?

רחלי: אהה… כן.

בוקסי: אוקיי.

רחלי: אז במסגרת כל הוויכוח הזה, באמת, שיש בשבוע האחרון, היה גם פוסט בטוויטר שנהיה ויראלי של איזה תלמיד כולל, או כוילל, אני צריכה להגיד את זה כמו שהם אומרים, שהראה את התנאים הקשים שלו כאברך.

בוקסי: כן.

רחלי: אז הוא העלה תמונה שלו לטוויטר מחזיק את הפתק הזה שהם קיבלו ממנהל הכולל, ששם כתוב דרישות מופרכות מהאברכים, כמו למשל...

אריאל: בוקסי, תחזיק את עצמך, אוקיי?

רחלי: כן.

אריאל: אתה עומד להציץ לעולם כה אפל.

בוקסי: [מצחקק] אוקיי, מתכונן.

אריאל: וכה זר.

רחלי: כן.

בוקסי: אוקיי.

רחלי: דרישות אפלות ומטורפות מהאברכים…

אריאל: זה לא העולם החילוני שאתה רגיל אליו…

בוקסי: אני מכין את עצמי.

אריאל: המפנק, הפרוגרסיבי, וזה אז בוא, תכין את עצמך.

רחלי: הדרישות מהאברכים שנכתבו ממנהל הכולל הן: צריך להגיע בזמן. מי שמגיע באיחור לא יוכל להיכנס לשיעור.

בוקסי: אומייגאד.

רחלי: והאברך כותב כזה בטוויטר, [משתמשת בטון לועג] "הייתי רוצה לראות את אחד מהחיילים או את הקפלניסטים עומדים בדרישה הזאת".

בוקסי: או כל תלמיד בבית ספר.

[אריאל ובוקסי צוחקים]

רחלי: וכזה - כן, dude, אתה יודע, עמדתי בדרישה הזאת אתמול כשהלכתי להצגת ילדים עם רף-רף.

[בוקסי צוחק]

רחלי: היא התחילה ב-11:30, אז היינו צריכים להגיע ב-11:30. באולם היו עוד 200 ילדים שהצליחו איכשהו לעמוד בדרישה, למרות שהם עדיין מחרבנים במכנסיים שלהם כל שנייה.

[בוקסי צוחק]

רחלי: על מה אתה פאקינג מדבר?

אריאל: עכשיו אני רוצה לספר על דיון בטוויטר שניהלתי בעקבות הטוויט הזה, הציוץ הזה.

רחלי: כן?

אריאל: שהיה מאוד מעניין כי אני כמובן, כמו כולם, לעגנו לציוץ המטופש הזה.

אריאל: ואז צצה אחת העוקבות שלי, בחורה צעירה, קצת זומרית נראה לי, זה הדור שהיא שייכת אליו. והיא ישר התחילה באוטומט להגיד 'אנחנו, מנקודת המבט החילונית שלנו, כמובן', היו גם הרבה חרדים שכתבו דברים כאלה, אבל היא כתבה את זה בזומרית. היא אמרה 'אנחנו החילונים מאוד מכירים את הערך הזה של להגיע בזמן למקומות בגלל שזה ערך נורא קפיטליסטי, שככה משעבדים את הפועלים, שאומרים לנו שנורא חשוב להגיע בזמן לעבודה וכל מיני דברים כאלה. זה מנגנון שיעבוד שהחרדים הפשוטים והתמימים, הם לא מכירים דברים כאלה. הם יותר מחוברים לטבע, לקצב של הלב שלהם'.

[בוקסי מגלגל עיניים וצוחק, רחלי צוחקת]

אריאל: עכשיו, אלה פאקינג חרדים, אוקיי? כל החיים שלהם, מבוססים על זה ש… אוקיי, עוד 12 דקות ו-17 שניות, נכנסת השבת…

[רחלי צוחקת]

אריאל: אני חייב לכבות את כל האורות או שאלוהים ישרוף אותי בגיהנום. הם יודעים להתמודד עם זמנים.

רחלי: [מצחקקת] עם לו"ז…

אריאל: עם להגיע בזמן לאנשהו ולעשות משהו בזמן, אוקיי? זה לא קונספט שזר להם.

רחלי: לא, גם כל היהדות, כל הגמרא, כל התלמוד מתעסקים בזמנים - מתי זה נכנס, מתי מועד, אם יש חג שנושק לשבת מתי בדיוק עושים את העירוב תבשילים, שמתחילים בדקה לפני. זה ההתעסקות. להפך, אורח החיים הדתי הוא כל כך מתעסק בקטנות של כל גרגיר במקום שלו, לפי זה. פתאום אתם אומרים לי שהבעיה שלכם היא להגיע בארבע לשיעור, by the way, ארבע אחר הצהריים, לשיעור? זה הבעיה שלכם?

אריאל: עזבי, מילא זה, הוא אומר 'אני רוצה לראות איזה חייל היה מתחלף איתי'. אתה באמת חושב שזה יותר גרוע? אפילו אם אתה חושב שזה מאוד גרוע.

בוקסי: הוא חושב שזה יותר גרוע.

אריאל: אתה באמת חושב שזה יותר גרוע מלסכן את החיים שלך בשדה הקרב?

רחלי: או לקום בבוקר?

[כולם צוחקים]

אריאל: הוא צריך להגיע בזמן לכולל, אבל זה בארבע אחר הצהריים.

[כולם צוחקים]

רחלי: [בלעג] 'אני רוצה לראות את החייל שיסכים להגיע לאימונים בארבע אחר הצהריים'.

[כולם מצחקקים]

רחלי: העניין הוא באמת, החרדים, הבעיה היא שהם באמת לא מכירים את העולם שמסביבם. הם חיים בבועה. אז הם באמת חושבים שהסקאלה של מאמץ בחיים מתחילה ונגמרת רק בהישגים האישיים של עצמם, כי בכל השאר זה מין אקזוטיקה כזאת. זה שבטים באפריקה, שעושים, בני אדם אמיתיים כמובן, קמים בצהריים ומגיעים לכל מקום, לכל מקום ארבעים דקות אחרי, לא ככה חבר'ה? זה כאילו כמו, אני חושבת על סטנדאפיסט שעולה לבמה ועושה כזה הבחנות כמו 'מכירים את זה שאתה לובש כובע משועל, וציצית מחילזון, ושלושה מעילים בכל יום?'.

[אריאל ובוקסי מצחקקים]

רחלי: ואתה כזה 'לא אחי, זה ספציפית אתה. למי מיועד הסטנדאפ הזה? אני לא מזדהה'.

[אריאל ובוקסי צוחקים]

רחלי: הוא כזה 'כולנו שחטנו פעם תרנגול בגיל שמונה והעפנו אותו שלוש פעמים באוויר כדי שאלוהים לא ירביץ לנו'. 'אחי, נורא קשה לנו להזדהות עם ההבחנות שלך, זה לא מתאים לכולם'. אבל לא, הם חושבים שככה זה כולם.

אריאל: תראי, הבעיה היא שכל מודל המוסר הדתי מבוסס על 'אני צריך להיות טוב, אחרת אלוהים יעניש אותי'.

רחלי: כן.

אריאל: לא 'אני צריך להיות טוב כי זה חשוב להיות טוב'.

רחלי: כן.

אריאל: ולכן הם כולם מושקעים בלמצוא פירושים ללמה הצורה שבה הם מתנהגים טוב, זו הצורה שאלוהים מתכוון אליה, במקרה.

רחלי: כן.

אריאל: ובמקרה, זו הצורה שאומרת שהם לא צריכים לעשות צבא, והם לא צריכים לשלם מיסים, ולא צריכים לעבוד, ולא צריכים לעשות כלום חוץ מלשבת עם חברים שלהם בישיבה ולגרבץ על הספר הזה.

רחלי: שוב, חשוב לנו להדגיש, גם אנחנו לא עשינו את הדברים האלה ואנחנו יושבים ומגרבצים כל היום, אבל לנו, אנחנו לפחות לא מעמידים פנים שזה למען מטרה.

אריאל: אני גירבצתי על יותר מספר אחד.

[רחלי צוחקת]

אריאל: ראיתי סרטים, שיחקתי במחשב.

בוקסי: לי זה נשמע שלהיות חרדי זה מאוד מלחיץ, יש הרבה דברים שצריך לעמוד בהם.

אריאל: לא, זה נשמע חרא, אני לא הייתי… [לא ברור] חרדי.

בוקסי: יש הרבה דברים קטנים שצריך לשים לב, ושופטים אותך לפי זה, אז אני...

אריאל: בוקסי, מה אתה מעדיף, לגדל שבעה ילדים בגיל עשרים או לסבול מהלם קרב, פוסט-טראומה?

[בוקסי צוחק]

רחלי: אני חושבת שהתשובה ברורה.

אריאל: נכות קלה.

רחלי: [מצחקקת] נכות כבדה.

אריאל: נכות כבדה. למות. משהו מבין אלה.

בוקסי: מה אני מעדיף? שאלה מצוינת.

אריאל: תדרג.

בוקסי: שבעה ילדים נשמע כמו סיוט, מה זה? להכין אוכל לשבעה ילדים נשמע לי כמו סיוט, מה ז'תומרת.

אריאל: מה רמת הסבל הכי גבוהה שאתה יכול להגיע אליה בצה"ל שאתה אומר 'אוקיי, אני מעדיף לגדל שבעה ילדים'. כי אני, נגיד, למה לא עשיתי צבא?

בוקסי: צה"ל אוטומטית זה סבל, ברגע שאתה מתחיל את צה"ל זה סבל.

אריאל: לא, ואני אגיד לך, אני נגיד, אני כל החיים שלי נורא פחדתי מהגיוס, כי זה באמת נשמע כמו סיוט. אני בכלל לא חשבתי על למות וזה, חשבתי, היה לי את הדימוי הזה בראש של מסע אלונקות שרצים בטירונות וצריך לסחוב דברים. היה נראה לי סיוט, הייתי ילד שמן. ואז בגיל 17, רגע לפני הגיוס, הרגשתי שאלוהים בירך אותי בקרוהן, המחלה הנוראית שרודפת אותי עד היום, אבל אמרתי לעצמי 'זה בטח מתקזז עם לעשות שלוש שנים צבא'.

רחלי: עם הסבל.

אריאל: כן.

רחלי: כן.

אריאל: אז זאת השאלה שלי, בוקסי.

בוקסי: לא [מצחקק].

אריאל: מה היית מקזז עם הצבא? אתה כבר עשית צבא אז זה בכל מקרה מאחוריך.

רחלי: אז כאילו, אתה אומר, כל סוגיית הגיוס היא בשאלה מי סובל יותר.

אריאל: כן.

רחלי: זה קם ונופל על סבל, לא על תרומה או על משמעות החיים או משמעות מקומנו בחברה האנושית, אלא אם אתה סובל אז אתה פטור מצבא, זה פטור סבל.

אריאל: את מבינה, זו הבעיה. שכאילו מתנהל פה כל הדיון הזה כאילו אנחנו, מה שאנחנו רוצים… אנחנו לא רוצים להחזיר אותם בשאלה, חס וחלילה, אנחנו רק רוצים לגייס אותם ושיתרמו. אבל לא, אנחנו גם נשמח להחזיר אותם בשאלה. [צוחק]

בוקסי: לא צריך להחזיר אותם בשאלה, אבל שיהיו…

רחלי: אני חושבת שהסנטימנט הוא בעיקר, אנחנו סובלים אז שגם הם יסבלו. זה לא פייר שאנחנו סובלים לבד והם בינתיים מכייפים להם בכוילל.

אריאל: אבל זה גם לא יהיה הדבר הכי נורא בעולם אם הם יחזרו בשאלה.

בוקסי: כמו ש…

רחלי: זה אתה…

אריאל: זה לא יהיה אסון.

בוקסי: כמו שבאמת אבל...

רחלי: אבל אתה מאשש את הפחדים שלהם. הם אומרים - אנחנו לא רוצים להתגייס, כי בצבא יחזירו אותנו בשאלה, אתה אומר 'וואלה, נכון!'.

אריאל: זאת הבעיה, שאנחנו יושבים ומכחישים את זה שזה יקרה, במקום להפוך את זה ל-selling point העיקרי. [מגחך]

רחלי: אתה אומר בוא נציע את זה לשבאבניקים, זה הדרך שלכם החוצה.

אריאל: כן, כן, קודם כל זה.

בוקסי: חשוב גם להגיד שבאמת יש עניין של שוויון בנטל כי עוד שנייה הולך להיות מלא ימי מילואים, ומלא אנשים הולכים לעשות מילואים.

רחלי: שטויות.

בוקסי: ומישהו אחר צריך קצת לעזור עם הנטל הזה כי מילואימניקים לא יתגייסו.

אריאל: יש כבר קבוצה שכבר פתרה את זה.

בוקסי: כן.

אריאל: קוראים לה, לא יודע אם אתם מכירים, בני האמיש. מכירים אותם? הם החרדים של הנוצרים.

בוקסי: כן.

אריאל: הם הרבה יותר גרועים מהנוצרים, גם הם בכלל אין להם חשמל, אז הם כל היום רק בונים אסמים, לא יודע מה הם עושים שם. אבל כשהצעירים שם מגיעים לגיל 18 או משהו כזה הם נשלחים לשנה לעיר הגדולה, לחיות כאנשים מודרניים.

רחלי: כן.

אריאל: כדי לחוות את המודרניות, וגם כדי שהם ידעו שזו הייתה הבחירה שלהם להיות אמיש.

רחלי: כן. שהם לא יחיו כל חייהם בהרגשת החמצה של מי יודע מה היה יכול להיות. הנה, אתה יודע מה היה יכול להיות וזה לא משהו. סקס, סמים, בילויים, מסיבות. אההה. [בטון מזלזל]

בוקסי: כן.

אריאל: בדיוק.

רחלי: בואו נחזור לחלוב כבשה.

אריאל: עכשיו, האם אני יודע בוודאות שזה מה שקורה שם? לא יודע, ראיתי סרט פעם, אני חצי זוכר אותו.

[בוקסי צוחק]

אריאל: אבל נשמע לי מספיק טוב. בואו נמכור את זה גם לחרדים בצורת צבא.

רחלי: [בהתפעלות] אהה. אתה גדל חרדי כל חיים שלך, ואז פתאום שלוש שנים אתה מתחרע בצבא, עושה כל מה שאתה רוצה, ואז אתה חוזר עוד יותר באמונה תמימה לזה…

אריאל: כן, לגמרי.

רחלי: יפה.

בוקסי: אני בעד.

רחלי: רעיון יפה.

בוקסי: אני בעד.

רחלי: אבל אני חושבת, כאילו, באמת על החרדים, כמה קשה להם להצטרף לדבר הזה, כי הם גם...

אריאל: כי הם לא רוצים למות במלחמה. [צוחק]

רחלי: לא, לא רק זה. הם גדלים הרי, כמו שאמרתי, הם גדלים בבועה. הם לא… האתוס שלהם הוא אחר לגמרי. האתוס שלהם הוא באמת, אנחנו מחזיקים את עם ישראל, יש את כל החילונים המשוגעים האלה שהולכים ועושים כל מיני שטויות כמו להילחם בצבא וכאלה, אבל הם משוגעים, כן? אנחנו בתכלס עושים את הדבר האמיתי, לכן זה לא שאלה של האם אנחנו מסכימים לעשות צבא או לא אלא זה העניין של על לא דבר…

בוקסי: כן, נכון, נכון.

רחלי: כאילו, אנחנו עושים את הדבר האמיתי שבאמת עוזר לכם, חבר'ה, בואו, כאילו, באמת על לא דבר על זה. ואני חושבת שכל האתוס שלהם הוא גם נורא מבלבל, כאילו הסיפור היחיד שהם מכירים על גיוס מהתנ"ך, מה זה? זה הסיפור של דוד המלך ששולח את אוריה למלחמה, רק כדי שהוא ימות שם והוא יוכל לשכב עם אשתו.

בוקסי: כן.

רחלי: אז כאילו, אולי מבחינת החרדים, בגלל שזה הדבר היחיד שהם מכירים על גיוס, מבחינתם, כל המלחמה הזאת זה רק מזימה של ביבי, שרוצה לשכב עם האישה שלהם.

[בוקסי צוחק]

אריאל: וכרגע ברלנד מזיין אותה.

[כולם צוחקים]

רחלי: ברלנד?

אריאל: זה היה ברלנד שז… מי זה היה?

רחלי: [מצחקקת] הרב ברלנד, כן.

אריאל: יפה. [צוחק] הבדיחה נכונה.

רחלי: כן. על רקע כל הבלאגנים של חוק הגיוס והשוויון בנטל, ראש הממשלה נתניהו הגיע למסור הצהרה שתרגיע את כולם בנושא.

בוקסי: כן, מה עכשיו?

רחלי: אבל מה, הוא לא יכול שבהצהרה שלו הוא יגיד לחרדים להתגייס כי חצי מהקואליציה שלו זה חרדים, אבל הוא כן צריך להראות לחיילים שהוא אוהב אותם יותר. אז מה הוא יעשה?

בוקסי: נו.

רחלי: אז הוא הודיע שהוא הולך לחלק אדמות לחיילים.

בוקסי: [ביובש] וואו!

רחלי: כל לוחם יקבל חתיכת קרקע משלו בקריית שאול. סליחה, בנגב.

[אריאל ורחלי צוחקים]

רחלי: כל חייל יקבל הנחה משמעותית על קרקע בגליל ובנגב ובאזורים בעלי עדיפות לאומית, שאני מניחה שהכוונה לאזורי סכנה.

בוקסי: פריפריה, כן.

רחלי: שזו הצעה מאוד מרגשת, אבל קודם כל…

בוקסי: וואו.

רחלי: קודם כל מסתבר שזה משהו שהוא הבטיח כבר כמה פעמים, ב-2005 וב-2010. כל כמה זמן הוא מבטיח את הדבר הזה.

אריאל: רגע, בוקסי גם יקבל?

בוקסי: אני קיבלתי, יש לי קרקע.

רחלי: כן.

אריאל: באמת?

[בוקסי מצחקק]

בוקסי: כן, יש לי קרקע ב… [מרים את היד וממציא] צפת. [צוחק]

אריאל: אני יכול לישון שם קצת?

בוקסי: כן, בוא, לא, כרגע הכל… [לא ברור]

רחלי: זה רק ללוחמים אבל.

בוקסי: כן.

רחלי: כאילו, נראה שזה בכלל לא ישים אם אף פעם לא עושים את זה. אני לא יודעת איך מתכוונים לעשות את זה. כאילו, יש שכונה שלמה בנגב עכשיו שהיא כולה גבעתי?

בוקסי: לא ברור.

אריאל: אני גם מרגיש שכל הזמן יש עוד ועוד חיילים קרביים, מתישהו ייגמר המקום שם.

רחלי: הוא אמר בהצהרה שלו שהלוחמים יקבלו עד 90% הנחה בקניית קרקע. הוא אמר עד.

בוקסי: יפה.

רחלי: כלומר, יכול להיות גם עשרה. [מצחקקת]

אריאל: יכול להיות גם אפס אחוז. [צוחק]

רחלי: כן. הוא עושה את הטריק הזה של חנויות עם מבצעי סוף עונה. כאילו, בטח גם הסחורה לא משהו. אני חושבת, אחר כך את מגיעה עם הקרקע הביתה וכל הקרקע מתכווצת בכביסה. כאילו, כאן יש 30 דונם, עכשיו זה 10 דונם.

אריאל: כן, זה בטח קרקע מעפנה כזאת.

רחלי: כן. קרקע עלי אקספרס כזה, כמו החולצה שלך.

אריאל: [מצחקק] כן.

רחלי: כאילו, זה נראה מגניב, אבל כמה זמן זה יחזיק?

אריאל: כן. מצד שני, הבחורות מתות על זה.

רחלי: [בסרקזם] כן.

בוקסי: טוב, אני מקווה שאנשים באמת יקבלו קרקעות, שיבנו קצת בתים, יפריחו את השממה בזכות ביבי. הגיע הזמן. חשוב.

רחלי: נכון. נקווה שזה יקרה, אני לא יודעת. אני חושבת שביבי מקווה…

בוקסי: כי הוא מבטיח.

רחלי: אני חושבת שמה שהוא מקווה זה שיקרה אפקט הניצולי שואה, שהבעיה פותרת את עצמה מעצמה כל שנה.

בוקסי: אוי ואבוי.

רחלי: שפחות ופחות צריך להקצות להם תקציבים, כי יש פחות ופחות מהם. אז הוא אומר, אם נמשיך את המלחמה, יהיו פחות ופחות לוחמים, ולתת להם קרקע.

אריאל: תזכרי שזה תקף גם לעצמו. הוא בכל זאת לא בן אלמוות, הוא בן אדם די מבוגר. מתישהו הוא ימות, הוא רק צריך למשוך את הבלוף הזה מספיק זמן.

[בוקסי צוחק]

רחלי: כן.

אריאל: ברגע שהוא מת, זהו, זה לא משנה.

בוקסי: נכון. כן, כן. יאללה, הוא מחזיק את זה כבר 20 שנה. נשאר רק… מה נשאר לו?

אריאל: זה הכוח הגדול של כל שקרן. הוא יודע שברגע שהוא מת, זה לא משנה כבר מה הוא הבטיח.

רחלי: זה כמו שהוא אמר השבוע שהוא רוצה לדחות את העדויות במשפט שלו לאחרי המלחמה.

בוקסי: כן.

רחלי: Good luck with that.

אריאל: לאחרי ההלוויה שלו.

[רחלי צוחקת]

בוקסי: כן, כן.

רחלי: עוד בנושא חיילים ודתיים. שני חיילים נשלחו השבוע למעצר כי חיממו נקניקיות בשבת.

בוקסי: [כאילו בהלם] אה!

אריאל: [מרוצה מעצמו] אני כבר ידעתי על זה, סיפרתי על זה בדיחה בהתחלה.

רחלי: כן, שמתי לב. אני מרגישה שזה מסוג הידיעות שאתה יודע שהן יהיו ויראליות רק כי נקניקיות זה מילה מצחיקה. כאילו, אם הם היו מחממים מרק אף אחד לא היה מדבר על זה. זה לא מצחיק להגיד חיממו מרק בשבת.

בוקסי: גם אין על "אוהבים נקניקיות?", זה משפט שכולם אוהבים להגיד, מה זאת אומרת? מי לא אוהב נקניקיות?

אריאל: גם בטח לא היו כועסים עליהם בכלל אם זה היה מרק, אבל נקניקיה זה אוכל מתריס.

בוקסי: נכון.

[רחלי ואריאל מצחקקים]

אריאל: כאילו, הוא בא לך בפרצוף כזה.

רחלי: כן, כן.

[בוקסי מצחקק]

אריאל: הוא בא לנקנק אותך. אי אפשר למרקרק מישהו, אבל לנקנק מישהו בהחלט אפשר.

רחלי: נכון.

בוקסי: נכון.

רחלי: לא, גם ראיתי, כל האתרים שדיווחו על זה שמו בפרומו שלהם תמונה של נקניקיה גדולה כזאת. הם לא היו שמים שום מאכל אחר. נקניקיה זה דבר מצחיק.

בוקסי: נכון, נכון.

רחלי: יש עליה את הפס של החרדל והפס של הקטשופ.

בוקסי: נכון.

רחלי: זה גם בגרפיקה טובה.

בוקסי: מאוד פוטוגני, כן.

אריאל: שלא נדבר על נקניקיית פרצוף כמו מיס לוסי, גוליגוץ, גולידק, כל החבורה.

בוקסי: מה הם קיבלו, 20 חודשים במחבוש?

רחלי: 20 חודשים? לא 20 ימים?

בוקסי: 20 ימים במחבוש?

רחלי: 20 חודשים - זה מוגזם.

בוקסי: זה מוגזם, אבל הבנתי שזה לא על החימום של הנקניקיות, זה כי הם שיקרו על זה שלא חיממו את ה… זה. כלומר, יש פה… העונש עצמו.

אריאל: אני מצופה להאמין שהם אכלו את הנקניקיות האלה קרות?

[בוקסי צוחק]

רחלי: לא, תראה, גם העניין זה שהם בעצם שיקרו.

בוקסי: כן.

רחלי: וגם, תראה, אני מרגישה שיש הרבה כעס בסיפור הזה שכאילו הם נשלחו למעצר על דבר כל כך שטותי כמו לחמם מילה מצחיקה במיקרו בשבת.

בוקסי: כן.

רחלי: אבל כאילו בתכלס אני חושבת, צבא זה מקום שהולכים בו לכלא על כל מיני דברים מפגרים.

בוקסי: על זה שאתה מאבד ת'כומתה שלך.

רחלי: כן, זה כאילו…

בוקסי: אתה עולה למשפט.

רחלי: זה איזה מיני טריטוריה כזאת עם מערכת חוקים משלה ומשפט משלה. כאילו בן אדם יכול לבוא ולהגיד לך, לא התגלחת? 30 יום בכלא. קיפלת את השמיכה? קום, 6 שנות מאסר.

בוקסי: כן.

רחלי: זה כאילו, זה מקום שבו כל טמבל עם חצ'קונים יכול להכריח אותך לעשות 100 שכיבות סמיכה רק בגלל ששאלת מה השעה במקום מה השעה המפקד.

בוקסי: אבל עדיף קרוהן, נכון? עדיף קרוהן, נכון?

רחלי: אבל זה לא עולם רגיל, אני אומרת. זה מערכת שונה לגמרי. זה כאילו עולם שכל המהות שלו זה להרגיל אותך לציות עיוור של חוקים שרירותיים בלי שום סיבה רק בשביל שבשעת קרב אתה לא תשאל שאלות ותעשה בדיוק מה שאומרים לך.

בוקסי: נכון.

רחלי: שלא יגידו לך 'מהר, תירה על המחבל שמתקרב אלינו' ואתה תגיד 'לא, מתחשק לי עכשיו לאכול נקניקיות…'

[בוקסי צוחק]

רחלי: 'ואתם לא תגידו לי איך ומתי לאכול את הנקניקיות שלי, כי אני אינדיבידואל'.

בוקסי: [מצחקק] נכון.

אריאל: אני רק אגיד שכל השמאלנים כמובן יצאו נגד הסיפור הזה כי זה כאילו כשרות וזה אה, שוב פעם כפייה דתית וזה.

רחלי: כן.

אריאל: אבל אם היה מדווח על חיילים בעזה, שמצאו נקניקיות במקפיא של פלסטיני…

[בוקסי מצחקק]

רחלי: [בהתפעלות] אההה….

אריאל: וחיממו אותן ואכלו אותן, אז מיד שניכם הייתם יושבים פה ומטיפים לי מוסר…

[רחלי מגחכת]

אריאל: אומרים לי 'זה לא בסדר שהם אכלו לו את הנקניקיות, לא מספיק שהם גירשו אותו מהבית, עכשיו הם גם אוכלים לו את הנקניקיות היקרות שלו? הרצחת וגם ירשת?'

רחלי: נכון, זה לא נראה טוב.

בוקסי: אני גם חייב להגיד ש…

אריאל: מה העולם יגיד שהם אכלו לו את הנקניקיות?

בוקסי: לגמרי.

אריאל: כן. באו"ם היו יושבים, מנהלים על זה דיונים.

רחלי: כן.

בוקסי: אני לא בטוח, דרך אגב, אני לא זוכר… בצבא, כשהייתי בצבא, מה היה המנהג לגבי אוכל בסוף שבוע אבל כנראה שלא אכלתי כשהייתי סוגר שבת.

רחלי: אבל אני מניחה שהיו הרבה חוקי אוכל שרירותיים אחרים.

בוקסי: זהו, אני אומר, דווקא אני חושב שזה, כאילו, אני לא כזה מתנגד לדבר הזה, אני חושב, באיזשהו מקום, כי זה הצבא, זה שבת, יש חוקים.

רחלי: תקשיב, בכל מטבחון הכי בסיסי של משרד יש את החוקים, לא מחממים דג במיקרו, לא עושים זה וזה, לא שולחים אותך לכלא אבל עושים לך פרצופים וזה לא פחות לא נעים.

אריאל: אה לא, לא, לא, יש פה עניין של איזון בין הצורך באחידות ועמידה בכללים וכל זה לבין העובדה שבכל זאת החיילים האלה…

בוקסי: רעבים! [מצחקק]

אריאל: לא רק רעבים, נמצאים שם בכפייה…

רחלי: כן.

אריאל: לא מבחירתם…

בוקסי: זה נכון.

אריאל: באמת עושים את העבודה הכי חשובה, הכי קשה, הכי מסוכנת, הכי זה, ולהגביל אותם גם בסוג האוכל ברמה כל כך קשה של כשרות וזה וזה.

בוקסי: נכון.

אריאל: היה ראוי ללכת יותר לקראתם ופחות לקראת הדתיים, ולכן אני אומר, אני חוזר לנקודה המקורית שלי שהבעיה עם החרדים זה לא שהם לא רוצים להתגייס, אלא שהם חרדים. החרדיות הזאת מקשה על הכל, היא עול.

בוקסי: נכון, אף אחד…

אריאל: זה לא תורם שום דבר, כולנו יודעים שזה בלוף, אוקיי?

[רחלי מגחכת]

אריאל: לא יקרה כלום אם יאכלו נקניקיה בשבת, אוקיי? בואו.

בוקסי: צריך מטבח כשר ומטבח לא כשר ואז בשבת אפשר פשוט שני מטבחים, כמו שיש שני כיורים…

אריאל: בסדר, אבל הפנטזיות האלה על שני מטבחים, בוקסי…

רחלי: כן, גם צריך מטבח שלישי צמחוני, רביעי טבעוני…

בוקסי: בלי גלוטן…

רחלי: בלי גלוטן.

בוקסי: מצוין.

רחלי: כן.

אריאל: בוא, כמו שראוי…

רחלי: בנים בנות.

אריאל: שטבעונים יתבגרו כבר ויכירו בזה שלפעמים יכינו להם אוכל במחבת שהיה בו בשר קודם, תתבגרו!

בוקסי: זה כבר משהו אחר…

אריאל: זה לא משנה. שטפו את זה עם סבון, Move on. גם חרדים צריכים, די, כל ה… ואני אומר את כל זה כאכלן בררן, כן? [מצחקק יחד עם בוקסי] שבאמת אוכל רק שלושה דברים, כן? אז אם אני אומר את זה, אז אתם יודעים שאני צבוע.

בוקסי: נכון. תקשיבו לאריאל ויסמן, תתפשרו. חרדים תתפשרו. זה מה שיש לאריאל לומר.

רחלי: אבל הם מאמינים שהם ילכו לגיהנום אם הם יאכלו את הנקניקיה הזאת אחר כך!

בוקסי: תתפשרו על להיות בגיהנום, אני לא מבין מה כל כך קשה בזה!

רחלי: אה, אוקיי, תגיד, להתפשר על להיות בגיהנום…

בוקסי: אני לא מבין מה הבעיה, אוף…

רחלי: אתה בעצם אומר, מה אכפת לכם להתגייס, זה לא רק מה אכפת לכם להתגייס זה מה אכפת לכם להתגייס וללכת לגיהנום.

בוקסי: אנחנו גם ככה הולכים לגיהנום, כולנו.

אריאל: צריך לפתוח גיהנום חילוני וגיהנום כשר…

[בוקסי צוחק]

בוקסי: לגמרי!

אריאל: וגיהנום טבעוני…

בוקסי: נכון! הם לא ילכו לגיהנום, הם ילכו ל… יש להם את הגן עדן שלהם ולנו יש את הגיהנום שלנו, זה לא אותו דבר. למעבר לחלק ב

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

3 views0 comments

Comments


bottom of page