top of page

אחד ביום - רפורמה בקולנוע הישראלי

שר התרבות מיקי זוהר הכריז על רפורמה בתעשיית הקולנוע הישראלי, שתשנה את האופן שבו המדינה תחלק כסף להפקות. מאות רבות של קולנוענים חתמו על עצומה וקראו לעצור את מה שהם מכנים, ״הפיכה קולנועית״. אבל במשרד התרבות מתעקשים שהשינויים האלה יעשו לתעשייה הישראלית רק טוב ויתקנו עיוותים שנוצרים במשך שנים.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 16/06/2024.

[חסות]

אלעד: היום יום ראשון, 16 ביוני, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, הוא אחד האנשים המצוטטים ביותר בהיסטוריה. הוא מצוטט עד כדי כך שלא מעט מהציטוטים הכי מוכרים של צ'רצ'יל הם דברים שהוא מעולם לא אמר. קחו לדוגמה את האמרה המפורסמת - "הממשלה נאלצה לבחור בין בושה לבין מלחמה, היא בחרה בבושה וקיבלה גם מלחמה". ציטוט מעולה, רק מה? לפי כל המומחים, צ'רצ'יל לא באמת אמר אותו. גם הסיפור המוכר, החבוט אפילו, שבמלחמת העולם השנייה, שר ההגנה הציע לצ'רצ'יל לבטל את תקציב התרבות, וראש הממשלה ענה - "אז עבור מה אנחנו נלחמים?" פייק מוחלט, אין זכר שצ'רצ'יל אי פעם אמר דבר כזה. אבל מאז ועד היום משתמשים בציטוט הזה כדי להדגיש עד כמה חשובה התרבות, אפילו בזמן מלחמה.

ואת כל הסיבוב הארוך הזה דרך צ'רצ'יל עשיתי, בעצם, כדי להסביר שהיום נדבר על תרבות. כי במקביל למלחמה שמתנהלת, שר התרבות הכריז על רפורמה בתעשיית הקולנוע. שינוי כולל של האופן שבו המדינה תחלק להפקות כסף. מאות רבות של קולנוענים חתמו על עצומה בתגובה. הם קראו לעצור את מה שהם כינו "ההפיכה הקולנועית". אבל במשרד התרבות מתעקשים. אומרים שהשינויים האלה יעשו לתעשייה הישראלית רק טוב, ויתקנו עיוותים שנוצרו כאן במשך שנים. אז הפעם, בלי צ'רצ'יל אמנם, אבל עם ד"ר אבנר שביט, מומחה לקולנוע, מרצה באוניברסיטת וסילאן שבקונטיקט ארצות הברית, וכותב באתר וואלה על הרפורמה בקולנוע הישראלי.

אם בוחנים לרגע את הדבר הזה שנקרא תרבות ישראלית, אז מוזיקה, שירה, ספרות, תיאטרון, כל הדברים האלה הולכים יד ביד עם מדינת ישראל מהרגע הראשון, אפילו לפניו. אבל קולנוע ישראלי? זה לקח זמן.

ד"ר שביט: אז הקולנוע הישראלי, הוא לא מתחיל בו בזמן עם מדינת ישראל. זאת אומרת, לא ב-48'. קולנוע הישראלי כתעשייה מתחיל באמצע שנות ה-60, לתוך שנות ה-70. זה תהליך שלוקח הרבה מאוד זמן. זה לא שבן גוריון בא ואמר - אנחנו, המדינה שלנו צריכה, צריך שיהיה לה צבא, צריך שיהיה לה משטרה, צריך שיהיה לה נבחרת כדורגל, וצריך שיהיה לה תעשיית קולנוע. זאת אומרת, לא הייתה שום יוזמה מלמעלה של לעודד, או אפילו לתמוך ביצירה קולנועית ישראלית. כשהגיעו החלוצים, זה היו אנשים יזמים אינדיבידואלים, שהקימו במו ידיהם את תעשיית הקולנוע הישראלית. בסופו של דבר עם סבסוד, אבל לא ביוזמה ולא בתמיכה של הממשלה.

אלעד: את הסרטים שיצרו הקולנוענים האלה, החלוצים, כולנו מכירים.

[הקלטה מתוך הסרט "צ'רלי וחצי"]

יפה: "מה זה, ששון? עוד הפעם אתה מתעסק עם ילדים?"

ששון: "מי מתעסק? זה מיקו."

יפה: "מה רוצה, התולעת?"

ששון: "אה… מחפשת חכה."

אלעד: הם עסקו בישראליות של פעם, בפערי מעמדות, בהבדלים תרבותיים, עדתיים. הם עסקו באהבה, או במציאות הסוריאליסטית שקורית רק בצה"ל.

[הקלטה מתוך הסרט "אסקימו לימון"]

שמש: "אתם טירונים ואני המפקד. אתם המשרתים ואני המלך. אתם כוכבים ואני ירח. אתם קוצים ואני שוּשנה."

אלעד: הם נגעו לא פעם בהומור בנושאים כמו השואה, כמו מלחמות. הם טיפלו גם בדת.

[הקלטה מתוך הסרט "חגיגה בסנוקר"]

הרב יוסף שמש: "הלוא צריך להתפרנס ממשהו, לא? כמו שנאמר, אם אין קמח, אין תורה."

אלעד: ואני יודע מה חלקכם אומרים עכשיו. האמת, רציתי שתגידו את זה - בחייאת, שמחיוף, מה זה הניתוח המורכב הזה? כולה סרטי בורקס.

ד"ר שביט: קודם כל את הביטוי "סרטי בורקס" המציא מישהו שבעצמו יצר סרטים כאלה, בועז דוידזון. ובמשמעות המקורית שלו זה לא דבר רע. הוא אמר - "לאיטלקים יש מערבוני ספגטי, ולנו יש בורקס". באותה מידה הוא יכול היה להגיד מלאווח, ג'חנון, צ'ולנט. הוא אמר, יצא לו בורקס, וזה מה שתפס. אין לזה שום… אין בזה היגיון, אבל תראה, גם מערבוני ספגטי, אפשר היה לקרוא לזה מערבוני פיצה או מערבוני רביולי, או מערבוני טירמיסו. זה פשוט מילה שתפסה. זה היה כינוי לסרטי דרמה או קומדיה על יחסים בין-עדתיים. עם זאת, היו כמובן ניסיונות לעשות קולנוע ישראלי מסוג אחר. הייתה תנועה שנקראה "הרגישות החדשה", שהייתה, פעלה בהשראת הגל החדש הצרפתי, זה סרטים שגם אז וגם היום רואים אותם בעיקר בחוג הקולנוע.

אלעד: או, אז זה בדיוק העניין. אותם סרטי בורקס, סרטים ישראלים עם דנ"א ישראלי, שהכינוי הזה שנדבק בהם אחר כך נאמר גם לא פעם בזלזול, הם היו הצלחה אדירה, הצלחה קופתית אדירה. יש סרטים שהמילה 'אדירה' אפילו לא מתחילה לתאר את ההצלחה שלהם. כמו למשל, סאלח שבתי.

[הקלטה מתוך הסרט "סאלח שבתי"]

סאלח: "לא מדבר עם אישה."

פרידה: "קשה לשמוע זאת."

סאלח: "לא צריך לשמוע, גברת. אישה לא יושבת, שומעת מה גברים מדברים. אישה הולכת לעבוד, כביסה, ספונג'ה, לא יושבת, שומעת, מה יש?"

פרידה: "אדוני היקר, אנחנו חיים במאה העשרים!"

סאלח: "אני חי במעברה, גברת."

פרידה: "המאה העשרים זה לא מקום בשביל לגור בו."

סאלח: "גם מעברה לא."

ד"ר שביט: "סאלח שבתי", ככל הידוע לי, זה סרט ששבר שיא גינס. זה סרט שב-1964 מוכר 1.2 מיליון כרטיסים, במדינה שהיו בה שני מיליון וחצי אנשים. עם זאת, רציתי להזכיר כמה דברים, כדי… כי לפעמים יש את האשליה הזאת שפעם, סרטי בורקס נורא הצליחו, בלי שאף אחד עזר להם. וזה רק כי אנשים נורא אהבו אותם, ומספרים דמיוניים. אז אני רק רוצה להזכיר, צריך להדגיש כמה דברים. קודם כל, בזמנו אין נטפליקס, אין וידאו. לתקופה מסוימת אפילו אין טלוויזיה, וגם כשיש אותה, היא לא מקרינה סרטים. אז אם אנשים רוצים לראות סרט, א', הם חייבים ללכת לקולנוע. ואם הם רוצים לראות אותו עוד פעם, הם גם חייבים ללכת לקולנוע. אז יש איזה טעות מאוד מאוד גדולה. כש"סאלח שבתי" מוכר 1.2 מיליון כרטיסים, זה לא אומר ש-1.2 מיליון אנשים ראו אותו, כי הרבה מהאנשים האלה פשוט ראו אותו חמש-שש פעמים, כי לא הייתה דרך אחרת לראות את הסרט שוב. אז זה בעצם אומר ש-600 אלף איש ראו אותו, בהערכה גסה. זה דבר אחד שחשוב לזכור. חשוב גם לזכור שלקולנוע אז לא הייתה שום תחרות. קולנוע היום, אי אפשר להשוות את הדברים, זה כמו להשוות קבוצת כדורסל מה… זה כמו לראות כדורגל בשנות ה-60 ולהשוות את זה לרונאלדו ואמבפה, זה אי אפשר בכלל להשוות.

[קטע מהשיר "משיח הזקן"]

"…טוב למשיח טוב.

אללה יביא לו מזל טוב.


בג'ומלאן חי משיח הזקן…"

אלעד: "סאלח שבתי" לא היה רק הצלחה קופתית מטורפת, הוא הצליח גם בעולם. הוא הפך לסרט הישראלי הראשון שהיה מועמד לאוסקר האמריקאי בקטגוריית הסרט הזר. הוא זכה בגלובוס הזהב בקטגוריה הזו. זה דבר מדהים גם במונחים של היום. אבל "סאלח שבתי" היה מאוד חריג בהיבט הזה, כי באופן כללי, סרטי בורקס, היצירה הקולנועית הישראלית של אותם ימים, הם דיברו עברית ישראלית, שפה שהעולם לא ממש הבין.

ד"ר שביט: זה סרטים שלא רואים אותם מחוץ לישראל, לא אז ולא היום. גם סרטים כמו "לשחרר את שולי". אני חושב שהמהות, זאת אומרת האופי של סרטי בורקס, העיקר שלהם זה הומור אתני. שזה משהו שצריך להיות ישראלי כדי להבין אותו, את סוג ההומור הזה.

אלעד: והקטע הוא, שבשביל לעשות קולנוע ישראלי אז, לא הייתה ברירה אחרת. הסרטים היו חייבים להיות מצליחים בקופות, למכור כרטיסים, זה היה הדבר החשוב. וזה נשמע קצת מוזר, אני יודע. הרי ברור שכל יוצר רוצה שהסרט שלו יצליח. אבל תזכרו, בניגוד להיום, עם השקעה של עשרות מיליוני שקלים מכספי ציבור בקולנוע, אז הכסף היה כסף פרטי. קולנוענים פרטיים לקחו הימורים גדולים על הסרטים האלה. וכשהייתה נוסחה שכבר הוכיחה שהיא עובדת בקופות, ההימור הפך למסוכן פחות. כל המודל של תמיכה ממשלתית ישראלית בקולנוע היה אז אחר. הוא עבד בדיעבד ובעקיפין.

ד"ר שביט: זה נכון שהממשלה לא תמכה לפני, אבל היא כן סבסדה את הסרטים שהצליחו. זאת אומרת, כן היה איזשהו פקטור של תמיכה ממשלתית. וידעת, היה לך אינטרס לעשות סרט שמצליח, כי היית מקבל איזה… אחד האינטרסים היה, שהיית מקבל איזה סבסוד מהממשלה בדיעבד. אבל הדבר הכי חשוב, תראה, גם כשנכנסת הטלוויזיה, יש לה הסכם עם התאחדות בתי הקולנוע, ‫שמקרינים סרטים רק פעמיים בשבוע. ‫למה? כדי לא לפגוע ‫בהכנסות של בתי הקולנוע.

אלעד: ‫המודל הזה החזיק מעמד ‫עד שנת 1979. ‫אז המעורבות של המדינה ‫בתעשיית הקולנוע הישראלית השתנתה, ‫וזה קרה עם הקמה של "הקרן ‫לעידוד סרטי קולנוע ישראלים איכותיים". ‫ואת סוג המהפך שניסו לעשות בתעשייה ‫אפשר להבין מצוין רק מהשם.

ד"ר שביט: ‫הסיבה שמקימים את הקרן ‫היא סיבה פוליטית. ושים ‫ לב לשני דברים. א', מי מקימים את הקרן? ‫זה חברי כנסת מהצד השמאלי ‫של ה… יחסית, של המפה הפוליטית, אשכנזים כולם. ‫והדבר השני - איך קוראים לקרן? ‫קוראים לה "הקרן לעידוד ‫קולנוע ישראלי איכותי". ‫זאת אומרת, הקרן באה, ‫יש לה שתי תפיסות עולם. ‫אחד, זה שהסרטים שעשו עד עכשיו ‫הם לא איכותיים, ‫והדבר השני זה שהממשלה צריכה ‫להשקיע בסרטים איכותיים. ‫ואתה רואה באיזה סרטים ‫הקרן משקיעה. ‫הם לא משקיעים בסרטים שעד אז היו ‫ידועים כס… ‫בסרטים שידועים כסרטי בורקס, ‫שאפשר לקטלג אותם כסרטי בורקס, ‫הם גם לא משקיעים בסרטים ‫שהם כזה, אפשר, ‫אולי באמצע, בין העממי לאיכותי, ‫בין המסחרי לאיכותי. ‫הם משקיעים בקולנוע מסוג מסוים, ‫ובאותה תקופה האיכותי ‫מתורגם לפוליטי, ‫שכמובן מתורגם לשמאלני.

‫אז סרטים שהם מאוד מאוד ‫מאוד פוליטיים, ‫שזה לא "אווטאר", שזה מתחת לפני השטח, ‫אלא סרטים כמו "מאחורי הסורגים" ו"בלוז לחופש הגדול", ‫וזה בעצם משהו שמדכא ‫את סרטי הבורקס. ‫זאת אומרת, פה יש יד מלמעלה ‫שמעודדת קולנוע מסוג אחד ‫ודי מוחצת קולנוע מסוג אחר, ‫אבל הסיבה המרכזית ‫זה היד מלמעלה.

אלעד: ‫כן, סרטי הבורקס לא נהנו ‫מתמיכה של הקרן לעידוד קולנוע איכותי, ‫ואל מול ביקורת שאולי התעוררה ‫בעניין הזה, היו גם הסברים.

ד"ר שביט: ‫אפשר כמובן לרדת עליהם, ‫על המהלך שהם עשו ‫ועל התפיסה שלהם שמה זה איכותי ‫והזלזול בסרטי בורקס, ‫אבל תשמע, צריך להגיד ‫שני דברים ביושר. ‫כאחד שמאוד אוהב את הסרטים האלה, ‫א', עדיין מבחינת ייצוג, ‫היחס לעדות הוא שנוי במחלוקת, ‫והיחס לנשים הוא מזעזע. ‫וב', תשמע, מה לעשות? ‫זה לא סרטים שהעלו ‫או מעלים את קרנה של ישראל בעולם. ‫והקרן לקולנוע באה ואמרה ‫שצריך לחשוב גם על העניין של האיכות.

אלעד: ‫היו כמה יוצאים מהכלל, ‫סרטים בדור החדש שלחלוטין ‫לא היו סרטי בורקס, ‫אבל כן נהנו מהצלחה קופתית. "‫מאחורי הסורגים", ‫גם הוא היה מועמד לאוסקר האמריקאי. "‫בלוז לחופש הגדול", "החיים על פי אגפא", ‫אבל בגדול, עם הקמת הקרן, ‫הקולנוע הישראלי נכנס ‫לתקופה ארוכה של שפל.

ד"ר שביט: ‫בשנות ה-80, מתחילה להגיע מבחינת… ‫הקולנוע הישראלי מתחיל ‫לאבד את הקהל. ‫זה תהליך שהוא כל הזמן מתעצם, ‫מגיע לשיאו בשנות ה-90, ‫כששנות ה-90 מסתיימות בזה ‫שיש שנה שבה כל הסרטים הישראלים ביחד ‫מוכרים 36 אלף כרטיסים. ‫וגם מתחיל העניין הזה שעד היום, ‫אני חושב, מרחף כמו צל ‫מעל הקולנוע הישראלי, ‫שזה העניין שמבחינת… ‫שהקהל הישראלי אומר ‫שעברית, שקולנוע ישראלי ‫זה קולנוע נחות ‫לעומת הקולנוע ההוליוודי, למשל, ‫שעברית זה נשמע לא טוב, ‫נשמע מוזר על המסך, ‫שיש משהו לא טבעי, ‫לא אורגני בקולנוע הישראלי. ‫זה לא מבחינתם באותה רמה ‫כמו קולנוע הוליוודי.

‫כש"מאחורי הסורגים" מועמד ‫לאוסקר ב-84', ‫זאת תהיה הפעם האחרונה ‫שישראל תהיה מועמדת לאוסקר ‫עד "בופור" ב-2006, 22 שנה. ‫ואנחנו נכנסים לתוך תקופה ‫שהקולנוע הישראלי צועד במדבר, ‫לא 40 שנה אבל 20 שנה, ‫והוא מפסיד בכל החזיתות - ‫גם בזירה המקומית ‫וגם בזירה הבינלאומית. ‫זאת אומרת, במקרה הזה באמת ‫שפכו את התינוק עם המים - ‫הרגו את סרטי הבורקס, ‫אבל גם לא הצליחו לייצר להם ‫איזושהי חלופה. ‫והקולנוע הישראלי לא מצליח בעולם, ‫אבל הוא גם מאבד את הקהל המקומי.

אלעד: ‫חסות אחת, וממש מיד חוזרים.

[חסות]

‫בדרך שלנו אל הרפורמה השנויה ‫במחלוקת של השר זוהר ‫בענף הקולנוע הישראלי, ‫עצרנו בנקודה מעט מדכדכת. ‫שני עשורים שבהם הקולנוע הישראלי ‫איבד גם את הצופים הישראלים ‫וגם תהילה עולמית. ‫אלא שכמו בכל סרט טוב, ‫גם כאן הגיע שינוי. ‫

ד"ר שביט: נקודת המפנה היא בתחילת שנות ה-2000. ‫הממשלה עושה שני דברים - ‫אחד… או הממשלה או הכנסת ‫או משרד התרבות… ‫אחד, זה יוזמים ומעבירים את חוק הקולנוע.

[הקלטה] יעקב אילון: "‫חוק הקולנוע התקבל היום בכנסת ‫בקריאה שנייה ושלישית. ‫הפקת סרטי קולנוע ישראלים תמומן באמצעות מחצית ‫התמלוגים המועברים לאוצר, ‫מזכייני ערוץ 2, הטלוויזיה בכבלים ‫ושידורי הלוויין. עשרות שחקנים באו אל…"

ד"ר שביט: והדבר השני זה חותמים ‫על הסכם שיתוף פעולה עם ה-CNC, ‫שזה מכון הקולנוע בצרפת. ‫ואז נכנס המון כסף לקולנוע הישראלי. ‫המון כסף. ‫ופתאום אפשר גם לעשות פה סרטים ‫שלא רק שיהיו להם יומרות איכותיות, ‫אלא שגם יראו טוב. ‫ובוא נגיד שאם קולנוע היה מונדיאל, ‫אז עושים כאן… ‫או קולנוע היה אולימפיאדה, ‫עושים כאן סרטים ‫שהם אולי לא מדליית הזהב, ‫‫אבל ממש מעלים את ישראל ‫על הפודיום מבחינה בינלאומית.

[קטע מהשיר "אבות ובנים"]

"…סבתות ונכדים

הלב של אמא מתפוצץ

מי אשם לה מי אשם לי…"

[קטע מהשיר "לבנון בוקר טוב"]

"לבנון, בוקר טוב.

לבנון, בוקר טוב…"

ד"ר שביט: ‫ ‫סרטים כמו "הערת שוליים" ‫ו"למלא את החלל" ‫ו"ואלס עם באשיר" ו"בופור" ו"לבנון" ‫ו"ביקור התזמורת" ‫ו"ללכת על המים" ו"חתונה מאוחרת". ‫והסרטים האלה הם גם איכותיים ‫במרכאות מה שזה לא אומר, ‫הם בטח לא סרטי בורקס, ‫אבל הם בכל זאת זוכים ‫להצלחה גדולה בישראל. ‫ועוד משהו שקורה, שאף פעם לא היה אותו, ‫זה שהקולנוע הישראלי נהיה טרנד בעולם. ‫יש שנים ששישה סרטים ישראלים ‫מוקרנים בפסטיבל קאן. ‫ואז א', זה מעלה את קרנה ‫של ישראל בעולם, ‫אבל ב', הרבה פעמים ההצלחה ‫הבינלאומית הזאת ‫גם עוזרת לסרט הישראלי בקופות.‫ כש"למלא את החלל" זוכה בפרס ‫השחקנית בפסטיבל ונציה, ‫ושמים את זה על המודעה, ‫אז כמובן שזה ממריץ עוד ישראלים ‫ללכת לראות אותו בקופות בישראל.

אלעד: ‫יש לה, להצלחה, לתור הזהב הזה ‫של הקולנוע הישראלי, לא מעט סיבות. ‫המדיניות הממשלתית ‫שהזרימה כסף והסדירה את הענף, ‫היא הייתה חלק חשוב. ‫גם האופן שבו עושים סרטים, ‫הוא השתנה, עם טכנולוגיות חדשות ‫שאפשרו ליצור סרט בתקציב נוח יותר. ‫החברה הישראלית נפתחה לקולנוע, ‫הגיעו אליו יוצרים ממגזרים חדשים, ‫והסרטים הישראלים ‫התחילו להצליח בעולם. ‫אלא שאי אפשר להכחיש שהיו בהם ‫לא מעט שבחנו את ישראל במבט ביקורתי יותר; ‫אני אומר את זה בעדינות, ‫וקמו לסרטים האלה התנגדויות. ‫אחת המתנגדות הקולניות ביותר ‫מצאה את עצמה אחר כך כשרת התרבות, ‫כשרה האחראית גם על הקולנוע, ‫והיא ביקשה לעשות בענף רפורמה.

[הקלטה] מירי רגב: ‫"לראשונה בחקיקה אנחנו נביא ‫את מסלול חוכמת ההמונים. ‫הלקטור הוא הציבור, הוא הקובע. ‫זה שינוי גדול מאוד ‫במה שקורה היום. ‫זה שינוי חשוב ונדרש בקולנוע הישראלי."

ד"ר שביט: ‫אני חושב שמירי רגב התחילה את ה… ‫מירי רגב ו"קהלת" ו"מדעת", ‫הם בעצם התחילו את קמפיין ההשחרה. ‫ותראה, ההתרסקות של הקולנוע הישראלי ‫זה לא בגלל הממשלה. ‫הממשלה הייתה יכולה לעזור לו ‫ולא עזרה, ‫אבל הוא התרסק מסיבות אחרות. ‫הוא התרסק בגלל הטלוויזיה ‫ובגלל הקורונה ‫ובגלל הבידוד הבינלאומי ‫ובגלל שהוא היה מאוד פגיע מלכתחילה. ‫אבל זה לא שהממשלה ‫הרסה את הקולנוע הישראלי. ‫הוא התקלקל מסיבות אחרות, ‫והממשלה, במקום לעזור לו, ‫רק בעטה ועדיין בועטת בגופה שלו.

אלעד: ‫לא הרבה קרה עם התוכנית של מירי רגב. ‫יש, אגב, מי שאומר יותר מזה - ‫שלא באמת הייתה שם תוכנית, ‫אלא בעיקר הצהרות. ‫אבל השר הנוכחי מיקי זוהר בעצמו אמר ‫שהרפורמה של רגב כשלה. ‫הוא הגיע לתפקיד עם תוכנית חדשה משלו, ‫שינוי כולל של המשוואה. ‫לפי הרפורמה של זוהר, ‫עיקר התקציבים לקרנות הקולנוע ‫ילכו לעידוד סרטים שמצליחים מסחרית, ‫מצליחים בקופות.

ד"ר שביט: ‫מועצת הקולנוע נותנת נקודות ‫לקרנות, לפסטיבלים, ‫ויש מבחני ניקוד. ‫אז היום נגיד אתה מקבל, ‫סתם אני אומר, כן? ‫אתה מקבל 10 נקודות ‫על להשתתף בפסטיבל פרנקפורט. ‫אז בעתיד לא תקבל נקודות ‫על זה שהיית בפסטיבל פרנקפורט, ‫ותקבל 20 נקודות על זה ‫שמכרת 100 אלף כרטיסים. ‫אז נגיד, לפני 15 שנה ‫אני הפקתי את "ואלס עם באשיר". "‫ואלס עם באשיר" נחשב לסרט הישראלי ‫הטוב אי פעם, ‫נחשב לאחד מסרטי האנימציה ‫הטובים אי פעם, ‫אחד מסרטי המלחמה הטובים אי פעם, ‫בכל העולם, לא רק בישראל. ‫היה בפסטיבל קאן, אבל הוא מכר ‫רק 80 אלף כרטיסים בישראל, ‫כי בכל זאת זה סרט אנימציה למבוגרים, ‫אז אני מקבל על זה 0 נקודות. ‫אבל חבר שלי מקרן הקולנוע בחברון ‫הפיק את הקומדיה "חגיגה בסנוקר 7" ‫ומכר 200 אלף כרטיסים, ‫חצי מהם ב"שלישי בשלייקס", ‫אז הוא מקבל 10 נקודות. ‫ובגלל שאני קיבלתי 0 נקודות, ‫אז התקציב שלי יורד ‫מ-100 אלף שקל ל-0 שקל, ‫ובגלל שהוא קיבל 20 נקודות, ‫אז התקציב שלו עולה ‫מ-200 אלף שקל למיליון שקל. ‫זאת אומרת הכסף שהוא מקבל מהמדינה. ‫המדינה נותנת… יש את העוגה, ‫והיא מחלקת פרוסות מהעוגה לפי ניקוד. ‫מה שמיקי זוהר רוצה לשנות ‫זה את שיטת הניקוד. ‫

אלעד: לדברי השר זוהר, יש כאן תיקון ‫של אי צדק חלוקתי. ‫הוא מסביר את זה גם במונחים ‫של כלכלה ליברלית וקפיטליסטית. ‫יהיה תמרוץ לייצר סרטים מצליחים, ‫סרטים שהם ביזנס טוב, ‫סרטים שהקהל אוהב ונהנה מהם. ‫כי בסוף, הקהל, אנחנו, משלמי המיסים, ‫אנחנו מממנים גם את ההפקה של הסרט. ‫הכסף שהמדינה מעבירה ‫לקרנות הקולנוע הוא הכסף שלנו.

ד"ר שביט: ‫שזה נשמע כמובן הגיוני, אבל אני חושב ‫שכמעט כל אידיאולוגיה או כל תוכנית פעולה ‫שתיתן לי דקה להציג אותה במשפט, ‫אפשר יהיה לגרום לה להישמע הגיונית. ‫אם רוצים, אפשר להיכנס לבעיות ‫בתוכנית הזאת או סימני השאלה לגביה, ‫אבל זה מה שהוא אומר.

אלעד: ‫אז כן, ניכנס לבעיות, אבל ברשותכם ‫נקדיש עוד כמה רגעים לרציונל. ‫השר זוהר מסביר שהציבור הוא שיקבע, ‫שחלוקת התקציבים החדשה ‫תביא קהל חדש לקולנוע הישראלי. ‫הוא אומר שחופש היצירה לא ייפגע, ‫אלא שיתוקן מצב שבו התמיכה הציבורית ‫מגיעה לסרטים, שמה לעשות, ‫מעטים רואים. ו‫בנוסף לזה, הוא אומר, ‫התקציב של הקולנוע הישראלי ‫יגדל ב-50%, ‫עם עוד 50 מיליון שקלים שיתווספו. ‫כך או כך, התעוררה ביקורת. ‫התעוררו טענות שהקריטריונים החדשים ‫יהרסו את התעשייה.

ד"ר שביט: ‫יש כמה עניינים. קודם כל, אתה לא יכול לדעת ‫איזה סרט יצליח או לא. ‫תראה, "אפס ביחסי אנוש" ‫מכר בישראל יותר כרטיסים ‫מ"מקס הזועם" החדש. ‫אם הרפורמה הזאת הייתה קיימת ‫לפני 15 שנה, ‫יכול להיות שהקרן הייתה אומרת - ‫אין לסרט הזה סיכוי להצליח. ‫זה סרט על חיילות, ‫אף סרט על חיילות לא הצליח בקופות. זה סרט שלא ברור ‫אם הוא דרמה או קומדיה, ‫ובתור קומדיה הוא קצת קומדיה שחורה. ‫וזה סרט שאולי הוא ביקורתי על הצבא, ‫ומי ירצה לראות אותו עכשיו ‫בזמן מלחמה? ‫וזה במאית שאין לה ניסיון, ‫זה הסרט הראשון שלה. ‫והיו אומרים לא להפיק אותו, ‫וככה היינו מפסידים כרטיסים, ‫והרבה מאוד כסף גם. ‫אתה חייב להמר, ‫ולפעמים הסרטי האיכות האלה, במרכאות, ‫מצליחים יותר מסרטים מסחריים.

אלעד: ‫זהו, שזו טענה אחת, ‫שקריטריונים שבוחנים פוטנציאל מסחרי ‫יפגעו באומנות, יפגעו ביצירה. ‫ייצרו נוסחאות קבועות ‫של סרטים דמויי סרטי בורקס, ‫ורק בהם ישקיעו כספים, ‫רק סרטים כאלה ייצרו. ‫אנחנו נפסיד, טוענים המתנגדים, ‫יצירות אחרות, ‫כאלה שעל הנייר אולי לא נראות ‫כמו הצלחה, ‫אבל בפועל כן מצליחות לגעת ‫בהמון צופים בארץ ובעולם. ‫אז זה סוג אחד של טענות, ‫אבל יש גם טענות אחרות, ‫כי גם לכאן נכנסה פוליטיקה. ‫המתנגדים טוענים שיש כאן ‫ניסיון השתקה של סרטים ביקורתיים. ‫תומכי הרפורמה יגידו ‫שנוצר מצב אבסורד, ‫שבו כספי מיסים מממנים סרטים ‫שמציגים את ישראל באופן שלילי בעולם. ‫מיקי זוהר אומר שאין ניסיון ‫להשתקה פוליטית. ‫הוא נותן לדוגמה את "ואלס עם באשיר", ‫סרט שהיה גם ביקורתי וגם מצליח, ‫למרות ששוב, אפשר להתווכח ‫אם זו הייתה הצלחה קופתית גדולה ‫במונחים ישראלים.

ד"ר שביט: ‫אלעד, אני יכול ללכת איתך ‫לבית משפט על זה שלא היה סרט ישראלי ‫שאמר משהו שאמנון אברמוביץ' ‫לא אמר ב"אולפן שישי". ‫הסרטים הישראלים - הם לא קוראים ‫להשמדת ישראל. הם ביקורתיים, ‫אבל אני חושב שבמידה ‫שהדמוקרטיה מאפשרת. ‫הם לא ביקורתיים יותר מהתקשורת ‫הישראלית, בחלקים מסוימים שלה, ‫וזה ביקורת שעושה טוב גם לנו, ‫גם לנו מבחינה פנימית, ‫ועושה לנו טוב גם מבחינה בינלאומית. ‫דבר אחרון שאנחנו צריכים זה ‫שגם יגידו עלינו ‫שיש לנו קולנוע סטליניסטי. ‫וצריכים לזכור, החרם על ישראל ‫הוא לא רשמי. ‫אנחנו לא במצב של רוסיה, נגיד, ‫שלא מקרינים ברוסיה סרטים הוליוודיים, ‫ובאופן אבסלוטי ‫לא מקרינים סרטים רוסים בעולם. ‫מי שרוצה לראות סרטים ישראלים יכול, אנחנו לא רוצים להגיע למצב שבו החרם יהיה מוחלט. אז בגלל זה חשוב שהקולנוע הישראלי לא יהיה מנגנון תעמולה סובייטי.

אלעד: ובעוד הקרב הזה מתנהל, הקריטריונים החדשים אמורים עכשיו לעבור עוד הליך ציבורי. אחר כך ייבחנו שוב אל מול הערות מהציבור, עד שיתגבשו סופית. והאמת היא, אתם מכירים סרטים שבהם נדמה שלגיבור יש יריב מאיים, שיביא למפלה שלו, אבל בסוף בכלל מגלים שהגיבור היה צריך לעבור דרך עם עצמו, להתמודד עם איומים ובעיות פנימיות דחופות יותר, כדי לנצח? אז יש את מי שאומר שזה בדיוק מה שקורה לקולנוע הישראלי היום.

ד"ר שביט: אני חושב שהקולנוע הישראלי במצב כל כך רע היום, לא באשמתו, שאני לא יודע עד כמה רפורמה כלשהי או מהפכה כלשהי יכולה לשנות. זאת אומרת, אומרים, אי אפשר, למה לתקן את מה ששבור, אבל במקרה הזה, אני לא יודע עד כמה אפשר לשבור משהו שכבר כל כך שבור. זאת אומרת, האיומים החיצוניים על הקולנוע הישראלי, המחסור בתקציבים, התחרות מצד הסטרימינג, ומעל הכל - החרם הלא רשמי שיש עליו בעולם, האיומים החיצוניים כל כך גדולים, שעד כמה שהנזק הפנימי שמיקי זוהר מאיים לעשות הוא גדול, אני לא יודע עד כמה הוא כבר יכול להזיק. זאת אומרת, כשהפציינט כל כך חולה, אני חושב שגם הרופא הכי גרוע בעולם כבר לא כל כך ישנה.

אלעד: ד"ר אבנר שביט, תודה.

ד"ר שביט: תודה רבה.

אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק - חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה - דני נודלמן, שירה אראל, דניאל שחר ועדי חצרוני, על הסאונד - גיא ענבר, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

[חסות]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

16 views0 comments

Comments


bottom of page