top of page

אחד ביום - משימת חייהם של שלי ומלכי שם טוב

מיכל שקד

עומר שם טוב, בן 21 מהרצליה, נחטף ממסיבת הנובה לעזה יחד עם האחים מיה ואיתי רגב. הם שוחררו בעסקה והוא נשאר שם, אחד מתוך מאה ועשרים אזרחים ואזרחיות שעדיין מוחזקים בעזה. ואז הפעם אנחנו בשיחה עם שלי ומלכי שם טוב, ההורים של עומר, שיצאו למשימת חייהם - לעשות הכל כדי שהבן הקטן שלהם יחזור הביתה.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 13/06/2024.

[חסות]

[מוזיקת פתיחה]

אלעד: היום יום חמישי, 13 ביוני, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

כשעומר שם טוב נמלט מהמחבלים בפסטיבל הנובה בשבעה באוקטובר, ההורים שלו היו איתו על הקו. הם הרגישו את מפלס הפחד והחרדה עולה, שלו ושלהם. עם כל כדור ששרק מסביב וכל צעקה שנקלטה בטלפון, האימה גברה. כשהוא נחטף, הם ראו בזמן אמת, דרך מיקום live בטלפון, את הנקודה שמייצגת אותו הולכת ומתקרבת לעזה. בהתחלה הם פשוט לא הבינו למה עומר מתקדם לכיוון הלא נכון.

עומר שם טוב, בן 21 מהרצליה, נחטף לעזה יחד עם האחים מאיה ואיתי רגב. הם שוחררו, הוא נשאר. עומר עדיין שם, אחד מתוך 120 שעדיין מוחזקים בעזה. אז הפעם אנחנו בשיחה מיוחדת עם שלי ומלכי שם טוב, ההורים של עומר, הורים שיצאו למשימת חייהם - לעשות את הכול כדי שהבן הקטן שלהם יחזור הביתה. שלי ומלכי שם טוב, שלום.

שלי ומלכי: [ביחד] שלום.

אלעד: אנחנו מדברים תוך כדי שבוע מטלטל, ואני תוהה אם אתם היום אופטימיים יותר, אם אתם אופטימיים פחות, אותו הדבר? איך הייתם מתארים את התחושות שלכם אחרי האירועים האחרונים?

מלכי: אני… אני מודאג. אני בעיקר מודאג ומודאג יותר מ… מלפני המבצע ההירואי. כמובן שהמבצע ההירואי הוא מדהים והחילוץ הוא מדהים, והכל, כל הפעולה שנעשתה שמה היא מדהימה. מצד שני, אני מודאג איך מתייחסים לחטופים שנשארו שם עכשיו, ואיזה אמצעים הם נוקטים אחרת. אז זה… זה דאגה שהייתה לי מההתחלה, איך ששמעתי. וכמובן, עכשיו אתה רואה, הכל מפוצץ במלא לוחמה פסיכולוגית שעושים כלפי… כלפי המשפחות, וכל מיני סרטונים שמעלים, אז אני חושב שכזה פעולה גם גוררת אחריה כל מיני דברים שהיה ברור שיצוצו.

שלי: אני, לשאלתך, אומר שכל פעם זה… אני מופתעת מחדש מרמת הטלטלה שאנחנו חווים. כאילו, אנחנו מגיעים לאיזשהו שיא מסוים, ואני חושבת שזה לא יהיה יותר… יותר מטלטל ממה שהיה, ולא, זה… אני מתארת את זה כמו להיות בים סוער, ואתה נופ… מיטלטל ממקום למקום, מנסה להיאחז במשהו בתוך הספינה הכמעט טובעת הזאת, כשאתה חבוט כל פעם מחדש. וזה לא עוצר, זה לא עוצר. ואנחנו פה בשבת היינו בהתרגשות מטורפת. ובאמת, ב… לראות את האופוריה, לראות את אורית מחבקת את אלמוג, ואת יעקב מחבק את נועה, וזה משפחה, זה משפחה. זה לראות את המשפחה שלך מקבלת את הילד בחזרה הביתה, ולהיות שמח בשמחתה. ועם זאת, כן, לקנא שזה… אנחנו רוצים גם, אנחנו רוצים גם. לחבק את עומר ל… וואו, להיות כאילו שנייה לנשום אוויר. אז כן, זה קנאה מצד אחד… להיות בשמחה מלאה עבורם.

אנחנו בכינו מהתרגשות, ועם זאת, מצד שני, להיות במצב של כאילו - אנחנו רוצים גם, ואנחנו בעיקר דואגים, דואגים לנסי… מה שזה הולך לעשות אחרי הדבר הזה. איך זה הולך להשפיע. איך זה הולך להשפיע על מה שקורה, משא ומתן, מה זה אומר על החטופים, איך הם עכשיו - ישמרו עליהם אחרת? יזיז… לא… כאילו… אתה יודע, הדמיון הולך למקומות…

מלכי: כן, אבל עם זאת, עם זה שאנחנו גם מאוד מודאגים, וגם מאוד מאוד עוברים פה רכבת הרים הכי הכי אקסטרימית שקיימת בעולם, אנחנו גם אוספים את עצמנו, ומבינים שצריכים להמשיך בכל הכוח, ומההתרסקות, מהאושר, ההתרסקות… וממשיכים קדימה בכל הכוח.

אלעד: אתם מסוג האנשים, או ליתר דיוק, מסוג ההורים שרוצים לדעת את כל מה שאפשר? כלומר, עכשיו ארבעה חטופים חולצו וחזרו הביתה, אתם בתחושה רוצים לדעת כל מה שהם עברו, כדי אולי להקיש על מה שאולי עובר על עומר? איכשהו דרך כזו של התמודדות עם חוסר הוודאות לגביו?

מלכי: אין ספק שכשאתה רואה את החטופים שהם חזרו והם נראים במצב סביר, אז… אז בוא נגיד שזה מקל. זה מקל, כי אתה אומר… ואני לא יודע מה המצב של האחרים, אני רק אשליך את זה ביחס לארבעת החטופים שחזרו. אבל שאתה רואה שהם במצב סביר, אני לא יודע, הלאה, כן, אבל אני מדבר למראית עין, מה שאתה רואה בוידאו, אז זה נותן קצת תחושת הקלה, כן? מהבחינה הזאת.

שלי: אני אגיד ש… אני מעדיפה לא לרדת לפרטים הקטנים. אני מעדיפה לשמור על סוג של הוויז'ן שלי, ב… איך… איזה תמונה אני רואה, אני יודעת שגם על פניו שהם נראים ככה, והם יצאו זה, אתה יודע, להיות שמונה חודשים בתוך חדר, כשיש הפצצות ולא רואה אור יום בחוץ, או כן אוכל, לא אוכל, מה כבר יכול לצאת טוב מזה? ברוך השם, הם נראים חיצונית בסדר. מה זה עשה לנפש שלהם? אנחנו לא יודעים. אבל אני מעדיפה ככה לראות את עומר בעיני רוחי ולשלוח לו את האנרגיות ולדמיין אותו שם, באמת לנסות לפחות לראות איזושהי תמונה שהיא… [נאנחת] שהיא לא מורידה אותי, נאמר ככה. שהיא לא מורידה אותי, כי אני… אגב, אני מנסה גם… לא שומעת חדשות, לא רואה טלוויזיה. המקום היחיד שאני שומעת חדשות זה כשאני נמצאת באולפנים. האנרגיה שלי היא מספיק נמוכה, לא רוצה להוריד אותה יותר, אז… אז אני מעדיפה לשמור על עצמי, בוא נאמר ככה.

אלעד: במאבק המשותף הזה שלכם, כששלי, מלכי, אומרת שהיא מעדיפה לא לשמוע חדשות, לא לקבל את המידע כדי לשמר לה איזה ויז'ן שגם ישמור על האנרגיות והיכולת שלה להמשיך להיאבק, אתה מוצא את עצמך לוקח את התפקיד האחר? אולי באופן יזום, אולי באופן טבעי?

מלכי: כן, מן הסתם, בגלל שאני בעשייה היומיומית וכל היום בפעילות שלנו במטה, אז אני חשוף להרבה יותר מידע ואינפורמציה. וגם הפגישות שלי עם חברי הקבינט וכל מיני מפגשים כאלה ואחרים, וגם אינפורמציה שזורמת לנו, אז אני חשוף אליה יותר. ואם יש דברים שממש שונים או אחרת, אז אני מעדכן את שלי. אבל בוא נגיד שביום-יום זה כמעט נהיה שגרה, ואין ידיעות שהן ידיעות זהב כאלה, מלבד כמובן יום שבת כזה, זה בכלל משהו. אבל זה נהפך למן שגרה נוראית שאתה… בסדר, עוד יום עבר, קרה אולי קצת כזה, אולי קצת כזה, גנץ מתפטר, לא מתפטר, וזה נהיה מן משהו שעובר כזה, ולא המשהו שאנחנו כולנו מחכים לו.

שלי: אני אגיד שזה מאוד ככה מחולק בינינו. הוא בוועד המנהל, יותר ברמת הניהול של המטה, ואני בהסברה. זאת אומרת, באמת, כאילו, אנחנו עובדים באותו מטה, ואני קוראת לזה לעבוד, כי החיים שלנו נעצרו בשביעי לאוקטובר…

מלכי: אני לא אוהב לקרוא לזה עבודה.

שלי: משימה.

מלכי: אני קורא… משימה.

שלי: משימה. משימה.

מלכי: אנחנו במשימת חיינו.

שלי: משימה, כן.

מלכי: אני לא אוהב עבודה, עבודה זה…

שלי: נכון. ואני אגיד…

מלכי: מקטין את זה.

שלי: אני אגיד משימת חיינו כרגע. [בהדגשה]

מלכי: אנחנו במשימת חיינו.

שלי: כרגע, עד שעומר וכל החטופים חוזרים. וכן, וזה כאילו, אנחנו באמת… יש ימים שאנחנו לא מתראים אפילו, כי הוא הולך למטה ואני מסתובבת בארץ בהסברה, או בתקשורת. זאת אומרת, כל אחד באמת תפס את המקום שלו שהוא טוב בו, ומתוך המקום הזה אנחנו עושים הכל, הכל. והפכנו להיות בשמונה חודשים אנשי תקשורת, אסטרטגיה, דיפלומטים, פוליטיקאים, זה מטורף. זה פשוט מטורף, מה שהפכנו להיות.

אלעד: אני אשאל אותכם שאלה שאני מקווה שבסדר שאני שואל, תרגישו חופשי גם לא לענות. מה זה עשה לזוגיות, למשפחה, המשימה הזו?

מלכי: כולם, כולנו, גם דנה ועמית, האחים הגדולים יותר של עומר, כולנו באותה משימה, וזה כמו כוח, כמו כוח קומנדו כזה. אנחנו כוח, כוח משפחתי, שכל אחד בתוך המשימה הזאתי, ואיך שלי אוהבת להגיד - כתף לכתף? [שלי צוחקת] אז אנחנו כתף לכתף.

שלי: אני אגיד שאני קוראת לעצמנו "כוח שם טוב". וכן, יש נפילות, אחד נופל, השני מרים. בוכים, קמים, מרכיבים מחדש את עצמנו, ובאמת, זה… זה הדבר שאני מודה עליו. אני מודה עליו שיש לי כתף להישען עליה. שכשאני, שלי קשה, אז מלכי נמצא שם, וגם הילדים, באמת, אנחנו, הילדים הם, דנה בת 28, עמית בן 25, הם לקחו את התפקיד של שרי החוץ. באמת, כל אחד לקח… אנחנו החלטנו, לקחנו החלטה שאנחנו לא יוצאים מהארץ, והם עושים את זה בצורה מדהימה בחו"ל, היו בכל מקום אפשרי בהסברה, ובאמת, כל אחד פה יש לו תפקיד, תפקיד ב… בכוח.

אלעד: אתם יכולים לתת לי דוגמה, כל אחד מכם, של מקום שבו נפלתם, ואיך האחר הצליח להרים בחזרה?

מלכי: קודם כל, זה קורה כל בוקר, זה אין פה… [צוחקים] זה על בסיס קבוע. בוא, לצאת מהמיטה בבוקר, לי יחסית קל יותר, שלי יותר קשה לה, אבל איך שהיא ראה אותי מתאמן, אז היא מבינה שהיא צריכה לקום. אז הבקרים הם מאוד מאוד קשים, עד שמתחיל לנוע. אבל כן, זה… זה הרגעים שאנחנו תומכים אחד את השני, וגם במהלך היום, אם מגיעים כל מיני ידיעות כאלה ואחרים [כך במקור], או בכלל, יש נפילות, יש נפילות.

שלי: אני אתן דוגמא דווקא של עמית ודנה. אני כל בוקר וכל ערב נכנסת לחדר של עומר, זה אחד הדברים כאילו שזה העוגן שלי. אני נכנסת לחדר שלו… נגיד, אתה יודע, לקום בבוקר זה קשה, לפתוח את העיניים, והפחד הוא לפתוח את העיניים, בשביל… כי אתה לא יודע מה יביא היום. ואתה פותח את העיניים ואתה זוכה לראות אור יום בחוץ. ואני חושבת על עומר, שלא זכה לראות אור יום 248 ימים. כל דבר שאתה עושה בעצם בבוקר שלך. אתה מתקלח, אתה מצחצח שיניים, אני חושבת על עומר, אני חושבת על עומר. זה כאילו הכי טבעי והכי טריוויאלי - מה זה להתקלח, מה זה לראות אור יום, מה זה לשתות כוס מים או לאכול משהו כשאתה רעב? וזה מפרק, זה מפרק. אבל אני נכנסת לחדר של עומר כל בוקר, אחרי שבשמיני לאוקטובר נכנסתי לחדר שלו והוא היה מבולגן, ואמרתי, אני לא מסדרת. הוא הולך לסדר אותו בעצמו כשהוא חוזר. והאור שם דולק, שמתי מדבקה לא לכבות את האור. המאוורר עובד. אני כל בוקר נכנסת לחדר שלו, ובאמת הדבר הראשון ש… אני פונה אליו, אני אומרת לו, בוקר טוב חיים של אמא. אני אומרת לו איזה יום היום, וכמה… וכמה ימים הוא כבר שם. ואני מתפללת בחדר שלו, ואני… [נאנחת] זה כאילו, אני מקבלת, נטענת, נטענת ליום שהולך להיות. וגם בערב, בערב אני יושבת אצלו בחדר ומתפללת, ואז או דנה או עמית נכנסים, אנחנו שוכבים על המיטה שלו, וכזה מדברים, מדברים. וכאילו, מבחינתי, זה כאילו ה… עומר כאן איתנו, והוא מקבל את האנרגיה. וכן, ולפעמים השיחות האלה שם, על המיטה… או עמית השבוע פשוט התחיל לבכות, התחיל לבכות, ואמר: קשה לי. קשה לי החוסר ודאות, קשה לי ש… [נאנחת] שלא קורה כלום. וזה פתאום להיות המבוגר האחראי ולהגיד: כן, גם לי קשה. אבל אנחנו בתוך הקושי הזה, תומכים ומנסים להרים אחד את השני. או אנחנו יושבים במטבח, ארבעתנו, ופתאום רואים איזה סרטון של עומר שהוא מצחיק נורא ושהוא שר, ו… וכאילו, זה להתגעגע, זה לבכות, [בוכה] ביחד. ו… בסדר, לראות שזה…

מלכי: עוד מעט.

שלי: שעוד מעט, עוד קצת, עוד טיפה.

מלכי: עוד טיפה. כן, זה מה שאיתי סיפר לנו, שכל פעם עומר היה אומר לו: "עוד קצת, עוד טיפה, עוד קצת, עוד טיפה".

אלעד: אתם, בפרספקטיבה של שמונה חודשים, מוצאים את עצמכם חוזרים ליום ההוא, השבעה באוקטובר, חושבים עליו, מדברים עליו, מנתחים אותו?

שלי: אז אני אגיד, שבתור מי שהיא שרת ההסברה ואני עוברת בכל הארץ, מקצרין ועד אילת, עם הסיפור, עם הסיפור האישי שלי, שלנו כמשפחה, אז אני בכל פעם מספרת, מספרת את מה קרה לנו, מה היה שם בשביעי לאוקטובר. וזה היה כאוס מטורף. בטח הרגע שהבנו וראינו בעיניים את הסרטון של חמאס, כשעומר כפות ובטנדר ומובל לתוך עזה. אבל אני אגיד לך מה, אנחנו אנשים של עשייה. זאת אומרת, מייד לקחנו את הדבר הזה לעשייה. וכבר מהרגע הראשון הבנו שצריך לעשות משהו, לא הבנו מה צריך לעשות, אבל הבנו שצריך לעשות משהו. ואני באותו ערב כבר הוצאתי פוסט באינסטגרם ובפייסבוק על זה שעומר חטוף, שמתי מספר טלפון, ומי שנמצא במצב שלנו מוזמן להשאיר הודעה ו… או להתקשר. יצרנו קשר עם קרוב משפחה שלנו, דודי זלמנוביץ', שהוא, אנחנו יודעים שהוא בן אדם שמכיר המון אנשים. באותו זמן, כשהבנו שעומר חטוף, זה טלפון הראשון שהיה, ואמרנו: אנחנו צריכים עזרה, לא יודעים מה עזרה, צריכים עזרה. ובאמת חצי שעה אחרי הוא חזר ואמר שיום למחרת, בשמיני לאוקטובר, פגישה אצלנו בבית של כל מי שהיה במשא ומתן של גלעד שליט. וכאילו הכל הפך ל-doing, ל-doing. בתוך כל הטרלול הזה והחוסר ודאות וה… [שואפת אויר] אין אוויר לנשימה, אבל הפכנו את זה לעשייה.

אלעד: ומה שמעניין אותי, זה שזה הרי מנגנון… מנגנון התמודדות, מנגנון הגנה. זה כמובן דבר אקטיבי שהוא חשוב כדי גם להוביל לתוצאות, אבל ברגע שהפניתם את כל המשאבים ותשומת הלב שלכם והאנרגיה שלכם לעשייה, זה גם גוזל בסוף מהרגע לעצור ולעכל ולהתמודד. אני תוהה אם שמונת החודשים האחרונים זה קרה? כי אתם כל הזמן בעשייה. היה לכם את הרגע הזה, אולי ברמה האישית, אולי ביחד כמשפחה, שפתאום הצלחתם באמת לעכל בצורה נקייה נטו את הדבר הזה שאתם עוברים?

מלכי: אני לא, ואני גם לא מעוניין. אני די… מבחינתי השביעי לחודש, זה נראה לי כל כך רחוק, אולי אני גם מדחיק את זה בכלל, לא חושב על זה, כי זה היה, אני זוכר ימים שחורים מאוד, אז אני מדחיק את זה ולא חושב על זה. ואני חושב על היום-יום ועל העשייה היומיומית, ומבחינתי כמה שאנחנו, לפחות אני, בעשייה, אז ככה אני פחות שוקע. אני בטוח שאם לא היינו בעשייה, היינו עכשיו שוקעים.

שלי: אני יכולה להגיד לך שיש משפחות שפשוט לא יוצאות מהבית. זאת אומרת, אנשים שנמצאים ב… גם אנחנו במצוקה, זה לא שאנחנו לא במצוקה. אבל הדרך שלנו, אני תמיד אומרת, הבחירה היא בחירה שלי, האם להישאר בדאגה וזה יוריד אותי למטה ולא תהיה לי את ההשפעה, או בתוך המקום של הדאגה גם להיות במקום של השפעה. ותודה לאל, אני אומרת, שיש לי את מלכי ולמלכי יש אותי, ויש לנו את הילדים שלנו, שבאמת אנחנו בוחרים לסחוף… לסחוב ולסחוף, אני אגיד, אחרינו, אחד… גם את עצמנו, אבל גם אחרים איתנו ביחד.

ואחרי איזה ארבעה חודשים הייתה איזושהי סדנה במטה. המטה הוא בעצם בית שלנו, באמת לכל דבר. אנשים, גם אנשים שהם לא בעשייה, משפחות, פשוט מגיעות להיות שם, כי הפכנו להיות קהילה, וקהילה שמדברת את אותה שפה, לצערנו. אף אחד לא יכול להבין אותנו, אף אחד לא יכול להבין אותנו. ושם בעצם יש לנו אחד את השנייה. ויום אחד הייתה מישהי, מטפלת, ואז היא ביקשה ככה שנשאל את עצמנו 'מה שלומנו'. וברגע שהיא שאלה את זה, אני פרצתי בבכי מטורף. אני לא שאלתי את עצמי מה שלומי כבר כל כך הרבה זמן, כי מה זה משנה מה שלומי? מה זה משנה מה שלומי? זה כל כך כאילו לא… אנחנו הזזנו הצידה אותנו, כי… כי עומר שם, כי עומר שם, והוא נמצא במקום הכי…

אתה יודע, אני תמיד אומרת ל… אנשים לא יכולים להבין מה אנחנו חווים. אבל הדרך היחידה שאפשר אולי להתחבר לזה, זה למי שיש לו ילדים, והילד הולך לאיבוד. והחמש דקות האלה של חוסר הוודאות, ושהלב דופק, ושאין אוויר לנשימה, כי אתה לא יודע איפה הילד שלך, ואתה כולך בהיסטריה, אז כזה, אבל כבר שמונה חודשים, שאתה כן יודע איפה הילד שלך, ואתה יודע שהוא בידיים של טרוריסטים. וזה מצב הישרדותי יומיומי. יומיומי, שהוא באמת… אני לא חושבת שיש מילים בשפה העברית שיכולות לתאר את הסיטואציה שאנחנו מתמודדים איתה.

אלעד: מה שמעניין אותי בתיאור הזה שלך, ובאנלוגיה שלך, וגם כהורה לילדים, זה משך הזמן. כי כשילד הולך לאיבוד, ופתאום אתה לא רואה אותו, זו חוויה שהיא בדרך כלל מאוד אינטנסיבית ומאוד קצרה, והתחושות בה זה ממש עלייה וירידה מאוד מדודה. כשפרק הזמן הזה נמתח על פני שמונה חודשים, אז בטח זה לא באותה רמת אינטנסיביות, ונכנסים לאיזה סוג של, עד כמה שזה דבר נורא לומר, סוג של שגרה. כי אי אפשר לשמור על רמת אדרנלין גבוהה כזאת במשך שמונה חודשים. איך אתם מוצאים את עצמכם בתוך הדבר הזה? כלומר, יש רגעים שפתאום אתם מוצאים שאתם חווים חיים, כאילו, למראית עין אפילו, לרגע אחד, כאילו נורמליים? יש רגעים שפתאום אתם תופסים את עצמכם ואומרים, וואו, לא דיברנו עליו או לא חשבנו עליו עכשיו חמש דקות, אלו דברים שקורים?

מלכי: כן, בסוף השגרה היא חזקה יותר מהכל, והחיים ממשיכים והכל מסביבנו ממשיך. אז אני כן מדי פעם מתפנה לכמה שעות לעבודה, גם לעבודה הרגילה, לעבודה של השישי לאוקטובר. וכן, לפעמים אנחנו קופצים ביחד לאכול או לשתות משהו באיזשהו מקום, וכן, צריך גם לעשות קצת קניות, וכן, יש דברים שהם חלק מהשגרה. ואני חושב שהשגרה הזאתי או הרגעים הקטנים האלה בתוך השגרה, עוזרים להטעין את המצברים שלנו. וזה לא משהו שהוא שלילי, אלא זה משהו שמוסיף לנו עוד אנרגיה לתוך המיכל הזה, שכל הזמן אנחנו צריכים לחזק את עצמנו. כשאתה במשימת חייך, אסור לך להתרסק, אסור לך, כי אז אתה לא תשלים את משימת חייך. ואתה צריך כל הזמן לדאוג שיהיה לך את הכוחות, גם אם הם חלשים, וגם אם הבטריה היא מראה 3 אחוז, לראות איך אתה מעלה אותה ל-6 אחוז. וזה… וזאת האנרגיה כדי להשלים את משימת חיינו.

שלי: אז אני אגיד ש… אתה יודע, לא בחרנו להיות בסיטואציה הזאת, ואתה כבר לא בן אדם פרטי. אנחנו הפכנו להיות אנשים ציבוריים, אנחנו "החדשות" בעצם, בטלוויזיה. ואז קודם כול, בהתחלה באמת זה היה איזה ארבעה חודשים שלא היה שום דבר אחר, באמת שום דבר אחר, רק זה. ואז לאט לאט אתה, כן, אתה צריך את האיים ה… אני אגיד ה… לנסות את האיים השקטים האלה של ללכת ולשבת במסעדה. וזה על פניו כאילו הזוי. והזוי עוד יותר לראות שבאמת כאילו מסביב החיים ממשיכים [בחיוך], וזה בסדר שהחיים ממשיכים, אני… זה לא ממקום של טענה. אבל כאילו זה מקבל פתאום, גם כשאנחנו… לפני היינו באמת יוצאים ומבלים ומסעדות וחברים וכיף, ו… זה לא כזה, זה לא כזה בכלל, זה לא דומה אפילו. ועם זאת, זה עדיין איזה כמה רגעים כאלה של שקט, ואני אגיד שאפילו לקחתי את זה קצת… אני מבחינתי, לפני ארבעה חודשים החלטתי שאני שומרת שבת. ועבורי זה באמת רגע… יותר ממה שאני שומרת שבת אז השבת שומרת עליי, ושנייה להזיז הצידה את הטלפון, להיות… להיות רגע בבית, בשקט, זה מטעין אותי.

אלעד: אתם בקשר עם מאיה ועם איתי?

שלי: כן, בטח, בטח. מאיה ואיתי בעצם הפכו להיות א… נתחיל מזה שאילן ומירית, ההורים של מאיה ואיתי, שלא הכרנו לפני, פתאום התחברנו לממש קשר גורל. אני אגיד, גם לא ידענו, עד שהם חזרו, לא ידענו שהם נחטפו עם עומר. ואז עוד יותר זה חיזק את ה… כשמאיה ואיתי חזרו, אז פתאום לשמוע את השותפות גורל שלהם, ולהבין שנגיד עומר לא הכיר את איתי לפני שהם נחטפו. מאיה בעצם ועומר עובדים כ… עבדו כמלצרים, והפכו להיות ככה חברים טובים. והסיפור אחרי זה הפך להיות שבכלל איתי ועומר היו 52 ימים ביחד, והפכו להיות, אני אגיד באמת, זה לא מבחירה, אבל אחים. והם מלווים אותנו, הם מלווים אותנו לאורך כל הדרך, בתמיכה, בלהיות שם ב… כן, איתנו.

אלעד: אתם גיליתם הרבה פרטים חדשים על השבי מהעדות של מאיה ושל איתי. למדתם משהו חדש על עומר?

מלכי: כן, כן. למדנו על זה שעומר הוא חזק. חזק. איתי כל הזמן אמר לנו שהוא חזק, שהוא כל הזמן עודד ו… את שניהם, כן, בתוך הדבר הזה, להיות בתוך המצוקה הזאת, בחושך, בפחד נוראי. אז הוא אמר לנו שעומר חזק, והוא מנטלית היה חזק, ובאמונה שלו הוא היה חזק. וזה גם מטורף היה לשמוע את זה שהם כל הזמן דיברו בינם לבין עצמם, ואמרו, רק שההורים לא ידאגו לנו. הכול בסדר איתנו, רק שההורים לא ידאגו לנו.

וזה מראה על שני חבר'ה צעירים בני… שהם ביחד, ובתוך החושך והפחד מדברים ביניהם, לא מדברים, מתלחששים, ומעבירים… מעבירים את כל החיים. כי אחד הדברים שאיתי אמר לנו, איך שהוא ראה אותנו, זה - אני יודע עליכם הכל. אז 52, 54 ימים…

שלי: שתיים.

מלכי: כשאתה נמצא עם בן אדם, ואתה נהפך בעצם לבן אדם הכי הכי הכי הכי קרוב אליו, אז העוצמות של הכול מקבלים… מקבלים מכפלות מטורפות, וזה חוויה מאוד מאוד מאוד חזקה. אני לא יודע אם יש… אם מישהו יכול להשוות את החוויה הזאתי למשהו, בעיקר בגלל המצוקה הזאתי שהם היו, המצוקה והפחד שהם היו ביחד. וגם זה שהם כל הזמן… עומר היה אומר לו, "עוד קצת, עוד טיפה, עוד קצת, עוד טיפה", זה נהפך לסוג של אִמרה כזאת.

שלי: סלוגן.

מלכי: כן, אנחנו כל הזמן אומרים: "עוד קצת, עוד טיפה, עוד קצת, עוד טיפה".

שלי: אני אגיד שאני לא גיליתי דברים חדשים, אלא אני ידעתי את הדברים האלה על עומר, אבל כאילו זה, אתה יודע, זה מגיע בעוצמות הרבה יותר חזקות. זאת אומרת, עומר הוא תמיד זה שהוא איש שיחה, והוא כזה שאתה יכול לדבר איתו והוא תומך בך, והוא תמיד ייתן לך את העצה הטובה ו… אז כאילו זה היה לי מצד אחד מאוד מאוד ברור. נגיד, יש לו מלא ידידות שהן אלה שבאות ובוכות לו על העניינים שהבני-זוג שלהם עושים. והוא גם עם החברים שלו, הוא ה… כזה שנותן את העצה. וגם בעניין של ההתחזקות באמונה, גם לפני, גם לפני, הוא כל כך כזה, הוא מאוד במקום הזה. ושם זה חיזק אותו יותר, וגם במקום של ה…

אתה יודע, הוא, אנחנו יושבים עכשיו במשרד שלי, ולפעמים הוא היה עולה למשרד, והיינו מתיישבים על הספה כזה אחד מול השנייה, כאילו לטיפול, של, אתה יודע, בחור צעיר, שלא יודע מה הוא רוצה לעשות בחיים, כאילו מבולבל. ואני תמיד הייתי אומרת לו, בוא תדמיין רגע את המציאות המיטבית שלך בעוד שנה. מה היית עושה בה, איך היית מרגיש, איך היא הייתה נראית. ואיתי סיפר שאחד הדברים שהוא אמר לו זה: יאללה, בוא נעשה רשימה של כל הדברים שאנחנו הולכים לעשות כשאנחנו חוזרים הביתה.

וזה בעצם, זה העניין, זה העניין. זה להיות ב… שלוקחים ממך את החופש, אבל גם בתוך המקום הזה אתה מאפשר לעצמך בראש את ה… את הלראות, את מה תעשה, מה… אז הם דיברו על שהם הולכים לפתוח עסק ביחד, הם דיברו על זה שעומר, הדבר הראשון שהוא רוצה לעשות זה לראות את השקיעה. עומר מאוד מאוד מאוד אוהב את הים, והמקום שהוא הכי אוהב להיות בו זה בזמן של השקיעה. אז הוא אמר שהדבר הראשון שהוא ירצה לראות זה את השקיעה שוב, ולאכול סטייק גדול. וגם, אתה יודע, הרבה דברים כאלה של… פתאום הוא דיבר על זה שהוא… כל הזמן מלכי היה אומר לו: בוא תעזור לי לנקות את החצר, לעשות את זה, אז הוא אמר לאיתי: אני בחיים לא יגיד לאבא שלי שאני לא יעזור לו. אני כל הזמן יעזור לאבא שלי בגינה. [צוחקת]

מלכי: כן, הוא כל הזמן היה אומר לי: בוא, אתה עם העבודות רס"ר שלך, וזה, תמיד מתחמק.

שלי: אז הוא אמר, אני הולך לעזור לאבא שלי כל הזמן בגינה. [מתייפחת] ואתה יודע, להיות במקום כזה זה… אני שאלתי את איתי: מה עשיתם כל… מה עשיתם? אז הוא אמר שהם היו מדברים, אבל רוב היום הם היו שוכבים על המזרן ומסתכלים על התקרה. והתקרה הייתה הופכת למסך של הדמיונות שלהם. ואתה חושב הרבה, כי אין לך מה… ועומר הוא ילד חופש, הוא באמת ילד חופש, הוא לא יכול להיות במקום אחד. כאילו, בבית זה היה תחנת מעבר של להתקלח… לחזור להתקלח, לאכול משהו, ולצאת. חברים, לא משנה באיזה שעה, לא משנה ב… ולהיות כל כך הרבה זמן במקום סגור. זה מטורף. פשוט מטורף.

אלעד: כשאתם נמצאים בדאון, במקומות הנמוכים האלה, מה בכל זאת מחזק?

מלכי: אני חושב שמה שמחזק אותנו זה בעיקר לדמיין את החזרה שלו. זה מה שתמיד מחזק, כי… זה בעצם… זו בעצם המשימה, לחזור הביתה. אז זה לדמיין את החזרה שלו, והחזרה שלו זה בעצם המשימה הושלמה. וזה נותן את האנרגיה להמשיך.

שלי: אני אגיד שמטבעו של האדם זה, אתה יודע, ללכת למקומות ש… של קושי, של… הפחד. הפחד פה הוא באמת גדול מאוד. והפחד הוא מ… באמת, חס וחלילה… אבל כשהמחשבה הזאת מגיעה, אז מסיטים אותה הצידה. מסיטים אותה הצידה ו… ומנסים שוב לחזור ל… באמת לרגע הזה של החיבוק, שהוא חוזר ו…

אני כל בוקר, כל בוקר אני עומדת מול המראה אצלו בחדר, אני הרי לובשת את החולצה שלו, אנחנו כבר 200… כאילו, זה ה-248 ימים שאנחנו לובשים את החולצה של עומר. ואני כל בוקר מסתכלת עליו במראה אצלו בחדר, ואני אומרת לו: עומר, דמיין את החזרה, שאומרים לך, אתה, יאללה, בוא, אתה חוזר הביתה. והלב שלך מתחיל לדפוק ואתה מתרגש ואתה… הצלב האדום מגיע ולוקח אותך ואתה מגיע לגבול. והקצין שלנו, שכבר הפך להיות משפחה, מחבק אותך ואומר לך, עומר, אתה בבית. [מתייפחת] ואנחנו מחכים לך בבית חולים והדלת נפתחת, ואנחנו רצים אליך ומחבקים אותך, ואנחנו בוכים ושמחים מאושר כל כך גדול. וכאילו, אתה יודע, אני שולחת לו את זה, אבל אני גם מכניסה את זה לתוכי. [בוכה]

אלעד: זו המציאות המיטבית שאת מייצרת?

שלי: כן.

אלעד: וזה מעניין, כי המציאות המיטבית הזו, שלי, זו עסקה, זה לא מבצע צבאי. זה לא כוחות ימ"מ שפורצים לבית ומשחררים אותו, זה הצלב האדום שמגיע.

שלי: נכון. תראה.

מלכי: אתה הלכת לפרקטיקה עכשיו. שלי מדברת על התוצאה.

שלי: אני מדברת על התוצאה, וכשאני מתפללת כל יום ואני מבקשת, אז אני מבקשת מבורא עולם: בכל דרך אפשרית. זאת אומרת, אין לי את התשובה ל'איך'. אני מבקשת בכל דרך אפשרית. וגם בניסים ונפלאות [בחיוך]. אז אין לי את הרגע של 'איך זה קורה', אבל יש לי את הרגע שאנחנו מחבקים אותו.

אלעד: זה רגע שאין בן אדם אחד בישראל שלא רוצה כבר שיקרה. אין ישראלי אחד שלא מייחל לחיבוק הזה שלכם עם עומר. אבל בישראל הרי כן מתנהל ויכוח בדיוק על ה'איך'. עסקה, לא עסקה, הפסקת מלחמה, לא הפסקת מלחמה. אנחנו שומעים שהוויכוח הזה לא פעם מלווה ביחס מבזה, ביחס משפיל מצד פוליטיקאים ומצד אזרחים, למשפחות החטופים ואפילו לחטופים ששבו בעצמם. אז עולה השאלה, שאני מניח שאם הייתי שואל אותה לפני שמונה חודשים, היא הייתה נשמעת אז הזויה. אבל עד כמה אתם חוששים היום לאבד את התמיכה, לאבד את האמפתיה, לאבד את הקשב, אפילו, בתוך ישראל?

שלי: אז קודם כל אני אגיד ש… כשבשביעי לאוקטובר, כאילו נגיד שמיני-תשיעי לאוקטובר, כשהיינו בהתחלה, אנחנו היינו נאיבים והיינו בטוחים שהם חוזרים תוך שבוע וחצי-שבועיים. והזמן עבר ועבר ועבר ועבר, ואתה יודע, בסוף גם… לא רק אנחנו מתעייפים, גם העם עייף. ויש כל כך הרבה חזיתות שצריך להתמודד איתם. יש כאן שמונה חודשים שאנשים לא נמצאים בבתים שלהם בצפון, והדרום הוא… זאת אומרת, כאילו מדינה בטראומה כבר כל כך הרבה זמן, וכל אחד מנסה להתמודד עם החלקת אלוהים הפרטית שלו.

אבל אני חייבת להגיד שבמקרה הזה, אני, כמו שאמרתי, אני מסתובבת בארץ, והחיבוק והאהבה שאנחנו מקבלים מהעם, ומי שעושה את הרעש זה הקיצונים משני הצדדים, ולצערי להם נותנים במה, וזאת לא ה… זאת לא האמת. כי אני חווה את האנשים ביום-יום, מחבקים, וכולם רוצים שהחטופים יחזרו הביתה. וכן, והייתה צריכה להיות לזה בשלות. בהתחלה זה היה מאוד ככה… חילוקי הדעות היו על 'איך', אבל אני חושבת שככל שהזמן עובר דווקא מאוד יש דעה שהיא מאוד… יותר לעניין הזה שצריך לסיים את הדבר הזה, ולסיים אותו כדי שאפשר יהיה להתפנות לשאר הדברים שתקועים כל כך הרבה זמן.

ואני באמונה מלאה שרק… לא סתם ביום שבת באמת ראית את האהבה, ואת ה… האנשים היו בטירוף של אושר, אושר גדול. כאילו, על פניו אתה לא מכיר את החטופים האלה, אבל אנשים אומרים לי: אנחנו מתגעגעים לעומר. כאילו זה… האנשים, החברה החרדית, אני יכולה לספר שאני מקבלת תמונות של עומר יושב בשולחן השבת של משפחות, ושהילדים שלהם מתפללים בחיידר על עומר. ומצד שני, אנשים שעושים מחוות ודברים שאתה אומר, וואו, כמה אהבה יש פה, וכמה רצון באמת אמיתי. ובאמת הקושי הוא בלתווך את זה ביום-יום, כי ביום-יום אנחנו עסוקים בלראות דווקא בטלוויזיה את ה… אני אגיד, את הדברים הקשים יותר. ויש כל כך הרבה אהבת חינם פה, שהלוואי ואותה היו מראים יותר כדי לחבר את הלבבות.

אלעד: שלי ומלכי שם טוב, תודה רבה לכם. אנחנו מחכים כבר כל כך לרגע שבו שוב תחבקו את עומר, והרגע שבו יחזרו כל 120 החטופים והחטופות שלנו הביתה.

מלכי: תודה רבה.

שלי: תודה. תודה רבה.

מלכי: תודה רבה.

אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מזמינים אותכם להצטרף אלינו לקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי".

העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה - שירה אראל, עדי חצרוני, דני נודלמן ודניאל שחר. על הסאונד - מור הרטוב, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.

[מוזיקת סיום]

[חסות]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

79 views0 comments

Comments


אוהבים פודטקסטים? הישארו מעודכנים!

הרשמו וקבלו עדכונים לכל תמלולי הפודקאסטים

תודה שנרשמת

  • Whatsapp
  • Instagram
  • Facebook

כל הזכויות שמורות © 

bottom of page