אחד ביום - אתם בחו"ל, תיהנו

כבר כמה ימים ששער הכניסה למדינת ישראל סגור לגמרי. יותר מ-100 אלף ישראלים מחפשים איך לחזור הביתה. רבים אחרים תקועים בישראל בלי יכולת לצאת. ואחרי כל מצבי החירום של השנים האחרונות - הייתם מצפים שמדינה כמו ישראל תדע לשלוף תוכנית. אבל האמת היא, שזה ייקח עוד זמן. הפעם אנחנו עם יוסי מזרחי, על התכנית של משרד התחבורה שלא יצאה לפועל - וזו המאולתרת, שכן. 

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/06/2025.

‏[חסות]

‏לירון: היום יום רביעי, 18 ביוני ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני לירון זייד ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏שלום יוסי מזרחי.

‏יוסי: אהלן.

‏לירון: תגיד, כמה ישראלים ברגע זה תקועים מחוץ לארץ?

‏יוסי: קודם כל זה הרבה. המספר המדויק לא ברור, זה בין 100 ל-150 אלף ישראלים שרוצים לחזור הביתה כבר שבוע, וחלקם יצטרכו להמתין יותר משבוע נוסף.

‏[הקלטה]

‏שי דמבין: "יש לנו תינוקת בת 9 חודשים, היא עם צרכים מיוחדים, היא חירשת, והיא אצל ההורים שלי, אצל סבא וסבתא. זה מאוד מאוד קשה, היא גם יונקת עדיין, היא גם לקראת ניתוח בעוד שלושה שבועות של שתל."

‏דובר א': "אנחנו מצב של פליטים פה, וצריכים לחזור לארץ, לא מצליחים עם אל על. אין עם מי לדבר."

‏דוברת א': "יש לנו בבית משפחות, יש לנו הורים מבוגרים שצריכים עזרה."

‏דובר ב': "תרופות אני צריך."

‏דוברת ב': "ואנחנו חסרי אונים."

‏יוסי: כשאתה מדבר על 100 אלף איש לפחות, אז יש לך מקרים מוזרים, הזויים, קשים, בכל מיני היבטים. זה החל מזוג שטס לנופש והשאיר את התינוקת אצל הסבא והסבתא ליומיים ושלושה, ואז פתאום מתברר שזה אולי שבועיים ושלושה, וכלה באנשים שיש בהם ניתוחים, וצריכים לחזור לארץ בשביל זה. יש בני משפחה בסיכון, יש אנשים עם סרטן שיצאו לחו"ל וצריכים לחזור לטיפולים, קציני צה"ל, שוטרים ממחוז חוף, יש קבוצה של 17 כאלה שתקועים ביוון ולא יכולים לחזור. יש לך הכול מהכול, כי המספרים הם באמת גבוהים, ואז גם קשה, דרך אגב, בשורה התחתונה, ליצור פה איזה תיעדוף או מנגנון הומניטרי שאתה מדבר על כמות כל כך גדולה.

‏לירון: כבר כמה ימים ששער הכניסה למדינת ישראל סגור לגמרי. יותר מ-100 אלף ישראלים שמחפשים איך לחזור הביתה. יש גם כאלה שתקועים בארץ, צריכים לצאת למשפחה, לעבודה, אולי לטיפול רפואי. הם רק באו לביקור מולדת קצר, ומסלול החיים השתבש לגמרי.

‏[הקלטה] אזרח: "אנחנו בלונדון בשביל הקריירה שלי, זה לא שאנחנו מנסים לברוח מהארץ, אנחנו מאוד אוהבים את ישראל. אני עשיתי מילואים בתחילת המלחמה, 100 ימי מילואים, וממש חשוב לי להגיד את זה. אנחנו חיים שם כסידור זמני, כי נתקלתי כבר בהערות של 'תחזור לשם', 'תחזיר את הדרכון'. אז זה לא המצב."

‏לירון: העניין הוא שהייתם מצפים שמדינה שידועה במצבי החירום שלה, תדע לשלוף תוכנית.

‏[הקלטה] שרת התחבורה, מירי רגב: "כפי שפורסם, מעל כ-100 אלף ישראלים שוהים בחו"ל. אני ערה למצוקה, אני ערה לקושי, אני ערה לרצון של הישראלים לחזור הביתה."

‏לירון: אז זהו שזה לקח איזה רגע. לפחות לשרת התחבורה היה טיפ מנצח.

‏[הקלטה] שרת התחבורה, מירי רגב: "קודם כל, אין מה להילחץ. אתם נמצאים בחו"ל, תיהנו."

‏לירון: אז הפעם אנחנו עם יוסי מזרחי על הישראלים שרק רוצים לחזור הביתה, ועם התוכנית להחזרת הישראלים לישראל שמתחילה ממש הבוקר.

‏יוסי, יש משהו שאני לא מבין. אנחנו עוד מהקורונה במשבר מתמשך כזה. ראינו כבר סיטואציות של נתב"ג נסגר, או שישראלים תקועים בחו"ל. הרי גם תקיפה באיראן זו סיטואציה שיכלו להניח שתקרה מתישהו, בטח עם כל ההכנות שנדרשו לתקיפה הזו. אז איך הגענו למצב הזה? לא הייתה אמורה להיות לנו איזו תוכנית מוכנה?

‏יוסי: הייתה צריכה להיות מוכנה ברמה של תפעול. דהיינו לשלוף את התוכנית, כל אחד יודע מה הוא עושה, מה הנוהל שלו, ולצאת לדרך. חוזים מוכנים מול חברות התעופה, מול חברות הספנות, מחשבה יצירתית על אפשרות לרחפות, נחתות, אפשרות להשתמש בנמלי תעופה נוספים, יותר קטנים ברחבי הארץ, שיתוף פעולה עם הירדנים בעקבה או עם שארם והמצרים, כל זה היה צריך להיות, וזה פשוט לא קרה. ערכנו בימים האחרונים שיחות גם עם גורמים מכהנים די בכירים במשרד התחבורה, וגם עם לשעברים, והדבר המשותף אצל כולם - היעדרה של תוכנית מסודרת. הם מדברים שיש משהו כללי, שהוגש לקבינט בשנה שעברה, בהסתמך על מידע שמגיע מרשות החירום הלאומית ומהמל"ל, ובמסגרת הערכת סיכונים כללית מגישים איזושהי תוכנית, והתוכנית הזאת, השבוע, הייתה צריכה להתממש, כבר ביום חמישי בלילה היו צריכים לדעת כל הגורמים הרלוונטיים במשרד התחבורה מה הצעד הבא, מה אנחנו עושים מכאן.

‏לירון: אז אם אושרה תוכנית כזאת, מה קרה לה? למה היא לא יושמה?

‏יוסי: התוכנית שאושרה בקבינט הייתה מאוד רחבה ואוורירית, עם לא מעט חורים. היא מדברת למעשה על קשר בין משרד התחבורה לחברות הישראליות, ארקיע ואל על וישראייר, ועכשיו גם אייר חיפה, ודרכן להחזיר ישראלים לארץ. התוכנית הזאת התעלמה למעשה מרמת הסיכון שלכל מטוס שמתקרב לארץ. בסופו של דבר העניין הביטחוני פה והבטיחותי הוא הגעה לארץ, אותה רבע שעה מהכניסה לחופי ישראל, עד הנחיתה והפיזור של האנשים כמה שיותר מהר. ושמו את שאלת הסיכון בצד, בהנחה שהסיכון יהיה ברמה בינונית, לא ברמה כזאת שטילים עפים על מדינת ישראל ועל נתב"ג בכל שעה. ובשורה התחתונה הגעת למצב שבו מישהו אחראי צריך לחתום על הטיסה הראשונה שמגיעה לארץ, ולקחת אחריות שייתכן ויקרה משהו. הסבירות היא לא גבוהה, נגיד זאת כך, ואפשר לצמצם את הסיכונים, ועדיין אף אחד לא רצה לחתום על זה. השרה רגב אמרה את זה ואפילו אמרה את זה בקולה, באותה מסיבת עיתונאים.

‏[הקלטה] שרת התחבורה, מירי רגב: "אנחנו לא ניקח סיכון בכך שנביא מטוס וחס וחלילה על הקרקע יהיה אירוע, שבו נצטרך להסביר כיצד אישרנו למטוס לנחות בקרקע עם יותר מ-300 הרוגים."

‏יוסי: זה מצד אחד. מהצד השני יש לך תוכנית שלא כללה חלופות. פשוט מאוד כתבו בתוכנית מהן החלופות האפשריות, אבל אף אחד לא בדק מה יקרה עם החלופות בזמן אמת מבחינת משרדים אחרים. משרדי ממשלה אחרים, מבחינת צה"ל, מה הצרכים שלו, מה הם הסכנות, ולכן מתברר שהחלופות שעליהן חשבו, פשוט לא קיימות. אני אתן לך דוגמה: אם נחיתה בשארם והגעה משם לטאבה, כמו שעושים הרבה מאוד ישראלים באופן עצמאי, זה לא רלוונטי, כרגע מתברר שהאבטחה שם מאוד מורכבת, אז זה יורד מהפרק, נחיתות בעקבה או בעמאן. מה שהיה אפשרי לפחות לפי התוכנית, פתאום מתברר שחלק גדול מהיירוטים מול איראן מתרחשים, לטענת גורמי ביטחון, מאזור ירדן, ולכן מאוד מסוכן להעביר לשם מטוסים ישראלים, ולגרום להם לנחות שם ולהעביר אותם משם לארץ.

‏שדה התעופה רמון, מתברר שהוא לא ממש פנוי כרגע עבור גורמים אזרחיים, אז גם זה ירד מהפרק, ואם נעלה צפונה לחיפה, אז מתברר ששדה התעופה, זה באמת סוד גדול שגילו אותו עכשיו, צמוד לבתי זיקוק ומסוכן לנחות שם, אז כל החלופות למעשה לא קיימות. ואז אתה חוזר לחלופה העיקרית והיחידה שהיא נתב"ג, והוא כאמור סגור, כי אף אחד לא רצה לקחת סיכון, לפחות בינתיים.

‏לירון: ועד שמשרד התחבורה הציג תוכנית מסודרת, בינתיים אזרחי ישראל התארגנו על דרכים אלטרנטיביות לחזור הביתה.

‏[הקלטה] איילת: "אז אני איילת שריר, חברה בקהילת שייטי כרמל, ומחר אני אצא לסייע לישראלים, לצאת מישראל ולחזור הביתה, בשאיפה בשלום."

‏לירון: את איילת תפסנו על ספינה שעוגנת בנמל חיפה. היא הייתה בהכנות אינטנסיביות לקראת מחר בבוקר, אז תצא להפלגה של 24 שעות לכיוון קפריסין.

‏[הקלטה] איילת: "יהיו פה אנשים שיעלו פעם ראשונה על סירה, אנשים שברגע שהם עולים פעם ראשונה על סירה מיד יוצאים להפלגה של 24 שעות, זה אירוע לא פשוט. אני עושה את זה באופן פרטי לחלוטין, ממקום, מאיזשהו צורך של הלב, פשוט לעשות את זה."

‏לירון: זו התארגנות מאולתרת שלה ושל עוד המון שייטים מרחבי הארץ. הם לוקחים על ההפלגה מחיר עלות בלבד, וזה לא נולד מלמעלה, מאיזו יוזמה של המדינה, אלא פשוט כי הגיעו המון המון בקשות של אנשים שפשוט צריכים לחזור הביתה.

‏[הקלטה] איילת: "החל ממשפחה עם ילדים, לכיוון אחד, נער שצריך לחזור לארץ לניתוח, לכיוון השני, יש אצלי מישהי שחוזרת עם צו 8, הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, רופאים, אנשים שצריכים אותם פה, וחשוב שנביא אותם, עד כמה שנוכל."

‏לירון: עבור רוב האנשים האלה, שבטח מגיעים לחוצים, מותשים, מתוסכלים, זאת תהיה הפעם הראשונה שהם יהיו בהפלגה כל כך ארוכה.

‏[הקלטה] איילת: "זה באמת לצאת בסירה שהיא קטנה, מרחב קטן, חסכוני מאוד במקום, מתנדנד, והוא מתנדנד ללא הפסקה, 24 שעות. אז זה עלול להוות אתגר, מעין בחילה, מעין לחץ, אבל הרבה פעמים, אחרי כמה שעות מסתכלים על המרחבים, וזה נותן תחושה מאוד חזקה של התרחבות, והרבה פעמים גם תחושה מאוד חזקה של הנאה."

‏לירון: איילת שטה כבר 30 שנה. היא גם מטפלת במים. היא אומרת שבשבילה הים הוא דרך חיים. היא יודעת שההפלגה לקפריסין עשויה להיות הפלגה קשה ומאתגרת במיוחד, אבל היא גם יודעת שבתוך הקושי הזה יש פוטנציאל.

‏[הקלטה] איילת: "באופן כללי שייט זו חוויה שמוציאה אותנו מאוד חזק מאזור הנוחות שלנו. אנחנו עומדים מול איתן טבע שהוא לא… הוא משתנה בלתי תלוי, אנחנו לא יכולים לשלוט עליו, אנחנו יכולים להתאים את עצמנו אליו בלבד. זה גם מה שיקרה לאנשים שיבואו לפה, גם אם הם לא מתכננים. וכשאתה בקושי ואתה מתוסכל כי הדרך עוד ארוכה וכי הים גלי וזה קשה, זה גורם לך לחפור פנימה, ולשאול… לשאול שאלות ולהבין, למצוא את החוזקות שלך בפנים. וזה, זה אחד הדברים הכי יפים בשייט בים באופן כללי."

‏לירון: לאיילת יש הרבה דברים לעשות, אבל היא אומרת שלהכין סירה זה אירוע פשוט יחסית. קונים מצרכים, ממלאים בדלק, רואים שהכול עובד, שציוד הבטיחות תקין, מקבלים אישורים ליציאה לים, מזמינים ביקורת גבולות, דברים שהיא מתורגלת בהם היטב. אבל הפעם היא מתרגשת במיוחד. היא יודעת שזאת תהיה הפלגה מסוג אחר.

‏[הקלטה] איילת: "על פניו המטרה היא להביא אנשים היא מטרה טכנית - ניסע, נבין, נוציא, נחזיר. אבל המטרה היא, אני חושבת המטרה הסמויה של כל הדבר הזה, זה הצורך של אנשים באיזושהי חוויה מאוד חזקה של חוסן, של סולידריות, של להיות ביחד. זה כמו בשביעי לאוקטובר שכולנו רצנו להתנדב, המון רצו להתנדב, זה היה… גם עכשיו, אנשים בעודף, כותבים, סקיפרים, "אני אבוא כצוות", יש פה תור, אנשים רק רוצים לבוא ולהתנדב, כן? הצורך הזה, זה נותן המון המון ביטחון, הסולידריות וההשתייכות הזאת, ולעבוד מתוך הלב זה נותן המון נחמה והמון המון המון ביטחון בעיניי."

‏לירון: אז ישראלים רבים בחרו בדרך הימית, אבל בינתיים שרת התחבורה מירי רגב הציגה תוכנית חילוץ.

‏אבל קודם חסות אחת וממש מייד חוזרים.

‏[חסות]

‏לירון: יוסי, אז התוכנית המקורית שהציגו בשנה שעברה לחילוץ ישראלים מחו"ל לא הייתה ישימה. התחילה המלחמה עם איראן, המון ישראלים נתקעו בלי פתרון, ואז שרת התחבורה רגב הכריזה על תוכנית חילוץ.

‏[הקלטה] שרת התחבורה, מירי רגב: "אנחנו נבצע את ההחזרה של הישראלים ארצה בצורה מדורגת, בצורה מתוכננת, בצורה מתואמת עם משרד הביטחון ועם גורמי המקצוע…"

‏לירון: איך זה הולך לעבוד?

‏יוסי: התוכנית שאולתרה לבסוף אמורה להתחיל ממש היום בבוקר, כוללת טיסות מבנקוק, ניו יורק ו-hub גדול שיהיה באזור יוון וקפריסין. משם טיסות יגיעו לארץ. החברות הטיסה, זה שלוש החברות הישראליות. קצב הטיסות יהיה נמוך. מדברים משהו בין טיסה, לכל היותר שתי טיסות, לשעה במהלך היום, וגם זה רק בשעות האור. דהיינו, בלילה אין על מה לדבר. אז זה אומר שקצב החזרה לארץ יהיה מאוד נמוך. אולי משהו באזור 2,000, 2,500 ביום. באופן הזה, כולל את אייר חיפה שאמורים לטוס לחיפה עם כמות קטנה יותר של אנשים. זו התוכנית הגדולה. עכשיו, התוכנית הזאת, גם עליה נמצא רף הסיכונים שמשתנה בכל פעם. יכול להיות שהתוכנית קצת תגביר את הקצב בהנחה שהסיכון ירד, אבל די בכמה מטחים למדינת ישראל, או, בלי לתת רעיונות לאויב לאזור בעייתי יותר בשדה, יגרום לזה שהמטוסים יעשו אחורה פנה, ואלו שלא המריאו גם לא ימריאו, והישראלים יצטרכו לחכות שם הרבה יותר זמן ממה שהם ציפו. כל ההליך הזה בתעופה קורה במקביל לספינות. כרגע יש כבר שלושה, נקרא לזה, סבבי שייט של מנו ספנות שנסגרו. ראיתי שאחד מהם אפילו בחסות של בנק לאומי, אז יש לך חברות פרטיות, או חברות ציבוריות שהחליטו לקחת אחריות פה. והשייט יתחיל למעשה מיום שישי הקרוב. זה שייט של קצת יותר מלילה, חזרה, לכיוון אחד. בשורה התחתונה אנחנו מדברים על אנשים שיכלו לחזור לארץ צ'יק צ'אק בשגרה. כרגע גם בקצב של התוכנית הנוכחית מדובר על תקופה של יותר מחודש עד שאחרון הישראלים יגיע חזרה לביתו.

‏לירון: ומי יממן את התוכנית הזאת?

‏יוסי: בהתחלה היה רעיון שהמדינה תממן חלק, זה מה שמירי רגב רצתה ממשרד האוצר. בהמשך נקבע שהציבור, אותם אנשים שנמצאים שם, הם ישלמו את חלקם. והמחירים כבר עולים. מה שפעם היה 300-200 דולר לכיוון בתקופת הקורונה, או כל מיני תקופות חילוץ אחרות, הגיע כבר ל-500 וקצת יותר מזה דולר לכיוון אחד בלבד, כך שסביר להניח שיש מי שמרוויח פה, ויש לו אינטרס, גם כלכלי, להחזיר את הישראלים לישראל.

‏לירון: אוקיי, אז יש תוכנית, אבל עכשיו יש שאלה אחרת. כי דיברנו מקודם על הסיטואציות ההזויות שאנשים נקלעו אליהן. איך בכלל למשל קובעים מי עולה על טיסה ומי לא? איך עושים את התיעדוף הזה?

‏יוסי: לגבי תיעדוף - תפריד קודם כל טיסות צה"ל. צה"ל מביא בעצמו, משרד הביטחון ומטוסים שלהם, את המילואימניקים ואת הקצינים שנתקעו בחו"ל. בין היתר יש שם מפקד חטיבה אחד, היו בכירים אחרים שנתקעו במקומות אחרים, ואותם הצבא דואג להחזיר. לגבי האזרחים, אמור לקום מוקד תיעדוף, כך הבטיחה לפחות השרה רגב. בינתיים המוקד הזה לא קם. שם אמורים לענות לטלפונים של אנשים, ליצור איזה סוג של תיעדוף בין אנשים פרטיים, בודדים, משפחות, או כל אחד עם הבעיה שלו. אבל אתה מכיר את הבירוקרטיה הישראלית, אתה מכיר גם את הרצון של כאלו ורבים וטובים לעקוף בתור. קשה יהיה, בשורה תחתונה, לקבוע תיעדוף הוגן, סביר, אובייקטיבי, בין אנשים שמבחינת כל אחד מהם ברמה הסובייקטיבית, הצרה שלו היא הצרה הצרורה ביותר.

‏לירון: עוד דבר שהשרה רגב אמרה במסיבת העיתונאים, וגם הוא עורר סערה, זה היה שישראלים לא יורשו לעזוב את הארץ.

‏[הקלטה] שרת התחבורה, מירי רגב: "חשוב לי להבהיר, אין, אנחנו לא נאשר יציאות של ישראלים לחו"ל בשלב זה. מי שיוצא לחו"ל הם אותם אנשים שהגיעו לבקר בארץ, אם זה תיירים, אם זה תגלית, או דיפלומטים, שיחזרו לארציהם, אבל הם לא אמורים לחזור לארץ בקרוב."

‏לירון: מאיפה זה הגיע?

‏יוסי: הבסיס לרעיון הזה מבחינתה הוא רצון לצמצם את הסיכון. אם אני משאיר מטוס בישראל, ועכשיו עושה צ'ק אין ומתחיל להעלות אנשים ולהתארגן, אני מושך על הקרקע עוד איזה 25-20 דקות מיותרות, במקום שהמטוס ימריא מייד וייעלם בים התיכון לכיוון אירופה בחזרה, והרצון הוא די ברור. מצד שני, יש פסיקה כבר של בג"ץ, בעניין הזה בדיוק, שנקבעה בתקופת הקורונה, שגם במקרי חירום, במצבי חירום קולוסליים כמו שהיה לנו בקורונה, עדיין זכויות האזרח לא נעלמות. דהיינו, אפשר, צריך לאפשר לישראלים את חופש התנועה, גם בתוך הארץ וגם מהארץ לחו"ל ובחזרה, כל אחד מסיבותיו שלו, עם צמצום הסיכון הביטחוני ככל שניתן, כך שההצהרה הזאת של השרה רגב, אין מאחוריה כלום. זה בטח לא חוקי, זה עניין שייפסל, אבל כרגע, ברמה הפרקטית, אין הרבה דרכים לצאת מישראל, אלא במטוסים נורא ספציפיים, שאושרו למטרות מאוד ספציפיות, או דרך הים, וגם זה ממש, אתה יודע, כקומץ בלבד. בראייה רחבה יותר, רוב האנשים שירצו לצאת, לא יוכלו לצאת. ברמה הטכנית, ובראייה מאוד רחבה, קשה מאוד ש… להתעלם מהפער האדיר שיש בין היכולות של הצבא וחיל המודיעין וחיל האוויר במלחמה באיראן, להבדיל מהיכולת של משרדי הממשלה שמתעסקים בנושאים חשובים מאוד לחיינו, כמו משרד התחבורה פה בישראל. הפער הוא פשוט אדיר, ונדמה שבמשרד התחבורה שכחו את האזרח הקטן בקצה, וזה משתלב גם עם התנהלות שרה, שקשה לשים את זה בצד ולהגיד שהדבר לא קשור, שרה שמתעסקת ביום-יום שלה ביח"צ, מתעסקת עם טקסים ממלכתיים, מתעסקת עם טיסות לחו"ל, עשר טיסות רק בקדנציה הזו, אחת מהן דרך אגב הייתה צריכה להיות לסלון האווירי ממש בימים אלו והתבטלה בגלל המלחמה, אז כשזה המצב ואלו האנשים, אז זו גם התוצאה - למעלה מ-100 אלף ישראלים מחכים כמעט שבוע להליך החזרה לארץ, הליך שעדיין לא החל.

‏לירון: יוסי מזרחי, תודה.

‏יוסי: תודה.

‏לירון: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה - עדי חצרוני, שירה אראל, הילה פז ודניאל שחר. על הסאונד יובל ברוסילובסקי.

‏אני לירון זייד, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה