אחד ביום - משהו מסריח בשוהם

בשבועות האחרונים מתגברת בשוהם מחאה של תושבים על דבר קצת חריג - סירחון. אבל לא מדובר על סירחון רגיל, אלא על סירחון שמלווה בזיהום אוויר חמור. הזיהום הזה מגיע משריפות באתרי הטענת פסולת פיראטיים מעבר לקו הירוק, בעיה שמתרחשת כבר שנים ושהמדינה לא מצליחה להתמודד איתה. אז הפעם אנחנו בשיחה עם כתבנו גלעד שלמור ועם יניב בלייכר, מנכ״ל ״אזרחים למען אוויר נקי״, שיספרו לנו על הסירחון שחונק את שוהם.

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 11/01/2026.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום ראשון, 11 בינואר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏לפודקאסט יש הרבה איכויות, יש הרבה יתרונות, אבל איך נאמר, אינטראקציה עם החושים שלנו, שם המדיום מפספס. אחד מתוך חמש. אז ביקשתי מגלעד שלמור ומיניב בלייכר לתאר, ממש לעצום עיניים, להיזכר, להתחבר ולתאר במילים איך זה מרגיש.

‏גלעד: זה ריח, ריח של עשן, כמו ל"ג בעומר על סטרואידים. תכפיל ותשלש ותרבע. זה מאוד מאוד עוצמתי, ואתה לא צריך להיות בעל חוש הריח הכי מחודד ומפותח בעולם בשביל להבין שזה לא סתם עשן שאתה נושם משריפה של סנדות עץ.

‏יניב: זה ריח שרוף, אבל קצת שונה. חריף. זה לא ריח של שריפת עץ או שריפת ל"ג בעומר, אלא ממש חומרים כימיים שאתה מריח - פלסטיק, חומרי הדברה, דברים שקשה… קשה לתאר אותם, צריך להריח את זה, ואתה מתחיל לשאול, מה קורה פה?

‏אלעד: מה קורה פה? זו שאלה לגמרי סבירה בסיטואציה, כי בריח הזה, המצחין, המסוכן, הם לא נתקלו במסע לתעלות ביוב, לא בביקור במפעל כימיקלים נטוש. זה קרה בבית, זה קרה בשכונות מגורים, זה קרה בבתי ספר, בגני ילדים, בשורה של יישובים בישראל. שלמור נתקל בריח הזה כשנסע לעשות כתבה בשוהם, ויניב בבית שלו בכפר סבא. ואחרי ששואלים מה קורה פה, ואחרי שמגלים מה קורה פה, הסיפור הזה מרתיח. הוא מכעיס ומתסכל.

‏יניב: התחלתי כתושב שלא יכול לפתוח חלון. סובל מריחות של שריפה, והתחלתי לחקור ולהבין שאני לא היחיד שסובל מהתופעה הזאת. הרבה מאוד תושבים באזור שלנו, לא רק בכפר סבא, בכל האזור, התלוננו על ריח של שריפת פסולת בעצם.

‏אלעד: את הרגע שיניב פתח חלון בבית שלו במזרח כפר סבא לפני עשור הוא עדיין זוכר מצוין. הריח היכה בו. אז יניב עבד בהייטק, הוא חשב מה שכל בן אדם נורמלי היה חושב ברגע הזה - שמדובר במשהו נקודתי. אבל אז הריח חזר גם ביום למחרת, וביום שאחריו, ועוד יום ועוד אחד. ובכל פעם שהוא פתח חלון, גל של ריח שרוף חריף פלש אליו הביתה.

‏יניב: אתה נכנס לפייסבוק, מתחיל לראות שעוד אנשים מתלוננים, וככה נוצר החיבור, והתחלנו לפעול. קיבלנו תלונות ודיווחים בעצם מתושבים בכל הארץ, והבנו שאנחנו לא לבד, שזאת מכת מדינה, והתחלנו להתארגן. פנינו בעצם למשרד להגנת הסביבה. חייב להגיד שהם בעצמם בהתחלה לא כל כך הבינו על מה מדובר, ובעצם התחלנו לדרוש פתרונות.

‏אלעד: הפתרונות לא הגיעו, ובמקרה הזה, הידיעה שהוא לא לבד לא ניחמה אותו במיוחד, כי איך אפשר להתנחם כשבכל ערב הבית שלך מותקף בריח נוראי?

‏יניב: זה אומר שאתה סוגר חלונות, עוצר בשעה תשע, משהו כזה, סוגר חלונות, לא יכול לפתוח, לא יכול לאוורר, עד הבוקר, ואתה מבין שאתה נלחם על הבריאות שלך פה, שלך, של הילדים שלך.

‏אלעד: יניב מצא את עצמו כל כך רתום ומושקע בניסיון להבין מה קורה פה ובדרישה לפתרונות, שהוא עזב את העבודה בהייטק. הוא היום מנכ"ל עמותת "אזרחים למען אוויר נקי". זה אמור להיות דבר מובן מאליו שאזרחים זכאים לאוויר נקי, בטח בבית שלהם, אבל יניב הבין שהמקרה שהורס לו ולרבים את החיים, הוא מקרה מאוד מורכב.

‏יניב: ידענו שזה סיפור של שנים, שזה ריצה למרחקים ארוכים. ידענו גם, כמובן, שהבעיה מעבר לקו, בשטחים, היא הרבה יותר מורכבת, ושייקח יותר זמן לפתור אותה. לא שפתרנו את הבעיה בתחומי ישראל, ממש לא.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: הסיפור הוא פסולת, מטמנות פיראטיות, אתרים לא מורשים שמאחסנים פסולת. רובם נמצאים בשטחי הרשות הפלסטינית. הם קרובים מאוד, יחסית, לערים וליישובים ישראלים, במה שנקרא קו התפר. והם, היישובים האלה, נאלצים להתמודד עם ההשלכות של כמויות אדירות של פסולת.

‏יניב: הררי פסולת, נכון. אז יש שם שאריות מזון, ויכול להיות שיש שם סוללות בפנים, ואריזות פלסטיק, ויגיעו לשם אריזות של חומרי הדברה, והכול מהכול.

‏אלעד: הפסולת הזו נזרקת באתרים שלא מותאמים להכיל אותה. הם לא ממוקמים במקומות שאמורים להכיל פסולת. לא פעם יש את מי שמצית את הפסולת הזו, מעלה את הפסולת באש, כדי לצמצם נפח ולפנות מקום לעוד פסולת שתגיע לשם בהמשך. וחוץ מזה, בתערובת כזו של פסולת ואשפה - ביתית, תעשייתית, אלקטרונית, אז בתערובת כזו, לא פעם הפסולת היא שעולה באש בעצמה.

‏יניב: ואותן שאריות מזון, בעצם כשהן נרקבות, הן פולטות גז מתאן. הגז הזה, יש לו שני חסרונות גדולים: אחד הוא גז חממה, שהוא גורם להתחממות הגלובלית, והשני שהוא גז דליק, ואז בעצם הוא יוצר בעירות פנימיות. בעצם הפסולת מתחילה לבעור מבפנים. זה סיפור שלם לכבות את הבעירות האלה, וככה, זאת המציאות היום - אתרי פסולת פיראטים, שפשוט… פשוט בוערים.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: במשך שנים, יניב והעמותה עבדו עם הרשויות השונות. הם עבדו עם הכנסת, עם משרדי הממשלה, הם פעלו כדי לנסות להתמודד עם שריפות אתרי הפסולת הפיראטים בשטחים. יניב אומר שהמצב השתפר, אבל זה לא קרה כי הבעיה נפתרה; היא פשוט נדדה למקומות אחרים. וכך, בין היתר, הגענו למצב שבו בשבועות האחרונים, ויותר מפעם אחת, משרד הבריאות הוציא אזהרה חמורה והמלצה חריגה לתושבי שוהם.

‏גלעד: המלצת משרד הבריאות היא להימנע משהייה ממושכת בחוץ, לסגור חלונות ודלתות, ולהימנע מפעילות גופנית מחוץ לבית. אם יש תסמינים חריגים, מבקשת ההודעה, כמו קוצר נשימה, שיעול וצריבה בעיניים - לפנות לגורם רפואי. משרד הבריאות ממליץ לאנשים לא לצאת החוצה.

‏אלעד: בשוהם, סכנה לזיהום אוויר מוגבר, עד כדי כך שלא מומלץ לצאת מהבית. כשגלעד שלמור נסע לשם, לשוהם, לעשות כתבה בנושא, הוא הרגיש ממש, במעמקים של האף, שלזיהום האוויר החריג הזה יש גם ריח.

‏גלעד: והריח הזה, הוא משפיע על החיים של אנשים באופן ישיר. מספרת לי עדי, תושבת שוהם, שיש ימים שהיא פותחת את הדלת כדי להוציא את הילד לבית הספר והיא מריחה את הריח, סוגרת את הדלת, ונשארת עוד שעתיים בבית עד שירד הזיהום.

‏[הקלטה]

‏עדי: "אנחנו הרבה לא מבלים בתוך שוהם, מנסים לנסוע 20 דקות, 40 דקות, תלוי לאן הרוח נושבת. הבן שלי הגדול, הוא לומד בשכונה הכי קשה פה."

‏גלעד: "יש ימים שאת לא שולחת את הילד לבית ספר?"

‏עדי: "כן, חד משמעית. הריח הוא כל כך חזק איך שפותחים את הדלת, שאנחנו פשוט עושים אחורה פנה."

‏גלעד: כלומר, הדבר הזה הוא ממש פקטור בניהול חייהם של האנשים שגרים בשוהם, במודיעין, בראש העין ובכל היישובים צמודי הגדר.

‏[הקלטה]

‏עדי: "אז קודם כל יש לנו, יש לנו כאן את המסנן. זה הרכש החדש."

‏גלעד: "תתחדשו."

‏עדי: "משכורת של חודש, כמעט, הדבר הזה. [מצחקקת] אז הדבר הזה בעצם הוא מטהר… הוא מיועד לחללים גדולים. יש לנו אחד במסדרון, בנוסף לזה שבסלון. החלונות תמיד אטומים, אז אנחנו תוקעים ככה את המגבת, שמים פה מגבת רטובה…"

‏אלעד: הבעיה של הזיהום בשוהם היא בעצם אותה בעיה שהייתה בבית של יניב במזרח כפר סבא לפני עשור. יש הבדל אחד חשוב, אבל נגיע לזה. אמרנו שהסיפור הוא בעצם מטמנות פסולת פיראטיות שנמצאות ברשות הפלסטינית. זה היה נכון אז, וזה עדיין נכון היום.

‏גלעד: בוא רגע נעשה מיפוי קטן: יש ברשות הפלסטינית שתי מטמנות שמטפלות בזבל באופן מסודר. הראשונה נמצאת בצפון השומרון, באזור ג'נין, השנייה נמצאת בדרום השומרון, באזור חברון. מה שאומר שכל מרכז השומרון אין לו בעצם דרך מסודרת לטפל בזבל. ומה שקורה, ש-45% מכלל הפסולת הפלסטינית פשוט מושלך אל המזבלות הפיראטיות, ואחר כך מוצת כדי לפנות מקום לעוד זבל. הפתרון האולטימטיבי זה לבנות מטמנה במרכז השומרון, ואז יוכלו להעביר את הזבל לשם. ורעיון כזה אכן עלה בשנת 2000. אפילו היה מימון גרמני לדבר הזה. בשנת 2024 עוד לא היו היתרי בנייה. זה נמצא ליד היישוב רימונים, זה נקרא רָמוּן, וזה היה אמור לשמש בהתחלה פלסטינים בלבד. קמו קבוצה של מתיישבים ואמרו שזה לא הוגן ולא הגון והגישו עתירה לבג"ץ, ובג"ץ פסק שגם יהודים יוכלו להשתמש בזה. ופתאום נהייתה לזה בעלות משותפת, ואנחנו נמצאים בעידן ששיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני הוא לא כל כך ריאלי וישים, ולכן זה ממשיך להיות תקוע, ואנחנו ממשיכים לנשום את העשן.

‏אלעד: יש כאן עניין של עלויות. אנחנו לא מדברים על פסולת של משפחה אחת, או אפילו של בניין, אלו כמויות אדירות. זו פסולת שמעבירים למטמנות קבלני פסולת, במשאיות. זה עולה כסף להטמין פסולת, ובאופן טבעי, אתר פיראטי לא מורשה יהיה זול יותר מאשר שתי המטמנות המורשות שנמצאות בשטחים. אבל כשאמרתי שהיה שינוי שקרה לא מזמן, בהשוואה ללפני עשור, אז השינוי הזה קרה בעקבות השבעה באוקטובר.

‏גלעד: מה שקרה מאז השבעה באוקטובר, זה שצה"ל פועל באופן מאוד תקיף בשטחי יהודה ושומרון, ויש המון המון מחסומים. ואם אתה קבלן אשפה, שצריך נניח להוציא פסולת מרמאללה, אתה נוסע לחברון, אבל הדרך לחברון היא כבר לא מה שהייתה פעם, פתוחה ושאפשר לנסוע בה יחסית חופשי, אלא שהיא רוויה במחסומים, וזה לוקח המון המון זמן, וזמן שווה כסף, ולכן הרבה יותר נוח פשוט להשליך את האשפה באחד מהאתרים הפיראטיים.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: לפי ההערכות, נשרפות במטמנות האלה 180 אלף טון פסולת מהרשות הפלסטינית, שגורמות לזיהום חוצה גבול. יש עוד 50 אלף טונות של פסולת שמגיעה מקבלני פסולת ישראלים; אנשים שרוצים לחסוך עלויות ולכן מעבירים את הפסולת שלהם לשטחים. השריפות המזהמות משפיעות על כל האזור, וכשיש שריפה כזו של פסולת, שהעשן והגזים ממנה מגיעים לדוגמה לשוהם, אז התושבים מתקשרים לרשויות בישראל, ופעם אחר פעם מקבלים את אותה תשובה.

‏גלעד: אוה. אדם ישראלי ממוצע, כאשר רואה שריפה, האוטומט שלו הוא לחייג 102, ולפנות לכיבוי אש, ולבקש מהם להגיע. אבל מאחר שמדובר בשטחי הרשות הפלסטינית, כבאיות לא יוצאות לשם.

‏[הקלטה]

‏מוקדנית 102: "אתה רוצה שעכשיו אני אסיק מטוס שישקה שם את כל האזור? לא, נכון?"

‏אזרח: "יאללה. כן."

‏מוקדנית 102: "עושים את זה? לא. אז בוא בוא ננחת רגע על הקרקע. יש לך בעיה עם הזיהום, עם הכול, אתה יכול לדבר עם העירייה שלך, והם יכולים להוציא אחלה מכתב לצבא, למי שאחראי לזה, והכול טוב. זה לא קשור אלינו."

‏אזרח: "למה? מה קשור? אבל זה מגיע אליי הביתה."

‏מוקדנית 102: "אני לא אוציא כבאית לשטח פלסטיני."

‏גלעד: ואז אפשר לפנות למוקד של המשרד להגנת הסביבה, והם פשוט מפנים את מי שמתקשר לקבוצת הוואטסאפ של היישוב, או מזמינים אותם לכתוב מכתב לשר הביטחון, כי מי שאחראי על זה זה המינהל האזרחי. והמינהל האזרחי באמת מטפל בדבר, רק שאין לו באמת סד"כ לטפל בטונות על גבי טונות של אשפה שפזורות בכל רחבי הרשות הפלסטינית. ומה שקורה, שבאמת לאזרח אין למי לפנות, וכל מה שנותר לו זה לשבת בבית ולהסתגר, ולנסות להימנע משאיפת העשן.

‏אלעד: חסות אחת וממש מיד חוזרים.

‏[חסות]

‏אלעד: הזהרתי אתכם מראש, שזה סיפור מתסכל ומרתיח. אתרי פסולת לא חוקיים ברשות הפלסטינית, עשרות כאלה, מתלקחים בפתאומיות או שמישהו מצית אותם. ולמרות שהעשן המסוכן מגיע גם ליישובים הישראלים, אין מי שיטפל בתופעה, כי היא קורית בשטח שהוא לא שטח ישראלי, אלא שטח C. השליטה הביטחונית והאזרחית היא אמנם ישראלית, אבל כיבוי אש, למשל, הוא לא מגיע לשם בלי ליווי של צה"ל. בכלל, מי ששולט בשטח הוא המינהל האזרחי, הצבא, וכך יצא, למשל, שחיילי צה"ל נקראו להשתלט על אתר הפסולת הפיראטי הכי גדול בשטחי הרשות, בנעלין. וכך שלמור יכול היה לבקר שם, בליווי צבאי כמובן, ויכול היה לראות את המקום מקרוב.

‏גלעד: 20 דונם של הררי זבל שפשוט נוגסים בטבע המאוד מאוד יפה שנמצא שם. וטיילתי שם בתוך האשפה, ואתה רואה הכול - מפגרים של בעלי חיים עד פסולת אלקטרונית, פסולת בניין וגם הרבה פסולת ביתית. העניין של הפסולת האלקטרונית הוא מסוכן במיוחד. אם אתה קבלן אשפה ישראלי, לטפל בפסולת אלקטרונית זה משהו שעולה הרבה כסף, אז יותר קל ללכת ולזרוק אותה שם. אבל כשאתה שורף פסולת אלקטרונית, הרעל שזה פולט החוצה הוא מסרטן, הוא מסוכן, והוא מקצר חיים באופן ממשי. ואנחנו רואים עלייה בתחלואת האסטמה בקרב ילדים, והחמרה של המחלה ליתר דיוק. אנחנו רואים, אנחנו יודעים שזה גורם לסרטן וזה גורם למחלות לב, זה לא דבר חדש. כלומר, בסופו של דבר האי-השקעה הכספית עכשיו תעלה לנו ביוקר בהמשך.

‏אלעד: כן, אין ספק שיש כאן בעיה, יש איום על חיי התושבים, וכל הסיפור הזה הוא כל כך אבסורד שכששלמור היה שם, במטמנה הפיראטית בנעלין, עמד מולו קצין, א', לבוש במדי צה"ל וחמוש ברובה. הוא דיבר עם שלמור והסביר לו שאתר הפסולת הזה הוא היום משימה צה"לית.

‏גלעד: מה שהוא עושה עכשיו זה למנוע מהאתר הזה להמשיך לגדול. נעלין זה אתר שקיים כבר 20 שנה, והם משכיבים מארבים. באות משאיות, אז הם עוצרים אותן ומונעים מהן להיכנס. בעצם מה שהם עושים זה להיות צבא במקום שבו צריכים להיות פקחי איכות סביבה. אז הם עוצרים, והם מונעים מלהגיע, קצת שופכים מעכבי בעירה. התושבים הפלסטינים סובלים מזה גם הם, פשוט בניגוד לישראלים, להם אין למי לפנות. עכשיו, לכל אורך הכתבה וצילומי הכתבה עלתה המילה טרור.

‏[הקלטה] תושב שוהם: "תושבי שוהם הפסיקו לחיות. מה שקורה - הם לא יוצאים מהבית, הפסיקו לעשות ספורט, ילדים לא מגיעים לבתי ספר בשעות מסוימות. אנחנו פשוט פה תחת טרור אקולוגי שחייבים לטפל פה עכשיו."

‏גלעד: ואני חושב שהגדרת טרור כאן היא הגדרה מורכבת. כלומר, כי בהחלט יש כאן משהו שמגיע מהצד השני, שפוגע באזרחים שלנו ומסכן אותם מאוד. מאידך, כשהגעתי לשם, איך שנכנסתי לכפר נעלין, הרחתי את הסירחון העז שנמצא שם, ולא תלוי בעוצמת הרוח. כלומר, הם חיים בתוך הסירחון הזה. כן, אני יכול להגיד לך שההערכות של המינהל האזרחי זה, שמי שמצית את האשפה מחכה לשעות שבהן הרוח תנשוב לכיוון מערב, לכיוון ישראל. האם זה בכוונה כדי לאמלל את חיי התושבים הישראלים? אולי. אולי גם. ויכול להיות שאדם פשוט חי בתוך עמו, ותמיד יעדיף שהבית של השכן יסריח, ולא הבית שלו.

‏אלעד: זהו, שהבית של כולם מסריח, והגזים המסוכנים פוגעים בכולם, גם בישראלים וגם בפלסטינים. תושבי הרשות, להם גם אין מי שעוזר, אין מי שיטפל בהם. וכך יצא שמי שבמשך חודשים מובילים את המאבק ואת הקריאה לפתרון בעיית הפסולת ברשות הפלסטינית, הם תושבים ביישובים ישראלים.

‏[הקלטה - תושבים מפגינים]

‏אלעד: התושבים, ואני יודע את זה ברמה האישית, הם פנו לכל עיתונאי שהם מכירים, הם פנו לרשויות אכיפת החוק וההצלה, הם הגיעו עד לגדר, כדי שכוח צה"ל יזהה אותם שם, ייגש אליהם, ואז לפחות יוכלו לדבר עם מישהו בשטח. הם, התושבים, עמותת "אזרחים למען אוויר נקי" ויניב, המנכ"ל, הם הגיעו גם לכנסת.

‏[הקלטה]

‏חבר הכנסת אלון שוסטר: "אני פותח את ישיבתה של הוועדה לענייני ביקורת המדינה בנושא זיהום אוויר חוצה גבולות שמקורו בשריפת פסולת באזור יהודה ושומרון, על בסיס דוח מיוחד של המבקר מ-2024. זה ישיבת מעקב שביקשתי…"

‏אזרח: "יש החלטת ממשלה 592 לגיבוש תוכנית לטיפול בנושא הזה. אנחנו אחרי שנתיים של עבודה, מסקנות עדיין תקועות. ובדיון השבוע משרדי הממשלה פשוט גלגלו את האחריות מאחד לשני, ממש ככה מול המיקרופונים, מול המצלמות."

‏נציג משרד הביטחון: "אנחנו כמשרד הביטחון הנחנו את התוכנית הזאת למשרד להגנת הסביבה כבר כמה וכמה פעמים. בסוף זה חונה אצלם לקבל, לעשות עבודת מטה אל מול אגב תקציבים שלהם, בסדר?"

‏נציג המשרד להגנת הסביבה: "אנחנו חולקים ב-180 מעלות על מה שאומר חברנו. אנחנו גמרנו את העבודה המקצועית, הצגנו תוכנית תקציבית. יש שר במשרד האוצר שיושב, שר האוצר יושב במשרד הביטחון, אחראי על הדבר הזה, והחזיר את זה אלינו. זה לא מקובל."

‏אלעד: ובשבוע שעבר שר הביטחון התייחס לסוגיה ופרסם סרטון. הוא הבטיח בסרטון למצוא פתרון.

‏[הקלטה] שר הביטחון, ישראל כץ: "טוב, התכנסנו כאן ביחד עם ידידי שר האוצר כדי לפתור את הבעיה. אנחנו לא נאפשר שתושבי היישובים הסמוכים לקו התפר ישאפו עשן שמרעיל ופוגע בבריאות. אנחנו קבענו סדרת צעדים. קודם כל הגדרנו את זה כתופעה לאומית. ברמה הבכירה ביותר צריך לטפל בה כבעיה לאומית, וצה"ל וכולם ירתמו לפתרון הבעיה הזאת. לא נאפשר להבריח מישראל לשם, לא נאפשר שם בתוך השטח…"

‏אלעד: יש צו חדש שמאפשר להחרים כלי רכב שינסו לשפוך פסולת במטמנות פיראטיות, אבל השאלה היא אם לצה"ל יש מספיק כוח אדם לטפל במשימות האלה. בכל זאת, לצה"ל הרי לא חסרה עבודה גם במקומות אחרים. אז מה בכל זאת אפשר, מה בכל זאת שווה לעשות? בטווח הארוך כנראה הפתרון הוא לשנות את הגישה שלנו לטיפול בפסולת, להתקדם למקום שבו נמצא היום העולם המפותח.

‏יניב: בעצם הפתרון במדינת ישראל היום הוא להטמין את הפסולת, שזה פתרון לא סביבתי. ברוב העולם המערבי כמעט לא מטמינים. בישראל מטמינים בערך 80% מהפסולת. בעולם המערבי ממחזרים בערך 80% מהפסולת. אבל גם המיחזור הוא לא הפתרון הכי הכי טוב. יש מה שנקרא פירמידת הפסולת. בראש הפירמידה זה הפחתה, צמצום צריכה, בעצם לא לצרוך פסולת כדי לא לייצר אותה. אבל אם כבר ייצרנו פסולת, אז בואו נעשה לה שימוש חוזר. במקום לזרוק, נמסור למישהו שכן צריך. ורק אחרי שכבר לא צריך את הפסולת, אז לפני שאנחנו באים וזורקים אותה לפח, בואו ננסה למחזר אותה. אחרי זה מגיע מה שנקרא השבה. זה השבת אנרגיה, זה בעצם שריפה חוקית של פסולת. לא השריפה שדיברנו עליה, שריפה במתקנים מסודרים, ופה רצוי לשרוף רק את מה שאי אפשר למחזר.

‏אלעד: ובטווח הקצר, עד שנגיע לעתיד שבו הטיפול שלנו בפסולת יהיה טוב יותר, בטווח הקצר צריך לטפל במטמנות הפיראטיות, ובשריפת הפסולת שמזהמת את הסביבה ומסכנת תושבים, גם אם זה קורה בשטחי הרשות הפלסטינית, וגם לרשות הפלסטינית יש אחריות, ברור. מי שבסוף סובלים ממחלות וקשיים הם גם אזרחי מדינת ישראל.

‏יניב: כמובן שיש לנו ביקורת כלפי הרשות. זה… בסופו של דבר הפסולת הפלסטינית היא אחריות פלסטינית, אבל צריך להבין שאנחנו מדברים פה על ישות עולם שלישי, ולכן הטיפול הוא בהתאם. אז לצד לבוא ולדרוש מהרשות פתרונות, צריך גם כמובן לסייע באמצעות הקהילה הבין-לאומית, למשל, הגרמנים מתכוונים להקים אתר הטמנה נוסף באזור רמאללה, והדברים האלה צריכים לקרות. הפלסטינים, זה פסולת שלהם, הם סובלים מזה גם, הם צריכים לטפל בזה, זה האחריות שלהם, אבל באותה מידה זאת כמובן גם אחריות של ממשלת ישראל לדאוג לאוויר של תושבי ישראל.

‏אלעד: כן, יש תוכנית, יש צעדים מאוד ברורים שאפשר וצריך לעשות כדי לשפר את המצב, כדי למנוע תחלואה וחיים בצחנה נוראית, שהופכים שכונות שלמות, שכונות שבהן חיים רבבות ישראלים, למקומות שמרגיש שאין בהם אוויר.

‏יניב: אז צריך לפעול בכמה ערוצים. אחד זה אכיפה. צריך שכיבוי אש - זה נכון גם לישראל וגם לשטחים - יפתחו יכולות לכיבוי בעירות פנימיות. לא יכול להיות שמגיע כבאי ואומר "אין לי מה לעשות, תביאו עכשיו את הרשות המקומית". וצריך את הצבא יותר מעורב, בעיקר באבטחה, בחסימת צירים, בליווי של כוחות הכיבוי והפיקוח. וצריך כמובן לפנות את הפסולת. הפסולת היום שבוערת צריך לקחת אותה להטמנה, כרגע כנראה בישראל. לפנות את הרי הפסולת משם כדי שהם לא יבערו, לקחת את זה לישראל, להטמין את זה. נכון, זה יעלה קצת כסף, אין ברירה. הבריאות תעלה יותר, או יותר נכון התחלואה תעלה יותר. וצריך לעשות את זה.

‏[מוזיקת סיום]

‏אלעד: יניב בלייכר, תודה.

‏יניב: תודה לך.

‏אלעד: ותודה לגלעד שלמור.

‏וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה: שירה אראל, הילה פז, עדי חצרוני ודניאל שחר. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה