top of page

באות בזמן - הפרלמנט: צריך לדבר יותר על החטופים | מחווה לפצוע שחר לוי | השנה לא יכולה להיות- חלק א

בפרק היום דליה, עילי בוטנר, שחר סגל ורועי בר נתן על הפצוע בן ה-21 שחר לוי ששר את ״בעקבי דרך״. אלון עידן והרגע שבו צריך להפסיק לחיות חיים נורמליים ולהתמכר לבריחה.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/01/2024.

קריין: ‫באות בזמן, הפרלמנט, דליה גוטמן, ‫עם עילי בוטנר, שחר סגל ורועי בר נתן.

(מוזיקת פתיחה)

‫דליה: אה... אני רוצה להגיד לכם משהו. ‫רועי ואני הגענו לסידור נורא טוב. ‫אם הוא כותב לי, אם הוא מסמס לי, ‫פנויה, או את יכולה לדבר, ‫אז הוא מוסיף - זה לא רע.

רועי: ‫סימן קריאה.

דליה: סימן קריאה. זה לא…

רועי: ‫זה על כלום. סימן קריאה.

‫דליה: זה על כלום.

רועי: ‫זה קשקוש מוחלט.

דליה: זה קשקוש מוחלט. את כל זה הוא כותב לי, ‫ורק אז אני עונה.

רועי: ‫היא רוצה את כל האסטבליש הזה.

‫דליה: נכון. כי אני נורא…

רועי: ‫אבל שיהיה, שיהיה מפורט גם כמה זה לא חשוב.

שחר: כי ‫אחרת את חושבת שמשהו גרוע קרה?

דליה: הכי נורא. הכי נורא.

רועי: ‫היא רוצה גם על דרך השלילה. ‫לא דבר רע.

דליה: ‫כן.

‫רועי: קשקוש מוחלט.

דליה: ‫נכון. סתם.

רועי: משהו טיפשי לגמרי.

‫דליה: נכון.

שחר: מדהים.

‫רועי: סתם.

שחר: ‫אני פשוט כל כך… ‫זה מאוד קשה לדמיין בכלל ‫כאילו מה עובר בראש של אדם אחר באופן הזה, ‫אם אתה לא בן אדם שיש לו את זה.

רועי: כן.

דליה: נכון.

שחר: ואני נופלת בזה הרבה. ‫

רועי: כי אין לך את זה.

שחר: אני הרי… פריסילה היא כמעט טבעה מולי, ‫ולא הבנתי את זה, בים. ‫טבעה בים, לא הבנתי את זה, ‫בגלל שאני עמדתי במקום שאני… ‫אוקיי, יש זרם, ‫כאילו לא לא מרגישה שיש זרם, ‫אבל לא עכשיו ברמה של דרמה, כן? ‫אז לא יכולתי להבין שהתנועות ‫שמתבצעות מולי ‫הן של אדם שמנסה להציל את עצמו.

דליה: שטובע אולי.

שחר: כן

דליה: אוי ואבוי לי.

‫שחר: את מבינה?

‫דליה: בקיצור, עכשיו כשאתם מסמסים לי ‫אתם כותבים, זה לא רע, זה סתם, ‫זה הכי לא חשוב בעולם.

רועי: כן… עם פירוט.

‫דליה: כן, פירוט.

‫רועי: פירוט של כל ההכנה לקראת.

‫דליה: נכון.

שחר: ‫כאילו הרגעה.

דליה: טוב, חברים, אנחנו און-אייר, ‫תסלחו לי, כן? ‫שחר סגל הבת, עילי בוטנר, ‫ורועי בר-נתן. ‫אנחנו פרק 54, ‫זה נורא נחמד להגיד את זה, כן? ‫חלק גדול מהפרקים זה כבר איתכם. ‫אני רוצה להוסיף, להגיד משהו ‫שלא אמרתי בפעם שעברה, ‫כששרנו את "אחד החיילים".

‫רועי: לאחד החיילים.

‫דליה: לאחד החיילים. שרנו את השיר של נורית הירש, ‫"אחד החיילים". ‫מי כתב את המילים?

רועי: רחל שפירא.

דליה: רחל שפירא. ‫שלא אמרתי את זה. רחל שפירא ‫כתבה את המילים הנפלאות האלה. ‫אגב, אולי אני טועה ואולי לא, ‫אבל איכשהו, בעקבות הפודקאסט, ‫שמעתי את זה המון בתחנות רדיו, ‫"אחד החיילים".

‫עילי בוטנר: יש השפעה להערכתי.

דליה: כן, בדיוק אז יש… ‫אז נורית הירש...

רועי: תזוזות בתמלוגים יש.

דליה: נורית הירש, תחשבי עלינו.

(מדברים ביחד)

שחר: ‫אגב, אני חושבת שהוא צודק כי זה...

‫עילי: לאחד החיילים.

דליה: ‫"אחד החיילים".

עילי: לאחד.

שחר: השיר נקרא לאחד החיילים.

דליה: אה, לאחד החיילים?

דובר ב: ‫כן, זה בעצם מכתב ל...

דליה: אז זה באמת שיר נפלא. ‫אז מה שאני רוצה להגיד ‫ש… סיפרתי לכם שב-2012, ‫כשבני גנץ היה רמטכ"ל, ‫והיה אירוע של "חיילים המצטיינים", ‫הוא שר את זה עם חיילת. ‫לא סתם חיילת, ‫אלא לחיילת קוראים שרון קידושין, ‫והיא כנראה בכוכב הבא...

רועי: ‫אה… ברור, תקשיבי, היא הייתה פגזית, ‫אני לא מאמין שאת אומרת את זה, ‫אני לא שמעתי את השם מאז, ‫וחשבתי שהיא אדירה. ‫זה באמת היה בעונה, אני לדעתי, ‫העשירית של כוכב נולד.

עילי: ‫כשגידי גוב היה שופט.

‫רועי: כשגידי גוב היה השופט, ‫ואני חושב שהוא מאוד מאוד היה ‫נלהב ממנה.

עילי: נכון, נכון. יו, ‫טוב אתה. פיסקה, תראה, ‫אין מה לעשות את זה.

דליה: אי אפשר להאמין.

עילי: בור ללא תחתית, ‫הוא יודע דברים.

דליה: אי אפשר להאמין. ‫אז יש… תכף תראה, ‫אני אגיד לך מה הוא עוד זכר עכשיו. ‫אז בקיצור, שרה את זה שרון קידושין ‫עם גנץ ב-2012.

רועי: כן.

דליה: ‫אוקיי, צחקי חוזר עכשיו מלוויה ‫של האלוף במילואים צבי זמיר, ‫שהיה ראש המוסד במלחמת יום כיפור, ‫שהביא את הידיעה המרעישה, ‫שעכשיו עילי עזר לי בשמו, ‫של המרגל המצרי מרואן אשרף.

עילי: אשרף מרואן.

‫דליה: אשרף מרואן, ‫כמו שעילי לימד אותי, אשרף מרואן. ‫ביום שישי, בשבת פרצה המלחמה, ‫בשישה באוקטובר, ‫ביום שישי הוא הביא את הידיעה ‫שהמרגל הזה אומר, ‫פורצת מלחמה, לא כולם נענו לה...

שחר: לא כולם.

‫דליה: לא כולם, בדיוק.

‫שחר: לא כולם. ‫ יצא שלא כולם הלכו על כל זה.

דליה: אבל זה צבי זמיר, ראש המוסד.

שחר: ‫זה על יום כיפור מדובר. 73'.

‫רועי: יום כיפור.

‫שחר: ככה, על יום כיפור.

דליה: ‫נכון, 50 שנה, נכון, מאוד מבלבל.

שחר: מאז קרו דברים.

‫דליה: מאז קרו דברים, אותם דברים, לא משנה. ‫אז צחקי חוזר מהלוויה, ומספר לי ‫שאחד המספידים, ‫אחד ההספדים הכי יפים בלוויה הזאת ‫נישאו על ידי עמוס חורב בן ה-99.

עילי: ‫גם אלוף.

דליה: אלוף במילואים, נכון מאוד, ‫בן ה-99, שעומד זקוף, ‫אף אחד לא עוזר לו, לא תומך בו, ‫עומד ומספיד את צביקה זמיר, ‫שעוד מעט, עוד חצי שנה, ‫והיו מולאים לו...

‫רועי: 99.

‫דליה: 99. אז זה אירוע עצוב ‫כי נפרדנו ממישהו, ‫אבל הדבר המשמח הוא ‫שבן אדם בן 99 עומד ומספיד, ‫וההספד שלו הוא אחד היפים בלוויה הזאת. ‫אז זה, אני מודה, ‫זו בשורה טובה כאילו.

שחר: ‫צבי זמיר, הוא הספיק לראות ‫את החיסול של אתמול, או לא?

דליה: ‫לא, הוא לא היה בעשתונותיו.

שחר: חבל, זה גאווה מקומית לארגון.

‫דליה: נכון, אבל באמת, ראש המוסד ‫גם הספיד שם, ‫אבל יש לי מה להגיד על ההספד הזה, ‫אני לא אגיד את זה, אני חושבת. אה... ‫טוב, תראו, אני רוצה להגיד לכם ‫משהו כזה כאילו מטיפני, ‫אני אעשה את זה נורא בקיצור, ‫כי זה לא מטיפני, ‫אבל אני חייבת לחלוק את זה איתכם. ‫אנחנו לא מספיק מדברים, ‫כולנו, לא רק אני, על החטופים. ‫אנחנו לא מספיק מדברים איתם, ‫אנחנו לא מספיק מדברים ‫על הציבור הזה של 129, ‫שכנראה חלקם כבר אה… אינם איתנו, ‫שלא... אינם פה שלושה חודשים, ‫כי המדינה לא עמדה בהתחייבותה כלפיהם, ‫הם אינם איתנו. ‫אנחנו עוברים פה בשלושת החודשים האלה ‫חוויות מסעירות, ‫אחת מהן הייתה השבוע, ‫כל מיני סוגים של חוויות, ‫וגם מתאבלים כשצריך ‫וגם בוכים כשצריך, וגם… ‫הם אינם, לא עובר עליהם כלום, ‫הם לא יודעים כלום. ‫שלושה חודשים הם מנותקים, ‫לא רק זה, גם המשפחות שלהם בארץ, במובן ‫מסוים, לא חיות את החיים ‫הרגילים שלהם, הכול השתבש.

שחר: ‫ברור.

דליה: ואנחנו שוכחים את זה, ‫ואוי ואבוי אם המדינה לא תבין ‫שהיא חייבת להחזיר אותם.

‫רועי: חייבת.

דליה: בכלל אין מה לדבר. ‫אין מה לדבר, זה הסכם שבינה ובינם, ‫בינה ובינינו, ואין אפשרות אחרת.

שחר: ‫זה הלב… כאילו, אני אומרת, ‫זה… כן עוסקים בהם. ‫עוסקים בהם באופן לא טוב ‫אבל, עוסקים בהם כשיודעים ‫מתי ראש הממשלה בחר ‫לא לפגוש אנשים, לבטל פגישה של, ‫זה דברים איומים, איומים. ‫עכשיו, בצפון, אז קורה דבר כזה, ‫אז ישר, אוקיי, זהו. אז אומרים זהו, ייפתח עכשיו בצפון, נגמר. ‫מי ידון בכלל על הדבר הזה? ‫חיסול כזה, אוקיי, מדהים, נכון? ‫כאילו, באמת מדהים, מרשים, יפה, ‫עבודה יפה והכול. ‫רגע כזה, בום, ישר ההודעה הראשונה זה, ‫אומר, מרחיק את ההסכם מהזה… ‫אלוהים ישמור.

‫רועי: כן

דליה: נורא.

‫שחר: מי יכול לחיות ככה, זה נורא.

רועי: גם התייהרות, שכולם… יכולת…

‫דליה: אני חושבת שזו שאלה מצפונית ‫שכל חבר ממשלה צריך לשאול את עצמו ‫כל בוקר, ואני חושדת בהם ‫שהם לא שואלים את עצמם. ‫חלק כן אולי, אבל חלק לא.

שחר: ‫הם כולם לא שואלים את עצמם ‫כלום אחר היה דבר. ‫אמרו… באמת, האי-וודאות, ‫תחשבו לחיות בכזאת אי-וודאות. ‫אני, נגיד, אני גרועה ‫באי-וודאות ברמה ממש… זה ‫כאילו, הדבר שאני הכי לא טובה בו ‫זה אי-וודאות. ‫עכשיו, המלחמה היא שכללה את זה קצת, ‫נכון? כאילו, קצת, כי אין ברירה. ‫היה צריך לגור פה או לא לגור פה שנייה, ‫היה צריך… ‫אחרי זה אני מוצאת את הסדר בפנים. ‫הם ישלחו טילים רק בשעות עגולות, ‫וזה, ואין בלילה. ‫אוקיי, יש לי מה לעשות עם זה, כבר זה סדר כלשהו, וזה. ‫עכשיו היה 31 בדצמבר.

‫רועי: כן.

‫שחר: אני הלכתי למקום לציין. ‫לציין, מה שנקרא.

רועי: אני רציתי לשאול אותך האם...

‫שחר: לא לחגוג חלילה, אבל לציין.

‫רועי: לציין.

שחר: ‫וא…

רועי: הייתה אזעקה.

שחר: ‫בחצות, ב-12 בלילה.

דליה: כן.

רועי: ‫רציתי לשאול אותך.

שחר: אזעקה.

דליה: כן, כן.

שחר: ‫אוקיי, עכשיו...

רועי: ואתם שם, באירוע.

שחר: ‫אני שם, אני בעיר רחובות, ‫ואני ב-12 בלילה, 12 ודקה, ‫הופ, אזעקה, ויורדים לממ"ד. ‫אלף, רק בצד אגיד, הומור, ‫יש בזה הומור, מעריכה הומור.

דליה: ‫אבל הטענה שלך שלא מכינים אותך ‫בזמן לאזעקות?

שחר: ‫אני אומרת, אני יצאתי מהבית ‫אחרי שתקופה מאוד ארוכה ‫לא הייתי יוצאת מהבית, ‫כי לא הייתי משאירה את הילדים שלי ‫בלילה עם מישהו, ‫אם צריך להוציא אותם מהמיטה ‫לחדר מדרגות. ‫עבר, כביכול, מספיק זמן, בלילה, ‫לא ביום, בלילה בשביל שלא יהיה. ‫אממה, חצות, יש למישהו שם ‫הומור להגיד שנה טובה בדרך של טילים, ‫מאה אחוז, אני יורדת, ‫ואני כמו מפגר, אני עם הטלפון, ‫רק לדעת שזה לא בתל אביב.

רועי: זה לא אצלכם, אצל הילדים זה לא.

שחר: ‫האם יש בתל אביב, כן או לא, ‫אם יש בתל אביב לא.

‫דליה: ולא היה.

שחר: לא היה.

דליה: נכון.

‫שחר: מזל שלי, אבל זה רגע שהוא...

‫דליה: נכון. קשה מאוד

שחר: ‫עכשיו, אתמול, עוד פעם, ‫אז אתמול, ‫אני הייתי אמורה ללכת ‫לחברים בערב, אוקיי? ‫אורני נשאר עם הילדים בבית, ‫כאילו, זה לא איזה...‫ לא בייביסיטר או משהו שצריך לדאוג, ‫ועדיין, החיסול, אוקיי? ‫שלוש דקות אחרי שמודיעים ‫שזה החיסול, ‫אל"מ אורי סגל במילואים, ‫הוא התקשר אליי.

רועי: ‫שזה אבא שלך.

דליה: אבא שלך.

שחר: ברור. ‫איפה אתם?

רועי: זה הטון, כן?

שחר: ‫איפה אתם?

רועי: איפה אתם?

שחר: ‫זה הטון הקשה.

‫דליה: כן.

שחר: ‫אמרתי לו, אני בבית, ‫הילדים עוד לא בבית. ‫איפה הם? א, הם זה, אבל הם עם אורן, הם יבואו. ‫אוקיי, כי… ‫אמרתי לו, מה, כי ירו עלינו עכשיו ‫בגלל שעשו את החיסול? ‫עכשיו זהו, הוא מתעצבן על הטון, כן? ‫אני מבקש ממך שעכשיו… ‫כן, אז כן, עדיף להיות בבית, ‫אז לא יקרה כלום אם להיות בבית. ‫עכשיו, אני מתוכננת לנסוע, כן? ‫עכשיו השאלה, כן או לא? ‫כן או לא? ‫עוד פעם אני בדילמה, ‫האם עכשיו מתחילים לירות, וזה, ‫וגם כולם עם הפרשנויות, ‫זה טילים אחרים לגמרי. ‫אם זה שמגיעים משם, ‫זה לא אותם טילים מה שזה, ‫זה הקטע, זה טילים. ‫ירו עלינו… כאילו, האימה, ‫עוד פעם, אימה מוחלטת של אי-ודאות, ‫כאילו לרגעים, שיכולתי לא לנסוע, נכון?

דליה: ‫נכון.

‫שחר: יכולתי להגיד, בואי, גם ערב אחד לא… ‫אבל לא קרה כלום מאז, ‫ועדיין ממתינים.

דליה: נכון.

שחר: ‫בדרך לכאן אמרתי לעצמי, ‫יא סתומה, ‫את אמורה להיות באותה המתנה, ‫לא קרה כלום עדיין.

רועי: ‫גם הרגע… אני הבוקר בחרתי ‫חולצה לריצה של שמונה בבוקר, ‫אבל גשם, אז בחרתי מתוך השלוש ש‫יש לי, כתום זוהר. ‫אמרתי, הרי הוא מהמבנה ‫יראה אותי, הוא יקרא לי, ‫אתה עם הכתום, לפה. ‫אני אומר, אז זו הבחירה.

שחר: ‫(צוחקת) כתום זוהר?

‫רועי: כתום זוהר זרחני.

‫שחר: מחשבה.

‫רועי: הוא יתפוס אותי ככה.

דליה: ‫שר המשפטים עם אדום זוהר, ‫זה כתום זוהר.

רועי: ‫כן, כן, באתי עם כל האיפור, ‫לא היה זמן להוריד, ‫אז באתי עם כל האיפור.

דליה: אוי, ‫זה גדול, זה גדול. א… אני רוצה להגיד משהו, בתוכנית שעברה, שרנו… ‫דרך אגב, עילי, לא סיפרת לנו אף פעם, ‫מה אתם עושים עם ארבעה ילדים באזעקה?

עילי: ‫למזלנו יש לנו ממ"ד בתוך הבית, ‫והבנים ישנים בממ"ד.

‫שחר: זה מאוד נוח.

עילי: ‫והחדר של הבת הוא ממש צמוד ‫לחדר של הבנים, אז זה ממש זה. ‫העניין היחידי זה עם הקטנה ‫שלפעמים מתעוררת, אבל האמת שזה בסדר.

דליה: ‫היא מתעוררת, ‫אבל מכניסים אותה לממ"ד?

עילי: ‫כן כן, בטח, לוקחים אותה, היא ישנה וזה, ‫היא ממש קטנה, היא בת שנה.

דליה: היא בת שנה. אלי?

‫עילי: כן, אלי. ‫אבל כן...

‫דליה: אבל יש לכם ממ"ד.

עילי: ‫כן, מזלנו יש לנו ממ"ד.

דליה: אתם מסודרים.

עילי: כן

‫דליה: אז ככה, בפעם שעברה שרנו את השיר ‫בעקבי הדרך של יאיר רוזנבלום, ‫מי כתב את המילים, אגב?

עילי: שם משפחה פלד. ‫שם פרטי אני לא זוכר.

‫דליה: אוקיי, בסדר, לפחות אמרנו פלד, ‫כי זה שיר יפה.

עילי: כן.

דליה: ‫ו… אה… קיבלתי תגובה, כתובה, ‫ממולי אשל, חבר טוב שלי, ‫שאומר: "כמה שורות ממאזין ‫מתמיד ונלהב של הפודקאסט.

התוכנית משיבה רוח של ימים ‫שנדמה שכבר חלפו ואינם, ‫ואתם מפיחים תקווה ‫שהם עוד ישובו, הימים האלה. ‫את הפרק האחרון שלכם פתחתם עם השיר ‫בעקבי הדרך של להקת גייסות השריון. ‫זהו שיר שלא שמעתי עשרות שנים, ‫אבל דווקא לפני שבוע ‫יצא לי לשמוע אותו ‫בנסיבות משפחתיות מיוחדות.

שחר לוי, נכד של אחותי, ‫קצין בשריון, ‫נפצע מירי של צלף בעזה ‫כשפתח מדף בטנק. ‫הוא נפצע בעורף וביד, ‫אבל ניצל בנס, ‫חולץ במהירות על ידי 669, ‫ותוך זמן קצר נותח בסורוקה. ‫אחרי שהתאושש הוא כבר שר ‫עם הרופא, ד"ר אסף אקר, ‫מנהל היחידה לטראומה אורטופדית ‫בסורוקה, את השיר ‫ 'בעקבי הדרך' שאתם שרתם. ‫למשפחה של שחר לוי אין מספיק מילים ‫כדי לשבח את ד"ר אקר כערכו, ‫כי הוא ניצל, הבחור. ‫אני רוצה שנעשה… ‫יש גם סרטון ששלחתי לכם, ‫של שחר שר את זה עם הרופא, ‫עם ד"ר אקר, ואני מודה ‫שזה ממש כובש לב הדבר הזה.

עילי: מ‫שגע.

דליה: משגע.

עילי: ‫הרופא והפצוע שניצל.

דליה: ‫הרופא והפצוע שניצל. ‫אי אפשר ל...

עילי: את בעקבי הדרך.

דליה: אי אפשר, אי אפשר.

רועי: יש בעיה, האיש עולל, בן 21.

‫דליה: אז איך הוא יודע את השיר?

רועי: אז הוא לא מכיר את זה?

‫עילי: אז אם נלך אחורה...

שחר: אז אולי זה מור"ק כזה של החַיִל.

עילי: ‫אנחנו נמצא נקודה שבה הוא נחשף לשיר, ‫או בבית, או בתנועת נוער.

רועי: ‫או בספיישל "שיר נולד" ששחר ואני ‫מאוד אוהבים מ-89', יום העצמאות.

שחר: ‫אה... לא בטוח שהוא מ-89'.

‫עילי: משהו שם… זה לא סתם.

רועי: משהו לא, משהו קורה.

דליה: ‫לא, אבל זה...‫אני רוצה שאני שלכבוד שחר לוי, ‫קצין שריון שניצל, ‫ששר את "בעקבי הדרך", ‫והוא לא רק שר את "בעקבי הדרך", ‫הוא ידע בשיר איפה יש סולו, ‫והוא אמר, עכשיו סולו. ‫והוא שר את זה מהמיטה שלו, ‫הוא פרוס על המיטה שלו ‫בסורוקה ושר אליה בקולי קולות. ‫באמת, אם יש משהו אופטימי ‫זה הדבר הזה, ‫אז אני רוצה שנעשה לו מחווה ‫ונשיר לו בית מ...

רועי: ‫"עקבי הזמן".

‫דליה: "עקבי הזמן", כן, החולות.

(שרים)


החולות שהיו אז עדים

כבר חלפו ועברו נודדים

ומהדיונות הנדלקות

צרובים רק עפעפינו


משמחת שבת צוות גם יחד

מיום גשם ורוח צורב

מן האש העשן האבק

מפיסות הבית בלב

ועולה וצומחת רעות גדולה

של אדם ואדם

של אדם ומכונה

וחורקים שריוני הפלדה בזכותם

שיניהם בעקבי הדרך


דליה: איזה יופי. ‫שחר לוי, רק בריאות, רק בריאות. ‫שמחים מאוד בשמחתך. אהה, ‫ואסתר קלין שלנו, מקבוצת כנרת, ‫שלחה לי שורות ששושי נוימן כתבה, ‫השנה לא הולכת, הרי התחילה שנה חדשה, ‫שנה, שנה אזרחית, נכון?

‫רועי: כן.

דליה: אוקיי, אנחנו מקליטים היום, ‫יום רביעי שלושה בינואר.

"‫השנה לא הולכת, היא גם לא באה.

‫זה אנחנו שהולכים, ממנה, ‫ואליה.

‫השנה גם לא יכולה להיות טובה.

‫רק אנחנו."

רועי: ‫יפה.

דליה: בא לי לבכות, אני אומרת, באמת, אני… ‫כן, רק אנחנו, מה נעשה ‫עם האינפורמציה הזאת?

‫שחר: נצטרך להשתפר.

דליה: נכון, תראו, אלון עידן כתב דבר… ‫יש לו מדור במוסף הארץ, ‫והוא כבר, אני תמיד, לא מחמיצה.

רועי: גם אני.

‫דליה: לא תמיד אני יורדת לסוף דעתו, ‫לפעמים זה טיפה גבוה, אני מודה, ‫וזה תמיד מקורי וחדש, ‫אבל הוא כתב במוסף הארץ האחרון ‫שהגיע הרגע להפסיק לחיות חיים נורמליים. ‫מספיק עם המכונית, ‫מספיק עם ארוחת בוקר מפנקת, ‫מספיק עם לנסוע לחו"ל, ‫מספיק עם… וכן הלאה וכן הלאה, ‫לא לחזור לשגרה ‫ושוב להתמכר לבריחה, ‫לתוכניות ההבל, לטיסות לחו"ל, ‫לארוחת הבוקר המפנקת, כמו שאמרתי. ‫אולי זה הזמן לעשות ‫את הדבר… ההפך מזה, ‫לשהות בתוך העצב, בתוך הכעס, ‫בכאב, בדיכאון, בחרדה, ‫לשהות בתוך החושך הזה ‫גם כשהוא בלתי נסבל. ‫לא לפחד מהרגשות הקשים, ‫אלא להתמודד איתם, ‫להבין מאיפה הם מגיעים, ‫לקבל את זה שהם קרובים יותר לממשות ‫מאשר הנורמליות המדומיינת, ‫שהתנפצה. ‫תראו, יש המון צדק בדבריו.

שחר: למה?

דליה: ‫אני אגיד לך למה.

‫שחר: למה?

‫דליה: כי אנחנו כל הזמן מדברים ‫לחזור לשגרה, ‫אני גם אמרתי את זה פה לצערי, ‫צריכים לחזור לשגרה, ‫לעשות פעולות… כביכול בנאליות, ‫לא ליפול לייאוש, לא ליפול… ‫אבל אם אנחנו לא נהיה מיואשים ‫ונהיה מודאגים, ‫לא נצליח לבנות משהו חדש.

‫רועי: אנחנו איני ויי.

‫שחר: אני, (מדברים ביחד) א' לא מסכימה.

‫רועי: איני ויי.

שחר: ‫וב' חושבת שיש הבדל גדול ‫בין מיואשים למודאגים. ‫מודאגים זה סבבה, ‫מיואשים זה מאוד לא פרודוקטיבי.

עילי: ‫לא.

‫שחר: כאילו, אפשר, ‫אבל לזמן מאוד קצר, יחסית. ‫וגם אני חושבת שיש הבדל בין ‫לחזור לשגרה, ‫שזה מין להגיד להתעלם ‫ולעשות עוד פעם את אותן פעולות, ‫לבין הרשימה הארוכה שאמרת ‫שאם היא השאיפה, ‫אז אני מאוד מאוד בעדה. ‫ואני חושבת שכרגע במדינה ‫אנחנו מתחלקים ל… ‫כאילו, בדבר הזה של הלא לפלג, ‫כן לפלג וזה, שאני לא מוכנה ‫כאמור לשחק, להשתתף בשיח הזה.

‫דליה: אני מסכימה.

‫שחר: משום שהפילוג נעשה, ‫הוא לא נעשה על ידי מי ‫שעכשיו מואשם בפילוג, ‫ולכן לא מנהל את הדיון הזה.

דליה: נכון.

‫שחר: אבל מעבר לזה, יש צד, ‫יש מגזר, בוא נגיד ככה, ‫או לפחות… מפלגה, ‫בוא נקרא לזה ככה, לא יודעת. ‫יש זרם מסוים שהוא באמת ‫לא בעד הדברים האלה בהגדרה. ‫כלומר, הוא בעד ש… ‫דיבורים האלה בימים האחרונים ‫זה על איך נבנה שכונות בעזה. ‫אני חושבת שהרשימה שנתת ‫היא השאיפה האחרת ל… הנורמליות במרכאות ‫היא חשיבה שהיא חלק מהעולם הגדול, ‫שהיא רוצה להיות מתקדמת, ‫שהיא לא חושבת שזה סותר יהדות, ‫ובטח שלא סותר ציונות, ‫אלא להפך, ל‫הצליח לעשות את כל הדברים האלה ‫כאן כיהודים, זאת הגשמה. ‫ולא לוותר על כל הדברים האלה, ‫כי אנחנו צריכים לחזור לבית המקדש ‫ולגור בעזה ובדמשק, ‫כמו שחלק מהאנשים פה לוקחים אותנו, ‫או רוצים לקחת אותנו, ‫באותה מלחמה, ונלחמים צד לצד ‫אותם אנשים, אלה שהיו רוצים את זה, ‫ואלה שחושבים שהם רוצים את זה, ‫וזה מאוד מאוד בעייתי.

דליה: ‫אני חושבת שאלון עידן התכוון ‫למשהו אחר, נדמה לי ככה, ‫שהשגרה עושה אותך אפתי. ‫אתה לא מבין שיש פה בעיות ‫שזקוקות לפתרון, ‫ואתה לא עושה שום דבר לפתור אותן. ‫אנחנו ממשיכים עם זה, ‫זה יסתדר איכשהו מאליו, ‫זה לא יסתדר מאליו. ‫אנחנו צריכים לעשות דברים עכשיו, ‫ונעשה דברים רק אם נהיה מודאגים מאוד, ‫ולא נחזור לשגרה. נדמה לי שזה… ‫אני חושבת שזה מה שהוא אומר, ‫אבל יכול להיות שאני טועה. אה… ‫מה שאני רוצה להגיד לכם, ‫שצחקי ואני היינו עוד פעם ‫במרגליות השבוע...

‫שחר: מה זה, הייתה תמונה! נהדרת, עם הביצים.

דליה: ‫הייתה, כאילו שלא אני שמתי…

(מדברים ביחד)

שחר: מה זה?

דליה: ‫הייתה תמונה, בדיוק.

שחר: הייתה, לא, וואו.

דליה: ‫בדיוק, כן, בדיוק. ‫אבל יש לי וידוי. ‫אנחנו קמים בשלוש וחצי בבוקר, ‫ואז אנחנו אומרים אחד לשני, ‫הלוואי שעמיקם מבית השיטה, ‫שהוא ראש הקבוצה יצלצל הרגע...

שחר: ‫ויגיד שהוא חולה.

דליה: לא, שביטחון שאי אפשר...

‫רועי: אין אפשרות להגיע.

דליה: אני לא יודעת. ‫הרי היישובים שם ריקים, ‫הרי אף אחד לא ייפגע. ‫שיש הפגזות, שלא נגיע.

רועי: לא לבוא.

דליה: לא לבוא.

רועי: ‫חשוב שהיא יצלצל לא לבוא.

דליה: זה רוצים שני המתנדבים הדגולים, ‫את מבינה שעכשיו… ‫הלוואי שיבטלו. ‫אוקיי, לא מבטלים.

‫אנחנו יוצאים בארבע בבוקר, ‫מגיעים לרמות השבים, ‫ניסים דויק, לוקח אותנו, ‫מגיעים לשם עם עוד אורחת מאמריקה. ‫ואז אח של צחקי אומר לי, ‫תנחשי מה חשבתי היום בשלוש וחצי בבוקר, (צוחקים) ‫כשהתעוררתי, הלוואי שעמיקם יגיד ‫שאי אפשר לנסוע. ‫וככה חדורי אמונה וחדורי רצון טוב ‫ורוח התנדבות הגענו למרגליות. ‫האמת היא, אתה נכנס ללול, ‫אתה רואה, סליחה, ‫אבל צחקי אמר נכון, ‫שפעת הביצים שמונחות שם ‫על המסלולים האלה כי יום ראשון, ‫אחרי שבת, ‫ואנחנו מתחילים לאסוף בדממה, ‫כל אחד עם עצמו, ‫וזה תענוג שאי אפשר לתאר אותו. ‫אני עוד פעם אומרת, ‫אנחנו עושים את זה בשביל עצמנו, ‫קודם כול, ורק קצת ‫בשביל תושבי מרגליות, ‫אבל בעצם בשביל בעלי הלולים ‫אנחנו עושים את זה בשביל עצמנו. ‫זה תענוג, ואז מישהו אומר לנו, ‫תשאירו קצת ביצים, ‫כי מחר יבואו מקיבוץ בית אלפא ‫ולא יהיו להם ביצים, ‫הם נורא יתרגזו, אז תשאירו קצת, ‫שחברי בית אלפא יאספו מחר...

שחר: ‫רגע, זה אומר שהשתפרת?

‫רועי: כן, היא כבר זריזה.

דליה: ‫אנחנו כולנו משתפרים.

שחר: כן?

דליה: ‫כן, כן, כולנו משתפרים, מה זאת אומרת?

שחר: כן?

דליה: ‫ממש. ו… לא, זה תענוג ‫שאי אפשר לתאר אותו ממש, ‫ואנחנו גם נורא אמביציוזים. ‫צחקי אומר לי, כמה הספקת? זה נורא...

שחר: זה תחרותי.

דליה: ואת נורא מתוחה מזה.

רועי: זה טוב לשחר.

שחר: ‫מה?

רועי: שחר, אין משהו… תחרותי משחר.

עילי: ‫כן?

דליה: באמת?

רועי: היא ספורטאית, אין משהו.

שחר: ‫לא יודעת על מה אתה מדבר.

(צוחקים)

‫רועי: לא, אני לא יכול לספר פה, ‫אין דרך, בכל דבר, אגב.

שחר: וואוו, עם הילדים זו בעיה איומה. ‫אני מזייפת את זה, אני כאילו משחקת, ‫כאילו אני לא, אבל אם אנחנו משחקים, ‫שיהיה להם בהצלחה.

‫עילי: ברור, אין, אין.

דליה: ‫אבל היה שם משהו גם משהו עצום, ‫עצוב, לא עצום, עצוב, ‫שאומר לי תושב מרגליות, ‫תכף אני אמצא את השם שלו, ‫ששמו הפרטי מוריס, ‫והילדים שלו, ‫זה קורה שאני מסדרת את הדפים מאוד.

‫רועי: מה, יש לך דפים עוד?

דליה: יש לי דפים.

‫רועי: מה את אומרת?

‫דליה: בדיוק ככה. ‫

רועי: אוקיי, והם פה.

דליה: ‫אוקיי, אז מוריס סול, תושב מרגליות, ‫אני מדברת איתו, הוא בעל הלול. ‫אני אומרת לו, תגיד, ‫המושב ריק מתושבים, ‫הוא עצמו והמשפחה שלו בעין גב. ‫כל הגליל ריק, ריק, ריק, ‫אין תושבים, זה מדהים, הדבר הזה.

רועי: ‫ממש.

דליה: ממש, אבל אנשים… ‫אין להם את הדברים שלהם.

שחר: מה הם יעשו שם? איזה פחד. ‫בטח שלא.

דליה: אני לא יודעת, משהו נורא. ‫אוקיי, הילדים שלו גרים ‫ביישובים בסביבה, ‫ובדן, בדפנה, במעיין ברוך, ‫בכפר יובל, ‫עכשיו כולם אינם שם, ‫והוא אומר לי, דליה, ‫אני 60 שנה במרגליות, ‫אני ביביסט, הוא אומר, והוא ככה, ‫הוא מפחד ממני, אבל אני לא מגיבה, ‫הוא ניחש, לפי ארשת הפנים כנראה. ‫אני ביביסט, אני שותקת, ‫ואז הוא אומר, אני 60 שנה פה, ‫אני לא אהיה פה יותר, ‫אני לא יכול יותר, ‫ואני חושב שגם הילדים שלי לא. ‫אי אפשר לחיות ככה. ‫אין שגרה כזאת...

שחר: אבל הוא עדיין ביביסט?

דליה: ‫לגמרי.

שחר: הוא עדיין מגדיר את עצמו ביביסט?

דליה: ‫כן.

שחר: הוא ראה את האיש הזה ‫עם הפנים בצבע כהה השבוע, ‫והוא אמר לעצמו… זה בן אדם שאני תומך בו?

דליה: ‫לא, לא שאלתי אותו, ‫כי אז הייתה יוצאת ממני אגרסיה כזאת, ‫אני רוצה שהוא יחשוב שאישה עדינה עומדת לפניו.

שחר: ‫מותר לדבר רגע על העובדה הזאת? ‫האיש הזה שהיה עם הצבע הזה בפנים?

‫רועי: ברוזר היתר?

‫שחר: עם השיזוף בהתזה?

דליה: תראי, בארץ נהדרת עשו...

שחר: ‫למה אני מצביעה עליך? הוא עשה שיזוף בהתזה.

רועי: ‫פעם עשיתי כן. ‫אבל הייתה תקלה גדולה, וזה נראה שאני...

שחר: ‫דלמטי, הוא הגיע דלמטי.

רועי: לא, הגיע...

שחר: ‫אתה הגעת דלמטי.

רועי: פתיח של משפחת קוסבי. ‫נכון, זה היה, נראה שאני מתחיל...

‫שחר: לא, יש איזה עניין שכשמנגבים את זה, ‫ככה, כאילו אחרי, עם מגבת בעדינות, ‫ואז יוצאים כאילו כתמים כאלה.

רועי: ‫טיפה ג'ירפה.

שחר: כאילו קצת דלמטי, ורוה"מ שלכם, הוא הופיע השבוע.

רועי: ‫כי יום קודם עשו תקלה הפוכה, כן, ‫הוא היה חיוור מדי.

‫שחר: אני לא יודעת, אני רק רוצה לדבר על זה… ‫אמיתי, עזבו עכשיו, שנייה, אוקיי? ‫אני נגיד, הנה, אני יש לי לק חדש, אוקיי?

רועי: כן.

שחר: ‫ג'ל, כי אז רק פעם בשלושה שבועות ‫כאילו צריך למצוא את הזמן לזה או משהו.

עילי: ‫נכון לשמות ללק ג'ל? יש לזה שם.

‫שחר: כן, בטח, לכל הלקים.

עילי: ‫אתה לא מאמין, לכל לק יש שם.

דליה: מה ז'תומרת?

שחר: ‫זה ביג אפל רד.

רועי: בבקשה.

עילי: ‫ אוי, זה נכון.

שחר: יש שם לגוון, כאילו.

רועי: ‫יש שם חיבה גם.

עילי: כן.

שחר: לא, זה גוון, זה מרמז על גוון.

‫עילי: מרמז, אוקיי.

‫שחר: כן, יש כאילו פאני באני. ‫יש כל מיני… וזה, אני יודעת. ‫כן.

‫דליה: פאני באני, באמצע המלחמה, פאני באני.

‫שחר: בסדר, אבל הוא שאל. ‫אבל לא, רק אומרת שבאמצע… ‫בדיוק חודש וחצי עד לזה לא היה לי לק.

‫כי אין זמן, כי זה לא מצב, ‫כי הכול לא מתאים, זה לא קורה. ‫גם ריק מאוד במקום של הציפורניים.

‫לעומת זאת, האיש שמנהל ‫את כל המערכה, חוץ מהממשלה, ‫חוץ מהכסף שעובר בזמן הזה, ‫חוץ מה...

הכול הוא מנהל, הכול. ‫את כל המלחמה, 8,000 זירות, ‫הוא אשם או לא אשם, הוא משפט, הכול… ‫אוקיי? בזמן הזה, בואו נראה, ‫התרגלנו כבר, ‫לוקחים כמובן מאליו את העובדה ‫שהוא משקיע כשעה במינימום, ‫אני אומרת, כל יום.

רועי: איפור שיער.

שחר: ‫איפור שיער, קל. זה בטוח, ‫כל יום, תמיד, אוקיי?

רועי: ברור

‫שחר: כל האלמנט הזה שנהיה לו על הפנים ‫והשיער, שדבוק ככה באופן שהוא ברוח, ‫באיזה בסיס וזה לא זה אז וזה, ‫מישהו השקיע בזה זמן...

‫רועי: שעה לפחות.

שחר: וכסף והכול, זה קרה. ‫נניח התרגלנו. ‫עכשיו אנחנו בשיא השיאים של האירוע, כן? ‫בשביל לעשות את מה שאנחנו ראינו, ‫ישב האיש שהוא ראש הממשלה המכובד ‫עם כובע אמבטיה איפשהו עליו, ‫כובע אמבט, ומולו עמד מישהו, ‫והתיז עליו צבע בזמן הזה. ‫אתה מבין? כאילו, זה...

דליה: זה בטוח היה ככה?

‫רועי: לא בטוח, אבל בטוח. ‫יכול להיות שזה גם מאפר.

שחר: ‫יכול להיות גרוע מכך, שהוא נסע למקום ‫ועמד במכונה כמו רוס מ"פרנדס".

דליה: לא, ‫זה בטוח איפור?

רועי: לא, יכול להיות שזה איפור, ‫אבל של מאפר או מאפרת שעשו לו ‫גוון מסוים שהוא לא יהיה חיוור. ‫אבל עדיין עסקו בזה.

שחר: ‫לא, זה לא נראה כמו איפור, ‫זה נראה כמו התזה.

רועי: התזה, יש מצב.

‫שחר: אבל בסדר, זה…

רועי: נניח, לא משנה, עסקו בזה.

‫שחר: מישהו השקיע מחשבה והמון זמן יחסי...

רועי: בנראות הזאת שלו.

שחר: ‫בנראות הזאת שלו, זה לא נורמלי.

רועי: כן.

שחר: ‫זה מראה שזה לא נורמלי.

‫רועי: ברור.

‫שחר: זה מראה שזה...

רועי: ממש.

שחר: ‫שזה… לא יודעת, כאילו, ‫מישהו מהמציאות צריך לנופף מולו שנייה ‫כדי להגיד...

רועי: הפער הוא כל כך...

שחר: ‫היי, לכאן, עיניים אליי, עיניים אליי, ‫מציאות, מפגש, אתם, בואו נתקדם משם.

‫דליה: עיניים אליי… (צוחקת)

שחר: הסיפור לא קורה, כרגע.

רועי: ‫טרגדיה וקומדיה ביחד, הפער הוא כך יפה.

‫דליה: עיניים אליי. זה גדול.

‫עילי: אני רוצה לספר סיפור קטן, ‫אני לא יודע אם ש...

רועי: ‫תפרוץ, הפסקה.

דליה: זה עילי בוטנר, אני חייבת להגיד.

עילי: ‫לא, אני מחכה...

דליה: לא, אני אגיד לך למה, ‫כי מבלבלים בין הקולות שלך ושל רועי.

עילי: אה, מבלבלים?

(מדברים ביחד)

‫עילי: זה מאוד מחמיא לי. לי זה מאוד מחמיא.

דליה: ‫אני חושבת שגם לו. אבל עכשיו אני אומרת...

עילי: ‫לא, ניסיתי לפרוץ ברגע של קונטקסט ‫שיהיה היגיון, אבל לא מצאתי, ‫גם עכשיו זה לא מתאים.

‫אמרתי אם לא עכשיו...

דליה: עילי, הסיפורים שלך הם טובים תמיד.

עילי: ‫לא.

‫שחר: אם משהו אני אגיד, ואז...

עילי: ‫לא, בסדר, לא, ‫אז אמרתי, אפרופו מציאות. זה תמיד עובד.

שחר: אוקיי, זה ממש טוב.

עילי: ‫אפרופו מציאות, והסיפור.

דליה: כן.

‫עילי: לא, הייתי השבוע… ‫לא, ועכשיו חשבתי כמובן על הפודקאסט ‫שאני הולך לספר את זה,

ב… ‫אצל החברים בקיבוץ רעים ‫שעברו לתל אביב, עברו לדרום תל אביב.

שחר: ‫אה, שמעתי את זה.

דליה: אה, הבניין הזה.

עילי: ‫שני בניינים בפלורנטין ‫מול איפה שהיה הברבי.

‫רועי: כן, בהרצ… בהרצל.

עילי: ‫הקיבוץ עבר לשם.

דליה: מצוין.

‫עילי: והייתי שם במסגרת איזושהי כתבה ‫של סמדר פלד שלנו, ‫שתהיה ב-13.

דליה: ברשת.

עילי: ‫ברשת, והגעתי שם ככה, ‫ ונפגשתי גם עם חבר'ה שם, ‫בני נוער, וככה פטפטנו, ‫יש להם חדר מוזיקה, ‫ואפילו העלו אותי לראות ‫את אחת הדירות, ‫הכול מרוהט נורא נורא יפה.

‫דליה: איזה יופי.

עילי: ‫וכמעט ולא הביאו שום דבר, שטיח ‫בשביל שיזכיר להם את הבית שהיה. ‫באמת מאוד מאוד מאוד יפה, ‫ויש להם חדר אוכל, ומועדון...

שחר: ‫איפה יש חדר אוכל?

‫עילי: יש להם איזו אזור כזה…

דליה: ‫חלל כזה שהפכו אותו לחדר אוכל.

עילי: כן, חלל קהילתי, ‫מועדון לחבר עם ביסקוויטים ‫ובייגלה יבש, ‫כל המוטיבים שיש בכל מועדון לחבר.

רועי: בייגלה יבש, אבל.

‫עילי: ומיחם של קפה, וזה...

‫שחר: גדול.

עילי: ‫ובסך הכול הם מבסוטים. ‫ואז, ולוח מודעות מאוד מאוד יפה ‫עם כל הדברים, ‫כולל המלצות של התושבים, ‫הורידו את אפליקציית וולט, ‫ואומרים להם, יש אפליקציה ‫שנקראת וולט, מורידים, ‫אפשר להזמין דברים, ‫כמעט 24 שעות. ‫אבל מה שאותי, הייתי אומר ‫טיפה העציב, אני נהיה זהיר, ‫הסתכלתי על הוותיקים, ‫שהם גם שם, ‫שהם יושבים על הספסלים ב... הסתכלתי על החבר'ה האלה ש...

‫חשבתי, זה בגיל של ההורים שלי, ‫אולי קצת מבוגרים יותר, ‫אולי בגילים של הסבים שלי, ‫יושבים שם, בדרום תל אביב, ‫וחבר'ה שם מספרים שהם… חלקם, מפחדים למשל ‫לרדת במעלית, ‫הם לא מכירים את הדברים האלה, ‫הכול נראה להם נורא מוזר. ‫הפְּלִיטוּת הזאת שברה את ליבי. ‫ראיתי אותם יושבים, אנשים מבוגרים, ‫חלקם עם אה… זה… ‫ועובר הזמן ‫וזה… אין לי פאנץ' לסיפור.

רועי: לא, זה...

עילי: ‫פשוט רק לספר שזה...

דליה: הפליטות זה הפאנץ'. ‫

עילי: כן, זה נורא העציב אותי לראות את זה.

דליה: בטח ממקימי הקיבוץ.

עילי: ‫כן, כנראה.

‫דליה: קיבוץ רעים.

עילי: כן.

רועי: ‫גם אין יכולת כבר להסתגל ‫למשהו חדש, בגדול.

עילי: ‫כן, פתאום.

רועי: אתה מכיר משהו אחר.

עילי: ‫להסתכל על דרום... על רחוב הרצל, ‫ הכול סואן ו…

שחר: ‫זה כאילו ההפך המוחלט מקיבוץ.

‫עילי: ההיפך המוחלט, כן.

שחר: ‫אפשר היה למצוא משהו יותר דומה ‫לקיבוץ גם.

עילי: ‫ממש ההפך המוחלט.

שחר: מוחלט.

עילי: ‫אני חייב לומר שהחבר'ה הצעירים ‫אמרו שהם מוצאים פה, שהם נהנים ו...

דליה: שמע, גם עיריית תל אביב מטפלת...

‫עילי: הכול.

דליה: מטפלת, ומטפחת, הכול, ממש…

עילי: ‫הם מקבלים שם הכול, באמת אסירי תודה.

דליה: כן, כן.

עילי: ‫ולצד זה אתה רואה באמת ‫את הוותיקים שהם...

דליה: ‫הלב נשבר.

עילי: כן, כן.

דליה: ‫הלב נשבר ולא רואים את הסוף. ‫וזה בעצם העניין. אה… ‫חברים, תראו, שמוליק בילו נפטר השבוע.

‫רועי: כן.

‫דליה: כן, ואני רוצה שאתם תגידו ‫למי ש… שלא יודע למקם אותו…

רועי: ‫אז הכרנו אותו קצת. ‫שמוליק בילו, שהוא חבר היה ‫בלהקת חלב ודבש, וב...

‫שחר: הוא היה אצלנו, בתוכנית.

‫רועי: זה היו שלישיית אף, אוזן, גרון.

‫שחר: הם היו שלושתם.

‫רועי: לא, זה שלושתם המקבילים. ‫יש אף, אוזן, גרון...

עילי: ‫אף, אוזן, גרון זה הכול עובר חביבי, לא?

שחר: זה החביבים.

‫רועי: שאגב, מה שקרה… אין מה לעשות, ‫עכשיו את נתת לי פתח.

שחר: ‫אהה… עכשיו…

רועי: עכשיו יש היגיון בטעות.

שחר: זה הסיפור על יהודה תמיר.

‫רועי: לא, כי מה שקרה זה שהם היו ‫צריכים לשיר את הללויה. ‫הכול עובר חביבי. שלומית אהרון, ‫החליטה שזה לא מתאים.

‫שחר: לא מתאים.

רועי: אז הפך את זה קובי אושרת, ‫ואמרו, בוא, אוקיי, ‫שלישיית בנים אחרת...

‫עילי: הם הקימו במיוחד?

רועי: במיוחד, את חלב ודבש, ‫הדביקו לגלי עטרי, שכבר הייתה ‫הסולנית מצליחה כזאת, צעירונת.

‫שחר: ... יום הולדת 70.

‫רועי: יום הולדת 70, עוד רגע נגיד. ‫ושמוליק בילו, שהיה מלהקת... ‫אני חושב, משהו.

‫עילי: משהו בצבא.

רועי: ‫משהו בצבא, מהלהקות הצבאיות, ‫וזהו, זאת אומרת, ‫שמוליק בילו, המתוק באדם, מתוק.

‫הכרנו אותו קצת.

דליה: מאוד, מאוד, רחב לב.

‫רועי: רחב לב, וכזאת רוח חיה סביב...

עילי: הרוח החיה של חלב ודבש, זה נכון.

רועי: ‫שצריך כל פעם לתת פוש כדי ‫להקים את זה מחדש את זה, זה גם דבר.

דליה: ‫ואני רוצה להוסיף שהיה חבר מסור מאוד ‫של נעמי פולני, מסור ביותר, ‫מסור עם כל המשמעות של המילה הזאת, ‫וממש עשה מצוות בקונטקסט הזה, ‫בהקשר הזה.

רועי: ‫גם היה הרכב עלום, ‫סליחה שאני קוטע אותך, ‫שהוא לא כך זכרו אותו, "פרנסה טובה".

‫דליה: נכון, עם יהודית רביץ.

רועי: יהודית רביץ, גידי גוב, שמוליק בילו.‫ שאגב, כמו שגידי אומר, ‫פרנסה טובה זה לא היה. ‫לא הייתה שם.

(צוחקים)

‫רועי: היו שש הופעות, הוא אומר, כלום.

(צוחקים)

רועי: ‫יהודית עשתה עיבודים לשירים ‫כאלה, ותיקים.

‫עילי: אה, לא היה להם חומר מקורי?

‫רועי: לא, ליפא העגלון.

‫עילי: ליפא העגלון.

רועי: כן, עכשיו, גידי היה פוסט כוורת, ‫זה לא שאתה כבר, ‫אנשים מוכרים וזה, כלום. ‫כמה דקות וזה התפרק.

(צוחקים)

רועי: ‫לא קרה עם זה כלום.

דליה: ‫אבל הוא היה חמוד.

רועי: מתוק, וגם זהו. ‫זאת אומרת, אז אמרנו, ‫רגע, אולי... וגלי עטרי, בסדר, ‫אז גם יום הולדת.

‫דליה: אבל יש לי שאלה בקשר לגלי עטרי.

רועי: ‫כן.

דליה: שאני לא יודעת אם תאהב, ‫אני מקווה מאוד שתהיה רחב-לב הפעם.

‫רועי: אוקיי.

שחר: ‫או, הנה זה מגיע.

‫רועי: בבקשה.

דליה: לא, אין מה לעשות, אין מה לעשות, תשמע. ‫זה היה גילום או חיקוי, ‫אני לא יודעת מה אתה מעדיף, ‫נגיד גילום, ככה שחר לימדה אותי. ‫אז היה גילום בארץ נהדרת, ‫יוצא מהכלל, של גלי עטרי.

‫באמת, אני מוכרחה להגיד… ‫חד פעמי, בוא נגיד ככה, בסדר?

רועי: מודה לך, כן.

‫דליה: אז עכשיו אתה במבחן, למרות שאומנם אמרה לי ‫אל תלחצי עליו, זה לא טוב, אבל אני… ‫לא עומדת בזה.

רועי: לא עמדת בזה.

דליה: ‫לא, אני רוצה כמה מילים, ‫אני רוצה כמה מילים כגלי עטרי, ‫וגם אומרים שאתה אומר שהמילה...

רועי: ‫שמה.

דליה: שמה. מה זה שמה?

רועי: ‫אה, אוקיי, אפשר לומר… ‫טוב, בקיצור, אז זה… ‫טוב, ניכנס לזה, ‫תנו לי 45 דקות ונצא מזה.

‫לא, גלי עטרי זה כזה מעין כיף ‫שאנחנו עושים. ‫אני… שמה הזה, נתחיל מזה. ‫שמה? (מדבר בקול גבוה)

זוהי דיבה. ‫מדובר בדיבה, ‫כי אנשים שואלים אותי מה הרפרנס. ‫זה גם היה ב"להקה", ‫זה היה בדיזנגוף 99, אין לזה שחר. ‫בקיצור… מה שקרה זה שאני עשיתי איזשהו מערכון, ‫צילמתי עם גלי עטרי לפני 20 שנה ‫בתוכנית של אדיר מילר, ‫נסעתי באוטו, ראיתי אותה מרחוק, ‫וצעקתי לה, כי כבר חשבתי שאנחנו ‫מכירים וחברים. ‫אמרתי לה, גלי, זה רועי, ‫והיא לא שומעת וזה… אז ‫היא אמרה, "שמה?" ‫ומאז החלטנו… ‫עילי היה נגן שלה, בואי. ‫היה נגן שלה, ליווה אותה בהופעות.

דליה: אה

רועי: ‫ואני אמרתי לה, זה עכשיו… ‫אז סתם הדבקנו שטות שלא קשורה אליה, ‫ורצנו עם זה עשר שנים, ‫עם אלי ומריאנו, כל פעם. ‫שמה? שמה? שמה? ‫ואז נהיה האירוויזיון בארץ, ‫ואמרו הכותבים, ‫טוב, הכנסנו לתסריט איזה 600 פעם ‫"שמה". ‫אני אמרתי להם, אתם השתגעתם? אף אחד לא יבין את זה. ‫זה בדיחה פנימית, זה קשקוש פנימי. ‫וזה נהיה שטות. "‫שמה?" ‫כי זה סתם אומר על המון דברים, ‫כל מיני דברים, ‫אז אין לזה קשר לכלום.

דליה: בסדר.

רועי: והיא בטח לא אשמה, ואני…

‫דליה: … בלי להגיד משפט אחד?

רועי: ממש לא, ואני חושב שהיא זמרת ‫מדהימה יש לה רפרטואר-על, ‫יש לה יכולת-על לבחור שירים מדהימים.

דליה: נכון.

שחר: ‫כן, באמת כישרון מרהיב.

רועי: ‫מדהימה, מה זה, כישרון מרהיב, ‫להבין מה מקלפטר להוציא ‫ומה מאילן וירצברג, היא אדירה.

‫דליה: נכון, רפרטואר נהדר.

‫רועי: וגם היה בסוף השבוע הזה כש...

‫שחר: גם מסגיב...

‫רועי: מסגיב כהן.

שחר: כן.

רועי: נכון.

עילי: מהמרחקים.

רועי: מהמרחקים.

עילי: ‫אלבום שאני מנגן בו.

רועי: שיר טוב.

שחר: ‫כן?

דליה: באמת?

עילי: כן, כן.

דליה: ‫מהמרחקים, אני לא מכירה.

שחר: אני זיהיתי את זה, יש לי את זה.

עילי: ‫מהמרחקים...

דליה: כן.

(שרים) ‫והים לא נרגע, דה דה דה ודה, ‫את עושה ודה דה דה… פזמון.

‫שחר: כן.

(שרים)

[מהמרחקים שאת בורחת

לא ידעו דרך חזרה

שם את הולכת לאיבוד

במנהרה, בלי מטרה

והשחקים הם הגבולות

אל תיעלמי במצולות

כי אין תשובה טובה

לכל השאלות]

רועי: זה שיר מאוד יפה

שחר: כי אין תשובה לשאלות.

רועי: טובה לכל השאלות, כן.

שחר: טובה לכל השאלות.

רועי: נכון, שוש עטרי, ‫אחותה, חיברה אותה, חיברה עם סגיב.

דליה: אה, באמת?

‫רועי: כן, עם סגיב כן, זהו, בסופ"ש היה ‫צרור של שירים וגם של חלב ודבש, ‫וסתם קשקשנו לנו, ‫מה היה של חלב ודבש, נגיד, סתם, לא יודע...

דליה: ‫אז בואו, בואו נעשה לו...

‫שחר: גלגל ענק, אמן שזה יהיה גלגל ענק.

רועי: ‫לא, לפני גלגל ענק.

עילי: אפשר לעשות מחרוזת. לעשות מחרוזת.

שחר: אמן שזה יהיה גלגל ענק.

רועי: איזה זה, תן לנו… איזה זה?

עילי: ‫כש...

(שרים) כשיורד הלילה, ‫לעוד די דה די דה

‫רועי: נו.

(שרים) דה דה דה

רועי: מכירה.

דליה: של חלב ודבש, לא?

(שרים)

[שיר לשירים

שבדמי זורמים עכשיו, אוהוהו

שיר לשירים

הנרקמים בחוט זהב

שיר לשירים שבי

המבקשים בלי די

להחזיק עד כלות הליל

חזק חזק בשתי ידי

שיר לשירים

שבדמי זורמים עכשיו…]

עילי: ויש בסוף היום…

רועי: ‫זה לא שלהם.

עילי: לא? חלב ודבש עם קובי אשרת, מה ז'תומרת?

רועי: זה לא שלהם. ‫זה קובי, ‫והם התלוו אליו.

עילי: רגע, מה זה זאת אומרת?

רועי: ‫זה לא של חלב ודבש.

עילי: לא, אבל סביב הפסנתר, מי עומד?

‫רועי: אבל זה כי היה אולפן זמר ‫עם קובי אשרת.

עילי: כן.

‫רועי: והם היו פנויים, ‫כי הם היו כבר בתוכנית. ‫אז בואו שנייה מעקב.

עילי: הם עשו נאמבר כבר בתוכנית.

רועי: הם עשו נאמבר בתוכנית.

‫שחר: כאילו, זה לא נראה קשור ללו"ז שלהם.

‫רועי: ממש זה של קובי בלבד.

דליה: ‫אבל זה הזדמנות נורא טובה לשיר בית מהשיר הזה.

רועי: אבל לא, אבל שרנו.

עילי: ‫רגע, מה, חלב ודבש, ‫יש להם עוד שירים, לא?

שחר: ‫אמרתי לך, זה "גלגל ענק", ‫אתם תגיעו לגלגל ענק, ‫כי זה שיר טוב.

‫עילי: (מתחיל לשיר) אדם…

רועי: ‫אבל מה הסולם שלך?

‫עילי: אין, זה לא…

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

1 view0 comments

Comentarios


bottom of page