אחד ביום - עצרת אחרונה בכיכר

מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים ליווה אותנו בשנתיים האחרונות והיה חלק בלתי נפרד מהמלחמה. המטה ניהל קמפיינים, שלח משלחות בכל העולם, אירגן עצרות בכל שבת ודרש דבר אחד - את כולם. אבל בשבועות האחרונים הפעילות הצטמצמה: אנשים הגיעו פחות, הכסף התחיל לאזול, והמטה היה צריך לפעול בהתאם. הפעם, דניאל שחר מביאה את סיפורו של מטה המאבק ברגעים בהם הוא משנה את פניו, ואת סיפורם של האנשים שעדיין שם ועסוקים עכשיו רק באחד - רן גואילי, החטוף האחרון.

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 11/12/2025.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום חמישי, 11 בדצמבר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום בכל יום.

‏עוד לפני שהבנו את סדר הגודל, את ההיקף, את המשמעות, עוד לפני שממש התחילה המלחמה, כשעוד היינו עסוקים בעיקר בקרבות בלימה, כבר אז הוקם מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים. "מטה המאבק", היו מי שקראו לו, "מטה החטופים", או פשוט "המטה". הוא ליווה אותנו בשנתיים האחרונות, הוא היה חלק בלתי נפרד מהמלחמה, מכל מה שעברנו בה. המטה ניהל קמפיינים, הוא היה מוקד למריבות וביקורת, הוא שלח משלחות לכל העולם, הוא ארגן עצרות בכל שבת, והוא דרש דבר אחד - את כולם.

‏בשבועות האחרונים דניאל שחר שלנו ליוותה מקרוב את פעילי המטה ברגעים שבו הוא שינה את פניו. הפעילות הצטמצמה. העצרות הופסקו. הפעילים מתרגלים ליום שאחרי, ואלו שעדיין שם עסוקים רק באדם אחד, ב-רן גואילי, החטוף האחרון שנשאר. מטה החטופים, הסוף, הצצה מבפנים.

‏הנה דניאל.

‏[הקלטה] דניאל: [קולות רחוב] "אני בדרך לכיכר החטופים. שבת ראשונה אחרי יותר משנתיים שלא מתקיימת עצרת."

‏דניאל: בשבת האחרונה הגעתי לרחבת מוזיאון תל אביב, המקום שבשנתיים האחרונות מוכר בשם כיכר החטופים. המקום שהיה מוקד העצרות בכל שבוע. אלא שבשבת הזו אין כבר חטופים, אלא חטוף אחד אחרון. וזו השבת הראשונה שבה בכיכר אין עצרת. כבר בדרך לשם הרגשתי את השינוי. הרכבת הקלה הייתה ריקה, אנשים עם חולצות ודגלים לא מילאו את הרחובות כמו בדרך כלל, מלבד אדם אחד שהלך לפניי בחולצה של מטה החטופים, ונראה קצת מבולבל.

‏[הקלטה]

‏דניאל: "חשבת שיש הפגנה והגעת?"

‏אדם א' בכיכר: "כן. זה מה שקרה. אז כן אני הגעתי והופתעתי. האמת, ש… תראי, אני פה כמעט כל יום מאז ה… כל פעם שאני יכול בין הסבבי מילואים, ו… זה גם בשבילי פעם ראשונה לראות אותה ריקה, וזה יהיה מוזר."

‏דניאל: כמה ימים קודם לכן הגיעה ההודעה ממטה המאבק: "לא יהיו עוד עצרות בכיכר החטופים". המדרכות היו רטובות מהגשם, ובכל זאת [נגינת פסנתר] מישהו ניגן בפסנתר של אלון אהל, וסביבו התאספו כמה אנשים.

‏[הקלטה] אדם ב' בכיכר: "אני החלטתי לבוא היום בשעה 8, כמו המסורת, כי אני התחייבתי עם קבוצה מאוד גדולה של חברים שלי, שאנחנו נעמוד פה ונקרא לשחרור כל החטופים. בלב שלי רן גואילי לא חזר, ועד שהוא לא חוזר לא נשלמה המשימה הזאת."

‏דניאל: עמדנו במבוכה, קבוצת האנשים הקטנה, בלב כיכר שנהגנו לפקוד שבתות כל כך רבות.

‏[הקלטה] אדם ג' בכיכר: "קצת אנשים הולכים פה בכיכר, אולי הם גם לא מוצאים את עצמם. זה נראה כמו קצת מיצג אומנותי. עכשיו אני שואל את עצמי כמה זמן זה יישאר פה?"

‏דניאל: זה היה מוזר. מה, ככה זה נגמר? בשבועות האחרונים ליוויתי את מטה משפחות החטופים מקרוב. זכיתי לפגוש את האנשים שקמים כל בוקר למאבק, שהמילים "עד החטוף האחרון" חרוטות בליבם. ניסיתי להבין מהם - לאן עכשיו? מה יהיה על המאבק ללא העצרות? ומה יהיה על המטה ללא המאבק?

‏חלק ראשון, 11 חטופים.

‏זה היה שבועיים אחרי שהושבו כל החטופים החיים. אנחת רווחה ענקית. המתח ירד, ובכל זאת, ב-1 בנובמבר, 11 חטופים חללים נותרו בשבי. 11 משפחות עדיין נלחמו. במוצאי שבת הגעתי לכיכר, וכרגיל התחילו לארגן את העצרת.

‏[הקלטה] תמי: "אשכרה מגיעים מכל הארץ, ולהגיע, והיו לנו סופי שבוע עם 50 אוטובוסים שמגיעים, שזה המון. אז זהו, אז בשלב הזה כבר כל הדוכנים עומדים."

‏דניאל: תמי גורלי היא חלק מצוות התקשורת של המטה. עמדנו יחד על המדרגות של בית אריאלה שעתיים לפני תחילת העצרת. מאז שחזרו החטופים החיים העצרות המשיכו להתקיים והגיעו אנשים, אבל לאחרונה ההרגשה הייתה אחרת.

‏[הקלטה]

‏תמי: "את יודעת, זה עדיין מלחיץ. זה, אין מה לעשות, הדברים האלה, אנשים גם… אם יש עוד דברים לעשות בחיים אז בואי, זה לא פשוט. אנשים צריכים להקים את עצמם, לצאת מהבית ולבוא ו… ולהתייצב פה, ולעמוד, ולשמוע לא תמיד דברים שכיף לשמוע ו… ולהיות איתנו."

‏דניאל: "כן."

‏תמי: "ולהיות איתם. וזהו, וזאת הכיכר כאילו, ונראה מה היא… איך היא תיראה עוד שעתיים."

‏דניאל: חוץ מלהיות במטה חטופים, לתמי יש את העיסוק הכי נישתי אבל מגניב ששמעתי. היא שדרית ופרשנית מרוצי אופנועים בערוץ הספורט. עיסוק שלקח אותה בכל העולם. עיסוק שנדחק הצידה עבור עבודה במשרה מלאה במטה. היא פה כל שבת, ויודעת בדיוק איך הכיכר נראית ומרגישה בזמן הזה בשבוע. בערך שעה לפני תחילת העצרת היא נראתה מוטרדת.

‏[הקלטה]

‏תמי: "כן. ריק פה. [ברקע נאום מהכיכר] אבל זה גם כי יש את ה… טקס בשביל רבין במקביל, ואני מקווה שעוד שנייה הם יפתיעו אותנו וימלאו את הכיכר כמו שהם עושים בכל שבת."

‏דובר על הבמה: "…תזכרו שבאנו להציל 11 משפחות. 11 משפחות שצריכות ומחכות ליום הזה, וזה מחובתנו להציל ולעזור להם ולתמוך בהם. תודה שבאתם…"

‏שלי: "עצוב לי מאוד שהכיכר כל כך דלילה. בתור מי שגדלה בכיכר רבין והדליקה שמה נרות, אני יכולה להבין את הרצון של אנשים להיות בעצרת ההיא. חבל לי מאוד שלא… שלא מצאו את הדרך לשלב, שהם לא הגיעו לפה קודם או, באמת, כי לא משנה מה קורה, זה חייב להישאר תמיד הנושא הכי מדובר."

‏דניאל: שלי פייגנבלט מתגאה שהיא זו שהדביקה את הסיכה הראשונה במטה. גם היא הגיעה, כבר מההתחלה, בהתנדבות, על חשבון העבודה, וכשהמטה התחיל להעסיק אנשים בשכר, שלי הגישה מועמדות, והתקבלה. היא הפכה למרכזת קהילות במטה המאבק, עובדת עם בני נוער, צעירים וסטודנטים בכיכר, מעבירה אותם את הסיור, מראה להם את המיצבים.

‏[הקלטה] שלי: "מיציתי את כל ימי החופש שלי בשביל לבוא ולהשחיל דיסקיות, וימי מחלה, וזה, כל הזמן רציתי להיות רק במטה, וזהו, וזכיתי. אני תמיד אומרת שזכיתי. אז אני מאוד מקווה שבשבוע הבא לא… לא נצטרך עצרת, כי כבר הכול יהיה מאחורינו וכולם יהיו בבית, אבל אם חס וחלילה ולא, זה… אני חושבת שזה יהיה נורא מאוד, ממש ממש עצוב אם הכיכר לא תתמלא מחדש."

‏דניאל: בשמונה וחצי הכיכר עדיין הייתה בנוכחות דלילה יחסית. זו בדרך כלל שעת שיא. העצרת התחילה.

‏[הקלטה] יאיר הורן: "גם שהייתי מורעב, גם שהפצצות נפלו ממש לידי, האמנתי שאני עוד אחזור הביתה."

‏דניאל: תוך כדי הנאומים שמתי לב שנהיה יותר ויותר צפוף ברחבה.

‏[הקלטה]

‏כרוז: "את כולם!"

‏קהל: "עכשיו!"

‏כרוז: "את כולם!"

‏קהל: "עכשיו!"

‏כרוז: "את כולם!"

‏קהל: "עכשיו!"

‏כרוז: "אנחנו נהיה כאן כל שבת, כל שבת, עד שכולם יחזרו, עד החטוף האחרון!"

‏דניאל: אולי זה קשור לעצרת הזיכרון לרבין שהסתיימה, אולי אנשים החליטו לקחת את הזמן, אבל בסוף הכיכר התמלאה, ועדיין, זה כבר לא הרגיש מובן מאליו. במצב הזה, כמה זמן עוד יכולות העצרות להימשך? אולי כאן צריך להבהיר כמה גדול המערך שעומד מאחורי כל עצרת כזו. אלה לא רק הבמה, ההגברה, התאורה, אלא גם עובדים במשרה מלאה, ספקים, נסיעות. כל הדבר הזה עולה הרבה מאוד כסף. כסף שהגיע במשך שנתיים מתרומות, תרומות שעכשיו מפסיקות להגיע.

‏[הקלטה] דני: "כן, לגמרי. האופרציה הזו כולה חיה מתרומות, מנדיבות ליבם של אנשים, של עסקים, של פדרציות, של קרנות. לדאבון הלב גם התפיסה הזו, שתם הטקס ותם האירוע, היא גם נחלתם של אנשים שתורמים כסף, אז אנחנו גם מזהים מאז צניחה דרמטית בכמות התרומות שאנחנו מקבלים."

‏דניאל: מנכ"ל המטה, דני בר גיורא, היה מחנך, מורה ומנהל, עד שבגיל 60 הגשים חלום והוריד הילוך, אלא שאז ביקשו ממנו שיגיע לנהל את הארגון האזרחי העצום שקם משום מקום - מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים. דני הרגיש שהוא לא מסוגל להגיד לא.

‏[הקלטה] דני: "אני מצאתי מקום שיש בו 80 עובדים, כאלף מתנדבים, סניפים בכל הארץ, סניפים ברחבי העולם, תקציב גדול של מיליוני שקלים בחודש. זה אופרציה ענקית שצריך לנהל אותה, אוקיי? עכשיו, אני כבר ניהלתי דברים בחיים שלי. זה by far האתגר הכי הכי גדול. אז כן, אנחנו מבינים שבחוץ יש שינוי גדול מאוד, וזה הופך להיות אתגר גדול מאוד בעבורנו להשאיר את זה על סדר היום ולהבין שזה לא נגמר עד שזה לא נגמר."

‏דניאל: ההבנה הזו, שיש שינוי גדול מאוד, גורמת להם להסתכל קדימה בחשש. מה אם לא יצליחו להשאיר את זה על סדר היום? מה אם ייגמרו המשאבים? מה אם בפעם הבאה לא יבואו אנשים?

‏חלק שני, שבעה חטופים.

‏[קולות אנשים מדברים] ברחוב דה וינצ'י בתל אביב עומד בניין חברת צ'ק פוינט. משרדי הייטק לכל דבר, אלא שבשנתיים האחרונות הבניין הועמד לצורכי המוסד החדש - מטה המאבק למען משפחות החטופים. לא חברת סטארטאפ, אבל כן ארגון שצמח במהירות שיא. יש פה את כל הצוותים שאפשר לחשוב עליהם, שמהם מורכב ארגון: קריאייטיב, דוברות, HR, מחלקה משפטית.

‏[הקלטה] דוברת ממטה המאבק: "בחדר פה עכשיו יושב צוות המשפחות, בעצם זה צוות של לילך, שאחראית על העצרות גם."

‏דניאל: בחודשים האחרונים המטה הצטמצם מבניין שלם לשתי קומות, והיום הוא פועל בקומה אחת בלבד. בסוף החודש המטה ייפרד מהמבנה.

‏[הקלטה] דוברת ממטה המאבק: "זה הסלון. היו תקופות שהוא היה כל הזמן הומה במשפחות. היום כמובן הדברים נראים קצת אחרת. בהתחלה גם הרבה משפחות לא מהאזור, אז היו פה, כי…"

‏דניאל: לרגע אני יכולה לדמיין את המקום הומה: פסיכולוגים, משפטנים, צוותי מתנדבים, משפחות שיושבות עם כותבי נאומים על הספה. בבניין היו גם חדר אוכל פעיל, מחסן ציוד, מקלחות ששימשו את המשפחות ואת מי שהגיעו מרחוק, אודיטוריום שיצאו ממנו ההצהרות של המטה. עכשיו רובו נראה כמו בניין הייטק רגיל, עם חדרים שקופים ועובדים מתרוצצים, ורק השלטים והציורים על הקירות מסגירים מי היו כאן בשנתיים האחרונות.

‏[הקלטה] דוברת ממטה המאבק: "היו פה הרבה פוסטרים שיצאו כבר לגריסה בשבועות האחרונים, לשמחתנו. כמויות של פוסטרים שכבר לא צריך."

‏דניאל: הגעתי לביקור במשרדי המטה בחמישה בנובמבר, כמה ימים אחרי העצרת. בזמן הזה הספיקו לחזור ארבעה חטופים נוספים. ההרגשה היא שאו-טו-טו חוזרים כולם. הסתכלתי על האנשים שהמאבק שלהם הוא יום-יומי, ותהיתי אם הם כבר מדמיינים את היום שאחרי.

‏[הקלטה] עדי: "אני לא הצלחתי לחשוב על היום שאחרי. אנחנו היום 761, לא חשבתי על היום שאחרי."

‏דניאל: עדי בן משה היא בת 38. עסקה לפני כן בסטיילינג. היא נראית כמו הבחורה הראשונה שמגיעה בבוקר והאחרונה שתלך בערב. היא נמצאת במטה מהשבוע השני של המאבק, והיא חלק מצוות המשפחות. זה אומר שהיא בקשר עם כל משפחות המטה, עוזרת להן בכל דבר שהן צריכות. מעין מנהלת קהילה.

‏[הקלטה] עדי: "מדברים על עתיד המטה, ועל מה הולך להיות. אני עדיין לא מצליחה לחשוב לעומק, אין לי את הפניות הרגשית הזאת, אבל אה… אני לא יודעת אם קרה לך פעם שאת דמיינת משהו כל כך הרבה זמן, ואז פשוט הוא הגיע, ואז את אומרת, אוקיי, ככה זה אמור להיראות? כאילו זה… זה, כאילו זה קורה עכשיו, אז אנחנו חלמנו על הרגע הזה, חולמים על הרגע הזה שנתיים, ואנחנו באמת לא מאמינים שהרגע הזה יכול לקרות, כי את יודעת, את מדמיינת את זה, חולמת את זה, חיה את זה, נושמת את זה, הולכת לישון עם זה, קמה בבוקר עם זה, אה, מתאהבת, חווה אובדן, הכול, יחד איתם, ולדמיין את זה… כאילו זה החלום הכי פרוע. עם… עם זה, זה הדבר הכי מפחיד כאילו של בסוף, אוקיי זהו, זה נגמר, אבל זה עוד לא נגמר. אני אמרתי לכולם, 'אל תדברו איתי על היום שאחרי. תדברו איתי על היום שאחרי ביום שאחרי'. אין, אין פניות רגשית לזה."

‏דניאל: כשעדי מדברת אני נזכרת בעצמי. כשהייתי בתיכון לקחתי חלק במטה המאבק לשחרורו של גלעד שליט. אני נזכרת בתיכוניסטית שעלתה אין-ספור פעמים לירושלים, ישנה באוהל המחאה מחוץ לבית ראש הממשלה, ביחד עם קבוצה גדולה של אנשים. עם כמה מהם אני בקשר עד היום. בעיקר אני זוכרת את היום שבו הוא חזר. עלינו כולנו לכפר ורדים, לקבל את פניו עם דגלים, עם חולצות שהוצאנו במיוחד. הייתה שמחה גדולה. ולצד השמחה הייתה גם תחושה של רִיק, של משהו שנגמר. זה הרגיש לי כמעט לא בסדר להרגיש ככה, אבל היום אני מבינה, זה לא רק שהמשפחות צריכות את אנשי המטה, הקשר הוא דו צדדי, המחשבה על פרידה היא קשה.

‏[הקלטה] עדי: "הם באמת באמת הפכו למשפחה אחת גדולה שלי, ואני לא רואה שום תרחיש בעולם שבו אני לא, איכשהו, משלבת את החיים שלי של היום שאחרי, שהוא לא שזור בחייהם. חלקם כבר הפכו להיות באמת, על אמת, החברים הכי טובים שלי, אה, עוגן עבורי, אז אני לא רואה שום סצנריו בעולם שבו אני מתקדמת הלאה בחיי בלי… בלי שהם שזורים בו."

‏דניאל: אני מבינה שהרצון שהמאבק יסתיים הולך יד ביד עם הפחד מהסיום שלו. כשהגעתי לכאן חשבתי שבטח הם כבר ממש רוצים לחזור לחיים הקודמים שלהם. פרשנית מרוצי אופנועים, סטייליסטית, לחזור להיות משפחות רגילות ואנשים רגילים, אבל עכשיו, כשמתחילים לארוז, אולי יש בזה גם עצב.

‏אלעד: חסות אחת, וממש מייד חוזרים.

‏[חסות]

‏דניאל: חלק שלישי, שלושה חטופים.

‏[הקלטה] דני קושמרו: "אחרי 769 ימים הושב אמש לישראל החלל החטוף מני גודארד. כעת נותרו בעזה שלושה חללים חטופים."

‏דניאל: 23 בנובמבר, מוצ"ש, עוד עצרת בכיכר החטופים.

‏[הקלטה]

‏כרוז: "את כולם!"

‏קהל: "עכשיו!"

‏כרוז: "את כולם!"

‏קהל: "עכשיו!"

‏דניאל: ארבעה חללים חזרו, שלושה אחרונים נשארו. במקביל, בכיכר הבימה "מועצת אוקטובר" מפגינים למען הקמת ועדת חקירה ממלכתית.

‏[הקלטה] אדם בכיכר: "אה… ריק, ריק, האמת ריק, וחוסר אווירה. אווירה של סוף. אני רוצה להאמין שמי ששם בהבימה עכשיו, עוד יגיע לפה אחר כך, ואז יתמלא."

‏דניאל: למרות שאף אחד במטה לא מצהיר או מדבר על תאריך, בשלב הזה זה די ברור שהעצרות מתקרבות לסיום. גם במטה כבר קיימו כמה דיונים על זה, בלי שום החלטות קונקרטיות, רק שחוץ מהבמה המרכזית של העצרת, בכיכר החטופים יש עוד נקודת מפגש חשובה, שלרוב לא חשופה לעיני הציבור. [קולות המולת אנשים] בתוך הבניין של בית אריאלה הקצו למשפחות חדר שהוא רק שלהן ושל אנשי המטה. שנתיים היו כאן דמעות של עצב ושמחה. קיבלו כאן בשורות טובות ורעות. שנתיים לא הורשו להיכנס לכאן גורמים חיצוניים בגלל שזה מקום כל כך רגיש. זה המקום שהמשפחות והשבים באים אליו כדי להיות לבד ביחד. כשממשיכים ונכנסים פנימה, מתגלה חלל די גדול. חדר שרוחש באנשים אוכלים, מכינים שלטים, מתרוצצים ואומרים שלום. בפינה השמאלית יושבות דודות, מתנדבות, עם הררי קופסאות פלסטיק, כמו כאלה שלוקחים מההורים. הן מכינות אוכל כל שבת בהתנדבות. אני מנסה לקלוט את כל ההתרחשויות, הפרצופים, השלטים. [קולות ילדים] כשחוצים את כל החלל מגיעים לחדר הילדים, ולא רק שנמצאים שם ילדי המשפחות, אלא גם צוות של בייביסיטריות, מתנדבות, שמגיעות כל שבת. עבור המשפחות, החדר הזה הוא מקום מפגש מרכזי. חלק מהאנשים שם מוכרים לי, משפחות של שבים, השבים עצמם, הם ממשיכים להגיע לכאן כל שבוע, לתמוך, לשבת יחד. אני רואה את מלכי שם טוב, אבא של שורד השבי עומר, את השורדים אוהד ורז בן עמי.

‏[הקלטה] רז: "אני מאמינה שכולם צריכים להיות מאוחדים וכן להיות פה בשבתות. אני חושבת שצריך להמשיך עד שהם יחזרו."

‏דניאל: בזמן שבחוץ לא ברור אם יבואו אנשים, כמה יבואו, עבור המשפחות המפגש בפנים הוא עוגן, קהילה. ברור ששם יהיה מלא. חדר המשפחות הוא בועה. אם האווירה בעצרת היא קשה וכואבת, כאן שותים תה, אוכלים, מרכלים. זה מרגיש כמו מועדון סגור שאתה לא רוצה להיות חלק ממנו, אבל אם אתה כבר חלק, אתה יודע שיש מי שידאג לך.

‏חלק רביעי, שני חטופים.

‏[הקלטה]

‏כרוז: "תמונת הניצחון היא החטוף האחרון."

‏דניאל: "סליחה, את יודעת אם זה העצרת האחרונה?"

‏אישה א': "אמרו שכן."

‏אישה ב': "לא יודעים, לא בטוח."

‏דניאל: "מי יודע?"

‏אישה א': "לא חושבת שעוד יש תשובה."

‏אישה ב': "המארגנים."

‏אישה ג': "גם הם לא יודעים."

‏איש: "הכול זה… הכול נזיל."

‏אישה ב': "אולי הם יחזרו."

‏דניאל: מוצ"ש 29 בנובמבר. החלל החטוף דרור אור חזר והובא לקבורה בקיבוץ בארי. החללים סודתיסאק רינתלאק ורן גואילי נותרו בשבי. גם הערב מתקיימת העצרת כסדרה. אני עושה את דרכי למדרגות בית אריאלה, כשמתנדבת עוצרת ושואלת אותי אם ארצה לקנות סיכה או דגל, כי הערב זו ההזדמנות האחרונה. [מוזיקת רקע] אני חושבת שהיא בטח טועה. אף אחד לא אמר בשום שלב שזו הפעם האחרונה, אבל כשאני מדברת עם אנשים אני מגלה שגם בקבוצות הוואטסאפ של ההסעות המאורגנות קראו למתנדבים להגיע בהמוניהם כי לא תהיה עוד פעם. השמועה רצה בכיכר.

‏[הקלטה] מתנדבת מהמטה: "המטה לא אמר שזו העצרת האחרונה. אין איזה הנחיה מהמטה, ואנחנו עושי דבר של המטה, ולכן אנחנו עדיין כאן, עד שיגידו לנו אחרת."

‏דניאל: אני מנסה לברר במטה, ועושה את דרכי אל מאחורי הקלעים.

‏[הקלטה] מנהל הקריאייטיב במטה: "לי לא אמרו. אני מנהל הקריאייטיב במטה. אם הייתה עצרת אחרונה היו אומרים לי זו העצרת האחרונה, את מבינה? אז כל עוד לא אמרו לי אז אני לא יודע להגיד לך. זה שאנשים מנחשים ועושים כל מיני היקשים, אני לא יודע. אני יודע שמחר אני מתייצב ועובד על העצרת מוצ"ש הבאה, אלא אם כן יודיעו לי אחרת."

‏דניאל: בעצרת נמצאת שירה גואילי, אחותו של החלל החטוף רן, רני. גם היא מודעת לשמועות.

‏[הקלטה] שירה: "זה היה פחד שלנו מהשביעי באוקטובר, כאילו רק שלא יחזור אחרון, רק שלא יחזור אחרון, אבל אנחנו עכשיו מבינים שזה באמת מה שרן רוצה, לחזור אחרון, כדי לדעת שכולם בטוחים וכולם במקום שלהם בבית, אז רק ככה הוא רן יחזור הביתה. זה מאוד מפחיד, וזה, מוטל על הכתפיים שלנו הרבה הרבה עכשיו, ואנחנו צריכים להשאיר את המודעוּת."

‏דניאל: שירה גרה בתל אביב. היא בת 24, ונאבקת כבר יותר משנתיים. בקרוב תיסע למשלחת בארצות הברית. שוב. עוד נסיעה. אני שואלת אותה איך היא תרגיש אם זו אכן העצרת האחרונה, אם היא תשמח.

‏[הקלטה]

‏שירה: "כן, בטח."

‏דניאל: "גם אם רני לא חוזר?"

‏שירה: "וואי, זה שאלה שאני לא יודעת לענות עליה."

‏דניאל: "אני לא חושבת שיש מישהו שיודע לענות."

‏שירה: "אי אפשר לענות על זה. זה לא תלוי בי, לצערי."

‏דניאל: "גם לא בי. השאלה אם זה היה תלוי בך?"

‏שירה: "הייתי אומרת להישאר עד הסוף, עד החטוף האחרון, כולל. אני מאמינה במטה, אני מאמינה במשפחה שלי, ואנחנו נעשה הכול כדי שרן יחזור הביתה. עם עצרת, בלי עצרת. מה שצריך לעשות נעשה."

‏דניאל: העצרת נגמרה. האווירה הייתה מוזרה. צחי הלוי, שהנחה את הטקס, הודה לקהל שהגיע.

‏[הקלטה] צחי: "ובכנות, גם היום, אנחנו לא יודעים אם ניפגש כאן שוב בכיכר החטופים במתכונת הזאת. אבל יש דבר אחד שאנחנו כן יודעים, משפחת גואילי היקרה, אנחנו נהיה כאן תמיד, תמיד בשבילכם."

‏דניאל: ראיתי אנשים מחליפים מבטים ביניהם. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו דיבר על זה בקול, באופן רשמי, שאולי זו אכן הייתה העצרת האחרונה. משפחות החטופים והמתנדבים התחבקו לשלום. המובילים התחילו להעמיס את הרמקולים והציוד. קבוצת אנשים ישבה ליד הבמה ושרה בשמחה. [קולות שירה מהשטח]

‏סודתיסאק, החלל התאילנדי, חזר מעזה. כמה ימים לאחר מכן יצאה הודעה ממטה המאבק. העצרת בשבת אכן הייתה האחרונה. אחרי שנתיים לא יהיו עוד עצרות לשחרור חטופים בכיכר. רן גואילי, חלל חטוף אחרון, נותר בעזה.

‏[הקלטה] ליאור: "היו שני תהליכים שקרו במקביל. אחד, הייתה איזה תקווה סמויה של כולנו שרני ישוב הביתה, וזה ייתר את הצורך שלנו לקבל החלטה."

‏דניאל: ליאור חורב, האסטרטג של המטה.

‏[הקלטה] ליאור: "אבל גם היה לנו ברור שההמשך תלוי בהחלטה של משפחת גואילי. הצגנו למשפחת גואילי את המשמעויות, גם התקציביות וגם העובדה שהקהל הולך ומתמעט, וגם הרצון לשמר יכולות לאורך זמן, שאנחנו לא יודעים כמה זמן, והם קיבלו את התפיסה, והם קיבלו את האלטרנטיבה, וגם מתוך ההבנה שאנחנו נכנסים עמוק לתוך החורף, גם מתוך ההבנה שהעלויות של קיומה של עצרת הן מאוד גבוהות."

‏דניאל: הם החליטו שהעצרת אולי תורמת, אבל בשלב הזה לא בהכרח מצדיקה את המשאבים שאוזלים. כחלק מהשינוי שהבחינו שנדרש, במטה החליטו לעבור מעכשיו למתכונת של קבלת שבת בימי שישי במקום עצרות. בנוסף, הבניין ברחוב דה וינצ'י יתפנה, ורוב העובדים חוזרים בהדרגה להיות מתנדבים, ומפסיקים להיות מועסקים על ידי מטה החטופים. המשאבים שנותרו יעברו במלואם למאבק על חזרתו של רן גואילי, שעדיין נמשך. ובכל זאת, חלק מהם נשמרים לעוד דבר אחד קטן.

‏[הקלטה] ליאור: "מה שכן, קיבלנו החלטה יחד עם כל המשפחות, שעם שובו של רני, אנחנו… ולא משנה מתי זה יהיה, מחר, מחרתיים או בעוד שבוע, תהיה עצרת נוספת בכיכר החטופים. זאת אומרת, לא הייתה עצרת אחרונה. העצרת האחרונה תהיה רק לאחר שרני ישוב. ושאלו אותנו, המשפחות, 'ומי ירים אותה, אם אתם כבר לא תהיו?' אז כל הצוות הרים את היד. לא משנה איפה נהיה. אנחנו נרים את העצרת."

‏דניאל: חלק חמישי ואחרון. כיכר ריקה.

‏שבת ראשונה בכיכר הריקה. מתנדבי המטה התפזרו לעצרות ולמחאות ברחבי הארץ. מדי פעם אנשים עברו, נעצרו ליד מיצג כלשהו, והמשיכו. זו השבת הראשונה בשנתיים האחרונות שאין בה עצרת, אבל גיליתי שבעצם לא ריק פה לגמרי. על המדרגות ישבה קבוצה של צעירים, מתנדבים במטה.

‏[הקלטה]

‏מתנדב א': "מה, לא סיפרו לכם?"

‏נערה: "מה?"

‏מתנדב ב': "שזהו, אין יותר עצרת."

‏מתנדב א': "לא קיבלתם את הממו?"

‏נערה: "לא, לא קיבלנו. אף אחד לא אמר לי. אנחנו באנו פשוט…"

‏דניאל: פגשתי את חן אביגדורי, שמשפחתו נחטפה ושוחררה, ואת גיל דיקמן, שבת דודתו כרמל נרצחה בשבי החמאס.

‏[הקלטה]

‏דניאל: "שלום שלום. מה העניינים?"

‏גיל: "באת להקליט את השקט?"

‏דניאל: "בדיוק עשיתי את זה עכשיו."

‏חן: "דיקמן?"

‏גיל: "הנה אתה."

‏חן: "איפה אני יכול להיות? שותה ומעשן."

‏דניאל: רציתי לשמוע מהם איך זה להיות בכיכר הריקה.

‏[הקלטה]

‏חן: "מוזר מאוד. זה היה החיים שלנו שנתיים."

‏גיל: "וזה כאילו קצת… אנחנו חיים בהכחשה של זה. כולם שואלים את עצמם מה עושים עכשיו. כאילו, הגיע מוצאי שבת ואין לנו משהו scheduled בלו"ז. זה כאילו לא מוצאים את עצמנו, ואנשים גם לא מוצאים את עצמם."

‏דניאל: הפרידה מהקהילה, מהכיכר, זה היה עניין של זמן, וזה לא קל. אולי, בין היתר, הקושי להיפרד הוא שהוליד את הרעיון, את המחשבה על הדבר הבא. משהו שמתגבש כבר לא מעט זמן. ארגון אחר, שהאופי שלו הוא שיקום ולא מאבק.

‏[הקלטה] חן: "בשנה האחרונה עמלנו, כמה משפחות חטופים, על הקמה של ארגון חדש שקוראים לו 255 - ארגון החטופים ובני משפחותיהם, שאמור לתת מענה טווח ארוך. טווח ארוך אנחנו תמיד אוהבים, יש לנו כזה משפט שאנחנו אומרים שהמטה, בגלל שהוא מאבקי, ה-DNA שלו זה מעכשיו לעכשיו, וכשהמטה חושב מה מחר יגיד טראמפ, אנחנו ב-255 חושבים מה יהיה הכיבוד בחתונה של אמה ויולי קוניו. הם בנות חמש עכשיו. זה הרעיון - להסתכל קדימה ורחוק, והעניין הזה של הקהילה הוא מאוד חשוב לי אישית. הוא חשוב מאוד למשפחות חטופים ולשבים, ועובדים בזה."

‏דניאל: 255, הארגון שהשם שלו הוא מספר החטופים שהיו בעזה עם תחילת המלחמה, יהיה הארגון, אולי אחד מהארגונים, שבהם המשפחות ימשיכו לפעול כשהמאבק יסתיים לגמרי, כשרני יחזור, בתקווה בקרוב.

‏בשבועות האחרונים ליוויתי את המשפחות, השבים, המתנדבים, העובדים, המטה, אלפים שפעלו בשלל תחומים ומוקדים, שדאגו ששמותיהם ותמונותיהם של החטופים יופיעו בכל מקום בארץ, בעולם. שהגיעו עד לאיש החזק בעולם וכבשו גם אותו, שניהלו מאבק שהצליח. לאורך חייו ידע המטה גם ריבים פנימיים, וחטף הרבה ביקורת. היו משפחות שבחרו שלא לקחת בו חלק. אבל הוא גם אחד מסמלי המלחמה, ובשבועות האחרונים הוא הלך והצטמק. אני שואלת את עצמי שאלות שאין לי עליהן תשובה: האם זה אומר שאנחנו כבר ביום שאחרי? המלחמה באמת נגמרה אם יש עוד חטוף אחד? ולא רק זה. עדיין יש חיילים שנלחמים. עדיין לא עברנו לשלב ב' של העסקה. החורבן וההרס עדיין נוכחים בישראל, וגם בעזה. המציאות הישראלית עדיין קשה. המאבקים הם בכל כך הרבה חזיתות. הסוף של המאבק הזה הוא גם התחלה. התחלה של המאבקים שעוד יבואו.

‏[הקלטה] עדי: "את החיים שלי אני אחזיר למסלול כלשהו. צריך אז, אני אצטרך לפתור את כל הבעיות הנפשיות שלא טיפלתי בהם, את הפחדים שלא טיפלתי בהם. אז אולי אני אתחיל באמת לפחד ממה שקורה במדינה הזאת, ואולי אני אחזור לדברים שהיו לפני. אבל עכשיו, לא, לא, אני… ברור לי שיהיה רִיק, ואני לא מפחדת ממנו אבל. זה ריק שהוא טוב."

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. תודה גדולה לדניאל שחר.

‏אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה עדי חצרוני, הילה פז ושירה אראל, על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה