בבואנו לדבר על תהליכי שינוי התפתחות אישית ומטבע הצלחה, הנטייה הטבעית היא ללכת לאיזורים של כוח רצון, מוטיבציה, ערך עצמי, ולהעלים את המונח חמלה עצמית, כאילו צמד מילים ששייך לאנשים ״רוחניקים״ שמבקשים למדוט (מדיטציה) רוב היום ואולי אפילו לייחס לזה בזבוז זמן כי למי יש זמן לרחם על עצמנו בעולם של תוצאות מהירות. נפגשתי היום עם נעמה קמינר מבורך, מטפלת יועצת ומרצה באירגונים לפסיכולוגיה חיובית. דיברנו על חמלה עצמית ולמה היא קריטריון הכרחי לשינוי ארוך טווח. מה ההבדל בין הערכה עצמית לחמלה עצמית, מה הקשר בין חמלה עצמית לדימוי גוף ומשקל גוף, איפה עובר הגבול בין חמלה עצמית לוויתור עצמי, כלים לתרגול חמלה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/04/2022.
ליב: אז כשאנחנו מגיעים לדבר על התפתחות אישית, על תהליכי שינוי, מטבע של הצלחה, הנטייה הטבעית שלנו היא קודם כול לרוץ לאזורים של כוח רצון, מוטיבציה, ביטחון עצמי. פחות לאזורים של חמלה עצמית. צמד המילים האלו יכול לתת קונוטציות של אנשים רוחניקים שיושבים למדוט כל היום, ואולי אפילו לייחס לזה בזבוז של זמן, כי למי יש זמן לרחם על עצמנו? כשאני רוצה לספק תוצאות, מוטב שאני אהיה נוקשה ונחושה כדי להביא את המטרות שלי מהר ואפקטיבי. האומנם?
אז נפגשתי היום עם נעמה קמינר מבורך, היא מטפלת, יועצת ומרצה בארגונים לפסיכולוגיה חיובית. דיברנו על חמלה עצמית, מה ההגדרה לחמלה עצמית ולמה חמלה עצמית היא קריטריון קריטי לשינוי ארוך טווח. דיברנו על הקשר בין חמלה למוטיבציה, בין הערכה עצמית לחמלה עצמית. הייתה שיחה מעניינת מאוד על חמלה ומשקל גוף. דיברנו על איפה עובר הגבול בין חמלה עצמית לויתור עצמי. וכמובן, איך לא, כלים לתרגול חמלה. הפרק הזה לקח שעה ועשרים, צללנו לתוכו ולעומקים שבו, ואני מקווה שתהנו כמו שאני נהניתי. "סודות האנשים הבריאים בעולם", מתחילים עכשיו.
[קטע מוזיקלי]
ברוכים הבאים לפודקאסט "סודות האנשים הבריאים בעולם", פודקאסט על תזונה, תודעה ובריאות אופטימלית. אני ליב עזריה, וכהאקרית של בריאות אני חוקרת את האנשים הבריאים בעולם, את מצטייני הבריאות שמאריכים חיים באנרגיה גבוהה ובתפקוד אופטימלי עד יומם האחרון. את מסע המחקר שלי אני מפגישה עם מדע אריכות החיים המיטבית, ובכל פרק אביא את העקרונות לפיצוח קוד ההפעלה של הגוף בצורה פרקטית ופשוטה, כדי שגם אתם תוכלו לקחת את הגוף שלכם לרמה הבאה. "סודות האנשים הבריאים בעולם", מתחילים עכשיו.
נעמה קמינר מבורך, ברוכה הבאה. איזה כיף שבאת.
נעמה: איזה כיף להיות פה.
ליב: [צוחקת]
נעמה: מהרגע שנכנסתי זה הרגיש נכון.
ליב: איזה כיף. אז אני רוצה, ברשותך, להתחיל בקטע מהספר של ברֵנֶה בראון, "מושלמים כמו שאנחנו". איפה זה?
[צוחקות]
ליב: איפה זה התפספס לי? כן.
נעמה: [צוחקת]
ליב: [מקריאה]
"אם נבחן את מקורותיה של המילה חמלה, compassion, נוכל לראות מדוע חמלה, על פי רוב, אינה התגובה הראשונית שלנו לסבל. מקור המילה compassion הוא במילים הלטיניות CAMP ו-PATTY, שפירושם לסבול עִם. אני לא מאמינה שחמלה היא תגובת ברירת המחדל שלנו. אני חושבת שהתגובה הראשונית שלנו לכאב, אם שלנו ואם של הזולת, היא להגן על עצמנו. וכדי לעשות זאת, אנחנו מחפשים מישהו או מַשׁהוּ להאשים. או מנסים לגונן על עצמנו באמצעות שיפוטיות או בניסיון לתקן את המצב תכף ומיד. כדי להתמודד עם הנטייה הזאת להגן על עצמנו, עלינו להיות כנים וסלחנים, ביחס לרגעים ולאופנים שאנחנו נאטמים בהם. בבואנו לטפח חמלה, אנחנו שואבים מכלל הניסיון שצברנו, מן הסבל שלנו ומן האמפתיה שלנו, כמו גם מן האכזריות ומן האימה שלנו. אין ברירה אחרת, חמלה אינה מערכת יחסים שבין רופא לפצוע, זו מערכת יחסים בין שווים. רק היכרות עם האפלה שבתוכנו תאפשר לנו לנכוח אל מול האפלה של הזולת".
אז ככה, קטע שנראה לי מאוד מתחבר לפרק של היום, פרק שמדבר על חמלה. איזה נושא הבאתי אותך לדבר עליו.
נעמה: וואו.
ליב: [צוחקת]
נעמה: לא, גם פתחת עם ברנה בראון, כאילו… אתה לא… מפה אתה יכול…
ליב: רק להמריא.
[צוחקות]
ליב: מפה אתה יכול רק להמריא.
נעמה: כן, היא מדהימה.
ליב: אולי ככה נתחיל פשוט בהגדרה, מהי חמלה או מהי חמלה עצמית?
נעמה: חמלה. תכף אני אגדיר מה זה חמלה. אני אגדיר את זה מכל מיני מקומות, כי אני אוהבת, כשאני מציגה איזשהו נושא, להציג אותו בכל מיני צורות, כדי שמי שישמע יוכל להתחבר לאחד האופנים שבו אני מסבירה. אז חמלה עצמית זה בעצם היכולת להיות טובה לעצמי, גם כשאני נכשלת, גם כשאני לא מצליחה, גם כשאני לא טובה בעיני עצמי. חמלה עצמית זה היכולת להרים את עצמי בנעימות, יש לציין, אחרי נפילה או כישלון או חוסר הצלחה. זה בעצם היכולת שלי להתייחס לעצמי ברגעים של כאב, בדיוק כמו שהייתי מתייחסת לאדם קרוב, ועל זה אנחנו עוד נעמיק בהמשך. הרגשות שלנו נחלקים לקטגוריות של הרגשות החיוביים והרגשות השליליים, ותחת הרגשות השליליים אנחנו מכירים עצב, תסכול, בלבול וכו' וכו'. וחמלה נכנסת דווקא תחת הקטגוריה של רגשות חיוביים, של אהבה ושמחה ואושר ונעימות, חמלה היא אחת מהן. חמלה עצמית, הגדרה נוספת שלה, וכן חשוב לי שנבין מה היא, כי אנחנו יודעים מה היא לא, אבל אנחנו רוצים לדעת מה היא כן, היא מלמדת אותנו בעצם לא לשפוט את עצמנו בפרמטרים של טובים או רעים, אלא לקבל את עצמנו בלב פתוח כמו שאנחנו, ואולי זה נשמע קצת כמו קלישאה, אני אסביר בהמשך למה הכוונה.
המטרה בעצם של החמלה זה ללמד אותנו לנהוג בעצמנו באותה אדיבות ונדיבות ואכפתיות כמו שאנחנו נוהגים באדם קרוב, בחבר שנמצא במצוקה ובשעת צרה.
ליב: את יודעת, כשאנחנו באים להתעמק בהתפתחות אישית ובמטבע של הצלחה, הנטייה הטבעית שלנו היא ללכת למקומות של כוח רצון, נחישות, מוטיבציה, ביטחון עצמי, ופחות לחמול על עצמנו. כאילו צמד המילים קצת יכול לתת קונוטציה של איזה משהו אולי רוחניקי, שיושבים כל היום למדוט ולחמול או אולי, רחמנא ליצלן, אפילו בזבוז זמן, כי למי יש זמן לרחם על עצמנו כשאני רוצה לספק תוצאות. או אולי עדיף שאני אהיה נוקשה וביקורתית כלפי עצמי, וזה מה שיביא אותי לכבוש את המטרות שלי מהר ואפקטיבי. אז דווקא מהמקום הזה חשוב לי לחבר למה… איפה חמלה נכנסת במשבצת.
נעמה: מממ, זה מאוד נכון מה שאמרת עכשיו. אנחנו יודעים שעל מנת להתקדם, אני צריך להצליף. אם נפרוט את זה לפרוטות מאוד מאוד פשוטות, רוב בני האדם מאמינים שעל מנת לנוע קדימה, הם צריכים ביקורת עצמית, להחזיק את עצמם קצר, לתת לעצמם בראש. רק ככה אני זז קדימה, זו האמונה. עכשיו, זו לא אמונה שמבוססת על המצאות שלנו, זה משהו תרבותי, היסטורי, בין-דורי וכו'. אז בואי נגיד שאם אנחנו לרגע אחד מסתכלים, ניקח לדוגמה את ההורות שלנו, ההורות שלנו היום היא כבר לא במקום שאנחנו יודעים שעל מנת שילדים יתקדמו, אנחנו צריכים להצליף בהם או לתת להם בראש, אנחנו יודעים אחרת. שדווקא משוב חיובי ומשהו יותר מכיל הוא מה שמצייד אותם טוב לדרך על מנת להתקדם, להרגיש טוב עם עצמם ולנוע קדימה בהתאמה. אבל כן בתפיסה שלנו, כשזה מגיע אלינו לעצמנו, אנחנו מאוד מאוד מאמינים שאם אני רוצה לזוז קדימה, יאללה, ביקורת עצמית מניעה אותי להנעה. אבל זה לא נכון. ובהתאמה, התפיסה גם באמת שכששואלים אנשים, ואני עובדת הרבה עם חמלה ואני שואלת אנשים מה זה חמלה? שקופצת, נגיד… נגיד את כאילו בן אדם רגיל, אני שואלת אותך מה זה חמלה? מה הדבר הראשון שקופץ לך?
ליב: רחמים?
נעמה: רחמים, מממ. אנשים אומרים רחמים, אנשים אומרים לוותר לעצמי, אנשים אומרים אזור הנוחות. זה מה שמסמלת להם חמלה עצמית. בגלל זה העבודה בתחום הזה היא כל כך כל כך משמעותית, כי זה פשוט לא נכון. [צוחקת]
ליב: מממ.
נעמה: זה לא נכון. חמלה עצמית… קריסטין נף, שהיא החוקרת המדהימה בנושא חמלה, פסיכולוגית אמריקאית מדהימה ואישה כזו עדינה מאוד, תסתכלו קצת על ההרצאות שלה ב-TED, קריסטין נף, היא אומרת, אני אגיד באנגלית ואז אני אתרגם סבבה? כי באנגלית זה תמיד נשמע יותר טוב.
[צוחקות]
נעמה: היא אומרת חמלה זה The ability to hold our pain with love, היכולת להחזיק את הכאב שלנו באהבה. זה משפט נורא יפה, אבל אני כן יכולה להגיד שבאמת הוא נשמע קצת כזה רוחניקי ומגניב, ואנחנו חיים בישראל ממוש, מה חמלה ומה כפכפים? צריך לנוע קדימה, צריך לתת בראש, צריך להתקדם וכו' וכו'. מה שהמחקרים בעצם מצאו, ואנחנו קצת ככה מקדימות את המאוחר, שחמלה היא מרכיב משמעותי, שלא לומר הכרחי, בכל תנועה קדימה, בכל תהליך של למידה. ובואי לרגע אחד ניכנס לזה לעומק. הבנו מה זה חמלה, נכון?
ליב: מממ. אבל לא הבנו למה אנחנו צריכים אותה.
נעמה: למה אנחנו צריכים אותה. אז לפני שאנחנו מבינים למה אנחנו צריכים אותה, בואו לרגע אחד נסתכל על מה שיש, על מה שרובנו עושים. רובנו, מה שאנחנו עושים זה ביקורת עצמית. אנחנו מאמינים, אמרת קודם, שאם אני בתהליך של ביקורת עצמית, אם אני אבקר את עצמי, אם אני אתן לעצמי בראש, אשתלח בעצמי, אוציא את השוט, אצליף, ואני נותנת המון דוגמאות כי אני חושבת שכל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו בשלל הדוגמאות האלה. כאשר בעצם יש איזשהו פער בין הרצוי לבין המצוי. זאת אומרת, בין הרצוי, זאת אומרת המטרות שלי והרצונות שלי והפנטזיות שלי והשאיפות שלי, זה מה שאני נורא נורא רוצה, כשיש פער בין מה שאני רוצה לבין החיים שלי כמו שהם. כמו שאמרה ברנה בראון מקודם, אנחנו צריכים איזשהו הסבר לפער הזה. אנחנו צריכים למצוא איזשהו אשם, איזושהי סיבה הגיונית שאנחנו יכולים ללפות אותה ולתת לנו… שהיא תיתן לנו איזושהי תחושה של ביטחון. בני האדם תמיד מחפשים את ה"למה". אפילו אם ה"למה" הזה עושה להם לא טוב, הוא עדיין נותן להם איזשהו מענה של ה"למה". אז לכן ביקורת עצמית זה המקום הראשון ללכת אליו כאשר יש איזשהו פער בין החיים שלי כפי שהייתי רוצה אותם לבין החיים שלי כפי שהם. אז באמת מחקרים מראים שאנחנו מאמינים שביקורת עצמית זה כלי הנעה וכלי מוטיבציה וכו', ולכן זה המקום הראשון שאנחנו רוצים להגיע אליו, או שאנחנו נוטים להגיע אליו כשהחיים שלנו לא מסתדרים כמו שאנחנו רוצים.
ליב: אנחנו גם ממש יכולים ויזואלית לראות שביקורת יכולה שנייה להאיר אותנו. בעוד חמלה, לא בטוח שאני יכולה לראות ויזואלית איך אני מתרגלת חמלה ופתאום יוצאת נגיד ממקום שהדברים לא עבדו כמו שרציתי.
נעמה: מממ, מממ, נכון. נכון. אז לרגע אחד אנחנו נספר מה עושה ביקורת עצמית וכל השיח הפנימי הזה, על מנת להסביר מה הוא עושה לנו בגוף. עכשיו, הקשבתי לפרקים קודמים שלך ושל בן זוגך היקר. ומידה מסוימת של לחץ היא באמת… הוא חיובי, הוא מעורר, נכון, אנחנו צריכים את זה. אבל הביקורת העצמית לא נותנת לנו מידה מסוימת של לחץ. לא בווליומים שאנחנו חווים אותה ולא בעולם שאנחנו חווים היום. ואם לרגע אחד נדבר על העולם שאנחנו חווים היום, בעצם העולם שלנו, החברה המערבית, הקפיטליסטית, החומרנית, השאפתנית, זה לא משנה לאן אתה מגיע, המסר הוא שאתה צריך יותר. תחשבי על כל מטרה ששמת בחיים שלך, בשנייה שהגעת אליה, מגניב, what's next? וזה העולם שבו אנחנו חיים, שבעצם אין לנו רגע אחד לעצור ולהתבונן על מה שכן אנחנו עושים ולהגיד לעצמנו, וואו, יופי, כל הכבוד, זה בטח היה מה זה קשה, אבל וואלה, זה הצליח, זה עבד טוב. אז אנחנו חיים גם בעולם שנותן לנו מסרים כאלה מאוד של "צ'אק פאק", קדימה, תתקדם. הגעת? יופי, לא מספיק, עכשיו עוד ועוד. המסרים האלה נכנסים אלינו, עוברים לילדים שלנו וכו'.
עכשיו, אני באה מתחום הפסיכולוגיה החיובית היישומית, הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לצאת נגד המסרים של העולם. זה לא מה שאני עושה. תמיד אני מסתכלת עלינו פנימה ושואלת איזה משאבים יש בתוכנו על מנת להתמודד יותר טוב עם המסרים האלה של העולם. והמענה נמצא ביכולת שלנו לפתח ולטפח חמלה עצמית, אוקיי? זו הראייה שלי ככה באופן כללי. אבל ביקורת עצמית זה למעשה איזשהו טריגר פנימי, מה זה עושה לנו בתוך הגוף. זה טריגר פנימי שמפעיל מערכת הגנה קדמונית שקיימת בכולנו, בתוכנו, היא מערכת מאוד מאוד משמעותית, היא באה להגן עלינו. כמו שאמרתי, היא קדומה. מה זה אומר? האדם הקדמון היה יוצא, קם בבוקר, יוצא החוצה מה… מהמערה שלו, והיה צריך בעצם לפתח איזשהו מנגנון הגנה הישרדותי כדי להגן על עצמו מפני חיות טורפות. ממש ככה, ממש ברמה הזאת.
מערכת ההגנה הזו בעצם תנתב המון המון אנרגיה לשלד ולגוף. זאת זרימת דם מוגברת, כלי הדם מתכווצים, המוח מפריש אדרנלין וקורטיזול שאנחנו יודעים מה זה, אבל נדבר על זה קצת בהמשך, הנשימות נעשות קצרות, כשבעצם זה מכין את הגוף שלנו ל-fight או flight או freeze. אני יודעת לפי החיוך שלך שאת מכירה. רובנו מכירים, אבל אלה מנגנונים הישרדותיים שנועדו להגן עלינו מפני חיות טורפות לפני אלפי שנים. זה המנגנון שלנו. האדם המפותח בעולם המפותח, שלא נרדף אחרי חיות אלא אחרי וירוסים קטנים, שלא נדע, אבל באמת הדבר המרכזי שרודף אותנו היום בחיים הרגילים שלנו היום זה לא חיות טרף. מה שאנחנו חווים כאיום ממשי על הקיום שלנו הוא תפיסת העצמי. זאת אומרת, זה האיום. חיות הטרף שלנו היום זה כל מה שמהווה איום על תפיסת העצמי שלי.
ליב: בואי נסביר מה זה אומר.
נעמה: מה זה אומר.
ליב: תפיסת העצמי.
נעמה: תפיסת העצמי, זאת אומרת כל חוויה, כל סיטואציה, כל מחשבה אפילו של לא הצלחתי, פספסתי, אופס, תפסו אותי בקלקלתי, נכשלתי במבחן, לא התקבלתי לעבודה, העליתי במשקל, חוויתי דחייה מבן זוג, חברה מסננת אותי. עכשיו, אלה דברים כאילו יכולים להיות גם גדולים ברמת… לא יודעת מה, נניח פיטרו אותי מאיזה ג'וב היסטרי, כזה, ועד לדברים קטנים יותר יומיומיים כמו חברה מסננת אותי באופן משמעותי. והאירועים האלה, קטנים וגדולים ככל שיהיו, באמת מאפיינים, מרגישים לי… של איום על תפיסת העצמי שלי, על השווי שלי, על הערך שלי. חברה מסננת אותי? למה? מה עשיתי? מה עשיתי לה? מה זה לא בסדר? אולי זה משהו שאמרתי? זה כבר קרה לי בעבר, מה זה אומר עליי? זה שולח אותנו לאיזה לופ של מחשבות שליליות, של רגשות, של תפיסות, של אמונות, שנורא משפיעות על חוויית העצמי שלי, על הערך שלי, על כמה אני שווה. ואנחנו פוגשים כאלה רגעים המון במהלך היום-יום.
וכשלא כמו בני האדם הקדמון, אנחנו לא נרדפים אחרי חיות טרף, אבל אנחנו כן נרדפים אחרי עצמנו ואחרי חוויות, המון חוויות שמאיימות על תפיסת העצמי שלנו. ואנחנו חווים את זה בגוף באותה עוצמה כאילו אנחנו נרדפים עכשיו על ידי נמר רעב. זה ממש בכזו עוצמה. זאת אומרת, כאשר אני פוגשת ביום-יום שלי, בנהיגה אפילו, מישהו חתך אותי, בסדר? איך הוא העיז לחתוך אותי? הוא לא ראה שאני עוברת פה? זה שולח אותנו המון פעמים למגננה כאילו, את יודעת, את לפעמים ככה יוצאת על איזה מישהו בכביש, ויושב לידך מישהו ואומר "תגידי, מה קרה? מה את יוצאת עליו כאילו לא יודעת מה? כאילו הוא בא להרוג אותך". אבל זו החוויה שלנו, בעיקר בכבישים, בעיקר בכבישי ישראל, לצערי הרב. ומה שקורה לנו פיזיולוגית בתוך הגוף, שבאמת הגוף שלנו חווה מתקפה, שיכולה להיות מקורה במציאות, אבל היא נמשכת לתוך המחשבות שלנו ומערכת האמונות שלנו, והגוף שלי מגיב בהתאמה. זרימת דם מואצת, כלי דם מתכווצים, המוח שלי מפריש אדרנלין וקורטיזול, הנשימות שלי מתקצרות ואני פשוט מכניסה את עצמי להלך רוח של לחימה.
ליב: ואז במצב הזה המוח מפעיל את ההישרדות שלו.
נעמה: נכון.
ליב: הוא צריך כרגע להפעיל שרידות.
נעמה: מממ.
ליב: ודווקא אזורים חיוניים, הוא אומר למערכת העיכול, את כרגע, אני לא זקוק לך.
נעמה: מממ.
ליב: תירגעי.
נעמה: נכון.
ליב: ומערכת החיסון, גם אותך אני לא… גם את לא זקוקה. גם אותך אני לא צריך בשביל ההישרדות שלי, אז גם את תלכי. ואז לאורך זמן, ככל שזה מתמשך, אנחנו יכולים לראות, גם ברמה הפיזית, דלקתיות ומחלות. ובטח ובטח ברמה ההתנהגותית, שאת תדברי עליה.
נעמה: בהחלט, ברמה ההתנהגותית, ברמה הפיזיולוגית, ברמת הרווחה הנפשית. תראי, הלך רוח כזה, אני קוראת לו הלך רוח של לחימה, שזה באמת כאילו הדברים שמקפיצים אותנו, הדברים שמהווים איום על תפיסת העצמי שלי, אז כמו שאמרתי, אנחנו חווים אותה מאיזושהי מלחמה פנימית. וכמו שהגדרת יפה, המערכות בגוף יוצאות לפעולה על מנת להגן על עצמנו כרגע SOS כי אני תחת מתקפה. כשזה קורה מדי פעם, הגוף שלנו בעצם חוזר אחר כך לאיזון. כשאנחנו נמצאים וחיים בחוויה כרונית של מתקפה כזו, וזה קורה לכולנו על רמה זו או אחרת, כאשר כך אנחנו חווים את המציאות, זה משפיע השפעה מאוד מאוד משמעותית על הגוף שלנו, על ה-well being הנפשי שלנו, על מה שנקרא תחושת השלמות, על איכות החיים שלנו. וכמובן שיש לזה השפעות בריאותיות, פיזיולוגיות, היכולת שלנו להכיל סיטואציות מאתגרות, היכולת שלנו להכיל עוד מתח ועוד לחץ. המשאבים שלנו הולכים ומדרדרים.
ליב: אז בעצם את אומרת.
נעמה: מממ.
ליב: שבעולם מהיר ועצבני.
[צוחקות]
ליב: אנחנו עסוקים כל הזמן במתקפה, אנחנו כל הזמן במה שדחוף ולא במה שחשוב, ולכן נראה לנו שחמלה זה משהו שהוא זניח כרגע לטפל בו.
נעמה: חמלה זה לרוחניקים.
ליב: מממ.
נעמה: בואי נדבר תכל'ס. חמלה זה למעופפים למיניהם. חמלה זה אם אתה מטייל בהודו, יושב על קצה ההר ועושה "אום", אז תרגל חמלה.
ליב: מממ.
נעמה: זה לא מתאים, זה לא רלוונטי ואין לזה מקום בחיי.
ליב: מממ.
נעמה: כאשר אני אומרת בעצם שחשוב לרגע אחד להבין מה אנחנו עושים במקום. הביקורת הזאת היא למעשה הרסנית, היא לא באמת מניעה לפעולה. מה שכן נכון להגיד, שביקורת עצמית והמתקפה, מה שמייצר את תחושת המתקפה הזאת שלנו, היא כן מייצרת איזושהי תנועה באותו רגע, כמו איזה אינסטינקט כזה. זאת אומרת, אם אתם רוצים לדחוף את עצמכם בספרינטים קצרים, אז הביקורת הזו יכולה לעזור. אבל אם אתם רוצים לעשות באמת איזשהו שינוי משמעותי, עמוק, אמיתי ומתמשך בחיים, התנהגותי, קוגניטיבי, אכילה נכונה, שינוי במערכות יחסים, שינוי בשיח הפנימי, חמלה חייבת לבוא, כי ביקורת פשוט היא לא צידה טובה לדרך כשאנחנו רוצים לרוץ למרחקים ארוכים. השינויים בחיים, אנחנו רוצים לעשות אותם כזה for the long run.
ליב: נכון.
נעמה: לפני שאנחנו נכנסים רגע לאיך, אני רוצה רגע לדבר על מאפיינים מרכזיים של חמלה שחשוב להבין אותה. אז קודם כל אני מקווה, מאוד מקווה שעד עכשיו הצלחנו להסביר בעצם שהחלופה של ביקורת עצמית, של שיח פנימי נוקב, אכזרי, מורה וביקורתי, זו לא הדרך. שאם אנחנו לא מנסים לבטל אותו, אנחנו נותנים לו את המקום שלו. מה שאנחנו רוצים לעשות זה לפתח שריר נוסף של חמלה עצמית, שיכול בעצם לעזור לנו להתמודד בצורה מיטיבה יותר. אנחנו לא מנסים לא לגרש ולא להשתלט וכו'. עכשיו קצת על חמלה. חמלה, לצורך… לענייננו ולדיוננו היא בעצם איזושהי יכולת אישית שאנחנו יכולים לפתח ולטפח. יש לה שלושה מאפיינים מרכזיים וחשוב קצת, כדי שנכיר אותה, שנדע איך לעשות אותה. כשאנחנו רוצים לדעת איך לעשות משהו, אנחנו רוצים קצת להכיר אותו מבפנים. אז יש לה שלושה מאפיינים מרכזיים בעצם לחמלה.
הראשון הוא נדיבות עצמית, ואני יודעת שאני הולכת עכשיו להשתמש פה במושגים שלחלקכם אולי קצת יעשו כזה… יעלו גיחוך או משהו כזה, אבל תנסו לרגע אחד לשים את הציניות בצד, אלה דברים שנבדקו גם במחקר וגם בשטח וגם בישראל, למצקצקים שבינינו, והם עובדים בצורה מצוינת. אז בעצם המאפיין הראשון של חמלה עצמית הוא נדיבות עצמית. מה שנקרא self kindness. אני למעשה, כשאני רוצה לנסות לתרגל חמלה עצמית, הרעיון המרכזי, אחד המאפיינים המרכזיים הוא לפתוח את הלב שלנו, באמת, לסבל שלנו ולקשיים שמהווים חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו, בעצם קיומי. והיכולת שלי להתייחס לעצמי בחמימות ובנדיבות במקומות שקשה לי, היא למעשה נדיבות עצמית. נדיבות עצמית זה לא רק לקנות לעצמי דברים בכסף.
ליב: מממ.
נעמה: זה להביא… להביא לפתחי איכויות שלא באות לי בטבעי. אה… אז במקום ביקורת ובמקום שיפוט עצמי, כאשר אני רוצה לתרגל נדיבות עצמית תחת חמלה, זה בסדר שקשה לי, זה קורה לפעמים, זה קצת מהאמירות האלה. זה משהו… תראי, אני מדברת, אני עובדת המון על מערכות יחסים. אנחנו מתנהלים בין חמישה סוגים של מערכות יחסים, כשהמשמעותית ביותר היא מערכת היחסים העצמית. מערכת יחסים עצמית, אני ככה תמיד מפשטת את ההסבר, זה האופן שבו אני מדברת אל עצמי ועל עצמי.
ליב: מממ.
נעמה: האופן שבו אני מדברת אל עצמי הוא תחת הקטגוריה של נדיבות עצמית. באמת כמה אני מאפשרת לעצמי להיות גם ברגעים שאני לא מככבת, שלא טוב לי. אז זה המאפיין הראשון של חמלה. המאפיין השני נקרא אנושיות משותפת, the common humanity באנגלית. וזה למעשה… תראי, כשאנחנו חווים איזשהו קושי, אתגר, כישלון, פספוס, אחד המאפיינים המרכזיים של קושי זה תחושת הבידוד. למה הכוונה? כאשר אני חווה איזשהו קושי, ואם ניקח לדוגמה את הקושי במשקל, שהרי מי לא מתמודד עם בעיית משקל בצורה זו או אחרת? מי לא פגש את הבעיה הזו פעם בחייו? אין אדם כזה. אבל אם ניקח לרגע אחד את הדוגמה הזאת, שאני מתמודדת עם עודף משקל של, אני לא יודעת מה, או יש לי איזשהו סיפור עם האוכל או משהו כזה, החוויה הראשונה שלי, שרק לי יש את הקושי הזה. רק לי קשה. רק אני לא יודעת, רק אני העליתי שני קילו, חמישה קילו, עשרה קילו, רק אני ירדתי אתמול על שוקולד. החוויה, חוויית הקושי היא קודם כל מבודדת. מין תחושה כזאת שרק אני מסתובבת עם איזה אות קין של הקושי הזה.
ליב: מממ.
נעמה: כאשר אנחנו מדברים על חמלה עצמית ועל עיקרון האנושיות המשותפת, אז למעשה אנחנו רוצים לרגע אחד להרחיב את האופן שבו אנחנו חווים את הקושי, מכיוון שקושי הוא נחלת הכלל של כל בני האדם. אז במקום להסתכל על עצמי, על השוני שלי מבני האדם, אני לרגע אחד רוצה להסתכל על מה משותף ביני לבין כלל בני האדם, וקושי הוא חלק מזה וחוסר הצלחה הוא חלק מזה. אז למעשה מה שאנחנו אומרים פה, שהרעיון הוא שכאשר אני חווה קושי או אתגר או כישלון או באמת מקום שבו אני לא מככבת, הנטייה שלי היא ישר לקחת אותו לעצמי ולהגיד רק לי קשה, רק אני חווה, רק אני לא מסתדרת. כל העולם מסתדרים, סידרו לעצמם את החיים, לאף אחד אין שאלות ורק לי יש את הקושי. אז במקום הזה, העיקרון של האנושיות המשותפת מדבר על זה שבעצם הקושי או האתגר שלך הוא לא פגם אישי שלך. יש עוד המוני אדם מסביבך ובעולם שמתמודדים עם הקושי הזה, תזכרי את זה. זה הכול. וזה יוצר איזושהי תחושת שיתוף, כי הפתיחות הזאתי ולהודות באתגר. מה קורה היום ברשתות החברתיות? כשמישהו מעלה פוסט או משהו, שמדבר על הקושי שלו, כמה הדים וכמה תגובות טובות זה מקבל. זאת אומרת, הרעיון הזה של הקושי כחוויה עולמית משותפת הוא אלמנט מחבר.
ליב: מממ.
נעמה: וצריך לזכור אותו כשמדברים על אנושיות משותפת. האלמנט השלישי שמאפיין חמלה עצמית הוא קשיבות מודעת, או מה שנקרא בשפה הפופולרית מיינדפולנס. מיינדפולנס זה תחום נרחב, מעניין, מעניין מאוד, מהמם ובאמת ככה עושה שינויים מרחיקי לכת, אבל אני רוצה לרגע אחד להתרכז על זה בעניין של חמלה. מיינדפולנס זה למעשה תרגול פרקטי. שוב, זה לא רוחניקי, זה לא רק ליושבים בהרים. זה תרגול מאוד בסיסי, יומיומי, שאנחנו יכולים לתרגל כמעט בכל מקום שבו אנחנו נמצאים. אז מיינדפולנס למעשה זה תרגול שמאפשר לי איזושהי מודעות נוספת למה שקורה כאן ועכשיו. זה אומר שאני יכולה להביא איזושהי מודעות קשובה ואחרת, ולהסתכל על החולשות ועל הטעויות שלי בדיוק כמו שהן, בלי להקטין אותם, בלי להגדיל אותם, בלי להוסיף להם שום דרמה. זה בעצם מיינדפולנס.
ליב: מממ.
נעמה: נשמע פשוט, קצת יותר קשה ליישם את זה.
[צוחקות]
נעמה: למעשה תרגול מיינדפולנס נותן לנו אפשרות ונותן לנו איזושהי הזמנה לשהות עם הרגשות שלנו, מאתגרים ככל שיהיו, בלי לנסות לעשות בהם איזשהו שינוי. מה שנקרא לשבת לרגע אחד עם הקושי.
ליב: בעצם מה שמחבר את שלושת הנקודות האלו, נדיבות עצמית, אנושיות משותפת וקשיבות מודעת, זה בעצם היכולת שלנו לשאת קושי, סבל, כחלק אינטגרלי בחיים שלנו. כי מבחינתנו אם הכל טוב אז הכל טוב, אבל אם לא הכל טוב, אז אני חייב פתרון וכאן ומייד. ומתוך המקום הזה, אז אנחנו מייצרים פתרונות, שככל הנראה מייצרים את הבעיה הבאה שלנו.
נעמה: [צוחקת] משהו כזה.
ליב: נכון?
נעמה: כן, כן.
ליב: אוקיי.
נעמה: כן, כן, כן. הגדרת את זה מדהים. אם יש לי איזשהו רגש שלילי לצורך העניין, אם אני אפשט את זה. שוב, אנחנו חיים בתרבות אינסטנט, הכול מהר. יש בעיה, בואו נפתור אותה. בלחיצת כפתור אני פותר אותה. כאשר למעשה ההתנהלות הזו היא בעצם מובילה אותנו לקושי הבא ולאתגר הבא. עכשיו, העולם שלנו מתמודד בכלל בשנים האחרונות, ובשנתיים האחרונות כמובן אחרי הקורונה, אנחנו מתמודדים עם אתגר… עם המון המון אתגרים, אבל האתגר הרגשי הוא ממש ברמת האפידמיה העולמית. חוסר היכולת שלנו לשאת רגשות שליליים, רגעים לא נוחים, חוסר היכולת הזה הולך וגדל ככל שהחיים שלנו נהיים נוחים יותר. את יודעת, המחקרים מראים שאם ניקח את זה 50 או 60 שנה אחורה, החיים שלנו היו הרבה פחות נוחים, הרפואה הייתה הרבה פחות מתקדמת, לא גרנו בבתים גדולים, נסענו במכוניות, טיילנו בחו"ל, עשינו ספורט, אכלנו בריא וכו' וכו', עבדנו הרבה יותר קשה.
החיים שלנו היו הרבה יותר מצומצמים והרבה יותר קשים, עבודה יותר קשה. אבל אחוזי הדיכאון ב-60 השנה האחרונות קפצו ב-50%. איך את מסבירה את זה? אחד ההסברים הגדולים זה באמת חוסר היכולת שלנו לשבת לרגע אחד עם קושי, עם משהו שלא טוב לנו, שלא נעים לנו, שלא זורם לנו. ותחת ההתניה הזו אנחנו מייצרים לעצמנו חיים שלמים של בריחה, של מנהגים, של טקסים, שלא באמת עוזרים לנו לפתור את אותו קושי, אלא פשוט מדחיקים אותו, מזיזים אותו הצידה. שוב, אנחנו בתרבות אינסטנט, הכל טוב, הכל יפה, הכל מהמם, הכל מפולטר, הכל נראה טוב. זה נראה טוב ברשתות החברתיות ויש להם את המקום שלהם ואנחנו… לא יוצאת נגדם כמובן, שוב. אבל היכולת שלי לפתח בעצם את היכולת שלי לשאת את הרגעים האלה שהם לא טובים והם לא נוחים ואני בבאסה עם עצמי. היכולת שלי לשאת את הרגעים האלה עם איזושהי עדינות ולא עם עיניים ביקורתיות, היא יכולת מרפאה, היא יכולת מחזקת, היא יכולת שמביאה חוסן פנימי, אושר, שביעות רצון מהחיים, המון המון דברים. ואני משתמשת במילים הגדולות האלה, הן כולן מבוססות ניסיון ומבוססות מחקר.
ליב: רגע לפני שאנחנו צוללות אל האיך…
נעמה: מממ.
ליב: בואי נבחין בין שני ההגדרות האלו, בין הערכה עצמית לחמלה עצמית, כדי שאחר כך נוכל לצלול לתוך ה"איך".
נעמה: נכון, חשוב חשוב חשוב חשוב. אה… אלה שני מושגים שלפעמים הם מבלבלים והמון פעמים אנשים שואלים, תגידי בעצם, אז מה ההבדל בין הערכה עצמית לבין חמלה עצמית? זה כזה לא אותו דבר? אז קודם כל חמלה… הערכה עצמית, מה שנקרא self-esteem באנגלית, היא מבוססת על איזושהי הערכה חברתית, גלובלית של הערך שלי. זאת אומרת, ההישגים שלי האישיים, הפיזיולוגיים, המקצועיים נתפסים באופן מסוים בחברה. אז מה הערך שלהם? משהו בהערכה עצמית מבוסס על הצלחה, איך היא נתפסת בעיני החברה, האם אני אדם טוב או אדם רע. זה בעצם הערכה עצמית. זאת אומרת, הערכה עצמית זה משהו שמבוסס על הישגים מסוימים. עכשיו, הערכה עצמית זה דבר מאוד מאוד חשוב, היא משפיעה על התקשורת שלי, על הביטחון העצמי שלי, על איך אני ניגשת לאתגרים. זה דבר מאוד מאוד משמעותי. אבל חמלה עצמית, בשונה מהערכה עצמית, חמלה עצמית בעצם ניתנת לי מעצם היותי. אין לה שום התניה, אין לה שום קשר להישגים, אין לה שום קשר למה שעשיתי או לא עשיתי. חמלה עצמית, ואני יודעת שזה נשמע קצת משפט רוחניקי, אבל חמלה עצמית ניתנת לי מעצם היותי בת אנוש. נקודה. זאת אומרת, נולדת, מגיעה לך חמלה. זה חלק ממארג או ממערכת היחסים של אדם עם עצמו. ההבדל בין השניים, שהערכה עצמית, ששוב, זה דבר חשוב ומביא לעוד הישגים וכו' וכו' וכו', הערכה עצמית, יש לי הערכה עצמית כלפי עצמי, כל זמן שאני סבבה, שאני מצליחה, שאני בסדר, שהולך לי טוב. אבל מה בעצם קורה כאשר לא הולך לי טוב?
ליב: מממ.
נעמה: כאשר מתפקשש לי?
ליב: מממ.
נעמה: ההערכה העצמית שלי הולכת לפח. ואז במקום שבו ההערכה העצמית נעלמת, החמלה העצמית נכנסת. כי למעשה לתפוס את עצמי במקומות שבהם לכאורה אין לי שום סיבה להעריך את עצמי עכשיו, כי לא הצלחתי, כי נכשלתי, כי פקששתי, כי עליתי במשקל, כי זרקו אותי, כי נפרדו ממני, כי… מה שזה לא יהיה, כי לא הצלחתי להשיג איזה משהו, זה לא משנה. החמלה העצמית, זאת אומרת היכולת שלי להתייחס לעצמי באותו מקום בפייריות ובעיניים טובות, שם הוא נכנס לפעולה. שם נכנסת החמלה העצמית לפעולה. אז חמלה עצמית it's a given, מה שנקרא. הערכה עצמית זה על בסיס ביצועים והצלחות, ואלה שני דברים שונים.
ליב: זה מעניין, ואז זה בדיוק מביא אותי לתחום שלי, של שחרור משקל.
נעמה: מממ.
ליב: של נשים שמגיעות לשחרר משקל, ואז כשהן שחררו משקל, אז ההערכה העצמית גדולה והם יכולים להסתכל על סך הפעולות שהם עשו ועל הדרך ועל כמה, ואז אני בעננים. אבל אז כשהמשקל הוא לא בדיוק בציפייה הריאלית שלך, בציפייה שלך, אז משהו שם, ההערכה העצמית מתרסקת ומשהו לא בסדר, ושם מגיעה הביקורתיות הזאת.
נעמה: נכון.
ליב: מה שאת אומרת, דווקא שם…
נעמה: נכון.
ליב: צריך להכניס את החמלה.
נעמה: בדיוק. בדיוק.
ליב: עכשיו, קל להגיד, קשה ליישם.
נעמה: קשה. קשה.
ליב: אז בואי נגיד שלהתבאס זה ממש בסדר.
נעמה: הכי בסדר בעולם.
ליב: ולהתאכזב זה גם ממש בסדר ולקחת רגע לעצמי זה אפילו יותר מבסדר.
נעמה: מממ.
ליב: כן? אבל משם לאן הולכים?
נעמה: מה הרגיל שלנו? מה הנטייה הטבעית שלנו? התבאסתי על עצמי, נתתי לעצמי רגע, הרשיתי לעצמי לרגע אחד להרגיש חרא עם עצמי. וההמשך הוא לעשות מזה השלכה למי אני כאדם. זאת אומרת, אם לא הצלחתי… אם עליתי את שני הקילוגרם האלה או לא הגעתי ליעד שלי מבחינת המשקל, המון פעמים לאן זה לוקח אותנו? אני לא מצליחה, אני לא יודעת, אני לא יכולה, אני לא מסוגלת, אף פעם לא הלך לי. זה זולג גם לאזורים אחרים בחיים שלנו. כל התפיסה העצמית שלי משתנה בעקבות המקום הזה. אלה בדיוק המקומות שמכניסים אותי לחוויה של איום על תפיסת העצמי.
ליב: מממ.
נעמה: וכמו שלמדנו קודם, זה באמת מכניס את הגוף שלנו למגננה וזה עושה איזה shutdown למערכת, וכשהמערכת ב-shutdown, לא נשחרר שום משקל, את יודעת את זה יותר טוב ממני. [צוחקת]
ליב: זה נכון.
נעמה: אבל זה באמת משתק מערכות מסוימות בגוף. אז למעשה אם ניקח לרגע אחד את המקום שבו את נמצאת, כאילו התבאסתי על עצמי לרגע אחד עם המשקל, נתנו את הדוגמה הזאת, התבאסתי על עצמי לרגע אחד. אמרתי לעצמי, כאילו יואו, איזה באסה. מה, כאילו, איך נקרא לזה? נקרא לזה מה? לא הצלחתי לרדת במשקל, שני קילו? מה?
ליב: כן, כן, לא הצלחתי לשחרר משקל.
נעמה: אני לא הצלחתי לשחרר משקל, איזה באסה.
ליב: התאמנתי, כל השבוע הייתי ממש טובה, עשיתי בדיוק מה שליב אמרה לי, הגעתי לסוף השבוע, עליתי על המשקל וחשכו עיניי, לא שחררתי משקל, רחמנא ליצלן.
נעמה: איזה באסה. עצוב לי כרגע. אני ממש מרגישה את העצב, את הבאסה, איך אני מתבאסת על עצמי. ולתת לזה פאוזה שנייה. ובתוך המקום הזה שהסכמתי לפגוש את עצמי, במקום של כאילו, יואו, איזה באסה, בתוך המקום הזה אני שואלת את עצמי, אוקיי, למה אני זקוקה עכשיו? מה יעזור לי כרגע שנייה להתאפס על עצמי ולהרגיש קצת יותר טוב? כוס קפה? שיחה עם חברה? לנשום שנייה אוויר? לקבל חיבוק ממישהו אהוב? להגיד לעצמי איזשהו משפט של כאילו זה יהיה בסדר אחר כך?
ליב: שימי לב שאמרת "מה אני צריכה עכשיו".
נעמה: מממ.
ליב: ולא "מה אני רוצה?"
נעמה: מממ.
ליב: כי יכול להיות שבשאלה "מה אני רוצה עכשיו?", אני רוצה לשבור את הכלים, עכשיו רוצה ללכת ליפול על… לעשות דווקא וליפול על…
נעמה: נכון.
ליב: כל העוגה שיש במקרר.
נעמה: נכון.
ליב: זה לא מה אני רוצה.
נעמה: מממ.
ליב: מה אני צריכה בתוך הרצון הזה.
נעמה: נכון. שזה בעצם המקום שמקפל בתוכו את שלושת המאפיינים של חמלה עצמית, זאת אומרת, היכולת הזאת להסתכל על עצמי לרגע אחד על הכאב שלי, על זה שלא הצלחתי לשחרר משקל, למרות שבאמת כל השבוע דיגמתי. ולתפוס את עצמי במקום הזה שאני מבינה שלא הצלחתי לשחרר משקל, ולהגיד וואו, אני שם. לתת לרגע אחד מקום לרגשות השליליים, לתת להם מקום, בלי לנסות לתקן אותם, בלי לנסות לברוח מהם. רגשות בכלל, ברגע שאנחנו נותנים להם שנייה להיות, הם קיבלו את האנרגיה שהם צריכים, הם קיבלו את תשומת הלב שהם צריכים, הם כבר לא יככבו, הם לא ירדפו אחריך יותר, זה חוק.
ליב: נכון, והם ממש כמו גל. מגיעים ונעלמים.
נעמה: נכון.
ליב: אם אני מאפשרת להם להיות. אז בהיבט של שחרור משקל, אז יש עוד נדבך אחד. אני מאמינה שכדי לקיים, לתרגל את החמלה, אני צריכה קודם כל לנרמל את הסיטואציה הריאלית האובייקטיבית. וכשמדובר בשחרור משקל, הרבה פעמים אני הייתי מדויקת כל השבוע, הגעתי לסוף השבוע ולא קיבלתי את התוצאה, אבל אני שוכחת ששחרור משקל, שהקילוגרמים שלי הם… זה פרמטר שמאופיין, שיש לו הרבה מאוד גורמים. זה לא רק מה אכלתי, זה כמה זמן ישנתי, זה איך אני סביב המצב ההורמונלי שלי, לפני ביוץ, לפני מחזור. אנחנו יודעים שיש עלייה של עד שני קילוגרם, שזה לא מסת שומן.
נעמה: מממ.
ליב: מספיק ששתיתי, עכשיו אני אשתה את הכוס מים שלי ושלך, ואני אעלה שוב פעם על המשקל, אז אני אשקול יותר. זו מסת שומן? לא, זה נוזלים. ויכול להיות שהיה עודף נתרן ויכול להיות… יש הרבה מאוד סיבות שהן לא קשורות רק למה אני אכלתי. ואז בנירמול הזה, אני כבר יכולה גם לדבר אל עצמי, השיח יהיה שיח שהוא מאוד חומל על המקום הזה.
נעמה: מממ.
ליב: אז אני חושבת שיש פה שני אלמנטים.
נעמה: אלמנטים.
ליב: לתרגל חמלה, קודם כל להבין את הרציונל. אני מדברת על ההיבט של שחרור משקל, אולי ניקח את זה גם לאזור אחר.
נעמה: כן.
ליב: זה להבין את הרציונל, מה קורה שם, כי באמת אם עשיתי פעולה והתאמצתי, זה מבאס. זה מבאס להגיע לסוף השבוע ו-וואו, לא קרה שם שום דבר. אבל אם אני מנרמלת את זה ושמה את זה במשבצת המתאימה, אז יותר קל לי לפעול מתוך המקום הזה. והדבר השני שאני רוצה לנרמל זה באמת ההבנה הזאת שאם אני אהיה עכשיו נוקשה וקשה עם עצמי, ואני אפתח את השריון הזה ואעשה דווקא כמו הילדה הקטנה שרוקעת ברגליים, המקום הזה לא רק שלא ייקח אותי קדימה, הוא לא ייתן לי מוטיבציה. ההפך, הוא ייקח אותי אחורה. ואני עובדת עם נשים שהן קרייריסטיות, וקרייריסטיות בדרך כלל נקשר עם הרבה מאוד פרפקציוניזם. והפרפקציוניזם, הוא מביא אותנו למלא ביקורת ומלא אשמה ומלא הטחת אשמה באחר ובי.
נעמה: מממ.
ליב: אז אני חושבת שהמקום הזה מייצר את הלבה המאוד מאוד גדולה הזאת.
נעמה: אני ממש אוהבת את הדוגמה הזאת שנתת. תראי, נשים קרייריסטיות, אחד המאפיינים, אני אקרא לזה שלנו, של הנשים הקרייריסטיות, זה שאנחנו חזקות, יש לנו שרירים, אנחנו גבר גבר, נכון? ומתוך כך אנחנו מאמצות לעצמנו המון פעמים תכונות והתנהגויות נוקשות יותר, כאלה שנתפסות כגבריות יותר. אממה, בתפיסתי, לשיטתי, אישה, אפילו לא אישה קרייריסטית, אישה בכלל, אנחנו חובשות כל כך הרבה כובעים בעצם היותנו נשים, שכן יש לנו את המקום הקרייריסטי, נקרא לזה הצד הגברי הזה, וזה בסדר להפעיל אותו במקומות מסוימים. אבל יש בתוכנו, שוב, בעצם היותנו, גם את המקומות הרכים יותר, החומלים יותר. ותפקידנו לתרגל גם את השרירים האלה, זה אחד מהכובעים שלנו. ואני חושבת שהנפלא בלהיות אישה, אנחנו בחודש האישה בשנה הזאת, יש כזה שיח סביב זה, כזה שיח מתנצל וכזה נלחם.
ליב: [צוחקת]
נעמה: ואני אומרת דווקא בגלל היותנו נשים, יש כל כך הרבה כובעים, יש כל כך הרבה שפע במה שאנחנו מביאים לסיטואציות, באיך שאנחנו אמורות להתנהל בסיטואציות. שיש לנו את הזכות ואת האפשרות להביא את המקום הנכון. וזה שאנחנו נשים או נשות קריירה או מה שזה לא יהיה וצריכות להפעיל את השריר הגברי לצורך העניין, יש לנו בדיוק את אותה יכולת, ושלא נתבלבל, להביא גם יכולת של חמלה, של רכות, של טון רך יותר, של חום ושל משהו אימהי ונשי. זה חלק מסט היכולות שלנו.
ליב: לגמרי. כשמדובר באחר, אנחנו טובות יותר. אבל כשמדובר בנו, אז השיח וגם הדיבור הפנימי הזה.
נעמה: מממ.
ליב: שאנחנו מדברות כמו שלא היינו מדברות לבת שלנו או לחברה טובה.
נעמה: יפה, נכון. כאן נכנס התכל'ס בעצם, איך אנחנו יכולות לתרגל חמלה עצמית.
ליב: אולי שנייה לפני התכל'ס.
נעמה: מממ.
ליב: שאלה. איפה עובר הגבול בין חמלה עצמית לוויתור עצמי?
נעמה: תראי, אני אגיד בכנות, כי אני נשאלת את השאלה הזאת המון פעמים. יש מה שנקרא fine line קוראים לזה באנגלית, יש איזשהו גבול מסוים בין כמה אני פוגש את עצמי בעדינות ובנחמדות במקומות שבהם אני לא מצליח, לבין זה שבכל פעם שאני לא מצליח, אני אומרת לעצמי, לא נורא, יהיה בסדר, פעם הבאה "טי טי טי טי טי טי" ואני חושבת שבמקום הזה יש איזושהי הגינות פנימית או איזשהו שיח ביני לביני שאני צריך לבדוק עם עצמי האם אני חומל או האם אני מוותר, וזה כל אחד, כל אדם בפני עצמו. זה איזשהו פרמטר שצריך לפתח עם הזמן, לא לכולנו יש אותו, לכן אני חושבת שמה שאת עושה, יש לו משמעות כזו ענקית, באמת, בתהליכים האלה עם נשים, כן להביא את תשומת הלב למידת החמלה. אבל עם כל זה להזכיר לעצמי שאני בתוך איזשהו תהליך, שאני כן רוצה להגיע לאנשהו איתו, אוקיי? וזה מתקשר קצת למה שאמרת קודם, על העניין הזה של ה… להסתכל על הפרטים הקטנים של אני ואני לא מצליחה ולא הולך לי וכו' וכו'. אם לרגע אחד ניקח מידת רוחק ונסתכל על עצמנו לא כ… אני זה לא המספר הזה על המשקל, הרי זה ממש לצמצם את עצמך כאדם אם המספר זה מה שאומר מי שאת ומה שאת. היכולת להסתכל על כל התהליך הזה… [משתעלת] היכולת להסתכל על כל התהליך הזה באופן כולל, כאני בתוך איזשהו תהליך שמיטיב עם עצמי, שאני לומדת לאכול את מה שטוב לי, את מה שנכון לי, את מה שעושה לי טוב. שאני משחררת מעליי את מה שלא עושה לי טוב, זה איזשהו תהליך מאוד גדול, ובתוך התהליך הזה יש כל כך הרבה פרמטרים. ומחובתי גם לשים לב לפרמטרים האלה, זאת אומרת, לא להתפקס על המשקל. ומחובתי באותה מידה גם לשים לב לעצמי מתי אני חומלת על עצמי, שזה שוב צידה מאוד משמעותית לדרך, ומתי אני כאילו, יאללה, הרמתי ידיים ו-ויתרתי. זה איזשהו תהליך של התבוננות עצמית. לפעמים אנחנו צריכים איזה בן אדם חיצוני שיגיד לנו, היי, גבר, בוא… מה העניינים איתך?
ליב: [צוחקת]
נעמה: או חמודה, מה העניינים איתך? נראה לי שנרדמת בשמירה.
ליב: אני רוצה להוסיף עוד משהו. אני חושבת שבין החמלה לוויתור צריך להיכנס אורח שנקרא אחריות. אני חושבת שכשאני… כשהייתה סיטואציה ונגיד התפרקתי על המקרר בצוהרי… לא יודעת, מישהו עצבן אותי והתפרקתי על המקרר והייתי שם באיזה בינג' מטורף של אכילה. אז המקום הזה שבו אני בחמלה ומאפשרת לעצמי להתבונן על הסיטואציה מה היה שם, איזה טריגרים הפעילו אותי, מה קרה שהתכוונתי לעשות איקס ויצא וואי, אני מצליחה להתבונן על הסיטואציה שנייה באיזה זום אאוט.
נעמה: זום אאוט.
ליב: ומהמקום הזה אני רוצה לקחת אחריות ולהבין מה יקרה בפעם הבאה. אני למדה מסיטואציית הווה את העתיד שלי.
נעמה: מממ.
ליב: ואני חושבת שזה ספירלת התפתחות מדהימה. אבל אם אני עסוקה רק ב"לא נורא, לא נורא, ליב אמרה שאפשר להיות בחמלה ואני סולחת לעצמי והכל בסדר", אני פשוט אשחזר את אותה סיטואציה גם ביום שלמחרת או בעוד שבוע. אני חושבת שהאלמנט של לקיחת אחריות הוא זה שהכרחי בין החמלה לבין הויתור העצמי. אני רוצה מתוך החמלה ללמוד על עצמי משהו.
נעמה: נכון. אני חושבת שהגדרת את זה בצורה מדהימה, וחשוב גם לדייק פה שאחריות ואשמה זה לא אותו דבר. שהמון מתבלבלים.
ליב: מממ.
נעמה: זאת אומרת זה המשקל שלי, אני דפקתי עכשיו עוגה, אני אשמה. בואי תתמודדי.
ליב: מממ.
נעמה: אני מקווה שהבנו מהשיח הזה שהדרך הזו היא לא הדרך הנכונה. זו באמת לא צידה טובה לדרך. אז יש הבדל בין אשמה, נכון, אני זו שעכשיו בלסתי, אוקיי? אבל יש פה איזשהו עניין של אחריות, ששוב, באה עם החמלה, עם היכולת להסתכל על מה שעשיתי עכשיו, להתבאס על עצמי, לתת לעצמי את המקום הזה רגע אחד להגיד, איזה באסה, פירקתי עוגה. כל השבוע שמרתי ועכשיו כאילו הלכתי לאיבוד. באסה. אבל לעצור שם ולא להיכנס לכאילו לרדת על עצמי וכו'. אז לעצור שם, איזה באסה שזה קרה, לשאול את עצמי לרגע אחד למה אני זקוקה עכשיו, מה אני צריכה עכשיו? יד מלטפת, מילה טובה, קפה עם עצמי, לצאת עם חברה, לנשום אוויר, מה שזה לא יהיה.
ליב: ומניסיון עדיף לא להישאר עם זה לבד. אני בטוחה שגם את, בחלק הטיפולי שלך, מבינה את זה, שכשאנחנו נמצאות, מתבחבשות בתוך המקום הזה, חשוב שנשתף מישהו, את המטפל שלנו, את מי שמלווה אותנו בדרך. עצם השיתוף הזה משחרר ממני אנרגיה נצורה שאם אני לא מוציאה אותה החוצה, היא פשוט… היא פשוט תבקש ממני כנראה לעשות את אותו הדבר במין סינדרום כזה חוזר, ולא עשיתי שם שום דבר. אז אנחנו מבינות שחמלה זה לא ויתור עצמי. ויתור עצמי זה שאני עושה שוב ושוב ושוב את אותו הדבר ולא לומדת שום דבר על הסיטואציה שהייתה. וגם לא לומדת להסתכל בכלל על תהליכים כרצף ולא כנקודה. ואני חושבת שזה גם כן מאוד מאוד חשוב לחמלה. הרבה פעמים אנחנו מסתכלות על תהליך, הכול היה בסדר, פתאום משהו שם לא… פתאום זה מערער לנו את כל מערך האמונות, את כל מה שהאמנו שזה טוב. ואני חושבת שהדבר הטוב ביותר כשאנחנו עושים כל שינוי או כל תהליך זה להסתכל על זה ממעוף הציפור ולראות את הרצף של התהליך. זו לא נקודה על הרצף, ששם בטוח תיכנס רק ביקורת ואשמה.
נעמה: אה… זה מאוד נכון מה שאת אומרת. ואני אוסיף לזה שכאשר אנחנו עושים איזשהו זום אאוט מסיטואציה מסוימת ומבינים שאנחנו בתוך איזשהו תהליך כללי, אה… אוצר המילים שלנו משתנה. זאת אומרת, מקטע של "אוי, שיט, פספסתי, אכלתי, נכשלתי, לא הצלחתי". כאשר אני עושה איזשהו זום אאוט מהדבר הזה ומסתכלת על התהליך בכללותו, אני עוברת למילים גדולות יותר, מחזקות יותר ומעצימות יותר, כמו "אני בתהליך של שינוי, של להיטיב עם עצמי, של ללמד את עצמי הרגלים חדשים, של לייצר שינויים שיגרמו לי להרגיש יותר טוב". זה אוצר מילים אחר לחלוטין מאשר "אוי, שיט, פספסתי, נכשלתי ולא הצלחתי". אז בכל פעם שאנחנו עושים זום אאוט מהרגע הקטן והכי מעצבן ומבאס שיש לנו כרגע, זום אאוט, מידת רוחק, עוזרת לנו לקחת אחריות, לייצר אוצר מילים חדש יותר שמצייד אותנו לא לחזור על הסיטואציה הזו שוב או לחזור אליה פחות או לחזור אליה מצוידות יותר טוב בפעם הבאה. זה ממש חשוב.
ליב: מדהים.
נעמה: בהחלט. אני רוצה להגיד לך עוד דבר על… על חמלה, שלא רק שזה לא משהו שיגרום לי להישאר באזור הנוחות או ויתור עצמי. נעשו המון מחקרים על חמלה בשנים האחרונות, והמחקרים מצאו שחמלה, תרגול של חמלה מחובר ל-well being, לתחושת שלמות בחיים, היא משפיעה על רמת הדיכאון, מורידה רמות מתח ולחץ ודחק. היא מאזנת פרפקציוניזם, אם יש פה פרפקציוניסטיות בקהל.
ליב: [צוחקת]
נעמה: היא מחזקת את תחושת האושר, את שביעות הרצון מהחיים, עושה אותנו נדיבים יותר במערכות היחסים שלנו, מחזקת מוטיבציה, מעודדת לקיחת אחריות ויוזמה. מחזקת תחושת חיבור לאחרים, חיבור במערכות יחסים. זאת אומרת, זה לא רק שהיא לא ויתור עצמי, היא כל ההפך מזה. מה שכן נותן לנו דרייב להצליח, נותן לנו מוטיבציה, נותן לנו תחושת חיבור, שייכות, עוצמה, החמלה העצמית עושה את זה.
ליב: אז אולי זה בדיוק הצלילה ל-how to.
[צוחקות]
ליב: לא? בואי נצלול ישר ל-how to. איך?
נעמה: אוקיי.
ליב: כלים לתרגול.
נעמה: כלים תכל'ס. אני רוצה רגע להגיד דבר אחד משמעותי. חמלה עצמית נכללת תחת הקטגוריה של כישורי חיים. כישורי חיים זה משהו שניתן ללמוד, גם אם לא נולדנו איתם. זה תהליך, הוא לוקח זמן, אין פה קסם. אני באה מתחום הפסיכולוגיה החיובית היישומית, אני מאוד מאוד אוהבת לדבר תכל'ס. ואין שיחה או הרצאה שאני עושה, שבאמת הוא לא מדבר על התכל'ס. מה שחשוב לי פה בהקשר הזה של חמלה עצמית להגיד, שהכלים פה, רובם הם לא אינסטנט, תעשי, תחשבי, זה. זה דורש לפעמים קצת יותר תשומת לב, קצת יותר השקעה, אולי קצת כתיבה וכו', שזה לא בדיוק הדברים שאנחנו מורגלים לעשות, אבל הדברים האלה הוכחו גם במחקר וגם בשטח כעובדים, משמעותיים ונכונים. כשמדברים על כלים באופן כללי וכלים לחמלה, אני רוצה לדבר בעצם על שני סוגי כלים. יש כלים הווייתיים, שהם יותר ברמת ההבנה, האנרגיה סביב הדבר הזה, ויש את הכלים של התכל'ס. אז ברמת הכלים ההווייתיים, יש שתי בעצם הבנות בסיסיות שחשוב לי ככה להעביר, לפני שאנחנו צוללים לכלים הפרקטיים. קודם כל יש משפט שאומר, אנשים נעים כשנעים להם.
ליב: מקסים.
נעמה: איזה משפט מהמם זה.
ליב: מקסים.
נעמה: אני כל כך אוהבת אותו. וזה בעצם מה שנותן לנו ככה את המענה של כן, ביקורת עצמית, אם אני אתן לעצמי בראש אני אנוע קדימה. שכחי מזה, אחותי, לא יעבוד. אנשים נעים קדימה כשנעים להם.
ליב: מממ.
נעמה: אנחנו מסוגלים ללמוד יותר, להתקדם יותר, להצליח יותר. זה אנחנו במיטבנו כאשר אנחנו בסביבת למידה נעימה. סביבת למידה נעימה זאת אומרת כשאנחנו לא יורדות על עצמנו.
ליב: מממ.
נעמה: זה קודם כול. זה דבר אחד. ודבר שני שהוא באמת ברמת הכלי ההווייתי, זאת אומרת להבין משהו לפני שאנחנו יוצאות לדרך לתכל'ס, שכדי להניע כל תהליך כלשהו, אם אנחנו מדברות על משקל, בכל משקל שהוא, בכל מצב שבו את נמצאת, יש משפט באנגלית שאומר You start with where you are, אתה מתחיל עם איפה שאתה נמצא. אם אתה לא פוגש את עצמך איפה שאתה נמצא, אתה לא יכול לנוע קדימה. והמפגש הזה עם איפה שאני נמצאת, מאתגר ככל שיהיה, אני כן רוצה לפגוש את עצמי שם ולהגיד, זה המקום שבו אני נמצאת מבחינת משקל, לא אוהבת את המקום הזה, זאת לא המטרה הסופית שלי, אבל זה המקום. מה אני יכולה לעשות מפה? זאת אומרת, זו איזושהי נקודה בסיסית שכל תהליך, כל הנעה לפעולה, כל שינוי שאני רוצה לייצר, חייב, אני חייבת לפגוש את עצמי במקום בו אני נמצאת. אם אני יכולה לעשות את זה לבד, סבבה. לפעמים אנחנו צריכים איש מקצוע לצורך העניין הזה.
אז זה באמת ברמת הכלים ההווייתיים. ברמת הכלים היישומיים, אני אדבר על כמה מהם, ונתחיל ככה אולי קצת מהקל אל הכבד יותר או אל הכלים שצריכים קצת יותר עשייה מאיתנו. השלב הראשון, אנחנו אומרים בעצם שחמלה זה היכולת שלנו להחזיק את הכאב שלנו באהבה, וחמלה זה בעצם היכולת שלנו להתייחס לעצמנו כמו שהיינו מתייחסים לחבר קרוב בעת צרה. אנחנו יודעים והמחקרים אומרים שהאופן שבו אנחנו מדברים אל עצמנו, באמת, כאילו, אנחנו יכולים להיות אכזריים כלפי עצמנו כמו שאנחנו לא נהיה אכזריים כלפי אף אחד אחר. אז אחד התרגולים לתרגל חמלה עצמית זה לשאול את עצמי עשר פעמים ביום, 40 פעם ביום אם יש צורך, מה הייתי אומרת לחברה טובה במצבי? עכשיו, זה לא תמיד יש לי את התשובה הזו בשלוף, לא תמיד מתחשק לי לענות לשאלה הזאת.
אבל מצד שני, מכיוון ששחרור משקל, אוכל, זה משהו שפוגש אותנו בהמון נקודות במהלך היום-יום, ויש לנו איזשהו אוטומט ביקורתי, אז אחד הדברים שאנחנו רוצים לעשות זה להפריע לאוטומטים שלנו. ובכל פעם שאנחנו מפריעים לאוטומטים שלנו, המוח שלנו לאט לאט בעצם מייצר התנהגויות חדשות, חיווטים חדשים ועוזר לנו בעצם לחוות את המציאות, מבחינת חוויה, בצורה מעט שונה. אבל זה דורש המון המון תרגול. אז מה הייתי אומרת לחברה טובה במצבי? הנה רגע אחד, קחי איזה חברה ובואי נדבר לרגע אחד על שחרור משקל. תחשבי על איזה חברה קרובה, ולכל אחת מאיתנו יש איזושהי חברה. לא אנחנו, לצורך העניין, שמתמודדת עם איזשהו אתגר במשקל. ו-וואלה, היא מה זה פספסה השבוע. איזה באסה, תקשיבי, פירקתי ביום שלישי, יום שלישי הייתה… ארוחת שבת… יום שישי הייתה ארוחת שישי, וואי וואי וואי, מה עשיתי שם, איזה באסה. מה תגידי לחברה כזאת?
ליב: אז מה אני אגיד לחברה כזאת?
נעמה: לחברה, כן.
ליב: מממ. תראי, איזה נהדרת את. בראשון, שני, היית כזאת מופלאה. יש לך את זה, את מבינה? זה שביום שלישי התפרקת על המקרר, לא אומר שום דבר. לא אומר שום דבר עלייך. והמקום הזה שבו כרגע את עומדת מול המשקל, זה לא נעים, אני מודה שזה לא… לא נעים, כן? אבל וואו, מה זה יכול ללמד אותך להמשך השבוע? אני מכירה אותך, יש בך כוח להרים הרים. אני זוכרת איך עשית ככה וככה וככה, אולי לקחת מ… הייתי לוקחת חוזקה מאזור אחר ו… ומשקפת לה את זה.
נעמה: תשמעי את הקול שלך, איזה נעים הוא.
ליב: מממ.
נעמה: איזה רך, איזה חומל, איזה מחזק. איך בעצם לקחת את הכאב שלה, של החברה הזאת, החזקת אותו לרגע, לא בעטת בו.
ליב: מממ.
נעמה: נתת לו איזושהי זכות קיום ואמרת, וואי, כן, זה קשה, זה כואב, זה מבאס, אבל תראי, לצד זה יש את א', ב' ו-ג'. ובהמשך את יכולה לעשות כך וכך וכך וכך. אבל בואי לרגע אחד נהיה כנות ונשאל אותך, אוקיי? כאדם, את פישלת השבוע, אוקיי? עשית בינג' לאיזה עוגה בשלישי ופירקת את זה ואת זה בשישי. מה את אומרת לעצמך אז?
ליב: מה אני אומרת לעצמי?
נעמה: מממ.
ליב: בכנות מה אני אומרת לעצמי?
נעמה: מממ.
ליב: תגידי, את אמיתית? את כל היום מלמדת נשים איך לאכול ופתאום גם לך זה קורה? זה האוטומט הראשוני שלי.
נעמה: מממ. מממ.
ליב: ואחרי שנייה אני מחייכת, ואני אומרת, איזה קטע, כמו שאני מלמדת את כולן, אני מלמדת את עצמי.
נעמה: מממ. [צוחקת]
ליב: זה תמיד ככה. זה ביקורת קודם כול, וגם מקום של, מי את בכלל שאת חושבת שאת יכולה לעשות את זה? ואז נושמת עמוק ומחייכת. ואני חושבת שפה נכנס אצלי הרבה חמלה. שמעי, אני לא הייתי צולחת הפרעת אכילה בלי חמלה. הרי המרכיב הכי בסיסי של הפרעות אכילה האישיותי זה פרפקציוניזם.
נעמה: נכון.
ליב: זה שליטה. וזה בדיוק הקצה השני של ה…
נעמה: נכון, ממש.
ליב: של המקום הזה. זה ממש האומץ להיות.
נעמה: ממש.
ליב: במקום הפחד להיות.
נעמה: נכון.
ליב: אז…
נעמה: האומץ להיות באשר אני.
ליב: נכון.
נעמה: בלי פרפקציוניזם. האני, הפצוע, הנכשל, הלא מצליח, המפרק עוגה בשלישי וביסקוויטים בשישי לצורך העניין.
ליב: נכון.
נעמה: או מה שזה לא יהיה.
ליב: ואני… אני משתפת.
נעמה: מממ.
ליב: אני משתפת בקבוצה. ואת יודעת שהשיתופים האלו שלי.
נעמה: מממ.
ליב: הם מאירים את הקבוצה באור… זה פשוט זרקורים, זה פרוג'קטורים, כי אני באה ואומרת, ואני חושפת אלו החולשות שלי.
נעמה: מהמם.
ליב: אבל זה גם לא חולשות, זה הנטייה הטבעית של כולנו.
נעמה: של כולנו.
ליב: כי אנחנו כולנו בנויות מאור וצל. והמקום הזה, פתאום אומרים, יואו, גם ליב? זה קרה גם לליב? אז אני בסדר, אני נורמלית.
נעמה: זה, את יודעת, דיברנו מקודם על המרכיבים של חמלה. אנושיות משותפת.
ליב: נכון.
נעמה: אם זה קורה לליב.
ליב: נכון.
נעמה: זה קורה גם לי.
ליב: נכון.
נעמה: יש בנו משהו במשותף. הקושי מחבר. הקושי בטבעיות שלו מבודד, אבל תתחברו דווקא דרך המקום הזה. אז לרגע אחד דיברנו על הכלי הזה של מה הייתי אומרת לחברה טובה במצבי, אוקיי? וכששאלתי אותך מה היית אומרת לחברה טובה, היה שם איזה משהו כזה אימהי, ניחוח מחזיק, אוהב, חומל, נעים, הקול שלך. ואז שאלתי אותך, כאילו באינסטינקט, וכשאת עושה את זה?
ליב: מממ.
נעמה: מה הדבר? הקול שלך, הטון שלך ישר השתנה.
ליב: פתאום הפכנו ביקורתית.
נעמה: "תגידי, את אמיתית?"
ליב: כן.
נעמה: טאק, ראית את קפצת? עכשיו תראי, יש לך המון שנות ניסיון והמון תרגול של להגיע למקום הזה של חמלה. זה לא מייצג את רובנו.
ליב: מממ.
נעמה: רובנו נשארות במקום של כאילו תגידי, את אמיתית? מה זה היה הדבר הזה עכשיו?
ליב: אבל רק נגיד שה"תגידי, את אמיתית?" הוא חלק אינטגרלי בתוך המערך הזה של האכזבה.
נעמה: לחלוטין.
ליב: כן.
נעמה: העניין הוא לא להמשיך עם השיח הזה של ה"תגידי, את אמיתית". נכון, זה האינסטינקט שלנו.
ליב: נכון, כי בהריון זה לא ישר אני הולכת ל… אוי, אני על המשקל עליתי ו-וואו, איזה מגניב.
נעמה: איזה מהמם.
ליב: כן. לא, זה לא.
נעמה: אז את אומרת בעצם כן לרגע אחד לתת מקום ל… אימא'לה הזה, לאוי ואבוי.
ליב: ולתפוס אותו.
נעמה: או ל"תגידי, את אמיתית". לתת לו מקום להיות. הכול בסדר. ממש חשוב. אנחנו לא מנסים פה לבטל משהו שהוא טבעי לנו. ביקורתיות, השוואתיות הוא משהו שהוא טבעי לנו, אוקיי? אנחנו בני אדם, חיים פה בעולם הזה, זה עולם ביקורתי ומשווה. זה בסדר. השאלה איזה שריר נוסף לצד זה אנחנו יכולות לחזק. זה לצד, זה לא במקום. אין פה מלחמה.
ליב: מממ.
נעמה: אמרנו, מלחמה, יש מפסיד, יש מנצח. זה ממש לא מה שאנחנו מנסות. אז תחת הרעיון הזה של מה היית אומרת לחברה טובה במצבך, באמת, נתנו איזה דוגמה של כאילו חברה, יואו, אני חומלת וזה וזה, ולעצמי כאילו וואו וואו, ישר יוצא השוט. אז בעצם הכלי הזה אומר לי, רגע אחד להסתכל על ההבדלים בין מה שאמרתי לחברה לבין מה שאמרתי לעצמי. ורק לשמוע אותם לרגע אחד.
ליב: מממ.
נעמה: לשמוע אותם, רק להתבונן עליהם וחלילה לא להיכנס לעוד ביקורת עצמית של תראי איך אני מדברת לאחרים ותראי איזה מנחוסית אני כלפי עצמי. לא, לא להיכנס למקום הזה. הרבה מהעבודה של חמלה עצמית זה התבוננות. התבוננות נקודה.
ליב: מממ.
נעמה: ולא מעבר לזה. אז הרעיון הזה, הכלי הזה של איך הייתי מדברת לחברה טובה במצבי, לעיתים יש לנו את התשובה. לעיתים זה רק שנייה לעצור את עצמי ולהגיד, אם זה היה קורה לליב, נניח, אם זה היה קורה למיה, אם זה היה קורה להילה, מה הייתי אומרת לה? וכאשר אנחנו שואלות את עצמנו את השאלה הזאת, אנחנו בעצם מפריעות לאוטומט הזה.
ליב: הנה סדקנו.
נעמה: בדיוק.
ליב: מממ.
נעמה: וככל שאנחנו סודקות יותר את האוטומטי, אנחנו מאפשרות להתנהגויות בחירה להיכנס. זה בעצם מה שאנחנו עושות. אז הכלי הראשון, מה הייתי אומרת לחברה טובה במצבי, לשאול את עצמי כמה שיותר פעמים ביום. כלי נוסף לתרגול חמלה, ופה אנחנו קצת מעמיקים ומדקדקים. דיברת מקודם על הרעיון של לחלוק. כאשר אני חולקת בקבוצות ווטסאפ, כאשר אני מתקשרת את עצמי. אז הרעיון בעצם של כתיבה בתרגול חמלה עצמית הוא מאוד משמעותי. מאוד מאוד משמעותי. ואחד מהכלים המרכזיים לתרגול חמלה עצמית הוא לכתוב לעצמנו מכתב חמלה. אז אם לרגע אחד ננסה לתרגל את זה. קחו איזשהו נושא שאתם חווים בו קושי, אתגר, כישלון, מערכת יחסים מסוימת, איזושהי סוגיה בעבודה, גם על העניין הזה של המשקל, ותכתבו לעצמכם על המקום הזה. ותכתבו את החוויות שלכם. עכשיו, אני יודעת שזה נשמע מלאכותי, מה עכשיו לכתוב? את יודעת מה זה? אני אטנף את הדף, לא נעים. אבל כן, לכתוב. ולנסות, שוב, גם אם זה באופן מלאכותי וגם אם זה לא מרגיש לכם טבעי, לנסות לכתוב לעצמנו משהו קצת יותר חומל, קצת פחות תוקפני. קצת יותר בסגנון של מה שהייתי אומרת לחברה טובה. המחקרים מראים שאנשים…
ליב: בגוף ראשון?
נעמה: בגוף ראשון, נעמה לנעמה.
ליב: מממ.
נעמה: ליב לליב, באמת. והמחקרים מראים שאנשים שכתבו לעצמם מכתב חמלה על נושא שבו הם מתקשים בו במשך שבוע שלם, דיווחו על רמות גבוהות יותר של אושר ושביעות רצון שלושה חודשים ואפילו חצי שנה אחרי אותו תרגול של שבוע.
ליב: אבל מה אני כותבת במכתב?
נעמה: אז מה בעצם את יכולה לכתוב. איזו דוגמה את רוצה לקחת? את רוצה לקחת דוגמה של…?
ליב: משהו אחר, בואי.
נעמה: של משהו אחר. בואי נגיד… אה… משהו בזוגיות? משהו במערכת יחסים?
ליב: מערכת יחסים שנגמרה, שהוא נפרד ממני.
נעמה: מממ. הארד קור.
ליב: הארד קור.
נעמה: חוויתי איזה שניים וחצי כאלה בחיי.
ליב: [צוחקת]
נעמה: ולא ישבתי לכתוב מכתבים.
[צוחקות]
נעמה: ולא הייתי בחמלה. בואי ניקח באמת לדוגמה, הוא סיים את המערכת יחסים איתי, אני מרגישה זוועה, אני מרגישה נטושה, אני מרגישה לא שווה, הלב שלי שבור, אוקיי? זה המקום בו אני נמצאת ויש מקום לכתוב את זה גם במכתב חמלה. באמת להיות כנה, כואבת ומדממת עד כמה שאני מסוגלת ברמת הלהיות בכנות עם המקום הזה.
ליב: מממ.
נעמה: הלוואי וזה לא היה קורה, אבל זה קרה, אני נמצאת במקום הזה, כואב לי. אני חווה עכשיו כאב גדול. הלב שלי שבור. ולהניח לזה רגע, בלי לקלל אותו, בלי הלוואי ו… בלי אם רק הייתי עושה, אילולא הייתי עושה כך וכך וכך וכך, הוא היה עושה כך. לא. פשוט לציין, לכתוב לעצמי עם כל הכאב את המקום שבו אני נמצאת, בלי לשפוט, בלי לתת הסברים, בלי לתת תירוצים.
ליב: אז בעצם המכתב הוא מכתב לספר את הכאב שלי ולהעביר אותו לכתב.
נעמה: נכון.
ליב: מממ. זה עוד מימד.
נעמה: זה עוד מימד. ומה שקורה עם כתיבה בהקשר של חמלה ובכלל, כאשר אנחנו כותבים ולא מתקתקים בפלאפון, דרך אגב, כאשר אנחנו כותבים, אנחנו מגייסים לחוויה יותר חושים. חוש הראייה, חוש הדמיון, את היד שלנו, חוש המישוש, הכול. ככל שאנחנו מגייסים יותר חושים לחוויה, ככה היא נטמעת יותר בהוויה שלנו. לכן הכתיבה היא כלי מאוד מאוד משמעותי.
ליב: היא גם מעבירה אותנו מהעולם הלימבי הזה לעולם ה…
נעמה: נכון.
ליב: היא… אי אפשר לכתוב ברגש.
נעמה: נכון.
ליב: אז…
נעמה: נכון.
ליב: זה דבר כן חשוב.
נעמה: אז באמת עוד מימד של ביטוי לחמלה שלנו. אז באמת בתוך המקום הזה לכתוב את עצמי, את איפה אני פוגשת את עצמי עכשיו. ולשאול את עצמי גם במכתב הזה, למה אני זקוקה? מה אני יכולה לתת לעצמי עכשיו שיכול לעזור לי? אז אם זה ברמת פרידה מחבר, אם הייתי עכשיו יכולה לצאת לטיול לשלושה ימים, זה היה ממש יכול לעזור לי. אם חברה עכשיו הייתה לוקחת אותי לכוס קפה ונותנת לי מה זה חיבוק גדול, וואי, זה היה מה זה עוזר לי. אבל יש משהו במקום הזה שהוא מאוד להיות שם ולא לנסות לקפוץ ממנו ולא לנסות להמציא את עצמי מחדש ולא לנסות להגיד, יאללה, אני מתרוממת מעל זה ורואה רק את החיובי והכל טוב. ממש ממש לא. אז באמת מכתב חמלה עצמי הוא כלי עוצמתי שדורש קצת השקעה, שדורש קצת כתיבה, שדורש מאיתנו לצאת מאזור הנוחות.
ליב: מדהים. ובדיוק אני רוצה שנייה, זו אולי מטאפורה. אני חושבת שכאב הוא קצת כמו כדור אש כזה, שאם אני לא עוזרת לו להתפרק, אז פתאום הוא נהיה גדול יותר והלבה גדולה יותר. כאילו, מצד אחד אני יכולה לשים פלסטרים ולטאטא את זה, אבל בפנים אני הופכת בעצם למין…
נעמה: לבה גועשת.
ליב: לבה ענקית מתוך הכדור אש הקטן הזה, אז זה מה שבעצם מאפשרת לי הכתיבה, להיות נוכחת בתוך הכאב הזה…
נעמה: נכון.
ליב: ולתת לו עוד מימד.
נעמה: נכון. וכמו שאמרנו קודם על רגשות, בעצם זה שאנחנו נותנים להם מקום, לא מתווכחים איתם, לא מבקרים אותם, לא יורדים על עצמנו בגלל שאנחנו מרגישים ככה, ברגע שאנחנו רק נותנים להם להיות ברמת אמירה, ברמת התחושה, ברמת הכתיבה, אנחנו בעצם משחררים מהם איזושהי אנרגיה.
ליב: מממ.
נעמה: ברגע שהרגשות האלה מקבלים את האנרגיה ואת תשומת הלב שהם צריכים, הם עוברים. אז זה לא שהם לא יחזרו לבקר אותנו. הם יחזרו לבקר אותנו, אבל עם הזמן העוצמה שלהם תרד. עם הזמן זה לא תוך יומיים, אוקיי?
ליב: מממ.
נעמה: זה לוקח זמן, זה תהליך.
ליב: כן, גם אין תאריך, זה לא…
נעמה: אין תאריך.
ליב: זה לא קוטג' בסופר.
נעמה: לא. לא.
ליב: לא, הוא לא פג תוקף, כן.
נעמה: לא. [צוחקת] אוקיי? אז זה באמת הכלי השני, מכתב חמלה לעצמי. עכשיו, תקשיבי, אנחנו חיים בעולם עסוק וזה וזה, מה עכשיו לשבת ולכתוב? מה עכשיו זה? מה עכשיו זה? כמו שאתן לוקחות את הזמן לעשות ספורט, לוקחות את הזמן להכין לכן אוכל ולהיערך לשבוע הקרוב, כמו שאתן לוקחות לכן זמן להתאפר בבוקר, לצורך העניין, אז תרגול חמלה לוקח זמן כמו כל הרגל חדש וטוב שאנחנו רוצות לאמץ לעצמנו, וצריך לקחת את זה בחשבון וצריך להיות פנויות לזה בלי צקצוקים, בלי ציניות. זה עובד הדברים האלה, אבל צריך את הפניות ואת הרצינות להשקיע בזה את החמש או את העשר דקות שצריך.
ליב: מממ.
נעמה: כלי נוסף, והוא דורש עבודה קוגניטיבית אולי מעט יותר עמוקה בכל מה שקשור לחמלה זה מסגור מחדש של הביקורת הפנימית. מה שנקרא בפסיכולוגיה reframing. קשה יותר, הייתי אומרת מאתגר יותר לעשות את התהליך הזה לבד. קל יותר לעשות אותו עם איש מקצוע, מן הסתם. אבל אני חולקת היום חלק מהידע שלי, ואני בטוחה שיש בקהל כאלה שיודעות לעשות את זה לבד וידעו לעשות עם זה משהו. אז זה בעצם תהליך מעט יותר ארוך, יכול להתפרש על פני כמה שבועות ברמת התרגול, שדורש איזושהי התבוננות פנימה ותשומת לב. והרעיון הוא והמטרה היא בעצם ב-reframing הזה, לרכך את הקול של הביקורת הפנימית. מה זה אומר? איך אנחנו בעצם יודעות מתי אנחנו מפעילות את כל הביקורת הפנימית? אם לצורך העניין אנחנו ככה ביום-יום שלנו, אז הדרך שלנו לזהות את המקומות האלה.
בעצם כל פעם שאת מרגישה רע עם עצמך, להיות לרגע אחד… את מרגישה רע עם עצמך, לא משנה מאיזה סיבה, באיזה סיטואציה. אז באותה שנייה שאת שמה לב שאת מרגישה רע עם עצמך, תעצרי שנייה, שימי לב. יש איזה מילים שעולות? יש איזה טון מסוים? יש אולי מילים שחוזרות על עצמן במקום הזה? טון פוקד, מורה, קר, כועס כזה? הטון הזה מזכיר לי אולי מישהו בחיים שלי? אולי מישהו מהעבר שאומר לי את המשפטים האלה? אז בשלב הראשון באמת לזהות את המקומות האלה של הקושי, ולהקשיב שנייה למה שאני אומרת לעצמי שם. זה השלב הראשון. השלב השני הוא באמת לנסות לרכך את הקול הפנימי הזה. ממש בעדינות לנסות לפרק את האמירות הנוקשות האלה למשהו מעט יותר מכיל, קצת פחות כועס.
בואי נגיד ש… ניתן את הדוגמה של האכילה, שפירקתי עכשיו חבילת שוקולד, בסדר? רציתי שתיים, פירקתי חבילה. אז יש את המקום הזה, הטון הזה של אוף, מה עשיתי? תגידי, את אמיתית? אני לא נורמלית, אני לא מאמינה שזה מה שעשיתי עכשיו, וכו' וכו' וכו' וכו'. אצל כל אחד זה מידרדר בצורה אחרת. אז באמת המסגור מחדש של כל הביקורת הפנימית הזאת, זה לזהות את המקום הזה של כאילו, יואו, אני מרגישה מה זה רע עם עצמי עכשיו. בשלב ראשון, לזהות את המקום הקשה הזה. השלב השני, ממש לשים לב לקולות, למילים. יואו, את אמיתית? הטון הזה. הטון הזה מוכר לי ממישהו? מישהו בעבר דיבר אליי ככה? מישהו קרוב? מממ, אני מזהה את המישהו הקרוב הזה. מילים שחוזרות על עצמן, תגידי, את סתומה? [בטון תקיף] אצלי זה פעם היה סתומה.
ליב: [צוחקת]
נעמה: עם כל הארס. תגידי, את סתומה? [בטון תקיף] כאלה. אז ממש לזהות את המילים האלה. לא לתת להם שום דבר כנגד, סתם להסתכל עליהם, לראות מה עולה בי בתוך המקום הזה. והשלב השלישי בתוך המקום הזה של תהליך המסגור מחדש, זה לשאול את עצמי, מה אני יכולה לעשות עכשיו כדי לשפר לעצמי את התחושה? עכשיו, אני מאריכה בהסבר. התרגול בתכל'ס הוא הרבה יותר קצר. לזהות קושי, זאת אומרת לשים לב, כשאני… קשה לי. וואו, קשה לי. וואו, מה עולה לי במקומות האלה? מילים, טון, מילים שחוזרות על עצמן. דבר שלישי, למה אני זקוקה במקום הזה? מה שאנחנו עושים, למעשה, כשאנחנו מתרגלים את התהליך הזה כל פעם מחדש, אני למעשה במקום לתקוף את עצמי בביקורת, שזה האינסטינקט שלנו, אני בכל פעם מפעילה מחדש מערכת במוח שנקראת מערכת מתן טיפול. זו מערכת שמשחררת אוקסיטוצין.
ליב: מממ.
נעמה: אוקסיטוצין זה הורמון האהבה, שבא בכמויות עצומות כשאנחנו מתאהבות, כשאנחנו מניקות את התינוקות שלנו. ואוקסיטוצין זה הורמון שמאפשר רגיעה, נינוחות, מה שמאפשר לנו באמת יותר להיות במיטבנו. כשאני במיטבי, אני יודעת למה אני זקוקה, מה יעזור לי עכשיו. אז למעשה בתהליך הזה, בכלי הזה של ה-reframing, מה שאני עושה, מפעילה מערכת אחרת במוח. לא את מערכת ההגנה ההישרדותית, הקורטיזול וכו', אלא ממש דואגת לזה שבאופן מלאכותי, אפילו בלעשות משהו שאני לא רגילה אליו, המוח שלי בעצם משחרר איזושהי מערכת אחרת. מערכת מתן טיפול, קוראים לה, ובעצם אני מייצרת תגובתיות אחרת ומחלישה את הקול הביקורתי הזה. שוב, אני לא יכולה לצאת נגדו כי הוא שם. מה שאני כן, אני יכולה לחזק את אחיו ורעהו…
ליב: מממ, מממ.
נעמה: של החמלה, וזה בעצם מה שזה עושה. ובעצם הזדמנות שלי לעבוד עם עצמי ולא נגד עצמי בתוך המקומות האלה.
ליב: אז בואי נסכם?
נעמה: יאללה.
ליב: [צוחקת] בואי נסכם.
נעמה: יאללה יאללה.
ליב: סתם שתדעי שאנחנו כבר שעה ורבע מקליטות, כן?
נעמה: אה, וואו.
ליב: אבל אני קלטתי. איתך זה כאילו אפשר שלוש שעות ואת לא…
[צוחקות]
ליב: הבנתי, הבנתי את הסיפור, אז בואו נסכם.
נעמה: [צוחקת]
ליב: אז בעצם אנחנו מבינות שחמלה זה לא איזה עצה ידידותית. היא חלק אינטגרלי ממערך ההתפתחות שלנו, וכנראה שהוא הכרחי. הבנו שחמלה בנויה מ… לא טרגטנו, פירקנו חמלה לנדיבות עצמית, אנושיות משותפת וקשיבות מודעת, נכון?
נעמה: מממ.
ליב: ואחר כך דיברנו על איך בעצם לתרגל את זה. הדבר הראשון זה איך הייתי מדברת לחברה, כשהיא הייתה במקום של כעס, פגיעות. דבר שני זה כתיבת מכתב לעצמי בגוף ראשון.
נעמה: מכתב חמלה.
ליב: מכתב חמלה.
נעמה: מממ.
ליב: איפה אני פוגשת את עצמי באותו הרגע, לתת את המקום לכאב ולשהות איתו, יחד איתו. וגם לשאול למה אני זקוקה עכשיו ומה אני צריכה עכשיו. והכלי הבא זה בעצם ה-reframing, לעשות מסגור מחדש, ובעזרת המסגור מחדש לקבל משאבים חדשים שיכולים לעזור לנו להמשיך ולהתפתח. איזה כיף.
נעמה: סיכמת את זה ממש מדהים.
[צוחקות]
ליב: נעמה, היה כיף גדול.
נעמה: מאוד.
ליב: אז…
נעמה: זה באמת מרגיש כאילו אפשר להמשיך עכשיו עוד איזה שעתיים בקלות,.
ליב: נכון, כי זה…
נעמה: אבל אנחנו צריכות להתכנס לאיזה משהו.
ליב: צריכות להתכנס לתוך המקום הזה.
נעמה: מממ.
ליב: אז אני רוצה להודות לך ולשאול אותך גם איפה אפשר למצוא אותך.
נעמה: אה… איך מישהו אמר לי באיזשהו מקום שהתארחתי? את נמצאת בהמון מקומות.
ליב: [צוחקת]
נעמה: נעמה קמינר מבורך, אם תעשו גוגל לשם שלי תמצאו אותי בפייסבוק, באינסטגרם. יש לי אתר. אה… אני למעשה חובשת שני כובעים שכולם תחת… תחת אותו תחום. אני למעשה מטפלת, יועצת ומרצה בתחום הפסיכולוגיה החיובית, אז אני עובדת עם אנשים על מערכות היחסים שלהם, איך לשפר את מערכות היחסים שלהם עם עצמם, עם בני הזוג שלהם, עם המשפחה שלהם. כי מערכות יחסים זה החיים.
ליב: נכון.
נעמה: זה מה שעושה אותנו מאושרים או מאושרים פחות.
ליב: והמערכת החשובה ביותר. [צוחקת]
נעמה: והמערכת החשובה ביותר, מערכת היחסים העצמית.
ליב: אני בעצמי. [צוחקת]
נעמה: בהחלט. אז באמת, אני עובדת באופן פרטני עם אנשים אחד על אחד בקליניקה שלי ואני גם עושה הרצאות שקשורות לפסיכולוגיה חיובית, לחמלה עצמית, לחוסן אישי, לאופטימיות, למיינדסט. ואני כותבת, אני כותבת תכנים ויש לי בלוג. ואני באמת ככה סובבת את החיים שלנו על כל האתגרים והמורכבויות שלהם דרך עיניים מפוכחות של פסיכולוגיה חיובית ולא דרך עיניים של רק מחשבה חיובית. של להביא איזושהי יכולת רחבה יותר ולהסתכל על החיים שלנו ולחוות אותם מן הקושי, מן האתגר ומן החיוביות.
ליב: איזה כיף.
נעמה: כן, וזה מסע מאוד מעניין.
ליב: איזה כיף. טוב, מרגיש לי שזו לא הפעם האחרונה שניפגש, אז…
נעמה: מממ, אני שותפה לתחושותייך.
[צוחקות]
ליב: תודה, יקירה.
נעמה: תודה גם לך.
ליב: היה מרתק.
נעמה: תודה, מתוקה.
ליב: [נאמר במיקרופון כבוי] אני קולטת שאנחנו שעה ועשרים בלי פתיח.
נעמה: [נאמר במיקרופון כבוי] בלי פתיח וכאילו…
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments