אחד ביום - בלוז לחופש הגדול

השנה האחרונה בתיכון, כיתה י״ב, היא השנה שכולם מחכים לה. בגרויות אחרונות, טיול שנתי, נשף, מסיבת סיום - אוסף של חוויות. אבל בשנה הזו, לדור הזה, הכל השתבש. בשבוע שעבר הי״בניקים סיימו ללמוד, ורובם עוד מעט מתגייסים לצבא שנמצא במלחמה, אחרי שנה של התבגרות לא טבעית. אז דיברנו עם שלושה מהם: זוהר, נהוראי ויותם. הפעם, אנחנו עם הי״בניקים לשעבר - ועם הבלוז שלהם לחופש הגדול. 

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/06/2024.

[חסות]

היום יום רביעי, 26 ביוני, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

לפני כמה ימים פורסם סקר שנערך במרכז המידע של "האקדמית תל חי". הסקר התמקד בתלמידים ותלמידות בצפון, והתבסס על תשובות שנתנו ההורים שלהם. אז 52% מההורים שנשאלו שם אמרו שהשנה חלה פגיעה בציונים וירידה בהבנת החומר של הילדים. 50% העידו שחל שינוי לרעה במצב החברתי של הילדים שלהם. יותר מחצי מהנשאלים אמרו שהם מוטרדים מפגיעה משמעותית במצב הרגשי של הילדים. 13% הביעו חשש אמיתי שהילדים שלהם ינשרו ממערכת החינוך. המספרים האלה, עם כמה שנורא לומר את זה, לא אמורים להפתיע אותנו. כי איזו שנה זו הייתה, או ליתר דיוק, איזו שנת לימודים זו הייתה. בצפון, בדרום, לא רק שם. עם איזה אתגרים ואיזה בעיות נאלצו תלמידים ותלמידות להתמודד השנה.

תחשבו לדוגמה, תלמידי כיתה י"ב, תחשבו על הדור הזה. הדור שלפני ארבע שנים, כשהיו בחטיבה, נאלצו להתמודד עם מגפה עולמית ששיבשה להם את חוויית הלימודים.

זוהר: קורונה, זה היה תקופה שממש לא למדנו. ואחר כך זה היה לימודים בזום, מטלות, שזה באמת היה ממש בקטנה. רוב הזמן היה למצוא במה להעסיק את עצמי. רוב שעות היום בתוך הבית.

נהוראי: אני השמנתי בקורונה, הייתי כזה… שמנמן כזה. לא הייתי לומד, לא היה לי אכפת מלמידה בכלל, לא ידעתי מה זה.

יותם: וזה באמת השפיע ככה בציונים, בהכל.

זוהר: אני זוכרת ששמחתי ממש לחזור. בכיתה ט' חזרנו בקפסולות כזה, זה היה ממש מרגש.

אלעד: תחשבו על הדור הזה, שאחרי הקורונה ואחרי שחזרו ללימודים, בשנה האחרונה שלהם בבית הספר, בשנה האחרונה שלהם במערכת החינוך בכלל, שוב הכל השתבש להם. שוב הם נאלצים להתמודד עם המון דברים שאין להם קשר ללימודים. ועכשיו, בשבוע שעבר ליתר דיוק, הי"בתניקים סיימו את השנה. הם סיימו את הלימודים. הם אוטוטו מתגייסים. מתגייסים לצבא שנמצא בעיצומה של מלחמה. להם, לרובם, אין פטור. אז דיברנו עם שלושה כאלה - עם זוהר, שפונתה מהדרום.

זוהר: אז אני זוהר שפיר, בת שמונה עשרה. אני גרה בקיבוץ העירוני בשדרות, ועכשיו אני מפונה למעלה צביה, שזה במועצה אזורית משגב, ובדיוק סיימתי תיכון.

אלעד: עם נהוראי, שפונה מהצפון.

נהוראי: אז אני נהוראי עזריה, אני במקור מקרית שמונה. אני בן שבע עשרה, מפונה לאילת, תלמיד תיכון, עכשיו אני סיימתי. מתגייס במרץ, וזהו.

אלעד: ויותם, מהפנימייה הצבאית ובית הספר הריאלי בחיפה, שאיבד מאז שבעה באוקטובר 12 מבוגריו.

יותם: אני יותם רז קרסו, אני בן שמונה עשרה, מסיים עכשיו י"ב. מושב גני יאשיה בעמק חפר, וכרגע אני חניך בשנה האחרונה בפנימייה הצבאית לפיקוד בחיפה, שליד בית הספר הריאלי. אני מתגייס לצנחנים בנובמבר. אני, מאז שאני זוכר את עצמי, מאז שאני נכנס בשערים של הפנימייה בכיתה י', האמת בסוף ט', אני שומע את העניין של להיות מ"פ. זה עכשיו, אם תשאל אותי, זה החלום שלי לטווח הקרוב.

אלעד: אז כן, הפעם אנחנו עם הי"בתניקים, הי"בתניקים לשעבר כלומר, ועם הבלוז שלהם, לחופש הגדול.

נהוראי: וואו, המון זמן, זה היה באמת, כאילו, גם כולם דיברו איתי על זה, כולם, האחים שלי, שבאמת כאילו אומרים לך, "אוי, י"ב, איזה כיתה שאתה, באמת, אתה כמו סטודנט, אתה, כאילו… יש קושי, אבל אתה גם נהנה, כי אתה, אתה האחרון, אתה, זה השנה האחרונה שלך, אתה המלך של בית הספר".

זוהר: ארגנו טיול שנתי מטורף, שהיה אמור להיות, ומסע לפולין, וטקסים, והפקת י"ב, וערב יוצרים יש בבית הספר שלנו, שזה ערב אומנויות כזה, ומסיבת סיום, ופרום, ואני חושבת שזה בעיקר תחושה שזה שלנו.

יותם: באמת, ביום הראשון של י"ב היה לנו ממש כיף, היה קצף, היה מים, היה, היה בלגן גדול.

זוהר: מתחיל מטורף, מתחיל ב-before, זה כזה ביום של… הראשון של בית ספר, לפני זה, זה קורה בהרבה תיכונים, עושים מסיבה. אני אגיד בשם עצמי, אבל אני חושבת שבשם עוד הרבה מהשכבה, שזאת הייתה אחת המסיבות הטובות, ותחושה של הולך להיות מטורף. לרקוד כזה, אין דאגות, שנה של סתלבט אחרי י"א שהייתה ממש קשה, זה היה סיפתח מטורף. מגיעים, כולם עם חולצות שהוצאנו, חולצות בצבע כחול, סיפתח כיפי כזה.

אלעד: לא היה להם הרבה זמן ליהנות מהרגע שלהם, מהזמן שלהם כהכי גדולים, הכי בוגרים, הכי ותיקים בבית הספר. פרק זמן של ימים בסך הכל עבר, כשהם י"בתניקים אמיתיים, אבל אז, הכל השתנה.

נהוראי: בשביעי לעשירי כבר המון המון אנשים עפו מקרית שמונה, עפו, ברמה, כאילו לא היה איש אחד, בשכנים שלנו, אנחנו גרים בשכונה, שכל השכנים כבר לא היו שם באותו יום. אנחנו היינו לבד בשכונה, הכול חושך, תחושה ממש לא נעימה להיות לבד, באמת לא נעים. אני יכול להגיד שאני אישית לא ישנתי עד, סביבות, בוא נגיד ככה, שש בבוקר, כי פחדתי לישון, שכל הבית ישן, ואם יקרה משהו, אז אין מי שבאמת, כאילו, יגיד יאללה, לקום מהר, וקורה משהו, כאילו, לא יכולתי לישון, שכל הבית ישן או… ושקט. תמיד הייתי במחשב עם חברים עד שעות מאוחרות, שש בבוקר כל יום, ואז הייתי הולך לישון, כשההורים שלי היו קמים. ואז כאילו, הייתי מרגיש בטוח ללכת לישון, כי אני יודע שאם קורה משהו, יש מישהו שיעיר אותי, ונוכל לעשות משהו.

זוהר: אחרי שבאמת יצאתי מהבית, כשהתפנינו, בשמיני, יום אחר כך, אז ממש היינו בעוד שלבים של להבין מה קרה. אני זוכרת, אחרי שבוע וחצי, נפגשתי עם חברות מהשכבה שהתפנו למצפה רמון, אני הייתי ב… התפניתי ליוטבתה, ונסעתי לפגוש אותן, כי כזה, אתה חייב אנשים שקרובים אליך, שמבינים אותך, סביבך, והן שואלות אותי - "מה, נראה לך, יהיה טיול שנתי?" והסתכלתי עליהן, כאילו, בהלם, שהם בכלל חושבות על זה, כאילו, אין כלום, כאילו, הכול, לא יהיה כלום, הכול נהרס, הכול… לא הולך להיות שום דבר מהשנה הזאת. אנחנו, אני מבחינתי, כאילו, בתוך זה, באבל, אני לא מצליחה אפילו לחשוב קדימה, אני אומרת, אין מצב שיהיה דבר כזה. אמרתי לעצמי, אמרתי לחברות שלי - "אני לא… אנחנו לא נחזור לשער הנגב, אנחנו לא נחזור לבית ספר, השנה, אין מצב".

היינו אמורים לצאת לטיול השנתי ב-16, כאילו, ממש שבוע אחרי השבעה באוקטובר, ופתאום זה קפץ לי ביומן - טיול שנתי. זה כזה משהו שממש חיכינו לו, וארגנו אותו, כאילו, זה היה אמור להיות משהו שונה ומיוחד, וכאילו, פתאום שמתי לב שבוע אחר כך שזה היה אמור לקרות, וזה פשוט הרגיש מעולם אחר, שזה כבר לא אותו עולם.

אלעד: התיכונים של זוהר ושל נהוראי נסגרו, וזה ברור, אי אפשר הרי לנהל שגרת לימודים כשקרית שמונה ושדרות פונו. אבל הפנימייה הצבאית בריאלי, המקום שבו לומד וחי יותם, גם שם נסגרו הלימודים, ולא כי חיפה פונתה, אלא פשוט לא היה מי שיְלַמֵּד.

יותם: אז בצורה הכי ברורה, אנשי הסגל שלנו, המדריכים, המפקדים שלנו, הם אנשי מילואים. המ"פ שלנו היה בעורב גולני, הוא זה, הוא היה, איזה חמישה חודשים לא ראינו אותו, השאר הלך לצפון. עוד מפק"צ שלנו בשריון, היה גם ברצועה נלחם, אז בסוף אין להם למה להחזיק אותנו, אין להם סגל ואין להם את כל המערך שבעצם כאן בהתחנכות שלנו.

יש קטע בפנימייה שהי"בתניקים מתרגלים על היודניקים פיקוד, ממש כמ"כים. והמפקד המקביל שלי היה ראם מאיר בטיטו, זכרונו לברכה, שנתיים מעליי, ממש גדול ממני בשנתיים, וממש הכרנו ודיברנו וישבנו. ובשבעה באוקטובר הוא נפל. הוא היה לוחם ב-51. אז זה דבר שככה הוא ככה, כאילו אין לך איך לצאת ממנו, הוא כאן והוא איתך והוא מקיף אותך.

נהוראי: התפנינו בתשיעי לעשירי בערב. אנחנו היינו האחרונים ופשוט באותו ערב, ההורים שלי אמרו לי "יאללה, חייבים לעוף מכאן, תארוז תיק", ארזתי תיק, הציעו לנו לעבור לאילת. ידענו שאנחנו הולכים להיות שם תקופה ארוכה, לקחנו אז הרבה בגדים, שמיכות, הכול.

אלעד: אחרי שעזבו את קרית שמונה, ואחרי שהתלבטו בין כמה מקומות שונים, ובאווירת החרדה הכללית של היממות הראשונות שאחרי שבעה באוקטובר, המשפחה של נהוראי עברה מהצפון הרחוק עד לדרום הרחוק.

נהוראי: כל המשפחה ירדה לאילת, כולם כולל כולם, היינו באותו מלון, חדרים צמודים גם. באמת התמזל מזלנו. לא חשבתי על לימודים, לא רציתי ללמוד גם, לא, אבל השגרה הייתה מאוד משעממת וחוזרת על עצמה. אחרי כמה ימים, שאתה קם כל יום אותו דבר, אבל אתה, אתה לא עושה כלום, החברים שלי אישית הם לא, הם לא התפנו לאילת, הם רובם התפנו לטבריה ולתל אביב. זה קשה. אתה באמת לא יודע מה לעשות, אתה משתגע כבר ומתחרפן, ואז, בתחילת נובמבר, כאילו, שמעתי שיש שמועות על הקמת בית ספר באילת למפונים, בית ספר מכיתה א' עד י"ב. בתחילת נובמבר הוא נפתח, ולמדנו בו, מה שיכולנו.

והבית ספר באמת היה אבל קשוח, כי הלימודים שם עם הבגרויות הם, הם באמת, כאילו, אתה לומד ארבע שעות כל יום, אתה לא באמת לומד משהו שאתה יכול להספיק לבגרות. רצינו רק להתמקד בבגרויות, לא רצינו להתמקד עכשיו ב… היה לנו, לא יודע, נגיד, שיעור צילום. לא רצינו שיעור צילום, זה לא באמת היה עוזר לנו במשהו. רצינו ללמוד דברים שקשורים רק לבגרויות, נטו בגרויות.

זוהר: אני זוכרת שזו הייתה תחושה כללית, שאנחנו רוצים לצאת ידי חובה, כאילו, לעשות את זה, כי צריך לעשות את זה, ולא להשקיע בזה יותר. אני מבחינתי חשבתי בכלל שיקחו את הציונים של י"א ויעזבו אותי בשקט, שאין מצב שאני יכולה לשבת וללמוד חומר חדש, ממש לא.

שוב, זה גם היה באמת בשלב מאוד מאוד מוקדם. זה היה אחרי שלושה שבועות. אנחנו, אני עדיין לא הבנתי מי נגד מי ומה קורה סביבי ומה קרה, בטח לא עיכלתי. וכן, והיה תחושה של זה פשוט עול, ואנחנו רוצים לעשות את זה ולסיים עם זה ולהמשיך הלאה. שוב, אני מדברת בשם עצמי. יש ילדים שוואלה, הלימודים מבחינתם, זה היה הזמן, זה היה הזמן להשקיע את המחשבה שלהם במשהו מסוים, ולא לחשוב על מה שקורה מסביבם. ואני לא יכולתי אפילו לדמיין, לשבת ולנסות להתרכז במשהו.

נהוראי: ממש רחוק מזה, זה היה, זה באמת היה קשה, כי אתה, בהתחלה לא רציתי בכלל ללכת, לא רציתי, כאילו, אמרתי, אין לי אף אחד שאני מכיר, אין לי אף אחד באמת שאני, לא רציתי, לא היה לי את החשק ללכת לבית הספר. אני פשוט רציתי רק ללמוד את הארבע שעות האלה, וללכת. המזל שלי שההורים שלי היו איתי באותו בית ספר. אימא שלי מורה, ואבא שלי, הוא היה אב הבית שם, אז זה היה קצת מצחיק. כל המשפחה שהייתה איתי בבית ספר, כל אחד, כאילו, מה שהוא יכול לעזור.

אלעד: הי"בתניקים שחיכו כל כך לשנה הזו, לטיול השנתי האחרון, לטקסים האחרונים, לשיחות במסדרון, אפילו לבגרויות, הרי אין ברירה, הם מצאו את עצמם בחוויה שונה לחלוטין מזו שציפו לה. נהוראי למד בבית ספר של מפונים באילת, עם אנשים שהוא לא הכיר, וארבע שעות ביום. וזוהר חזרה, כאילו, אחורה בזמן, שוב ללימודים בזום.

זוהר: גם אם הייתי רוצה לשבת לעלות לזום, אז הייתי בוהה במסך, אני… לא הייתי מסוגלת, והבנתי שאני צריכה לבחור בנפש שלי, ולא במה שאומרים לי שאני צריכה לעשות. ואני החלטתי לעשות מה שהיה טוב לי, ולהתרכז בעצמי. ולא הייתי מודאגת. אמרתי לעצמי שיגיע הרגע של הבגרויות, אז אני יעשה אותם, וגם אם אני אקבל ציון לא טוב, אז אני… זאת הבחירה שלי כרגע.

אלעד: ולימודים כלום? בכלל?

זוהר: לא, ממש כלום בכלל. היה קצת מגמת תיאטרון, עשו לנו מפגשים, אבל מעבר לזה, אמרתי ש… שנגיע לגשר נחצה אותו, כאילו זה היה עוד לא בשלב של הבגרויות, ואני החלטתי, שוב, להשקיע בדברים אחרים. הרגשתי שיש דברים יותר מפחידים מזה, כאילו באמת הרגשתי שזה לא ה… הדבר הכי מפחיד שקורה לי בחיים, כאילו היה לי התמודדויות אחרות.

אלעד: חסות אחת וממש מייד חוזרים.

[חסות]

אלעד: הי"בתניקים שהתחילו את השנה עם המון ציפיות, מצאו את עצמם מאוד מהר בלי לימודים, בלי בית הספר, בלי כל החוויות שחיכו להן במשך 12 שנה במערכת החינוך. כל אחד היה צריך להתאים את עצמו למצב חדש. בבית ספר אחר, בזום, בלי החברים הרגילים, או בלי אנשי סגל שנקראו למלחמה. ואז, לאט לאט, חלקם חזרו, חזרו ללימודים פרונטליים, חזרו אל בתי הספר. אבל זה לא היה כמו פעם. הכול הרגיש אחרת.

זוהר: אמרו לנו, אנחנו נחזיר אתכם בהדרגה, וזה יהיה לאט לאט, וכאילו, אנחנו נעשה איך, כאילו, נשים דגש על החברתי. וזה לא הרגיש ככה. זה הרגיש כאילו מהר מאוד חוזרים למה שצריך לעשות. לציונים, לבגרויות, זה היה השיח העיקרי. וזה קצת אבסורד, כי אתה… כי הבית הספר הוא נורא קרוב לגבול, ואתה שומע את המלחמה, וסתם, באמצע בגרות בכימיה שהייתה לי, היה לנו שלוש צבע אדום באמצע, וכאילו, ממשיכים כרגיל את הבגרות. וזה אבסורדי בטירוף. וכאילו, זה קטע, זה היה ממש קטע, כי זה שוב, שני העולמות האלה מתנגשים - העולם של המלחמה, תמונות של החטופים נמצאים בלובי, וזה חלק מהקהילה. מורים שכבר לא נמצאים, תלמידים שכבר לא נמצאים, ומצד שני, לומדים לבגרות ועושים בגרות, ומדברים בגרויות.

יותם: בגדול, הפנימייה איבדה שבעה מבוגריה, נכון לעכשיו, במהלך המלחמה. והבית ספר בכללי איבד שניים עשר. וזה דבר שמקיף אותך. בסוף, אנחנו לא מקדשים את המוות או משהו בסגנון, אבל בסוף, השכול תופס פה חלק. עכשיו, אתה הולך בפנימייה, ויש לך, אנחנו קוראים לזה טנק הצוערים. זו אנדרטה, עם טנק שלחם בחווה הסינית, שבו היו בוגרי פנימייה. הפנימייה בעצם היא מ-53', היא כבר עתיקה קצת. אני באמת מסתכל על זה כקדושת החיים, כמה אנחנו לומדים, איך אנחנו מנציחים אותם איתנו.

זוהר: זה הכל, מבחינתי זה הכל, אני לא… זה סביבך, כאילו אתה… זה החיים שם, זה סביב זה. כאילו תמונות של חטופים בלובי של השכבה, שאנחנו מזהים את כל הפנים, את כל השמות. זה אנשים מהקהילה שלך, אנשים שהתאמנת איתם, שהיו ביום-יום שלך. כל השיח עם חברים שלי מהשכבה מגיע לזה, מגיע לחוויות האלה, מאותו יום, מכל התקופה, מביקורת על מה שקורה. אי אפשר, בעיניי, אני לא יכולה לנתק את החיים שם, כאילו בזמן שזה קורה, כאילו זה עדיין קורה, זה הקטע המטורף.

אלעד: הי"בתניקים שדיברנו איתם תיארו שתי גישות. היו תלמידים שאת הזמן שנשאר להם, אחרי שבועות וחודשים שבוזבזו, את הזמן שנשאר רצו להקדיש רק להכנות לבחינות הבגרות. תחשבו על זה - חומר שהיה אמור להיות מועבר להם בשמונה חודשים, היה צריך עכשיו להילמד בערך בחודש. והייתה גם גישה אחרת, היו תלמידים שאמרו שאין להם באמת יכולת ללמוד כמו שצריך, אין להם יכולת להתכונן, אין להם ראש ללימודים. להפך, יש להם צורך בקהילה, בתמיכה, בסיוע.

אבל גם התלמידים האלה וגם התלמידים האלה אמרו לנו דבר אחד זהה - השנה הזו, השנה הנוראה הזו, פגעה בהם אקדמית. היו הקלות שהם קיבלו בבחינות הבגרות, כן. בלעדיהן, הם אמרו, לא היה סיכוי שיצאו עם תעודה. אבל גם עם ההקלות האלה, בלי כל השינויים, בלי המציאות הקשה שהציבה להם השנה האחרונה, הם היו יכולים להצליח הרבה יותר.

נהוראי: את האמת שהתעודת בגרות שלי, שבחנתי את זה לעומק, הבנתי שזה לא, הייתי יכול באמת לעשות יותר אם היינו במצב רגיל. אני יכול לתת לך דוגמה - אני במגמת תקשורת, ויש, אפשר לעשות או חמש יחידות או עשר יחידות, שזה הרבה יותר וזה מוסיף לממוצע. ובגלל המצב שכל אחד מפוזר, אנחנו צוות, יש לנו צוות שכל אחד הוא אחראי על כל חלק בזה. ורציתי לעשות סרט באמת מטורף, כי אנחנו באמת אוהבים את זה. אנח… הצוות שלי באמת אוהב את זה. אנחנו אוהבים את המגמה ובאמת כיף לנו ואנחנו גם טובים בזה, אז אמרנו למה לא? ובגלל המצב, לא באמת יכולנו לעשות סרט מושקע ומטורף, שבאמת יכול לקבל את הציון של העשר יחידות. אז אפילו הסרט שעשינו כרגע, הוא לא עובר את ה… בעיניי הוא לא מספיק טוב בשביל המגמה, אבל זה איכשהו עבד. ועם כל המצב, ועם כל הקושי שהיה לי והאמת שעשיתי בגרות, אני אומר, אני יכול לנשום לרווחה, אני יכול להגיד "זהו, אני נפטרתי מזה", וכל השאר אני יעשה אחרי הצבא אם אני ירצה לשפר, אם אני ירצה להתקבל לכל מיני מוסדות חינוך וכאלה. יש לי חברים שלא הצליחו להוציא תעודת בגרות, וכן, זה בגלל הבית ספר, בגלל המצב ובגלל ה… באמת בגלל הכול.

אלעד: היה האמת עוד דבר, ששלושת הי"בתניקים שדיברנו איתם שיתפו שהיה זהה עבור שלושתם - החשיבות בטקס, טקס אחד, כדי, בכל זאת להרגיש קצת נורמליות בשנה הלא נורמלית הזו שלהם כבוגרים, טקס אחד שאולי במשהו יצליח קצת לפצות על כל אותם טקסים וכל אותן חוויות שהם נאלצו לפספס.

נהוראי: ת'אמת שעם כל הקושי, אנחנו מצליחים לארגן נשף, יש לנו שבוע הבא. אנחנו הילדים מקרית שמונה, יש לנו שבוע הבא נשף, הצלחנו לארגן, אבל זה ת'אמת שזה הרבה יותר קשה לארגן נשף שכל אחד מפונה למקום אחר. אנחנו היינו צריכים לארגן הסעה מאילת, מתל אביב, מטבריה, מפה ומפה. כי חשוב לנו לחוות את י"ב, באמת כמו… כי זה הפעם האחרונה שלנו בתור ילדים לעשות משהו באמת… לפני שכל אחד מתגייס והולך לצבא, ומי יודע מתי נראה אחד את השני עוד פעם, אנחנו לא באמת יודעים. ובאמת עם כל הקושי אנחנו מצליחים, ואנחנו נצליח בעזרת השם לארגן את הנשף הזה, והוא יהיה. עכשיו כל אחד מתכונן, קונה חליפה, ויהיה לנו טוב.

זוהר: החיים ממשיכים, עם כל היתרונות וכל החסרונות. ונשף הוא גם חלק מהעניין, ומה שנפתח צריך לסיים. ובאותה הזדמנות אני גם אגיד שיש 120 אנשים יקרים שאצלם החיים לא ממשיכים, בניגוד אלינו, ו-120 משפחות שהחיים שלהם גם לא ממשיכים, ועדיין סביב אותו יום. ושכל דבר שאנחנו עושים, ושכל דבר שאני עושה ביום-יום שלי, אני תמיד חושבת וזוכרת את החטופים שצריכים כבר לחזור. וכל מה שקורה בבית ספר, המסיבת סיום, הטיולים, הכל תמיד תמיד זה להזכיר ולדבר על האנשים שלנו שעדיין שם.

אלעד: ועכשיו הם עם הפנים קדימה. אחרי התיכון הרי מגיע הפרק הבא בחיים, העוד רגע הזה, לפני שהחיים עצמם כבוגרים מתחילים. שלושתם כבר מוכנים לקראת הרגע הזה. למרות, ואולי דווקא בגלל כל מה שעברו בשנה האחרונה.

יותם: ואם עד עכשיו אמרת "אני אהיה מ"פ, ומה אני אעשה? אני אתפוס קו פה, אני אהיה שם, פה ושם יהיה איזה מבצע". יש לך מלחמה, כאילו פול און מלחמה. האמת שהדבר היחיד שזה עשה זה לחזק את האמונה בצדקת הדרך, בצורה הכי פשוטה. זה משמעות, זה הבנה שלמה של למה אתה עושה את מה שאתה עושה. יש לך דוגמה חיה למה צריך אותך.

נהוראי: האמת שידעתי שאני רוצה ללכת לקרבי גם בלי שום קשר למלחמה. אבל אחרי המלחמה הרצון ללכת לקרבי הוא רק התגבר, כי אתה רואה את כל החיילים שנופלים, ובאמת אתה אומר - "וואלה, הם נותנים את החיים שלהם בשביל שאני עכשיו יוכל לדבר איתך פה בזום". אתה אומר "וואלה, אני גם יכול לעשות את זה, אני גם יכול לתרום ובאמת לדעת ולדאוג שאנשים באמת ישבו בבית שלהם, ויהיו בשקט, וינוחו, ויטיילו. ובזמן… ואני יכול לעשות את זה, אני רוצה גם לתרום למדינה שלי".

זוהר: אני חושבת שאני יכולה להגיד שהשנה הזאת זה שנה של סיום הילדות, והתמימות, וזה נורא עצוב שדברים ככה הסתיימו. אני מרגישה שהחיים היום… שהשלב הזה בחיים היה בכל מקרה אמור להסתיים עם סיום השנה הזאת. גיל 18 זה עצמאות, זה לצאת מהבית, זה לסיים תיכון. אבל זה קרה מוקדם מדי, ובצורה ממש לא טבעית. זאת הייתה שנה ממש ממש לא פשוטה, והיא עדיין ככה, זה עדיין קורה, אני עדיין מפונה. אני לא אחזור הביתה, החיים שלי אף פעם לא יחזרו להיות מה שהם היו. אבל אני שמחה שהחיים נמשכים, אני שמחה שאני חיה, אני שמחה שזכיתי לסיים י"ב ולהגיע לגיל 18.

אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. תודה גדולה לזוהר, ליותם ולנהוראי, ובכלל לכל בוגרי ובוגרות שכבת י"ב, כל אותם אנשים שנאלצו לחוות את החלק המרגש הזה בחיים שלהם בצורה, איך אמרה זוהר, צורה ממש לא טבעית. אז ברכות ובהצלחה בהמשך.

אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה - דניאל שחר, שירה אראל, דני נודלמן ועדי חצרוני. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן גם מחר.

[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה