דמייני רגע עולם מושלם, בו תמיד יש לך אוכל בריא וזמין במקרר, את נהנית מארוחות מסודרות שטובות לך ולמשפחה שלך, וכל זה בלי להתעסק יותר מידי עם המטבח, להשתעבד לקניות, בישולים וניקיונות... איזה כיף זה היה אה? אבל אם במציאות, את מבלה רוב היום מול המחשב, רצה בין פגישות, ואחר הצהריים במשמרת השנייה בתיזוזים עם הילדים – הפרק הזה בשבילך! איך אפשר לשמור על תזונה קשובה כשאת מרגישה שאין לך זמן להשקיע באוכל שלך ולכן אוכלת את מה שזמין לך בדרך כלל? כי נשות הקשב מתקשות יותר לשמור על הרגלי אכילה בריאים, בגלל שזה דורש תכנון וארגון וסדר, תפקודים ניהוליים שלקויים בהפרעת קשב, ואלו מקשים לנהל גם את התזונה, האישית והמשפחתית. האכילה יותר אימפולסיבית, פחות קשובה, יותר "על הדרך", הרבה נשנושים, ואפשר גם לשכוח לאכול לאורך היום ולרדת על המקרר בערב... בפרק ניתן כלים פרקטיים לאכול בריא ומסודר יותר בצורה פשוטה!
תאריך עליית הפרק לאוויר: 28/03/2024.
ד''ר הרשקו: אז מה הטיפ הכי טוב שלך לנשות הקשב שמתקשות לשמור על הרגלי אכילה בריאים?
ליב: אני חושבת שהדבר הכי חשוב בלמצוא אכילה שמזינה אותנו ובריאה לנו, זה למצוא עקרונות תזונה שאיתן אנחנו יכולות לרוץ למרחקים ארוכים.
ד''ר הרשקו: מעולה. אז בואי נתחיל את הפרק ונראה איך עושים את זה.
[מוזיקת פתיח]
אני מזמינה אתכם למסע לפיצוח הפרעת הקשב שלכם, בכדי שתוכלו סוף סוף להבין ולקבל כלים להגשמת הפוטנציאל הזה, שתמיד מדברים עליו.
אני ד"ר שירלי הרשקו, מומחית בהפרעת קשב. אני מרצה וחוקרת באוניברסיטה העברית, מאבחנת ומטפלת, מדריכת הורים ומנחת סדנאות ארגון זמן, סופרת ובעלת טור בעיתון הארץ, מנהלת "קהילת אנשי הקשב" בפייסבוק וגם מגדלת משפחת קשב.
הדבר שהכי חשוב לי הוא להעלות את המודעות להפרעת קשב, ולכן יצרתי את הפודקאסט הזה. ולכל המאזינים, אני גם מעניקה עשרה אחוז על הקורסים שלי. יש פרטים בתיאור הפודקאסט ובאתר שלי.
ועכשיו, בואו נצלול לפרק.
ברוכות הבאות לפרק מיוחד לנשות הקשב, שרוצות לאכול בריא, אבל לא מצליחות לעשות את זה. בואי תדמייני רגע עולם מושלם, בו תמיד יש לך אוכל בריא וזמין במקרר, את נהנית מארוחות מסודרות שטובות לך, ואם יש לך ילדים, גם הם. וכל זה בלי להתעסק יותר מדי עם המטבח, ובלי להשתעבד לקניות, בישולים, ניקיונות. איזה כיף זה היה, הא?
אבל, אם במציאות את מבלה רוב היום מול המחשב, רצה בין פגישות, ואחר הצהריים במשמרת השנייה בתיזוזים עם הילדים, אז הפרק הזה בשבילך. איך אפשר לשמור על תזונה קשובה, כשאת מרגישה שאין לך זמן להשקיע באוכל שלך, ולכן את פשוט אוכלת את מה שזמין לך בדרך כלל, או שוכחת לאכול?
כי נשות הקשב מתקשות יותר לשמור על הרגלי אכילה בריאים. בגלל שזה דורש תכנון וארגון וסדר, כל התפקודים הניהוליים שלקויים בהפרעת קשב, ואלו מקשים לנהל גם את התזונה, בין אם עבורנו או עבור המשפחה שלנו. אז האכילה יותר אימפולסיבית, פחות קשובה, יותר על הדרך, יותר נשנושים או שאת מגיעה לסוף היום, כששכחת, או לא הספקת לאכול, ואז את יורדת על כל המקרר. את רוצה לאכול בריא, אבל אין לך זמן להתקשקש במטבח. את יודעת שסלט חי בכל ארוחה זה חשוב, אבל למי זמן או כוח לחתוך אותו? את אפילו לא מצליחה למצוא זמן ביום עבודה לשבת כמו שצריך ולאכול, ומנשנשת מול המחשב. הדיאטנית יכולה לתת תפריטים מפורטים, עצות וטיפים, אבל היי, היא לא נמצאת שם ביום יום לעזור לך להתארגן על כל זה. יש לך מלא מטלות ומיליון פרטים לטפל בהם, ולזכור, וההתעסקות במטבח, והכנת האוכל, דורשת זמן. גם קניות, גם מחשבה, קילוף וחיתוך ובישול, ואפייה וניקיון של כל הדבר הזה אחר כך, ואת כל כך עייפה. איך עושים את זה? איך מצליחים לשמור על התזונה בעולם עמוס הקשב הזה?
אז כדי לדבר על זה, ולתת פרקטיקות שיעזרו, הזמנתי אלינו את ליב עזריה, שהיא מאמנת נשים עסוקות, לעשות שינוי הרגלי אכילה ותזונה מתקנת ונכונה. אז שלום ליב, איזה כיף שאת איתנו!
ליב: איזה כיף שהזמנת.
ד''ר הרשקו: ממש. יש לך כל כך הרבה דברים להגיד על הנושא הזה, אבל אני רוצה לפתוח ולשאול אותך, קודם כל, מתי אנחנו בכלל מתחילות לפתח הרגלי אכילה שהם בריאים לנו? באיזה שלב זה מתחיל?
ליב: מהרגע שנולדנו. ובחיבור הזה, בין… כשאנחנו ממש יונקות או שאפילו… יונקות או שותות מבקבוק תמ''ל, משם מתפתחים הרגלי האכילה. וזה הולך וגדל ולאט לאט אנחנו גדלות, ובתור ילדות אנחנו מקבלות שוקולדים אם נהיה ילדות טובות, נכון? וגלידה כפרס, וסבתא מגיעה ונותנת משהו מתוק, ואני לא גרה במגדל השן שלי, וגם אני חוטאת ונמצאת שם, ושם מתחילים להתפתח הרגלי האכילה שלנו, ושם אנחנו מבינות שהאוכל משמש, לא רק צורך פיזיולוגי, כי אנחנו לא חיות באיזה שבט באמזונס בשביל השרידות שלנו, ולאוכל יש הנאה ורגש, ואוכל מקושר אצלנו, עם אירועים חברתיים, והאמת היא, בכל מקום האוכל מקושר אצלנו. אני חושבת שממש מקטנות ועד איפה שאנחנו ככה גדלות, אנחנו מגלות שהאוכל הוא מרכיב עיקרי, והוא לא משמש רק לצורך פיזיולוגי.
ד''ר הרשקו: חד משמעית. וזה באמת מוביל אותי לשאלה הבאה, של מה דעתך על כל תעשיית הדיאטות המטורפת היום ואיך היא משפיעה על הרגלי האכילה שלנו?
ליב: תעשיית הדיאטות, זה התעשייה אולי הגדולה ביותר שקיימת, ולא בכדי. ועל פניו, כולנו יודעות, שברוקולי טוב לנו יותר מסוכריות גומי וכל בר דעת יודע מה נכון ברמה הבסיסית, אבל בסוף בסוף בפועל, אנחנו לא מצליחות ליישם, בגלל שאנחנו לא רוצות לדעת רק מה לאכול. אנחנו בעיקר רוצות להבין איך ואיך לשנות את ההרגלים שלנו, בתוך החיים הרוויים והעמוסים. אז אני חושבת שכל כל הדיאטה או כל טרנד תזונתי חדש, לכשעצמו, הוא יכול להיות מעולה אך ורק אם אני מחברת אליו את המקום הזה, שבו אני מקבעת הרגלים ועקרונות תזונה, ולא, תורידי פחמימות, תוסיפי שומנים, תורידי… תעשי קטוגני, תעשי צמחוני, תעשי טבעוני, הכל טוב. רק בסוף בסוף אני רוצה להבין איך אני לוקחת את הדבר הזה ומיישמת אותו בתוך לו''ז עמוס, באמת עמוס. ובתור אמא שהיא עסוקה והיא גם אישה ובת זוג ואמא וקרייריסטית, ואיך בתוך הדבר הזה אני מצליחה לדאוג לעצמי. אז אני לא יודעת אם הצלחתי להסביר מה אני חושבת על תעשיית הדיאטות אבל אני חושבת שהיא נידונה לכישלון, אם מתייחסים לדיאטה אך ורק בתור: קחי תפריט יבש ותיישמי אותו בחייך.
ד''ר הרשקו: ממש ככה. את יודעת, אפילו בספר שלי, "תזונה קשובה", יש לי פרק שנקרא "אני לא אתן לכם תפריט", כי אני יכולה לתת תפריטים מעולים, אבל באמת, איך מיישמים את זה ואיך עומדים בזה ועוד לאורך זמן? באמת כמו שהמחקרים מראים שרוב הדיאטות הן נכשלות, אז זה כל כך חשוב לדבר על העקרונות האלו, ואת ממש ראיינת את האנשים הכי הכי בריאים בעולם, שחיים ככה עד גיל אפילו יותר מ-100, איזה עקרונות גילית שם? מה מחזיק אותם בכזאת בריאות מדהימה?
ליב: יצאתי למסע חקר עצמי מסביב לעולם, כדי לראות ממש, קהילות שלמות שמאריכות חיים. אבל לא עניין אותי להגיע לגיל 100. עניין אותי איך אנשים בגיל 40, 50, בעולם המערבי, מתחילים לקחת תרופות, ושם חיים עד גיל 100, מתים מוות טבעי לחלוטין, בלי מחלות רקע, בלי מחלות של המאה ה-21, וזה מה שעניין אותי. כשהגעתי הייתי בטוחה שכל מה שאני אראה שם זה שדות של נבטותים והכל ירוק, אבל גיליתי שזה הרבה מעבר למה אני אוכלת. אז נכון, אוכלים שם אוכל עונתי-טבעי-מקומי, אבל גם אוכלים שמה דברים שהם, בהגדרה שלהם, זה לא הדבר הבריא. יש non issue עם אוכל.
אז תזונה זה היה מרכיב אחד שם בתוך הדבר הזה. אחד המרכיבים, שאני חושבת שהם סופר קריטיים לעולם שלנו, זה המקום הזה שיש להם… ביפן הם קוראים לזה פינות של שקט. הם מוצאים לעצמם חלונות התחדשות במהלך היום. בתור אישה עסוקה, אני יכולה להתיישב על המחשב ולעבוד עכשיו שעתיים שלמות, כן? שלוש שעות, ואז לסחוב את זה עם עוד קפה, עוד נשנוש ובעצם לא להבין שהגוף שלי עובד בסייקלים, גם בתוך היום, לא רק בלילה. בלילה יש לנו מחזורי שינה. אבל במהלך היום, יש מקצב שנקרא מקצב אולטרדיאני, זה סייקל של הגוף שנע בין מיקוד ופוקוס, לעייפות ותשישות. בתוך תשעים דקות אני במקסימום פוקוס ומיקוד שלי, אחרי תשעים דקות אני חייבת לתת לסוללת האנרגיה שלי להתחדש. איך אני עושה את זה? אני קמה, אני רוצה אני רוצה להיות בתנועה, בתזוזה, 10, 15 דקות כן? אני הרבה פעמים, כשאני עובדת בבית, אז אני פשוט עולה ויורדת מדרגות, רק בשביל להזרים את הדם, להוריד את רמת הסטרס שלי. שהייתי כל כך דרוכה כרגע, כי המוח שלנו הוא מבחינתו, הדריכות הזאת, היא סופר חשובה לנו, אבל אנחנו חייבות לעבוד במקצב. אז מה קורה כשאנחנו לא עושות את זה? אנחנו בעצם מסיימות את התשעים דקות, הגוף לא קיבל את המנוחה שלו, אז אנחנו מתחילות לפנות למקורות אנרגיה שהם לא אנרגיה של התחדשות. ואז קצת שוקולד, קצת שקדים. יכול להיות גם הדבר הכי בריא בעולם. קצת פירות, קצת ירקות. אבל בעצם אני לא מתחדשת, אני בעצם עסוקה בלעכל מזון. ואז אני מגיעה לסוף היום כשהלשון שלי בחוץ. אז לא פלא שהגעתי לסוף היום וכל מה שאני רוצה זה רגע לעצמי מול המקרר. ואני חושבת שזאת אחת התובנות הכי גדולות שהיו לי כשהגעתי לשם, שראיתי כמה כבוד הם נותנים… דרך אגב אנשים פשוטים, הם לא מבינים במחקר ולא בחקר המוח, הם פשוט פועלים לפי המקצב הטבעי של הגוף שלהם. מגיע הלילה, הם מתחילים להאט את קצב האכילה, את מה שהם אוכלים. הם עובדים עם מה שקורה בסביבה. הלילה ירד, סיימתי לאכול, אני הולכת לישון. הגוף שלנו עובד לפי שעונים ביולוגיים. השעון המרכזי נמצא בהיפותלמוס שבמוח והוא זה שמכתיב לנו את כל הפעולות שאנחנו עושות, החל מהעֵרוֹת והשינה והסקס שלנו, וכל פעולה שאת רק יכולה לדמיין, זה שם. וגם האכילה שלנו. זה לא מה הם אוכלים הם פשוט מסיימים לאכול בשעה שהגוף לא הולך לישון. אני אומרת תמיד בלילה הגוף לא ישן, הוא מתחדש. כל הוויסות ההורמונלי שלי, כל בקרת המשקל שלי, כל המקום הזה ש… או שאני מתעוררת בבוקר ואני הפוכה לחיים או שאני מתעוררת בבוקר ופתאום יש לי איזה אנרגיה כזאת. רק ההבנה הזאת שזה לא מה אני אוכלת, זה הרבה יותר איך אני אוכלת ואיך אני מתחקה אחרי הטבע. והטבע זה אנחנו.
אבל אנחנו יושבות פה, אני ואת, במבנה ביתו, נכון? באותו… יכולנו לישון, לשבת באותה תאורה, אולי רמת תאורה גבוהה יותר, בשעה שמונה בערב. אבל זה לא מה שנכון לגוף שלנו. אז אני… זה עוד אחד מהדברים שפתאום הבנתי. פשוט אני זוכרת, ב-Icaria ביוון, זה אחד המקומות של ה-Blue Zone, של אנשים שחיים עד מאה, פשוט בשעה שמונה בערב הכל חושך שם. זה היה מטורף. הם עושים תנועה בלי מאמץ. אחת המחלות הכרוניות של המאה ה-21 זה היושבנות. אנחנו רוב הזמן בישיבה. אני ואת יושבות פה, נשב פה שעה. הם כל הזמן הולכים, ממקום למקום, הם מנהלים את זה תוך כדי שהם מפעילים את הגוף. כי הגוף שלנו לא נועד לשבת. הוא לא נועד להיות נוח, אבל המאה ה-21 זה עולם שבו הכל נוח. אנחנו מקדשות את נוחות, נכון? אנחנו רוצות מעלית במקום מדרגות, אנחנו רוצות לנסוע במקום ללכת ברגל. כי נוח לנו. ואני לא נגד נוחות, אבל לא כשזה מחבל בבריאות שלי. אז תנועה בלי מאמץ זה לא אותה שעה שבחרתי ללכת לחדר הכושר, זה לשים לי או מד צעדים או בשעון שלי גם יש מד צעדים ולהתחיל לנטר את עצמי ולראות האם במהלך היום אני מספיק הולכת, אני מספיק בהליכה. אז את יודעת, היום מדברים על 10,000 צעדים, שבתכלס זה לא איזה מספר שזרקתי מאיפה שהוא. מספיק שתלכי למכונת קפה ותחזרי, כן? תכניסי מכונה ותחזרי, את על 3000, 4000 צעדים, בלי לחשוב אם את מעלה את המודעות. אז נניח שיש לך עכשיו שיחת טלפון. אז למה לא לעשות את השיחה, לא יודעת, כשאת יורדת ועולה במדרגות, שאת הולכת, שאת בהליכה, שאפילו בבית את מתהלכת.
פתאום משהו במודעות… כשאני חזרתי היה לי וואו! עוד אחד מהדברים שמאוד מאפיינים את אנשי ה-Blue Zone, אנשים שחיים עד גיל מאה, זה שיש להם אזורים בשנה שבהם הגוף מחכה כמו צום. נגיד באיקריה יש כמעט מאה ימים שבהם, הם לא באמת בצום, אבל הם אוכלים נגיד, רק אגוזים, שקדים, צמחים, מעט גבינות, מוצרים מן החי הם מזיזים הצידה, וזה רק חלק קטן מהזמן הזה כדי לאפשר לגוף לעשות איזה התחדשות מחדש.
ובכל מקום יש את האלמנטים המאוד דתיים שלהם. אחד הדברים, אולי המנבא מספר אחד לאריכות ימים, זה מערכות יחסים. ושם מערכות יחסים, הן נמצאות בסדר העדיפויות שלהם, בכל מקום. אני זוכרת שבאחד המקומות הלכתי לקנות לחם ואת פשוט מניחה כסף ויוצאת. כאילו, אין מפתחות בדלתות, שזה היה מאוד מאוד מוזר. יש להם ביפן, ב… לא בחבל Nagano, ב-Okinawa, יש ממש, אם מישהו צריך עזרה או משהו, אוספים כסף כל החבורה והולכים ונותנים לו. זה כאילו כל כך כל כך ברור שזה מה שעושים. אז מערכות יחסים שהן לא קשורות למה אני אוכלת או לאיך אני אוכלת, אבל זה למה אני מרגישה. ואני מחברת את זה ש-למה שאני מרגישה, ככה כל מה שהתודעה שלי תפגוש באותו יום, ככה זה יהיה. ולכן כמה חשוב לשמור על התודעה שלנו, גם כדי לנהל את האכילה שלנו. כי זה קשור קשר ישיר.
ד''ר הרשקו: את יודעת אני ככה משווה את זה לחיים המודרניים, לפער המטורף, אפילו בקורס ארגון זמן שלי, הדבר שהכי קשה לי לשכנע אנשים לעשות זה לקחת הפסקה. הם פשוט לא מבינים את הקטע הזה. מה זאת אומרת? להכניס ליומן זמן של הפסקה? להכניס ליומן זמן שאני יוצא לדייט עם אשתי? הם לא מצליחים להבין את זה. מבחינתם זה רק עכשיו, אוקיי, בואו נלמד איך מייעלים את הזמן ואיך מכניסים את כל המשימות בעבודה ומספיקים יותר. ואז אנחנו באמת מסיימים את היום הרבה פחות מאושרים והרבה יותר מוצפים וקשה לנו ואנחנו לא מרגישים טוב, וזה מדהים מה שאת אומרת. שבעצם, קודם כל הדבר החשוב הוא מעבר לתזונה, זה לעשות את ההפסקות, זה לטפח מערכות יחסים, שזה דברים שהם באמת הוכחו, גם מחקרית, כגורמים לנו כהכי הרבה אושר. וזה באמת הולך ביחד, כל הגוף ונפש האלה. אבל אני מתארת לעצמי שאנחנו, יש נשים שמקשיבות לנו ואומרות: אבל אני לא יכולה. אבל יש לי כזה עומס בעבודה ויש לי כזה עומס בבית ואיפה אני יכולה למצוא שם הפסקה לאכול כמו שצריך, להכין לי אוכל? זה דורש כל כך הרבה אנרגיה. אז כבר הרבה יותר קל פשוט ללכת בקפיטריה ולאסוף שם איזה משהו או לנשנש בערב, ככה שהילדים כבר הלכו לישון, אז לרדת על המקרר, שיש לי סוף סוף רגע שקט. אז איך באמת אפשר לעזור להן?
ליב: אז קודם כל, כשאישה אומרת: אני, אין לי זמן, את לא צריכה… אנחנו לא מוסיפות עוד זמן לשבוע. אנחנו מוסיפות עוד אפקטיביות. זה שני דברים שונים. וכשאני מדברת על אפקטיביות אז אם אני אומרת לא, אין לי זמן. אני אנשנש קצת מפה, קצת שקדים, קצת תפוחים, אחר כך אני אקנה לי משהו בקפיטריה, אני אעלה הביתה ואז אני אגיע הביתה. ואם זה משרת את המטרה שלך, וואלה אחותי תמשיכי. אבל, אם את אומרת: תקשיבי, אני מגיעה הביתה אני סחוטה, אני גמורה, ואז רמת העייפות הזאת שולחת אותי אוטומטית למקרר ואני מִתְחָרַעַת על כל מה שיש, כנראה שמשהו לא טוב בסיסטם.
אז בוא נתחיל לפרק את זה. להבין שאם אני רוצה לפתח דרך חיים בריאה, בתוך חיים באמת באמת עמוסים, חייבת למצוא עקרונות שאני לוקחת אותם ומיישמת אותם בתוך היום יום שלי, בצורה שיטתית. המטרה שלי ללמד נשים שזה אפשרי. אפשר לאכול מזין, טעים, ושיהיה קל קל להכנה, וגם אפילו לרדת במשקל אם רוצים. זה מין פיצוח כזה.
אז הרעיון הוא קודם כל להבין שמה שאני עושה עכשיו לא משרת אותי ואני רוצה איזה סיסטם אחר שיעבוד בשבילי. אז אני תמיד מציעה, לנשים שרוצות להתחיל, תתחילי בבייסיק. יש איזה נטייה כזאת שאנחנו מתחילות דיאטה, ללכת ל"ניצת הדובדבן", לקחת, את ה… לא יודעת, סחלב שגדל בהרי ההימלאיה, נכון? ובסוף אנחנו לא באמת עושות עם זה משהו.
תתחילי בבייסיק. והבייסיק זה תזונה טבעית קלה. זה יכול להיות חזה עוף. אני אף פעם לא אעשה חזה עוף אחד, אני תמיד אעשה, לא יודעת, 4-5-6 חזות כאלו של עוף. אז פעם אחת אני אצלה אותו בתנור או בנינג'ה, ופעם אחת אני אעשה ממנו סלט. יום למחרת פשוט סלט, ואוסיף את זה ביחד. ירקות בתנור אני מבחינתי ירקות זה הבסיס להכל.
עכשיו את לא צריכה להיות שום שפית. את באמת צריכה רק לדעת להפעיל תנור על 220 מעלות, להכניס את הירקות, כל הירקות עובדים. מחציל, קולורבי, כרובית, מה שבא לך. פשוט אני אומרת, תדחפי את זה לתנור, תשכחי את זה מאיזה… 20 דקות, רבע שעה, תוציאי את זה, יש לך בסיס. והבסיס הזה יכול לשרת אותך יום, יומיים שלושה ימים. נמאס לך מהם? תוסיפי קצת ביצים, תערבבי עם איזה חלב קוקוס או שמנת, ונגמר הסיפור. יש לך פשטידה. כשאת מבינה את הבסיס הזה, את אומרת "אה, באמת זה לא big deal. אז זה הנוחות שאני מדברת עליה, נוחות שהיא פרקטית וטובה לי. כל הקטניות זמינות בסופר, מוכנות. תוציאי אותי, קחי אותי, שימי לי קצת בסלט, זה הכל. וזה פשוט. יש חומוס כזה, חומוסים כאלו שהם מוכנים. אני מוציאה את המים שלהם, שוטפת, שמה במחבת עם קצת כמון, הבנות טורפות את זה כמו חטיף. ואני גם חותכת ירקות בבוקר ויש בערב. כי יש הבדל בין התודעה שלי בבוקר לערב, אז בערב אני מגיעה, אני שולפת את זה וזה מוכן. ואז אומרות, לא, הויטמינים יוצאים… אז בואי נעשה סדר, בסדר? בואי נעשה סדר. אוקיי, סבבה. נכון. חלק מה… אולי הוויטמינים המסיסים במים קצת בורחים. אבל איפה המינרלים? איפה נוגדי החמצון? איפה המקום הזה שעדיף לי להוציא בערב את הירקות האלו, מאשר עכשיו ליפול על איזה עוגה שהייתה על השיש, כי בסוף בסוף, כשאני רעבה, החיה שבתוכי יוצאת. כי זה תמיד מאבק בין המוח האבולוציוני שלנו למוח הרציונלי שלנו. אנחנו, במוח שלנו, עדיין חיות כמו אנשי המערות. זה המוח שלנו. כשהוא רואה אוכל, הוא קופץ על האוכל, אבל כשאני שבעה, זה התנהלות אחרת לגמרי. אז הרעיון הוא שאם יש שולחן עם ארבע רגליים, אז אני רוצה שזה יהיה זמין, טעים, כי זה חשוב, נגיש, ואני רוצה שזה יהיה לי קל קל קל להכנה. אני מבחינתי, אם זה לא קל, שלא יכנס לי למטבח. וגם כשאת מתחילה תהליך של הבראת המטבח, אל תחפשי את כל המתכונים המפונפנים, כי זה לא יעבוד לך. זה יעבוד כי בהתחלה אנחנו עובדות על איזו סוללת מוטיבציה, נכון, והכל כזה עובד, אבל לאורך זמן, ב-real life אני רוצה סיסטם שעובד. אז ללכת על דברים כמה שיותר פשוטים, ולהבין איך חומר גלם אחד יכול לשמש אותי לכמה מנות. אני תמיד עושה סלמון ממש ענק ביום שישי, כדי שביום ראשון אני אפורר את הסלמון, יקפיץ אותו קצת עם בלסמי, ויאללה מוסיפה לסלט, נגמר הסיפור.
ד''ר הרשקו: איך אני מתחברת. אני רוצה גם לחזק אותך ולהוסיף שיש לנו גם את ידידנו הטוב המקפיא, שיכול ממש לשרת אותנו גם בעניין הזה של נוחות וגמישות, וזמינות ובאמת להכין כמויות שהן גדולות ולחלק אותן למנות, ככה שפשוט מה שנותר לי זה להוציא, להפשיר שנייה ולאכול או להוציא ערב קודם. אני יכולה להגיד על עצמי שהגעתי לרמה, אני מקפיאה כל כך הרבה דברים, אפילו את ארוחות הבוקר שלי אני מקפיאה, אני עושה לי ככה טוסטים כאלה נורא מפנקים, כי זה צריך להיות טעים כמו שאמרת, עם גבינות, וירקות מוקפצים, ואפילו עם ביצה, ולפעמים עם סלמון, עם כל מיני דברים מפנקים בטוסט, ומקפיאה לי ככה איזה 20 כאלה, 20 פיתות, בערב אני רק מוציאה את הפיתה ובבוקר זורקת לטוסטר, וואלה, מה זה נהנית. אני לא צריך להתעסק בכלל עם שום ארוחת בוקר. אותו כנ''ל לגבי נגיד רוטב בולונז, אז אני לא אעשה אף פעם מקילו אלא מ-3 קילו, 4 קילו, ואקפיא לי. וזה דבר שבאמת עוזר לגמישות ולזמינות הזו של האוכל. אני נורא מתחברת לזה שחייב להיות פשוט, קל ונגיש, כמו שאמרת.
ליב: המקפיא סופג הכל. וגם הערכים התזונתיים במקפיא, בהקפאה, ההקפאה זה צורת שימור ירקות, ובכלל, מזון מעולה! היא ממש שומרת על מרבית הערכים. וגם, כל הסנפרוסטים האלו או כל הקפואים האלו, פשוט תקני אותם, תוסיפי אותם, תקפיצי. ה-איך הוא מאוד מאוד קל כשאני מבינה אם אני באמת רוצה את זה, אם אני מבינה למה ה-Wolt לא עובד לי כי הכי קל לנו זה, נכון? ללחוץ על ה-Wolt ולהזמין. אבל ברגע שאני מבינה שהסיסטם הזה לא עובד לי, אז אני רוצה למצוא, כמו שאמרתי, סיסטם אחר. והוא לא קשור לאיזה טרנד תזונתי בחרתי לחיות.
ד''ר הרשקו: ותגידי, מה עושים אם נמצאים רוב היום מחוץ לבית? נשים ככה שהן מהבוקר עד הערב בעבודה, איך הן יכולות להתארגן שם?
ליב: זה יכול להיות מחולק לטיפוסים, יש טיפוס שמתאים לה להכין את האוכל ולקחת אותו איתה. דברים קלים ופשוטים, ירקות שהם חתוכים ולא נהיים איזה מים כאלו בפנים. אז זה טיפוס של אישה שרוצה לצאת מהבית מאורגנת. אני אוהבת את זה, כי יש משהו שכשאני דואגת לעצמי, זה לא משנה במה. גם אם עכשיו קמתי בבוקר והחלטתי שכל בוקר אני שותה כוס מים לפני שאני מתחילה היום, אני תוקעת דגל ואומרת למוח שלי: "היום אני דואגת לך". זה הרבה יותר מ"התקשרתי לוולט". מהצד השני יש נשים שאומרות, תקשיבי אני לא מתאים לי. אני צריכה למצוא פתרונות בחוץ. אז תודה לאל, בעולם של נוחות, יש הרבה פתרונות בחוץ. מה אני רוצה לשים לב כשאני נמצאת בחוץ? בדרך כלל חלבונים זמינים יש לנו בשפע, נכון? אנחנו יכולות להזמין דג, חזה עוף, קציצות, טופו, אנחנו יכולות להזמין איזה סלט טוב עם קטניות, יש איזה עושר כזה, בצק קשה, אין בעיה.
אז זה משהו שאנחנו רואות בעיניים. את מה אנחנו לא רואות וצריך לשים לב? זה את השומנים. בדרך כלל שומן יחסכו עלינו, כי בבית ניקח את השמן זית, נתפנק לנו עם מה שאנחנו אוהבות. כשאני נמצאת במקום בחוץ, גם אם הוא מתהדר ב-"אני בריא", בדרך כלל יחסכו עלינו בשומן. ולכן פה, אני נגיד, אם אני לוקחת סלט, אז אני אגיד לו אל תתבל לי, תביא לי בצד את הלימון, את השמן זית, אני כן אבדוק אם זה באמת שמן זית. אם לא, אז פשוט אתבל את זה… עדיף לי כבר לקחת איזה קצת בלסמי, קצת לימון, לתבל את זה טוב. כי בדרך כלל השומן הוא ממזר, כי אנחנו לא באמת רואות אותו. אז הפתרונות קיימים בשפע. ואני חושבת שזה סבבה להזמין גם אוכל, אם יודעים איך להזמין. בצורה שהיא הגיונית, חכמה, וגם להבין באיזה שעה.
בדרך כלל כשאנחנו בצהרי היום, זה מין חלון הזדמנויות של הגוף שלי לעכל את המזון ולקבל אנרגיה ממנו, ולהמשיך את היום שלי. ולכן שם, לא הייתי רוצה ללכת על פסטה. הייתי רוצה ללכת על אנרגיה שהיא בונה אותי. אני חושבת שחלבון הוא סופר חשוב בארוחת צהריים, והוא יהיה הבסיס שלי, יחד עם איזשהו ירק, זה יכול להיות ירק מבושל, ירק חי, ואני יכולה לקחת את המנת פחמימה, אבל שתהיה בצד, גם רצוי לאכול אותה לפי סדר אכילה, ואותה בסוף, ואולי זה גם אחד הדברים שלמדתי ביפן דווקא, סדר אכילה. סדר אכילה שתואם לשובע שלי. כשאני מתחילה עם נוזלי, מתחילה עם כוס מים, אחר כך ירקות שהם סיביים, והם בעצם ממלאים לי את חלל הבטן וכבר מתחילים להפריש הורמוני שובע, ואז אני אוכלת את החלבון שלי ובסוף את הפחמימה. זה לא מה אני אוכלת, שוב, זה איך אני אוכלת.
ד''ר הרשקו: כן.
ליב: באופן הזה אתן תראינה שאתן שבעות עוד הרבה הרבה לפני שרוב הקלוריות נצרכו. זה סיסטם.
ד''ר הרשקו: תגידי, אבל מה עושים עם כל הפיתויים? פיתויים, אנחנו עכשיו בפגישה, מוציאים נשנושים, מוציאים עוגיות, מוציאים כל מיני דברים שאנחנו לא רוצות לאכול, בורקסים, קרואסונים, יש פיתויים בכל מקום, לא רק בפגישות. זה בכל מקום סביבנו.
ליב: קודם כל הפיתויים הם לא הבעיה שלנו. אנחנו בטח מבינות את זה. כי פיתוי את יודעת, אני הולכת לסרט, אז אני לא אוכל להימנע מהריח של הפופקורן, ועברתי ליד בית קפה והריח של הקרואסון שקדים לא יכול לפסוח עליי, נכון? אז זה לא הפיתוי הבעיה, זה התגובה שלי אליו. אז קודם כל ברמה הפיזיולוגית, כשאני מוזנת טוב ה-craving קָטֵן. אז בוא נדבר על הרמה הפיזיולוגית. אם אני במהלך היום דואגת לא לנשנש, לאכול… אני בכלל נגד נשנושים. אני חושבת שהם רק מרעיבים אותנו, והם גם גורמים לאגירת שומן, כי נשנושים למעשה, ברמה ההורמונלית, גורמים להורמון אינסולין כל הזמן להיות מופרש במחזור הדם. כשאינסולין נמצא באופן תמידי, בכמות גבוהה, במחזור הדם שלנו, אין לגוף גישה טובה לשחרר משקל, והוא לא יכול להגיע לאזורי השומן. ולכן אני נגד נשנושים, אני בעד ארוחות. לא ארוחה קטנה. פעם היו אומרים תאכלי קצת כל שעתיים, לא, ארוחה גדולה, משביעה, שאני אצא ממנה מסופקת. אז קודם כל אני רוצה לבדוק האם אני שותה מספיק, האם אני אוכלת מספיק, האם ישנתי טוב.
שינה זה אולי המרכיב הראשון והקריטי ביותר למקום הזה שבו אני אהיה בקרייבינג או לא אהיה בקרייבינג. כי אמרנו, השינה מווסתת אותי הורמונלית, ואם אני לא מווסתת, אני אקום בבוקר וכל דבר ידבר אלי. ברמה הרגשית, זה כבר חלק אחר. כי האוכל הוא הרבה פעמים, הוא לא משמש אותנו רק לצורך הפיזיולוגי, לא רק לשרידות, נכון? הרבה פעמים אוכל זה מרחב שנותן לי רגע שקט, את יודעת? שאני מגיעה בארבע, לפני המשמרת השנייה, שזה פתאום זה רק אני והשוקולד, שזה רגע של שקט, שנותן לי שנייה להפיג אולי את הבדידות, את העצבות שלי, את זה שמישהו עיצבן אותי, זה התנהגות שמאחוריה יש כוונה חיובית ואני רוצה לבדוק מה עומד מאחורי זה. זה עולם שלם שבו אני מבינה שבעצם, אם טיפלתי בחלק הפיזיולוגי, אבל עדיין הקרייבינג לשוקולד הזה, הוא משגע אותי, הוא מטריף אותי, אני צריכה להבין את הדחף. מאיפה… לזהות את הדחף הזה. מאיפה הוא מגיע? מה הטריגר שלו? ואפשר גם לעצור דחף. הרי מה הבעיה הכי גדולה שלנו במאה ה-21? זה הסיפוק המיידי. ולעצור דחף, זה לעצור את הסיפוק המיידי.
אני הרבה פעמים אומרת, הגעת בארבע אחר הצהריים, נכנסת, את מרגישה את הדחף, את רואה את הדודא עולה, את רואה שזה קורה, את שואלת את עצמך: אכלתי לא אכלתי. אם לא אכלתי, שבי לאכול ארוחה טובה. תגידי אוקיי, עוד שעה אני אוכל את השוקולד. אם את יודעת שאת מוזנת טוב, את מבינה שזה אכילה שהיא מהרגש שלך. קודם כל צאי מאזור הסכנה. למה? התת מודע שלי מכיר תבניות. הוא יודע שכל יום בשעה 16:00 אני מגיעה, וזה המקום. הרי אני לא אגיע אליך הביתה, אפתח, אוכל את העוגה, נכון? זה לא יקרה. אנחנו תמיד עושות את זה במקום מסוים, ספציפי, במקום קבוע שבו הדבר הזה יקרה. אז אני אומרת, את רוצה להוריד את הדודא? מ-10 ל-4, צאי החוצה, למרחב פתוח, שימי מד צעדים, 500 צעדים. לכי. תתחילי להריץ את הסרט הזה קדימה ופשוט תלכי. כשתחזרי, יכול להיות שהדודא תישאר, אבל היא תרד מ-10 ל-4 או ל-3 ואז אולי תגידי: וואלה, עדיף לי אולי את השוקולד מריר הזה, כן? ופתאום זה לא יהיה אכילת דחף, כי אכילת דחף זה אכילה שאת לא רואה את הכמות שלה. אין טעם. בלוטות הטעם בקושי נהנות מהחוויה ובעצם את רוצה לנהל את הדבר הזה.
ד''ר הרשקו: אני רק יכולה באמת להוסיף על העניין שאני תמיד מלמדת שהרגל הוא בעצם כולל סימן ותגמול. יש לנו איזשהו סימן, נגיד הגעתי הביתה בארבע, הילדים עוד לא חזרו, אני אחרי העבודה, ואז יש את הפעולה, שזה ההרגל, שזאת האכילה הזאת, הנשנושיה, ואז יש את התגמול. אני מרגישה רגועה או מסופקת או… עכשיו, אם רוצים להחליף את ההרגל הזה של הנשנושים כשאני חוזרת הביתה בארבע, אני צריך למצוא דברים אחרים. אי אפשר פשוט להגיד לעצמי, אני מפסיקה וזהו מעכשיו, זה לא יעבוד. באמת צריך למצוא, נגיד, פעולה אחרת. אולי אני אצא להליכה, אולי אני אדבר בטלפון, אולי אני אגיע מהעבודה ישירות לגן, אולי אני אפגש עם השכנה שלי לקפה בזמן הזה, זאת אומרת, איזושהי פעולה אחרת שגם תיתן לי תגמול. את הרגיעה הזאת, את ה… אולי מהפך מהקריירה לבית, כאילו איזשהו גם תגמול צריך להיות פה לאותה פעולה שהחלפנו, וזה בדיוק באמת מה שתיארת. אני ממש מתחברת לזה, כי כל ההלקאה העצמית הזו של: ממחר אני לא אעשה את זה ולמה אני עושה את זה? זה לא, זה לא יעבוד, זה לא...
ליב: מועד לכישלון.
ד''ר הרשקו: ממש.
ליב: מועד לכישלון המקום הזה. וגם נכון התגמול, אני רק רוצה שנייה לחדד, הרבה פעמים אנחנו לא יודעות מה מתחבא מאחורי, מה אני באמת צריכה. כי מה אני רוצה אני יודעת, אני רוצה את העוגה במקרר. אבל מה אני צריכה? יכול להיות שכל מה שאני צריכה עכשיו זה איזה nap קצר של 20 דקות, כי אני ממוטטת. או שאולי מישהו עיצבן אותי וכל מה שאני צריכה עכשיו זה לפרוק את זה עם חברה או אפילו פשוט לשחרר בכי. כשאני מצליחה לזהות מה הרצון האמיתי שלי מתחת לעוגה הזאת, אני יכולה לקבל תגמול שהוא תואם את הבעיה שלי.
ד''ר הרשקו: חד משמעית. אתה ממש מזכירה לי את התקופה שהבן זוג שלי היה איש צבא והייתי בבית בלילה לבד, ותמיד הייתי ניגשת למקרר בזמן הזה ובאמת שחקרתי את עצמי למה אני עושה את זה, אז הבנתי שזה באמת ממקום של יותר בדידות. אני פשוט מרגישה בדידות. אז חיפשתי פתרונות אחרים לבדידות, והם באמת עצרו את העניין הזה. זה ממש דוגמה שטובה לעניין. ועוד שאלה שעלתה בעיקר מהקבוצת הפייסבוק "תזונה קשובה", הרבה שאלו מה עושים, במיוחד עכשיו בתקופה הזאת, כשיוצאים מהשגרה, כשנגיד טסים לחו''ל או כשיש חגים, מה עושים בתקופות האלו, שיש באמת הרבה אוכל שם?
ליב: קודם כל הגוף שלנו, הוא לא יודע שעכשיו חג, שעכשיו שבת, שעכשיו סוף שבוע, שיש יום הולדת לבעלי. הוא לא יודע. הוא יודע, אני באיזון או יצאתי מאיזון. החיים שלנו הם תמיד בסייקלים של יציאה מאיזון וכניסה מאיזון. כשאני מדברת על סיסטם, אז אני מדברת על המקום הזה שאני שומרת על עקרונות. ברור שכשמגיע שבת, אז אני אוכל אולי קצת יותר. כשיצאתי לחו''ל, אני רוצה להנות ולחוות את הקולינריה, אבל זה לא ה-main dish של הטיול, אנחנו שמות יותר מדי משקל סגולי על האוכל. ואז אנחנו מתחילות לפתח איתו רגשות של שנאה: מותר לי, אסור לי, מסוכן, לא מסוכן, אני אגיע, אני ארד. לא. יצאתי לטיול, אז קודם כל תראי כמה יתרונות יש לי בטיול: אם בחרתי, נגיד, טיול באירופה, אני עם נעלי ספורט, נכון? ואני צועדת, כמה אני הולכת? מלא מלא, מלא, מלא. אנחנו הולכות, הולכות, מטיילות, נכון? וזה לא קורה בשגרה. ואם אני בטיול בטן גב, אז אני ניגשת לארוחת בוקר ואומרת: איזה מגניב זה? אני לא צריכה להכין אוכל. לא לילדים, לא לי, הכל פרוס בפניי. אני מתחילה לשנות את התסריט בראש, קודם כל למקום הזה של, אם יש מלא אוכל אני חייבת לתקוף אותו. לא. זה תודעת עֶבֶד, זה לא תודעת חופש. לחיות בתודעת חופש מול האוכל, זה ללכת לראות את כל השפע, לסקור, קודם כל לעשות סקירה. להגיד אוקיי, מה הכי מתאים לי? ואז מישהי תגיד: אני הכי מתאים לי עוגת גבינה. אבל בהבנה שלך, את יודעת שאם תאכלי עכשיו עוגת גבינה, זה יפתח לך את הצ'אקרות. את קודם כל רוצה לאכול את ה… לא יודעת, חביתה שלך עם קצת גבינה, קצת ירקות, קצת זה, כדי קודם כל לשבוע. וגם אם אחר כך, בסוף, תאכלי את המתוק הזה, אז הוא כבר לא יהיה בקרייב המטורף שהיה לך בהתחלה.
אנחנו כן רוצות לבחור גם בתוך היציאות מהשגרה, כי אף אחד ואף אחת, לא השמינה מזה שהיא אכלה אקסטרה ארוחה או אקסטרה עוגה או אקסטרה פנקייק. אנחנו משמינות מהתרבות, מהסטייל הזה. אם זה משהו שחוזר על עצמו כל הזמן בחזרתיות. אז כשאני בחופשה, אני רוצה קודם כל להקפיד על שתייה, על נוזלים. נשים ישראליות לא שותות. הרבה פעמים אני מפרשת צמא כרעב. מה גם, שכשאני מתחילה בנוזלים, אני מורידה שנייה את הלחץ של הגוף ולכן קודם כל נוזלים. אחר כך בצ'קליסט, אני בודקת האם אני נמצאת בתנועה ובדרך כלל כשאני בחו''ל, אני בתנועה. ואת יודעת מה? גם אם זה לא טיול אירופה הקלאסית, ואני בטן גב, יש חדר כושר, יש לי זמן, יצאתי מהשגרה שלי. זאת מתנה לגוף, זה לא עונש. להתאמן בחופשה זה לא עונש. אני נותנת מתנה לגוף. זה גם חלק מאיך אני יכולה לאזן ולווסת את הקרייבינג שלי. וזה המטרה שלי, נכון? כל זה ויסות הורמונלי. אז כשאני מנהלת, בין אם זה אימון אירובי או אימון כוח, שיש לי הרבה הרבה כבוד אליו, אני מווסתת את המאזן ההורמונלי שלי ושוב פעם, אני שוב פעם תוקעת דגל ואומרת לגוף שלי, אתה שומע איזה קטע? גם בחופשה אני דואגת לך. ומשם זה מגיע, לוקח אותי לתוך חדר האוכל, כשאני עושה סקירה על כל הבופה ובוחרת מה אני רוצה. גם פתאום יש לי זמן, כי איפה יש לנו זמן בתוך השגרה שלנו? להיות קשובות ללעיסה שלנו, לאופן ולהתנהגות שלנו, יש הרבה יתרונות בחופשה. אנחנו מתעסקות רק בפחד, אז אנחנו לא רואות רגע את היתרונות של הדבר הזה. אז זה נמצא שם. ואז אחר כך, אם יצאתי, אז אני אומרת בואנה, אמרו לי שבלונדון יש איזה בראסרי מטורף, ששם אני רוצה לאכול, את ה… לא יודעת, את הקרואסון ממולא נוגט. אוקיי, אז אני בוחרת לאכול את זה. אני יושבת קודם כל, גם אכלתי את הדבר, שהוא על פניו הדבר הסוכרי ביותר, ושאני מתייגת אותו כמשמין ביותר, אני רוצה לשבת, אולי לחלוק אותו עם עוד מישהו, להגיע לקינוח כשאני כבר שבעה. כי בואי, קינוח זה קיבה נפרדת, אנחנו לא אוכלות כשאנחנו רעבות, נכון? אז מוטב שזה יהיה ככה, בסדר אכילה מוטב שזה יהיה ככה. ואז אני חולקת אותו עם עוד מישהו ואני גם יושבת ואוכלת את זה, לא כמו אחרונת הגנבים, יש לנו נטייה לאכול מתוק, כאילו עכשיו, אם אנחנו נאכל מהר, הגוף לא לא יזכור את זה. אבל לא. אני אוכלת בקשיבות, נהנית מהביס, נותנת לבלוטות הטעם להתענג על עצמי. מה קורה לי כשאני אוכלת לאט יותר? הגוף כבר מאותת לי: סיימתי, הרבה לפני. מכירה את מבחן השוקולד?
ד''ר הרשקו: [מהמהמת בהסכמה]
ליב: שאת לקחת קוביה של שוקולד ומניחה אותה על הלשון, פשוט מתענגת על הטעם. אבל זהו, ההנאה היא 10 שניות, אחר כך הכל אותו טעם. בגלל שאנחנו מוּנָעוֹת מהפחד, מהאסור, מהדבר הזה שהוא אסור, אז הוא נחשק יותר, אז אנחנו שמות את המשקל הזה על הדבר הזה. ואז אני מסיימת לאכול ואני עם אשמה וביקורת, וזה מה גורם לי? לעוד יותר סטרס, שיגרום לי לעוד יותר אכילה, ואני באיזה לופ כזה שלם.
ד''ר הרשקו: חד משמעית. את יודעת, בדיוק יצא עכשיו מחקר שמתאר את מה שאת אמרת כאן, על בתי מלון, שבדקו שתי קבוצות, שקבוצה אחת נכנסה לחדר אוכל והתחילה לקחת בצלחת. קבוצה שנייה נכנסה, עשתה קודם סיבוב ואז לקחה את הצלחת והלכה לדברים שהיא בחרה מבעוד מועד, וממש ראו הבדלים במשקל בין שתי הקבוצות, זאת אומרת, הקבוצה שנכנסת, קודם כל רואה ואז בוחרת בצורה מודעת, הם היו הרבה יותר רזים והם גם יותר נהנו מהאוכל. אז זה כל כך ממחיש את מה שאמרת. ואנחנו ממש מתקרבות לסיום, היה כל כך מעניין [ליב צוחקת ברקע] שאין לתאר, ואם אני ככה חושבת על שאלה אחרונה, נתת פה המון טיפים פרקטיים, מעולים, ישימים, אפילו מספיק שתבחרו משהו אחד ככה ממה שאמרת וזה כבר יעשה שינוי, באמת, מכל הדברים. אבל אני רוצה לשאול שאלה אחרונה ככה, גם קצת יותר כללית, איך אפשר להתמיד בעקרונות האלו? איזה, ככה, סודות התמדה, אולי, את יכולה להגיד לנו, שיעזרו לנו להמשיך באיך הזה?
ליב: אז אני חושבת שההתמדה זה אולי, זה המלך, זה הדבר החשוב ביותר. כי לשחרר משקל, אני… גם אם מישהי פה מרימה גבה, זה החלק הקל. לשמר את זה כסיסטם, כדרך חיים, זה החלק המורכב יותר. ואני חושבת שכשמסתכלים על התמדה, מסתכלים על דרך חיים. ריצה למרחקים ארוכים. וזה לא קורה בבומים האלו, בבואי נוריד, פחמימות, סוכרים, נחיה רק על חלבונים וירקות, כי לאורך זמן הגוף ירגיש חסר ויפצה על זה במנגנון פיצוי. הדבר שהכי עובד ולאורך כל תשע השנים שאני מלווה נשות קריירה, זה ללכת במיקרו הרגלים. וכשאני אומרת מיקרו הרגלים, זה פעולות קטנות, שעל פניו את לא רואה בהם שינוי ברגע הראשון, אבל הם מצטברים אצלך. כמו פנסיה בריאותית, ככה להתייחס לזה. הכוס מים שאני שותה בבוקר, סדר האכילה שאני מקפידה עליו בארוחת הצהריים. אני מתחילה רק עם ארוחה אחת שאני בתשומת לב אליה, אחת, זהו. שום דבר אחר. ועושה אותה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב, עד שהיא הופכת להיות הנתיב האוטומטי שלי. אני חושבת שמיקרו הרגלים הם אלו שיכולים להפוך להיות הזהות הבריאה שלי. כל דבר אחר שאני הולכת עליו all in, כל הקופה, אני חושבת שהוא מועד לפורענות ואולי יש אחוז אחד באוכלוסייה שיכול ללכת עם זה ככה, אבל בסופו של דבר סיסטם שעובד זה סיסטם שבו אני אומרת אוקיי, איזה פעולה אחת קטנה, שאני לא אראה בה שינוי עכשיו, אני לא אראה בה, אני אראה בה אולי עוד שבוע, עוד שבועיים, אולי אפילו עוד חודשיים, אבל אני מתחייבת לעשות מעכשיו, עד עוד חודש ולהתחיל לראות איך זה מרגיש. רבע שעה הליכה, עשרים דקות חדר כושר, כזה, בעקביות.
ד''ר הרשקו: אני ממש מחזקת את זה. זה מסר מעולה לסיום. זה גם ידוע מהתחום של ארגון זמן, שבכל הנושא של דחיינות, שהדבר שאנחנו הכי דוחים זה פעולה שנראית לנו קשה או מאיימת, ואם אנחנו לוקחים פה משהו שהוא קטן ולא מאיים, אז זה כבר יגרום לנו להתחיל. וברגע שגם מתחילים, אז מופרש הדופמין במוח ואז הוא גם נותן לנו כוח להמשיך את הפעולה הזאת. ועוד משהו חשוב שאמרת, זה באמת לחזור לזה שוב ושוב, זה לא קורה תוך פעם-פעמיים. מחקרים מראים שבין 20 ל-60 חזרות צריך, אז תנו לזה רגע את המקום של זה, כמו שאמרת, חודש-חודשיים, ואז תראו אחרי התקופה הזו פתאום מה קרה.
אז לסיום, אם תרצו לשמוע, לקרוא יותר נכון, עוד על הנושא של תזונה קשובה, מוזמנים לספר "תזונה קשובה" באתר שלי או בחנויות, ותודה רבה לך ליב על פרק מרתק, מעניין, עם עצות פרקטיות, המון תודה.
ליב: איזה כיף. היה תענוג לבוא.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה