אחד ביום - הפחדים והתקוות של שלמה ארצי

לשלמה ארצי יש חיבור לא מוסבר לשאול המלך, שלא רצה להיות מלך אבל התמכר לכוח ולא היה מוכן לוותר על התפקיד. כבר עשרות שנים ששלמה ניסה לכתוב משהו עליו, אבל הוא פחד. הוא פחד להעלות מחזמר ולהוציא לעולם את הגירסה שלו לשאול המלך המודרני. עכשיו, לצד ולמרות הפחד, הוא מוכן. שאול המודרני שלו מוכן לעלות על הבמה וזה יקרה בחודש נובמבר, בהצגה "שאול" שהוא יצר וחיבר. זו הזדמנות עבורנו, לערוך כאן שיחה מיוחדת עם שלמה ארצי - על הפחד, על היצירה בעולם שאחרי שבעה באוקטובר, על המדינה שהשתנתה, ועל איך רוקדים עם חיילים מתים בלב כשחום יולי אוגוסט חם הרבה יותר ממה שיכול היה בכלל לדמיין.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/09/2025.

[חסות]

[מוזיקת פתיחה]

אלעד: היום יום ראשון, 21 בספטמבר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

[הפסקה ארוכה]

לשלמה ארצי יש חיבור לא מוסבר לשאול המלך. שאול שלא רצה להיות מלך, הוא ממש התחמק מזה; שאול שאחר-כך הכוח והשררה עלו לו, ולא היה מוכן לוותר על התפקיד; שאול שאיחד את שבטי ישראל המשוסעים, שהוביל את בני ישראל במלחמות קשות וארוכות, שניצח את הפלישתים, שנלחם בעמלק.

שאול ריתק את שלמה. הוא העסיק אותו [נגינת גיטרה ברקע], וכבר עשרות שנים ששלמה ארצי ניסה לכתוב משהו על שאול [מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]. אלא שמה שקרה בכל עשרות השנים האלה, זה שהאיש שמזוהה עם קיסריה יותר מהורדוס, פחד. שלמה ארצי, שעשה כבר כמעט הכל בתרבות הישראלית, פחד לעשות את הדבר הזה, את הדבר האחד שהוא עדיין לא עשה. הוא פחד להעלות מחזמר. הוא פחד להוציא לעולם את הגרסה שלו לשאול המלך המודרני. עכשיו, לצד ולמרות הפחד, הוא מוכן. שאול המודרני שלו מוכן לעלות על הבמה. זה יקרה בחודש נובמבר. שלמה ארצי יהיה שם בכל ערב וישתתף בכל ערב בהצגה "שאול", שהוא חיבר ויצר. וזו הזדמנות עבורנו, רגע לפני שאנחנו כאן יוצאים לפגרת החגים, לערוך שיחה מיוחדת עם שלמה ארצי. שיחה על הפחד ועל הפחד מהפחד, על יצירה בעולם שאחרי שבעה באוקטובר, על המדינה שלנו שהשתנתה, ועל איך רוקדים עם חיילים מתים בלב כשחום יולי אוגוסט חם הרבה יותר ממה שהוא יכול היה לדמיין.

[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

שלום שלמה.

שלמה: שלום אלעד.

אלעד: אני רוצה לדבר איתך על פחד. כי…

שלמה: על פחד?

אלעד: כן. אתה חוזר ומספר ואומר, גם בהופעות שלך, שבעצם פחדת, ואתה עדיין פוחד פחד מוות מהאופן שבו המחזמר יתקבל.

שלמה: אז מה השאלה, אם אני… למה אני פוחד?

אלעד: ממה אתה פוחד?

שלמה: אנחנו פוחדים מהלא ידוע, אני חושב, והופעות זה דבר… נכון שאני בהופעות מאלתר המון ואני לא מגיע עם ליינאפ ברור, אבל זה כמו מסע כזה. עכשיו, גם "שאול" מסע כזה אבל זה באמת To the unknown, כאילו, זה באמת-באמת באזורי הלא ידוע, וגם, ה… אני חושב, העובדה שאני משחרר לאנשים אחרים ומאבד שליטה. בדרך כלל אתה מפחד כשאתה מאבד שליטה. אז זה התשובה שלי.

אלעד: ומה זה אומר? זה אומר שאתה מפחד שלא יבואו, שלא יאהבו, שזה לא יצא כמו שאתה היית רוצה שזה יצא?

שלמה: אחד, שלא יבואו, כי יש לי זכרונות מתקופות שבאו אליי ארבעה [צוחק]. או שמונה. ואותי מסתובב בבית הגדודים בנתניה ואומר [מצקצק] "וואי, אולי יבוא עוד מישהו". אז זה תקופת טרום צוותא. שלא יאהבו, ברור, שלא יאהבו, שזה לא יגיע, שהכוונות לא יגיעו, ובסוף-בסוף, שזה לא יצליח. אוקיי? אז אני חושב שאנשים חוששים מכישלון.

אלעד: כמה…

שלמה: אבל למה אנחנו צריכים להתחיל מזה? נתחיל מהצלחה, אולי תהיה הצלחה.

אלעד: כי, אני אגיד לך למה, כי זה הדבר שהפתיע אותי. אם היית אומר, 'אני כבר מספיק מנוסה, מספיק בקיא, יודע, מכיר את הקהל שלי, מכיר את הדופק הישראלי כדי לדעת מה יעבוד', אז הייתי אומר, 'אוקיי, נשמע לי הגיוני.' אבל כש… אתה יודע, excuse my French, כמו שאומרים, כשפאקינג שלמה ארצי אומר "אני מפחד", זה גורם לי לתהות - אם שלמה ארצי מפחד…

שלמה: אבל אלעד, קודם כל כתוב בכתובים "אשרי המפחד תמיד". [אלעד מהמהם] ואני חושב, שהוא מתכוון לצניעות, ולהיות humble, להיות בענווה מול הדברים שאתה עושה. ואני משתדל להיות בענווה מול הדברים שאני עושה, כולל היום, גם אחרי 55 שנה, עדיין אני, למשל [צוחק קלות], מופתע שזה Sold Out. אל תחשוב שזה נראה לי מובן מאליו.

אז ברור לך שכשאני יצאתי למסע הזה וצירפתי אליו אנשים… מצד שני, הרגע, הרגע-הרגע, ממש, בחדר הסמוך הם עושים חזרה עם ליאור אשכנזי, שהוא אחד מהמְסַפרים, וראיתי את ליאור במהירות נכנס לתפקיד והם שרים שמה, והוא נכנס ואומר משהו, והסתכלתי על זה בגאווה. ולפני כמה שעות הייתה איזה שחקנית שהיא בעצם הכלה שלי, אוקיי? אשתו של בני יונתן, והיא אמרה לי, "וואו, וואו, מה זה הדבר הזה? איזה יופי, איזה יופי, אתה נהנה מזה? אתה נהנה מזה?" עכשיו, אני אגלה לך סוד, שהייתי צעיר מאוד ועשו את "Tommy" בלונדון שלך עם להקת "המי", "The Who".

[קטע מתוך "Tommy", בביצוע "The Who"]

“See Me

Feel Me

Touch Me

Heal Me…”

ו-פיט טאונסנד כתב את ה-lyrics וה-music. אני קניתי ספר של "טומי", והייתי מסת… המון הסתכלתי את הזה, פה הם עשו את הגרפיקה של התלבושות, ופה את זה, וזה, ואני חושב ששם התחיל החלום שלי שיום אחד אני אעשה דבר כזה. וזה בעצם קורה עכשיו. פה תלבושות, פה ישיבת שיווק, פה תוכן, עכשיו ישבתי עם ליאור אשכנזי ועם להב, הבמאי. אז הדברים האלה הם חידות, ויש משהו, אתה יודע, כמו ילד שלך שנולד, ואתה עוד לא יודע איך הוא ייראה ומי הוא יהיה. אני, אנחנו יולדים ילד.

אלעד: ואני חושב שאפילו פילה אפריקאית מסתכלת על ההריון הזה של הילד החדש שלך, "שאול", ואומרת - זה חתיכת הריון, כי זה פרי של עבודה של עשרות שנים.

שלמה: תראה, זה נכון, אני התחלתי את זה בגיל 29, אבל זה לא שישבתי כל יום וכתבתי את זה. יכולתי לעזוב את זה לעשר שנים. וכל תקופה הייתי… התחלתי עם דני רובס, ואחרי זה הוא עזב. כתבנו כמה חתיכות, כמה, כמה שירים ביחד, ואחרי זה הוא עזב, ונשארתי עם זה לבד. והזמן הפעיל אותי. שינויי הזמן, הארץ, הגיל שלי, הסטטוס שהייתי בו, וגם היכולות שלי שהלכו והשתכללו, אז זה הפעיל את הכתיבה עד שזה הגיע לפרקו, משהו כזה.

אלעד: כלומר? מה, פתאום אתה מסתכל ואתה אומר, "אם אני לא אעשה את זה עכשיו, אני לא אעשה את זה"?

שלמה: א', אז אני כבר לא יעשה את זה, מן הסתם. וגם אני סיפרתי את זה עכשיו באיזה מסיבת עיתונאים כזאתי שהייתה, שדווקא ארצות הברית הפעילה את את "שאול" כשבברודוויי איזה מפיק החליט לקחת את זה. עכשיו, אני לא יודע, באמריקה כשמפיק אומר שהוא לוקח את זה, האם אני בטוח שזה מה שיקרה. באמריקה גם יכולים לשלוח לך לימוזינה ואתה כבר בטוח שאתה מלך העולם ואתה לא. אוקיי? כי אתה יודע, "שאול" מתחיל ואני אומר שמה - "כל אחד מספר את סיפור חייו כאוות נפשו, אבל מה האמת, מה הפייק, מה הסוד?" אז פייק יש לנו מספיק בעולם. אז מפיק ברודוו… ברודווייאני, החליט להפיק את "שאול", ואחרי זה הוא אמר לי שזה ייקח עשר שנים וזה ישתנה, אז אמרתי לו "עזוב, עזוב". אבל הוא אמר לי, "אתם בארץ לא תדעו לעשות את זה." ואותו דבר אמרה לי ג'ולי טיימור, שביימה את "מלך האריות", כשבאתי אליה, כשהופעתי במדיסון סקוור גארדן, באתי אליה למטבח ודיברנו על זה, ואז אמרתי לו… היא אמרה לי, "אתם לא תדעו לעשות את זה". אמרתי, "אולי את רוצה לעזור לנו?" She's Jewish, כן? היא יהודייה. "לא, לא, לא, לא" היא אמרה. ואני, איפשהו גמלה בי ההחלטה שאני… שזה העם שלי ופה אני יושב, זה היה לפני השביעי, לפני אוקטובר, ופה אני יושב ופה אני יעשה את זה. ואז הגיע אוקטובר. המר. היום המר הזה, ועם כל מה שהשתמע מזה, איפשהו בשלב מסוים, "שאול" נראה כאילו הוא צריך לצאת עכשיו. שיש בו משהו… זה לא מספר את הסיפור הזה, אבל יש פה משהו משלנו, חשוב.

אלעד: תסביר. מה בשבעה באוקטובר הוביל את המחזמר, את הפרויקט הזה, קדימה?

שלמה: טוב, קודם כל התרסקנו באופ… כל אחד בדרכו, וכמובן שהתרסקתי והלכתי ושרתי בהלוויות ועשיתי דברים שלא, לא ידעתי ש… שעושים אותם אי פעם.

[הקלטה - שלמה ארצי שר את "תתארו לכם" בהלוויה]

[נשמעים קולות בכי ושיעול]

"תתארו לכם עולם יפה

פחות עצוב ממה שהוא ככה

ואנחנו שם הולכים עם שמש בכיסים…"

[השיר ממשיך להישמע ברקע]

שלמה: ו"שאול" מספר על אדם שהולך לחפש את עצמו, בעצם הוא הולך לחפש שלושה אופנועים גנובים של אבא שלו, בארץ שבה רוב הדברים לא יכולים לקרות כי יש שם שחיתות, ואין מים, והעם, שהוא גיבור מאוד חשוב בסיפור שלנו, הוא סובל ואז הוא רוצה איזה חילופי שלטון והוא אומר, "תנו לנו מלך. תנו לנו להיות כמו כולם דרך העולם. מלך שישפוט אותנו, מלך שיקלוט אותנו, את הדרך יהפוך לדרך מלך", הם אומרים שם בשיר. ואיכשהו שאול נקלע שמה לעיר, ויש שמה, יש שם פעולת טרור, למשל, בסיפור. אבל זה נכתב לפני, אוקיי? אז המון דברים גם ניבאו את עצמם והמון דברים נוגעים לסיפור שלנו.

אלעד: המשכת לעבוד? שינית בעקבות המלחמה דברים במחזה?

שלמה: אחרי שיש שם פעולת טרור בעיר, אז אני מספר לג'וקר, שהוא, אתה יודע, הליצן, התמים, אני אומר לו, 'פעם היו, אוטובוסים התפוצצו כשהם לקחו פנייה. ופעם היו שני… ופעם היו תאומים שהתפוצצו בשנייה', או משהו כזה, ואני אומר לו, והיה גם… ואז הוא אומר לי, 'אתה הולך לדבר על מה שהיה?' אז אני אומר לו, 'כן'. אז הוא אומר לי, 'למה?' אני אומר לו, 'כי מה שהיה לא היה לפני כן אף פעם. הם טבחו, הם אנסו [לוקח נשימה עמוקה], הם רצחו, הם הרגו והם חטפו'. אני לא אומר אפילו את התאריך. ואז אני קצת מתמוטט בהצגה ואומר לו, [נושם בקול] 'אני לא יכול. מה הכנסת אותי לזה?' הוא כאילו מכניס אותי בכלל לעסק. ואז אני אומר לקהל, 'אני, אני מצטער, אני לא יכול לנחם'.

אלעד: יש לי כל-כך הרבה לפרק בקטע הזה. ואולי אני אתחיל רגע מאחורי הקלעים, מאחורי הדף. איך יוצרים? כשאתה יושב ואתה כותב טקסט כזה, ואתה צריך באיזשהו מקום גם להקל בעצמך את, את המציאות, וגם לתווך אותה. איך עושים את זה? אתה יודע, אני שואל את זה כעיתונאי שעד היום לא כל-כך יודע איך עושים את הדבר הזה, אז כיוצר, כאמן.

שלמה: קודם כל, גם אני לא כל-כך יודע. אני יודע שאני נכנס לזה, ואני כנראה ילד… הייתי ילד עם הרבה דמיון, ועדיין אני מבוגר עם הרבה דמיון, וכשאני כותב אני בתוך העלילה. אני בתוך הדבר. עכשיו השאלה, איך אני מתווך את הזמן לתוך הדברים. כלומר [ברקע מתחיל להישמע השיר "תחת שמי ים התיכון"], למה כתבתי ב-88' ב"תחת שמי ים התיכון" את מה שנשמע היום סביר.

[השיר מתגבר]

"חצי עולם בדוחק מתקיים

חצי עולם שונא חצי…"

[השיר נחלש וממשיך להישמע ברקע]

חצי עולם שונא חצי, עכשיו הזמן לשיר במזרחית, או עכשיו הזמן במזרחית, שאנחנו חוששים מטרור ואהבה, וכמה זה עולה לנו.

[השיר מתחזק]

"עולה עולה עולה לנו

כמה זה עולה לנו

כמה זה עולה לנו…"

[השיר נמשך ברקע ונמוג]

אז זה נכתב ב-87' והתפרסם ב-88'. או ששום דבר ל… עכשיו, איך אני יוצר? למה זה, למה זה קרה לי? למה כתבתי את זה? לא יודע, זה בטח הכישרון שלי. אז א… זה מתת אל, משהו כזה. אז אני לא יודע להסביר את זה.

אלעד: ועד כמה זה נכנס פנימה? כלומר, כשכתבת את "תחת שמי ים תיכון", כשכתבת את "חום יולי אוגוסט", בכלל, אתה מדבר על, על התקופה הזאת שהיצירות שלך היו מאוד אקטואליות, אולי אפילו אני אסתכן בלומר מחתרתיות או פוליטיות. זה נכנס פנימה? זה משהו שאתה, איזה שער שאתה מאפשר לו להיפתח ולתת למציאות להיכנס לתוך היצירה אולי, או השער הזה פשוט נפרץ?

שלמה: שאלה יפה. א… זה כמו… אתה זוגי, נכון? יש לך אישה?

אלעד: כן.

שלמה: יש לך ילדים גם?

אלעד: כן.

שלמה: אוקיי [לוקח נשימה עמוקה]. אז זה כמו, אני, אני והכתיבה אנחנו זוג, נניח, אני מדמה את זה, ואחת הבעיות, והרבה פעמים בזוגיות שמישהו לא נפתח למישהו, שמישהו לא מדבר על הדברים, ולפעמים גם הזוגיות הולכת ואובדת בגלל זה. אני והזו… ובן, בת זוגי, אני לא יודע איך לקרוא לזה, היצירה, בת-זוגי, כן? אנחנו כל הזמן מנסים לשמור על יחסי זוגיות בינינו, ואני אֶפָּתַח אל היצירה והיצירה נפתחת אליי. עכשיו, זה משהו שאחד מקדם את השני באופן מסוים. עכשיו, יש לי הרבה פעמים כשאני עומד על הבמה ואני שר [שר] "פתאום, כשלא באת…" לא יודע, מה זה? מאיפה זה בא בכלל? אני לא יודע מאיפה זה בא. אני אתמול הקשבתי לפודקאסט שלך עם אתגר קרת. אני לא בטוח שזה מה שהוא אמר, אבל משהו באווירה הכללית היה דומה קצת. גם שאלת אותו על יצירה, משהו.

אלעד: [מהמהם] נכון.

שלמה: אני חושב שיוצרים פחות יודעים להסביר את יצירתם, ואחד הדברים שחשבתי עליו הרבה פעמים הוא, פעם פגשתי את פול סיימון, אז שאלו אותי, 'איך הוא לעומת השירים שלו?' אתה יודע למה אני מתכוון? מה יותר גדול - הוא או השירים שלו? וזה ברור שהשירים שלו. הוא היה עוד בן-אדם שהלך עם משקפיים, ואכל איתי חומוס בתל אביב, ועשיתי איתו פייסטיים, איך זה נקרא? פייס א… פייס… כן?

אלעד: כן, כן.

שלמה: סלפי. סלפי, עשיתי איתו סלפי.

אלעד: [צוחק] אוקיי.

שלמה: [צוחק קלות] אוקיי? אבל הוא לא היה גדול כמו השירים שלו. הוא לא התקרב בכלל ל-"Bridge Over Troubled Water". זאת אומרת, שהיצירה היא גדולה מאיתנו. זו הכוונה. הסברתי טוב, לא?

אלעד: הסברת מצוין. ואני רוצה להחזיר אותנו, אפרופו מה שאתה אומר כאן ב"שאול". למה דווקא שאול? גם את זה אתה לא יודע…

שלמה: קודם כל תבוא לש… תבוא למחזמר, ובסוף-בסוף שאול פוגש אותי, את המספר, והוא גם שואל אותו, 'למה כתבת עליי?' [נאנח] הוא תמיד נגע לליבי. הוא נגע לליבי כי הוא לא התכוון, ואני מאוד אוהב את המשפט "מתוך שלא לשמה בא לשמה". כלומר, בתנ"ך הרי כותבים - 'הלך לחפש אתונות, מצא מלוכה'. אצלנו הוא הלך לחפש אופנועים, כי זה מודרני. הוא כאילו לא התכוון לזה, ואז הוא גם התאהב בזה והוא גם לא רצה ללכת אף פעם. ואז שהגיע עוד הצעיר, והוא אומר לו, 'עזוב את המלוכה, תן לצעי… עזוב את המלוכה, תן לצעירים ממך', או משהו כזה. הוא מתבאס. הוא מתבאס מהגיל שלו, הוא מתבאס מהעובדה שהוא צריך לרדת מהמקום שהוא היה. הוא מבין שחלק מהעם כבר פחות אוהב אותו וזהו, הסיפור על חצוצרת התהילה ואיך היא אובדת לנו. והוא נהיה איש ממורמר. משהו באנושיות שלו נורא כבש אותי, כי הוא לא היה… הוא היה אקסטרים, אבל לא אקסטרים א… הוא כאילו נטול פוזות, משהו כזה.

אלעד: אבל אתה יודע, כשאני חוזר לסיפור, אז אני, אני לא יכול שלא לעשות פרשנות מרחיבה, ולא יכול שלא לחשוב על כמה עוגנים כאלה בסיפור של שאול, שאולי משכו אותך גם בגלל מי שאתה וגם בגלל שאתה חלק מהעם הזה שאנחנו כולנו חלק ממנו, וזה ששאול הוא לא סתם מלך, הוא בעצם המלך הראשון של ממלכת ישראל המאוחדת. והוא לא סתם מלך, אלא הוא מלך שלא רצה להיות מלך, וכמו שאמרת חיפש אתונות, אבל גם הלך והתחבא והיו צריכים ממש לגרור אותו, בתקופה שבה כל אחד רוצה להיות מלך, או מצהיר שהוא צריך להיות המלך. הוא…

שלמה: אני אעצור אותך ואני אגיד לך…

אלעד: כן.

שלמה: …שכשהייתי צעיר, אני זוכר שעשו כתבה שראיתי… לימים ראיתי אותה. אני בכלל לא רוצה להיות זמר, אני רוצה, אני לומד משפטים. זאת אומרת, בעיניי זה יכול להיות שהוא כן רצה. וכשזה נקרה בדרכו, אבל, אבל יש את הקטע הזה שאנחנו מגוננים על עצמנו. אוקיי? וכשאתה ממש ילד, אז אתה אומר… אני זוכר שהייתי ילד ואמרתי: "איך אני אציע נישואין למישהי? לא, אז אני, אני אוותר על זה, אני לא צריך את זה. את הצרה הזאת אני לא רוצה". בסוף, האמת שזוגתי הראשונה הציעה לי, אז היא פתרה את הבעיה [צוחק קלות]. זאת אומרת, שיש… הדבר הזה שאתה התחלת ממנו, מהפחד, אז הפחד מוביל אותנו לכל מיני מקומות, ואז אנחנו גם לא יודעים מה אנחנו, מה אנחנו שווים, מה, מה הערך שלנו, ולשאול יש א… אני לא יודע אם הוא מעלה ממש את השאלות האלה, אבל השאלות האלה עולות. בסוף הוא אב שכול, בסוף הסיפור, ואז הוא פוגש אותי והוא שואל אותי: "למה כתבת עליי?" אבל זה צריך לחכות, תחכה למחזמר. אני לא יגלה לך, לא אעשה ספוילר.

אלעד: לא, לא, חלילה. אבל אתה מדבר על הפ… החזרת אותנו לפחד. והפחד כסוג של מנגנון הגנה.

שלמה: נכון.

אלעד: ואני לא יכול שלא להיזכר בתגובה שלך כשפתחנו את השיחה ואמרתי לך שאני רוצה לדבר איתך על הפחד, ואז שאלתי על "שאול" והופתעת.

שלמה: כן.

אלעד: כי לאן הראש שלך לקח אותך, לפחד - מה? לאיזה פחד?

שלמה: לא יודע, יש לי מלא פחדים בחיים האלה. מלא-מלא-מלא. ממש. נניח, שני הנכדים שלי עכשיו מטיילים בעולם. מה אתה חושב? אז הבת שלי משקשקת, ואני כאילו משחק אותה. אחד ברזיל, אחד שמה באזור טיבט, אני יודע מה. מצד אחד אתה מברך אותם - הם כבר מבוגרים, כן? - על הנסיעה שלהם ועל היכולת שלהם לחוות חוויות. מצד שני אתה דואג להם. אז אני דאגן ביסוד שלי. אני גם בא ממשפחה של א… של שואה. ובעיקר אמא שלי, היא הייתה… אני לא יודע [מצקצק], הם לא חיבקו אותנו, זה לא היה, יש כזה את המשפט "חיבקו אותכם?" אז לא חיבקו אותנו. אבל באופן מסוים גם, הם כן דאגו לנו, אוקיי? והם כל-כך דאגו לנו שהם גם סירסו אותנו בכל מיני דברים. [מתחיל להתנגן השיר "לתת ולקחת"] אבל אני רוצה להגיד לך משהו, בשיר "לתת ולקחת", שאגב מופיע במחזמר "שאול", מה אני אומר? ולא לפחד מהפחד.

[השיר מתגבר]

"אדם צריך שתהיה לו מילה

קצת מקום בעולם

אהבה לא נשכחת

וקול אמיתי לתפילה

ורגע מושלם

כדי לתת ולקחת

ולא לפחד מהפחד…"

[השיר ממשיך להישמע ברקע]

אלעד: כלומר, הוא נוכח, אבל הוא לא, הוא לא מעצב את חייך, אתה לא חי בצל הפחד.

שלמה: לא. אני חושב שכולנו עסוקים בלהתגבר על משהו. בכלל, כל החיים שלנו זה אתגרים. אם אנחנו באמת מבינים מי אנחנו, אז אנחנו מבינים שאנחנו לא… אנחנו "מי יודע מה" וגם "לא מי יודע מה", ובסוף א… מחכה לנו סוף. אז, והוא אולי הכי מפחיד, כן? אז באמצע, אם אנחנו מתאמנים על להתגבר על מהמורות ו… אתה יודע, אתה, אתה בלונדון, נכון? ואני ב-73' הגעתי ללונדון, וחתמתי חוזה בחברת DJ… סליחה שאני עף באסוציאציות, זה בסדר?

אלעד: לא לא, הכול בסדר.

שלמה: אוקיי. וחתמתי ב-DJM Music, באותה חברה עם אלטון ג'ון. גם המפיק שלי, דיק ג'יימס, היה… הוא היה publisher של החיפושיות. אתה מבין? זה קורה. הבן-אדם הוא בתוך הסיפור. מצד שני, דיק ג'יימס לא יודע שאני גר ב-Bed & Breakfast בסיינט פנקראס. מה זה Bed & Breakfast? בחמישה שטרלינג ללילה קיבלתי מיטה עם שמיכות שדה, וכזה בקיר היה ב-Twenty Five סנט, יכולתי לחמם, וחייתי… מסכן, עם כל מיני חלכאים ונדכאים. אני ו-אצ'י, היינו שניים. וכזה וכזה. ואיפשהו היה צריך לדעת לתווך בין התהילה, הכאילו, שהחלה בחתימת חוזה היסטרי ובין זה שאנחנו שני קְלוֹשָׁרִים, אוקיי? ואני אומר לעצמי, 'מה אני עושה פה? מה אני עושה פה? מה, מי אני בכלל? מה אני, "חיפושיות"? מה אני, הדבר הזה?' ועדיין נשארתי שם, כי איכשהו התגברתי על ה… על החרדה למקום שבו נקלעתי.

עכשיו, אני חושב שזה תהליך קבוע שבני-אדם… נניח, הילדים הלכו עכשיו ל… הנכדה שלי עברה עכשיו לתלמה ילין. נו, אז שבוע או שבועיים היא לא ישן… היא לא ישנה מזה. ברור, ילדים חדשים, עולם חדש, אתה יודע. הכל אתגרים כאלה. ובסוף "שאול" הוא גם אתגר כזה. כמו ללכת לבית-ספר חדש.

אלעד: אז אני חושב שביססנו שפחד הוא מנגנון הגנה, ויצירה יכולה להיות מנגנון הגנה.

שלמה: לא, אבל פחד הוא גם א… הוא גם מנוע חזק מאוד.

אלעד: כן, וגם יצירה.

שלמה: כן.

אלעד: ואני תוהה, אם אני לוקח את אותו קטע שלך עם הג'וקר, שאתה אומר לו, 'מה הכנסת אותי לזה?' הדחקה…

שלמה: כן.

אלעד: גם? בתור יוצר, בתור מי שכותב על הדברים האלה, האם כשכתבת את הטקסט הזה, לא אמרת לעצמך, זה לא איזה סוג של דיאלוג שניהלת עם עצמך, של אולי עדיף שהמחזה הזה לא ייגע בשבעה באוקטובר, ולא ייגע בנושא הזה?

שלמה: אני חושב שבמחזה עצמו [לוקח נשימה עמוקה] אני מראה לו את חוסר האונים. ואני חושב שבשנתיים האחרונות האלה שלנו, בין השאר, יש בנו המון חוסר אונים, מול הסיטואציה. אז נניח, בוא ניקח את איראן, את השבועיים האלה. מצד אחד, המטוסים נכנסו וזה וזה, ואני מכיר גם הורים של טייסים, ואת ה… אז ההורים של הטייסים חששו נורא לילדים שלהם, והם טסו, ואנחנו ישבנו במקלט וכל פעם אמרנו, 'זה, טוב, הטיל יפגע בנו, לא יפגע בנו, אנחנו לא יודעים'. ואז ביום שישי אני הולך ל… לכירופרקט, כי אני, כי הגב הציק לי, והוא אומר לי, 'נפל לנו טיל [פאוזה] בבית', הוא אומר, 'עוד, אני עוד לא, לא חזרתי הביתה'. 'חשבת שייפול עליך טיל?' אז הוא אומר לי, 'מה פתאום? ישבנו, אמרנו, מה פתאום? עלינו זה לא ייפול'. אתה מבין? זאת אומרת, חוסר האונים, זה משתלב טוב עם חוסר הוודאות. ואני חושב שאנחנו חטפנו כזאת שטוזה, שחשבנו שאנחנו מלאי ודאות והכל בסדר, ואנחנו יודעים ו… וה"רואֶה-יורֶה" [כך במקור] עובד ו… [ברקע מתחיל להתנגן השיר "אבסורד"], וצה"ל יכול הכל לעשות, וכולם בטח שמים לב למה שקורה וזה. מסתבר, ש… שבסוף הגיע חוסר האונים.

[שלמה ארצי שר את "אבסורד"]

"אומרים שלא רחוק מחדרה

בין הים לבין החולות…"

אלעד: חסות אחת וממש מיד חוזרים.

"יש מקום שבו זורחת השמש

בלילות

רק אצלנו לא תמיד היא זורחת

רק אצלנו משום מה אור חסום

יש אנשים שהתרגלו…"

[השיר נחלש עד שנעלם]

[חסות]

אלעד: כשאני מסתכל על הסיפור של "שאול", יש כל-כך הרבה נקודות השקה שאפשר לצייר בין הסיפור לבין מה שקורה היום, וזה לאו דווקא סיפור שמסתיים באופן אופטימי, כי זה סיפור שמתחיל במי שברח מהמלוכה, ואחר-כך אולי מהשררה, מהכוח, מְהַ… מהכל ביחד, רודף אחרי מי שאמור להיות היורש שלו ולא משחרר את המלוכה.

שלמה: כן. אבל אני קצת שיניתי את הסיפור, ואני… [מצחקק] אני לא רוצה לעשות ספוילר לסיפור, אבל זה מסתיים בסוג של happy end. אוקיי? זה לא, זה לא מסתיים… אני גם נותן לו בחירה. הוא, אני אומר לו: 'תראה, בתנ"ך עשית ככה וככה, ופה ככה וככה, אז תבחר מה אתה רוצה בדיוק', והוא, והוא בוחר בצד האופטימי של החיים. עם כל הצרות שנפלו עליו.

אלעד: שזה אפרופו זה כוח שיש ליוצר, כלומר, המציאות כמו שאתה אומר, אנחנו חסרי אונים מולה, אבל ביצירה שלך אתה יכול לעצב ולשנות, ואפילו סוג של לכפות את ה-happy end שאנחנו לא יכולים לעשות במציאות.

שלמה: קודם כל זה מדהים, וזה מזכיר לי שיר של ויסלבה שימבורסקה, שלא זוכר את שמו, אבל היא מדברת על הכוח של התיאטרון, שבסוף מחיאות הכפיים, כשהמסך נסגר, המתים קמים והתלויים קמים, והאוהבים שנמחקו חוזרים לחבק אחד את השני והולכים לאיזה פאב בלונדון או משהו כזה. כן, זה כוחה של היצירה שהיא באמת א… היא אינסופית באופן מסוים, ואתה צריך לעשות בחירה והחלטות. עכשיו אני מדבר על הכתיבה - לאן אני לוקח את הסיפור? לאן אני לוקח את הסיפור? יש את השיר הזה של פרוסט:

‘Two roads diverged in a yellow wood,

And sorry I couldn't take them both’ [sic]

זה נקרא 'The Road untaken' [כך במקור]. שאול בשנייה אחת, בשנייה אחת הוא משנה את גורלו. זה כמו דלתות מסתובבות כאלה. וגם זה בעצם בלב הסיפור הזה.

אלעד: וגם זה מנגנון הגנה? כלומר, גם זה באיזשהו מקום מאפשר לך לסיים את התהליך של הכתיבה והיצירה, ובזכות זה ש"שאול" הוא מסתיים בהפי אנד, זה גם ממלא אותך, ובתקווה אותנו?

שלמה: זה, זה [צוחק קלות], זה שליטה. זה שאני יכול לסיים את "אף פעם לא תדעי", ו'יום אחד שיהיה ככה וככה, אז אני אבוא ואני אגיד לך ככה וככה'. אני לא זוכר בדיוק את הטקסט. זאת אומרת, שב"חום יולי אוגוסט" יש שורה, סליחה, שאני כתבתי אותה אמנם, אבל היא מצמררת עד היום, [ברקע מתחיל להישמע "חום יולי אוגוסט"] והיא נכונה להיום, להיום, לכל יום שלנו, ואני מצטמרר שאני אומר לך, "הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב".

[השיר מתגבר]

"רק את מה שאני זוכר מזה אני רושם,

יוצא לרחוב תופס מונית חיפנית,

קופץ לאיזה דיסקוטק.

זונות על הגדר אצלי בגוף השד בוער,

הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב.

אני רוקד עם חיילים מתים בלב…"

[השיר ממשיך להישמע ברקע]

כתבתי את זה ב-88' ואנחנו ב-2025, ואנחנו הולכים עדיין לרקוד ולשיר עם חיילים מתים בלב. אז הייתה החלט… אני לא יודע מאיפה זה בא, השורה הזאת, אבל יש בה כל-כך הרבה עומקים בעיניי, וחשיבות וזה וזה. אז ב"שאול" אתה נותן חשיבות לכל מיני דברים, ל-happy end, לטרגיוּת, לעצב, לשמחה.

אלעד: אתה יודע, הזכרת את "חום יולי אוגוסט". אני חייב לשתף אותך בחוויה אישית מההופעה שלך בשוני שהייתי בה באוגוסט האחרון. דבר ראשון, אתה שר "חום יולי אוגוסט" בזמן גל חום חסר תקדים בישראל.

שלמה: אתה היית בהופעה החמה, ג'יזס, זה היה נורא.

אלעד: מאוד. וגם זה עבר לי בראש, ואמרתי, מעניין אם כששלמה כתב את זה בשנות ה-80 הוא חשב אי פעם שאוגוסט יהיה עד כדי כך חם.

שלמה: לא.

אלעד: אבל גם את השורה על "רוקד עם חיילים מתים בלב", גם עברה לי פתאום מחשבה ואמרתי מעניין אם כששלמה כתב אותה בשנות ה-80, הוא בכלל דמיין לעצמו שהוא יופיע וישיר אותה והקהל ירקוד אותה במציאות כזו.

שלמה: אני רוצה לעצור על המילה "ירקוד אותה". כי כשהקהל… כשאנחנו התחלנו את ה-outdoors, ויש לדור שלי הרבה זכויות, אוקיי? אנחנו כבר מבוגרים ויש צעירים וזה וזה, אבל יש לנו הרבה זכויות, חלק מהם זה שאנחנו לקחנו את ההופעות החוצה, והמון אנשים התנגדו להופעות חוץ האלה, כשהקהל מסתובב ושותה בירה ומעשן ונה-נה, ו… ואז מישהו באמת שאל אותי על השורה הזאת, "תגיד, לא נראה לך שהם לא מבינים מה אתה שר כשהם רוקדים?" אמרתי לו, "שיבינו דרך הרגליים". וזה הייתה התשובה שלי על אנשים שזזו בתוך שורות קשות שנכתבו בשירים.

אלעד: אבל כשאתה מופיע היום ושר אותה, אתה שר אותה כמו ששרת אותה לפני שנתיים ועשר ועשרים?

שלמה: טוב, מה שהיה לפני שנתיים, כמו שאני אומר ב"שאול", לא היה. לא היה. אני בוגר מלחמת יום כיפור, וזה הייתה מלחמה ארוכה של שלושה שבועות, ונהרגו לי מלא חברים, וגם החבר הכי טוב שלי היה טייס ונהרג. ועדיין, מה שהיה, כמו שהיה, לא היה. אז א… אז אני לא יודע להגיד לך אבל, אבל אני שר אותה באמת מ… מעומק ליבי, ובהמון רגעים על הבמה כשאני שר את "אנחנו לא צריכים" [השיר "אנחנו לא צריכים" מתחיל להתנגן], ומקדיש את זה לחטופים, זאת אומרת, משפחות החטופים, בתקווה שהחטופים יחזרו.

[השיר מתגבר] [נשמעות מחיאות כפיים ושריקות, הקהל מצטרף לשירה]

"כבר יבשו עינינו מדמעות

ופינו כבר נותר אילם בלי קול

מה עוד נבקש, אמור מה עוד

כמעט ביקשנו לנו את הכל.

את הגשם תן רק בעיתו

ובאביב פזר לנו פרחים

ותן שיחזור שוב לביתו…"

[השיר ממשיך להישמע ברקע]

זה נכתב ב-1970, על ידי אבי קורן ושמוליק אימברמן. מי בכלל חשב פעם? "ותן שיחזור שוב לביתו". אז א… לשירים יש המון-המון יכולת להתנבא. לא ראיתי את העתיד ב-88', אבל כנראה שהמציאות שלנו לא ממש משתנה.

אלעד: אתה יודע, שאול הוא גם המלך שנלחם בפלשתים, ונלחם בעמלק, ומלך של מלחמות.

שלמה: כן, לא, זה עם ש… הם, הם שרים שמה [שר] "מלחמה גדולה ולא נגמרת". ואז הוא צועק להם, סמואל: [שר] "כפויי טובה, חיים בסרט". [צוחק] נראה לי שאני מתחיל להכיר את המחזמר שכתבתי. [צוחקים]

אלעד: ואתה, ואתה אוהב אותו יותר, זה ניכר. עם מה אתה מצפה שהקהל יצא? אמירה שיוצאת אולי מהטקסט, או מסר - יש?

שלמה: לכל שאול יש את דוד שלו, והוא רודף והוא נרדף. אבל יש שמה מלא מסרים. אני חושב שכל אחד ייקח את זה לאן שהוא רוצה, זה יכול להיות אנושי, זה יכול להיות ארצי, זה יכול להיות לא יודע מה [לוקח נשימה עמוקה], א… מלחמה, יש שמה מלחמה, ויש שמה… אבל במרכז הסיפור יש סיפור אהבה גדולה נורא. ואין כמו אהבה, עכשיו. זאת אהבה שלא מתגשמת. הם לא ביחד. והמון אהבות בחיים שלנו הם ה… לדעתי רוב האהבות זה הלא מתגשמות. בסוף בחרנו באישה אחת, או גג שתיים. אבל היו לנו גם הרבה מכיתה ה', נניח, שאהבנו את המורה או את ההיא, זה. זה אהבות שלא הצלחנו להגשים אותם. אז א… סיפור האהבה פה הוא מאוד-מאוד חשוב, זה לא הכל רק על הארץ וזה, אלא קודם כל זה על בני-אדם. שאול והאישיות שלו, בעלת האוב שהיא מדהימה, אגב, בגילום של תום כהן המדהימה ששרה, וואו, סוף. ועוד משהו שכחתי להגיד לך, "שאול" זה שירים. לואי אומר "It's all about the songs". הכל בגלל… הוא, אותו לא מעניין אותו מסרים וזה וזה. הוא אומר "The songs". השירים, השירים, זה היופי של "שאול". ואני גם מסכים איתו.

["יש ימים בהם" מתוך "שאול", בביצוע צוות השחקנים]

"יש ימים בהם האופק מאדים

כתם דם גדול מכסה הכל

יש ימים בהם העולם בית דין

פטריית אטום תכסה הכל

ככה עד לאן…"

[השיר ממשיך להישמע ברקע]

אלעד: איפה אתה בתוך "שאול"?

שלמה: בהכל, אני חושב. וגם באפשרות, גם, אתה יודע, אני אגיד את זה בצניעות - את המושג "מלך העולם" אני, אני הבאתי למוזיקה הישראלית, מתוך תרגום של שיר שנקרא "When You Are a King", כשאתה מלך. לא יודע מאיפה שלפתי "מלך העולם". זה, גם התרגום לא היה, הוא לא אחד לאחד. [ברקע נשמע השיר "מלך העולם"] זמרים הרבה פעמים מרגישים כמו מלך העולם. אנשים שעומדים לפני 20,000, 30,000, 400, 200, 600, 1,000, 2,000, 500. יש שמה איזה תחושת מלוכה. אני חושב שזה… צחי הלוי אומר ששאול הוא, הוא רוקר מתוסכל [צוחק], לעומת דוד, שהוא כאילו רוקר מוגשם, אבל גם הוא מתוסכל. לא פשוט.

אלעד: אבל יש שם גם מלך שלא יודע לוותר על המלוכה.

שלמה: הוא אומר שם, 'כשנכנסת בך השררה…' היא שואלת אותו, באיזשהו שלב הוא מגיע לבעלת האוב, והיא אומרת לו, 'נכנסה בך השררה'. אז הוא אומר, 'כל מי שמגיע לטופ נכנסת בו השררה'. אז א… שררה זה היבריס, אתה יודע, והוא… הוא מודה בזה שהוא נתקף בהיבריס, רק הוא לא יכול להיפטר מזה. זה הבעיה של ההיבריס אגב, שאנחנו לא כל-כך יודעים… אנחנו לא מזהים אותו בזמן, [לוקח נשימה עמוקה] ואז כשקורה מה שקורה, אם אתה מבין אותי, אז אנחנו [פאוזה] צריכים לתקן, וזה נורא קשה. אנחנו עכשיו בשנתיים שאנחנו צריכים לתקן, וזה נורא קשה.

אלעד: הדרך להתמודד עם היבריס היא, היא באופן מלאכותי להכניס פחד אולי כל הזמן. וגם אחרי עשרות שנות קריירה והצלחה להגיד, 'אני עדיין במקום שאני מפחד שהמחזה הזה לא יצליח'.

שלמה: אני חושב שהדרך להתמודד עם ההיבריס זה לא לקבל את הכל כמובן מאליו. אני חושב, אני, אתה יודע, אלעד, רוכב כל יום על אופניים. ואני לא בן 20, אני לא בגיל שלך. אז א… ואני רוכב על אופניים, ואני רוכב באזור א… כזה של שדות, משהו כזה. יש שמה גם אזור של כביש, אבל… ובכביש של האזור הזה, אין שם מכוניות, אין שם שום דבר, אני מרים ידיים לצדדים, אתה רואה אותי? ככה, ואני נוסע בלי ידיים מה שנקרא, אתה זוכר, שהיינו ילדים ש… ואני מברך על הרגע הזה. כל יום. ואז אני שר שיר. כל בוקר אני שר את אותו שיר, נשבע לך. עכשיו אתה תשאל אותי איזה.

אלעד: ברור.

שלמה: אז קודם כל זה לא שיר בעברית, זה מתוך "צלילי המוזיקה". זה נקרא "Edelweiss".

[מתנגן "Edelweiss" מתוך "צלילי המוזיקה"]

“Edelweiss Edelweiss

Every morning you greet me…”

[השיר ממשיך להישמע ברקע]

מי היו, מי היו ה-Edelweiss, אתה יודע? זה היה תנועת המחתרת נגד הנאצים. איזה משהו שקשור לאמא שלי, לאושוויץ, לנאצים, אני לא יודע מה, שיר נורא יפה, מ"צלילי המוזיקה". למה נפל עליי השיר הזה? הייתי יכול לשיר [שר] "Oh what a beautiful morning" או וואטאבר. ב"שאול" יש, הם הולכים… הם עושים התעמלות בוקר. אתה רואה? זה לא הכל כזה רציני. הם כמו ה… עושים התעמלות בוקר והם שרים [שר] "בוקר טוב כולם, אנחנו העם, לא התפקיד הראשי, אבל בני האדם", ואז ימין, שמאל, הם עושים, קופצים. "שאול" הוא מבדר. אתה לקחת קצת את הצד הרציני, אז אני חייב לסדר את זה, שזה מלא-מלא פאן. והפאן מאוד-מאוד-מאוד מלהיב אותי, הפאן של הסיפור, כי גם החיים שלנו, גם כשהם כל-כך עצובים, אז כל בוקר כשאני רוכב אופניים, ואני נכנס גם לפארק, אני רואה אנשים רצים. גם אם אתמול חס וחלילה הייתה טרגדיה. בישראל בכלל, אני תמיד אומר, מה, סטינג חושב ש… לפני הופעה יש אזעקה והוא הולך יורד ל… [צוחק] הוא יורד לאיזה ממ"ד, כמו שאנחנו, ובכלל זה כאילו בטבע שלנו? אנחנו חיים בבלתי-אפשרי כבר.

אלעד: גם בחיים…

שלמה: אז שאול הוא הבלתי-אפשרי שאפשרי. אני חושב שיש שמה, יש שמה המון תקווה בסוף. והם, והם שרים בסוף על התקווה ועל העובדה שגם אם קשה להם אז הם נשארים. גם אם קשה להם, הם נשארים.

אלעד: כלומר, גם בחיים, שלמה, כמו במחזה, אתה בוחר בהפי אנד.

שלמה: תגיד, יש לי ברירה בכלל? מה, מה, מה יש לנו להכניס את הראש למטה? לא. אנחנו רוצ… יש אממ, עוד, עוד איזה קטע שמה שסמואל צועק - 'משוגעים. אתם שני משוגעים', הוא אומר. 'זה בית משוגעים'. בעצם הוא מצטט את הבן שלו. ואז אני אומר לאחד - שב פה לידה, שב אתה לידה, שב אתה לידו, שב אתה לידו. ואני אומר, 'אתם זוכרים שהיינו פעם כאלה? ביחד? ביחד?' וזה ברור על מה אני מדבר, וכולם בוכים, כי כולם מתגעגעים לביחד הזה. [מושך באף]

אלעד: כלומר, זה אפילו… אפילו לא מרומז…

שלמה: אני בוכה עכשיו, שאני אומר לך את זה. טוב, אני, אני יש לי איזה בכלל נטייה כשאני בוכה להודיע על זה, אני לא יודע למה. אז אני אשתה מים.

אלעד: לרוויה, תשתה. אבל אחרי שתשתה אני אשאל אותך מה בזה גורם לך לבכות?

שלמה: געגוע. אני בא מדור שראה המון דברים. תמיד אני אומר… אומרים לי… היה בוקר אחד שהגענו לפה, הייתה חזרה בתשע, הייתה אזעקה בחמישה לתשע. סבבה? אני, כולם נעלמו, ואני ישבתי לי. כשהם חזרו, הם אמרו, "פחדת?" אמרתי להם, "לא". -"איך לא פחדת?" אמרתי להם, "אני ישבתי במקלט ב-56' כבר, במבצע סיני". הייתי ילד, ואז היו לי כל-כך הרבה פחדים, שחלקם השארתי שם. אחר-כך הייתי בלהקת חיל הים, הייתי בתותחנים שנה וחצי, וירו וזה וזה וזה. אבל הכי מפחיד היה בתעלה, עם להקת חיל הים, כי ירו עלינו. אז השארתי שם עוד חתיכות פחדים. אתה התחלת עם הפחד. הרבה מהפחדים כבר פיזרתי לאורך הדרך. ועכשיו אני לא זוכר על מה אני עונה לך, כי באמצע שתיתי מים.

אלעד: למה אתה מתגעגע?

שלמה: קודם כל, באופן טבעי אני מתגעגע לנעורים. ואני כותב את זה ב"תתארו לכם", שאתם יכולים לחזור לנעורים וזה. 'מה שהיה, ישנו'. אני לא יודע לצטט שירים שלי, אם אני לא שר אותם. "מה שהיה פתאום ישנו", נדמה לי. מאוד מתגעגע לנעורים. אני מתגעגע אפילו להתחלות הקשות שהיו לי כזמר, ואז קיללתי את הרגעים האלה. לרגעים שבהם שום דבר לא היה מובן מאליו, לרגע שבו לולה אמרה לי כשנכנסתי לצוותא, "מלא". "מלא". כאילו, קנו את כל הכרטיסים. וגם לרגעים שבהם א… לא הצלחתי. למשל, "כרטיס ללונה פארק" היה תקליט שכוון להיות כישלון, ו… והוא באמת הצליח להיות כישלון, ולימים, אחריו, בא "ירח". אז לשינויים האלה, לחיפושים האלה, אני חייתי ביצירה באופן טוטלי. אני לא… אני עדיין לא הפסקתי, אבל. אבל אני מתגעגע היום לארץ שנראתה… הארץ החדשה הזאת שישנה פה עכשיו, היא לא הארץ שגדלתי בה. ולמרות שאני רוצה להגיד מילה טובה על העם, על בוקר טוב כולנו, בוקר טוב כולם, כולנו העם. אני הייתי במהלך השנתיים האלה בהמון הלוויות ובשִׁבעות ובאזכרות, ופגשתי אנשים מדהימים. ואגב, אני גם יודע מה השליחות שלי. גם גיליתי אותה בשנתיים האלה. השליחות שלי זה לשיר לאנשים. וכשאני שר לאנשים, זה נורא מחבר אותם, ובטח בשנתיים האלה, העצובות, הקשות, המייגעות האלה, והמלאות מריבה אחד עם השני. אז א… ממש-ממש, אם שכחתי לפעמים מה התפקיד שלי, ושרתי, וקריירה, ואני מצליח, וטי-טי-טי. לא-לא-לא-לא-לא! אני בא לבמה ואני יודע שאני מחבר אנשים. וזה מדהים.

אלעד: איך, איך גילית את זה פתאום מחדש?

שלמה: כי השנתיים האלה זה שיא הכאב. לא היה כאב כזה. תקשיב, אלעד, אנחנו ירדנו ל… לים המלח, איפה שהיו אנשי בארי [השיר "נוף ילדות" מתחיל להישמע ברקע]. אני לא זוכר הופעה כזאת. אני לא זוכר כזה עצב.

[הקלטה - הופעה בים המלח לפני אנשי בארי, אנשים מהקהל מצטרפים לשירה]

"בגן העדן של ילדות

אשר היה פורח,

הייתי חלק מהנוף

היום אני אורח…"

[השיר ממשיך להישמע ברקע]

שלמה: אני פשוט עברתי בין האנשים. נגעתי בהם והם כולם היו הרוסים. הופענו ל… לניצולים של הנובה [מושך באף]. גם, באיזה אולם אירועים, אני חושב, בקיסריה זה היה. לא ראיתי עצב כזה. וגם היום, כל הופעה מבקשים אותנו להזכיר אנשים שנפלו, ועולים אנשים ומחזיקים כאלה בידיים, א… - ראית את זה? בדים כאלה עם תמונות - ומדי פעם משפחה שהייתי אצלהם לפני שנה בלוויה או שבעה, מבקשים לבוא ועוד פעם להזכיר את ה… את מי שנפל. זה, לא היה עצב כזה! לא היה דב… לא היה. לא היה. אני, אני מצטמרר שאני אומר לך את זה. נסענו להופיע לפני קטועי רגליים במלחמת יום כיפור, ושרתי "פתאום כל אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם, ומתחיל ללכת", ולא ידעתי את נפשי. לא היה עצ… לא שרתי בחיים בעצב כזה. ואגב, פעם ראשונה שאנחנו, שזמרים שרו בהלוויות. זה לא היה דבר כזה. אז זה שונה מאוד.

אלעד: איך מתמודדים?

שלמה: שאלו אותי, "מה זה עושה לך? מה זה עושה לך?" נכון שבשלב מסוים השק של הדמעות התמלא, אבל א… ששרתי בהלוויה של גל אייזנקוט, הבן של גדי, שרתי… הם ביקשו אותי לשיר את "ירח". זה היה לי נורא מוזר. מה "ירח" בהלוויה?

[הקלטה - מתוך ההלוויה של גל אייזנקוט, השיר "ירח" - שלמה ארצי בוכה ושר בקושי]

'…זו היתה תקופה כזו שהאושר בא בזעם,

[ברקע קולות של אנשים בוכים]

צחקנו מהכל, שרפנו את מה שבא ליד…'

[השיר ממשיך להישמע ברקע]

שלמה: תקשיב, אני, אני כל הזמן בכיתי והרגשתי שאני לא יכול, אני לא אגמור את השיר הזה, אני לא אצליח, אני אלך, אני ארד. עכשיו, היו כל מיני שמנה וסלתה של הפוליטיקה והתרבות, ואני יודע מה. לא ראיתי כלום. זה היה כזה מסע בתוך השיר. זה היה ממש הנמשל של כל מה שאני עובר כזמר. אני לא חייל, אני לא לוחם. אני לוחם שירים, זה מה שאני עושה. ואני חושב שהעם הזה זקוק נורא לנחמה, ומוזיקה זה, זה סופר נחמה.

[השיר מתגבר]

"…אתמול היה טוב, אתמול היה טוב,

אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר…"

[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

בסוף זה, זה איכשהו מפרק אותי לטובה דווקא. הרבה פעמים נכנסתי למשפחה, באתי לנחם, יצאתי מנוחם. פגשתי את הישראלים לא דרך המריבות של… שנשמעות בתקשורת ככה ואחרת וזה וזה. פגשתי את בני-האדם. וזה, והישראלים הם, אולי הם צועקים בדיוטי פרי ומייד אתה קולט שהם נמצאים שם, אבל הם מהממים.

אלעד: אנחנו נצליח לייצר happy end?

שלמה: אני אלך דרך אמא שלי. האישה הזאת איבדה את בעלה הראשון, את התינוקת שלה, הייתה מוזלמנית - 22 קילו, עלתה לארץ לפני ש… זה, התחתנה עם אבא שלי, הייתה מעפילה, אז הם עפו לפמגוסטה בקפריסין, כנראה שמה הם שכבו ועשו אותי או בערך באזור הזה [מצחקק], עלו, עלו על קרקע בעמק יזרעאל והקימו קיבוץ - היום זה כבר לא קיבוץ - בשם אלוני אבא, והיא חזרה לעצמה. זה נכון ש… והיא חייתה עד גיל 96. בסדר, כדורי הרגעה, כל הדברים האלה והרבה עניינים, אבל [פאוזה] א… גם ב"שאול" אנחנו אומרים אנשים מתאוששים, יוצאים מתוך האש והעשן והם בונים לעצמם חיים מחודשים. אנחנו, כן, יש לנו ברירה? אני לא הצלחתי לגור בלונדון. I'm sorry. לא הצלחתי. לא הצלחתי, לא הצלחתי לעשות שם קריירה, אבל גם לא הרגשתי שאני יכול לחיות שם. לא. תמיד הייתי זר שמה במקומות האלה, והמקום היחידי ש… אני גם זר לפעמים בתוך ארצי, אבל זה, זה מה שאני מכיר וזה מה שאני אוהב, א… על הטוב והרע שלו, שבו. נכון? יש דבר כזה.

["ירח" חוזר להתנגן ברקע, בהקלטת אולפן]

אלעד: כלומר, אחרי שאמרו לך, אתם לא תדעו לעשות את "שאול", אז בעצם נשמע לי, שלמה, שעם כל הפחדים וכל החרדות וכל הגעגועים וכל החששות, אנחנו כנראה היחידים שנדע לעשות את "שאול".

שלמה: נו מה, באמריקה? אני אמרתי להם יותר מזה: אנחנו נעשה את זה כל-כך טוב שאתם תתחננו שנבוא אליכם לברודוויי. [צוחק]

"וזכרוני השני, אם עינייך אינן מטעות אותי,

עוזב את הבית אל סיכוני הזמן…"

אלעד: שלמה ארצי, תודה רבה.

שלמה: תודה, אלעד, נעמת לי מאוד.

"…כששאלתי אותך 'האם תהיי לי לעולמים?'

ענית: 'תביט לירח שם יש כבר אדם'…"

[השיר ממשיך להישמע ברקע]

אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, הילה פז, דניאל שחר ועדי חצרוני. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף.

אנחנו נחזור לכאן בפרק מיוחד בשבעה באוקטובר, ונחזור ל"אחד ביום" כרגיל אחרי החגים. אז מכולנו שתהיה לכם שנה טובה, שנה שקטה, שנה בטוחה ושכל חטופינו יחזרו כבר הביתה, ושהסיוט הזה, שלהם ו-שלנו יסתיים.

[השיר מתגבר]

"…היתה תקופה כזו שהאושר בא בזעם,

צחקנו מהכל, שרפנו את מה שבא ליד,

לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער,

להגיד 'אתמול היה טוב ויהיה גם מחר'."

[השיר נחלש ונמוג]

[חסות]