מאז שבעה באוקטובר משפחות החטופים נאבקות ללא הפסקה להשבתם של יקירהן מהשבי בעזה. אבל בתוך המאבק הזה, גם בני המשפחות עצמם חווים מצוקה וקושי וזקוקים לאוזן קשבת שתסייע להם לדאוג לעצמם. אנשי המקצוע במטה המשפחות עושים בדיוק את זה - שואלים, מקשיבים ומנסים להבין מה בדיוק עובר על המשפחות האלה, שנמצאות במצב חסר תקדים. הפעם, נשמע איך מטפלים במשפחות החטופים.
אורחת: ד"ר עינת יהנה, נוירופסיכולוגית קלינית ופסיכולוגית שיקומית מומחית, מרצה בכירה במכללה האקדמית תל אביב-יפו וראש תחום שיקום במטה משפחות החטופים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/02/2025.
[חסות]
[מוזיקת פתיחה]
אלעד: היום יום חמישי, שישה בפברואר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.
ב-16 החודשים האחרונים, ממש מהימים שאחרי שבעה באוקטובר, אנחנו מדברים עם ומדברים על משפחות, המון סוגים של משפחות. אנחנו מדברים עם משפחות של מפונים, עם משפחות של חיילים, עם משפחות של קורבנות. אנחנו מדברים לא מעט עם משפחות של חטופים.
[הקלטה] שלי שם-טוב: "אני לא שאלתי את עצמי מה שלומי כבר כל כך הרבה זמן, כי מה זה משנה מה שלומי? מה זה משנה מה שלומי? אנחנו הזזנו הצידה אותנו כי עומר שם כבר שמונה חודשים."
[הקלטה] רוני רומן: "אין להם זמן. אין לאחותי זמן, וכל יום שגפן לא שואלת אותי, כשהיא לא שואלת "מתי אימא באה?" זה עוד אוויר לנשימה ליום למחרת, עד היום שבו היא כבר תשאל ולא יהיה לי תשובה."
אלעד: דיברנו כאן עם הורים, עם אחים, עם דודים. דיברנו עם חטופות שחזרו מהשבי והפכו אז בעצמן גם למשפחה של חטוף, חטוף שעדיין מוחזק שם.
[הקלטה] שרון אלוני-קוניו: "זה כל היום שלי, זה רק סביב זה, אנחנו עדיין תקועים בשביעי לעשירי, זה כמו יום אחד ארוך שלא נגמר. על אחת כמה וכמה אחרי שחזרנו מהשבי והיינו בטוחים שיומיים-שלושה, דוד אחרינו. ומאז בעצם זה חוסר אונים, ייאוש, תסכול, עצב, הרבה מאוד עצב. ואין כל כך איך להתאושש מזה, עד שהוא לא יחזור."
[הקלטה] אביבה סיגל: "וואי, קשה נורא נורא נורא נורא. כאילו אני… אני לא יודעת איך להסביר את זה בכלל במילים. אני יכולה להסביר את זה בתחושות. כל הגוף כואב, אין מנוחה. אני כל הזמן חושבת על קית', אני כל הזמן חושבת על הבנות, על כל החטופים שם, על מה שהם עוברים עכשיו, על מה שאני עברתי. ואני עצובה."
אלעד: ואלו תמיד שיחות קשות למשפחות באופן טבעי, הן גם לא קלות להאזנה עבורכם, אנחנו יודעים. והן קשות גם עבורנו, הרי אין תסריט, אין ספר הוראות ל-איך מדברים, למה שואלים במצבים כאלה. אי אפשר באמת להבין, אי אפשר באמת להיכנס לנעליים או לראש או ללב של אימא ואבא שהילדה שלהם נמצאת בשבי, של אח או אחות של אדם שמוחזק במנהרה חשוכה, של בת זוג או בן זוג. איך זה אפשרי להרגיש את מה שהם מרגישים? איך זה אפשרי בכלל להתחיל להבין? אז זהו, שזו לא התמודדות שיש רק לנו, לעיתונאים מראיינים. אלו שאלות שנתקלים בהן גם המטפלים, האנשים שיושבים מול משפחות חטופים, גם שואלים שאלות, מקשיבים לתשובות. אבל בניגוד אלינו העיתונאים, המטרה שלהם היא לא רק לשמוע ולהדהד. המטרה שלהם היא לטפל, לשקם.
[מוזיקה]
ומי שמוצאת את עצמה ב-16 החודשים האחרונים בעמדה הזו מול משפחות חטופים, בלי שיש לה ספר הדרכה מדויק, בלי שיש לה הנחיות ברורות, היא דוקטור עינת יהנה.
ד"ר יהנה: קודם כול, בראש ובראשונה, קרתה פה תופעה חדשה, איזושהי התמודדות ייחודית שהיא לא ידועה בספרות, וגם באמת הכלים והמענים של אנשי הטיפול, בעיקר, אני חושבת, סביב הרבה מאוד דברים שקרו בשביעי באוקטובר, כי אנחנו באמת מכירים קצת את הנושא של השכול, מכירים קצת את הנושא של הטראומה, קצת הרבה אני אגיד, במדינת ישראל, אבל אנחנו די מסכימים פה אחד, נראה לי, שהעוצמות וההיקפים של מה שחווינו מאז השביעי באוקטובר, אין להם אח ורע, ובמיוחד לטראומת החטיפה הקולקטיבית.
אלעד: דוקטור יהנה היא נוירופסיכולוגית קלינית ופסיכולוגית שיקומית מומחית. היא גם מרצה בכירה באקדמיית תל אביב, היא מטפלת, חוקרת. אבל לענייננו, היא ראש תחום שיקום במטה משפחות החטופים, והיא שם, במטה, מטפלת ומשקמת את בני המשפחות, ובמקביל גם חוקרת, מנסה להבין מה הם עוברים, מה הם מרגישים ומה הדרך היעילה ביותר לטפל בהם. אז הפעם נהיה כאן איתה ואולי בעזרתה נצליח להבין גם אנחנו קצת יותר טוב.
הדבר הראשון שדוקטור יהנה עשתה כמטפלת, כמו כל מטפל אחר, הוא לאבחן. הרי כדי למצוא טיפול יעיל, צריך קודם כול להבין במה מטפלים. ובכל מה שקשור למשפחות החטופים, אז אמרנו, אין תקדימים, אין ספרי הדרכה.
ד"ר יהנה: באמת בדקנו את ההשפעות ואת ההשלכות על הבריאות הפיזית והנפשית. אז אני יכולה להגיד לך שקודם כול, באמת חלק מהדברים הם כמובן משפחות שלא אוכלות, לא ישנות בלילה, בקושי משיגות ארבע שעות שינה, מתעוררות מסיוטים, צורך בהרבה מאוד, נקרא לזה, חומרים, כדי להשיג שינה או להרגיע את הנפש. סטרס אקוטי מתמשך, התפרצויות של מחלות, פגיעה במערכת החיסונית ובעיקר גם הרבה מאוד הזנחה עצמית, כמובן גם בגלל שיש קושי בהנגשה של הטיפולים, גם כשבן אדם נמצא במאבק, אז הוא פחות מתמקד בעצמו, ואני חושבת שבאמת, כמו שאמרו הרבה מאוד משפחות "איך אני יכול לאכול כשאני לא יודע אם הוא מקבל חצי פיתה?" אז יש פה גם את העניין הזה. אז ה-self neglect, ההזנחה העצמית הזאת, היא משהו שהוא עד היום, אנחנו רואים אותו מתמשך, והמראות ידועים כמובן, עישון, אכילה רגשית לפעמים, דיברתי קודם על אי אכילה, אז לפעמים להפך, אכילה רגשית.
אלעד: יש כמה מעגלים שמשפיעים על המימד הפסיכולוגי של המשפחות, על החוויות שהן נאלצות להתמודד איתן. זו לא רק הטראומה המתמשכת של החטיפה ושל השבי. אפילו החשיפה הציבורית גובה מרובן מחיר. אנחנו שמענו את זה בעצמנו לא פעם ממשפחות, עד כמה קשה להן לשתף את העולם בפרטים, בתמונות, בסרטונים, בסיפורים, ברגעים שהם הכי קשים, הכי אינטימיים. המטפלים במשפחות החטופים גילו שאפילו החשיפה הכפויה הזו תורמת לתחושות של אובדן זהות ואובדן שליטה.
ד"ר יהנה: אנשים פתאום נדרשו לעשות תפקידים שהם מעולם לא… אתה יודע, לדבר public speaking, לדבר באנגלית, להתראיין, לעשות. וגם ללכת כל היום וכל הלילה לדבר בפני קהלים מכל הקשת של ה… אתה יודע, הציבור הישראלי. ואני רוצה להגיד לך, שדרך אגב, היה בזה גם ערך תרפויטי עבורם. המעגלים, זה שזה פוגש גם את המעגלים, את הדודים, את הבני דודים, כולם. הנראות הפיזית אפילו, הם כל הזמן מסתובבים עם החולצות. ותחשוב מה זה ללבוש 16 חודשים כל הזמן רק את הבגדים האלה, כל הזמן עם הסיכות, רק את ה… אז זה באמת תהליכים מאוד מאוד עמוקים.
אלעד: דבר מרכזי, אולי הדבר המרכזי שעלה בניסיון לחקור ולטפל במשפחות החטופים הוא המורכבות. זה אולי לא נשמע מאוד מפתיע, אבל המורכבות הזאת תופסת את בני המשפחות בכל כך הרבה רגעים, ובכל כך הרבה עוצמות שונות, שאין לזה באמת מקבילה בספרי הפסיכולוגיה. אין סיטואציה שאפשר לומר שהיא בדיוק דומה. החשיפה התקשורתית, אנחנו שמענו, היא קשה, אבל במקביל היא גם נותנת למשפחות כוח. חטופים שחזרו סיפרו ששמעו רדיו או ראו טלוויזיה בשבי, חלקם שמעו את בני המשפחה שלהם נאבקים עליהם, מתראיינים, וזה נתן להם גם מידע ובעיקר נתן להם כוח. וככה, בו זמנית, החשיפה הזו היא גם כפויה וגם פולשנית, אבל היא גם מחזקת. היא גם מאפשרת למשפחות סוג של קשר, אפילו קשר ישיר בינה לבין החטוף שלה.
ד"ר יהנה: אנחנו קוראים לזה הפרדיגמה של הקשרים המתמשכים, שהיום אנחנו יודעים בשכול, שגם אם מערכת היחסים עם האדם הנפטר מסתיימת במימד הקונקרטי, הקשר איתו הפסיכולוגי נשמר. ופה גם אנחנו מדברים על ה-continuing bonds, על הקשרים המתמשכים עם החטוף בעזה. אין את זה בספרות. החל מהנכחה שלו במרחב, בכל הריטואלים והטקסים ולחגוג לו יום הולדת ולחגוג תצוגת אופנה ופנקייקים וכל מיני דברים כאלה, זה מאוד עזר למשפחה. הרבה מאוד, באמת, נקרא לזה חשיבה ספיריטואלית, רוחנית, "אני אשלח לו אנרגיות", "אני מדמיין אותו כל לילה לפני השינה במקום מוגן".
אלעד: זה מוטיב חוזר במחקר, אלמנטים שהם גם חיוביים וגם שליליים באותו זמן. אנחנו קוראים לזה לא פעם "רכבת הרים אמוציונלית", אבל הטלטלות האלה הפכו פשוט להיות חלק מהחיים של משפחות החטופים, וגם חלק מהתחושות והתסמינים הפסיכולוגיים שהמשפחות חוות. כמו החשיפה לתקשורת, שהיא גם שלילית וגם חיובית, כך גם הקהילה, עוד דבר שמייחד את המצב שלנו. מספר החטופים העצום והקהילות שנוצרו מסביבם, מספקות מצד אחד תמיכה, אבל עלולות גם ליצור לחץ.
ד"ר יהנה: המאבק פה, שהוא גם, כמובן, נוהל על ידי המטה, הוא חלק מאוד ייחודי. אז פעם, אם הייתה משפחה של מישהו שהוא נעדר, היא מצטרפת לעמותה של משפחות נעדרים, ואתה יודע, מתחילה לבוא למעגלי… זה, ואחת לכמה זמן נפגשת עם גורמי מקצוע, כמו משפחת גולדין ומשפחת אורון שאול, מנהלות מאבק, אבל הוא מאבק מאוד… הוא לא מאבק עצים. פה, בגלל הקבוצה הקולקטיבית הזו, פתאום יש כיכר, פתאום יש עצרות, פתאום יש באמת מפגשים והסברה בלתי פוסקת. והמאבק הזה בעצם שאב לתוכו, ובצדק, את משפחות החטופים. קראנו לזה "אפקט ראיית המנהרה", זה אפקט בפסיכולוגיה שאתה לא רואה כלום, חוץ מאת הדבר הזה. ובאמת יש איזושהי סולידריות שנורא נורא נורא יפה, כשלעצמה. זה חלק מהדברים שנתנו פה חוסן, אבל בו זמנית היא גם לא מאפשרת לשיקום, כי הטראומה מתמשכת. אז זה גם משהו שהוא מאוד ייחודי.
אלעד: אז זו, בגדול, המציאות שאיתה מתמודדות משפחות החטופים והופכת את הניסיון לטפל בהן למורכב ולקשה. זה לא רק שאין מקבילה, זה לא רק שאין תקדים למציאות הזו, אין גם מונח פסיכולוגי שיושב עליה בול. אין מונח שהומצא למציאות שבה יש עשרות רבות של חטופים מכל מיני גילים, משפחות שלמות, אזרחים. מציאות שבה יש ארגון טרור אכזרי וציני שלא מספק בהירות, לא מספק מידע. אין מונח לזה. אבל בכל זאת, הרי צריך להיאחז במשהו מוכר, באיזשהו קצה חוט שאיתו אפשר להתקדם. אז כאן נכנס לתמונה המונח הפסיכולוגי "אובדן עמום".
ד"ר יהנה: אז אובדן עמום הוא בעצם אובדן שאין בו בהירות, ודאות וסגירה, לעומת המוות שהוא ודאי וסופי.
אלעד: זה מונח שהוטבע בשנות ה-70 על ידי חוקרת אמריקנית בשם פאולין בוס. היא חקרה משפחות של חיילים שהשתתפו בפעילות מבצעית ואבדו עקבותיהם. המונח הזה הלך והתרחב. יש למשל אובדן עמום פסיכולוגי.
ד"ר יהנה: שבו בעצם היקירים נמצאים פה פיזית, אבל הם נפקדים, נקרא לזה ככה, מכל תודעה או ישות קודמת או המהות שלהם. למשל בקומה מתמשכת, שזה משהו שחקרתי אותו, למשל בדמנציה שהאדם נמצא פה אבל הוא אחר, ואנחנו חווים סוג של אובדן בין-אישי, שלא ברור אם האדם יחזור לעצמו, לצלילות או לדברים מהסוג הזה.
אלעד: הסוג השני, והוא זה שיותר מתאים לענייננו, הוא אובדן עמום פיזי. בן המשפחה לא נמצא פיזית. יש אי ודאות ענקית לגביו ולגבי מצבו, אבל יחד עם זאת הוא מאוד נוכח, בני המשפחה חושבים עליו כל הזמן, עוסקים בו כל הזמן, חיים במציאות שבה יש את התקווה שהאובדן שלהם יהיה זמני. ומחקרים שנעשו בעשורים האחרונים בנושא הזה הציבו שאלה גדולה אחת, במה שונה אובדן עמום מאובדן שהוא, במרכאות, "רגיל"?
ד"ר יהנה: שאלה מצוינת, כי היא בעצם שואלת מה ההבדל בין ודאות וסגירה לבין להיוותר בעמימות כל חייך. אז אני אגיד שעל אף שאנחנו מדברים על הרבה מאוד שכול טראומטי בקרב משפחות הנרצחים מאז השביעי באוקטובר, שהוא ידוע ככזה שלוקח יותר זמן ומורכב, אבל למשפחות אין מאבק לנהל על מנת להחזיר את יקיריהם לקבורה בארץ. הן לא חיות בעמימות, הן חיות בוודאות. הן הצליחו לקבור אותם במקום מסוים, לשבת שבעה ולעבור את כל הטקסים האלה שבאמת עוזרים מאוד לאדם האבל לעשות אינטגרציה, לעשות איזושהי באמת הפנמה של תהליך האבל ולהתחיל לעשות עיבוד. ואני אגיד אפילו באמת להיות בתוך ולשהות בתוך הכאב הנפשי ולעשות איזשהו תהליך עליו. במשפחות של אובדן עמום אין את הדבר הזה.
אלעד: אובדן הוא בסוף אובדן והוא תמיד דבר קשה, אבל הייחודיות באובדן עמום, בין היתר, זו חוסר היכולת לקבל תשובות, מה מצבו של בן המשפחה? האם הוא חי או מת, פצוע או בריא? מה מצבו הנפשי? איפה הוא נמצא? ואלו מקרים ייחודיים במחקר הפסיכולוגי בכלל. כשמסתכלים על משפחות החטופים בישראל, אז המצב חריג ונדיר אפילו יותר.
ד"ר יהנה: גם בקרב משפחות החטופים יש לנו משפחות בסטטוסים שונים. מרבית המשפחות התחילו מסטטוס של נעדר, אחר כך קיבלו לאורך זמן, בין אם זה כבר ביומיים הראשונים ובין אם זה אחרי שבועות וחודשים, את הסטטוס הזה של חטוף בעזה, ולצערי לאורך 16 החודשים התחילו להיות תתי קבוצות. קודם כול משפחות השבים. אפילו היום יש לנו את אלה שהן כלולות ברשימה ואת אלה שהן לא כלולות ברשימה. אני אגיד שאפילו בתוך משפחות, אם דיברתי קודם, יש מקרים של בן משפחה אחד שהוא כן ברשימה, לעסקה של כרגע, ואחד שהוא לא ברשימה לשלב א'. דברים באמת אבסורדים, אלעד, אבל זה לא דברים שבאמת הספרות בכלל אי פעם, וגם הטיפול, טיפל בהם. הדבר השני שהוא באמת חדש בספרות בעצימות גבוהה, והוא קורה לנו פה כרגע, זה הנושא הזה של ההבאה לקבורה. אלה משפחות שממשיכות להחזיק רגל אחת בתוך האובדן העמום. אני אסבך לך את זה אפילו טיפה יותר, אלעד, ברשותך, כי אנחנו באמת נמצאים פה במצבים מאוד מאוד גדולים. לאחרונה חזרו לנו חטופים, אנחנו יודעים איך הרשימות שרצות בטלגרם ובעוד מקומות, חזרו אנשים שחשבנו שהם לא בחיים, אוקיי? עכשיו תחשוב מה דבר כזה, מבחינת הוודאות, עד שאני לא רואה בעין, על אף שצה"ל אומר לי "חשש כבד" ואינדיקציות שונות, אם אני לא רואה בעין בסופו של דבר, מאוד קשה להאמין לזה, זה קודם כול, זה ידוע בספרות. אבל אחרי שפתאום ראיתי שגם חזרו אנשים שבכלל היו אמורים להיות ברשימה של חללים, שכבר הרשתות הספידו אותם, נקרא לזה ככה, באמת מבלי להיכנס לדברים האלה, אז מה זה עושה למשפחה מבחינת היכולת באמת להפנים את עובדת מותו של יקירם מבלי שהם ראו בעין, וכשהם לא יודעים בכלל איפה הוא?
אלעד: אנחנו, כולנו בישראל, מודעים לסיוט הזה, לאכזריות הזו, לגיהנום שהמשפחות עוברות. אבל אנחנו, בניגוד לד"ר יהנה ואחרים, אנחנו לא אמורים לטפל במשפחות. ויש פער בין לדעת שמשהו קורה, להיות מודעים למצב, לבין הצורך למצוא כלים טיפוליים עבורו. ואמרנו, אין תקדימים כאלה. אין אפילו במחקרי האובדן העמום תקדימים כאלה. אז ד"ר יהנה נאלצה להוסיף על האובדן העמום איזשהו טוויסט, פיתוח מסוים שיתאר מעט טוב יותר את ההתמודדות של עשרות משפחות החטופים בידי חמאס.
ד"ר יהנה: נכון. אנחנו קוראים לזה וקראנו לזה באמת במחקר שלי ביחד עם פרופ' חגי לוין, על הראיונות שערכתי עם בני משפחה, "אובדן עמום דינמי". "דינמי-סטטי" קראנו לו. למה דינמי? כי הוא… כל הזמן יש טריגרים בו. חטופים שחזרו הביאו מידע, וואו, רגע, אז פתאום אני בוודאות, אבל הוודאות הזאת היא גם לרגע מסוים כי זה סרטון שמתפרסם, וואו, רגע, ודאות, הוא חי. מתי הסרטון צולם? אבל הסרטון שצולם אתמול לא אומר שהיום הוא חי כי אנחנו יודעים בדיוק באיזה תנאים. פתאום צה"ל חילץ אנשים שחשבנו שהם חיים והוא חילץ אותם והביא אותם לקבורה. וואו, רגע, אז אם זה קרה לשותפה שלי למאבק או למישהו מתוך משפחות החטופים, אולי זה גם גורלו של יקירי? כל הזמן דיבורים על עסקאות, דיבורים על ציר פילדלפי, דיבורים על טראמפ ואז… כל דבר בעצם הוא טריגר שמשנה כל הזמן את המטוטלת הזאת בין התקווה לייאוש לחרדה, וזה משהו שהוא נורא נורא נורא משמעותי בחוויה, והוא מאוד אינטנסיבי. וימי השיבה, שכולנו צפינו בתמונות בטלוויזיה וכדומה, הם טריגר מאוד משמעותי גם למשפחות החטופים שנרצחו בשבי ואפילו הובאו לקבורה, נגיד שכבר הייתה סגירה, שכול טראומטי, אבל באמת הם עדיין רגל אחת במאבק ורגל אחת בשכול הטראומטי. גם עבורם הדבר הזה היה אגרוף בבטן. הם חיכו לחיבוק הזה, דמיינו את הרגע הזה והוא לא קרה להם. ואני אגיד שכל בן אדם שהיה שייך, ממעגל ראשון למעגלי הפגיעה, פצועים, נרצחים, חללי צה"ל וכדומה, לכל מה שקורה מהשביעי באוקטובר ועד היום, החזרת החטופים היא טריגר. היא הסיפור הטראומטי, היא מחזירה אותנו. ולכן, שאלת קודם מה ההבדל בשכול, שקודם כול הסיפור עוד מפעפע, הוא עוד כל הזמן אתה פותח, אתה סוגר, פותח, סוגר, פותח, טריגרים, טריגרים, טריגרים, וזה מאוד מאוד מקשה על ה… על הפצע הזה שיכול ממש להתחיל, נקרא לזה, להיקרש, להתגבש ואפשר להתמקם אל מולו. אנחנו לא מתמקמים למולו, אנחנו עוד לא בדיאלוג מולו. אנחנו חיים אותו, וזה נורא קשה להחלים ממשהו שעדיין הוא סוג של מחלה פעילה.
אלעד: חסות אחת וממש מייד חוזרים.
[חסות]
אלעד: ב-16 החודשים האחרונים, ד"ר עינת יהנה, מטפלת וחוקרת את ההשפעות הפסיכולוגיות של השבי על משפחות החטופים. ואם דיברנו כאן על המציאות המטלטלת, המורכבת, זו שיכולה להיות מלאה בייאוש ברגע אחד ומלאה בתקווה ברגע אחרי, איך אותו אירוע יכול להיתפס גם באופן חיובי מאוד וגם באופן שלילי מאוד, אפילו במקביל. אז הדוגמה הכי חזקה לדואליות הזו, הדוגמה הכי חזקה היא התקווה. התקווה שמחזיקה כל כך הרבה בני משפחה שמדמיינים בעזרתה את "התרחיש האופטימי", במרכאות כמובן, תרחיש שבו בן המשפחה שלהם חוזר מהשבי בחיים. אבל אותה תקווה, באותו זמן, יכולה גם מאוד להפחיד את בני המשפחות. פחד לטפח אותה מחשש שבסוף תתנפץ ותשבור אותם.
ד"ר יהנה: אז התקווה היא דבר שהוא גם דינמי. פעם הייתה תקווה שכל החטופים יחזרו ביום אחד. העמימות, משפחות יגידו, "זה לא סגור עד שזה לא סגור", כי גם משפחות שקיבלו בשורה היום יכולות להגיד, "רגע, אבל בסדר, מידע מודיעיני, איך אפשר לחלוט?" קוראים לזה לחלוט את המוות, מילה שלמדתי אותה באמת רק עכשיו בתקופה הזו. לחלוט את המוות, איך אפשר לחלוט את המוות כשאתה… זה בסך הכול מבוסס על איזה סרטון ועוד איזה שבריר שנייה של מישהו רואה משהו מסוים. "אני, עד שלא ראיתי בעין… זה לא סגור, עד שזה לא סגור". אבל עדיין התקווה היא צריכה להיות תקווה ריאליסטית. יש מה שנקרא unrealistic expectations, תקווה שהיא כנגד הסיכויים. אז אנחנו פחות נרצה תקווה כזאת כנגד הסיכויים לאורך זמן, כשיש כן אינדיקציות לזה שהמצב לא בדיוק הולך לכיוון הזה.
אלעד: וכאן מגיע לידי ביטוי החלק המסובך של הטיפול, לשמור על איזון. לדעת לקחת כל אלמנט, כל התרחשות, כל תחושה, כל התפתחות שעלולה להיות שלילית ברגע נתון, ויכולה להיות גם חיובית ברגע שאחר כך. צריך לנסות למנוע ממנה להגיע לשפל של הפסימיות. אבל, וזה הדבר הקשה במיוחד, צריך לדעת גם לעדן ולאזן את המקרים שבהם התחושה הזו הופכת ליותר מדי אופטימית.
ד"ר יהנה: נכון. אנחנו באמת משתדלים, בטח בשלבים כאלה של מאבק עצים ואקוטי, חלילה לא לפרק לאנשים את ההגנות, בין אם הן הגנות של באמת היאחזות מאוד חזקה באמונה דתית, בין אם זה הגנות מאוד חזקות של באמת unrealistic optimism קוראים לזה בספרות, אופטימיות לא ריאלית. ופשוט באמת ללוות אותם, אתה יודע, כמו לתת להם פיגומים כאלה, להיות שם. אבל בטח לא להיות זה שעושה את מה שאנחנו קוראים לו "קונפרונטציה", את העימות עם המציאות, ולתת להם לעכל את המציאות כל פעם בסגמנטים. וגם העיכול הזה הוא דינמי, יש יום שאנשים יותר במגע עם הכאב ועם העובדות המציאותיות, ויש יום אחר שהם קמים בבוקר ואומרים, "מה פתאום לא בחיים? עד שיוכיחו לי - בחיים, אני ממשיך". וזה שלהם, ואנחנו צריכים לתת לזה המון מקום וכבוד, ולהתמקם מולם. הם מכתיבים את הקצב, זה חלק מהשליטה שאנחנו יכולים להחזיר להם בסיטואציה של חוסר אונים וחוסר שליטה ואי ודאות. ולפעמים, אתה יודע, אם הוא ביום נמוך יותר, אז אתה תגביר קצת את האוקטבות של החלקים האחרים, ואם הוא בהיי גדול, אז אתה תנסה טיפה יותר להנגיש, אתה יודע, את המידעים האחרים. "אני שומעת את מה שאתה אומר, אבל איך מה שאתה מרגיש כרגע מתכתב עם זה שלפני שבוע דיווחת על חשש כבד לחייהם?" אז אתה באמת נע, נע בין המרחבים האלה שאולי ככה ואולי גם ככה. ואז משפחה יכולה, או בן משפחה יכול להגיע לטיפול, "הבוקר קמתי והרגשתי שהסיכוי שהוא יחזור נורא נמוך". ואז אתה ממשיך לעבוד עם הנרטיב הזה, אתה לא מתחיל להגיד לו, "כן, לא, מה פתאום, תחזיר". "רגע, בוא נחקור את זה, את הנקודת קצה הזו שהיא נורא מאיימת. ואיך זה הרגיש לך? ומה חשבת? ומה הרגשת? ולאן הלכו המחשבות ומה… ובהינתן זה אז מה זה אומר? ואיך היית רוצה מכאן והלאה לנהל את המעשים שלך ואת ה…?" ויום למחרת הוא יכול לבוא ולהגיד, "היי, רגע, ראיתי שההוא קיבל סימן חיים, אולי גם אני". ואז גם פה, אותה חקירה בדיוק, וזה ה… המנעד הזה, המאוד מאוד לא פשוט. המאוד מאוד לא פשוט.
אלעד: הטיפול, גם הוא דינמי והוא עדין, הוא מורכב, וגם ד"ר יהנה והצוות שמלווה את המשפחות ממשיך ללמוד דברים חדשים כל הזמן. החטופים ששבו, המשפחות במטה, כולם אומרים במידה רבה של הסתכלות מפוכחת פנימה, שעד שלא ישוב אחרון החטופים, האיחוי והריפוי האמיתי לא באמת יכולים להתחיל. וגם מבחינת הצוות המטפל, אנחנו עדיין רחוקים מהרגע הזה, מהרגע שבו באמת נוכל לזנוח את האובדן העמום ונתחיל לעבד ולעכל רק את האובדן.
ד"ר יהנה: נכון. אנחנו עדיין לא שם, גם האזרחים שהם רק עדים לדבר הזה. האזרחים פה גם אם הם לא יד ראשונה, נקרא לזה ככה, מעורבים כחלק ממעגל פגיעה ראשוני, עדים למה קורה ומה עושה המדינה עם אזרחים שנשארים ואיך מנהלים את הדברים האלה. ויש פה אובדן מאוד גדול, גם של הנחות היסוד על העולם, אז השיקום פה גם המוסרי, הערכי וכו' לא יכול להתקיים עד שלא כל החטופים חוזרים, פרקטית ערכית ומוסרית. אז אנחנו עכשיו עדיין במאבק, ופה אני באמת קוראת לכולנו וגם לציבור להמשיך לעשות, הציבור הוא חלק מזה. אם דיברתי קודם על ארבעת המימדים - החטופים, המשפחות, הקהילות והציבור בכללותו, אנחנו נצטרך לעשות תוכנית שיקומית לאומית לכל המימדים האלה, אז התרופה הכי טובה זה החזרת כל החטופים וסיום המלחמה.
אלעד: ד"ר עינת יהנה, תודה.
ד"ר יהנה: תודה לך, אלעד.
[מוזיקת סיום]
אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק. חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה דניאל שחר, שירה אראל, עדי חצרוני והילה פז. על הסאונד יובל ברוסילובסקי, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments