אחד ביום - לא ממוגנים

ליותר משלושה מיליון ישראלים, כשליש מהאוכלוסייה, אין מרחב מוגן נגיש וזמין להגיע אליו בזמן אזעקה. עבורם, המלחמה נחווית אחרת לגמרי: לא רק מתח, חרדה ועייפות מקימה באמצע הלילה - אלא גם הפחד והידיעה שהם באמת נשארים לא מוגנים. הפעם, נדבר על פערי המיגון בישראל עם מי שאין בסביבתו מקלט בכלל, וגם עם מי שדווקא יש לידו, אלא שהוא פשוט לא יכול להגיע אליו.

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/03/2026.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום רביעי, 25 במרץ, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏[מוזיקת פתיחה מסתיימת]

‏בחודש האחרון נוצרה שגרה כזו - התרעה מקדימה, מבהילה, אזעקה, טילים בליסטיים בדרך, ומיליוני ישראלים, לא משנה מה הם עושים ואיפה הם נמצאים, שנאלצים לעבור למרחב המוגן. עכשיו, יש את מי שהמרחב המוגן נמצא ממש אצלו בבית; יש את מי שצריך ללכת כמה צעדים לקומה; יש את מי שיורד למטה, יחד עם כל הבניין, עם כל השכנים; ויש את מי שצריך לצאת מהבית, אפילו אם הוא בפיג'מה או במגבת, ועד שמתקבל אישור, לבלות עם אנשים שחלקם מוכרים וחלקם זרים גמורים, במקלט הציבורי. זו מציאות שזר לא יכול להבין. לא סתם בישראל יש בדיחות מקלטים והווי מקלטים, מחיפוש שידוכים ועד חתונות. כשחושבים על זה, זו הרי שגרה הזויה.

‏אבל מהצד השני, אנחנו ראינו מה קורה במדינות שבהן יש טילים בליסטיים ואין מרחבים מוגנים נגישים. המלחמה בעורף הישראלי הייתה הרי נראית אחרת לגמרי, קשה הרבה יותר, אם לא היינו מורגלים, מתודרכים וגם מאובזרים באמצעי הגנה. [מוזיקת רקע] הבעיה מתחילה כשמסתכלים על חלקים שהם בכלל לא קטנים באוכלוסייה, והם לא חלק משגרת המרחבים המוגנים, כי אין, אין להם מרחב מוגן נגיש וזמין. יש יותר אנשים כאלה ממה ש… אני חושב לפחות, ציפיתם שיהיו.

‏[מוזיקת רקע]

‏לפי נתונים של פיקוד העורף ודו"ח של מבקר המדינה מינואר 2025, בישראל יש כ-4 מיליון ו-300 אלף איש, קצת פחות ממחצית האוכלוסייה, שיש להם מרחב מוגן בדירה או בקומה בבניין - ממ"ד או ממ"ק. למיליון וחצי איש יש גישה למקלט פרטי משותף, למשל מקלט בבניין. 400 אלף ישראלים מתמגנים במקלטים ציבוריים, ועבור יותר מ-3 מיליון ישראלים, כשליש מהציבור, [באיטיות] אין - מיגון - תקני נגיש.

‏[מוזיקת רקע]

‏אז היום אנחנו נדבר עליהם, אבל גם לא רק עליהם. כי גם בין אלו שלכאורה יש להם גישה למרחב מוגן, נמצאים לא מעט אנשים שלא באמת יכולים להגיע אליו, ולא באמת יכולים להשתמש בו.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏אמרו לי מראש שאני עומד לדבר עם אריאל לוריא, וסיפרו לי עליו כל מיני דברים. סיפרו לי, למשל, שהוא נכה על כיסא גלגלים. אלא שאז, מעבר למסך, אריאל עשה בערך את הדבר האחרון שהייתם מצפים שאדם על כיסא גלגלים יעשה.

‏[הקלטה] אריאל: [תוך כדי פעילות גופנית] "חבר'ה בדרך כלל עומדים, אני עושה את הז'ינגה על הכיסא. חבר'ה עושים גלגלון, אני נעזר בכיסא הגלגלים לעשות תנועות. יש תנועות שהם לא צריכות כל-כך רגליים, כמו עמידת ראש."

‏[ההקלטה ממשיכה ברקע]

‏אלעד: תנו לי להסביר לכם מה קרה כאן, כי אני יודע שזה נשמע מוזר. אריאל הוא מורה לקפוארה, הוא מאמן ומתאמן בקפוארה. וכן, הוא גם נכה שמרותק לכיסא גלגלים. אז כשדיברנו בזום, אני הייתי מוכרח לשאול את השאלה המתבקשת: איך זה מסתדר ביחד? ואריאל הדגים.

‏[הקלטה] אריאל: "קודם כל אני עושה ק… עשיתי קפוארה עוד לפני הנכות, והייתה לי איזה נקודת שבירה כשהפכתי להיות נכה, והמצב עוד נהיה, יותר ויותר החמיר. גם קפוארה נחשב משהו של אליטיסטים, ובכלל גם לא ראיתי הרבה נכים שבאמת עם מוגבלות, שעושים. אז החלטתי להיות פורץ דרך וזהו, אז אה, אני עושה קפוארה, ומראה כאילו איך למרות המצב בארץ, המצב אצלי בדירה והמצב הגופני, איך בכל זאת, למרות הכל, אני מנסה בצורה מסוימת לשרוד."

‏אלעד: אריאל עושה שיעורים בזום לתלמידים בכל העולם. הם רואים אותו כמודל לחיקוי, הוכחה שאפשר להתגבר על המוגבלות ולעשות תרגילים מאוד מרשימים ומורכבים של קפוארה. אלא שלפעמים בשיעורים האלה, כשהם מסתכלים עליו בהשתאות, המלחמה מתפרצת פנימה, והכל משתנה.

‏[הקלטה] אריאל: "ואז יש אזעקה, והדבר היחיד שאני לא יכול… לא יודע אם אתם יכולים לראות, אבל יש פה מיטה ליד, ואני פשוט נכנס למיטה. כאילו, מתכסה עם השמיכה, כי יש פה זכוכיות מסביב, אז אני שם על עצמי משהו שיהיה אם איזה בום שהזכוכיות לא יעופו עליי. [מוזיקת רקע] אבל שיש אזעקה אני כמו איזה עכברון נכנס ל… מתחת לשמיכה, שוכב על הרצפה ומחכה שיעבור זעם."

‏אלעד: לכאורה, אריאל לא אמור להיחשב כמי שאין לו מרחב מוגן נגיש, כי יש מקום יחסית לא רחוק, שהוא מוגן. אבל זה שיש את מקום כזה, לא אומר שאריאל באמת יכול להגיע אליו.

‏[הקלטה] אריאל: "זה אומר כשיש התרעה או אזעקה זאת אומרת שאני צריך להתארגן, לעלות על הכיסא הגלגלים, לפדל אה, על איזה, פה על מדרגות, לזרוק את הכיסא מעל המדרגות, לעלות כמו… או לרדת כמו, כמו כלב את המדרגות, לעלות בחזרה על הכיסא הגלגלים, לפדל שתי כבישים, ואז יש איזה מתנ"ס שצריך לבקש, שמה ממול, צריך לבקש, וגם כן אני לא יודע אם יש שם מדרגות. בקיצור, אני לא הגעתי למצב הזה."

‏[מוזיקת רקע]

‏[הקלטה] מלכה: "נולדתי באיראן, ועליתי בגיל 18 עם כל המשפחה לישראל, ואנחנו גרים ביבנה, ואני גרה בינתיים לבד עם ה… דירה של עמידר."

‏אלעד: מלכה כהן גם, חיה עם מוגבלות ומתניידת עם הליכון. היא גרה בדירת חדר וחצי של עמידר, בלי מיגון, וזה אומר שבכל פעם שיש אזעקה, התגובה של מלכה מסתכמת בעיקר בדבר אחד.

‏[הקלטה] מלכה: "בהלה. קודם כל, בהלה נוראית. ושנית, ישר לחשוב איפה הולכים, איפה תופסים מחסה. הראש שלי רץ כמו סרט, בגלל שאני גם לא יכולה כמו כולם לרוץ וצ'יק-צ'ק לתפוס מחסה."

‏אלעד: מלכה לא יכולה להגיע למקלט הציבורי הקרוב בזמן. אין סיכוי. וכשיש כמה אזעקות ביום - בכלל.

‏[הקלטה] מלכה: "בגלל זה אני במקלט. אני ישנה מיום הראשון של המלחמה אני, אני במקלט. שמו לי, שמו לי מיטה מתקפלת עם כל הדברים, ואני כל הזמן, כמעט 24/7, אני במקום הזה. לא יושבת בבית, אי-אפשר לשבת בבית."

‏אלעד: כן, היא ישנה, היא חיה מאז שהתחילה המלחמה במקלט ציבורי בבית ספר, עם מכונת הנשמה מיוחדת שהיא זקוקה לה, על מיטה מתקפלת, היא נמצאת שם, במקלט, כל הזמן. והיו כמה פעמים, מעט יחסית, שבכל זאת היא חזרה הביתה, וקרה שהיא הייתה שם, בבית שלה, כשנשמעה אזעקה.

‏[הקלטה] מלכה: "ישבתי וצעקתי, החלונות רעדו, וצעקתי לשמיים ובכיתי, מהפחד."

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: לפי סקר שערכה עמותת "נגישות ישראל" יחד עם הג'וינט, 42 אחוזים מהישראלים עם מוגבלות נמצאים בלי מרחב מוגן נגיש. כ-40 אלף בני-אדם, כמו מלכה, כמו אריאל. אבל לא רק באוכלוסיות הנכים אפשר למצוא אנשים שמתמודדים עם אתגרים באזעקות. יש עוד קבוצה שהחברות שבה מתמודדות עם סיטואציה דומה.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏[הקלטה] הילה: "אז אני הילה, ולבן-זוג שלי קוראים אורי, ויש לנו כלבה, בת 11, ואנחנו גרים בפלורנטין, בבניין ישן, שאין לו מקלט או ממ"ד או, אפי… לדעתי מסוכן אפילו להישאר בו בכל תרחיש, הוא כאילו, כזה בניין מאוד ישן, משנות ה-50."

‏אלעד: גם הילה לא נחשבת רשמית כמי שאין לה מרחב מוגן נגיש, כי לפחות רשמית יש, יש מקלט ציבורי, שהוא לא מאוד רחוק ממנה.

‏[הקלטה] הילה: "זה מקלט גדול מאוד ודי מתוחזק, אבל גם, הוא, הוא נמצא באזור שיש בו הרבה מאוד אה, דיירי רחוב, ומכורים, וזה משפיע על המקלט ועל מי שנמצא במקלט. השתלט על המקלט איזשהו מישהו שהוא מכור, ועשה שם [פאוזה] לא יודעת מה, נייס גאי, משהו שיש לו ריח ממש-ממש רע, והיה חלל אחד - יש הרבה חללים במקלטים - היה חלל אחד שפשוט היה מריח כמו צואה."

‏אלעד: זהו, שזה דוחה, לגמרי, אבל זו לא הבעיה. כלומר, המקלט עבר ניקוי. הבעיה היא שהילה בהריון, הריון מתקדם.

‏[הקלטה] הילה: "כשהתחילה המלחמה הייתי בתחילת חודש שמיני. עכשיו, ההריון, הוא מתקדם, [מחייכת] כל שבוע הבטן גודלת, הגוף משתנה, וה… אני, אני בכושר טוב, לשמחתי, וגם הבטן… אני גם כזה לא כזו גדולה, אבל היה לי קשה באיזשהו שלב כבר לעלות ולרדת את המדרגות כי פשוט הסיבולת לב-ריאה שלי לא, לא כמו שאני זוכרת אותה, פשוט פיזית נעשה קשה. [מוזיקת רקע] תחשוב שזה כאילו, שיש התרעה, לשים את הכלבה לכלבה בקולר, לרדת כמה קומות, ללכת לכיוון המקלט, וצריך לחצות כביש ראשי, צריך לחצות את הרצל, ויש המון אנשים, המון, מאות אנשים שנוהרים לאותו מקלט, ולוקח המון זמן להיכנס למקלט. ואתה נכנס למקלט ותמיד אין לך איפה לשבת. אז אנחנו תמיד הלכנו עם אה… כאילו בשבוע הראשון היינו הולכים כל הזמן למקלט הזה, היינו הולכים עם שתי קעריות ומחצלת, כדי לדאוג לעצמנו שיהיה לנו מקום, אז זה גמר אותנו."

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: במלחמה הזו הילה מתמודדת עם כמה חזיתות במקביל. היא בהריון מתקדם, חודש תשיעי, היא עצמאית, והיא מותשת.

‏[הקלטה] הילה: "כאילו יש לזה, לחודשים הקרובים ללידה יש השפעה קריטית על ההכנסה שלי לעניין ה… הדמי לידה, ואין לי כוח לעבוד. [מוזיקת רקע מסתיימת] מאוד-מאוד קשה לי לתקשר, אפילו לענות לוואטסאפ זה משהו שהוא מבחינתי דורש הרבה מאוד מאמץ, אבל אני חייבת לתפקד כי, כי אני כזה במאני טיים."

‏אלעד: היא מותשת כי זה מצב מתיש לכולם. האזעקות בימים ובלילות, היא מותשת מהן. היא מותשת כי מבחינתה כל אזעקה מצריכה לרדת שתי קומות, לרוץ מעבר לכביש ראשי כדי להגיע למקלט הציבורי. וכשהירי מאיראן גבר וההריון שלה התקדם, זה הפך למתיש וקשה הרבה יותר. ואז, במקרה, הגיעה תגלית.

‏[הקלטה] הילה: "מצאנו איזשהו בניין שיש לו ממ"קים, שהוא קרוב אלינו, והתחלנו ללכת אליו, כמובן בלי להכיר את דיירי הבניין, אבל זה יצר עומס מטורף על הבניין הזה, [מוזיקת רקע] במיוחד בפורים, כי מאות אנשים נכנסו לבניין, וזה לא מקלטים זה כאילו, ממ"קים קטנים."

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: נוצר מצב מאוד בעייתי בבניין הזה. בניין שהילה לא גרה בו, אבל יש בו ממ"ק, והגישה אליו נוחה לה הרבה יותר מאשר למקלט הציבורי. בגלל העומס של אנשים שהיו נכנסים מחוץ לבניין בזמן האזעקות, לא נשאר מקום לדיירי הבניין עצמם להתמגן. היא אמרה לי בעצמה, "זה הזוי". היא מבינה שזה הזוי, ולכן היא גם מבינה את מה שקרה אחר-כך, שהקוד לבניין הוחלף, [מוזיקת רקע מסתיימת] והילה - הילה נאלצה לחזור למקלט הציבורי.

‏[הקלטה] הילה: "נגיד עכשיו, מההריון, מאוד קשה לי לעבור ממצב של שכיבה ל-90 מעלות. [מצחקקת] אני עושה את זה דרך הצד. אז אני נבהלת, כאילו יש הרבה עליות דופק פתאומיות, שהם לא בהכרח הכי טובות לתקופה הזאת. כאילו זה מייצר סטרס מיותר. זה אמור להיות תקופה שאני אמורה כזה לקונן [כך במקור] ו… ולהכין את ה… את הקן שלי, אבל אין לי כוח, אני לא מגיעה לזה."

‏אלעד: בניסיון בכל זאת להתמודד עם מה שקורה, הילה ובן-הזוג שלה חיפשו סאבלט, דירה עם ממ"ד. אם תעשו סיבוב בקבוצות בפייסבוק, תגלו שהמון, המון נשים בהריון מתקדם, עושות עכשיו את אותו הדבר, לפחות מנסות. כי במקרה של הילה, למשל, הם הגיעו למסקנה שגם אם יצליחו למצוא דירה עם ממ"ד בסאבלט, זה לא באמת יהיה פתרון ריאלי לאורך זמן.

‏[הקלטה] הילה: "וחיפשתי ליסוע לערבה, ליסוע למצפה רמון, אבל אני גם בחודש די מתקדם, ואני רוצה להיות מספיק קרובה לבית חולים שאני ירגיש בנוח. כאילו, זה לא פתרון מספיק טוב עבורי לנסוע לערבה, כי כאילו מבחינה רפואית אני מרגישה פחות נוח עם ההחלטה הזאתי. ואני עדיין אופטימית, אני בדיוק נכנסתי לחודש תשיעי השבוע, ואני אומרת אולי-אולי, אולי, המלחמה הזאת תיגמר לפני שאני אלד. אבל אה, אנחנו לא… לא בטוחה בזה." [צוחקת קלות]

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: אז בינתיים הילה מצאה פרטי קשר של אחד הדיירים בבניין שנמצא לידה, זה עם הממ"ק והקוד שהוחלף. היא הסבירה את מצבה, היא ביקשה טובה אישית, שיאפשרו לה להיכנס כשיש אזעקות. הם הסכימו, ועכשיו בכל פעם שיש אזעקה היא הולכת לשם.

‏[הקלטה] הילה: "יש הבדל מאוד גדול בין מי שגר במרכז או בצפון או בדרום, ואתה חווה את המלחמה הזאת בהתאם למרחב המוגן שיש לך, או שאין לך."

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: חסות אחת, ומיד ממש חוזרים.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏[חסות]

‏אלעד: בשבוע שעבר פרסמנו במהדורה המרכזית סקר מאוד מעניין. נשאלו שם ישראלים אם הם מרוצים מההישגים של ישראל במלחמה עם איראן. הדבר המעניין היה לראות את החלוקה לפי מצב המיגון, בין אלו שענו. מבעלי הממ"דים, 73% אמרו שהם מרוצים מההישגים במלחמה. בין הישראלים שיש להם מקלט ציבורי נגיש, 67% אחוז אמרו שהם מרוצים. אבל מבין אלו שאין להם מרחב מוגן נגיש בכלל, רק 23% מהנשאלים אמרו שהם מרוצים מההישגים של ישראל במלחמה. מיגון או לא מיגון? זו השאלה. זה הדבר שמשנה את כל הפרספקטיבה.

‏ואם עד עכשיו דיברנו על מי שבעיקרון יש בסביבתו מרחב מוגן אבל הוא לא יכול להגיע אליו בקלות, יש גם את אלו שאין לידם מיגון בכלל.

‏[הקלטה] סולימן: "שמי סולימן אבו ג'ודה, מתגורר בתל ערד. יש לי ילדים, נכדים וילדים, קרוב ל-50 אה, ילדים ונכדים."

‏אלעד: סולימן הוא אחד מתוך בערך חצי מהאוכלוסייה הבדואית בנגב שחיה בכפרים הלא מוכרים, במבנים ארעיים, שבאופן טבעי גם לא ממוגנים. הוא אחד משני שליש מהבדואים בנגב שאין לו גישה למרחב מוגן.

‏[הקלטה] סולימן: "אה, אנחנו שטח פתוח. אה, גרים מצריפים, שהגג העליון הוא גם איסכורית, מפח. יש לי, בתוך הטלפון יש לי אזור הדרום, ושאומרים נבטים או כסיפה או תל ערד או האזור שלנו, אנחנו רק מושיטים ידיים למעלה ומבקשים רחמים מאלוהים, זה מה שאנחנו יכולים לעשות. אין לנו, אין לנו ברירה אחרת."

‏אלעד: בגלל שאין תוכניות מתאר, אין אישורי בנייה מוסדרים, אסור לבדואים בפזורה, בכפרים הלא מוכרים, לבנות לעצמם מרחבים מוגנים. במקרים רבים המדינה גם לא מספקת להם אותם. זה הופך את הבדואים לאחת האוכלוסיות הכי פגיעות בישראל לירי רקטות וטילים. זה אומר שבכל פעם שיש מלחמה, בכל פעם שיש אזעקה, סולימן עושה את הדבר היחיד שהוא בעצם יכול לעשות.

‏[הקלטה] סולימן: "אנחנו מוצאים כל מיני פתרונות שלפחות יגן, יגן קצת מהרסיסים, לא מהטילים ולא שום דבר, רק מהרסיסים. הגשר באמת קרוב אלינו, ממש 500-400 מטר, אז אנשים שלנו שמים את הילדים ו… בתוך הרכב ורצים לגשרים. עכשיו בחורף זה קצת בעיה, הגשרים קצת בעיה, זה בוץ, בלגן שמה ב… [מצקצק] וזה בעיה רצינית. [מוזיקת רקע] בקיץ היה מצב יותר טוב. אנשים נכנסים, מביאים אפילו שמיכות שלהם ומביאים את המזרונים שלהם ויושנים שמה."

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: הם ישנים מתחת לגשרים, זה המיגון שלהם. אבל המלחמה הנוכחית באיראן שונה, היא שונה מכמה בחינות. מזג האוויר לא ממש איפשר להם לישון מתחת לגשר, והטילים, הטילים, העוצמה, התדירות, זה משהו שסולימן לא התמודד איתו מעולם. אז כשאין פתרון אמיתי, כשאין מרחב מוגן כדי לשמור על עצמו ולשמור על הילדים כשיש אזעקה, סולימן רץ לטרקטור.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏[הקלטה] סולימן: "אני מסובב את הכף קבוע, מכסה חלק אה, חלק על… רק מהראש. אבל אם זה נופל ליד הילדים, זה רק אלוהים יעזור. זה הדבר שיצא לי בראש בינתיים, אולי להציל כמה שאפשר להציל."

‏אלעד: אני אסביר, רק כדי לוודא שכולנו באותו עמוד: סולימן רץ לטרקטור שלו, הוא הופך את הכף, המשפחה עומדת מתחת לכף, כשהראש שלהם מכוסה, וזהו, זה המיגון. לפעמים כשאין זמן הם לא מספיקים לעשות אפילו את זה.

‏[הקלטה] סולימן: "ואנחנו עומדים מתחת למשקוף של הדלת, זה מה שאנחנו יכולים לעשות. אבל לפני יומיים, שנפל בערד, אני עמדתי מתחת למשקוף בדלת הראשית, אני שמעתי את הפיצוץ כאילו, יצאו לי האוזניים מהפיצוץ. זה, חס וחלילה, חס וחלילה אם דבר כזה נופל אצלנו, זה היה בלי מיגונית, זה תהיה זירת ה… זירת הרצח… אה, הרוגים, הרבה יותר."

‏אלעד: אתמול טיל איראני יורט מעל אזור הדרום, והשברים שלו נפלו בפזורה הבדואית. ארבעה בני משפחה נפצעו - זוג הורים ושתי תינוקות קטנות. סולימן גר מאוד קרוב לשם. הוא שלח לנו תמונה שוברת לב של אחת הילדות הקטנות שנפגעה.

‏[הקלטה] סולימן: "האמת, עברתי הרבה מלחמות, מלחמה כזאתי לא הרגשתי כזה פחד מהמלחמה הזאת. אני אומר לכם, זה הכי מסוכנת והכי מפחידה זה המלחמה הזאת עם איראן. לפני שהם מתחילים מלחמה, למגר… [כך במקור] למגר את התושבים שאזרחי מדינת ישראל. לדאוג להם, שלא יישארו חשופים בין שמיים, בין כיפת ברז… בין כיפת שמיים. שיתנו להם את ה… את המענה המתאים להם, זה מה שאני חושב. [מוזיקת רקע] יש אנשים שמוגנים, והוא, וראש הממשלה מוגן 100%. אפילו לערד אתמול הביאו מיגונית, מיגונית איתו, בתוך, בתוך מוביל. מה, הוא לא, אם הוא חושב, מפחד על החיים שלו, גם אנחנו מפחדים על החיים שלנו. אנחנו, האזרחים הפשוטים, לא נפחד על החיים שלנו? העיקר לפתוח במלחמה, והאזרחים חשופים מתחת לאיום? זה לא, זה לא נורמלי."

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: בכל מקום מסביבנו יש אנשים שהמצב שלהם שונה. האוכלוסייה הקשישה, למשל, גם היא מהפגיעה ביותר. במבצע "עם כלביא", מתוך 34 הרוגים, 14 היו אזרחים ותיקים. זה יותר מפי שלושה מהחלק היחסי שלהם באוכלוסייה. בכתבה במהדורה המרכזית בתחילת המלחמה, ציון נאנוס הראה למשל איך מרדכי, בן 89, ודינה, בת 86 מחולון, בקושי יכולים להתנייד. אז העובד שמטפל בהם צריך לקחת אותם אחד אחרי השנייה לקומת הקרקע של הבניין, בכל פעם שנשמעת אזעקה.

‏[הקלטה]

‏דינה: "מה אתה עושה באזעקה?"

‏מרדכי: "מה אני? מתפלל לאלוהים ומכסה את הפנים."

‏ציון נאנוס: "במה?"

‏מרדכי: "שהטיל לא יבוא אליי, שיבוא למישהו אחר."

‏ציון נאנוס: "מכסה את הפנים במה?" [דינה צוחקת]

‏מרדכי: "עם השמיכה שאני יושן בה."

‏ציון נאנוס: [צוחק] "אתה אומר, זה מה שמגן עליך."

‏מרדכי: "כן."

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: סולימן, הילה, מלכה, אריאל - עבורם המלחמה נראית אחרת לגמרי בהשוואה למיליוני ישראלים אחרים. אנשים שגם, חווים לחץ, פחד, חרדה, אנשים שהשגרה שלהם השתבשה לחלוטין, מותשים, דואגים, אבל אנשים שיש להם גישה למקום ממוגן בכל פעם שנשמעת אזעקה. גם על הישראלים הרבים שאין להם את הלוקסוס הזה, גם עליהם צריך לחשוב, וגם בהם צריך לטפל.

‏[מוזיקת רקע]

‏וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה עדי חצרוני, דניאל שחר, הילה פז, מתן זמיר ושירה אראל. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה