אחד ביום - כשהמלחמה זולגת הביתה

בזמן מלחמה רמת הלחץ והחרדה מזנקת – ואיתה גם רמות האלימות. זה לא קורה רק בשדה הקרב: גם אזרחים, מכל שכבות האוכלוסייה, מושפעים. האלימות באה לידי ביטוי במקרים קשים, אבל גם בשינויים קטנים בהתנהגות, שלפעמים צפים רק אחרי זמן. ד״ר דניאלה שבאר שפירא, מרצה ומטפלת בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב ועוסקת בטראומה ואלימות נגד נשים, כתבה על הקשר בין המלחמה לעליית האלימות במשפחה ובחברה. בין הקוראים היה יונתן קנה, שכתב לה שאם היה יודע את מה שהוא יודע היום – היה מבין מוקדם יותר למה הפך לאדם עצבני, חסר סבלנות, ואלים יותר. הפעם אנחנו עם ד"ר שבאר שפירא על ההשלכות השקטות של המלחמה, ועם יונתן קנה – בעל, אבא – על התפרצויות הזעם, ההתמודדות עם מי שהפך להיות, והטיפול הארוך שהוא עבר ועדיין ממשיך לעבור.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/07/2025.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום שלישי, 1 ביולי, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏[הפסקה ארוכה]

‏ד"ר שבאר שפירא: בעיקרון, לא היינו צריכות את השבעה באוקטובר כדי לדעת ולהבין שזה מה שעומד להיות, כי הידיעה שיש קשר הדוק בין אלימות נגד נשים לבין מלחמה הוא משהו שהוא כבר ידוע.

‏אלעד: כבר ברגעים הראשונים של מתקפת שבעה באוקטובר, דוקטור דניאלה שבאר שפירא ידעה מה עתיד לקרות בחזית המומחיות שלה. היא מרצה ומטפלת בבית-הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, היא עוסקת בטראומה ובאלימות נגד נשים, ולכן היה לה ברור שגם בישראל יקרה את מה שקורה בכל מדינה אחרת בעולם במצב מלחמה.

‏ד"ר שבאר שפירא: הקשר בין שתי התופעות האלה נחקר בעולם, ידוע כבר מנתונים - לא רק ממחקרים, אלא מכל אזורי סכסוך מתמשך בין מדינות, או מדינות שחיות לאורך גבולות שיש בהם סכסוך מתמשך, [מוזיקת רקע] או מלחמות קצרות וארוכות, יש תמיד בתוך המלחמה, ובעיקר אחריה, עלייה מאוד דרמטית באלימות נגד נשים ואלימות במשפחה באופן כללי. אז בעצם, את הדבר הזה ידענו כבר.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אלעד: יש פרק זמן מסוים, ושוב, זה נכון בכלל, בכל העולם, שבו עם פרוץ מלחמה, מספר הדיווחים על אלימות בבית יורד. המחקרים מצביעים על תחושה של אי-ודאות כללית, התכנסות פנימה לתוך הבית, רצון בכל זאת לשמר יציבות, שבגלל כל אלה קורבנות של אלימות נוטים לא לפנות למרכזי הסיוע. אבל זו תופעה זמנית, וד"ר שבאר שפירא לא נתנה לשקט היחסי הזה לבלבל אותה. היא ידעה שהמבול יגיע, והוא הגיע.

‏ד"ר שבאר שפירא: בשלב מסוים - בארץ זה קרה אחרי כחמישה שבועות מפרוץ המלחמה - מתחילה לחזור הפנייה, ואז זה מתחיל לעלות ולעלות יותר, הרבה מעבר למה שהיה לפני המלחמה.

‏אלעד: הסיבות הן די ברורות. במלחמה, בטח כזו קשה ומאוד נוכחת בציבור, מפלס הלחץ והחרדה עולה. מזנק. אווירה כזו היא תמיד מתכון לעלייה בהתנהגות האלימה. אבל זה לא כל ההסבר, כי יש עוד סיבות.

‏ד"ר שבאר שפירא: מה שמלחמה מייצרת זה נרמול של השפלה, נרמול של הרג, נרמול של פגיעה, נרמול של פציעות. אנשים מפתחים גם איזשהי למידה של התהליכים האלה, וגם במידה מסוימת איזה קהות ביחס לחומרה שלהם. מלחמות מאדירות את הכוח של החיילים, של הלוחמים, שמפעילים כוח. [מוזיקת רקע] לצערנו הרב, הכוח הזה שמופעל החוצה, לא מצליח להיעצר שם, והוא מתחיל לזלוג גם לתוך הבתים. הם מפנים את האלימות הזו.

‏אלעד: זה מאוד ברור מהפניות שהתקבלו. אחר-כך גם שדולת הנשים ערכה מחקר שחיזק את התחושות ותיקף אותן בנתונים. בתקופת המלחמה, מעגל האלימות במשפחה בישראל התרחב. אל המקרים המוכרים לרשויות הצטרפו עוד מקרים, רבים, חדשים.

‏ד"ר שבאר שפירא: זה בדיוק מה שכל-כך כל-כך גם מצער אותי, אותנו, וגם מדאיג אותנו מאוד. כי אנחנו בכלל לא מדברות פה על משפחות שהיו מוכרות לרווחה. ממש בתחילת המלחמה, הקבוצה שאצלה זיהו את הזינוק הגבוה ביותר, זה היה אוכלוסיית המפונים, ששם הייתה עלייה הכי משמעותית, זה מאוד-מאוד טבעי וזה ברור. אנשים נותקו ממקורות התמיכה שלהם, חיו בתנאים-לא-תנאים, לא הייתה שום ידיעה מה עומד להיות מבחינה כלכלית, מבחינה משפחתית וכולי. והדברים האלה מייצרים באמת לחץ לא נורמלי שהתפרץ גם באלימות. בהמשך של המלחמה, שדולת הנשים עשתה מחקר כדי לראות באופן ספציפי את ההשפעה של המלחמה והקשר שלה לאלימות בקרב חיילים. אנחנו יכולות לראות, למשל, שאלימות פיזית או מינית בקרב מי שלא שירתו, זה עמד על 3 אחוזים. בקרב מי שאחד מבני הזוג שירתו, זה עלה כבר ל-6 אחוזים, ובקרב מי ששני בני הזוג שירתו, 26 אחוזים מהם דיווחו על אלימות בזוגיות. זה פער עצום. מאוד-מאוד גבוה.

‏אלעד: את העלייה באלימות, או ההופעה של אלימות, אפשר היה למצוא אצל חיילים שחזרו משדות הקרב, ממשרתים, אבל לא רק מהם. אפשר היה לראות שלמעגל האלימות הצטרפו גם אזרחים, בעיקר גברים אלימים, אבל יש גם נשים. חתך של כמעט כל חלקי האוכלוסייה. וכשמדברים גם על מקרי האלימות, גם שם יש מנעד, כי יש מקרי אלימות קשה, יש שינויי התנהגות שהם מינוריים יותר. יש עשרות ומאות של סיפורים אינדיבידואליים, על איך התקופה הזו הפכה את חלקנו לאלימים יותר.

‏ד"ר שבאר שפירא: דווקא אני רוצה לתת כדוגמה לא אירועים קיצוניים - וזה יש הרבה - שהגיעו אליי, אלא דווקא דוגמאות קטנות. שפנתה אליי אישה שפונתה ביחד עם בן-הזוג שלה, אחר-כך הוא גם הוקפץ למילואים, הוא חזר מהמילואים לתוך דירה במלון ששלושה ילדים שם. היכולת שלו לשאת את המצב הזה ולהיות בתוכו, ולהתמודד עם המטלות והמשימות של החיים, הייתה מאוד-מאוד מאוד מוגבלת. והיא אמרה שהיא לא יודעת מה לעשות, בגלל שהוא התחיל גם להיות אלים באופן מילולי מאוד קשה כלפי הילדים, וגם באופן אלים מינית כלפיה, ושזאת מציאות שהיא מבינה אותו מצד אחד, אבל לא יכולה להמשיך לחיות. מה שהיא אמרה לי, וזה אולי משפט נורא-נורא משמעותי, היא אמרה, "אני מרגישה שקורים דברים שלא תהיה מהם דרך חזרה. [מוזיקת רקע] גם כשהמלחמה תסתיים, וגם אם הוא מאוד-מאוד יצטער, קרו פה וקורים פה עכשיו דברים שאני לא בטוחה שאני אוכל אי פעם לסלוח עליהם." וגם זה, מהצד השני, שובר לב. כי אני באמת חושבת שהוא לא אשם, אני באמת מאמינה שהוא זקוק לעזרה, אני מאמינה שהוא יכול לקבל עזרה, ושאין סיבה שלא היא ולא הוא ישלמו מחיר כל כך כבד על המלחמה.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אלעד: דוקטור דניאלה שבאר שפירא כתבה על הקשר הזה שבין מלחמה, טראומה ואלימות מוגברת. היא שיתפה בממצאים, במסקנות, בתובנות, במחקרים, ובין הקוראים שלה היה גם יונתן קנה. הוא קרא והוא כתב לה. כתב לה שאם היה יודע קודם על הקשר בין מלחמה, טראומה ואלימות כזו, הוא היה מבין הרבה יותר מוקדם איך ולמה הפך בעצמו לאדם עצבני יותר, חסר סבלנות ואלים יותר.

‏אז הפעם שיחה, שאם תרשו לי, היא כנה ואמיצה, עם יונתן, על ההשלכות של המלחמה שלא תמיד אנחנו שמים לב או מדברים עליהן. איך מלחמה וטראומה הפכה גבר, בעל, אבא לאדם עם התפרצויות זעם אלימות, והדרך שהוא עבר כדי לטפל בעצמו.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏שלום יונתן.

‏יונתן: שלום.

‏אלעד: אני מתלבט מאיפה להתחיל, ואולי אני אתחיל בסוף, כי זה לא מובן מאליו שאתה בא ומדבר איתנו על הנושא הזה, גם היום. ואני תוהה אם א… אם זה עובר לך בראש.

‏יונתן: זה עובר בראש, זה מפחיד להיות חשוף בצורה כזאתי, מאוד א… מאוד לא פשוט, אבל במהלך השנים ובמהלך הזמן שאני מתעסק בלנסות לטפל בעצמי, אני מבין שחלק מהסוגיה היא לדבר את זה, לדבר את זה ולנסות להתמודד עם הבושה, ויש בושה גדולה, ועם הבדידות שבאה איתה, דרך אגב. אז באיזשהו מקום אני חושב שבמהלך הטיפולים והשנים הבנתי שלהתעסק בזה ולדבר את זה, לדבר את זה עם האנשים הקרובים אליי. עכשיו אני עושה צעד אחד רחוק יותר, ולדבר גם עם אנשים שאני לא מכיר, ולספר על ההתמודדות הזאתי, לנסות לשבור את המעגל הזה קצת, את המעגל שמייצר בדידות ובושה וסיטואציות קשות.

‏אלעד: הסיפור שלנו בעצם מתחיל ב"צוק איתן", נכון?

‏יונתן: אממ, זה הפעם הראשונה שהבנתי שאני לא מסוגל יותר.

‏אלעד: אבל היה לפני זה איזשהו סימן מקדים, מטרים, משהו, אתה יודע, משהו שבדיעבד אתה מחבר ואומר אולי משהו היה קיים שם לפני, או ממש לא?

‏יונתן: זה מורכב. הסיפור הוא כמו תמיד מתחיל לפני שאתה נולד, [צוחק קלות] אבל אני לא חושב שאנחנו ניכנס לשם וניסע את כל המסע הזה אחורה. אבל כן, היו כל מיני אירועים צבאיים, אבל פחות לחימתיים, קצת mundane-ים כאלה, יום-יומיים, שגרתיים, תיזוזים וכל מיני דברים כאלה שהיו חוויות קשות מהשירות הסדיר שלי.

‏אלעד: שאיפה הוא היה, אגב, השירות?

‏יונתן: אני שירתתי תחילה כחייל בחטיבה 7, ואחר-כך כמפקד טנק בחטיבה 7, אחר-כך במילואים, בחטיבת מילואים כמפקד טנק. זה, זה רוב שירות המילואים שלי בעצם, עד וכולל חלק מ"צוק איתן".

‏אלעד: רצית להיות בשריון? זה הייתה שאיפה, או התגלגלת לשם?

‏יונתן: לא… [צוחק] לא הבנתי בכלל במה מדובר, הייתי קלולס לחלוטין, והייתה התלבטות. הייתי בן גרעין בכלל במקור, וחבריי לגרעין כולם התגייסו לשריון, אמרתי, 'יאללה, נלך איתם', בלי הרבה להבין את המשמעות של זה. התגלגלתי.

‏אלעד: ואתה זוכר את הרגע שבו הבנת?

‏יונתן: או-וא, זה היה קשה, [צוחק] כן.

‏אלעד: שמה?

‏יונתן: הייתי בהלם מוחלט מכל הסיפור הזה של ה… של הגיוס, ושל ה… זה, זה היה חוויה מטלטלת.

‏אלעד: כי, כי מה? מה, מה קרה שם?

‏יונתן: מה קרה? מצאתי את עצמי מתמודד עם מערכת שאין לי מושג איך מתמודדים איתה, די לבד, עם מערכת נוקשה מאוד, שיש בה המון עונשים ו… עונשים וצעקות ודברים שהם נורמליים לכאורה בצבא, אבל לא הייתי מורגל אליהם, זאת אומרת זה פעם ראשונה שאני נתקלתי במציאות כזאתי, והיה לי מאוד מורכב. היה לי מאוד מורכב בהכשרה, ממש-ממש-ממש לרגעים אפילו, משברים קשים מאוד, ולא קיבלתי עזרה שהייתי צריך אותה. ואני מבקש לראות קב"ן באיזשהי נקודה, אחרי שמתעללים בי ממש, [בקול רועד] ואני פורץ בבכי מול כל הפלוגה שלי פחות או יותר. זה סיטואציה קשה ולא נעימה, ואני מבקש לראות קב"ן ומסרבים. 'פשוט לא, תמשיך הלאה.' וקשיים ומחשבות קשות על איך אני ממשיך הלאה, מאוד-מאוד קשות.

‏אלעד: מה זה מאוד קשות? אובדניות?

‏יונתן: כן. [שותק] [על סף בכי] לא תכננתי להגיד את זה, אבל מנגנונים מאוד חזקים של הדחקה אפשרו לי איכשהו לצאת מזה. במקום לשלוח אותי לקב"ן, שלחו אותי לקורס מפקדים, ומשם התגלגלתי הלאה בכל מיני דרכים. אבל היה נקודת קושי אדירה, שאיכשהו צלחתי אותה. לא לבד, דרך אגב, היו גם אנשים שהיו ותמכו - ההורים שלי, בת-הזוג שלי, שהיא אשתי היום, חברים, ששמרו עליי בנקודות הקשות. וכן, וזה לא היה מובן מאליו שאני, שאני חוזר למילו… שאני, איך אני מתמודד עם המילואים בעצם. ברגע שהצבא, בעצם קראו לי פעם ראשונה זה היה קשה, זה היה לחזור למקום שאני מפחד ממנו, בפועל. שאני מפחד ממה יקרה לי שם.

‏אלעד: אז מה גרם לך… כי אתה יודע, מילואים זה כבר… זו כבר התנדבות.

‏יונתן: חשתי שזאת חובה. לא הרגשתי שזה בכלל משהו שאני יכול לבחור, ונפגשתי עם חבורה של אנשים שהם כמוני, בסך הכל אנשים שחיים את החיים שלהם באופן רגיל, ואחת לכמה זמן נקראים אל הדגל. וזה מה שעשיתי, זאת אומרת, זה מה שנדרש ממני. אז ככה כמעט 15 שנה לסירוגין - לקווים, לאימונים, בחורף, בקיץ, בכל מזג אוויר, מה שנדרש עושים. וגם נרקמות חברויות, וקשרים קרובים של אנשים שמלווים עד היום, ואתה מגיע כי יש חברים, ואתה רוצה להיות איתם ולשמור עליהם ושהם ישמרו עליך. זה לא היה מהמסגרת הצבאית שהייתי מורגל אליה. ובעצם בעיני רוחי ראיתי שאני מצליח לתקן ולהתמודד עם מה שלא הצלחתי להתמודד כאדם צעיר יותר.

‏אלעד: שזה דבר מדהים, לא? כלומר, אני חושב על תחושת הסיפוק, בטח היא אדירה.

‏יונתן: אממ, כן, כן. לפרקים זאת הייתה תחושה של הישג - העריכו אותי ונתנו לי חופש, וכן, כן, הישג, ללא ספק. חשבתי שמשם אני במסלול חיובי. אבל מה שקרה ב"צוק איתן", מה שקרה לי, ואני אומר לי כי זה החוויה הסובייקטיבית שלי כמובן, של תחושת הפחד שחשתי במשך תקופה כל-כך ארוכה, השאירה בי התנהגויות ותגובות שלא הכרתי מעצמי לפני כן.

‏אלעד: אתה יכול להסביר? לתת לי דוגמה?

‏יונתן: טוב, היה הפחד. זאת אומרת, אני פיקדתי על טנק בגזרת כרם שלום, ונכנסנו כמה פעמים להיות הקו הראשון באיזה שהם פעילויות שבהם הסדירים יצאו ואנחנו נכנסנו במקומם. ידעו שיש שמה מנהרות באזור, משם נחטף, כמובן, גלעד שליט, אני יודע את כל הדברים האלה, יודע שמתחת לאזור כבר פוצצו מטענים. יש את הסכנת חטיפה, קיימת, וסכנת טילים, ופצמ"רים, וכל מה שקורה במלחמה, וחלק מהלילות אני מבין שצריך להיפרד, [שתיקה] צריך להיפרד מהמשפחה, מהבת שלי, מהבן שלי שהיה עדיין עובּר, אשתי הייתה בהריון, והפחד שמה היה א… היה מוחשי מאוד. ואני, באיזשהו שלב בתוך המהלך הזה, באיזשהו פעם אחת שנסגנו [כך במקור] לתוך… לכיוון כרם שלום, נסוג בתוך תנאי ערפל מאוד קשים, ואני באיזשהו שלב נתקע ולא מצליח לדבר. ושולחים אותי הביתה לאיזה 24 שעות, ואני חוזר, ואני מבין שמה שקרה לי יכול לסכן כבר אותי ואת החיילים שתחת פיקודי. ואני מרגיש שאני במאבק, שאני לבד בחזית הזאתי. זאת אומרת, אני לא יכול לסמוך כרגע על אף אחד, ואני מפחד לסכן אותי או את החיילים שלי. ואני אומר, די, אני לא, לא מסוגל את זה, לא מסוגל לעשות את זה יותר, אני הולך. עכשיו, זה תחושה נוראית, דרך אגב, כי אתה מאכזב את החברים שלך, את החיילים שלך, את המפקדים שלך, את כולם. תחושה קשה מאוד.

‏אלעד: ואתה מדבר איתם בזמן אמת על זה? אתה מסביר להם?

‏יונתן: היה לי דיאלוג עם המפקד שלי, עם המ"פ, שהיה גם המ"מ שלי במהלך כל התקופה, ואני מסביר לו שאני לא מסוגל יותר. האמת שכבר אמרתי לו קודם לכן שקשה לי מאוד, ושהסיטואציה המשפחתית מורכבת וכולי, בגלל ההריון של אשתי. והוא היה מאוד-מאוד מבין, אני חייב להגיד. לשמחתי. מאוד-מאוד-מאוד-מאוד, הוא אדם יוצא מן הכלל. והוא סייע לי, הוא סייע לי והוא אמר לי, 'טוב, תיגש לקב"ן, ותיגש לפסיכיאטר וזה', ובעצם המליצו לשחרר אותי מאוד-מאוד מהר, כשאני בעצם אומר לצבא, 'חבר'ה, עזבו, זה לא אתם, זה אני, רק תשחררו אותי. אני, אני לא מסוגל לעשות את זה.'

‏אלעד: ואתה יוצא בסיטואציה הזאת, זה כמו שאתה אומר, אתה, עם כל הקושי, יש תחושה של סיפוק. אתה אומר, 'הנה, הנה יונתן אחר, שידע להתמודד עם התחושות, עם העומס הנפשי הזה, וידע לעמוד על שלו ולדאוג לעצמו.' ואז מה?

‏יונתן: ואז צריך לחזור לשגרה, לנסות לעבוד. לידה של הבן שלי, ועולות התמודדויות חדשות שלא הכרתי. בעצם נולד מישהו חדש מעבר לבן שלי, ונולד מישהו שאני לא מכיר, שאני בקושי יכול לזהות אותו במראה - בתגובות שלו, בכעסים שלו, ביכולת לשלוט. אני צועק, אני חסר סבלנות, וזה הגיע לנקודה שאני תופס את עצמי כמעט מכה את הבת שלי. וזה נורא. [בוכה] היא הייתה, אני חושב שפחות מחמש, והיא הרביצה לאחיה הקטן, התינוק, ותרגמתי לא נכון את הסיטואציה. בזמן אמת חשבתי שהיא מסכנת את הבן שלי. חשבתי שזה שהיא תכה אותו, תסכן אותו. ותפ… וכמעט, כמעט הרבצתי לה, תפסתי אותה, החזקתי אותה, הרמתי אותה, העברתי אותה. ממש ריתקתי אותה. והבנתי שעברתי את הקו האדום. זה לא יכול לקרות יותר. [נושם עמוק] ואני חייב לעשות עם זה משהו, ואני חייב לנסות לדבר על זה, ולטפל בזה, כי זה לא אני, אני לא יכול לחיות עם האדם הזה. ובטווח של כמה ימים לאחר מכן, ישר יצרתי קשר עם טיפול, איזשהו מערכת טיפול, שביקשתי עזרה. ולא היה זיהוי מדויק של הסיטואציה. זאת אומרת, כן היה טיפול שיחתי, אמרו לי 'כל הכבוד שניגשת, נהדר, יופי שאתה מדבר על זה.' ודיברנו על המון דברים, אבל לא הצליחו, מה שנקרא, לדקור את הנקודה בהיבט הזה - של מה גורם, מאיפה זה מגיע. בעצם, מי ששם את האצבע על ה… [נושם עמוק] בפעם הראשונה, ובא ואמר לי, 'תשמע, אתה כנראה מתמודד עם משהו כזה', זה בעקבות טיפול משפחתי שעברנו, שהמטפלת ראתה את הדינמיקות בתוך המשפחה, ואמרה - 'תשמע אתה… יש פה קשיים, אבל אתה צריך לטפל בעצמך. אתה לא יכול להישאר ככה.'

‏אלעד: ברגע שבעצם אתה עובר את התהליך הטיפולי, ואתה תופס את עצמך באותו רגע נוראי, ולומד להתמודד עם עצמך החדש, והסביבה לומדת להתמודד עם עצמך החדש, זה באמת היה המסלול כבר לחיים אחרים? ראית שינוי?

‏יונתן: עצוב להגיד, אבל לא, לא ממש נִרְפִּים. [כך במקור] כאילו, זה לא קורה, זה לא עובר, זה לא ממש עובר. חלק מהדברים אולי יכולים להתמתן בצורה כזו או אחרת, אבל בינתיים הדפוסים עדיין קיימים. אני יכול להיות מודע אליהם, אני יכול להרים דגלים לפני שהם יוצאים לפועל, אני יכול לבחור באסטרטגיות אולי קצת שונות, אולי לעשות יותר flight ופחות fight, לפעמים. אבל לא נרפים ממש. לא, לא שאני יודע. ואני עובר מטיפול לטיפול, וחלקם עושים יותר טוב, חלקם קשים מאוד ומורכבים, וחלקם נושאים תוצאות וחלקם מרגישים קצת כמו בזבוז זמן.

‏אלעד: אבל אירוע כזה, נקודה כזו שבה תיארת שתפסת את עצמך תוך כדי אקט מאוד אגרסיבי כלפי הילדה, זה לא חזר. או כן?

‏יונתן: לא. לא, לא. נשבעתי לה. באמת שנשבעתי לה שזה לא יקרה לעולם.

‏אלעד: ואתה… וזה לא קרה, אבל אני מנסה להבין את הדקויות, כי אתה אומר פה משהו מאוד מעניין. הסיבה שזה לא קרה זה לא כי אין לך את האינסטינקט הזה ואת הדחף הזה, אלא כי היום אתה כבר יודע לזהות אותו ואולי לעצור אותו.

‏יונתן: כן. אני יודע לזהות ולעצור אותו, אני יכול להיות מאוד מרתיע, דרך אגב, אני יכול להיות מאוד מפחיד. אני חווה את זה מאנשים שחשים קשה, שאני חש מאוים והתגובות שלי הם תגובות מאוד לא נעימות. לצערי, רוב ההתנהגויות האלה מופנות פנימה, כלפי האנשים הקרובים והאהובים. אז זה הדבר הכי עצוב. אז זה קשה. מה שכן למדנו כמשפחה זה לדעת מתי לשמור מרחק, מתי כל אחד צריך את המקום שלו, מתי כל אחד צריך את העצירה שלו כדי א… כדי לנשום את האוויר שלו, ולדבר.

‏אלעד: איך נראה שבעה באוקטובר?

‏יונתן: מתחיל נחמד, אני לא יודע. [מצחקק] אני הייתי בג'ט לג. חזרתי מארצות הברית בשישי באוקטובר בשתיים לפנות בוקר. הגעתי לקיבוץ מארצות הברית. ויש לי חבר טוב שדואג שאני אהיה בכושר. קצת מפספס בזמן האחרון, כמו שאתה רואה, אבל הוא ממש… ממש בקטע של לרכב על אופניים. הוא אומר לי, "אתה חייב לבוא. כמו שאתה חוזר, אנחנו יוצאים לרכב." ואז הוא אומר לי, "יאללה, שש ועשרים - יוצאים". דרמטי קצת, לא ידעתי כמה זה הולך להיות דרמטי, השש ועשרים הזה.

‏אז אנחנו נפגשים בתחנת אוטובוס בקיבוץ, מתחילים לפדל על האופניים שמה לכיוון אופקים. מקשקשים, והכל אווירה טובה, והצלחתי להתגבר על החוסר כוח שלי לקום לִרְכּב, זה כבר הישג, כאילו, זה לא עניין של מה בכך. ושש עשרים ותשע, שש עשרים ושמונה, אנחנו שומעים שיגור של כיפת ברזל, זה רעש מטורף, ממש צמוד לאוזן שלנו, היינו ממש צמודים לבסיס של פיקוד העורף שמה. ואנחנו על הכביש - אין כלום - אין מיגונית, אין שום דבר. ואני אומר לחיים, שרכבתי איתו, ואני רואה שמה עץ אקליפטוס, אקליפטוס עוג, כמו בשיר של מאיר. "יאללה, בוא נשכב תחתיו." נפילות, אזעקות, נפילות, אזעקות, אנחנו אומרים, "טוב, בוא נעלה לאופניים, עשר דקות אנחנו בבית." כאילו, זה ממש מעבר לפינה, אין שום בעיה. עולים על האופניים, אזעקה. חוזרים בחזרה לעץ. שוב פעם ושוב פעם. בפעם הרביעית אני כבר במתח אדיר. תוך כדי הדיאלוגים שלנו, חיים אומר לי - "שמע, אני שומע יריות." ואני אומר לו - "לא יכול להיות. אה, זה בטח אימונים." כאילו, אני מחרטט, כאילו, ברור לי שזה לא, אבל לא רוצה להלחיץ גם. אבל אנחנו כנראה שומעים יריות ברקע. ואני לוקח ענף, [מוזיקת רקע] ענף מהעץ אקליפטוס, ואני אומר - אני לא יודע מה הולך להגיע עכשיו, אין לי מושג - אני אומר לו, "חיים, אני לא יודע, חייבים לצאת עכשיו." עולה על האופניים, כמו שאני עולה על האופניים, אני שומע קול של ירייה ומרגיש שפשוף בשתי האצבעות שלי. ואני מבין שיורים עלינו. אני לא רואה כלום. אני לא מבין מי יורה עלינו. ואני מבין שזה כבר אירוע אחר לחלוטין. לא מבין מה, אבל מבין שזה אירוע אחר לחלוטין. וחיים עומד בשוק מוחלט. ואני אומר לו, "חיים, תשכב", ואני רץ. רץ, לחפש מחסה, נכנס בין שיח קנים שנמצא שמה ליד איזה עמוד חשמל, מתחבא שמה. וזהו, איבדתי את חיים, מבחינתי. שמעתי עוד יריות אחר-כך. מבחינתי, אני הולך לסיים את החיים שלי עוד רגע, כי אני הנחתי שזה לא… שזה אירוע שיבואו לחסל אותנו. זאת אומרת שזה נגמר. ואני בדמיון שלי נפרד מעומרי. לא סתם מעומרי כי אני לא אוהב את מיטל ויובל, אלא כי הספקתי להיפרד כבר ממיטל ויובל ב"צוק איתן". אמרתי, זו ההזדמנות שלי עכשיו. ואיך הוא יתמודד עכשיו? לא היה לי מושג איך זה יקרה. [נאנח] ואני שמה, מתחבא עם המחשבות שלי, כמו שאמא שלי מספרת על סבתא שלי שמתחבאת מהגרמנים, בתוך השיח הזה, מחכה שיגיעו להרוג אותי, לחסל אותי.

‏אלעד: הטראומה פוגשת אותך שם, או ממש לא?

‏יונתן: אני מתפקד קר-רוח בנקודה הזאתי. קר-רוח מאוד. פתאום חיים מגיע אליי, מדמם. הוא מאבד את שתי קצוות האצבעות שלו. אני רואה אותו מדמם ואני אומר לו, "יש לך עוד כדור איפשהו? פגע בך עוד משהו?" והוא כואב, הוא בוכה מכאב, ואני אומר לו, [בתקיפות] "שתוק! הם יבואו ויהרגו אותנו. עכשיו אתה שותק. אתה לא תמות מזה. תשתוק. כי אם לא, הם יבואו ויהרגו אותנו." קר מאוד-מאוד-מאוד-מאוד. קיצוני.

‏אלעד: תסביר לי את זה אבל, יונתן, כי, כי יש פה… אני לא מצליח להבין את הפער. בתור מי ש… אולי זה בזכות הטיפול, אבל בתור מי ששנים מטפל בעצמו, כי הוא סוחב עליו טראומה שבין היתר, כמו שאתה אומר, כשאתה מרגיש מאוים או שאתה קורא סיטואציה כסיטואציה מאיימת, אתה מאבד שליטה. ופה אתה מתאר לי בן אדם שהוא… הכי תחת איום שאפשר, שיורים עליו, מילולית, ולא רק שאתה בשליטה מלאה, אתה קר-רוח ואתה מחושב ואתה אנליטי לגמרי.

‏יונתן: אני חושב שבנקודה הזאתי, כאילו, הפוסט… הטראומה הכינה אותי לסיטואציה.

‏אלעד: וואו.

‏יונתן: זאת אומרת, הייתי מוכן לזה. זאת אומרת, כל המערכות בגוף שלי כבר ידעו מה הולך לקרות. וכשאני משווה את האירוע הזה לאירוע של פחד שהתמשך המון-המון זמן, זה היה אירוע קצר, לכאורה, כאילו, נקודתי. 20 דקות אחר-כך חיים עוצר אמבולנס, האמבולנס מסרב לקחת אותו, ואנחנו נשארים שם באזור. אחר-כך הוא מצליח לעצור את אותו אמבולנס שהנהג כבר פצוע, אז הסכימו להושיב אותו בכיסא ליד ולפנות אותו, ואני נשאר שמה לבד באותה נקודה. אני בקשר עם הרבש"צ שלנו, אני בקשר עם… יש לנו מוקד במועצה ואני מספר להם מה שאירע, אני אומר להם, "תהיו מוכנים להיתקל". זאת אומרת, אם אתם באים לחלץ אותי, תהיו מוכנים להיתקל.

‏אני די ב… אני בהיסטריה, כן? זה לא שאני זה, אני במתח. עוצר לידי רכב, בזמן שהאמבולנס עוצר לידי, עוצר לידי רכב פרטי, ואומר לי, "תשמע, גם אחותי נורתה, חטפה כדור ברגל, אני לוקח אותך לאורים." אמרתי לו, "אתה מטורף, זה מסוכן." הוא אומר לי, "לא, לא, אני לוקח אותך." הוא לוקח אותי לקיבוץ אורים, ואני מגיע לקיבוץ אורים בידיעה ברורה שאני צריך עכשיו לשאת נשק, כי אני אחד מתוך שני אנשים שיש להם נשק בקיבוץ, וצריך להיכנס להגנה של… על קיבוץ אורים. אז אני רץ למקלט של הרבש"צ, שליד הבית שלו, לוקח ממנו את הנשק, ופה אני קופא. קופא, קופא לגמרי. פשוט מתנתק לאיזשהו נקודה של זמן. אני רואה את האירועים מתרחשים סביבי, אבל אני לא מצליח לאסוף את עצמי. באיזשהו שלב אני מבין שאני צריך להיכנס לפעולה. אני שומע ירי, ו… שומע ירי, 'אה, אוקיי, אני יודע מה עושים.' שומעים ירי, מתחילים ללכת לגירוי. וזהו, ומשמה נכנס לעמדת מגננה, תופס את השין גימל של קיבוץ אורים, יחד עם עוד שני חברים ותיקים שנושאים אקדחים, ומחכים להיתקל. זהו, מחכים. מחכים שיבוא משהו, תוך כדי זה שומעים את הקולות. [מוזיקת רקע] לא מבינים, לא יודעים. לא בתקשורת. מה שהקשה עוד יותר, זה שבשמיני לאוקטובר נשמעו… נשמע צרור של יריות בקיבוץ. ואני עומד בשער עם קבוצה של, באמת חיילים מבה"ד 1, ואני חושב שיש פה עכשיו מה שמוגדר כפקודה צבאית - "מעגל פתוח". מכריז "מעגל פתוח", משמעות שמתבצע ירי בתוך היישוב. ואני מתחיל לנוע עם המחלקה או המספר החיילים האלה בתוך היישוב, ואני מגיע לנקודה ומזהה שנתפסו על הגדר שלנו חמישה פלסטינים, ביום ראשון ב-12 וחצי בצהריים, שהם כבר… שאני מגיע, הם כבר אזוקים, ו… [נושם עמוק] ואני משתולל.

‏אלעד: מה זה אומר?

‏יונתן: אני צועק ומקלל.

‏אלעד: את מי?

‏יונתן: אותם.

‏אלעד: את הפלסטינים.

‏יונתן: כן, כן. כי אני הרגשתי שזה היה כל-כך קרוב. אבל לא עושה כלום, לא נוגע, לא מתקרב, הם מעבר לגדר.

‏אלעד: ואיך, כשאתה מסתכל אחורה, לאו דווקא בפרספקטיבה של היום, אבל פרספקטיבה של יממות, שבועות, חודשים אחרי שבעה-שמונה באוקטובר, אתה יודע להגיד איך האירוע הזה השפיע עליך, אפרופו המסע הארוך שעברת מ"צוק איתן"?

‏יונתן: אני הייתי תחת תחושה שאני על זה, שוב פעם. שאני בשליטה, שאני אפילו יכול לעזור לאנשים, שאני יכול להסתובב בין החיילים ולהגיד להם, 'תראו, אם נחשפתם לאירוע קשה, יש פה חבר קיבוץ שמוכן לדבר אתכם ומוכן לעזור לכם,' ולהגיד להם, תראו, זה ככה וככה וככה, ברמה של א… זה מה שהכינו אותי, זה מה שאני יודע לעשות, זה ה… כל הדבר הזה הכין אותי לאירוע הזה, ועכשיו אני במיטבי, כן? בצורה הזאתי. וכל עוד היה לי תפקיד, והייתי משמעותי ועשיתי משהו, זה היה בסדר. ואז הייתה ההתמוטטות מאוד-מאוד קשה אחר-כך.

‏אלעד: שאיך היא באה לידי ביטוי?

‏יונתן: זה התחיל בזה שגם במהלך הדברים שעשיתי הייתי מאוד מאוד-אגרסיבי, חסר סבלנות, חסר א… לא הייתי יכול להתרכז, לא יכולתי לשבת שנייה, והתחלתי להיות תוקפני, ולעשות דברים שאני, לא טוב לי איתם, זאת אומרת, בדיאלוגים בין אנשים. במקביל לזה, אני מבין שאני מאבד את המשפחה שלי - המשפחה שלי הייתה מפונה, אני נשארתי בקיבוץ, ואני מאבד אותם, אני מאבד את היכולת להיות… זאת אומרת, אני מקיים חיים שהם במקביל, ולא איתם. וחוסר מסוגלות לחזור לשגרה. ממש. חוסר מסוגלות להתרכז. אירוע אחד שאני לא יכול לשכוח, זה, יום אחד אני מגלה שפתחו שער חדש בקיבוץ, ואני בשוק - איך פתחו שער חדש? איך לא התייעצו? איך לא דיברו? השער הזה, ממנו יכולים לבוא, לפרוץ ולהיכנס, ואני מגיע לשער ומפרק אותו בידיים, בידיים חשופות, בהתקף אטרף מוחלט, פשוט עוקר אותו. עוקר את הברזל בידיים. והאיש שהקים אותו אומר לי, "למה לא אמרת? למה לא אמרת? היינו מטפלים בזה", אמרתי לו, "אני לא יכול, אני לא מסוגל". אני לא מסוגל לשאת את האחריות הזאתי, כי אני רואה פוטנציאל של סכנה ומוות בדברים שנראים אלמנטריים לאנשים אחרים, ואני מבין שאני צריך לסיים, זאת אומרת אני אומר, 'אני לא לוקח את התפקיד הזה יותר, אני לא עושה את זה, תמצאו, תחלי… תמצאו מישהו שיחליף אותי, זה מגרה אצלי נקודות חשופות מדי'.

‏אלעד: אתה מתאר פה מורכבות שאני לא יודע איך מתמודדים איתה, כאילו הטראומה שמיררה לך את החיים, שנים, ובמידה רבה הצילה את חייך בשבעה באוקטובר.

‏יונתן: כן.

‏אלעד: וחוזרת למרר את חייך אחרי.

‏יונתן: כן. הלוואי ולא הייתי צריך את זה, הלוואי ואת כל המיומנויות האלה, הייתי יכול לזרוק לפח ולהגיד שאני לא אצטרך להשתמש בהם לעולם בחיים.

‏אלעד: אבל יכול להיות שלא היית בחיים.

‏יונתן: יכול להיות.

‏אלעד: כי אם חיים מגיע אליך וצורח וכואב, ואתה לא יודע להגיד לו ברגע הזה של "תהיה בשקט כי אחרת הם באים אלינו", אז יכול להיות שבאמת היו באים אליכם.

‏יונתן: כן. הטראומות האלה באו כדי להגן עלינו, זה המטרה שלהם. שם, בגלל זה הם שמה, בגלל זה המוח שלנו מתנהג כמו שהוא מתנהג, כדי להגן עלינו במצבי קיצון. מי אמר שאנחנו צריכים [צוחק] להיחשף לכל-כך הרבה מצבי קיצון במהלך חיים? זה, אף אחד לא תכנן את זה, כאילו, אני מקווה שלא. [צוחק]

‏אלעד: ואתה אומר בעצם, הטראומה הזאת שעוזרת לי ב-2% מהזמן, הורסת לי את החיים ב-98% מהזמן.

‏יונתן: עושה נזק גדול-גדול, כן. לי, לאהובים שלי, לקרובים שלי, לחלומות שלי, לציפיות שלי, להתפתחות שלי ברמה מסוימת, כן.

‏אלעד: היום אנחנו כמעט שנתיים אחרי, במידה מסוימת הטראומה עדיין נוכחת, אבל, אתה יודע, גם שנתיים אחרי, אתה במקום אחר?

‏יונתן: שמורה בגוף. צבורה בגוף, קיימת. זה קיים, זה נוכח. לצערי זה נוכח כל הזמן. זה מפחיד אותי שאני כלוא בתוך הסיפור הזה בלי, בלי יציאה. יש משהו שמפחיד בזה שזה כובל אותי ל… [נאנח] למישהו שאני לא הייתי רוצה להיות.

‏אלעד: אז אני אשאל אותך לסיום: מה אתה רוצה לומר למי ששומע אותנו, ועובר עכשיו את מה שאתה כבר שנים מתמודד איתו? יש פה אופטימיות בשיחה הזו?

‏יונתן: אחת התחושות הקשות ביותר של מישהו ש… שאני התמודדתי איתם, זה הבדידות והבושה. ואני יודע שגם הרבה אנשים מתמודדים עם בושה, ומאחר והם מתביישים, הם לא הולכים, לא מדברים ולא מטפלים. אני שמח שהדור הצעיר יותר עושה את זה יותר מהדור שלי, מהדור הבוגר יותר. אבל עדיין יש הרבה אנשים שכתוצאה מבושה, כתוצאה אולי מהספק אם זה יעזור להם או לא, לא עושים שום דבר. והשנים לא עושות לזה טוב, לא משפרות את זה, זה לא משתפר עם הזמן, אם לא מתעסקים בזה, אם לא נוגעים בזה. זה מורסה שקיימת וכאילו אתה מפחד לגעת בה כי זה כואב, אבל ההימנעות ממנה בעצם מפתחת אותה-מפתחת אותה, ואז היא תתפרץ בנקודה שאתה לא תהיה מוכן אליה ולא תשלוט בה ולא תוכל לשלוט בה. זה שאלה, זה כמו רופא שיניים: זה או שאתה הולך אליו בזמן או שאתה רץ אליו שאין לך ברירה.

‏[נאנח] זה, הדבר היחיד שאני יכול להגיד זה, "חזרתם אחרים? אתם קצת פחות מזהים את עצמכם במראה? זה נקרא כמו בשיר של מאיר אריאל 'אתה מסתכל במראה ורואה שם משוגע'? לא להיבהל יותר מדי. [מוזיקת רקע] זה בסדר, תיגשו, תבקשו, תיעזרו, יש מה לעשות, אפשר לשפר הרבה דברים, אפשר להבין יותר את המנגנונים שקורים בגוף, אפשר לנסות להקל במידה מסוימת על הסבל, וזה הרבה, זה המון. ואם זה יעזור למישהו אחד, עשיתי את שלי.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אלעד: יונתן, תודה רבה.

‏יונתן: תודה.

‏אלעד: ותודה לדוקטור דניאלה שבאר שפירא.

‏אם אתם, או אתן, מזדהים עם משהו ששמעתם בפרק הזה וחשים שאתם זקוקים לסיוע, 6690*, שלוחה 3, זה המוקד של בריאות הנפש בצה"ל. אזרחים ואזרחיות יכולים לפנות להתייעצות ראשונית לקו הסיוע של נט"ל, נפגעי טראומה על רקע לאומי, במספר 1-800-363-363.

‏וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה - שירה אראל, עדי חצרוני, דניאל שחר והילה פז. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה