אחד ביום - בחזרה לתקופת ההמתנה

גם במונחים שלנו, חייבים להודות שהימים האחרונים הם פשוט ימים של טירוף. מציאות שבמסגרתה אנחנו יושבים, כבר ימים, וממתינים למתקפה. זו המתנה מורטת עצבים, שוחקת, מתסכלת. אבל המציאות הזו לא חסרת תקדים. הייתה כבר תקופה כזו, שבה ישראלים פשוט המתינו למלחמה. שלושה שבועות בקיץ 1967, פרק זמן שמכונה ״תקופת ההמתנה״. אז הפעם אנחנו עם פרופ׳ אורית רוזין מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, ותקופת ההמתנה ההיא, לפני 57 שנים. 

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/08/2024.

[חסות]

[מוזיקת פתיחה]

אלעד: היום יום רביעי, שבעה באוגוסט, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

גם במונחים שלנו, גם בכל מה שכבר הורגלנו וחווינו, חייבים להודות שהימים האחרונים הם פשוט ימים של טירוף. טירוף, זו המילה שיצאה לי ככה בשלוף, יש גם מילים אחרות כמובן, אבל הסופרלטיב הוא לא באמת משנה. המציאות המטורפת הזו, היא שחשובה. המציאות שבמסגרתה אנחנו יושבים כבר ימים, וממתינים. ממתינים למתקפה. זו המתנה מורטת עצבים, היא שוחקת, היא מתסכלת. זו המתנה שהיא בעצמה סוג של התקפה. ולא אני אומר את זה. אמר את זה אתמול, חסן נסראללה.

[הקלטה - קטע מנאומו של חסן נסראללה]

אלעד: בזמן שאנחנו ממתינים, במתח, בזמן שעוד ועוד חברות תעופה מבטלות טיסות מישראל, ועוד ועוד מדינות קוראות לאזרחים שלהן לעזוב את האזור, בעולם מתנהל סוג של משחק ניחושים - מתי המתקפה הזאת תקרה?

[הקלטה]

Donald Trump: “You know, I'm hearing there is gonna be an attack tonight by Iran of Israel. They're going to be attacked tonight, I'm telling you right now. I hear it just through the same waves, there's no top secret information…”

[הקלטה]

News reporter: “British, French and U.S embassies in Beirut have issued an urgent warning to their citizens to leave Lebanon…”

[הקלטה]

ABC reporter: “Right now the U.S is telling American citizens in Lebanon to leave as quickly as possible. The U.S embassy is offering…”

אלעד: ואמרתי, זו מציאות מטורפת, אבל זו לא מציאות חסרת תקדים. הייתה כבר תקופה כזו שבה ישראלים פשוט המתינו, המתינו למלחמה. מלכה שינאן, היא כתבה בקבוצה שלנו בפייסבוק, "אחד ביום - הפודקאסט היומי", שהימים האלה מזכירים לה ימים אחרים - שלושה שבועות בקיץ 1967, פרק זמן שמכונה "תקופת ההמתנה". וזו לא רק מלכה. גם אורית זוכרת את התקופה ההיא, וזוכרת איך אמא שלה עשתה אז משהו מאוד-מאוד חריג.

פרופ' רוזין: אני זוכרת שהיא השכיבה אותי לישון עם בגדים במיטה, שזה היה, כן, אמא שלי ייקית, זה איזה אירוע קולוסאלי, כדי שנוכל לרוץ למקלט אם צריך.

אלעד: אז אורית, הילדה שישנה עם בגדים במיטה כדי שתספיק לרוץ למקלט, גדלה מאז, והיום היא פרופסור אורית רוזין, מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. היא מתמחה בהיסטוריה של רגשות. פרופסור רוזין חקרה את תקופת ההמתנה ופרסמה ספר, "Emotions of Conflict". בין היתר, הספר מדבר על התחושות של הישראלים באותם שלושה שבועות שבהם כולם דיברו על מלחמה שאוטוטו תיפתח. אבל יום ועוד יום ועוד יום עברו, והמלחמה לא נפתחה. אז הפעם אנחנו עם תקופת ההמתנה, ההיא, של לפני 57 שנה, אבל כמו שבטח כבר הבנתם במידה מסוימת, אנחנו גם עם תקופת ההמתנה של היום.

אלעד: פרופסור אורית רוזין, שלום.

פרופ' רוזין: שלום.

אלעד: תראי, פרופסור להיסטוריה, אני מבין, אני מכיר, אבל מה זה "מומחית בהיסטוריה של רגשות"?

פרופ' רוזין: אז יש ענף היסטורי, שנגיד מתחילת שנות ה-2000 הוא מאוד בולט, והוא רק הולך ומתפתח, שנקרא "היסטוריה של רגשות". זאת אומרת שהאופן שבו אנחנו מרגישים והמילים שבהם אנחנו משתמשים כדי לתאר רגשות, משתנים מתקופה לתקופה. במובן הזה שגם התוכן, וגם האופן שבו מותר או אסור להביע אותם משתנה מחברה לחברה ומתקופה לתקופה. תמיד היסטוריונים יסתכלו גם על רגשות, אבל עכשיו היסטוריה של רגשות מסת… שמה את הרגשות במרכז, ושואלת, למשל - איך זה יכול להיות שחיילים רוסים לא מביעים אף פעם פחד במכתבים שלהם? האם הם לא פחדו, או שמא אסור היה להם להביע רגשי פחד?

[מוזיקה]

אלעד: בתור חוקרת שמתמחה בהיסטוריה של רגשות, די ברור מה משך את אורית לתקופת ההמתנה. ימים שבהם היו המון רגשות, אפשר אפילו לומר שהיו בעיקר רגשות. אנחנו באמצע מאי, 1967, לכולם ברור שמלחמה גדולה היא רק עניין של זמן.

פרופ' רוזין: אנחנו מדברים על כך שב-15 במאי המצרים מתחילים להזרים כוחות צבא לסיני, ואז הם גם מורים למפקד של כוחות האו"ם, שישבו בסיני באותו הזמן, שהם מבקשים ממנו, או מורים לו, להתפנות. ובעצם מצבת הכוחות הולכת וגדלה, ובישראל מתקשים בהתחלה להחליט אם מדובר בתרגיל, או הכוונה במלחמה, אבל בין ה-22 ל-23 במאי כבר ברור, ונאצר בהתחלה בשיחה סגורה ואחר כך באופן רשמי, מורה על כך שהוא מטיל מצור על מיצרי טיראן, זאת אומרת שבעצם יש כאן כבר עילה למלחמה. ומה-15 במאי וצפונה, כל יום בעצם המשבר הולך ומעמיק.

[הקלטה - אורי זוהר שר עם חיילים]

"נאצר מחכה לרבין, איי-איי-איי,

אתם מכירים את השיר? שלוש, ארבע.

נאצר מחכה לרבין, איי-איי-איי.

נאצר מחכה לרבין, איי-איי-איי…"

פרופ' רוזין: אז החזית העיקרית היא לכאורה מצרים, אבל בעצם יש מתח ביטחוני גדול, כבר לפני המשבר הזה עם סוריה, מול סוריה. וגם המלך חוסיין, שאהבה גדולה לנאצר לא הייתה לו, הולך וחותם על איזשהו הסכם עם נאצר בסוף החודש, שבעצם לוקח על עצמו גם לקחת חלק במלחמה.

אלעד: בישראל לא ישבו בחיבוק ידיים אז. היה גיוס מילואים נרחב, היו הסבות של תשתיות לצורכי מלחמה, אם תהיה כזו כמובן. אבל הממשלה הישראלית נעה אז בשני קווים מקבילים. מצד אחד, הכנות למלחמה האפשרית, מהצד השני, ניסיונות למנוע אותה.

פרופ' רוזין: יש מאמץ מדיני עצום לנסות לגייס את המעצמות, ובראש ובראשונה את ארצות הברית. מצד אחד למנוע את המשבר, ומצד שני אם לא לתמוך ביציאה למלחמה, כי ישראל מאוד רצתה להיות זאת שתוקפת ראשונה, ולכן בעצם יש את ההמתנה, זאת אומרת, המאמץ הגדול הוא בעצם למנוע את המלחמה.

אלעד: לכאורה, כלפי חוץ, הכול התקדם לכיוון של מלחמה, שכאילו אמורה להתחיל ממש בכל רגע, אבל היא לא באה. יום ועוד יום, הרטוריקה התלהטה, החששות גברו, ילדים ונשים ישראלים נקראו לחפור שוחות, כבר דיברו על מתחמי ענק לקבורה מסיבית של ישראלים. הימים הלכו וחלפו, והמתח לא התפוגג, להפך.

פרופ' רוזין: יש לנו בתקופת ההמתנה מפל של רגשות. זאת אומרת, העכבות שבדרך כלל מונעים מאיתנו להביע כל רגש ברגע שהוא עולה לנו, אנחנו הרי לא… כשמשהו מצער אותנו, אנחנו לא נתחיל להתייפח באמצע מבחן נהיגה, נכון? [צוחקת] גם אם נזכרנו במשהו מאוד מכאיב, אנחנו יודעים לנהל את הדבר הזה. אבל פתאום משהו קורה, והיכולת של אנשים להחזיק או למתן את ההבעה של הרגשות, קצת נופל.

ואני רואה את זה למשל בדברים שהשר ארן יכול להגיד בישיבת ממשלה, שהוא פתאום מביע איזה, באמת, איזה פחדים קוסמיים, ולוי אשכול, ראש הממשלה פשוט לא מבין מאיפה הדבר הזה בא. כאילו, הוא מנסה להדגים לו איך צריך להתנהג בישיבת ממשלה. או דוגמה קיצונית במיוחד, זה סיפור ידוע אצל המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, ליאור, שבזיכרונות שלו מתאר איך עזר ויצמן מגיע למשרד ראש הממשלה ומתחיל לבכות. שזה היה משהו שא', גברים לא עושים וב', ודאי ו-ודאי לוחמים לא עושים ובוודאי ו-ודאי מפקדים לא עושים אז. אז כל הדבר הזה באמת מצביע על כך שאנשים חווים את התקופה בצורה עצימה, והם חווים את הרגשות שלהם בעוצמות, בווליום, הרבה הרבה יותר גבוה.

אלעד: במסגרת המחקר שלה, אורית עברה על פרוטוקולים ומסמכים ושיחות וספרים, הכול כדי לקלוט כמה שיותר מהתחושות, מהרגשות, בקרב ההנהגה של אותם ימים. אבל לא רק ההנהגה. חלק גדול ממה שהיא מגדירה מפל הרגשות של אותה תקופה, הוא של האזרחים הישראלים. ואורית הצליחה לקבל הצצה לתחושות של הישראלים, ממש ממקור ראשון.

פרופ' רוזין: אוקיי, אז המקורות שלי הם בעצם כל מה שיכולתי לשים עליו את היד, שזה מפרוטוקולים רשמיים וזיכרונות, אבל גם מכתבים של אזרחים שהצנזורה… הייתה צנזורה על דברי דואר ותברוקה, שישבה במשרד הביטחון, שזה היה החלק האזרחי שלה, שפתחה מכתבים של אזרחים שיצאו לחוץ לארץ, ושהגיעו מחו"ל. כל יום הם פתחו מדגם של מכתבים בתל אביב, בחיפה ובירושלים, ופרסמו דו"חות על… יומיים, על בסיס המכתבים האלה, על מה אנשים כתבו, מה היה מצב הרוח שלהם. זה פשוט היה אוצר בלום של דברים לגמרי אותנטיים של אנשים, שלא היה להם שום מחשבה על כך שמישהו הולך לפתוח ולקרוא את המכתב הזה.

אלעד: כן, אלו היו ימים אחרים. אם רציתם הוכחה, קיבלתם אותה כאן. צנזורה, שיירטה מכתבים של אזרחים וקראה אותם. אורית קיבלה את המכתבים בלי פרטים מזהים אמנם, אבל הרגשות, הם כולם שם. והדבר המעניין שהיא מצאה במכתבים, הוא שהחרדה הכללית בימים הראשונים של תקופת ההמתנה לא נגעה רק למלחמה שהלכה והתקרבה, אלא גם למשברים פנימיים שהיו בישראל עוד לפני כן.

פרופ' רוזין: וברגע ההיסטורי הספציפי הזה, ישראל נכנסת למשבר הזה לא במצב מיטבי. היא נכנסת למשבר הזה אחרי משבר ארוך כלכלי, מיתון ארוך, שגם כך אנשים היו מאוד-מאוד נואשים. וגם יש מכתבים של חיילים, שהדבר שהם הכי חרדים מפניו, זה זה שהם השאירו אישה עם ילדים בלי כסף. על זה אנחנו מדברים. זאת אומרת, האוכלוסייה מלכתחילה במצב לא טוב. המנהיגות במצב לא טוב, כי יש הרבה מאוד ביקורת על אשכול, בגלל שהוא היה מאוד מתון מבחינה מדינית, יש הרבה מאוד מתקפות גם מצד סוריה, וגם הפת"ח כבר מתחיל לפעול ב-65', ואנשים מבקשים להכניס לתוך הממשלה… קודם כל לכונן ממשלת אחדות. אנשים לא מבינים איזה סיבה יש לאנשים לריב עכשיו, ברגע כל כך קריטי. הם אומרים - העם מאוחד, או העם רוצה להתאחד, ולכן אנחנו רוצים שגם הממשלה תשקף את זה. וגם נורא מחפשים את האיש החזק, אז הרבה כותבים לבן גוריון, שרוצים שהוא יחזור; בגין רוצה להחזיר את בן גוריון כראש ממשלה ושאשכול יהיה הסגן שלו. זאת אומרת, התחושה של חוסר ביטחון במנהיגות של אשכול היא מאוד משמעותית.

אלעד: בדיעבד, אנחנו למדנו עד כמה עמוקה הייתה עוצמת השבר בהנהגה הישראלית. רק ב-1974 פורסם שהרמטכ"ל דאז, יצחק רבין, התמוטט. חולשה, והרעלת ניקוטין הסבירו, והיו אחרים שאמרו בפשטות - רבין לקה בהתקף חרדה. בממשלה התנהלו ויכוחים עזים, בין קבוצה שדרשה שנצא למתקפת מנע, ומנגד קבוצה שביקשה עוד לחכות. ראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול, נשא נאום מגומגם ומהוסס.

[הקלטה] ראש הממשלה לוי אשכול: "אזרחים יקרים, הממשלה קיימה היום ישיבה ל… לדיון במצב, והיא שמעה… על המגעים עם מדינות רבות אחרות, ועל הנכונות הגוברת ב… זירה הבין-לאומית לעשות ללא דיחוי. אין ספק כי ה… התגייסות של צה"ל ונכונותו…"

אלעד: ורבים ראו בנאום הזה סימן שאשכול הוא האיש הלא נכון, בזמן הלא נכון. וכשהמלחמה הגדולה נראתה כקרובה מאוד, המכתבים שנשלחו אז, מעידים על התחושות הקשות שהיו בציבור.

פרופ' רוזין: אני רואה למשל מישהו שכותב מכתב ואומר: "ההרגשה כאן", נגיד כותב מכתב לחוץ לארץ, "הרגשה כאן היא בסדר, אבל אני הולך ברחוב ואני רואה את הפנים העצובות של הנשים". יש לנו מכתבים שמדברים על חורבן הבית, הרבה מאוד אזכורים של חשש מחורבן הבית, לא רק שואה. וגם עוד אירוע שחוזר שוב ושוב, אולי אפילו יותר מאזכורים של שואה, אולי הרבה יותר מאזכורים של שואה, זה הסכם מינכן מ-1938, שבעצם הפקיר את צ'כוסלובקיה לידי היטלר, בידי בריטניה. וזה… בעיניי זה כלי רגשי שנועד ליצור מפת התמצאות, כי אנחנו בתוך אי-ודאות, התחושה של אי-ודאות היא התחושה שהכי קשה, לנו ולמשאבים הרגשיים שלנו, להתמודד איתה. לכן אנחנו מנסים להגיד לעצמנו כמו מה זה, כדי ליצור איזושהי מפה שדרכה אנחנו ננסה איכשהו להתארגן. ואכן אחרי משהו כמו עשרה, שנים-עשר יום, אנחנו רואים שיש ירידה בחרדה וברגשות השליליים, ועלייה בהבעה של ביטחון.

[מוזיקה]

אלעד: כן, בלי רשתות חברתיות, בלי טלגרם, בלי וואטסאפ, התפשטה אז תחושה של חרדה קיומית, אמיתית. רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב, הוא כתב אתמול פוסט, הוא נזכר איך חבר קיבוץ שלו, ניצול שואה, לא עמד בחרדה בתקופת ההמתנה. הוא חזר לגרמניה, לגרמניה! אבל המכתבים והמסמכים מגלים גם מציאות אחרת, מציאות אופטימית יותר. כי זה לקח אמנם כמה ימים, אבל התחושות השליליות האלה התחלפו גם במשהו אחר.

אבל קודם חסות אחת, וממש מייד חוזרים.

[חסות]

אלעד: אז חזרנו לתקופת ההמתנה, זו שלפני מלחמת ששת הימים, לימים הקשים שבהם בישראל ישבו וחיכו למתקפה משולבת - מדרום, מצפון, ממזרח. ובימים הראשונים, זוכרים מי שחיו אז, וגם מעידים המכתבים, התחושה הייתה של חורבן, של פחד, אפילו של היסטריה. עגלות קניות מלאות, בהלה בנמל התעופה. אבל המחקר של פרופסור אורית רוזין גם מצביע על שינוי. על רגע אחד שבו נכנס רגש אחר לתמונה.

פרופ' רוזין: ברגע שמוקמת ממשלת אחדות, דיין נכנס לממשלה, ובגין נכנס לממשלה, יש אנחת רווחה מהדהדת, משתי סיבות עיקריות. א', יש אמון מאוד גדול בדיין ובמנהיגות שלו מבחינה צבאית, כשר ביטחון, והדבר השני, יש שמחה גדולה על ה"יחדנס", על זה שכולם לוקחים אחריות, ומבינים שעכשיו זה לא זמן לריב, בצורה הכי פשטנית והכי פשוטה. [צוחקת]

אלעד: זה חלק אחד בסיפור. האחדות, ממשלת האחדות, התחושה שעכשיו יש הנהגה אחראית יותר, מתאימה יותר, מלאה יותר. אבל זה לא הכל. ישראלים הם יצורים סתגלניים, תמיד היינו. זה לקח קצת זמן, אבל גם בתקופת ההמתנה ההיא, גם אז, סוג של התרגלנו. למדנו לחיות לצידה, או לחיות איתה.

פרופ' רוזין: ברגע שחולף איזשהו זמן, אז קודם כל אנשים מתארגנים על עצמם, וגם העיתונות, וגם רבין, למשל, הרמטכ"ל, אחרי שהוא מתאושש, גם הרב הראשי, ואנשים אחרים תופסים את המקום של אשכול, ונואמים, נותנים נאומים מאוד מעוררי השראה לציבור. וגם התקשורת באמת מפיקה מעצמה את המיטב, ועידוד רוחו של הציבור, ממש, בצורה מאוד נחרצת. אז קודם כל, בקול ישראל מגייסים את הרצוג, שידבר עם הציבור, וזה, יש לזה 90 אחוז האזנה, לתוכנית שלו.

[הקלטה] חיים הרצוג: "דומני, כי גם הדמיון הפורה של בני אנוש עושה את שלו, ומוציא את התמונה מכל פרופורציה ביחס למציאות האפשרית. לכן אין דרך טובה יותר לבחון את הבעיה, מאשר להתבסס קודם כל על עובדות. האזרח מדמה בעיני רוחו את הבליץ ממלחמת העולם השנייה, כאשר…"

פרופ' רוזין: והוא באמת נוסך ביטחון. וגם העיתונאים שכותבים בעיתונות, הם מראיינים נשים, שעכשיו נכנסו לנעליים של גברים בתור, לא יודעת, חלבניות ומתדלקות בתחנות דלק, או כל מיני מקצ… כן, דברים שנשים לא עשו עד אז. וגם יש העצמה של הציבור באמצעות אכיפה רגשית. ואני יכולה להדגים את זה, למשל יש סיפור על התקהלות בתל אביב, בתוך קונדיטוריה, ככה, איזה תיאור [צוחקת] של הקונדיטור מכין את העוגה וכולי, ואז שומעים את החדשות בקול רם, וכולם, כל הנשים ועוד איזה כמה גברים שעומדים שמה, מקשיבים לחדשות, ואז איזה זקן אומר ככה בשקט: "מה יהיה?". ואיזה אישה אומרת לו: "מה זאת אומרת, מה יהיה? הכול יהיה בסדר, צה"ל ינצח". זאת אומרת, היא לא מאפשרת לו להפגין חולשה וחוסר אמון.

ואנחנו רואים את זה שוב ושוב, גם בהדגמה האישית של איזה מורה שכותבת על זה ש… על כך, כמה שהיא מודעת לזה שהתלמידים שלה מסתכלים על הגוף שלה, ועל הקול שלה, ועל העיניים שלה, ועל הידיים שלה, וכן… והיא חייבת לשלוט בעצמה, למרות שבעלה במילואים והיא נורא מודאגת, והיא חייבת לשדר ביטחון לילדים. זאת אומרת, אנחנו רואים גם אכיפה עצמית וגם אכיפה חברתית, שבעצם משליטה כאן איזשהו איפוק, וגם ניהול, וגם מין הפגנה של חוסן, של - אנחנו נשלוט בעצמנו קודם כל, ואז אנחנו נשלוט גם במצב.

אלעד: המכתבים מאז גם הם מעידים על שינוי. כי גם בחלק השני של תקופת ההמתנה, כתבו על תקופות של חורבן לעם היהודי. אבל אז כתבו עליהן אחרת.

פרופ' רוזין: למשל, כשאנחנו מתייחסים לשואה, אנחנו… אחד הכותבים שקראתי את הקטע מהמכתב שלו אומר: "הפעם זה לא גטו אושוויץ, הפעם אנחנו יכולים להגן על עצמנו". או כותב אחר אומר: "אלה פה זה לא יהודי אירופה. הם לא כבשים, הם לא יילכו כצאן לטבח, הם יודעים להגן על עצמם". זאת אומרת, יש כאן בעצם… ה… אירועי העבר לא משמשים רק כאזהרה, אלא גם כדי לראות את השונה. ובאחד הכותבים אפילו ראיתי, הוא כותב לאנשים בחוץ ואומר להם: "תבואו ארצה, כי כאן תראו אותנו בשעתנו היפה ביותר". זה בעצם מין תחושה של התעלות כזאת, שאנחנו כן מנצחים, מנצחים את ההיסטוריה שלנו של האסונות, כי אנחנו יכולים בעזרת הכוח שלנו להתגבר עליה.

אני חושבת שגם גילויי ההתנדבות העצומים, והנתינה והנדיבות, בעצם גורמים… והעשייה, אנשים שמים, לא יודעת מה, מין פלסטרים כאלה על החלונות שלא יתנפצו, ומאפילים את השמשות, ויורדים לרחוב וחופרים שוחות ושקי חול, ומחלקים ועוזרים ואוספים בגדים, וכל מיני דברים, עוזרים אחד לשני. וכל העשייה הזאת מאוד עוזרת, מאוד מכוננת איזשהו שייכות והתעלות ונתינה, שגורמים לתחושה שאנחנו נהדרים, שאנחנו נתגבר.

אלעד: אז די ברור שיש נקודות להשוואה בין אז להיום. יש גם שוני, כמובן. אבל אין ספק, יש מה ללמוד מהשינוי שנעשה אז בין החרדה לחוסן, והדרך שבה אולי אפשר לעשות את אותו שינוי גם היום. זה עולה במחקר - הצורך של הציבור בוודאות, בתקופה שהיא מלאה בחוסר וודאות. הצורך של הציבור להבין מה קורה, ולא פחות חשוב - למה זה קורה.

פרופ' רוזין: אנחנו לא מבינים מה ההיגיון של פעולות הממשלה, לאן הם רוצים להגיע. אין לנו… אנחנו לא רואים יעד. אפילו בששת הימים היה ברור, אנחנו רוצים לנצח את המלחמה, אנחנו לא רוצים שישמידו אותנו. היום זה לא כל כך ברור מה רוצים. רוצים להכריע את החיזבאללה, לא רוצים, רוצים הסכם עם החטופים, לא רוצים, רוצים להיכנס למלחמה אזורית, לא רוצים. זה בכלל בכלל לא ברור. זאת אומרת שאם היינו יודעים מה המטרה, זה היה עוזר לנו.

[מוזיקת סיום]

זה דבר אחד. דבר שני, אני לא רואה איך אפשר לפתור את בעיית חוסר האמון במנהיגות של נתניהו. יש כאן חוסר אמון עמוק.

אלעד: לדעת מה המטרה, זה מרכיב אחד. להרגיש שאנחנו שותפים למטרה, גם מרכיב חשוב. חשובה תחושת לכידות, אחדות, שותפות גורל. זוכרים? אמרנו פעם - "יחד ננצח"? אז אלו דברים שעוזרים להוריד את מפלס החרדה הלאומית בתקופות כאלה, תקופות המתנה. ובעיקר, המחקר של אורית מראה שזה אפשרי, שאפשר לעבור תקופה כזו עם חוסן לאומי ואישי. ואולי התזכורת הזו שעשינו כאן, שהייתה פעם תקופה כזו בעבר, ועברנו אותה, אפילו בהצלחה, אולי התזכורת הזו גם יכולה לסייע במשהו לתחושה הכללית הזו, שכמו אז, גם היום, נעבור את זה.

[מוזיקה]

פרופסור אורית רוזין, תודה.

פרופ' רוזין: בבקשה.

[מוזיקה]

אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי".

העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה - עדי חצרוני, דניאל שחר, שירה אראל ודני נודלמן. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה