נירי (6) עמוס (9) ותום (11) גאז הם אחים ששרדו את המתקפה על בארי, ומאז הם וההורים שלהם גרים במלון בים המלח יחד עם שאר המפונים מהקיבוץ. בשיחה מיוחדת עם גדעון אוקו הם מספרים על מה שהם עברו ב-7.10, על ההסתגלות למציאות החדשה שנכפתה עליהם ועל המחשבות והתקוות שלהם לעתיד. (צילום: מיכה בריקמן)
תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/01/2024.
[חסות]
גדעון אוקו: היום יום ראשון, 14 בינואר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני גדעון אוקו, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום בכל יום.
נירי: עכשיו אתם משדרים את זה?
גדעון: אה עוד מעט.
נירי: שומעים אותי עכשיו?
גדעון: שומעים אותך.
נירי: שומעים אותי באוטו?
גדעון: עכשיו שומעים אותך.
נירי: שומעים אותי באוטו?
גדעון: כן. תגידי להם "סעו בזהירות".
נירי: "סעו בזהירות", ותגיעו למקום בזהירות ובשקט.
גדעון: בדיוק.
נירי: בלי, בלי, בלי כל הרעש.
ילד: אבל נירי די, בואו נתחיל.
עמוס: בואו נתחיל, נירי די.
גדעון: אוקיי.
נירי: הבנו עמוס.
גדעון: ביום חמישי הגיעו לנו לאולפן "אחד ביום" בנווה אילן אורחים מאוד מיוחדים. קודם כל, שלום.
עמוס: שלום.
תום: שלום.
נירי: שלום.
גדעון: וברוכים הבאים. אני מאוד שמח שבאתם לבקר אותנו כאן. מה שלומכם?
נירי: בסדר.
עמוס: בסדר.
גדעון: אולי נעשה רגע סבב קצר וכל אחד יציג את עצמו? בואו נתחיל מנירי.
נירי: אני נירי, אה אני במלון דיוויד, אה בבית ספר ב…
עמוס: עין גדי.
נירי: עין גדי.
גדעון: בת כמה את?
נירי: אני בת שש.
גדעון: כיתה?
נירי: כיתה א'.
עמוס: אני עמוס. גר עכשיו במלון דיוויד בים המלח. אני בן תשע, בכיתה ד'.
גדעון: ואתה אח של נירי.
עמוס: ואח של נירי, כמובן.
תום: אני תום. אחות של נירי ועמוס. אני בכיתה ו'. גרנו בקיבוץ בארי.
נירי: כבר לא.
תום: היינו.
גדעון: תמיד נירי ככה מתפרצת ומפריעה?
תום: היא מתרגשת.
גדעון: אה, אוקיי. אז כאילו אין מצב שתצליחו להשלים פה משפט בלי שנירי…
תום: לא, לא.
גדעון: תקטע אותו. אוקיי.
תום: לא, בכלל לא.
גדעון: אוקיי, ניקח את זה בחשבון.
תום: כן, כן, גם אני. תקחו את זה באמת בחשבון. נירי גם את צריכה ל…
נירי: כן, אוקיי, הבנו.
גדעון: והיום תום, עמוס ונירי מקיבוץ בארי מספרים על שלושת החודשים האחרונים מנקודת מבטם.
[מוזיקת רקע]
גדעון: אוקיי, איך, איך… תספרו לנו איפה אתם גרים עכשיו.
עמוס: מלון דיויד.
גדעון: איפה זה מלון דיויד?
עמוס: בים המלח.
נירי: בים המלח, עם עוד מלא, עם כל הקיבוץ. יש מלא קומות. ויש את הלובי, שזה בקומה שלוש. יש שתי במות. יש במה קטנה עם מדרגות כאלה.
גדעון: את אוהבת לגור במלון?
נירי: אה זה כמו בקיבוץ, אבל שזה לא קיבוץ. זה, אני גרה במלון. זה כאילו לא בית עם קומות. דור קלוזינג, דור אופנינג, דור קלוזינג, דור אופנינג.
גדעון: זה המעלית.
נירי: המעלית אומרת דור קלוזינג, דור אופנינג. נסגרת, נפתחת, נסגרת, נפתחת. כמו מעלית שבת.
גדעון: טוב, לפחות אפשר ללמוד אנגלית ככה.
נירי: נכון.
גדעון: אוקיי. עמוס, מה אתה אומר? תספר לי קצת על איך זה לגור במלון. ומה אתה אוהב במלון ומה אתה לא אוהב במלון?
עמוס: אני לא אוהב במלון שהוא גבוה, והוא לא כמו בקיבוץ. ומה שאני אוהב בו זה, יש שם כל מיני דברים, חברים, משפחה.
גדעון: אבל התרגלת לזה? זה כבר מרגיש קצת כמו בית, או שאפשר להרגיש שם באמת בבית?
עמוס: אי אפשר כל כך.
גדעון: תומי, תספרי לנו קצת איך לך במלון.
תום: אה זה לא כמו בית. כל הקהילה ביחד שזה בערך מה שחשוב. ואנחנו קהילה אחת, ונישאר קהילה אחת.
גדעון: והיית רוצה להישאר במלון או שכבר בא לך לעבור לבית?
תום: אני נורא רוצה לעבור לבית, כן, אבל אני גם, אני יודעת שאם נחזור לבארי ברגע זה, זה לא המקום הכי בטוח להיות בו כרגע.
גדעון: מה את אומרת תומי? איך בית הספר?
תום: אנחנו עד עכשיו מסתובבים כל כך בכיתות, עוד לא הגיעה לנו כיתה, אנחנו עוברים בין כיתות לחדרים של האכסניה ליד, עכשיו קיבלנו אבל כיתה, קרווילה כזאתי. ונראה לי יותר טוב.
גדעון: מה, עד עכשיו לא הייתה לכם כיתה קבועה?
תום: לא.
גדעון: אז איך נראה יום בבית ספר?
תום: מגיעים, כאילו כן לומדים, אבל חומר יותר קל, לא, לא מכבידים עלינו.
גדעון: מה זאת אומרת?
תום: כאילו, הם עושים את זה לאט, אם אתה לא רוצה אז עוזרים, כאילו, יש הרבה גם דברים שהם לא רק בית ספר, כמו חוגים, יש חוגים בבית ספר של ריקוד, נגרות, דברים כאלה אז…
גדעון: איזה חוג את?
תום: אני בהרבה.
גדעון: איזה חוגים?
תום: נגרות, PBL.
גדעון: מה זה?
תום: זה כזה פרויקטים, שאתה עושה מה שאתה רוצה בערך. אנחנו בונים את, את בארי, זה הפרויקט שלי.
גדעון: מה זאת אומרת? אז תסבירי לי.
תום: עכשיו אנחנו עושים דגם של בארי, אנחנו בערך בונים, מנסים לשחזר, את בארי שהייתה לפני השביעי לעשירי.
גדעון: וזה כיף או שזה גם קצת עצוב?
תום: זה קצת עצוב, אנחנו גם רוצים לעשות שם בכל זאת, מין, כאילו חלק קטן של אנדרטות לזכר השביעי לעשירי, אבל אנחנו עוד לא בשלב, אנחנו עוד בסרטוטים.
גדעון: וזה דומה לקיבוץ האמיתי? לבארי?
תום: אנחנו מנסים כמה שיותר שיהיה דומה.
גדעון: מגניב.
תום: אם זה עץ בנקודה הזאת, או בית.
גדעון: אה, ממש ככה?
תום: כן.
גדעון: ממש יהיה כמו בארי.
תום: לפי מפות.
גדעון: מגניב. את מתגעגעת הביתה לבארי?
נירי: יש הרבה שמתגעגעים, לא רק אנחנו, אבל בעיקר החטופים שעדיין בשבי, אבל הרוב חזרו מהקיבוץ שלנו, מבארי.
גדעון: התרגשת כשהם חזרו?
נירי: הם כבר במלון, אז כאילו…
גדעון: אבל כשהם חזרו?
נירי: כן.
גדעון: את זוכרת את זה?
נירי: אני לא ראיתי שהם חזרו.
עמוס: אנחנו זוכרים את זה, ישבנו כל הקיבוץ בלובי, עד איזה משהו כמו שלוש, אף אחד, ההורים לא העיזו להגיד לנו ללכת. כאילו ממש ישבנו כל הקיבוץ, בשלב גם… כולם באו, גם ההורים וזה, ישבנו, חיכינו, ראינו, טלוויזיה כל הזמן, היה מלא מצלמות.
נירי: היה מרגש נורא.
עמוס: זה היה מרגש, לראות אנשים שאתה מכיר ולא ראית יותר מדי זמן חוזרים.
גדעון: האמנת שהם יחזרו?
עמוס: עד שלא ראיתי באמת שהם בישראל, לא האמנתי.
גדעון: והחטופים שעוד נשארו בעזה, אתם מאמינים שהם יחזרו?
נירי: כן, ברור. למה שהם לא יחזרו?
גדעון: לא יודע, זה לוקח קצת זמן.
נירי: לוקח זמן, אבל בסוף כולם יחזרו.
גדעון: כן? את מאמינה?
נירי: כן. תמיד, תמיד, תמיד. גם מי שאנחנו כבר לא זוכרים, עדיין נזכור אותו תמיד, תמיד.
גדעון: בואו קצת נחזור אחורה. אתם קולטים שאתם כבר שלושה חודשים במלון? כמעט מאה ימים.
נירי: זה כאילו, די מלחיץ להיות שם ולישון, ללכת לישון בשישי ואז לקום בשבת, עם אותו הדבר, מה שקרה לנו. זה כאילו, זה קצת מפחיד להיות במלון. זה כאילו, מלון זה לא בית, זה לא המקום, זה לא מקום רגיל. יש אנשים שכבר לא איתנו, כמו, כמו מדריך שלי, חבר של… אבא של חברה שלי כבר לא איתנו. הרבה אנשים כבר לא איתנו, אבל, אבל תמיד הם יהיו איתנו.
גדעון: וכשאת אומרת שגם היום לפעמים את מפחדת ללכת לישון בשישי, למה בעצם?
נירי: כי כאילו, ללכת לישון בשישי זה מפחיד, זה לא, זה לא כמו, כאילו, בשביעי לאוקטובר, שממש היה מלחמה אמיתית בכל הקיבוצים, אני מפחדת שזה יהיה, יקרה שוב, שכבר מי שכבר היה בשבי יחזור לשבי אז, כאילו, מה, לָמָּה ש… לְמָה?
גדעון: את מפחדת מה, שתלכי לישון ביום שישי, ועוד פעם תקומי לשבת כזאתי, כמו אז?
נירי: כמו בשביעי לאוקטובר.
גדעון: מה, את ממש חושבת על זה או חולמת?
נירי: כן, זה כאילו, לפעמים חולמת, לפעמים חושבת, זה כרגיל, אני זוכרת את זה, אבל זה יצא לי בראש מתישהו, זה כבר לא יהיה לי בראש, יהיו לי מחשבות אחרות, יצאו לי ככה, טאק.
גדעון: אז את רוצה קצת לספר לנו, מה את זוכרת? איפה את היית בעצם?
נירי: אני ישנתי בשישי אצל סבתא עם דודה שלי, ואז אני מתעוררת בצבע אדום, ויריות שומעים פאף, פאק, והכול, שומעים כמו בסרטים שנשברות החלונות, שומעים בול כזה, רק שזה אמיתי, זה לא סרט, אבל יש דברים יותר קשים בחיים, כמו מלחמת השואה, אבל זה משהו אחר, זה לא בדיוק אותו הדבר.
גדעון: עמוס, איפה אתה היית בעצם, איפה אתם ישנתם?
עמוס: היינו בבית שלנו, בקיבוץ. אני, תום, אמא ואבא, וידענו שנירי עם נעמי בת דודה שלנו, עם סבתא בבית של סבתא וסבא.
גדעון: אז רגע, אתם הייתם בבית שלכם, הלכתם לישון בשישי כרגיל.
עמוס: כרגיל, ואז קמנו בשש וחצי, לצבע האדום הראשון.
תום: הפצצות.
עמוס: הפצצות, צבע אדום. ואז ישר אחרי ש… אחרי עשר דקות בממ"ד יצאנו, וראינו את אבא שלנו, חוזר.
תום: והוא חוזר, והוא דופק ממש חזק בדלת. ואמא אומרת לי לרוץ לפתוח לו. הוא דופק, ואומר "כנסו מהר לממ"ד, עכשיו לא יוצאים מהממ"ד". הם עוד לא אמרו לנו שיש חדירה של מחבלים, ההורים. ישבנו בממ"ד, וחיכינו, היה צבע אדום, נורא נלחצנו, ואז שהודיעו להורים שיש חדירה, הם עוד לא אמרו לנו, ואני, איך אני ועמוס ידענו מזה, מקבוצת וואטסאפ של החברות שלי, הם סימסו, להם כן אמרו שיש, והם סימסו, ואז אני אמרתי לעמוס שיש, וככה ידענו, ההורים עוד לא אמרו. אבל הם הבינו באיזשהו שלב שהבנו מה גודל האירוע.
גדעון: ידעתם בכלל מה זה חדירת מחבלים?
תום: וואלה, אני לא חשבתי על זה, כי זה בארי, זה הבית שלנו, זה המקום הבטוח שלנו לגור בו. לא ידעתי שאנחנו נגיע למצב שאנחנו צריכים לשבת מפוחדים בממ"ד, שיבואו וירצחו אותנו, כאילו. בבוקר חשבנו, בטח, שתיים, שלוש מחבלים מסתובבים, תכף יחזירו אותם. הבנתי רק בשעות הערב יותר.
גדעון: אז אתם קמים בשבת בבוקר, נירי, ואת אצל סבתא, נכון?
נירי: נכון.
גדעון: את לא עם עמוס ותומי.
נירי: נכון, אני… כאילו, מבינה ש… סבתא אומרת, "כנסו לממ"ד", עד שסבתא אמרה לנו, "נירי, חכי בממ"ד, ואני נועלת את הדלת, תהיו בשקט, אם מישהו דופק על הדלת, אתם לא מדברות, אתם לוקחות שמיכה ומכסות את עצמכם". ואני הבנתי, היא אמרה לנו, "יש פה קצת מחבלים", אני שואלת אותה, "מה זה מחבלים?" והיא אמרה, "זה אנשים רעים מעזה, שרוצים לתקוף אותנו". ו… אנחנו ישבנו מלא זמן בממ"ד, עד איזה שתיים בבוקר, בלילה, משהו כזה.
גדעון: ומה עשיתם כל השעות האלה בממ"ד, שאת עם סבתא ונעמי? מה עשיתם כל הזמן?
נירי: אז היה עוגיות חייכנים, סבתא רצה, הביאה, תפוזים, בקבוק ענק של מים ועוד. ואז…
גדעון: זה הספיק לכם לכל היום?
נירי: די. כן, כי לא שתינו הרבה. ולא היה…
גדעון: אפשר בכלל היה ללכת לשירותים?
נירי: לא, היינו צריכים להתאפק ו… לא… לא… להוציא אף מילה. היינו צריכים… כאילו… כאילו המורה מדברת, ואסור לדבר.
גדעון: עמוס, תספר לי אתה קצת, מה קורה איתכם בזמן הזה שנירי עם סבתא ונעמי? מה קורה אצלכם בבית?
עמוס: כל היום אבא ניסה לתקשר עם… סבתא ודודים שלנו שהם בית לידינו, וכשנגמר לנו הסוללה, אבא יצא מהממ"ד, הביא… מטען נייד ומים. אז שתינו קצת מים, הם הטעינו את הטלפונים, כי ניתקו את החשמל בכל הקיבוץ.
גדעון: פחדת?
עמוס: כן.
גדעון: ממה?
עמוס: מזה שנגיד מחבלים פורצים לך לבית, פותחים את הדלת, רוצחים אותך ואת כל המשפחה שלך. כאלה דברים. זה מה שעבר לי בראש.
גדעון: וגם בטח דאגתם לנירי.
עמוס: כן.
גדעון: תומי, מה, תספרי לי קצת על השבת הזאת. אתם בעצם בממ"ד… מה… איך זה נראה? מה…מה?
תום: אני כל הזמן מנסה לתקשר עם חברות, שלאט לאט אין להם, גם כמונו, בטריה.
גדעון: מה, אתן בעצם בוואטסאפ?
תום: בוואטסאפ.
גדעון: אז מה, מה, איך אתן מדברות? איך נשמעות השיחות האלה?
תום: על אם כולם בסדר, מה קורה, כולם "יש לך הודעת עדכון", וכל פעם זה היה נורא מלחיץ, כי כשלמישהי נכנס, הם נכנסו הביתה, אז אנחנו כאילו כבר מוכנות, רושמות הודעות פרידות, ואני באיזשהו שלב נגמר לי גם את ה… הם נכנסו אלינו, אז רשמתי להן בנות אני לא יודעת מה יקרה, הם אצלי, אני נורא אוהבת אתכם. ואז כבר איבדתי איתם את הקשר, אז הם מתחילות לרשום, רק אחרי זה ראיתי תום, תום, והפצצות של כאילו הודעות, ואני לא עונה, לצערי, לא יכלתי לענות.
גדעון: מה, בעצם כבר נפרדת מהן? כי מה, חשבת שאולי… שיקרה משהו?
תום: התכוננו לגרוע מכול. ידענו שזה אולי עומד לקרות. אצל כולנו.
גדעון: אז מה את כותבת להן?
תום: שאני אוהבת אותם, שיגידו לכל מי שלא הספקתי לומר שאני גם אוהבת אותו, ושהכול יהיה בסדר. גם אם שהכול כרגע לא בסדר, אבל כן.
גדעון: אז בואו קצת, תספרו לי באמת, כשאתם מתחילים לצאת משם.
עמוס: הוציאו אותנו מהבית, ופשוט הוליכו אותנו בקיבוץ בין שריפות, וגופות של מחבלים על הכביש… על הרצפה.
גדעון: ראית את זה, הסתכלת או שלא?
עמוס: לא, עצמנו עיניים וזהו.
גדעון: כי מה, אמרו לכם או שרציתם?
עמוס: אמרו לנו, תעצמו עיניים.
גדעון: והצלחת לעצום עיניים כל הדרך או שמדי פעם ככה…?
עמוס: רק כשהיה את גופות, עצמנו עיניים.
גדעון: אז ממה שהצלחת לראות, מה, מה אתה זוכר מבארי בלילה הוא?
עמוס: אה, בתים שרופים, בתים הרוסים מהפצצות של צה"ל.
גדעון: הצלחת בכלל לזהות שזה בארי, שזה הבית שלך, או זה נראה כמו מקום אחר?
עמוס: זה נראה כמו גיהינום. אתה בידיעה שמחבלים נכנסים לבתים של אנשים ורוצחים אנשים. ככה גיהינום נראה.
גדעון: נירי, מה, מה את זוכרת מהלילה ההוא, כשכבר אתם מתחילים להתפנות?
נירי: לקחו רכב של הצבא, והוציאו אותנו מהבית, כמה דקות אחרי שהוציאו את המשפחה, את תום, עמוס, את ההורים שלי, כמה שעות אחרי, הרכב של הצבא לוקח אותנו לשער של הקיבוץ, עם מלא אנשים, אנשים עם גביים (כך במקור), בלי רגליים, אנשים, כאילו, זה למה לא מגיע לנו להיות במקום הזה? זה לא, לא, לא מגיע לנו, זה כאילו, הם לא נותנים לנו לחיות.
גדעון: את הצלחת לא להסתכל או שהצצת קצת?
נירי: לא אמרו לי לעצום עיניים, לא עצמתי עיניים. לא עצמתי לרגע.
גדעון: אז מה ראית בבארי?
נירי: מול הבית של סבתא, ראו בית, אין בתים, כאילו אין בתים חוץ מהבית של סבתא. כאילו…
גדעון: מה קרה לכל הבתים?
נירי: אין, בתים שרופים, עשן, כלום.
גדעון: וואו.
נירי: זה באמת, כמו שעמוס אמר, גיהינום ענקי.
גדעון: תומי, מה, תספרי לי את, על הרגע שאתם יוצאים בעצם, זה כבר בלילה מאוחר.
תום: כן, אהה.
גדעון: מה את זוכרת שראית, או מה, מה הלך שם?
תום: דֵּי כאילו, ראינו את כל הבתים השרופים, ראינו אנשים מפוחמים, יוצאים מהבתים השרופים, הוליכו אותנו בכל מיני שבילים פנימיים וחיצוניים של הקיבוץ, כדי, במקום לעשות את הדרך הכי זה, שזה ישר לפנות ולהגיע לשער, אלא כל מיני פיתולים, ויצא שהלכנו בקיבוץ משהו כמו חצי שעה.
גדעון: למה בעצם כל הפיתולים?
תום: כדי להגיע ל… ללכת במקום שבו…
עמוס: כדי להימנע ממחבלים.
תום: שבו סיירו כבר את הדרך, וששם מספיק חיילים כדי להגן עלינו, בגופם אם צריך, והלכנו, מסלולים עם הרבה גופות, אני אישית לא כל הזמן עצמתי את העיניים, את הרוב ראיתי.
גדעון: מה ראית?
תום: מה לא.
גדעון: זה תמונות שעוד כאילו כזה רודפות לך מאז?
תום: כן. כן.
גדעון: כן זה נשמע לי משהו שאף אחד לא אמור לראות, בטח שלא ילד.
תום: כן, גם אמרו את זה בשבועות הראשונים, עם כל הפסיכולוגים, אמרו לנו כל הזמן שאנחנו גיבורים וכל הכבוד, שאנחנו לא צריכים לראות דברים כאלה וזה לא מותאם לגיל שלנו, אבל כשנדבר על זה שאנחנו ישבנו בממ"ד וחיכינו, לעומת 12 חברי כיתת כוננות, שנלחמים מול מאות מחבלים, 12 אזרחים רגילים, כן, נלחמים מול מאות מחבלים, עד שבחמש שלדג נכנסו אלינו, אבל עד אז כיתת כוננות נלחמו לבד.
גדעון: שזה מטורף.
תום: נלחמו לבד.
גדעון: יצא לך לחשוב על זה, שבעצם הם היו שם לבד מול מחבלים, כלומר למה אף אחד לא בא, אף אחד לא עזר.
תום: למה אף אחד לא בא, כי אף אחד לא בא עד חמש, עד חמש לא שמענו פעם אחת צעקה בעברית. לא שמענו כלום בעברית, רק ערבית.
גדעון: את מצליחה להבין למה זה לקח כל כך הרבה זמן?
תום: בהתחלה לא הבנתי, נורא כעסתי על למה זה לקח כל כך הרבה זמן, אז לאט לאט התחלתי להבין שאנחנו לא הקיבוץ היחידי שהיה בו חדירה, ושלקח לכולם להבין את המצב.
גדעון: אבל על מי את כועסת? או על מה את כועסת עכשיו?
תום: אני כועסת נורא נורא על מחבלים דבר ראשון, וקצת על הממשלה שלא שלא, שלא בנו את ה, את ה את הגדר ב… הגדר עמידה או נגיד הדלתות של הממ"דים, נשקים אוטומטיים חודרים דרכם.
גדעון: תומי, אז מה, מה את זוכרת מהמפגש עם נירי? בטח גם דאגתם לה.
תום: נורא דאגנו לה. הבנו שנירי בסדר ברגע ש…
נירי: פגשתם אותי.
תום: שנירי עלתה לאוטובוס ובאמת חבר של אבא, שעוד נשאר לו בטרייה עשה לאבא שיחת וידאו, שבשיחה אנחנו רואים את נירי.
נירי: נכון, אני ביקשתי ממש, ממש אמרתי להם, אתם יכולים בבקשה תתקשרו לאחד מההורים, אני כאילו לא ראיתי אותם כל היום כאילו.
גדעון: אז תספרי לי על שיחת וידאו הזאת.
נירי: הושיבו אותי לדבר עם אבא, ואז אמרתי לו, אבא, איפה עמוס ותום ואמא? ואז הוא אמר, אני מביא לך אותם. אמא אמרה, אל תדאגי, תעלי על האוטובוס, ואנחנו נראה אותך. וכאילו אני עולה על האוטובוס, נוסעת חצי שעה, משהו כזה, פחות, ואז אני פשוט יורדת, איפה אמא? אני רואה את בן דוד שלי, רצה לחבק אותו, ואז אני רואה את אמא, רצה אליי, ואני פשוט רצה, מחבקת אותה, כאילו זה הדבר האחרון שעומד להיות לי בשביעי באוקטובר הזה.
גדעון: ואז מה, נסעתם למלון?
עמוס: אנחנו לא הגענו למלון ישר, קודם נסענו למשפחה שלנו, במשאבי שדה, לאיזה חמישה ימים, ורק אז הגענו למלון.
תום: כולם חיכו לנו שם כבר, כל המשפחה, חברים, חברים של דודים, דודים, כולם ממש לא ישנו, ישר הגענו, עוד מבוגרים ישבו בחוץ, דיברו על כל מה שהיה, הביאו אלינו ישר יום אחרי פסיכולוגית כבר, לא היה, כל החברות שלי שם דאגו, ישר שהגעתי הם שואלות אותי, רוצה זה, רוצה זה, רוצה, כי ממש הייתי מבקשת מהם עם גלידה, ואחרי שתי דקות הם היו באות אליי, כל אחת עם גלידה, כאילו.
גדעון: זה שיש לכם אפשרות לדבר עם פסיכולוג, אתם מרגישים שזה עוזר לכם, לעבור את התקופה הזאת?
תום: כן.
עמוס: כן, הפסיכולוגים הם עוזרים לנו. זה עוזר.
גדעון: איך? באיזה אופן?
עמוס: הם מנסים לשמח אותנו ולעזור לנו, גורמים לנו לשכוח ממה שקרה, וזה עוזר.
גדעון: נירי, את רוצה לבקר בבארי?
נירי: כן, אבא לוקח אותי, בשני הבא הבא, ממש, בהפסקת אש הבאה ביום שני, הבא הבא, הבא הבא, הבא הבא, הבא הבא.
גדעון: אוקיי, ואת מתרגשת או שאת קצת מפחדת גם לפגוש את בארי?
נירי: מפחדת, קצת מפחדת, וקצת כאילו מתרגשת.
גדעון: תסביר לי למה.
נירי: מפחדת זה כאילו, לשמוע שוב צבע אדום או בומים וזה, או ששוב יהיה פריצת מחבלים, למרות שלא יהיה, אבל, ומתרגשת בגלל שאני עומדת להיות בבית, ולעזור לאבא שלי עם המכונות, בבארי, בדפוס, ולראות חברים של אבא, וכאילו, קצת לחזור לקיבוץ, להוציא את המשהו הרע מהראש, ואז אני יכניס, עכשיו אני כאילו לא במשהו הרע, אז אני אוציא אותו קודם, אני אוציא אותו מהראש, ואז יכניס את זה שאני בבית שוב, ככה אני יכניס, ויוציא את המשהו הרע.
גדעון: נשמעת לי שיטה טובה דווקא, להיפטר ממחשבות רעות.
נירי: אהה.
גדעון: עברו כבר שלושה חודשים, והזמן שעובר עוזר לכם קצת, כאילו לחשוב פחות על הדברים הקשים והעצובים?
נירי: אה… דֵּי. לי דֵּי, כי אני כבר שוכחת את זה ו…
גדעון: ולכם, תומי, הזמן עוזר או לא כל כך?
תום: אה… כאילו בהתחלה הרגשתי תחושה שונה מעכשיו, כאילו זה כל חודש יש תחושה אחרת, זה…, אני לא אשכח את זה.
גדעון: בחיים?
תום: לא. אני מקווה שנירי כן תשכח, אני לא.
נירי: אין משהו שאני יותר רוצה מלחזור לבארי. כלום. כלום. אבל יותר שכולם יהיו פה. שכל החטופים יחזרו וכל מי שכבר לא איתנו יהיה פה. זה יותר אני רוצה מ…מה ש, שאני אחזור לקיבוץ.
גדעון: עמוס, אתה רוצה לחזור לבארי?
עמוס: כן, כמו כולם, כן?
גדעון: אבל מה, זה ברור לך שאתה רוצה או שגם היה איזושהי התלבטות, או פחד, או…?
עמוס: ברור. ברור שאני רוצה.
גדעון: למרות כל מה שהיה?
עמוס: למרות כל מה שהיה.
גדעון: למה? למה אתה רוצה לחזור?
עמוס: כי בארי זה הבית שלי, אמור להיות, זה אמור להיות המקום הבטוח, אבל עכשיו, כרגע, זה לא. אבל אני יודע שאם אני אחזור רק אם הוא יהיה מקום בטוח, אבל אני מאמין שאני אחזור.
גדעון: תומי?
תום: גם אני מאמינה שאני אחזור.
גדעון: אין לך ספק?
תום: יותר ממאמינה. אני יחזור.
גדעון: ולמרות כל מה שקרה את אומרת אין לי ספק, אני חוזרת?
תום: כן, ברור שזה בסוף החלטה של ההורים, אבל חשוב גם שישמעו את הדעה שלנו לגבי זה, אם אנחנו רוצים, או לא רוצים, ולקחת את זה ממש בחשבון.
גדעון: ואתם רוצים?
תום: כן. הרוב קובע.
נירי: עד אז אנחנו בחצרים, ו… עוד מעט נעבור לחצרים.
גדעון: מה יהיה לכם שם בעצם?
תום: בית. כל אחד חדר לבד, למרות שאני לא רואה את עצמי ישנה לבד בחדר, אבל כן.
גדעון: יש לכם חברים שנהרגו, שנרצחו בשבת ההיא?
תום: לי כן.
גדעון: מי?
תום: יש לי חברה שקוראים לה ליאל חצרוני, שהיא נרצחה יחד עם אח שלה התאום.
גדעון: הייתן חברות טובות?
נירי: לפעמים קצת מעצבנות אחת את השנייה, כפי שאני יודעת, כמו כל חברים.
תום: לפעמים…
נירי: כן, הרבה, הרבה. הרבה מעצבנים לפעמים, אבל תמיד אחרי זה פותרים. זה קל לפתור בעיות עם חברים, כמו שאחים קצת מעצבנים, עמוס,
(גדעון צוחק)
נירי: אני מתכוונת אליך. מה, עמוס מעצבן.
גדעון: כאילו אני חושב שלא רק עמוס מעצבן, בשלישייה הזאת.
נירי: גם תום לפעמים.
גדעון: ספרי לי רגע על ליאל, את חושבת עליה, מתגעגעת אליה הרבה?
תום: כן.
גדעון: מה, מה את חושבת?
תום: אהם… אני חושבת עליה, אני אומרת כאילו אם היא לא פה איתנו עכשיו, אולי כיף לה שם, למעלה. אני לא יודעת. אני מקווה שכן.
גדעון: אהה… נירי, תגידי מה, איך הסתיים כל הסיפור הזה?
נירי: הוא הסתיים ברגע שאנחנו… כולם יראו את החטופים, הם יחזרו, ונסיים את זה בקיבוץ. נעשה, אה, אני יודעת, שנחזור לקיבוץ נעשה, נעשה מסיבה של החזרת החטופים בקיבוץ.
גדעון: רעיון מעולה. את מדמיינת את זה, שאתם חוזרים לקיבוץ?
נירי: אהם, כן, אני מדמיינת, כאילו, אוטובוס בא, עוצר בים המלח, חצי שעה לקיבוץ, עוצרים בקיבוץ, והולכים הביתה.
גדעון: נשמע לי כמו סוף טוב.
נירי: סוף טוב, הכול טוב. ואם אתם שומעים את זה בעזה, אתם באמת צריכים להקשיב לנו, למה אתם עם כל החירבושים שלכם.
גדעון: את כועסת על חמאסניקים?
נירי: חמאסניקים הם רעים. חמאסניקים, אם אתם שומעים את זה, אני כועסת עליכם. כועסת.
גדעון: נירי, עמוס, תומי, תודה רבה שבאתם.
נירי, עמוס, תום: תודה לכם. תודה רבה לכם.
נירי: תודה ותודה ותודה ותודה ותודה עד סוף העולם.
גדעון: וניפגש בבארי.
עמוס: ניפגש בבארי.
נירי: ובחצרים.
גדעון: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירי הראל, דני נודלמן ועדי חצרוני. על הסאונד, מור הרטוב, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני גדעון אוקו, אנחנו נהיה פה גם מחר.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments