אחד ביום - ללדת בבית (חולים)

בשבועות האחרונים, בעקבות פרשייה פלילית שאולי לא יצא לכם לשמוע עליה - חזר לסדר היום דיון שמתקיים בישראל כבר עשרות שנים: המתח שבין לידה בבית החולים לבין האלטרנטיבות. הפעם אנחנו עם דנה מיכאלי - מיילדת, אחות אחראית חדר לידה בבית החולים ליס, ותמי טסלר - מיילדת, מנכ״לית עמותת "התנועה לחופש בחירה בלידה״. שתי מיילדות, ועם המתח שהביא את ישראל לניסיון להכריע לא רק איפה ואיך אישה יכולה ללדת בישראל - אלא מה זו בכלל לידה?

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/02/2026.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום ראשון, 22 בפברואר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏דנה: אני אפילו לא יודעת עד היום להסביר למה. זה אף פעם לא היה רופאה, זה היה תמיד אחות. משהו ב… הייתי רואה סרטים על אחיות, הייתי רואה אחיות בכלל, ודווקא המקצוע של הרפואה, שהוא מקצוע מדהים ומאוד מאוד חשוב, אני הרגשתי שיש בו אולי אפילו משהו מרוחק במידה מסוימת, והאחות, האחיות שמסתובבות בין המטופלים ויוצרות איתם קשר, ומטפלות בהם, זה משהו שהוא בעיניי מאוד מיוחד, והיה לי חיבור גדול לזה מגיל מאוד צעיר.

‏אלעד: דנה מיכאלי ידעה בדיוק מה היא רוצה. ממש בדיוק. לא הייתם יכולים לשכנע אותה לסטות מילימטר, גם אם הייתם מאוד מנסים. היא נרשמה לבית ספר לאחיות, היא הסתובבה בין המחלקות בבית החולים, העתיד שלה היה עבורה מאוד ברור. עד ש… כמו שנהוג להגיד.

‏דנה: זה היה בשנה שנייה. נכנסנו לחדר לידה. אני ממש זוכרת את זה. זה נשמע קלישאה, אבל זה אמיתי לגמרי. נפתחה הדלת, נכנסתי פנימה, ולקח לי חמש דקות להבין שזה המקום שלי, זה הייעוד שלי, שאין… לא יכול להיות שאני אעשה שום דבר אחר. לא עשיתי כלום חוץ מלהיות שם. עמדתי ליד היולדת, החזקתי לה את היד, החזקתי לה את הרגל בלידה, אמרתי לה שהיא מדהימה, שהיא נהדרת, עודדתי אותה, זה… הרגשתי כזה, זה היה מאוד טבעי, לא עשיתי כלום. לא, את לא יכולה להשתתף בלידה כסטודנטית. זה היה יומיים קסומים, ובסופם אחת המיילדות תפסה אותי בצד, והיא אמרה לי, "את חייבת להיות מיילדת". ואז היא אמרה לי משפט, שהוא משפט שהולך איתי עד היום, ואני חוזרת עליו ומאמינה בו בכל ליבי, שמיילדת היא… המקצוע הזה הוא המקצוע של החיבור לאישה. של לראות אותה, של להיות איתה שם בחוויה שלה, של לדייק את הליווי למה שמתאים לה. מה שמתאים לאישה אחת לא מתאים לאישה אחרת.

‏תמי: אני בכלל לא הייתי ב… בעולם הזה. הייתי בתחילת דוקטורט, כאילו לא הייתי קשורה לגוף גם, אני יכולה להגיד, כל כך. הוא כאילו היה, היה שם. [צוחקת]

‏אלעד: תמי טסלר, בניגוד לדנה, לא ממש ידעה מה היא רוצה. היא למדה ספרות באוניברסיטה, היא הייתה במסלול אקדמי, וכן, אני מניח שגם במקרה שלה אני יכול לומר - עד ש…

‏תמי: נחש מה קרה לי בגיל 30? ילדתי. [צוחקת] זה הייתה חוויה של כל מיני דברים. חוויה מאוד חזקה, שכשיצאתי ממנה הרגשתי שאני יכולה לעשות כל דבר בעולם שאני ארצה. קרה לי משהו בלידה שהבנתי שזה מה שאני הולכת לעשות. הלידה איפשרה לי להיפגש איתי, וזה זה מה שנולד, בנוסף לשיר, הבת שלי.

‏אלעד: שתיהן, תמי ודנה, בחרו להיות מיילדות. דנה היא היום מיילדת ואחות אחראית חדר לידה בבית החולים "ליס". תמי היא היום מנכ"לית עמותת "התנועה לחופש בחירה בלידה". שתיהן יצאו בעצם מאותה נקודה, אבל הגיעו למקומות די שונים. שתיהן מסכימות על הרבה דברים, אבל יש ביניהן גם פערים בהשקפת העולם.

‏תמי: מה זה לידה? תחשוב, בוא, בוא נדבר על זה רגע. מה קורה שם, לאישה, לתינוק? מה קורה שם? מה זה המעבר הזה? מה המשמעות שלו? האמא עוברת משהו מאוד מאוד חזק ומשמעותי. אז מה המשמעות של זה? רק לעבור את זה? שזה יקרה? לסמן על זה "וי"? להוציא תינוק? או שאנחנו יכולים לעזור גם לאמא וגם לתינוק לקבל איזשהו משהו נוסף.

‏דנה: בסופו של דבר, אני אומרת את זה כמיילדת שמקדשת את כל הדבר הזה שנקרא לידה, הלידה היא אמצעי. הלידה היא לא מטרה. אני, קשה לי עם מקדשים… שמקדשים את התהליך של הלידה על חשבון, בסופו של דבר, התוצאה שהיא בסוף תינוק בריא ומשפחה שהולכת הביתה.

‏אלעד: הסיבה שדיברנו עם שתיהן היא דיון שהתעורר בשבועות האחרונים בגלל פרשייה שאולי לא יצא לכם לשמוע עליה. רופא בשם אילן הלוי נשלח לשלוש שנות מאסר, אחרי שהתגלה שהוא ניהל מרכז לידה לא חוקי בחצר של הבית שלו. הוא יילד נשים מחוץ לבית החולים, וזה למרות שלפי הפרוטוקול הרפואי בישראל אסור היה לו ליילד אותן ככה. נשים שההיריון שלהם הוגדר היריון בסיכון. הוא בין היתר סירב להזמין אמבולנס, כשבמקרה אחד נגרם קרע ברחם של יולדת. הוא ביקש אחר כך ממנה ומבעלה לא לספר. במקרה אחר, תינוקת שיילד מתה, וגם אז ביקש להסתיר את נסיבות הלידה. הסיפור הזה הוא קיצוני. זה מקרה מובהק של רשלנות פושעת ופלילית, זה ברור, אבל המקרה הזה כן החזיר לסדר היום דיון, אולי אפילו קצת ויכוח, שקיים בישראל כבר עשרות שנים. ובדיוק על זה נדבר הפעם - על המציאות המורכבת, על המתח שבין לידה בבית חולים לבין האלטרנטיבות הקיימות, על הניסיון של ישראל להכריע לא רק איפה ואיך אישה יכולה ללדת, אלא מה זו בכלל לידה.

‏[מוזיקת רקע]

‏אז אני עצרתי את הסיפור של תמי ושל דנה ברגע שכל אחת מהן החליטה שלהיות מיילדת זה הדבר שהן הכי רוצות לעשות בעולם. שתיהן הלכו על זה, שתיהן הגשימו את החלום, ושתיהן ראו מה קורה כשהחלום הופך למציאות.

‏דנה: האם זה בדיוק כמו שחשבתי? לא. זה לא, כי יש… גם בסוף גם יש מציאות, ואנחנו פועלים, זה, אני לא בתוך חלל ריק; אני חיה בתוך מציאות שיש לה אילוצים.

‏תמי: כל הגוף שלי היה דרוך בצורה מטורפת, כי בעצם נכנסתי לעבוד במפעל, מפעל של לידות. זה אטרף, ישר נכנסתי לאטרף. אישה בחדר 5, אישה בחדר 6, יושבת, זה… טק טק, כאילו, זה לא, לא, לא בשביל זה באתי.

‏דנה: אישה מגיע לה, זכותה, היא צריכה לקבל מיילדת שתהיה רק איתה. ככה זה צריך להיות. ככה נשים ילדו פעם. הם ילדו בתוך האוהל, הם ילדו בתוך… מוקפות בנשים, עם מיילדת שלא עזבה אותן. היא לא רצה על עוד חדרים, היא לא התחלפה אחרי שמונה שעות, היא לא הייתה צריכה להקליד אין-ספור דברים במחשב, ולעשות אין-ספור דברים שמחייבת אותה המערכת.

‏אלעד: שתיהן אומרות את מה שאנחנו שמענו גם ממיילדות אחרות. המצב בבתי החולים בישראל, במחלקות היולדות, רחוק מלהיות אידיאלי. יש מחסור במשאבים, יש מחסור בכוח אדם, יש עומס גדול. בלא מעט מקרים מיילדת אחת תעבור בין שלוש יולדות בו זמנית. שתיהן אמרו לנו שהיו רוצות לבלות עם היולדות במחלקה יותר זמן, להכיר אותן יותר, להתחבר אליהן, אבל שתיהן גילו די מהר שזה לא קורה. יותר מזה, שתיהן גילו שזה לא באמת יכול לקרות.

‏תמי: קודם כל, באמת רציתי לעזוב, בערך אחרי שבוע, ובזכות חברות שלי גם שמחוץ לבית חולים וגם בנות שהכרתי בתוך בית חולים ואנשים שדיברתי איתם, הבנתי שאני צריכה רגע להרכין ראש, שנייה לנשום, ויש לי עוד הרבה מה לקבל פה והרבה מה ללמוד, ו… ואשכרה כאילו נעלתי את זה, שמתי את זה בצד. די הדחקתי.

‏דנה: האם זה בדיוק בדיוק המקצוע כפי שחלמתי אותו? לא, אבל אני עדיין חושבת שאנחנו עושים מיילדות נהדרת, ושאנחנו נותנים חוויה נפלאה ליולדות, ובעיניי זה הזכות הכי גדולה שיש. אני באמת, אני עושה את זה המון שנים, והניצוץ שלי תמיד בעיניים, באמת, וזה לא רק אני. אני רואה את החברות שלי סביבי, עם כל השחיקה והעומס. יש משהו במקצוע הזה שבאמת יש בו קסם שאי אפשר להסביר.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: זה מצב שכבר הפך למובן מאליו בעולם המערבי, אבל בעצם, אם חושבים על זה, לאורך רוב ההיסטוריה האנושית לידה בכלל לא הייתה עניין של בית חולים. מיילדות מקומיות, "חכמות הכפר" היו מכנים אותן, היו מיילדות נשים בבית, או באוהל, או במערה. רק במאה ה-18 הלידה עברה תהליך של מדיקליזציה. לא עוד אירוע פיזיולוגי טבעי, אלא נחשבה גם אירוע רפואי. אז, רופא מיילד עדיין היה עניין לנשים עשירות בלבד, אבל בסוף המאה ה-19 כבר היה ברור שעיסוק בלידה הוא דבר שמצריך הכשרה, ידע, מומחיות. כך קבעה, בין היתר, גם הפקודה של המנדט הבריטי בארץ ישראל. היא קבעה שמי שרוצה ליילד צריך אסמכתא מקצועית, וברגע שיהיה לו אותה, יוכל ליילד אישה בכל מקום. אלא שאחרי הקמת המדינה, ב-1953, ישראל החליטה לעודד בעיקר לידות בבתי חולים. היא שילמה מענק כספי לנשים, כדי שילדו במחלקת יולדות מסודרת. ועדיין, גם אחר כך, למרות שהמדיניות הייתה לעודד לידה בבית חולים, לפי החוק בישראל היה מותר ליילד אישה בעצם בכל מקום. ובדיוק בנקודה הזו הדרכים של תמי ושל דנה התפצלו. כי תמי, כשעוד הייתה מיילדת בבית חולים, היא החליטה שהקצב האינטנסיבי, החוויה הבלתי אישית הזו מול היולדת, זה ממש לא מה שהיא רצתה. זה ממש לא מה שהיא חשבה שיקרה.

‏תמי: זה הביא אותי לחשוב על הכול, על כאילו, למה הדברים קורים? מה יכול היה לקרות אחרת? סתם, אתן לך דוגמה: אישה הייתה לבד בחדר, אחרי לידה, התחילה לדמם, אף אחד לא היה לידה כי כבר היא ילדה, אז אני בחדר אחר, וברגע שראיתי את הדימום, זה היה כבר כל כך דחוף וכל כך חמור, שהיה צריך לפעול בטירוף, בפאניקה, בהיסטריה, אבל למשל, אם אני הייתי לידה כל הזמן, הייתי רואה שזה מתחיל, והייתי מטפלת בה באותו רגע. אתה יודע, זה מאוד מורכב. זה מאוד מורכב. זה לא סיטואציה שהיא רעה או טובה. סיטואציה מאוד מאוד מורכבת.

‏אלעד: יש מורכבות, והיא עלתה בכל שיחה שניהלנו. והמורכבות הזו היא שהובילה את תמי בשנת 2006 לחשוב על אלטרנטיבה.

‏תמי: התחלתי לברר מה קורה בעולם במודלים של מיילדוּת, ולקרוא על זה, ולחפש בגוגל. וגם, זה גרם לי להבין שהדבר שהכי משמעותי לי, כתמי, זה להיות עם האישה בתהליך, כאילו, שבעצם זאת המקצועיות שלי, שהיא לא יכולה לבוא לידי ביטוי בחדר לידה, כי אם אני רואה את האישה רק בלידה, עזוב שאני לא יודעת מחלות רקע, ואני לא יודעת מה היחסים שלה עם אמא שלה, ואני לא יודעת דברים שהם מאוד משמעותיים, יכולים… אני לא יודעת עליה כלום - מה היא אוהבת, איך היא אוהבת, אם היא, מה, מה חשוב לה. אני לא מכירה אותה. ואז, לאט לאט התחיל להתבשל בי הדבר הזה שאני רוצה להיות עם נשים בתהליך. גם לפני הלידה, דרך אגב, כל ההיריון, וגם אחרי הלידה. כי מה קורה? ילדנו וזהו? [מצחקקת] והתפקיד של המיילדת כמו שראיתי אותו אז, וכמו שהיום אני מאמינה שהוא צריך להיות, הוא לאורך כל הרצף.

‏אלעד: התחושה הזו היא לא דבר שרק תמי הרגישה. היו עוד מיילדות ועוד יולדות שהרגישו את אותו הדבר. הם הרגישו שבתי החולים, מחלקות היולדות, לא מספקות להם אינטימיות, היכרות, תחושה של ביטחון ושל רוגע, לא מספקות מספיק כדי לעבור את חווית הלידה כפי שהן רצו לעבור אותה. זו הסיבה שבשנת 2008 משרד הבריאות קבע פרוטוקול מוסדר לגבי מי תוכל ללדת מחוץ לבית חולים. בגדול, רק היריון שמוגדר בסיכון נמוך. לא לידת עכוז, לא תאומים, בלי היסטוריה של ניתוח קיסרי, בלי רקע של בעיות לב. כל אלה - רק בבית חולים. חובה. עוד נקבע בפרוטוקול מי תיחשב מיילדת מוסמכת, שרשאית לבצע לידה מחוץ לבית חולים. זו מי שעבדה לפחות שלוש שנים בחדר לידה בבית חולים. הפרוטוקול גם פירט איזה ציוד היא צריכה להביא איתה ללידה, מה גודל החדר, מתי צריך להעביר את היולדת בכל זאת לבית חולים. ותמי לקחה את הפרוטוקול הזה והחליטה להקים משהו שהוא לא בדיוק לידת בית, אבל הוא גם לא לידה בבית חולים. היא החליטה להקים מרכז יולדות פרטי.

‏תמי: תראה, בתכל'ס, זה הוביל אותי להיפגש עם חברה שלי שקוראים לה עפרית פק, שלא הכרנו לפני זה, פשוט היו לה את אותם חלומות, ו… ושתינו הקמנו מרכז לידה בגדרה, מתחת לבית של עפרית, שמאוד קרוב לבית חולים קפלן, שבעצם המרכז הזה עבד לפי מה שאנחנו חלמנו. הזמנו נשים לבוא לליווי היריון מתחילת ההיריון. ליווינו אותם בלידה, שתינו. זאת אומרת, אמרנו לאישה מראש שהלידה, אם אנחנו מתחילות ללוות את האישה בתחילת ההיריון, אין לנו מושג איפה תהיה הלידה. כאילו מי יודע מה יהיה. אז זה לא משנה. זה, לא שמנו את ה… בעצם את הדבר על מקום הלידה. הלידה יכלה להיות בבית שלה, אצלנו במרכז לידה או בבית חולים. היינו עובדות by the book. אנחנו קיבלנו על עצמנו את ה… את כל הפרוטוקולים של משרד הבריאות, ובעצם מה שהאישה זכתה זה לליווי של שתי מיילדות בלידה, שהיא מכירה אותם לאורך כל ההיריון, ואנחנו ממשיכות ללוות אותה אחרי הלידה. רוב הנשים שבאו אלינו הם פשוט הרגישו יותר בטוח ללדת במקום כזה.

‏אלעד: אני אמרתי שזה בעצם דיון שמתנהל כבר עשרות שנים, לא רק על איפה אפשר ללדת, אלא על מה זו בכלל לידה. כי התפיסה שאפשר להוציא את הלידה מחוץ לבתי החולים, כל עוד אין סיכון ידוע מראש, אומרת שלידה כשלעצמה היא לא רק תהליך רפואי. לא צריך להסתכל עליה רק כתהליך רפואי. זו תפיסה שאפילו מיילדות בבתי חולים, גם דנה, למשל, מסכימות איתה.

‏דנה: מדובר באישה בריאה, שעוברת תהליך פיזיולוגי וטבעי. היא לא חולה, והלידה, אנחנו המיילדות לפחות, ואני חושבת שגם חלק גדול מהרופאים, אנחנו לא תופסים אותה כאירוע מסוכן. אסור לתפוס לידה כאירוע מסוכן. היא לא אירוע מסוכן. היא אירוע פיזיולוגי טבעי, בריא, שהגוף עושה משחר ההיסטוריה, ונשים יודעות ללדת, הגוף של האישה יודע ללדת. אני מאמינה בזה בכל ליבי. הלידה הוא אירוע משנה חיים, והמהלך שלו, איך שהחוויה הזאת תיתפס על ידי האישה, קודם כל זה היא תזכור את זה עד יומה האחרון. אנחנו רואים נשים מאוד מבוגרות, במחלקות גריאטריות, שלא מזהות את הילד שלהם, אבל הן זוכרות את הלידה שלו. עד כדי כך זה משהו שהוא נחרט ב… במקומות הכי עמוקים של הנפש ושל המוח, והמיילדת שנמצאת בחדר היא זו ש… לא אגיד לגמרי, אבל יש לה משקל עצום בחוויה הזאת.

‏אלעד: אלא שכאן הגיע הרגע לומר "אלא", כי כאן בכל זאת יש פער, כאן בכל זאת נכנסת המורכבות. לידה היא תהליך טבעי, שאם יש דבר אחד שאפשר לומר עליו בוודאות, זה שהוא תהליך מאוד עתיק. הוא קורה בעצם מאז שנולד האדם הראשון, אבל הוא גם בכל זאת הליך שיש בו סיכון, ולא רק במצבים ידועים מראש. בכל זאת יש היגיון למדיקליזציה שעברה הלידה.

‏דנה: בכל זאת למה ללדת בבית חולים, אתה אומר? אז תראה, בסופו של דבר, ואני אגיד את זה - אני ילדתי בבית חולים, אני מקווה שהבנות שלי גם יילדו בבית חולים, ואני אגיד גם למה. מסיבה אחת מאוד מאוד פשוטה. בעולם שלנו דברים יכולים להשתבש מאוד מהר. המעבר בין 0 ל-100, בין הכול טוב לפתאום יש איזושהי קטסטרופה, הוא יכול להיות מאוד קצר, ויכול… הרבה מאוד פעמים לא יהיו לו סימנים מקדימים. וכשאנחנו כן מוצאים את עצמנו בקטסטרופה, אז מה שיקבע את התוצאה, ברוב המקרים, זה זמן התגובה. אם צריך עכשיו להתפנות מהבית, גם אם הבית קרוב לבית חולים, גם אם הוא 5 דקות, 10 דקות מבית חולים, והוא שונה אם צריך להתפנות, או אם מעבר לקיר יש את כל מה שצריך כדי להגיב, ולהגיב מהר. זו הסיבה שבסופו של דבר, בשורה התחתונה, אני חושבת שלידות בבית חולים הן עדיפות.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: בשלב הזה הסיפור באמת הופך למורכב יותר, כי החשש מסיבוכים לא צפויים בלידות, וגם כנראה שיקולים אחרים, הובילו את המדינה לבחור באופן מובהק צד אחד. לבחור עמדה בשאלה אם לידה היא הליך רפואי או הליך פיזיולוגי.

‏אבל קודם חסות אחת, וממש מיד חוזרים.

‏[חסות]

‏אלעד: לא הרבה זמן אחרי שישראל הסדירה את תחום הלידות, וקבעה מתי ואיך אפשר ליילד אישה מחוץ לבית חולים, התחיל שינוי. בשנת 2009, סוכנות הביטוח מדנס, שביטחה מיילדות שביצעו לידות בבתים או במרכזים פרטיים, היא הודיעה שתפסיק לכסות אותן. זה קרה בעקבות תביעה של הורים שילדו תינוק עם שיתוק מוחין בלידת בית. המצב אז היה, שבעצם לא נשארה בישראל חברת ביטוח שהייתה מוכנה לכסות מיילדות מחוץ לבתי חולים, ועדיין, גם בלי ביטוח, חלק ממרכזי הלידות המשיכו לפעול.

‏תמי: וב-2012 זה השתנה, כאילו יצא שוב פעם חוזר מנכ"ל, אבל הפעם עם משפט שהיה מאוד מאוד דרמטי עבורנו, שאמר: "חל איסור על הפעלת מקום שנועד לקבל לידות, שאינו מרכז רפואי מורשה", ואז, בעצם כבר ההתייעצות המשפטית שלנו עלתה מדרגה, והבנו שבעצם החוק היחידי שיש בישראל זה חוק פקודת המיילדת, שאומר שמיילדת יכולה לקבל לידה בכל מקום, ופשוט, מבחינה משפטית, החוק הוא מעל הכול, הוא בטח מעל תקנות, והוא בטח מעל הנחיות מקצועיות. אז עורכי דין שונים אמרו לנו 'בסדר, בואו, אתם יכולות להמשיך, כי מבחינה משפטית אתם מוגנות על ידי החוק'. לא פשוט, אבל החלטנו להמשיך. החלטנו להמשיך, ואמרנו - אנחנו עובדות לפי הספר, ונלך צעד צעד.

‏אלעד: השינויים שנעשו, ההחלטה להפסיק את הלידות במרכזים הפרטיים, הכל התקבל בחוזר מנכ"ל משרד הבריאות. זה לא היה שינוי בחוק. חוקית בישראל, הפקודה של המנדט הבריטי, שאפשר ליילד איפה שרוצים, עדיין הייתה תקפה, והייתה גם היררכית מעל חוזר המנכ"ל, אז תמי המשיכה לילד במרכז הפרטי שלה, בלי ביטוח, ועם הידיעה שהמדינה רוצה לסגור אותו. למרות הכל היא המשיכה.

‏תמי: לא פחדנו. היינו מאוד מאוד חדורות אמונה ומוטיבציה, ורצון לשנות את העולם, ורצון לעזור לנשים, והיו אצלנו 307 לידות, עד שמשרד הבריאות שלח לנו מכתב שאומר שאנחנו צריכות לסגור. זה הלם, כי זה מפעל חיינו, והיינו מאוד מאוד מאוד נסערות, ועצובות, וכועסות, והכול, ו… ובעצם שבוע אֵבֶל היינו, ואז התחלנו לברר מה לעשות, כאילו האם לפנות למחוקק? האם לפנות לערוץ המשפטי? כאילו יש כל מיני דברים שאפשר לפעול, ובסופו של דבר החלטנו ללכת דרך הערוץ המשפטי לבג"ץ.

‏אלעד: הטיעון של משרד הבריאות עסק בצורה די כללית בשיקולים הבריאותיים. עדיפות ברורה ללידות בבתי חולים על פני לידות בית, ובכל מקרה, בלי אותו תוצר ביניים של קליניקות פרטיות. אלא שיש כאן אולי עוד עניין שמסתתר, כי שמענו את הטיעון הזה מכמה אנשים שדיברנו איתם, ובחרו לא להיחשף. ההחלטה שהתקבלה ב-1953 לתמרץ כלכלית לידה בבתי חולים, היא בעצם ממשיכה עד היום, קצת אחרת, כי על כל יולדת, בית החולים מקבל מהביטוח הלאומי כסף. היום הסכום הוא יותר מ-18,000 שקלים. באופן מסורתי, בכל שנה הסכום מתעדכן למעלה. זה תקציב נוסף, זה תקציב חשוב, הכרחי. אנחנו מדברים על עשרות מיליונים שבתי החולים בונים עליהם, כסף שלא מגיע ממשרד הבריאות. הוא משולם מיד, ובמידה רבה מחזיק גם מחלקות אחרות. אם אישה יולדת בבית או במרכז לידה פרטי, הביטוח הלאומי לא משלם את הכסף הזה לאף אחד. יש מי שטוען שזו אחת הסיבות שמשרד הבריאות מעודד מאוד לידות בבתי החולים, וזו בוודאות הסיבה שבתי חולים נלחמים על כל יולדת. זו הסיבה שמחלקות הלידה הן מאוד מושקעות, כי הן הכי רווחיות. זו הסיבה שבשנים האחרונות בתי החולים ניסו להציע בכל זאת משהו שהוא לא רק הליך רפואי, אלא חוויה שבעבר לא היינו רואים במחלקת היולדות.

‏דנה: אני חושבת שבעולם המיילדוּת חל שינוי עצום. אני יכולה להעיד על זה באופן אישי, כי אני כבר הרבה שנים במקצוע. אני מיילדת 23 שנה באותו מקום. ראיתי את המקום הזה מתפתח וגדל. ראיתי את המקצוע שלי מתפתח וגדל, וההבנה היום, העולם היום הוא אחר לגמרי. ההבנה הזו שהיולדת… קודם כל היולדת, זאת הלידה שלה, זה תהליך שלה. יש לנו המון כבוד לתהליך הזה. אנחנו עושים המון שינויים והמון חשיבה והמון דברים כדי לעשות אותו כמה שיותר טבעי וכמה שפחות התערבויות. אנחנו לא מזרזים נשים כדי לפנות את חדר לידה. אנחנו לא מזרזים אותם כדי… כדי שהם לא ילכו לבית חולים אחר. המילה "פס ייצור" מעבירה בי צמרמורת בגב. אז כן, זה לא custom made, אוקיי? יש פרוטוקול, ובסופו של דבר הוא נותן את המסגרת. בתוך המסגרת הזאתי אנחנו מתאימים, עושים באמת כל מאמץ להתאים לכל יולדת את… את הלידה שמתאימה לה ואת החוויה שמתאימה לה.

‏[מוזיקת רקע]

‏בכל בית חולים היום כמעט בארץ יש משהו שנקרא 'מרכז לידה טבעי'. המרכז לידה טבעי בא בעצם לגשר בין שני העולמות האלה. זה חדר שהוא מעוצב אחרת לגמרי. הוא נראה אחרת לגמרי מחדר לידה רגיל. אין בו מיטת לידה כזאתי שמתפרקת ושוכבים עם הרגליים למעלה, אין בו סממנים בכלל של בית חולים. הוא, זה נראה כמו חדר ענק במלון. יש בו בריכה, במרכזים שאפשר ללדת בהם במים. יש שמה מיטה, שהיא מיטה זוגית, כמו שיש לנו בבית. אתה מסתכל על החדר, יש בו המון אביזרים להקל על האישה את הלידה, את הצירים, אם זה חבלים, אם זה מזרונים, כדורים, כיסא מיוחד שאפשר ללדת בו, המון אביזרים. והחדר לא נראה בכלל כמו בית חולים. מרכזי לידה האלה, מה שמאפיין אותם, זה משהו שאני… הוא גם אצלנו, אבל הוא ברוב בתי החולים בארץ, אנחנו מנהלים שם לידות הכי קרוב שאפשר ללידת בית. זאת אומרת, המרכזים האלה קמו מתוך ההבנה שיש נשים שרוצות ללדת אחרת, וכדי לאפשר להן לידה כמו שהן רוצות, תחת המטרייה והמעטפת של הבטיחות שבית חולים נותן. ואני חושבת שזה פתרון ביניים שהוא פתרון מצוין, וזה בא בדיוק מהמקום הזה.

‏אלעד: אז בשנת 2017, אחרי חוזר המנכ"ל של משרד הבריאות, ואחרי שראו שמרכזי הלידה הפרטיים בכל זאת ממשיכים לפעול, משרד הבריאות הורה להם לסגור, בטענה שהם מסוכנים יותר בהשוואה לבתי חולים. הן עתרו לבג"ץ בטענה שהסגירה של המרכזים הפרטיים הייתה שלא כדין, והפסידו. הפסידו שניים מול אחד. אבל מבחינתן בכל זאת היה ניצחון קטן, כי חוות הדעת של שופט המיעוט הייתה מאוד בעדן.

‏תמי: מה שקרה זה שעופר גרוסקופף כתב בפסק דין שלו דברים כאלה מדהימים על למה בעצם אנחנו… אני אגיד "הצדק איתנו", שעורכי הדין שלנו החליטו, אמרו לנו פשוט שיורים לנו להנחתה, ושאנחנו צריכים לבקש מחיות דיון מורחב עם שבעה שופטים, שזה מאוד נדיר שזה קורה בישראל. קרו אולי 80 ומשהו פעמים מאז קום המדינה. בעצם מה שעופר גרוסקופף כתב, זה שלידה היא לא הליך רפואי. הוא אומר, גם שרצים מרתון ונוסעת ניידת עם מד"א, ליד הרצים, נכון? בשביל לשמור שאם מישהו קורה לו משהו, צריך לתת לו נוזלים, עדיין זה לא הופך את ה… מי שרץ מרתון, למישהו שעובר הליך רפואי.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: בשנת 2021 הרכב מורחב של בג"ץ הפך את ההחלטה. לידה היא לא מחלה, היא יכולה להתבצע ללא רופא, וגם במרכז לידה. זכותה של אישה לקבל החלטות מושכלות ועצמאיות באשר להיריון וללידה שלה. כך החליטו השופטים.

‏תמי: בוא נשאל רק את עצמנו: האמנם, האמנם הלידה היא הליך רפואי? או שהיא חוויה פיזיולוגית, שנכון, כמו כל דבר אחר יכולה להשתבש, אבל בשביל זה אנחנו פה, בשביל זה יש מיילדות, ואם צריך עוברים לבית חולים. אנחנו… אני מאוד, דרך אגב, אני מאוד אוהבת טכנולוגיה, ואני חושבת שהיום הטכנולוגיה היא כזאת מדהימה, אבל אנחנו קצת התבלבלנו. ובלידה מאוד התבלבלנו עם הטכנולוגיה, כי היא, קודם כל, אנחנו מקשיבים לה הרבה יותר מאשר מה שאנחנו מקשיבים לגוף.

‏אלעד: בעקבות ההחלטה של בג"ץ, משרד הבריאות קבע בשנת 2024 תנאים חדשים למרכזי לידה פרטיים. יש כמה מרכזים כאלה שנמצאים עכשיו בתהליכי פתיחה מחדש, אבל אנחנו שמענו ממיילדות טענה שהתנאים נוקשים מדי, הם לא ריאליים, הם בין היתר מאלצים את המיילדות להשקיע המון כסף בתשתיות, אפילו ברמת הצנרת במרכז. וזה אומר שהשירות בסוף התייקר עבור היולדות. אמרנו, ביטוח לאומי משלם מענק לבתי חולים על כל יולדת, אבל לידה מחוץ לבית חולים לא מסובסדת על ידי המדינה. היולדת היא זו שנאלצת לשאת בעלויות בעצמה. אז אמרנו, מקרה כמו של אילן הלוי שנשלח לכלא הוא מקרה קיצוני, ואנחנו ממש לא מדברים כאן על ליילד נשים שמצבן הבריאותי מצריך בית חולים, במקום שהוא לא בית חולים. יש פרוטוקול בריאותי, וצריך לעמוד בו. אבל גם תמי, גם דנה וגם מיילדות אחרות מסכימות שיש מה לעשות, יש דרך לשפר, יש דרך להפוך את בתי החולים למקום שבו יותר נשים ירגישו בטוח ונעים ללדת בו. ומהצד השני, יש גם דרך לאפשר אלטרנטיבה, שתהיה בטוחה בריאותית עבור הנשים שלו.

‏תמי: ברור. וזה מה שמקסים בזה, שאנשים ישאלו את עצמם ויענו לעצמם את התשובה שלהם. מה, מה המשמעות של הלידה הזאת, בשבילי ובשביל התינוק שלי? כי ברגע שאני גם מבינה מה, איזה משמעות אני רוצה להעניק לתינוק, אף אחד לא ייקח לי את ה… את המשמעות הזאתי. לא משנה מה יקרה בלידה, אתה מבין?

‏דנה: בסופו של דבר, בשורה התחתונה, אני חושבת שלידות בבית חולים הן עדיפות. ויחד עם זאת, אני יכולה להגיד שאני מבינה, אני מבינה למה נשים בוחרות גם ללדת בבית. מיילדות הבית הן אחיותיי למקצוע, הם למדו בדיוק כמוני, והם נותנות מענה לנשים שלא מצליחות למצוא את המקום שלהן בתוך בית החולים.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. תודה לתמי טסלר ולדנה מיכאלי.

‏אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה הילה פז, עדי חצרוני, דניאל שחר ושירה אראל, על הסאונד יובל ברוסילובסקי. יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[מוזיקת סיום]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה