אחד ביום - חייו ומותו של נסיך האופל

אוזי אוסבורן, אבי המטאל הכבד ואחת הדמויות הבולטות והמשפיעות בתולדות הרוק, הלך בשבוע שעבר לעולמו לאחר מאבק ממושך במחלת הפרקינסון. הוא נולד למשפחה ענייה באנגליה וגדל כילד דחוי שנאבק להשתלב, אך דווקא מתוך הקושי הוא הצליח להפוך לכוכב ענק ולסמל של מרד וחופש. עם להקת בלאק סבאת' ואחרי זה בקריירת הסולו שלו, אוסבורן בנה לעצמו תדמית של אדם משוגע ומאיים - אבל מאחורי המסכה הזאת הסתתר אמן רגיש ומורכב, שהעניק קול לדורות שלמים של מעריצים שהרגישו מוזרים, שונים ולא מובנים. אז הפעם אנחנו עם תומר מולוידזון, עורך ומגיש בכאן 88, על החיים, המוות והמורשת של נסיך האופל.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 27/07/2025.

‏[חסות]

‏אלעד: היום יום ראשון, 27 ביולי ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏בשבוע שעבר, ביום רביעי, העלנו כאן פרק על צמחים, על מחקר ישראלי פורץ דרך על קולות שצמחים מפיקים. קצת אחרי שהפרק עלה לאוויר, הופיע בקבוצת הפייסבוק שלנו, "אחד ביום - הפודקאסט היומי", פוסט שכתב המאזין רום גור. "פוסט פריקה", רום כתב. "ההודעה על מותו של אוזי יצאה אתמול מספיק מוקדם בשביל פרק, ובתור מי שכבר מכיר את הפודקאסט, היה ברור לי שאקום היום בבוקר לפרק על הסיפור הבלתי יאומן על חייו ומותו של נסיך האופל. ברור לי שזה מוגזם, אבל התחושה היא כמעט של שבירת אמון. התחושה היא שאם התעלמתם מזה, איך אפשר בכלל לקחת את הפודקאסט ברצינות? עבור אלפי אנשים בישראל ומיליונים, נגמר אתמול עידן. ולא ברור איך אפשר בכלל לדבר על משהו אחר, אם זה לא חיים ומוות".

‏רום: תראה, אני במין מטאפורה כזאת, זה הרגיש שלצורך העניין עכשיו הכריזו על בחירות, והפרק שעולה הוא על תגלית מרתקת מאוד בגיאולוגיה.

‏אלעד: אז כן, זה רום, רום מהפייסבוק. דיברנו איתו כדי להבין מה עומד מאחורי הפוסט.

‏רום: אני חושב שבכל הקהילה שמקשיבה למטאל ולרוק כבד, לכולנו היו איזשהם הספדים בפתקים, כי ידענו שהיום הזה יגיע, וזה גם באיזשהו מקום מפץ, זה סוף של עידן. זה בן אדם שהוא איזשהי נקודת התחלה של משהו שכולנו היינו חלק ממנו, וגם באיזשהו מקום נגע בכולנו במקום מאוד מאוד אישי.

‏[קטע מהשיר "Changes" בביצוע אוזי אוסבורן]

“I feel unhappy

I feel so sad…”

‏אלעד: רום סיפר לנו שהתחבר לשירים של אוזי אוסבורן כבר מילדות. אחר כך, כשהתחיל לנגן, אז אלו היו השירים הראשונים שלמד. אוזי אוסבורן, עבור רום, הוא לא רק זמר, הוא לא רק יוצר, אלא הרבה הרבה יותר מזה.

‏רום: כשהוא היה מסתכל לקהל ואומר שהוא כאילו, I love you, זה היה, זה זה, כמו אף אומן אחר, באמת. כאילו אולי באיזשהו מקום כולנו רצינו להיות אוזי, ולא, ולא רק הרגשנו שאוזי מדבר אלינו. כי כולנו גם היינו במקום הזה של, אתה יודע, להיות בתיכון עם חולצות של כל מיני להקות, בזמן שכולם שומעים, אתה יודע, מוזיקה פופולרית, דברים כאלה. זה איזושהי קהילה שנרקמה כתגובה לז'אנר שלא כולם ידעו איך לאכול.

‏אלעד: אז זהו, זה כנראה מסביר הרבה. זה מסביר את הפוסט, את התחושות, את מה שאוזי אוסבורן הוא עבור רום ועוד רבים אחרים. הוא סמן דרך, הוא מי שראה את השונים, את האחרים, את אלו שבחרו ללכת במסלול אלטרנטיבי מהזרם, והוא הראה להם שזה בסדר. הוא ייסד, כנראה בלי להתכוון, קהילה שלמה.

‏בשבוע שעבר, ראש הקהילה המיוחדת הזו מת. נסיך האופל, זה שבו זמנית לבש חיוך רחב ורגיש וגם מסכה אפלה ומאיימת. ואחרי הצמחים המדברים, אחרי שקראנו, אחרי שהתעמקנו, אחרי שלמדנו, אז כן, יש לנו כאן בשורה לרום, החברים בקהילה הזו, וגם, ואולי במיוחד למי שהוא לא חלק מהקהילה. הסיפור של אוזי אוסבורן הוא לגמרי פרק מרתק של "אחד ביום".

‏רום: אני חושב שלפעמים יש את הדברים האלה ש… שמלווים אותך, וגם אם, אתה יודע, אני אשמע עכשיו את הפרק המלא והוא לא יחדש לי כלום, חשוב לי שאנשים ידעו מי אוזי היה ומה, מה הוא היה עבורנו.

‏[קטע מהשיר "Crazy Train" בביצוע אוזי אוסבורן]

“I'm going off the rails on a crazy train…”

‏אלעד: אז הפעם אנחנו עם תומר מולוידזון, עורך ומגיש ב"כאן 88", על חייו ומותו של נסיך האופל.

‏[המשך השיר "Crazy Train"]

“I know that things are coming wrong for me

You gotta listen to my words…”

‏תומר: בילדותי, בנעוריי [צוחק], הייתי חובב מטאל, המוזיקה הזאת הצילה אותי כמו שהצילה הרבה אנשים.

‏אלעד: אז כן, בדיוק כמו רום מהפייסבוק, גם תומר הוא חלק מאותה קהילה. הקהילה של אוזי אוסבורן.

‏תומר: גם אני הייתי ילד דיסלקט, גם אני לא הבנתי את העולם, גם אני הייתי מבולבל. ופתאום מישהו ביטא את הזעם הזה, את הבלבול הזה. פתאום היו לזה… אתה לא לבד בעולם. מטאל הוא… הוא ז'אנר שמתנהג כמו עם, כמו צבא, כמו יחידה. יש אנשים איתך. אתם מתלבשים אותו דבר, אתה יכול לזהות אחד את השני לפי חולצות וסממנים חיצוניים. ואתה אף פעם לא לבד. תמיד יש קהילה מאוד מאוד גדולה.

‏אלעד: זה לא סתם שאוזי אוסבורן נתן למיליוני אנשים בעולם את התחושה שזה בסדר להיות שונה. הכול התחיל אצלו מהבית, מהילדות. אנחנו ב-1948, בריטניה של אחרי מלחמת העולם השנייה. העיר ברמינגהם, עיר פועלים, עיר תעשייה, עיר של מפעלי מתכת, עיר מטאל. ושם אוזי נולד, ושם הסיפור של אוזי נולד.

‏תומר: הוא גר עם המשפחה שלו בבית מאוד קטן, שני חדרים, השירותים בחוץ. זה מקום מאוד קר. הם לא מעט אנשים בדירה מאוד מאוד קטנה. בילדות שלו הוא מתקשה מאוד בבית ספר, יש לו דיסלקציה, יש לו הפרעות קשב, אף אחד לא יודע לאבחן את זה אז בשנות ה-50. אתה ישר דחוי גם בקרב המורים. זאת אומרת, לא רק התלמידים אלא גם המורים מתייחסים אליך ככישלון, והוא חווה התעללות, על פי חלק מהעדויות גם התעללות מינית בגיל 11, של בריונים גדולים ממנו בבית ספר, וגם כשהוא פונה למורים, הוא לא זוכה לאיזשהו… איזשהי עזרה. הוא מפתח איזשהו דימוי של ליצן כדי להציל את עצמו. הומור וזעזוע הופכים להיות מה שמציל אותו. הוא מצחיק את הבריונים שמתעללים בו, והוא מאמץ את הדימוי הזה לאורך כל חייו, עד הסוף, עד הקצה.

‏אלעד: מסיפורי חיים כאלה של ילדות בעוני, של התעללות, של זרות, צמחו לא פעם באמת קומיקאים, אנשים שניתבו את החולשה שלהם להומור. אבל גם אם לכאורה היה אולי על המסלול הזה, סיפור חייו של אוזי קיבל תפנית שהובילה אותו לתעל את החולשה שלו למקום אחר.

‏תומר: בגיל 15 הוא שומע את הביטלס. הוא שומע במקרה ברדיו את "She Loves You".

‏[קטע מהשיר "She Loves You" בביצוע הביטלס]

“Yeah, yeah, yeah

You think you've lost your love…”

‏והוא גם מתאהב במוזיקה, אבל גם אומר 'רגע רגע, זה חבורה של בריטים כמוני, צעירים, מליברפול, כמה מיילים הרחק ממני, לא יותר מדי. אם הם יכולים, גם אני יכול'. זאת אומרת, הראו לו את הדרך שיש לנערים קשי-יום בבריטניה, יש מפלט. ולא היו לו כישורים מוזיקליים, הוא לא חשב שהוא זמר, הוא לא ידע לנגן, הוא לא ידע באמת מה לעשות עם זה, לכן בגיל 15 הוא לא עושה עם זה כלום. הוא פורש מבית ספר ומנסה כל מיני עבודות. הוא עובד בבית מטבחיים, הוא עובד במפעל, הוא לא מצליח בשום… הוא לא מסתדר באף מסגרת ואז מידרדר לפריצות, והוא אומר - 'גם בזה הייתי כישלון'. הוא נתפס נורא מהר על הפריצות שלו כי הוא משאיר מאחוריו כפפות עם הראשי התיבות שלו עליהם, וכיוון שאין לו כסף לשלם את הקנס, הוא נכלא לכמה שבועות במוסד, ושם הוא גם התחיל עם קעקועים מטופשים וכל תרבות הכלא מחלחלת מאוד מהר, והוא מבין שזה לא בשבילו. ושם הוא מחליט שהוא עושה משהו עם החיים שלו והולך למוזיקה. והוא יוצא מהכלא ומקבל מאבא שלו מתנה, בגיל 18, מערכת הגברה.

‏אלעד: בברמינגהם של שנות ה-60, להחזיק במערכת הגברה זה לא דבר מובן מאליו. בטח לא למישהו שהרגע השתחרר ממוסד לעבריינים צעירים והוא בן למשפחה ענייה. אבל כנראה שאבא אוסבורן הבין את מה שאוזי הילד עוד אולי לא ממש הבין - שמערכת ההגברה הזו עשויה להוביל את הבן שלו לחיים אחרים, טובים יותר. בסיקסטיז, בברמינגהם, לא היה צריך הרבה יותר ממערכת הגברה ומיקרופון כדי להתחיל לעשות מוזיקה.

‏תומר: הוא מפרסם הודעה בלוח מקומי. הוא כותב "Ozzy Zig", זה היה הכינוי שלו, "is looking for a gig", וכותב שיש לו ציוד הגברה. על המודעה הזאת עונים שני אנשים מהבית ספר שלו, שנה מעליו, בריונים שהיו מציקים לו. טוני איומי הגיטריסט וגיזר באטלר הבסיסט, חבר שלהם ביל וורד, דופקים בדלת של האיש הזה בלי לדעת שזה הוא. פותח להם את הדלת, והאגדה מספרת שהפנים של טוני איומי הגיטריסט נופלות. הוא לא סובל את האיש הזה, זה הילד הליצן הזה מבית הספר שפרש, שנעלם. He's no good, מה שנקרא. אבל יש לו ציוד הגברה, ולכן הוא בלהקה, למרות הכול. וככה יוצאת לדרך הלהקה. יש לה כל מיני שמות בהתחלה, Polka Dots, ואחר כך Earth, לימים Black Sabbath.

‏[קטע מהשיר "When I Came Down" בביצוע בלאק סבאת']

“When I came down for the first hour

All of my problems had got a new form…”

‏הם מתחילים כלהקת גרסאות כיסוי לשירי רית'ם אנד בלוז. הרבה מאוד מוזיקאים בריטים צעירים אז נשאו עיניים לארצות הברית. ז'תומרת, כל התרבות שהאמריקאים התעלמו ממנה, הבלוז, הרית'ם אנד בלוז, המוזיקה האפרו-אמריקאית, דרך חיילים אמריקאים שהוצבו בבריטניה, אפרו-אמריקאים, דרך תחנות רדיו שפתחו באירופה בשביל האמריקאים, החיילים שמוצבים באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. הם שמעו, נחשפו למוזיקה הזאת, התאהבו בה והיא הייתה מפלט עבורם. אין כסף, אין תרבות פנאי, אין טלוויזיה צבעונית עדיין, אין אפילו קומיקס כמו שיש לאמריקאים, אין כסף לצעצועים. התקליטים האלה, הדמויות האלה, אנשים שקוראים להם LeadBelly, אנשים ששרים על סקס ועל סמים ועל אסונות טבע והשטן, זה מהפנט, זה גיבורי-העל שלהם.

‏אלעד: אין שום דרך לדעת מה היה קורה אילו. יכול להיות שהלהקה שהפכה לאחת מלהקות הרוק הכבד, המטאל, החשובות בהיסטוריה, הייתה בכלל ממשיכה לעשות גרסאות כיסוי למוזיקה אמריקנית תמימה. והסיבה שאנחנו לא יכולים לדעת מה היה קורה אילו, היא שבתחילת הדרך, כמו בכל סיפור טוב, הכול השתנה.

‏תומר: קורים שני דברים, מהותיים. טוני איומי הגיטריסט, הולך למשמרת האחרונה שלו במפעל, מפעל מתכת, במחשבה שמחר הוא עוזב הכול לטובת מוזיקה. זהו, הם בדרך לשם. ומבקשים ממנו להחליף את אחד הטכנאים החולים במכונה שהוא לא תפעל אף פעם, מכונה לחיתוך מתכת. ואף אחד לא מסביר לו, אין חוברת הדרכה. תוך שנייה הוא חותך לעצמו את קצות אצבעות יד שמאל, האצבעות שבעצם לוחצות על הגיטרה. ממש את הקצה של שתי אצבעות. והוא… הוא בפאניקה טוטאלית, זאת אומרת, הלכה לו הקריירה, הלך לו המפלט מהחיים האלו. אבל הוא לא מתייאש. הוא מייצר לעצמו באותו מפעל מעין כובעונים כאלה, כמו של תופרות, שהוא מדביק מצמיד לאצבעות של קצות האצבעות שלו כדי לפצות על החתיכה שנשרה, והוא מכוון מחדש את הגיטרה, זאת אומרת, הוא יורד סולם אחורה כדי שהמיתרים יהיו יותר רופפים. ושני הדברים האלה יוצרים סאונד אחר לחלוטין. [נגינת גיטרה חשמלית] הרבה יותר כבד, הרבה יותר דרמטי, הרבה יותר מפחיד. וזה גם מחייב אותו לנגן קצת אחרת, לנגן ריפים, מהלכי גיטרה, שהם הרבה יותר דרמטיים, מפחידים, מוזרים.

‏ומה שעוד קורה, זה שבדרך לחדר החזרות שלהם הם רואים באולם קולנוע תור ארוך שמשתרך מחוץ לאולם הקולנוע, ובו, על פי האגדה, מוצג סרט בשם בלאק סבאת'. סרט אימה איטלקי. והם אומרים לעצמם 'רגע רגע, אנשים משלמים כסף בשביל לפחד, בשביל שיפחידו אותם? למה שלא נעשה את זה גם במוזיקה?' התובנה הזאת מתחברת גם עם העניין הזה של הנגינה של טוני איומי והסאונד שמתחיל להיות הרבה יותר מפחיד, אבל גם עם תחושה כללית רווחת של התפכחות מהחלום ההיפי.

‏אלעד: סוף שנות ה-60, תקופה רוויה באלימות. מרטין לותר קינג נרצח, רוברט קנדי, אחיו הצעיר של ג'ון קנדי גם נרצח. המלחמה בווייטנאם קרעה את ארצות הברית, ושם התגובה הייתה דור הפרחים. וודסטוק, פיס אנד לאב. וזה בסדר גמור, אבל לא כולם יכולים להתחבר עם המסר הזה. יש אנשים שזעמו, שכעסו, שרצו לצעוק, שרצו למתוח את הביקורת שלהם בדרך אחרת. ועבור האנשים האלה, אוזי אוסבורן הפך לפה, הפך לקול.

‏תומר: קודם כל, אוזי אוסבורן הוא הסולן המושלם למוזיקה הזאת, מהסיבה שהוא הקהל היעד שלה, ומהסיבה שהוא לא זמר גדול. הוא לא זמר בכלל כל כך. הוא יודע לשיר בלי לזייף, אבל אין לו קול כריזמטי גדול מהחיים. הוא אותנטי. הוא אמיתי.

‏[קטע מהשיר "Sleeping Village" בביצוע בלאק סבאת']

“Red sun rising in the sky

Sleeping village…”

‏הוא שר כמו כל אחד מהרחוב. כל אחד יכול לשיר ככה. הוא לא בדיוק זמר, הוא כרוז. הוא מדבר איתך. אומר לך את האמת בפנים. זה הרבה יותר נגיש, זה הרבה יותר אותנטי. יש איזו חולשה בשירה. יש שבריריות בשירה הזאת. משהו שאתה הרבה יותר יכול להזדהות איתו.

‏[קטע מהשיר "Black Sabbath" בביצוע בלאק סבאת']

“What is this that stand before me…”

‏אלעד: הכול כאילו התחבר. גם הסגנון המוזיקלי האפל, התקופה האפלה, האפלוליות הזו שיש בברמינגהם, המסרים האפלים, וסולן שידע לקחת את הכול ולתווך את זה החוצה, לשיר מהלב. האלבום הראשון - בלאק סבאת' - יצא ב-1970 והמבקרים קטלו אותו. אבל הקהל, הקהל הבין והקהל התחבר.

‏תומר: ואז מגיע האלבום השני והוא מתפוצץ. הוא מתפוצץ בגלל שיר שנקרא Paranoid.

‏[קטע מהשיר "Paranoid" בביצוע בלאק סבאת']

“All day long I think of things

But nothing seems to satisfy…”

‏שיר הנושא של האלבום, שיר שלא יועד להיכנס לאלבום, הוא לא נכתב כשעבדו על האלבום. נשארו שתיים ומשהו דקות באלבום, ואז היה נהוג למלא את כל התקליט, כי הכול עולה כסף, ומאלתרים באולפן מהר מאוד שיר קצר, והשיר הזה הופך להיות הלהיט, אחד הגדולים של בלאק סבאת'. זה שיר על חרדה קיומית, על קושי להתמודד עם העולם, על קושי להתמודד עם עולם שאתה מרגיש שלא בנוי בשבילך, הוא בנוי בשביל אנשים ש… אחרים, שיכולים להתמודד עם כל התחושות האלה והרגשות האלה. על חרדה קיומית יומיומית בשיר, זה לא משהו ששרו עליו הרבה. זה בטח מדבר לנערים עם זעם נעורים, שהם לא מצליחים למצוא לו מילים.

‏[קטע מהשיר "Iron Man" בביצוע בלאק סבאת']

“…He was turned to steel

In the great magnetic field…”

‏אלעד: האלבום השני, Paranoid, יצא בסך הכול שבעה חודשים אחרי האלבום הראשון, והפך לאחד מאלבומי המטאל הגדולים והמצליחים ביותר בהיסטוריה. אחד האלבומים החשובים בכלל. אלבום שלצד השיר Paranoid הביא לעולם גם את הלהיט Ironman. [נגינת גיטרה חשמלית] וכך הילד מהבית הקטן ממשפחת מעמד פועלים בברמינגהם הפך לכוכב.

‏[קטע מהופעה חיה] הכרזה: "Black Sabbath!"

‏תומר: ההצלחה היא מדהימה, אבל היא מסחררת. בטח אנשים כאלה שמגיעים מעוני ופתאום כסף ונשים ותשו… אתה יודע. הליצן הדחוי שאף אישה לא הסתכלה עליו בברמינגהם, הוא פתאום מושא לחיזור של מעריצות וגרופיות מכל העולם. ובעיקר עניין הסמים, באמת, אלכוהול וסמים יוצאים משליטה.

‏[הקלטה]

Ozzy Osbourne: “I was stoned all the time and I couldn’t really appreciate what was… what was going on around me. And I was into the sex, drugs and the rock and roll, and the rock and roll was paying for my sex and the drugs.”

‏תומר: אוזי אוסבורן פעם אמר, היינו להקת רוק שעושה קוק והפכנו ללהקת קוק שעושה רוק. אני חושב שהמשפט הזה אומר את הכול. ומי שלוקח את זה הכי לקצה, זה אוזי.

‏[קטע מהשיר "Black Pigs" בביצוע בלאק סבאת']

“Generals gathered in their masses

Just like witches at black masses…”

‏אלעד: חסות אחת, וממש מיד חוזרים.

‏[חסות]

‏אלעד: ההצלחה של בלאק סבאת' ואוזי אוסבורן הייתה אדירה, אבל איתה הגיע גם הסחרור, ואחריו הגיע מה שבדרך כלל מגיע אחרי סחרור.

‏תומר: בעצם, אחרי שורה של אלבומים מאוד מצליחים, דברים מתחילים להידרדר. לאט לאט האלבומים לא מצליחים, מוזיקת פאנק מגיעה ברקע, דיסקו, מטאל מתחיל להיות… יוצא מהאופנה. ואוזי מתחיל להבריז מחזרות, כשהוא מגיע, קשה מאוד לעבוד איתו, נעלם, מגיע מאוחר, ובסופו של דבר הם אומרים הגענו למצב שלא הייתה לנו ברירה אלא לפטר אותו, לטובתו ולטובתנו. והפיטורים האלה מגיעים בתקופה מאוד קשה בחיים שלו, הוא מתגרש מאשתו הראשונה בתקופה הזאת. אבא שלו, מי שקנה את מערכת ההגברה הזו והציל את חייו, מת. והוא מסתגר בחדר מלון ב-L.A. ב-79', אחרי הפיטורים, ופשוט שותה, יושב ושותה.

‏[הקלטה]

Ozzy Osbourne: “It was a very sad period. I remember leaving… I locked myself in a hotel room for three three months, just getting smashed out on my brains every day, you know…”

‏תומר: עד שיום אחד דופקת בדלת שרון. שרון לוי בשבילנו הישראלים, שרון הרדן, כך שינה אביה את שם המשפחה. היא בתו של המנהל של בלאק סבאת', מנהל קשוח, חלק מהסיבה שאוזי פוטר. והיא נשלחת כדי לסדר את העניינים הכספיים האחרונים ביניהם. היא מוצאת אותו במצב, עם אקדח, יורה ביונים שיושבות על אדן החלון, שותה אלכוהול ללא הפסקה, והיית מצפה שהיא תברח מהמקום, אבל היא מחליטה שהיא מצילה את האיש הזה.

‏[הקלטה]

Ozzy Osbourne: “So, I mean there is one day and Sharon knocks the door and she goes, ‘If you clean your act up, I want to manage you’.”

Interviewer: “But she changed everything for you.”

Ozzy Osbourne: “She… she saved my life.”

‏תומר: למורת רוחו של אביה, הולכת נגדו, יוצאת לדרך עצמאית, אומרת 'אני אציל את אוזי אוסבורן'. על הדרך הם מתאהבים, כמובן, והיא הופכת להיות המנהלת שלו. ובעצם שרון, שהופכת לשרון אוסבורן, היא אדם עם חושים עסקיים מאוד מאוד חדים שאין לאוזי. לאורך כל הקריירה שלו, מהרגע הזה, היא תציל אותו שוב ושוב, והיא תמנף את השגעונות שלו שוב ושוב לכדי הצלחות. והם עושים אודישנים לגיטריסטים, וכך מגיע לחייו אדם שנקרא רנדי רודס, גיטריסט אמריקאי, צעיר, מבריק, מבטיח, שמחזיר לו את הרצון להופיע ולעשות מוזיקה. [נגינת גיטרה חשמלית] ויחד הם כותבים מוזיקה נהדרת, הבעיה שצריך חוזה הקלטות, צריך שמישהו יחתים אותם.

‏שרון מארגנת פגישה עסקית עם חברת תקליטים, ואומרת - 'נציג אותך באור אחר', כי כולם מפחדים לעבוד איתו.

‏[הקלטה]

Sharon Osbourne: “So we said, All right, let’s take some doves. We’ll release the doves and everybody will say, ‘Oh, how nice, how sweet, and how lovely’.”

‏תומר: נציג אותך כאיש שלום, רגוע ושליו. אתה תפריח שני יונים באמצע הפגישה, תוציא אותם מהתיק. רק שאוזי מגיע שיכור, מסטול, גמור, וכשמגיע רגע השליפת היונים, הוא תופס אחת מהן ונושך את הראש שלה, ומחייך אליהם עם דם מטפטף מהפה שלו. היית אומר שבזה, [צוחק] בזה ייגמר הסיכוי שלו לחוזה הקלטות. ההיפך הוא הנכון. השערורייה הזאת מתפרסמת, ושרון ממנפת אותה לפרסום ומראה את המרקטייליות של הדבר הזה, ובעצם הוא מקבל חוזה הקלטות, והולכים עם זה עד הסוף. מתחילים לזרוק עטלפים מגומי על הבמה שהוא יערוף את ראשם, כאילו להמשיך את סיפור היונה, אבל עטלף זה הרבה יותר מטאל. עד שיום אחד בהופעה, מעריץ זורק עטלף אמיתי על הבמה. ואוזי לא יודע את זה.

‏[הקלטה]

Ozzy Osbourne: “l thought it was one of those rubber bats. I picked it up, it was a real bat.”

Interviewer: “Was it alive?”

Ozzy Osbourne: “Well, it was, till I bit the head of, you know. I mean, the taste of bats is very salty.”

‏תומר: ועוד פעם סאגה שלמה של עריפת ראש של חיה, דם, זריקות טטנוס וזריקות נגד כלבת ושערורייה אחת גדולה שתורמת לפרסום. ובעצם הוא משאיר אבק לבלאק סבאת', שאמנם הוציאה אלבום מאוד מוצלח עם זמר אחר, אבל בסופו של דבר הוא מתעלה עליהם, הוא, לאורך כל הקריירת סולו שלו, הוא יהיה הרבה יותר גדול ממה שסבאת' ניסו לעשות בלעדיו במשך שנים.

‏אלעד: כשאומרים שמישהו גדול מהחיים, אז זה לאו דווקא דבר טוב, או לאו דווקא תמיד דבר טוב. גם במקרה של אוזי אוסבורן, המיתוס הלך ונבנה, נסיך האופל הוכתר. וזה עבד מצוין כשהוא היה על הבמה, כשהוא יצר, כשהוא הלהיב רבבות של מעריצים, כשהוביל את אותה קהילה שנוצרה מסביבו.

‏[הקלטה מהופעה חיה]

Ozzy Osbourne: [shouting] “What do you say? Come on! You hear? What do you wanna hear?”

‏אלעד: אבל זה לא עבד טוב כשהגיעו הנפילות, וגם הנפילות היו גדולות מהחיים. למשל, כשהשותף שלו ליצירה, רנדי רודס, נהרג בתאונת מטוס קל.

‏תומר: אוזי רוצה לפרוש בתקופה הזאת. אומר, 'די, סיימתי עם מוזיקה'. עוד פעם שרון מצילה אותו. עוד פעם היא אומרת - 'רנדי לא היה רוצה שזה מה שתעשה'. ובלוויה הוא מעין נודר נדר כזה של 'אני אשמור את המוזיקה שלו בחיים', וזה מחזיר אותו עוד פעם לפעילות. אבל האלכוהול והסמים בתקופה הזו, כדי להתמודד עם הכאב, יוצאים ממש משליטה. אם עד עכשיו הם יצאו משליטה, אז עכשיו זה הולך צעד נוסף קדימה. ובסוף שנות ה-80 זה נגמר ברגע מחריד מאוד שבו הוא חונק את שרון.

‏[הקלטה]

Sharon Osbourne: “I was downstairs, he was up. Suddenly he comes downstairs a couple of hours later. He’s got his underpants on. I thought he was ready for bed. And suddenly he just said, ‘We’ve made a decision”, and I'm like, ‘We’ve?’ -’Yes, and you've got to die’. And I'm like, ‘Okay. All right’.”

Interviewer: “And so what did he do then?”

Sharon Osbourne: “Um, he lunged on me and, you know, got me down to the floor and started strangling me.”

Interviewer: “How close did it get?”

Sharon Osbourne: “Um, pretty damn close. Pretty damn close.”

‏תומר: הוא אחרי ארגז של וודקה, על פי מה שהוא סיפר. והוא נכנס לכלא, למעצר. היא לא מגישה תלונה רשמית. היא אומרת והיא אמרה תמיד, לימים, 'זה היה האלכוהול וזה היה הסמים, זה לא היה הוא'.

‏אלעד: זה מוטיב חוזר בקריירה וגם בחיים האישיים של אוזי אוסבורן. והאמת, הפרק הזה, הסיפור הזה הוא בחלקו הגדול הסיפור שלה, שרון אוסבורן, הבריטית היהודיה, אגב, תומכת ענקית של ישראל בדיוק כמו בעלה. אם אוזי היה המוזיקה, הרגש, האומץ, האופל, שרון היא המוח, היא האור, היא האישה היחידה וכנראה האדם היחיד שהצליח לאזן אותו ולהוביל אותו בדרך לגמילה.

‏תומר: בשנות ה-90, עם ההתחלה של ההתפכחות, שרון, עוד פעם שרון, מצילה אותו. היא יוזמת פסטיבל שנקרא Ozzfest בשנות ה-90, כי לא מקבלים אותו לפסטיבלים אחרים. אז היא אומרת, 'אוקיי, אנחנו נעשה פסטיבל משל עצמנו'. וכל להקות המטאל מתחילות להופיע איתו, וזה, זה פסטיבל מאוד פופולרי. זה כבר מחדיר אותו לתודעה צעירה יותר, כי להקות צעירות הם חלק ממסע ההופעות הזה. והוא מוציא באמת אלבום מאוד מוצלח, הוא מקדיש לה שיר שנקרא "Mama I'm Coming Home" באלבום הזה.

‏[קטע מהשיר "Mama I'm Coming Home" בביצוע אוזי אוסבורן]

“Times have changed and times are strange…”

‏תומר: אלבום שנקרא No More Tears, הוא פוגש גיטריסט בשם זאק ויילד, שהוא ממשיך דרכו של רנדי רודס. עוד פעם בחור צעיר שמחזיר לו את הרצון לעשות מוזיקה. אבל כן, בשנות ה-2000 הוא מתחיל לדעוך, המטאל מתחיל לדעוך, יש ניו מטאל, יש להקות כמו "לימפ ביזקיט" ו"לינקין פארק", והוא מתחיל לצאת מהתודעה. ושרון, כמו שרון, עוד פעם עם חושים מחודדים, עולה פה על רעיון. מצלמים אותם לאיזה סדרת תיעודית ב-BBC, בבית, את המשפחה, יש לזה תגובות טובות והיא מזהה את הפוטנציאל, והיא פונה ל-MTV ומציעה להם את הרעיון הזה, את הקונספט הזה. MTV כבר מתחילים להרגיש שמוזיקה מתחילה להיות משהו שהם לא יוכלו לחיות עליו לנצח, והם מאמצים את הפורמט שהיא מציעה וזה תוכנית ריאליטי, הקרדשיאנס לפני הקרדשיאנס, האוסבורנס.

‏[הקלטה מתוך "The Osbournes"]

Announcer: “Meet the perfect American family.”

Kelly Osbourne: “Jack, don’t tell everyone you're Ozzy Osborne’s son to get into places because you’re a fucking loser.”

‏תומר: עוד פעם הוא חלוץ במשהו, ועוד פעם היא, עם החוש העסקי, מצילה את הקריירה שלו. וזה גם מחזיר את אוזי לתודעה, זה גם חושף אותו לקהלים שלא נחשפו אליו מעולם, לאנשים גם צעירים מאוד, שמטאל זה המוזיקה של ההורים שלהם, מבחינתם, וזה גם מציג לנו, למי שכבר הכיר אותו, את אוזי באור אחר. פתאום הדמות הזו, המשוגעת, הליצן הזה, המוזיקאי ששר על דברים מפחידים, הוא אדם שברירי מאוד. הוא מיליונר אבל הוא לא יודע לתפעל את השלט.

‏[הקלטה מתוך "The Osbournes"]

Ozzy Osbourne: “What the fuck am I doing? I’m stuck on the weather channel.”

‏תומר: שומעים אותו צועק, "שרון! שרון!" בחצי מהסדרה, שתעזור לו להכין קפה. אבל זה עוד יותר מנגיש את דמותו של אוזי אוסבורן.

‏אלעד: האוזבורנס הפכה את שרון לכוכבת בינלאומית, את הבת קלי לכוכבת בינלאומית ואת אוזי למי שהוא כבר לא רק דמות נערצת בקהילה של מיספיטס ואאוטסיידרים כמותו, אלא דמות שכולם מכירים. זו סדרה שהמציאה ז'אנר, והמציאה גם את אוזי אוסבורן מחדש.

‏תומר: זה אירוע מאוד חריג. אני חושב שאם היה הקרדשיאנס לפניו, ואז הוא היה הולך לעשות את זה, היו אומרים שהוא סולד אאוט, כמו שנהוג להגיד. אבל החלוציות שבדבר, העובדה שזה קרה בתוך פריזמה של מוזיקה, בתוך MTV עדיין, ולא בתוך איזה סתם ערוץ מסחרי, והעובדה שראו אדם אמיתי, אותנטי, זאת אומרת, ראו דמות שהולכת עם כל מה שדמיינו לאורך השנים. לא הייתה בגידה, לא היה קונטרסט, כן היה קונטרסט בין, אתה יודע, האומן שאתה רואה מופיע לבין פתאום מישהו חלש, אבל, אתה יודע, זה לא היה - 'אה, רגע, הוא בכלל לא אדם חרד, הוא בכלל לא מה שהוא שר עליו', לא, אתה רואה שהוא בדיוק מה שהוא שר עליו. הוא בדיוק חוסר האונים שהוא שר.

‏אלעד: היה משהו במופרעות הזו שבא יחד עם שבריריות ורגישות. משהו במערכת היחסים בין אוזי לשרון, היחסים עם הילדים. גם מי שלא מתחבר למטאל, גם מי שלא ממש הכיר את היצירה של אוזי אוסבורן, כמוני למשל, מצא את עצמו מאוד מתחבר לאיש. והיה שם, באוסבורנס, עוד משהו. סימנים ראשונים לבריאות רופפת, רעידות בגוף. אבל היו גם את מי שאמרו, 'מה הפלא? האיש צרך בחייו סמים ואלכוהול בכמות שהייתה יכולה להרוג 10 בני אדם לפחות'.

‏תומר: ואז ב-2019, אחרי סדרה של תאונות קטנות ונפילות, ב-2019 מגיעה המכה באמת, הוא מגלה שיש לו פרקינסון אחרי תאונה, והוא פורש מהופעות, והוא באמת, במשך כמעט שש שנים לא מופיע. כן ממשיך ליצור מוזיקה. ובתחילת שנות ה-20 יוצא האלבום Ordinary Man, ואוזי שוב חוזר בענק לתודעה ולהצלחה גדולה ורחבה, לא רק בקרב אוהדי מטאל. הוא מוציא אלבום מלא בשיתופי פעולה, עם אנשים צעירים, חלקם. הוא מגיע לטופ במצעדים עוד פעם, ודואט אחד עם אלטון ג'ון כובש את כל העולם. שיר שהוא בעצם די שיר פרידה של אוזי, די שיר סיכום החיים עד עכשיו שלו. "I'm Just an Ordinary Man".

‏[קטע השיר "I'm Just an Ordinary Man" בביצוע אוזי אוסבורן]

“I was unprepared for fame,

Then everybody knew my name…”

‏תומר: ויש שמה הכאה על חטא - הייתי גבוה יותר מהשמיים, זאת אומרת, I was higher, הייתי מסומם יותר מגובה השמיים, ועל כמה חשוב לו שיזכרו אותו. זה שיר שממש מבטא את התחושות האלו. וזה גם שיר שמוכיח שבסוף האיש ידע להלחין שירים. אם אתה מנקה את העטיפה וההפקה הכבדה והמטאל שהפך את זה ל-לא נגיש למיינסטרים, אתה מגלה אדם שיודע לכתוב שירים. זה לחן מאוד מאוד יפה. הוא הושפע בסוף מהביטלס. ופתאום כשזה עם אלטון ג'ון וזה קצת יותר נגיש לאוזן, זה באמת מתפוצץ בענק.

‏אלעד: וככה, אחרי שנים שהוא בבית, וכשמצבו הבריאותי הלך והחמיר, ב-5 ביולי השנה נערך מופע מחווה לכבודו, וגם איתו, במקום שבו הכול התחיל.

‏תומר: שוב שרון, עם החושים המחודדים שלה, מייצרת את הפסטיבל הזה. הם מבינים שהוא חייב לפרוש, הפרקינסון לא מאפשר לחזור להופיע, אבל אי אפשר פשוט להפסיק להופיע. זאת אומרת, חייב איזשהו רגע אחד אחרון על הבמה. והיא יוזמת את הפסטיבל הזה שנקרא Back to the Beginning שקורה בברמינגהם, במקום בו הכול התחיל, עם בלאק סבאת', עם חברי בלאק סבאת' המקוריים, 20 שנה הם לא ניגנו יחד, היו איחודים לאורך השנים אבל בלי המתופף המקורי. הם חוזרים להופיע יחד one last time ועם כל הלהקות וכל האומנים שלא היו עושים את המוזיקה שהם עושים לולי בלאק סבאת' ולולי אוזי אוסבורן, כולם במקום אחד, במקום בו הכול התחיל. והוא עולה לבמה על כיסא, זאת אומרת, הכיסא עולה מתחת, לאט לאט עולה הכיסא, כיסא מעוטר בעטלפים, כמובן, והוא יושב שם ושר, כמה שהוא יכול לשיר, לא יכול לזוז יותר מדי. [ברקע מוזיקה מהפסטיבל] והוא מלא אהבה והכרת תודה, ואתה רואה את ההתרגשות בהופעה הזאת, שבחוכמה, שודרה ברחבי העולם. יכלת לקנות כרטיס, אני רכשתי כרטיס ב-50 שקלים כדי לצפות בסטרימינג באיכות הכי גבוהה שיש, בהופעה הזאת. יום שלם, מסיבת פרידה אחת גדולה של אדם שהתחיל את כל מה שקרה שם.

‏אלעד: כשהוא על כיסא גלגלים, אוזי אוסבורן עלה על הבמה על מעלית מיוחדת, הוא עלה לאט, הוא הניף את הידיים, רבבות בקהל הריעו לו, והשמות הכי גדולים במוזיקת הרוק הכבד היו שם מאחורי הקלעים. גם אם שמעתם רק "הגבעטרון" כל החיים, אי אפשר לא להתרגש מהרגע הזה, מסגירת המעגל של הילד הדחוי שעבר התעללות, שהיה אאוטסיידר ושונה, וזכה, שבועיים לפני מותו, לראות בעיניים את ההשפעה, את ההערכה, להרגיש את האהבה, להיות חלק מהקהילה הענקית שהוא הצליח לייצר.

‏תומר: סגירת מעגל תהיה אנדרסטייטמנט, כי זה לא סתם מופע. זה בעצם שש שנים אחרי שהוא לא מופיע, הוא עולה על הבמה בברמינגהם, בעיר שבה הוא נולד, בעיר שבה הוא היה דחוי, בעיר שבה הוא סבל, שהוא היה עני, שהוא היה הכבשה השחורה. ודווקא שם, המקום שבו הכול התחיל, הוא פתאום זוכה לאהבה שאני חושב שהוא אפילו לא היה מודע אליה. עכשיו, הוא בעצמו אמר 'זכיתי', זאת אומרת, 'הייתה לי את הזכות להיות בלוויה של עצמי'.

‏[הקלטה מתוך המופע האחרון]

Ozzy Osbourne: “and… I don’t know what to say, man. I’ve been laid up for like fucking six years. And it’s so… you’ve got no idea how I’m feeling. Man, [cheers and applause] thank you from the bottom of my heart.”

‏תומר: standing ovation ודמעות ואנשים מכל הגילאים ומכמה מדינות, מכל העולם הגיעו לשם. ואני מרגיש וחושד, וזה רק חשד שלי, שהידיעה שהוא לא יוכל ליצור יותר ולהופיע יותר, גמרה אותו. אני חושב שבימים שאחרי, השקט שאפף אותו פתאום, והדיכאון והתובנה, ההבנה שזהו, זה נגמר, קצת גרמה לו לשחרר, קצת אין למה לחכות ואין למה לצפות יותר. והוא משאיר אחריו מורשת ענפה. ותמיד אנחנו אומרים, "קול של דור" או "דובר" או "מוזיקאי מהחשובים בהיסטוריה", ויש איזה אביוז בשנים האחרונות לדבר הזה. פה אין משפט מספיק חזק כדי להעביר עד כמה התרומה של האיש הזה חשובה.

‏[נגינת גיטרות]

‏אלעד: תומר מולוידזון, תודה.

‏תומר: תודה לך.

‏אלעד: וזה היה אחד ביום של N12. אנחנו מחכים לכם ובמיוחד מחכים לרום גור בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה דניאל שחר, הילה פז, שירה אראל ועדי חצרוני, על הסאונד יובל ברוסילובסקי, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[קטע מהשיר "Crazy Train" בביצוע אוזי אוסבורן]

“…Mental wounds not healing

Life's a bitter shame

I'm going off the rails on a crazy train

I'm going off the rails on a crazy train…”

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה