כשיעל ארד זכתה במדליית כסף באולימפיאדת ברצלונה 1992, היא שינתה את הספורט ההישגי בישראל. מאז, ספורטאי ישראל המשיכו להצליח במשחקים האולימפיים, והשנה הגיעו להישג חסר תקדים של שבע מדליות. והעובדה הזו היא לא מקרית, אלא תוצאה של עבודה מתוכננת. אז הפעם אנחנו עם יעל ארד, יו"ר הועד האולמיפי הישראלי וחברת הועד האולימפי הבינאלומי, על הדרך להישגים של פריז 2024.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 12/08/2024.
[חסות]
אלעד: היום יום שני, 12 באוגוסט, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום בכל יום.
יעל: כשהייתי בת 16 בעצם התחלתי לנסוע באופן מאוד אינטנסיבי למחנות אימונים ותחרויות בעולם. ואני זוכרת את עצמי יושבת על המזרון בסוף אחד האימונים, עושה גמישות, מסתכלת על הנשים המאוד חזקות שהתאמנתי איתם, שהם היו אלופות אירופה ואלופות עולם, זקנות בנות 25 מבחינתי, ואני זוכרת את האירוע הזה שבו החלטתי שאני רוצה להיות הכי טובה בעולם בג'ודו. זו הייתה תקופה שלחשוב ככה זה היה קצת הזוי, כי אז לא היה לנו אף מדליה באליפות אירופה או עולם או משחקים אולימפיים באף ענף אולימפי.
[מוזיקת רקע]
אלעד: אפשר לומר שעד שנת 1992, במידה מסוימת המוטו הלא רשמי של ישראל למשחקים האולימפיים היה - העיקר ההשתתפות. היו ספורטאים ישראלים בולטים כמובן, אסתר רוט שחמורוב, למשל, אבל מדליות לא היו. יותר מזה, לא הייתה תחושה שאפשר בכלל להביא מדליות. איפה אנחנו ואיפה ענקי הספורט בתחרות? זה היה ה-state of mind. העיקר ההשתתפות.
[הקלטה] קריין: "עדיין אין כלום, השחקן מנסה להפוך את יעל על הגב במצב הזה. הנה, זה נמשך."
[הקלטה, מהדורת חדשות] דן כנר: "יעל ארד, התקווה הגדולה של ישראל באולימפיאדת ברצלונה, הייתה היום לחלום שהתגשם. היא העניקה לישראל מדליה אולימפית ראשונה בתולדותיה, מדליית כסף במקצוע הג'ודו."
אלעד: כל זה השתנה ב-1992. עם הג'ודאית שבגיל 16 ישבה על המזרן והחליטה שהיא רוצה להיות הכי טובה בעולם. יעל ארד הפכה אז בברצלונה לישראלית הראשונה שזוכה במדליה אולימפית, מדליית כסף בג'ודו. היא הייתה הראשונה, אבל ממש לא האחרונה. 20 מדליות ישראליות יש באולימפיאדות מאז, שבע מהן רק באולימפיאדה שהסתיימה אתמול. פריז 2024, האולימפיאדה הטובה ביותר לספורט הישראלי. היו שם לא מעט רגעים מרגשים. אחד כזה היה כשרז הרשקו זכתה במדליית כסף בג'ודו, ומי שהעניקה לה את המדליה הייתה אותה יעל ארד.
[הקלטה] רז הרשקו: "אני ממש מרוגשת ושמחה. חלום שחלמתי כבר הרבה שנים ואני עובדת בשבילו יום ולילה בשביל להגשים אותו, אז אני שמחה שהצלחתי לצאת היום עם מדליה. אין מאושרת ממני."
אלעד: יעל ארד הייתה שם בראש משלחת גדולה של אנשי מקצוע וספורטאים. במקרה הזה הם שימשו כולם גם כמעודדים, כמו שאפשר לשמוע על הקול שלה.
יעל: כן, כן, משחקים אולימפים זה… תדבר עם כולנו במשלחת, כולם צרודים, וגם קצת עייפים. אתה יודע, אתה נמצא באולמות מהבוקר עד הערב, אתה… גם אם לא שומעים אותך, אתה כל כך רוצה שהם יצליחו, אז צועקים ומעודדים.
אלעד: וממש רגע לפני שטקס הסיום התחיל, אתמול, תפסנו את יעל לשיחה מפריז. כי העובדה שישראל מסכמת אולימפיאדה מוצלחת במיוחד, חסרת תקדים, היא לא דבר שקרה במקרה. זו תוצאה של חזון, של ביצוע, של עבודה מתוכננת ומאורגנת של המון אנשים, ולאורך המון זמן. אז הפעם אנחנו עם יעל ארד, יושבת ראש הוועד האולימפי הישראלי וחברת הוועד האולימפי העולמי, על התוכנית העסקית שהביאה את הספורטאים הישראלים אל הפודיום בצרפת.
אלו היו ימים אחרים, הימים שבהם יעל ארד חלמה לעשות את מה שלא נעשה לפניה - להביא לישראל מדליה אולימפית ראשונה.
יעל: אני חושבת שזה משהו שהוא התהווה בי בתוך-תוכי, ובעצם מן החלטה כזאת, שמעכשיו אני אקדיש את כל כולי לדבר הזה, נתאמן שלושה אימונים ביום, אני אשים את הדבר הזה במרכז לחלוטין, לפני הלימודים, לפני החברים, לפני כל דבר. אני גם זכיתי באמת לזוג הורים מאוד מכוון, וההורים שלי היו שניהם עיתונאים, הסתכלו עליי כמוטציה, אתה יודע, אף אחד לא הבין מה הילדה הזאת הולכת לג'ודו ומה היא רוצה מהספורט, אבל הם היו תמיד מאחוריי. ואני חושבת שזה מפתח מאוד מאוד חשוב, כי בתקופה שלנו, גם לפנינו, ההון אנושי, שזה ספורטאים, מאמנים, גם מנהלות ומנהלים בספורט הישראלי, לא הסתכלו עליהם כאל הדבר הכי משמעותי וחשוב, וגם לא תמיד מי שהוביל את הדבר הזה הבין את הצרכים.
אלעד: זהו, כשאנחנו מדברים על התוכנית העסקית שמאחורי הספורט ההישגי בישראל, על הצעדים שננקטו בדיוק כדי שנוכל לשבת כאן ולסכם אולימפיאדה עם שבע מדליות, אז אין ספק שהצעד הראשון, הבסיסי ביותר, זה שצריך להתחיל בו, הוא הישגים. ההבנה שזה בכלל אפשרי, היצירה של מודלים לחיקוי, כאלה שאפשר להזדהות איתם, קרובים, כאלה שהם כמונו.
יעל: כשפרצנו את הדרך והוכחנו שזה אפשרי, אז היום כל ילד וילדה בישראל שמתחילים להתאמן, גם המאמנים והמאמנות שלהם וגם הם עצמם אומרים - אנחנו יכולים להיות אלופים אולימפים, אנחנו גם רוצים להיות כאלו.
אלעד: אז את המשוכה הזו עברנו. עברנו כבר ב-1992 עם יעל ארד ועם אורן סמדג'ה, שתי מדליות ישראליות ראשונות באולימפיאדה. יעל המשיכה לצבור הישגים, היא הייתה סגנית אלופת העולם ואלופת אירופה. באולימפיאדה של 96', אטלנטה, היא הייתה מרחק ניצחון אחד ממדליית ארד, והכול כשהיא חולה. אחרי המשחקים, יעל החליטה לצאת לדרך חדשה, לשים את ימיה כג'ודאית מאחור.
יעל: בעצם כשפרשתי בשנת 96', אז החלטתי שאני אעבור לעולם העסקי, אני אצמח שם, אני אטפס שם, כמו שאני יודעת. והיה לי כזה חלום פנימי שאני אקח 20 שנות צינון, ושאחרי 20 שנה שאני אהיה בלתי תלויה כלכלית באופן יחסי ואני יכולה להרשות לעצמי להחזיר לקהילה, אז בעצם אני אחזור לספורט ואני בשאיפה, אני אעמוד בראש הוועד האולימפי.
אלעד: היא התנסתה באימון ובהגשה בטלוויזיה, אבל את עיקר השנים מאז היא העבירה בעסקים. היו הרבה מיומנויות שם שהיא רכשה - הבנה של ניהול ארגוני, של תהליכים ארוכי טווח, ואת כל אלה היא רצתה ליישם במקום אחד, בוועד האולימפי הישראלי. המקום שאחראי על כל ההיבטים השונים בהשתתפות של ספורטאים ישראלים באולימפיאדה. וזה המקום שהיא הצליחה להגיע אליו, הוועד האולימפי הישראלי, בהתחלה כחברת הנהלה.
יעל: ובאמת לפני 12 שנה כבר חזרתי, בזמן שיגאל כרמי הפך להיות יו"ר הוועד האולימפי, בעצם נכנסתי יחד איתו. וקראנו לזה אז - בוא נעשה ועד אולימפי חדש, בוא נשים את ההון האנושי במרכז. אני אז, אני זוכרת שעשיתי לעצמי מין רשימה כזאת של כל הדברים שאני רוצה לטפל בהם ולפתח אותם. והתחלנו, אתה יודע, סימנו הרבה תוכניות.
אלעד: ב-2021, אחרי אולימפיאדת טוקיו, יעל ארד הפכה ליושבת ראש הוועד האולימפי הישראלי. היא הראשונה בתפקיד שבעצמה מדליסטית אולימפית. ושם, כספורטאית ואשת עסקים, יעל ניסתה להביא לתפקיד את שני העולמות. הייתה, אבל, כמו בכל מקום, עקומת למידה.
יעל: אתה יודע, בסוף, ועד אולימפי לבד לא יכול לעשות שום דבר ברמה הרוחבית. אנחנו, יש שכבות בספורט הישראלי, יש אגודות, יש איגודים, יש מכון וינגייט, יש משרד הספורט. בסופו של דבר, הדרך הכי טובה, וזה קצת שונה מהעולם העסקי, כי בעולם העסקי הוא מאוד היררכי, ועולם הספורט הוא מאוד רוחבי. וכדי לעשות מהלכים משמעותיים, אתה יכול לבוא עם רעיונות מאוד טובים, אבל אם אתה לא מגייס את השותפים, וגורם להם לרצות לעשות ביחד את הדברים, אז מאוד קשה להניע תהליכים, ובטח להצליח בהם.
אלעד: התוכניות הראשונות שנחנכו אז עסקו בכלל במעטפת. הייתה למשל את "תוכנית היום שאחרי". הכנה והכשרה לספורטאים ליום שבו הם יפסיקו להיות ספורטאים. היו תוכניות למאמנים, היו תוכניות למנהלים. אחד הדברים המרכזיים שעבדו עליו בוועד אז, היה שותפויות עסקיות. כמו בעסקים, כדי להוביל חברה להישגים חדשים, כדי להצעיד אותה לדרכים חדשות, אין מה לעשות, צריך כסף. גם בוועד האולימפי. גם בכל מה שהיה קשור לתוכניות שאפתניות שהיו אז לוועד. היה צריך לגייס כסף. ובוועד הבינו שאי אפשר לבנות רק על תקציב המדינה. זה לא יציב, ובעיקר, זה לא מספיק.
יעל: אנחנו היום גוף שיש לו 11 חברות ישראליות מובילות בתחומם, שקשורות אלינו בהסכמים מסחריים. וכשאתה, בעצם יש לך גיבוי בצד התקציב מהמדינה, יש לך פתאום גיבוי של תקציבים, כשיש לך את כל הגיבוי הזה, אתה יכול גם לבוא לאקו-סיסטם שלך, ולהתחיל לפתח תוכניות חדשות, ולהשקיע כסף במקומות שהתקציבים הרגילים לא יכולים לבוא לידי ביטוי.
אלעד: אקו-סיסטם, זה מונח שתשמעו מיעל ובכלל בוועד האולימפי לא מעט. וזה בדיוק חלק מהתפיסה שלהם. הספורטאי הוא במרכז, אבל הוא לא לבד. יש לו את המאמן, את הפיזיותרפיסט, את התזונאי, יש יועצים חיצוניים, יש מערך שלם. וגם הוועד האולימפי, גם הוא מתחזק סביבו אקו-סיסטם, שבו כל חלק מטפל בהיבט אחר בדרך של הספורטאים לאולימפיאדה.
יעל: סתם אני אתן דוגמה - אנחנו הקמנו מעטפת מדעית-רפואית, בהשקעה של למעלה מ-4 מיליון שקל בשנה, כל שנה, לא בשנה אולימפית, כל שנה, שבעצם היא בנויה על שש דיסציפלינות. הפן המנטלי, שהוא מאוד מאוד חשוב, הרפואי, הפיזיותרפיה, הפיזיולוגיה, התזונה והעיסוי, אנחנו מכניסים בתקופה האחרונה גם את הנושא האנליטי, של ניתוח אנליטי, אז תחשוב שיש לנו 110 אנשים שעובדים בצורה מאוד אינטנסיבית, עם הסגלים האולימפיים, וזה דבר מטורף. זה לא שלא היה כלום קודם, היה ב… לפני ריו, אבל זה לא היה מספיק מדויק ולא השקענו בזה מספיק כסף, ואז שדרגנו את זה לקראת טוקיו. אבל זה עדיין לא היה מספיק, עם היקף מספיק גדול ובסטנדרט כמו שנמצא היום. כמו שספורטאי רוצה לשפר שיא, ככה אנחנו כמערכת רוצים להיות יותר טובים. אנחנו כל הזמן שוקדים פנימה, לשאול את עצמנו איך אפשר לעשות את הדברים יותר טוב.
אלעד: חסות אחת, וממש מייד חוזרים.
[חסות]
במטרה להביא כמה שיותר ספורטאים ישראלים להישגים בין-לאומיים, במיוחד להישגים באולימפיאדה, נולדו בוועד האולימפי תוכניות רבות, מתזונה ועד פסיכולוגיה. נחנכו עוד ועוד תוכניות כאלה, שנועדו למלא מטרה אחת בלבד - לעטוף את הספורטאים כבר מגיל צעיר, ללוות את ההבטחות עם מקסימום סיוע ומינימום הפרעות, עד שיגיעו לפודיום. אלו דברים שלא היו קיימים בישראל כשיעל ארד הייתה ג'ודאית אולימפית. אלו דברים שכן קיימים במגזר העסקי, שאליו היא הגיעה אחר כך. אבל אנחנו מדברים כאן על סיפור שהוא יותר מרק סיפור אישי, כי הספורט ההישגי בישראל עבר מהפכה.
יעל: בעצם, לפני, נדמה לי 12 שנה כבר, או אפילו טיפה יותר, הייתה ועדה, ועדת לובצקי, שישבה ודיברה על איך מייצרים ענפים מועדפים, איך מחליטים ש… אתה יודע, ה-80 אחוז הולכים ל-20 אחוז, החלוקה הזאת שגם בעולם העסקי הרבה פעמים קורית. הוועדה הזאת הוקמה על ידי משרד הספורט, הייתה התייעצות עם הוועד האולימפי יחד עם הספורט ההישגי, ובעצם אז סומנו חמישה ענפים ראשונים, שהתחילו את העולם הזה של ענפים מועדפים. והם היו שלושה ענפים שהם ליבת הספורט העולמי, שזה אתלטיקה, שחייה והתעמלות, ושניים שהם הענפים הכי מצליחים בישראל דאז, גם היום מצליחים מאוד, שזה הג'ודו ואיגוד השייט. והחמישה ענפים האלו סומנו, וניתן אקסטרה תקציב בשביל לתת להם עוד תקציב של כמה מיליונים טובים, on top התקציב הרגיל, שגם זה, איך התקציב בישראל מחולק לספורט ישראלי, זה סיפור שלם.
אלעד: החלוקה הזו לענפים מועדפים היא חשובה, היא בוחנת את סוגי הספורט שאנחנו מצטיינים בהם, שיש לנו בהם יותר סיכוי, והיא מתקצבת אותם באקסטרה כסף, וזה, העודף התקציבי הזה, עוזר להביא הישגים שמקבעים את הענף כמועדף, ואז הוא מקבל עוד תקציב, ו… הבנתם את הלופ. אבל בספורט, כמו בעסקים, אסור להתרגל למצב הקיים, גם אם המצב הקיים הוא טוב, וככה בדיוק היה בוועד האולימפי. הייתה שם הבנה שאי אפשר לזנוח ענפים אחרים רק כי אנחנו ממש ממש טובים בשייט ובג'ודו.
יעל: באיזשהו שלב הבנו שאוקיי, סומנו ענפים מועדפים, אבל אי אפשר שלעד הם יהיו ענפים מועדפים, צריך למדוד אותם ולראות שהם מצליחים, שנקרא לזה ה-ROI, ה-Return of Investment של הכסף שמושקע הוא באמת שווה, ומה קורה איתם אחרי ארבע שנים, אחרי שמונה שנים, אחרי שתים-עשרה שנה, ובעצם האם אנחנו מאפשרים לעוד ענפים להיכנס ולהחליף אותם, ואז יצרנו שכבה נוספת, שכבת ביניים, קראנו לזה בסלנג ענפים מועדפים ב', שבעצם, אוקיי, אם ענף מועדף רגיל מקבל, אל תתפוס אותי במילה, אני לא זוכרת את המספר עכשיו מדויק, נניח 2 מיליון שקל עודף, אז ענף מועדף ב' יקבל מיליון שקל לשנה, ואיך אנחנו מניידים ביניהם, האם אחרי ארבע שנים בודקים מה הסטטוס של הענפים המועדפים שהושקע בהם, והאם הם עדיין, ההשקעה השתלמה, והאם צריך לנייד בין הענפים. בעצם נוצרה מתודה, שבאמת עשינו את זה ביחד כל הגופים, ואנחנו משתדלים מאוד מאוד כל הזמן להכניס את מה שאני מאוד מאוד מעריכה בעולם העסקי ובעיניי זה כלים מאוד מהותיים, זה איסוף נתונים, וקבלת החלטות לפי נתונים, שזה משהו שהספורט הישראלי לומד לעשות יותר ויותר, ומאמינה שבמחזור הבא אנחנו כבר, זה יהפוך להיות כלי עבודה מאוד משמעותי לטובת ההתפתחות הבאה של הספורט הישראלי.
אלעד: אז בטח כבר הבנתם שהוועד האולימפי הישראלי הוא גוף מאוד מתוכנן. יש לו כללים ברורים, יש לו שאיפות ויעדים, הוא בוחן אותם בפרקי זמן קבועים, הוא בודק מה עובד ומה לא, איפה אפשר לשנות, מה צריך לשפר. הכול מבוסס על נתונים ועל מדע. יש אפיקים תקציביים שונים, יש מערכת שלמה ששמה את הספורטאי במרכז, אבל מטפחת גם את כל הסביבה שלו, וזה דבר מרשים. ומרשימה לא פחות העובדה שהעבודה על פריז 2024 התחילה בעצם ממש ימים אחרי שאולימפיאדת טוקיו 2020 הסתיימה.
יעל: אנחנו בעצם אחרי טוקיו, שכולם חייכו ואמרו לנו "נו, ארבע מדליות זה משהו ש… רף נורא גבוה שלא תצליחו לשבור, אז מה יהיה?" אנחנו בעצם התיישבנו כבר בדצמבר 2021, מזכירה שטוקיו הייתה ב-21' ולא ב-20' כמו ש… כשמה, בגלל הקורונה, ובעצם אמרנו - אנחנו לא נחכה לרבעון האחרון לפני המשחקים ונגיד מה הצפי, בוא נגדיר מראש מה אנחנו, לאן אנחנו רוצים להגיע, כמו כל חברה עסקית, או, אתה יודע, סייקל מה שקוראים בעולם עסקים LRP. רוצים כבר להסתכל קדימה ולהגיד מה הרב-שנתי שלנו. אנחנו אז הגדרנו לעצמנו שאנחנו רוצים בין ארבע לשש מדליות, שאנחנו מאמינים שלשם אנחנו צריכים לשאוף, ובעצם מיפינו את כל הספורטאים והספורטאיות בסגלים האולימפיים, כל רבעון יושבים וממפים את הכול, ובעצם מפה יוצאים action items - מה צריך לעשות בשביל שהקבוצה הזאתי תוכל להתקדם הלאה, מה צריך לעשות בשביל שהקבוצת הטופ תשמר את המעמד שלה וזה, איזה תנאים עוד צריך לתת, ובצורה הזאת בעצם התקדמנו כל רבעון, ובטח ובטח בסוף כל שנה, כדי לראות איפה אנחנו עומדים.
אלעד: חלק מרכזי בעבודה הזו, בהכנה לאולימפיאדה, הוא קשר עם הצוות המקצועי ומעקב קבוע אחרי הספורטאים עצמם. יש אליפויות עולם, יש אליפויות אירופה, יש שגרת אימונים, צריך לבדוק מה עושים המתחרים, כל ענף ואנשי המקצוע שלו. וכך, ככל שמתקרבת אולימפיאדה, יושב הוועד האולימפי ומסרטט לעצמו את היעדים, ומסרטט את הספורטאים שיש להם יותר סיכוי להצלחה מאחרים.
יעל: תראה, אנחנו מאוד פרקטיים בהסתכלות שלנו על בעלי המסוגלות למדליות. אנחנו יודעים שלעיתים יש סיפורי סינדרלה, לפעמים יש הפוך, לפעמים יש אכזבות נורא גדולות, אבל כשאתה במישור הלאומי יוצא בהכרזות של צפי למדליה, אתה צריך לשקלל פנימה את כל הנתונים, וגם את הסטטיסטיקה. עכשיו, אנחנו הגענו למשחקים האולימפיים עם תשע מדליות באליפויות העולם בשנת 23'. כשאתה מסתכל על, בסוף, שמונה-תשעה בעלי מסוגלות לזכות במדליה, שמתוכם היו חמישה מועמדים טבעיים מאוד, שכולם אגב זכו במדליה בסוף, ועוד בין שלושה לארבעה ספורטאים וספורטאיות שהם כבר עמדו על הדוכן בעבר באליפויות עולם, אבל לא בשנה האחרונה, או כאלו שאתה רואה שהם בטרנד, במומנטום מאוד חיובי. שנניח היו שש, שבע בעולם, ואתה רואה שהמומנטום שלהם מאוד חיובי, ואתה אומר, אוקיי, הם יכולים.
אלעד: קחו לדוגמה את רז הרשקו. היא סומנה כהבטחה אחרי ההצלחות שלה בתחרויות בין-לאומיות. ארטיום דולגופיאט, הוא סומן כהבטחה מראש, וזה ברור - זו הפעם הראשונה שיש אלוף אולימפי ישראלי שחוזר להתחרות באולימפיאדה [כך במקור]. תום ראובני, השייט, מדליסט זהב בפריז, הוא מה שנחשב סוס שחור. כזה שסומן כספורטאי שיכול להפתיע, שיש לו מומנטום טוב, שיש לו סיכוי לסיכוי למדליה. והנה, הוא עשה את זה, וזה בדיוק העניין. שנים של הכנות, פיזיותרפיסטים שעברו השתלמויות בעולם, תזונאים מומחים, מה שלא תרצו, ובסוף, לא פעם, הפער שבין הצלחה אדירה לאכזבה, יכול לקרות ברגע. זה יכול להיות מילימטר, זה יכול להיות צעד אחד לא במקום.
יעל: כל ספורטאי שמגיע למשחקים האולימפיים חולם להפתיע, או חולמת, אתה יודע, להיות הסיפור סינדרלה. אבל להגיע לכאן, ובאמת להרגיש ownership על מדליה, לפני שזה קורה, ממש תחושת ownership, זה לעבור דרך שבעצם יש בה כבר ציוני דרך אמיתיים, של צמרת עולמית.
גם תיקח את פיטר פלצ'יק, שהוא לא היה ב-tier one לגמרי, של המועמדים המאוד טבעיים, בגלל הפציעה שהוא עבר בשנה האחרונה, אבל הבחור הזה היה אלוף גראנד סלאמים, היה מקום שלישי בעולם, היה אלוף אירופה, היה אלוף טורניר פריז. זה אדם שהגיע לפה עם מסוגלות מאוד מאוד גבוהה לעבור יום תחרויות כזה, עם ownership על מדליה. כשהוא ניצח את הצרפתי בקרב של עשר דקות מטורפות, מול קהל ביתי מטורף, ולכל אחד כבר לא היה אוויר אחרי שבע דקות, כבר זה היה ברור ש… אתה יודע, הם על האדים. אבל הראש אמר - אני חייב לעבור לשלב הבא, אני חייב להילחם פה על מדליה. וה-ownership הזה, אין לכל ספורטאי שמגיע למשחקים האולימפיים, לא בגלל שהוא לא מצוין, כי זה עניין של גיל ומעמד וניסיון, והאומץ, אתה יודע, להסתכל למטרה בעיניים. ולצדם יש מאמנים שמאמינים בזה.
אני המאמין שלי, לא כל המאמנים שלי האמינו ש… אתה יודע, בדרך, שאנחנו יכולים לזכות פה במדליה. היום מאמנים, תסתכל עליהם, תדבר איתם, הם מבחינתם, אתה יודע, אנחנו באים לפה בשביל לנצח. ולכן ההתבגרות הזאת של הספורט הישראלי, המסורת ההישגית, התרבות ההישגית, זה שיח שהוא שיח מאוד מאוד הישגי. וכשאתה בשיח כזה, אז אתה יודע, אתה מגיע לפה במטרה להצליח.
אלעד: היעד לפריז 2024 מראש היה ארבע או חמש מדליות לישראל, וגם הדבר הזה נתפס אצל לא מעט אנשים כיעד שאפתני, אולי אפילו על גבול הדמיוני. בסוף, אנחנו יודעים, זו הייתה האולימפיאדה הטובה וההישגית ביותר בהיסטוריה של ישראל. מאז הלסינקי 1952, האולימפיאדה הראשונה שלנו, לא היינו טובים כל כך. שבע מדליות, אחת זהב, חמש כסף ואחת ארד. כששומעים איך חושב ואיך עובד הוועד האולימפי, איך נעשתה ההכנה לקראת האירוע הזה, אז מבינים שההצלחה הזו היא לא באמת דבר מקרי. אבל עבור יעל ארד, זה הדבר הכמעט משני בפריז 2024. היא מסכמת את המשחקים האולימפיים אחרת. היא לא מדברת על שיאים, היא לא מדברת גם כל כך על מדליות ישראליות, היא מדברת בעיקר על הרוח הישראלית.
יעל: בטח ובטח בתקופה הזאת, שידענו שאנחנו נבוא לפה תחת איומים, תחת לחצים ביטחוניים, תחת מניפולציות, תחת אולי הפגנות, לא ידענו איך זה ייראה בתוך האולמות, לא ידענו איך זה ייראה עד הסוף בתוך הכפר האולימפי, לא מבחינה ביטחונית, אלא מבחינת הידידות בין אנשים, ושמנו דגש מאוד מאוד גדול על העניין הזה, וגם התחושה הזאת שאנחנו באים מבית עצוב, מבית שנמצא בתקופת מלחמה, מבית שיש בו המון פצועים, מבית שיש חטופות וחטופים, זה… עוד פעם, זה מין בעירה כזאת פנימית מאוד מאוד חזקה, שברצון פעם אחת להניף את הדגל, וכל הדבר הזה הוא בעירה מאוד מאוד חזקה מבחינת כולנו. אז כל החיבור המטורף הזה, אתה יודע, זה שכבות של מוטיבציות ואחריות.
אלעד: ועכשיו, המשלחת הישראלית, אלו שנשארו לטקס הסיום, כלומר, יחזרו היום לישראל. המשלחת הפראלימפית הישראלית תתחיל את המשחקים האולימפיים שלה. גם שם צפויים לנו, טפו טפו, הישגים לא מעטים. משרד הספורט החליט השנה להעניק מענק מוגדל לספורטאים שזוכים במדליות. מיליון שקל לזוכה במדליית זהב, 750 אלף שקל לזוכה מדליית כסף, וחצי מיליון שקלים למדליית ארד. הכול פטור ממס. ישראל הופכת כך לאחת המדינות המתגמלות ביותר את זוכי המדליות האולימפיות שלה. ועדיין, היעדים לעתיד מאוד שאפתניים. הקלישאה אומרת שעם האוכל בא התיאבון, ועם שבע מדליות הגיע המון תיאבון. עדיין אין מספר שאפשר לנקוב בו רשמית, זה עוד מוקדם, אבל בוועד האולימפי יש את מי שאומר שמונה, שמונה מדליות, ויותר מזה. מדברים שם לא רק על המספר. הרצון הוא להפוך את ישראל למדינה יציבה, כזו שמביאה מדליות ברבים, באופן קבוע, בכל אולימפיאדה, בכל ארבע שנים. ואולי, רק אולי, זה יקרה גם לא רק בענפים שבהם לא נועלים נעליים.
יעל: מדינה קטנה כמו שלנו, קשה לה מאוד להיות טובה בכל ענפי הספורט, או להשקיע בכל ענפי הספורט. אני אתן לך מספר, ככה לקראת סיום, אנחנו כבר בתהליכים, גם משרד הספורט ומשרד האוצר, להסתכל על 2032 ו-2036, אולימפיאדות של עוד שמונה ושתים-עשרה שנה, כבר יש לנו מטרות לשם, אבל אנחנו צריכים, ככל שהספורט הישראלי צומח ומתפתח, ויש יותר ספורטאים בסגל האולימפי, ויותר ספורטאי נוער שאנחנו תומכים בהם, אנחנו צריכים יותר משאבים, ואין תוכנית-אב רב-שנתית של משאבים לספורט הישראלי, כמו שלמשל יש, להבדיל, בביטחון או בתחומים אחרים, ולכן, היום הספורט ההישגי בישראל, רק הספורט האולימפי ההישגי, כל המשאבים שהולכים אליו, זה 78.5 מיליון שקל. תחשוב, אני מדברת על הספורט האולימפי ההישגי, כל הסגלים וסגלי הנוער, וכל מה שהולך מסביב. אנחנו, כדי להגשים את המטרות שלנו בעשר שנים הקרובות, כדי לעמוד בצורה יציבה על שמונה מדליות במשחקים האולימפיים, נצטרך 200 מיליון שקל בשנה לספורט ההישגי. תחשוב, במונחים של תקציב מדינה זה שום דבר. במונחים של השקעות באין-ספור דברים אחרים, זה כסף מאוד קטן.
היום אנחנו משקיעים בנוער שלנו 5.5 מיליון שקל בשנה, ב-20 מיליון שקל בשנה אנחנו נפתור את הבעיה הזאת שהיום ספורט נוער הישגי הוא ספורט לעשירים. מי שאין לו, לא יכול לעשות מספיק מחנות אימונים ותחרויות, ואין לי ספק שאחרי המשחקים המוצלחים האלו, וההבנה מה הספורט הישראלי יכול לעשות למדינה, וכמה זה יכול להשפיע גם על הבריאות של אנשים, ועל ה-well-being שלהם, ועל ההשראה לאין-ספור תחומים אחרים, אני חושבת שאם אנחנו נעשה, נבטיח משאבים בצמיחה פרוגרסיבית לשנים הקרובות, אנחנו נראה את הספורט הישראלי ממשיך להתפתח, וזה יהיה כיף גדול לכולם.
[מוזיקת רקע]
אלעד: יעל ארד, תודה.
יעל: תודה רבה, אלעד.
אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה - שירה אראל, עדי חצרוני, דניאל שחר ודני נודלמן, על הסאונד - יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו,
אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments