top of page

הפעם הגזמתם - שמות לטבח, פיצה ומעמד האישה | פרק 3- חלק ב

רחלי, אריאל ובוקסי מסכמים עבורכם את אירועי השבוע עם מצבו של יחיא סינוואר ולמה זה מעניין אותנו, שמות אלטרנטיביים לטבח, מדוע אנחנו מעדיפים את עידן עמדי הלוחם על הזמר, סוד הקסם והבעייתיות של פיצה גם עבור החמאס, מה זה הקונספט הזה של שגריר, עטיפת האלבום ההיסטורית של מאי גולן והכרזת הזוכה המאושר בתחרות החג המומצא.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/02/2024.

(בוקסי צוחק)

אריאל: ואז הזה יגיד 'טוב, המוזיאון שלכם מאוד יפה, אבל גם המוזיאון שלהם די נחמד. אצלהם יש הולוגרמות, יש זה… מה יש אצלכם, יש לכם טאצ' סקרין כזה? יש מצגת כזאת שאני יכול לשים משקפיים VR משהו, לא? אה, זה סתם תמונות? בסדר…'

(רחלי מצחקקת)

בוקסי: אהבתי.

אריאל: בסוף אנחנו בפני המלחמה הכי קשה שעומדת לפנינו, מלחמת המוזיאונים…

רחלי: (צוחקת) בואו תראו איך, יש פה מוזיאון שלם שמראה איך הקמנו את הפאבלות של ה…

אריאל: (צוחק) כן. לא, אנחנו נצטרך להתחיל לתת פוש שם ב'יד ושם'. יד ושם עד עכשיו, בואו נודה בזה, די נחו על זרי דפנה. הם ידעו שאין להם שום תחרות בתחום המוזיאונים לזכר רצח של הרבה מאוד אנשים.

בוקסי: חוץ ממוזיאון השואה אבל בסדר, כן.

אריאל: אה… הם לא, אין… אין לך מוזיאון, שבט הטוטו, שבט ההוטי, עשו מוזיאון משלהם… לא יודע, אני לא שמעתי על מוזיאונים כאלה.

(רחלי מסתכלת על אריאל ולא מבינה על מה הוא מדבר)

אריאל: איזה, איפה עוד היה טבח עם?

בוקסי: ארמניה…

אריאל: בארמניה, יש מוזיאון השואה הארמנית?

רחלי: אני מניחה…

אריאל: אני לא שמעתי…

בוקסי: כנראה שיש.

רחלי: אני מניחה שכן.

אריאל: אני לא הולך לנסוע עד ארמניה כדי ללמוד על השואה שלהם, יש לי מוזיאון ממש פה ליד הבית.

רחלי: אז אתה אומר שאנחנו נלחם בזה שאנחנו נשלח את השגרירים שלהם back and forth דרך…

בוקסי: מוזיאונים.

רחלי: מוזיאונים…

אריאל: כן, כל פעם נוסיף עוד אגף ועוד אגף ליד ושם, נוסיף שם עוד אטרקציות וזה, יהיו שם הולוגרמות, יהיה שם VR…

רחלי: והשגרירים המסכנים יצטרכו לרוץ מאגף לאגף…

אריאל: למה מסכנים? הם ייהנו. הם…

בוקסי: לא ראית "לילה מוטרף במוזיאון", לא ראית כמה זה כיף? זה מה שהם יחוו שם.

אריאל: קודם כל, כולנו יודעים שהסרטים הכי טובים זה סרטי שואה.

בוקסי: אוי ואבוי.

אריאל: לא?

רחלי: למה, אבל? אני רואה…

אריאל: זה תמיד הסרטים שמקבלים אוסקר בסוף.

רחלי: יש עוד סרטון של ישראל כ"ץ עם השגריר ביד ושם, והשגריר נראה מת משעמום.

בוקסי: כן.

רחלי: זה נראה באמת עונש, הדבר הזה.

אריאל: לכן אני אומר, הם יצטרכו לתת פוש ויצטרכו להפוך את זה לדיסנילנד של השואה.

רחלי: (מגחכת) בהצלחה לשגריר ביד ושם.

אריאל: וד"ש ללולה!

בוקסי: שגורש, לדעתי כבר.

רחלי: כבר גורש?

אריאל: גירשנו את השגריר? אז אין עכשיו שגריר…

בוקסי: אני לא זוכר מי מהם, מישהו מהם הוחזר.

אריאל: אז אנחנו וברזיל עכשיו בכסאח?

בוקסי: יש כסאח.

רחלי: טוב. זעם על ביטול הענקת פרס ישראל למדעים. השר קיש אישר השנה רק פרסי ישראל בתחום של גבורה אזרחית וערבות הדדית, ודחה לשנה הבאה את הקטגוריות של מדעים.

אריאל: אני זועם! ארררר…

(רחלי צוחקת)

בוקסי: כי למי איכפת מלחקור סרטן או מחלות או לקדם אנושות?

רחלי: תראה, אפשר לעקוף את זה די בקלות…

אריאל: אתה רוצה פרס על זה, בוקסי?

רחלי: אפשר לעקוף את זה די בקלות כי… פשוט להגיש מועמדות על זה שבצעד של גבורה וערבות הדדית, מדען אחד החליט לעזור למדען אחר להציל את הניסוי שלו בקרני גמא וזה היה מאוד גבורה מצידו [כך במקור].

בוקסי: זה נכון.

רחלי: כן. אפשר למצוא דרכים.

בוקסי: אפשר למצוא דרכים.

אריאל: מי זכה, כל שנה יש פרס ישראל? אני לא עוקב פשוט.

בוקסי: כן. אני לא יודע מי זוכה אף פעם אבל כן, זוכים כל שנה.

אריאל: יש פרס ישראל בשלל תחומים, כל התחומים שהם חלק מישראל. מדעים…

בוקסי: תרבות, מדע… גם הרוח וגם התרבות. כל מה שהוא לא תרומה פרקטית למה שקרה הם רוצים לוותר. והתיאוריה אומרת שהם חוששים מאנשים שהם יבקרו את המדינה במידה והם יזכו בפרס או לא יסכימו לקבל את הפרס.

(רחלי מהמהמת בהבנה)

בוקסי: אז הם לא רוצים שיעשו להם פרובוקציה, זה השיקול כנראה של שר החינוך קיש.

אריאל: אז רק עידן עמדי הולך לקבל את הפרס?

בוקסי: כן.

רחלי: בכל הקטגוריות.

בוקסי: כל הפרסים לעידן עמדי (צוחק). כן, אבל כן, זעם מוצדק לדעתי.

רחלי: זה קצת מתחבר לי, הסיפור הזה, לנאום של גלית דיסטל. שמעתם אותו… היא הייתה בוועדת החינוך השבוע, היא אמרה שצריך ללמד יותר יהדות כי מערכת החינוך הממלכתית מחלישה את הזהות היהודית ומלמדת יותר מדי מקצועות, מתמטיקה ואנגלית ומקצועות כאלה, והיא אומרת 'תראו איזה חזקים החמאס', היא אומרת, 'הם מאמינים באללה ולא לומדים שטויות כמו מדעים ואנגלית וזה הכוח שלהם, בעצם'. היא אמרה "יש לחמאס כוח אינסופי, הם גאים במוות שלהם, הם גאים בעונג שלהם, הם גאים בסבל שהם עוברים כי יש להם אללה. זה הכוח האינסופי שלהם". אז קודם כל, אריאל - למה אתה לא מתגאה בסבל שלך?

(בוקסי מצחקק)

רחלי: תשמח שאתה סובל!

בוקסי: או מאמין באללה.

אריאל: קודם כל אני חייב להודות שמאז השביעי באוקטובר אני מעט התחזקתי. לא בדת, ספציפית…

(רחלי צוחקת)

בוקסי: פיזית אתה התחזקת.

רחלי: (מגחכת) גם לא.

(בוקסי צוחק)

אריאל: ספציפית כל החלקים בדת שהם להרוג ערבים, זה התחזק אצלי טיפה.

בוקסי: אוקיי…

אריאל: הקווים שמקשרים בין כל החלקים האלה…

בוקסי: אתה פשוט נהיה יותר ויותר בן גביר, כאילו, זה מה שקורה.

אריאל: כן.

בוקסי: כן, כן.

אריאל: לא, אבל אני בן גביר בלי הכיפה, בגלל זה אני האלטרנטיבה השפויה.

רחלי: אני אמשיך. גלית דיסטל בעצם…

אריאל: גלית דיסטל, נזכרתי מה היא אמרה (פיפס של צנזורה).

רחלי: אוקיי, בסדר. אתה מסכים איתה? אנחנו צריכים להיות כמו החמאס יותר?

אריאל: הבעיה שהיא מרקדת סביב הנקודה.

רחלי: שהיא?

אריאל: היא צבועה קצת. היא אומרת 'חמאס יותר חזקים מאיתנו כי יש אצלם יותר שיעורי מסורת'.

בוקסי: הם יותר פנאטיים, נו.

אריאל: אבל היא בעצמה אומרת 'לא, זה בגלל שהם יותר זובחים למוות ואצלנו לא זובחים מספיק למוות'.

(רחלי מהמהמת בהבנה).

אריאל: אנחנו לא מספיק זובחים לאל המוות המתוק ואנחנו צריכים למתג מחדש את המוות בתור סוג של שחרור.

בוקסי: או! יש מגזר שמאוד יסכים איתך, דרך אגב.

אריאל: עכשיו, איך אנחנו עם מוות? אנחנו נהיים עצובים. יש לנו את יום הזיכרון, אנחנו בוכים, מספרים סיפורים על אלה שמתו, במקום להגיד 'יופי, כל הכבוד'.

רחלי: כמו שרפרף אומר.

אריאל: כן. זוהי דרכו של עולם…

בוקסי: בקיצור, אריאל מצטרף לציונות הדתית. זה הפואנטה.

רחלי: או סתם מתאבד. הוא אומר, מה שהוא אומר זה שאתה לא צריך את ההצדקה של הדת, של הכיפה, של האדמה הקדושה.

אריאל: אפשר לקפוץ ישר למוות.

רחלי: כן, קפוץ מהחלון

אריאל: cut the middleman, לא צריך את המתווך של הדת באמצע.

רחלי: כן.

אריאל: אפשר פשוט לאהוב את המוות בלי המתווך.

בוקסי: אוקיי.

רחלי: והנה, גם גלית דיסטל אומרת לנו 'אנחנו לומדים יותר מדי מדעים והייטק במדינה הזאת'. כאילו מה עם קצת עוני, מה עם קצת מוות? זה הכי בסיסי, שבמערכת השעות של הילדים שלנו יהיה חשבון, עברית ומוות.

אריאל: שלוש שעות מוות בשבוע, זה כל מה שאני מבקש!

בוקסי: נכון.

אריאל: שלוש שעות להכין את הילדים למוות הקרב שלהם.

בוקסי: ושלא לדבר על חמש יחידות מוות.

רחלי: כן!

אריאל: תראה…

בוקסי: בגרות במוות נראית לי כמו בגרות מאוד מעניינת.

אריאל: תראה, מה אני תמיד אומר, בוקסי? עדיף מוקדם מאשר במאוחר, נכון? וזה תקף באותה מידה גם למוות.

(בוקסי צוחק)

רחלי: זה הבגרות היחידה שככל שאחוז הזכאים לבגרות גבוה יותר זה פחות טוב.

(כולם צוחקים)

בוקסי: אתה רוצה להיכשל בבגרות, כן כן.

אריאל: אתה רוצה בגרות של בן אדם אחד.

רחלי: אתה רוצה לראות כיתה ריקה.

אריאל: ושוב אני רוצה להדגיש שאלה לא האמונות האמיתיות, שאנחנו משקפים את מה שנקרא הצייטגייסט, את רוח התקופה.

בוקסי: על זה אתה מצטדק? מכל הדברים שנאמרו עד עכשיו, על זה אתה מצטדק?

רחלי: אז אני אומרת, מה הפלא אחר כך שבא יואב קיש ואומר 'חבר'ה, לא קצת הגזמנו עם המדעים והאנגלית השנה? בקצב הזה עוד נמציא משהו חס וחלילה. בוא ניתן פרס למישהו שמת למען מישהו, שסבל למען מישהו. אנחנו לא רוצים לרפא סרטן, אנחנו רוצים למות מסרטן בצורה מרגשת'.

בוקסי: כן.

רחלי: כאילו, אתם לא רואים את החמאס ממציא תרופות טיפשיות, כי החמאס יודע שלגסוס זה יותר מגבש. אף אחד לא מתגבש ממדעים.

בוקסי: נכון.

רחלי: זה הגיבושון הגדול ביותר, קבר אחים.

(בוקסי מצחקק)

אריאל: נכון, ואם נחזור שנייה...

רחלי: אף אחד לא אומר בוא נשב בספת אחים ונקרא עיתון.

בוקסי: נכון.

אריאל: נכון, ואם נחזור שנייה לנושא של מערכת החינוך, אז חשוב לשים לב שכל המקצועות שמלמדים כרגע, בין אם זה אנגלית, או מתמטיקה, או כימיה, או פיזיקה, או אפילו חינוך גופני, כל המקצועות האלה מייצרים את הציפייה אצל הילדים שכשהם יגדלו הם ישתמשו בידע שהם צברו. ואז אתה בא ואומר להם, אתם הולכים למות בגיל שמונה עשרה, כל הכבוד לכם, אבל הם אומרים, רגע, בשביל מה למדתי את כל הדברים האלה? אז אני אומר בואו נפנה קצת מהמערכת מקום, לא צריך את כל הדברים האלה, זה מה...

רחלי: כן.

אריאל: לא צריכים אנגלית. לא צריך את כל הדברים, לא צריך ספרות, מתי הם יקראו ספר בדיוק?

בוקסי: (בסרקזם) מי צריך ספרות?

אריאל: אתה צריך להתגייס.

בוקסי: כן, כן. מתמטיקה? פיזיקה? ביולוגיה?

רחלי: תראו, תכל'ס, כמה שיעורי מוות צריך? אם זה שיעור טוב, אחד.

בוקסי: אפשר סדנה, את אומרת.

(כולם צוחקים)

רחלי: לא, אני אומרת מספיק, אה...

בוקסי: סדנה, סדנת אורח.

רחלי: אם אתה צריך יותר משעה אחת של מוות בשבוע you're doing it wrong.

בוקסי: כן, כן, נכון.

רחלי: זה כאילו יותר סקסי. גם כל השירים המרגשים של האחווה והרעות, זה תמיד על חיילים יפי בלורית שנופלים בקרב. אף אחד לא שר שיר מרגש על המדען המפגר שהמציא להם תותב.

בוקסי: כן.

רחלי: שאחר כך שיפר את החיים שלהם בצורה משמעותית. למדענים בכלל אין בלורית.

בוקסי: כן.

רחלי: יש להם קרחת או שיער ג'יפה כזה ופפיון. כאילו, מה זה, אנחנו אשכנטוזים?

אריאל: את מבינה, אנחנו עשינו חצי עבודה. אנחנו הבהרנו שכל מי שמת הוא יפה בלורית ותואר, נכון?

רחלי: נכון.

אריאל: כל מי שמת חתיך. אבל מצד שני, אנחנו צריכים להדגיש לכל הילדים והחיילים שמי שלא מת - מכוער.

רחלי: כן. אתה אומר, היינו צריכים להדגיש יותר את הצד השני של המשוואה.

אריאל: לבוא להגיד 'אה, אתה לא מקריב את עצמך, יא מכוער'.

רחלי: כן.

אריאל: תראה את כל הבנות דלוקות על ההוא שמת.

רחלי: כן. חוכמה גדולה כי תמיד כשמישהו מת, אז בשביל הלוויה מביאים את התמונה היפה שלו שצולמה בפוטו פראג'.

אריאל: נכון.

בוקסי: ותמיד הוא היה מלאך יפה.

רחלי: כן.

אריאל: אין חוקים באהבה ומלחמה.

בוקסי: טוב, שוכנעתי, אני…

אריאל: כמו שבטינדר אתה יכול לשים תמונות טובות שלך, גם בלוויה.

רחלי: נכון.

אריאל: כל טוב.

בוקסי: שוכנעתי, אני שואף להצטרף לסטטיסטיקה.

אריאל: כן.

רחלי: כן, אני אמשיך עם גלית דיסטל קצת, שהיא סיימה את הנאום שלה במשפט יפה.

אריאל: היא אמרה עוד משהו?

רחלי: כן, זה היה משפט יפה. היא דיברה על זה שמערכת החינוך לא מספיק דוחפת לנו יהדות והיא אמרה, "הילדים שלנו לא יודעים מה זה להיות יהודי. גדלים פה ישראלים שחושבים שהזהות שלהם זה שהם אוהבים פיצה".

בוקסי: זה באמת הזהות שלי אבל, מה אני אעשה?

רחלי: נשמע לי נורא מזלזל גם.

בוקסי: אני מאוד אוהב פיצה, מה אני אעשה? מה את מאשימה אותי שאני אוהב פיצה, מה את מאשימה אותי שזה הזהות שלי? על כל הדברים האחרים אני מוכן להבליג, אבל על פיצה?

אריאל: כן, עכשיו זה שמאלני לאכול פיצה?

בוקסי: מה? סליחה?

אריאל: קודם כל, אני רוצה להבהיר פה לכל המאזינים שאני אוכל רק פיצה ציונית של מעדנות.

(בוקסי צוחק)

אריאל: שזה, זה מה רק בישראל יש. [כך במקור]

בוקסי: הם לא ספונסר שלנו, הם לא ספונסר אבל.

אריאל: הם ספונסר של המדינה, אוקיי?

(רחלי ובוקסי צוחקים)

רחלי: אין לי מושג למה, זה כל מה שהוא אוכל כל היום, פיצה מעדנות.

בוקסי: מה, זה טעים.

אריאל: שבע פעמים בשבוע. אבל מה, התבלין שהם שמים, מספיק, הם הרי בכל אריזה שמים, אני מדבר כמובן, אני לא מדבר על הפיצות העגולות הגדולות שלא נכנסות לטוסטר אובן, וגם מה, אני אחמם כל פעם פיצה שלמה? אני בן אדם אחד, אוקיי? אני מחמם את הפיצות, הריבועים הקטנים, אני מקבל גריד, גריד של פיצות.

(בוקסי ורחלי צוחקים)

אריאל: אני, אתה יודע, זה תלוי בתיאבון, לפעמים שתי שורות, לפעמים שלוש שורות, אבל מה, הם שמים שקית אחת של תבלין וזה מספיק לשתי שורות, מקסימום שלוש שורות.

בוקסי: כן.

אריאל: מה את עושה עם שאר ריבועי הפיצה? בעיה קלאסית. וזה רק בישראל.

רחלי: אתה מבין, אני לפעמים באה לפודקאסט במחשבה שאני פה כדי לברוח מהבית.

(אריאל ובוקסי צוחקים)

רחלי: לא, אני מקבלת את כל מה ששמעת עכשיו, אני מקבלת בלייב, מולי.

בוקסי: כן, כן. יפה.

רחלי: כל פעם שאנחנו הולכים לישון זה הרצאה על הבדלים בפיצות מעדנות.

אריאל: אני מעיר אותה במיוחד, אני הולך לישון קצת אחריה.

רחלי: כן.

אריאל: אני מעיר אותה במיוחד, 'נו, תגידי, מה הקטע עם התבלין של הפיצה מעדנות?'

רחלי: (צוחקת) אז, אז גלית דיסטל…

אריאל: מה היא רוצה זאתי, שעה כבר…

בוקסי: או מיי גאד.

רחלי: היא אומרת, שהנה…

אריאל: …הרגת אותנו!

רחלי: בגלל שהחמאס הרי לא אוכלים פיצה, נכון? בגלל זה הם רעבים, ועניים, והם מוכנים להתפוצץ על אזרחים ישראלים, כי אין להם מה להפסיד, אין להם, אנחנו פשוט לא מספיק עניים ורעבים בשביל לנצח במלחמה הזאת.

בוקסי: אוקיי.

רחלי: הבעיה היא לא שהעגלה שלנו ריקה כישראלים, אלא הבעיה היא שהיא יותר מדי מלאה.

בוקסי: כן.

רחלי: במצרכים מהסופר.

אריאל: אבל...

רחלי: אם היינו רעבים יותר ולא אוכלים פיצות אזי היינו מנצחים, בגלל שהיינו מתחרעים על הדבר הזה, כמו בסרט מצויר, היינו רואים את הערבים כמו סטייק כזה.

בוקסי: כן. אנחנו לא במצב הישרדותי, זה מה ש...

רחלי: בדיוק. היא רוצה שאנחנו נהיה במצב הישרדותי. I get it. במצב מלחמה זה באמת יכול לעזור.

בוקסי: אוקיי.

רחלי: במצבים רגילים אני לא יודעת אם בא לי למות מרעב, ברגיל.

בוקסי: כן. אבל פה, את אומרת, זה יחדד את חושייך.

רחלי: כן.

בוקסי: כן, כן. אוקיי.

אריאל: גברת, את נשאת עכשיו מונולוג יפה מאוד לחינם. כי יש חור מאוד גדול בתיאוריה של גלית דיסטל שהוא, להזכירך, שדי מוקדם בתחילת המלחמה, אני לא יודע אם את זוכרת את הימים העליזים האלה של לפני 7,000 שנה, כשהמלחמה התחילה, אנחנו הרסנו פיצריה של ערבים כי מי שניהל להם את האינסטגרם או משהו צחק על החטופים.

(בוקסי צוחק)

רחלי: כן.

אריאל: אז הם כן אוכלים פיצה.

רחלי: אהה…

אריאל: אז גברת גלית דיסטל נכבדת.

בוקסי: Joke is on you.

אריאל: גם הערבים אוכלים פיצה. את רוצה ללכלך על אוכל טעים, תבחרי אוכל אחר.

בוקסי: נכון.

רחלי: היא הרי מעידה על עצמה שהיא לא גדלה במערכת חינוך דתית. הרי היא אומרת שעד היום היא לא ידעה כל מיני דברים על היהדות ובגלל זה היא כועסת על מערכת החינוך, כי לא לימדו את הדברים האלה. אז זה בעצם אומר שעד היום, כלומר עד הרגע שבו היא פתחה ויקיפדיה בערך יהדות וגילתה את הרמח"ל, עד לרגע זה, הזהות של גלית דיסטל כן הייתה שהיא אוהבת פיצה. כי היא לא הכירה את היהדות עד עכשיו.

(בוקסי צוחק)

רחלי: זאת אומרת, כל השנים האלה שגלית דיסטל הייתה סופרת, ופעילה מזרחית, ופמיניסטית, ואם חד הורית שנלחמת על הטיפול של הילד שלה עם הקשיי לימוד, ובעלת עסק, ופובליציסטית, ופוליטיקאית, כל השנים האלה היא בסך הכל אהבה פיצה? זה היה כל הזהות שלה? היית יושב איתה לשיחה, וכל מה שהיה לה להגיד זה 'עם זיתים, בלי זיתים'? עד שסוף סוף היא גילתה את האור, ועכשיו היא גם יודעת לדבר על הרמח"ל. אתה רוצה את הפיצה שלך עם רמח"ל או בלי רמח"ל?

(בוקסי צוחק)

רחלי: בוא נעשה חצי חצי, חצי רמח"ל, חצי מהר"ל, חצי נזמין את הפיצה מנהלל.

בוקסי: אני הכי רוצה את הפיצה שלי יהודית, אין ספק.

רחלי: עוד בחדשות - פיצה!

אריאל: לולה אכל פיצה!

(בוקסי צוחק)

רחלי: תמונה של מאי גולן בחצי עירום עוררה סערה ברשתות. ראיתם את התמונה?

בוקסי: כן.

אריאל: כן.

רחלי: (מצביעה על בוקסי) אתה נשמע עצוב, (מצביעה על אריאל) אתה נשמע שמח. התחילו להפיץ ברשתות תמונה של מאי גולן, השרה לתחת.

אריאל: משהו, משהו, מעמד האישה.

בוקסי: קידום מעמד האישה.

רחלי: קידום מעמד האישה, כן ושוויון חברתי.

אריאל: אם תהיתם מה קידם את מעמד האישה והשוויון החברתי בזמן האחרון...

בוקסי: כן.

רחלי: אם תהיתם למה המעמד שלכם התקדם כל כך מהר.

אריאל: כן, כן.

רחלי: אז התחילו להפיץ תמונה שלה מפעם, מהתקופה שהיא… מאיזושהי תקופה שבה היא הצטלמה בלי חולצה ורק עם תחתונים כשהיא יושבת על הפרצוף של שני גברים, בשביל עטיפה של סינגל שנקרא "מלכת העבדים". אלה שהפיצו את התמונה עשו את זה בקטע של… מאי גולן תמיד אמרה שבאותה תקופה היא הייתה דתייה ובגלל זה היא לא התגייסה. Well, בתמונה הזאת היא לא נראית כל כך דתייה.

אריאל: קודם כל אני רק רוצה לתאר למאזינים שלנו את התמונה באופן יותר ספציפי. קודם כל חשוב להבהיר, היא כורעת במידה מסוימת על הברכיים שלה, אפשר להגיד.

בוקסי: יושבת.

אריאל: יושבת על הטוסיק.

בוקסי: על ראשים.

רחלי: במחילה, היא יושבת.

(רחלי ובוקסי צוחקים)

אריאל: עם הגב למצלמה, מסתכלת אחורה.

בוקסי: גב חשוף.

אריאל: גב חשוף ומכנסון, יש שיגידו, וכל פלח של הטוסיק שלה, פלח שמאל על פרצוף אחד של מישהו, ופלח ימין...

רחלי: כאילו הוא מתאר פרומפט בשבילה, בשביל Dall-e.

(בוקסי צוחק)

אריאל: כן. לא, אני רוצה שאנשים יבינו את מידת הפורנוגרפיה.

רחלי: אוקיי, הבינו, הבינו.

בוקסי: את מידת ההחפצה שאני עושה כרגע לתמונה.

אריאל: לא, שלא יחשבו שזה תמונת עירום בטוב טעם, אולי בצעירותה הייתה קצת שובבה. לא, זה הכי מגעיל שאפשר לדמיין.

רחלי: לא, תראה, תראה. אי אפשר לדעת, אי אפשר לדעת.

אריאל: לא, קודם כל אתה מדמיין שהצלם היה מגעיל, זה לא היה צלם רגיש, הומו, שאמר (מחקה קול הומוסקסואלי סטריאוטיפי) 'בואי, אני רוצה לצלם אותך יפה, אופנה'.

רחלי: תודה על זה, על החיקוי.

אריאל: חיקוי של הומו משנות ה… מה, אבל אם גיתית הייתה עושה את זה, איזה מחיאות כפיים היא הייתה מקבלת.

רחלי: אבל אני אומרת… אי אפשר לדעת. יכול להיות שבאותו רגע מאי הדתיה החליפה בגדים לקראת קבלת שבת ואז לפתע החליקה בטעות על הספר תהילים שלה וכמעט נפלה על הרצפה. ואז הזדרזו וקפצו שני בחורים שהחליטו להציל אותה מהנפילה באמצעות הלחיים שלהם, והניחו שם את הלחיים מתחתיה, ובלמו את הנפילה, במקרה עבר שם צלם וצילם את זה באותה שנייה, בשביל העלון פרשת שבוע.

אריאל: את אומרת, יכול להיות שקרה פה איזה תרחיש, שמלת השבת של חנה'לה.

(בוקסי צוחק)

רחלי: כן.

אריאל: אולי היא בדיוק לבשה שמלת שבת מאוד מכובדת אך היא בדיוק הייתה צריכה לעזור לאיש זקן לסחוב את שק הפחם שלו.

רחלי: בדיוק.

אריאל: הוא תמיד, איך תמיד הוא דוחה את זה, מתי? לערב שבת. הוא יודע שהוא צריך להעביר את השק הפחם שלו…

(רחלי ובוקסי צוחקים)

אריאל: אבל הוא אומר בסדר, אני אעשה את זה אחר כך, אחר כך. עכשיו פתאום ערב שבת, כולם לבושים בבגדים היפים של שבת, ומי צץ ורוצה עזרה לסחוב שק מלא פחמים?

(בוקסי ורחלי ממשיכים לצחוק)

אריאל: מי נזכר פתאום שממש דחוף לו את שק הפחמים להעביר.

רחלי: אני רואה שזה ישב עליך הרבה זמן, הרנט הזה.

אריאל: לא, אני אגיד לך, קראתי לא מזמן בטוויטר, אני גונב בדיחה בגסות ממישהו אחר, אני לא זוכר מי, אבל הוא אמר, ובמידה רבה של צדק, שהמשל הזה של שמלת השבת של חנה'לה, כל כך מושתת… אתה מכיר את הסיפור הזה בוקסי?

בוקסי: ודאי.

אריאל: אפילו כופר כמו בוקסי מכיר את הסיפור, שכל כך מושרש בתרבות שלנו, ובסוף זה סיפור, שכל מוסר ההשכל שלו זה, 'היי ילד, אם אתה רואה פדופיל, תזרום'.

(רחלי צוחקת)

אריאל: 'אל תהיה קשה כל כך, לא צריך כל פעם להתנגד. הוא רוצה ממך משהו, כן, אם את רואה את ה… הוא משתיקת הכבשים, הוא רוצה שתעזרי לו להכניס את הספה למשאית שלו, לוואן, תעזרי לו רגע, מה קרה?'

רחלי: ואם השמלה שלך תתלכלך מזה?

אריאל: תורידי, תזרמי, מה קרה? הוא יודע מה הוא עושה, הזקן.

בוקסי: כן.

אריאל: אז אני אומר, הגיע הזמן להוציא את הסיפור הזה של חנה'לה ושמלת השבת מהלקסיקון שלנו. אם רוצים את הפיצה אז גם זה, בואו.

(בוקסי צוחק)

רחלי: (משועשעת) כן.

בוקסי: אוקיי.

אריאל: אוקיי? ולגופו של עניין, מאי גולן.

בוקסי: כן.

אריאל: היה הרבה ביקורת [כך במקור] על התמונה הזאת.

בוקסי: כן.

רחלי: כן. אני אגיד רק שזה שיר של עדיאל ואדם, אני לא יודעת מי אלה פשוט…

אריאל: הלהקה האהובה על בוקסי.

רחלי: זה מה שכתוב על העטיפה של הסינגל.

בוקסי: זה נראה כמו דיסק גנרי שמוכרים באילת.

רחלי: כן.

בוקסי: ככה זה נראה.

אריאל: היה פעם כל מיני להקות כאלה, היה… איך קראו להם? "תזיזי את הישבן, תנענעי את התחת", ביגי ושורטי.

רחלי: הישראלים, כן.

אריאל: הישראלים, כן. יש כל מיני… הייתה תקופה, "רוצה בנות".

רחלי: כן.

אריאל: של שירי חרמנות חביבים כאלה...

בוקסי: שירים ששכחתי מהקיום שלהם.

אריאל: כן, שירים מצחיקים על כמה שאתה חרמן.

רחלי: אבל זה שיר שלא הגיע גם… שלא הגיע אפילו להכרה.

אריאל: זה מהאלה שפחות הצליחו.

רחלי: כן.

אריאל: זה לא הגיע לרמות התחכום של רוצה בנות, רוצה את זאתי, את זאתי ואת זאתי.

רחלי: זה הגיע לקניון, לאיזשהו קניון כנראה. על המאחורה של העטיפה של הדיסק כתוב: "עדיאל ואדם הינם מוזיקאים לא שגרתיים המבקשים להביא בשורה למוזיקה הישראלית, בתעוזה ובחדשנות המאפיינים את הסינגל המחבר בין מזרח ומערב".

בוקסי: וואו.

רחלי: עכשיו אני אגיד לכם את המילים של השיר הייחודי הזה.

אריאל: בואו נשמע.

בוקסי: כן.

רחלי:

"ילדה יפה כה מתוקה,

שיגעת אותי שלא בכוונה

אני דלוק, אני מחוק,

עלייך מותק, ממש על סף טירוף

ילדה, יופייך אותי מאמלל

ולכבודך אשיר שירי הלל"

פזמון -

"את מלכת העבדים

את כמו מיליון שירים

בואי שבי לי על הפנים".

בוקסי: אוקיי.

רחלי: שזה (מגחכת), אני אוהבת את המעבר הזה.

בוקסי: אוקיי.

רחלי: בין "את כמו מיליון שירים" לבין...

בוקסי: כן.

רחלי: בואי שבי לי על הפנים.

אריאל: זה מרגיש כאילו היה חסר להם שורות שם, אז הם גנבו משירים אחרים.

רחלי: (מצחקקת) כן.

אריאל: ואמרו, 'אוקיי, אנחנו צריכים משהו בין "בואי תשבי לי על הפנים" וואי, זה בז'ז', ל"את כמו מיליון שירים", כן, מאיפה זה? יורם טהרלב כתב את זה?

(בוקסי ורחלי צוחקים)

אריאל: 'זה בסדר, מספיק טוב, נקרא לזה הומאז'.'

בוקסי: ובאמת בסוף היא יושבת למישהו על הפנים. בתמונה, נכון?

רחלי: בעטיפה היא אכן, היא יושבת לשני אנשים על הפנים.

בוקסי: מגשימה את המילים.

רחלי: כן. היה אחר כך בקלאש פמיניסטי כזה של אנשים שאמרו, 'גם אני נגד מאי גולן, אבל אסור לצחוק עליה שהיא הצטלמה בעירום'.

אריאל: חס וחלילה שלא להגיד משהו שאולי יגרום לזה שהיא לא תהיה שרה ותשפיע על...

רחלי: לא, זה לא קשור. הם אומרים, אנחנו...

בוקסי: זה יותר הצביעות.

אריאל: 'צריך להיות הוגנים'.

רחלי: כן. זה סקסיסטי לרדת על זה שהיא הצטלמה, צריך, בואו נרד רק על פועלה הציבורי. אבל בואו נגיד...

אריאל: כמו שצבי הנינג'ה תמיד אומרים, 'צבים נלחמים בכבוד', וזה גם הסיסמא של השמאל. אנחנו רוצים לנצח את שרדר, אבל בכבוד. בלי תרגילים מלוכלכים.

בוקסי: אהבתי.

רחלי: השאלה, איזה פועלה הציבורי מדובר? כי אם היה לה פועלה הציבורי, היינו שמחים לרדת על פועלה הציבורי אבל בואי, את שרה לשוויון חברתי ומעמד האישה. כאילו, עטיפה של דיסק זה עדיין ההישג הכי משמעותי שלך.

בוקסי: סליחה, אתמול היה הנאום של מאי גולן בכנסת, שהיא הקדישה את רובו למירב בן-ארי, והיא כינתה את מירב בן-ארי בדיון "מסטיק שנדבק לנעל", "בורה ומגעילה", "אובססיבית וחסרת חיים", "אישה ממורמרת", "הגברת המקפצת/מטרללת".

אריאל: אה, "הגברת המקפצת/מטרללת" זה השיר הבא של עדיאל ואדם.

(כולם צוחקים)

אריאל: שגם אליו היא הצטלמה…

רחלי: 'כן, בואי שבי לי על הפנים, את בטח עייפה מכל הקיפצוצים והטרלולים האלה'.

בוקסי: כן, כן, כן.

אריאל: לא, קודם כול, מה שאני רציתי לציין זה שמאי גולן היא, כמובן, קודם כל, שחררה תגובה על הנושא.

רחלי: כן.

אריאל: על כל ההאשמות והזה. קודם כל היא אמרה…

בוקסי: שזה פוטושופ.

אריאל: לא, קודם כל היא שלפה את הקלף 'הייתי ענייה ומסכנה מהפריפריה, הדברים שהייתי צריכה לעשות למען הכסף'. עכשיו בואו, קשה לי להאמין כמה כסף עדיאל ואדם בדיוק השקיעו...

בוקסי: (מגחך) תשמע, אתה לא יודע, אולי זה צמד מאוד מצליח, לך תדע, אולי הרוויחה...

רחלי: לא, גם אם את דתייה, סליחה, אם את דתייה, אז גם בשביל הכסף הזה את לא הולכת לעשות את ה… כאילו גם אני הייתי, אני כן הייתי ילדה דתייה, אוקיי? לא התיישבתי על פרצופים של אנשים, רק על כיסאות. הרבה יותר נוח, אגב.

(בוקסי צוחק)

אריאל: אנחנו גם יודעים כמה משלמים בעולם הבידור, זה שעתיים של להיות מנקה.

רחלי: כן.

אריאל: אז זה מה שהיא הרוויחה פה בדיוק. אז בואו, לא נשחק את המשחק הזה. וגם היא אומרת, שזה שיא המופרכות, כמו שאמרת, בוקסי, שזה פוטושופ. רק את הפנים שלה הם צילמו, הגוף - זה הביאו דוגמנית אחרת, כי הפנים של מאי גולן כל כך יפות, זה מה שהיה דחוף להם לנצל אותה וזה…

(רחלי ובוקסי צוחקים)

אריאל: וזה שהיא עושה את זה ביחד… גברת, תבחרי אחד - או שאת ענייה והיית צריכה את הכסף, או שזה רק הפרצוף שלך ואת בכלל לא שרמוטה. תבחרי אחד.

רחלי: לא, הם שילמו כל כך הרבה שרק בשביל הפרצוף שלה הם שילמו את הסכום הזה.

אריאל: כאילו, עדיאל ואדם, יש להם כל כך הרבה כסף להביא דוגמנית אחת מפה בשביל הגוף, פה בשביל הזה, כל פלח של הטוסיק זו דוגמנית אחרת, למה לא?

(רחלי צוחקת)

אריאל: הם רצו ליצור את האישה המושלמת, כמו בסדרה שאני ובוקסי גדלנו עליה, איך קראו לזה?

בוקסי: Weird science?

אריאל: שעושים אישה במחשב, בדיוק.

בוקסי: Weird science.

אריאל: עדיאל ואדם, שני המדענים...

רחלי: כן.

(רחלי ובוקסי צוחקים)

אריאל: יושבים במחשב, אומרים, 'לא, אני רוצה את הראש של מאי גולן, את האוזניים של מרב מיכאלי, את הברכיים של זאתי…' בואו, חבר'ה, תהיי כנה גברת, היית צריכה את הכסף, לא היית צריכה את הכסף, חשבת, אני יודע מה קרה. את במקרה, כמו הרבה צעירות תמימות, נקלעת, במקרה, להופעה של עדיאל ואדם באיזה מועדון, אולי איזה יום הסטודנט או לא יודע מה, איזה חרטה, אמרת 'וואי, איזה מדליקים הם, אין יותר מדליקים מעדיאל ואדם, אני חייבת להתחבר לעדיאל ואדם, אני המעריצה הכי גדולה שלהם'... לאט לאט, ואיך בנות מגיעה לעשות את הדברים האלה? היא משתמשת במיניות שלה קצת והופ, פתאום היא מוצאת את עצמה, פלח אחד על עדיאל, פלח אחד על אדם…

(רחלי ובוקסי צוחקים)

אריאל: מופיעה על הסינגל "מלכת העבדים".

רחלי: נציין רק שזה תרחיש שאתה המצאת, שלא יחשבו פה שאנחנו מפיצים פייק ניוז.

אריאל: או שכל פלח הוא בפוטושופ ממישהי אחרת, זה אנחנו לא יודעים, אולי יש פה איזה פרנקנשטיין.

(בוקסי צוחק)

רחלי: יכול להיות שהפלחים היו גם הפוכים בסדר שלהם והפכו אותם בפייש, בפוטושופ…

(בוקסי צוחק)

אריאל: כן, גם יכול להיות שזה בכלל לא פלחים, את מכירה את כל הזה שאתה חושב, וואי, מה אני רואה פה, ובסוף זה חריץ של בית שחי…

בוקסי: ארנב, ארנב.

אריאל: או משהו כזה, כן, אולי יש להם איזה אשליה אופטית, אנחנו לא...

בוקסי: ארנב או איש במגבעת?

אריאל: כן, בדיוק.

(בוקסי ואריאל צוחקים)

רחלי: אבל האם זה שוביניסטי להתעסק בזה ולא בפועלה ציבורי? כי אתה, אני ראיתי בטוויטר...

אריאל: אמרת שאין פועלה ציבורי, אז במה נתעסק?

רחלי: אז אני אומרת, הרי ראיתי בטוויטר לא מעט נשות שמאל שאמרו 'אני שמאל, אבל אם אתם מדברים על הצילום הזה של מאי גולן, אתם המגעילים'.

אריאל: בואו נגיד את זה ככה, רחלי - את אישה. תסבירי לי, כמה זה באמת קשה לא להצטלם בעירום?

(בוקסי צוחק)

אריאל: זה נראה שנשים מאוד מגנות על הזכות הזאת, כאילו זה בלתי נמנע. כאילו, 'אחח, אם רק היינו יכולות לא להצטלם בעירום, אבל מה לעשות? זה גדול מאיתנו, החברה כל כך רוצה שנצטלם בעירום, עם פלח על כל פרצוף, אחד על עדיאל, אחד על אדם'.

בוקסי: אריאל, היא עשתה טעות, היא הייתה צעירה ותמימה. היא עשתה טעות.

אריאל: אני גם הייתי צעיר.

בוקסי: לא צריך להחזיר לה את זה כבומרנג.

אריאל: אני גם עשיתי טעויות. אבל תעבור על כל הסינגלים של עדיאל ואדם, אני מזמין אותך לעבור, להיכנס לספוטיפיי…

בוקסי: נו.

אריאל: תלחץ על עדיאל ואדם…

בוקסי: כן…

אריאל: תעבור על כל הסינגלים שלהם, באף אחד מהם אתה לא תמצא אותי, יושב, כורע על ארבע, בסדר, עם אשך על כל אחד מעדיאל ואדם.

(רחלי צוחקת)

אריאל: אשך על עדיאל ואשך על אדם.

בוקסי: לא יציעו לך.

אריאל: יש טעויות שלא עושים.

רחלי: תראו, גם הסיפור הוא לא שהיא הצטלמה בעירום. הרי הטענה היא שתצטלם כמה שהיא רוצה, ושתעשה מה שהיא רוצה.

אריאל: או עדיאל או אדם, תבחרי אחד.

(בוקסי ורחלי צוחקים)

אריאל: אי אפשר לחלק את הפלחים ככה.

רחלי: הבעיה הייתה שזה סותר את הסיפור שלה שבאותה תקופה היא לא התגייסה כיוון שהיא הייתה דתייה. שוב, אני כן הייתי דתייה ולכן לא התגייסתי, ואני הלכתי עם חולצה עד האצבעות. זאת אומרת, אני לא ישבתי, ואני לא יכולה להדגיש את זה מספיק, על אף פרצוף של בן אדם. אני ישבתי על כיסאות.

אריאל: הבעיה במאי גולן זה לא תמונה, זה לא השקר, זה לא ה'כן פוטושופ, זה לא פוטושופ'. בסוף, כל בן אדם אינטליגנט מסתכל על מאי גולן, על כל מה שהיא אומרת, על איך שהיא מתנהגת, ואומר לעצמו, כמו על הרבה אנשים בממשלה הזאת, האישה הזאת פשוט סתומה ברמות.

(רחלי ובוקסי צוחקים)

אריאל: יש פה רמה של סתימות… של סתימות, שקרנות, זה לא בן אדם, זה מה, זה בן אדם שלא, לא הייתי נותן לו לשמור על החתול שלי. לא?

בוקסי: כן.

אריאל: אבל זה, עם זה אתה לא יכול לבוא ולהגיד, בוא נדיח אותה, היא מטומטמת מדי, תראו איזה סתומה היא.

בוקסי: הלוואי.

אריאל: אי אפשר, אז צריך להיתפס לכל מיני דברים, 'זה לא מספיק טוב, כי זה סלאט שיימינג'. חבר'ה, זה הכל ביחד, זה סך של טמטום, אם נתעכב עכשיו על כל טמטום בנפרד, האם זה לגיטימי, לא לגיטימי… הטמטום שהיא מקרינה מכל דבר שהיא עושה, זאת הבעיה.

בוקסי: אז אתה מצדיק…

אריאל: למה צריך להיתפס, למה צריך להצדיק, היא אמרה משהו גזעני, עכשיו אפשר להעיף אותה. היא מטומטמת גם אם היא לא גזענית. הבעיה היא טמטום.

בוקסי: אז אתה מצדיק…

רחלי: אתה אומר, אתה אומר שאנחנו פשוט מחפשים, את ה-Hooks להיאחז בהם כדי להצביע על הטמטום.

אריאל: כן, הבעיה היא לא שהיא שקרנית, הבעיה היא שהיא אומרת שלושה שקרים במקביל שאף אחד מהם לא מסתדר עם השני, ובן אדם חכם יותר היה משקר טוב יותר. אנחנו צריכים שקרנים טובים יותר, רמאים טובים יותר, בחורות שהצטלמו בגיל 18 בעירום ויודעות לשקר על זה יותר טוב כיום. כבר היית שם, כבר היית שם עם 'הייתי ענייה והייתי צריכה את הכסף', למה היית צריכה להוסיף את הפוטושופ?

(רחלי צוחקת)

אריאל: כבר היית שם.

בוקסי: כן.

אריאל: אף אחד לא יאמין לבלוף של הפוטושופ.

בוקסי: נכון.

אריאל: אני אמור להאמין שעדיאל הוא איזה פרנקנשטיין מטורף שמרכיב לעצמו בחורות מכל מיני חלקים?

(רחלי צוחקת)

בוקסי: ואם הייתה אומרת שהיא הייתה ענייה ועשתה את זה תמורת הכסף זה היה מוציא אותה הרבה יותר טוב.

רחלי: לפני סיום.

בוקסי: הללויה.

רחלי: (בהתלהבות) נגלה מי המאזין שזכה שנקדיש לו שיר בתוכנית!

בוקסי: (ביובש) יש.

רחלי: בשבוע שעבר שאלנו אתכם פה בפרק, בעקבות יום האהבה, לאיזה עוד רגשות הייתם מקדישים חג. קיבלנו מכם המון רעיונות לחגים שונים כמו גיל באומן שהציע את חג ה'תחושה הזאת שאני הכי רזה אחרי הקקי של הבוקר'. הרגשה מאוד ספציפית.

אריאל: אני אף פעם לא הרגשתי ככה.

רחלי: זה ראוי לחגוג.

בוקסי: באמת?

רחלי: שירה כהן הציעה את 'חג אשמת הניצולים', שהמנהג בו זה לא לעשות כלום, כי לא מגיע לך. טל פישר הציע לחגוג את יום ה'רגע, נעלתי את הדלת? כן, בטוח נעלתי. אוף, אבל אולי בכל זאת לא נעלתי את הדלת. אני אלך לבדוק'.

אריאל: את זה הרגשתי הרבה פעמים.

בוקסי: חשוב, חשוב, חג חשוב.

רחלי: כן. חוגגים יום-יום.

אריאל: בעיקר אחרי שאני מחרבן.

(רחלי ובוקסי מצחקקים)

רחלי: אוקיי. ברק נגר הציע את חג 'הילד הלא חמוד', נווה פרג'ון עם 'חג האכזבה' ושגיא קופרשטיין עם 'יום הקרינג'', שנשמע כבר כמו הרבה מהחגים הנוכחיים שלנו.

אריאל: (מגחך) נשמע כמו כל יום אצלי.

רחלי: כן. אבל המנצח שלנו הוא איתמר הלר…

בוקסי: (ביובש) וואו…

רחלי: שהציע את 'חג חוסר האונים', חג שבו המנהג הוא, ואני מצטטת את ההצעה שלו, (במשפט אחד וכמעט בלי לנשום) "חג שבו המנהג הוא שאתה, שאת יוצאת מהבית של הבן זוג שלך, לוקחת איתך דברים כמו מברשת שיניים, בגדים וארנק, משאירה פתק על השולחן שכתוב בו 'אני לא יכולה להישאר, ואני גם לא יכולה להסביר', נכנסת לרכב עם גבר אחר כשהבן זוג רואה את זה מהחלון, חוסמת את הבן זוג בכל הפלטפורמות ונעלמת לו לכמה שנים, ואז חוזרת אליו ומתנהגת כאילו לא קרה כלום, אבל לאט-לאט מייצרת מולו מציאות שהיא העתק של כל מה שגרם לו לחוסר אונים בילדות עד שהוא נשבר, ואז את מחבקת אותו ולוחשת לו באוזן שהוא לעולם לא יגשים את החלומות שלו".

בוקסי: וואו!

רחלי: עכשיו תראה איתמר, זה נשמע מפורט ברמה מחשידה.

(בוקסי צוחק)

אריאל: כן.

רחלי: אז קודם כל אנחנו משתתפים בצערך…

בוקסי: כן, ממש.

רחלי: על מה שקרה שם, ובמה עוד אנחנו יכולים לנחם אותך אם לא בשיר שמוקדש במיוחד בשבילך. והנה השיר.

"איתמר הלר, איתמר הלר,

בחור חתיך כמו רוס גלר,

שנון ומשעשע כמו אבי מלר,

נקווה שלא יהיה עיוור וחירש כמו הלן קלר".

בוקסי: וואו, איזה יופי. איזה שיר יפה.

רחלי: רוצים גם אתם לקבל מאיתנו שיר מיוחד? אז השבוע המשימה שלכם היא לענות לנו על שאלה מאוד חשובה ומעמיקה בנושא הזהות שלכם. השאלה היא - איזו פיצה אתם הכי אוהבים?

(אריאל צוחק)

בוקסי: או מיי גאד.

רחלי: ואיך היא מבטאת את האישיות שלכם? את התשובה תשלחו לנו בוואטסאפ, למספר 054-8070935 בתוספת השם המלא שלכם כמובן, והמאזין עם התשובה המרגשת ביותר יזכה שנקדיש לו שיר בפרק הבא. שוב, הוואטסאפ שלנו הוא 054-8070935, וכדי שתזכרו את המספר הכנו שיר.

(שיר ששרים בו את המספר כמה פעמים, מדגישים את הספרות)

בוקסי: הוא מדגיש מספרים מאוד מוזר. מספרים מאוד מוזרים. מה זה ההדגשות האלה?

אריאל: אני כל כך שמח שעברנו לפודיום, בסוף יש לנו תזמורת משלנו.

בוקסי: כן.

אריאל: שתלחין לנו את כל המעברונים.

בוקסי: רק צריך ללמד אותה עברית.

אריאל: כן.

רחלי: כן. זהו, סיימנו להיום. בקרוב יהיה לנו עמוד משלנו, ששם תוכלו לזכות בתחרויות ובפרסים, אז תעקבו. ואם נהניתם להאזין לפרק תשלחו קישור לסינוואר, שייהנה קצת, המסכן. זהו, סיימנו להיום. רק שתדעו, יש עוד מעט את התחרות של פודקאסט השנה של אתר גיקטיים, אז אתם מוזמנים להיכנס ולהצביע לפודקאסט של Wako שמועמד שם.

בוקסי: תצביעו.

רחלי: כן, תצביעו.

אריאל: אה, את פרסי ישראל ביטלו, אבל הפרס פודקאסט השנה של גיקטיים לא, זה על הזין שלנו.

בוקסי: אנחנו תרמנו הרבה למדינה.

רחלי: תראו, אנחנו גבורה אזרחית ועזרה הדדית, זה אנחנו.

בוקסי: חוסן לאומי.

אריאל: אנחנו מועמדים בקטגוריה של גבורה אזרחית.

רחלי: כן, בדיוק.

אריאל: אוקיי, אוקיי… אני מרגיש שהייתי די גיבור.

רחלי: כן, אז תודה רבה לאריאל וייסמן, ולבוקסי, ולגל לפלר העורך, ולדיוויד סוקנר, הטכנאי באולפן. ואנחנו נהיה כאן בשבוע הבא, באותו יום, באותה שעה, כדי למסוק קצת הומור בחיים שלכם. יאללה ביי.

אריאל: ישר לתוך הפשפש, Oh yeah!

רחלי: (מגחכת) החזיר את הפשפש.

בוקסי: ביי, ביי, ביי.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

19 views0 comments

Comments


bottom of page