מרגלית מוזס גרה רוב חייה בקיבוץ ניר עוז. היא אוהבת את חיי הקהילה שבו ואת השבילים הירוקים בהם הייתה רוכבת על אופניים. בשבעה באוקטובר, מרגלית נטחפה לעזה. היא הוחזקה שם במנהרות של חמאס, יחד עם אברהם מונדר ועמירם קופר. השבוע הוכרז על מותו של מונדר וגופתו הושבה לישראל יחד עם גופות של חטופים נוספים. ולמרות הכל, היא בטוחה שהיא עוד תשוב לניר עוז. אז הפעם, אנחנו בשיחה עם מרגלית מוזס.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 29/08/2024.
[חסות]
[ברקע קטע מוזיקלי]
לי: היום יום חמישי, 29 באוגוסט. אני לי נעים ואתם על "בשבי" מבית "אחד ביום", סדרת שיחות עם החטופות והחטופים שחזרו מעזה.
בכניסה לבניין הגבוה בקריית גת מודבקת מודעת אבל. בשחור מופיע השם אברהם מונדר זכרו לברכה. בבניין הזה גרה עכשיו מרגלית מוזס, בת ה-78, לצד הקהילה שלה, קהילת ניר עוז.
מרגלית: אני מאוד רוצה לחזור לניר עוז. אם יכולתי לחזור כבר עכשיו, אם היה… היו תנאים שמה לחזור, אני הייתי חוזרת. ניר עוז בלב שלי מהיום שהיא הוקמה. אחי, שהיה בין המקימים של ניר עוז, אז כל חופשה שהייתה יותר משלושה ימים, הייתי שמה. אז אני משהייתי ילדה קטנה ביליתי שמה את רוב חופשותיי.
לי: וגם אחרי מה שעברת.
מרגלית: וגם עכשיו אני נוסעת לשמה, כן. אני מאוד אוהבת את ניר עוז. אני מקווה שהשיקום של ה… אני יודעת שזה יארך הרבה זמן, שמחכים לנו עוד איזה שלוש שנים להיות פה, במקום המוזר הזה, שבמקום לצאת מהבית, לעלות על האופניים ולנסוע לחבר, אתה עם האופניים נכנס למעלית. ורק כשאתה ירדת במקום הנכון, אתה יכול לנסוע, לרכב על אופניים.
לי: במקום המוזר הזה היא גרה עכשיו, אבל היא בטוחה שזה זמני. היא יודעת שהיא עוד תשוב לניר עוז, למרות עוד שבוע קשה שעבר על הקיבוץ, שבוע שבו הוכרז מותו של אברהם מונדר, וגופתו הושבה לישראל לצד גופותיהם של חטופים נוספים מהקיבוץ, יורם מצגר, חיים פרי ואלכס דנציג. מרגלית הכירה את כולם במשך שנים, וגם הייתה עם מונדר שם, במנהרות בעזה. גדי מוזס, בעלה לשעבר שגר לידה בקיבוץ, גם הוא נחטף, והוא עדיין שם.
בשבוע שעבר היא קיבלה הזמנה מראש הממשלה למפגש עם חטופות ששבו הביתה. היא לא הגיעה. במקום זה היא שלחה מכתב.
מרגלית: [מקריאה] "מר נתניהו, שלום רב. תודה על ההזמנה, אבל לא אקח חלק במפגש לצורכי צילום ויחסי ציבור, בשעה שחברותיי וחבריי נמקים במנהרות חמאס בעזה. במו עיניי ראיתי אותם בחיים, בשבי, ועכשיו בשל ההפקרה השנייה, מאז שבעה באוקטובר, אנחנו מקבלים אותם בארונות קבורה. לאור הדיווחים על עוד סיכול עסקה מצידך לשחרר את החטופים, אני לא רואה סיבה להגיע למפגש עם מי שמוכיח במעשיו ששחרור החטופים לא בראש מעייניו, ומפקירם למותם. אשמח להיפגש איתך באירוע קבלת הפנים ל-109 החטופים, עם שובם לחיק משפחותיהם. תודה, מרגלית מוזס."
לי: הפעם אנחנו בשיחה עם מרגלית מוזס. מרגלית מוזס, שלום.
מרגלית: שלום וברכה.
לי: אני רוצה באמת לחזור איתך לשבעה באוקטובר. את בעצם היית לבד בממ"ד.
מרגלית: כן. אני גרה לבד ו… כשהייתה… היה אצלנו אזעקה של צבע אדום, נכנסתי ישר לממ"ד, ישבתי שם, סרגתי. אני סרגתי אז כובעים לפגיה באחד מבתי החולים. ופתחתי טלוויזיה והקשבתי. שמעתי שדר אחד אומר שהוא יעשה משהו שהוא כרגיל לא עושה, שלא עשה אף פעם בטלוויזיה, אבל הוא יספר על טלפון שהוא קיבל מחברים, מחברים מבארי שסיפרו לו שיש מחבלים, שיש חמאסניקים בקיבוץ בארי. וגם אצלנו הייתה הודעה בטלפון הפנימי שיש לנו, שמישהו ראה מחבלים בקיבוץ. ובמהרה גם נשמעו יריות וכל מיני דברים כאלה. ואני, שישבתי בממ"ד, שמעתי איך שוברים את התריס ואת החלון זכוכית בדלת האחורית שלי, אז ידעתי שהגיעו גם אליי. ואני, עוד מראש, החלטתי שאני אשתמש בקצת ערבית שאני עוד זוכרת מבית הספר, [מצחקקת] ו… אדבר איתם, אגיד להם שלא צריך לירות ושאני באה איתם, שיהיה בסדר. ובתוכי אני גם החלטתי שאם אכן זה יקרה, אז אני אעשה כמה שאני יכולה להעסיק את עצמי ולעזור לאחרים, כי עזרה לאחרים זה משהו שאני תמיד עשיתי ועדיין ממשיכה לעשות. ואז נכנסו שלושה, אחד היה עם נשק, שניים אחרים ישר התלבשו על הטלוויזיות, ניסו לפרק אותם. והוא התנהג איתי בסדר. ואני הייתי בכותונת, אז אמרתי לו שאני רוצה להחליף בגדים, הוא נתן לי להיכנס למקלחת, נעלתי את הדלת כמובן.
לבשתי ג'ינס וחולצה, לקחתי כובע, לקחתי את מכשיר ה-CPAP שלי, שזה מכשיר שעוזר לי לנשום בלילה, ו… יצאתי איתו. הוא עוד אמר לי, "אל תפחדי, אני מהתנזים". אז למי שלא יודע, התנזים זה כאילו הצבא של הפת"ח. אבל מהר מאוד, כשהתחלנו ללכת במדרכה, הגיע מולנו מישהו ואמר, "אנא מוחבראת". המוחבראת זה המודיעין של החמאסניקים. "היא שלי", הוא אמר. אז… והיד שהבחור השני החזיק לי, הוא נתן פשוט את היד שלי לאחר, כנראה פחד ממנו מאוד. ואז ידעתי שאני עכשיו בידי החמאס, לא עלינו. ומהר מאוד הגענו למדרכה ראשית, אז הוא עצר שם את אחת הקלנועיות שמישהו נהג בהם, כמובן קלנועיות שגנבו מאיתנו. אז הושיבו אותי בקלנועית ליד הנהג, והבחור ש… מהמוחבראת, חלק ישב, חלק עמד על ידי מהצד הימני שלי. לא יודעת מה הוא חשב, שאני אברח, שאני אקפוץ או שסתם הוא ככה רצה גם כן לנסוע. ואז עם הקלנועית התחלנו לנסוע בשדות, עד שהגענו לגבול. ובגבול, ברגע שעברנו, הגענו לאח'זעה, שזה הכפר הראשון שעל ידנו, וממנו נסענו דרך הכפרים האחרים, חלקם כבר היום עיירות, עד לח'אן יונס, שהיא עיר גדולה מאוד.
לי: את מזהה בדרך הכול?
מרגלית: אני מזהה את הדרך כי לפני 40 שנה בערך היינו נוסעים עם טרקטור ועגלה לים של ח'אן יונס להתרחץ. היו ימים, כמו שנאמר. ובדרך היו גם בכל המקומות האלה, בצידי הכביש הראשי עמדו אנשים, מחאו כפיים, נפנפו. מחאו כפיים לא לי, כמובן, אלא להוא מהמוחבראת, שעשה ככה וככה, שיש לו חטופה אצלו.
לי: מה את מרגישה באותם רגעים?
מרגלית: באופן כללי זה קצת השפלה, אבל אני לא כל כך התייחסתי לזה. אני לא… אמרתי נוסעים, נוסעים. עד שהגענו למקום בח'אן יונס, שבו הורידו אותי מהקלנועית, הובילו אותי לחצר. בחצר היה פתח למנהרה ונכנסתי למנהרה. בדרך עוד היה לי כובע שנעלם והחזקתי גם חבילה של פדים שלקחו לי. [מצחקקת]
לי: חשבת קדימה.
מרגלית: אני חשבתי, מה? צריך לחשוב [מצחקקת]. בגילי ובמצבי אתה צריך לחשוב על… אתה לא יודע לאן אתה בדיוק מגיע ומה יקרה. ובמנהרה היה חשוך מאוד, רק היה הפנס שאיתו הבחור שחיכה לי שמה האיר את הדרך. וכשהגענו למקום שהיה בו חול די טובעני, אני נכנסתי עם רגל אחת ולא יכולתי להוציא אותה, קצת שקעתי. מכיוון שיש לי בעיות בברכיים, אז היה לי קשה מאוד. אז הוא קרא במכשיר קשר שהיה לו או טלפון, אני כבר לא זוכרת מה זה, הוא קרא למישהו שיבוא לעזור לו. והוא בא והביא איזה מזחלת, כמו מזחלת שלג של ילדים, שהייתה מאוד צרה, אבל אני ברוחב כזה, אז זה לא בדיוק התאים לי. לא יכולתי להיכנס פנימה ולשבת. אז האדם השני שהגיע התעצבן, תלש ממני את המשקפי ראייה שהיו עליי ולקח ממני את המכשיר נשימה שלי. אני אמרתי לו שלא ייקח, כי זה משהו שאני צריכה ללילה בכדי לנשום איתו. הוא עשה מין תנועה כזאת ביד והסתלק. אז לא הייתה ברירה לבחור שנשאר אלא לעמוד מאחוריי ולדחוף אותי, ככה שאני… עד שהצלחתי לצאת. הלכנו די הרבה זמן, אני מעריכה שעה וחצי, שעתיים, לא יודעת. זה קשה להעריך את הזמן ככה, גם חשוך, גם המנהרה צרה. ו… הולכים והולכים והולכים. אז הגענו אל מקום שהיה בו אולם די גדול, שבו ישבו כל מיני חבר'ה מניר עוז. אני לא ידעתי את מי חטפו ואת מי לא, אז היו שמה די הרבה חבר'ה, אני חושבת איזה 15 חבר'ה מניר עוז ועוד כמה אחרים שאני לא הכרתי אותם. חלק ישבו על מזרונים, חלק על כיסאות. הייתה שם גם נילי ועדינה, ש… ישר שנכנסנו עדינה אמרה לי, "נילי, זו הבת שלי" כי הן התחזו לאם ובת כדי שישאירו אותן ביחד. ו… נילי היא דוברת ערבית כי היא אחות בבית חולים סורוקה והיא עובדת הרבה עם בדואים, אז היא יודעת ערבית יותר טוב ממני. ואז נתנו לה נייר ועט, והיא עברה מאחד לאחד ושאלה אותו על המחלות שלו, על איזה תרופות הוא מקבל. וכעבור כמה זמן, אולי חצי שעה אחרי שהיא סיימה את כל הסבב, קראו לשישה מאיתנו שנלך לרופא. אני הייתי ביניהם. ודיברתי עם הרופא, אמרתי לו שלקחו לי את ה-CPAP, את המכשיר. שאלתי אותו אם אני יכולה לקבל אחד אחר, כי אחרת אני לא יכולה לישון, אז הוא ככה חייך וצחק ואמר "אין אצלנו, אבל אני מציע לך, תשבי על כיסא, תשבי ליד הקיר, תרימי את הראש, תישעני עם הראש על הקיר וככה האוויר ייכנס לך לאף". אז אני לא ישנתי 49 ימים.
לי: בכלל?
מרגלית: מדי פעם אני הייתי במשך היום יורדת לאחד המזרונים ומנסה לנמנם קצת, אז פה ושם נמנמתי עשר דקות, חמש דקות. באופן כללי לא ישנתי ואני לא יודעת איך היו לי כוחות להחזיק מעמד, אבל כנראה שאין דבר העומד בפני הרצון. אז… ככה התנהלתי שם. אחרי שהיינו אצל הרופא אז אנחנו המשכנו ללכת והובילו אותנו לאיזה מקום, ימינה, שמאלה, למעלה, למטה. ופתאום היינו כאילו הזנב של כל השאר שהיו באולם. אבל אותנו העבירו לחדר אחר והם עוד המשיכו ללכת.
לי: ומי נשארתם?
מרגלית: נשארנו קופר, מונדר ואני. עוד ביום השני היה לנו הביקור, ה-ביקור של כבוד הרשע הראשי. הוא נכנס לחדר עם המלווים שלו, והוא אומר… שואל אותנו, "אתם יודעים מי אני?" אז אמרתי לו, "כן, אתה יחיא סינוואר". ככה פתח את העיניים, התפלא שאני יודעת את השם שלו. והוא אמר, "נכון, אני יחיא סינוואר". והוא אמר שלא נפחד ושיתנו לנו כל מה שאנחנו צריכים ואנחנו שם רק נמצאים כדי להיות קלף מיקוח לחילופי שבויים.
לי: איך זה לשמוע את זה ממנו?
מרגלית: אוף, מחריד. התעוזה הזאתי שלו, איך שהוא אמר את זה ככה עם אף מורם. הוא מדבר עברית רהוטה. ממש. אני חושבת שזה הוא שאל מאיפה אני יודעת את שמו. אז אמרתי לו, מהעיתונות, מהטלוויזיה. מבחינתי זה היה רגע לא נעים. ההתנשאות הזאתי שלו, זה משפיל אותך. ואנחנו כמעט כולנו היינו אנשים מבוגרים שחטפו אותנו. מה יש לחטוף מבוגרים ולשים אותם שם? זה קשה להבין ויש כאלה שזה הביא למותם, עצם השהייה שמה. אני יודעת שיש כאלה שבמקום שהם היו לא היה להם כמעט מה לאכול. אני אגיד שלמזלי, איפה שאני הייתי, לא חסר לנו אוכל, לא חסרו לנו מים ולא חסר שום דבר מבחינת הצרכים היומיומיים של בן אדם. כל הזמן היה צמוד איזה פרמדיק אלינו, והוא החזיק אצלו מהתרופות החשובות, ואם היה משהו אחר, אז הם הלכו לבית חולים והביאו לי.
לי: איך מתמודדים בגיל שלך, בגיל של יתר החטופים, עם שהייה במנהרות מתחת לאדמה כמה קילומטרים טובים?
מרגלית: איך מתמודדים? אני כנראה לא דוגמה. לדעתי התמודדתי עם זה טוב. וגם ההתנהגות הנפשית שלי, לא התנהגות נפשית אלא…
לי: מצב נפשי.
מרגלית: המצב הנפשי שלי היה בסדר, יחסית, כן? אני לא… לא הייתי בדיכאון ולא דבר כזה, כאילו שהכנתי את עצמי להיות שם. אני לא יודעת… זה קשה להסביר את זה. חלק זה תלוי באופי, אני משערת. ואני דאגתי שיהיה לי הרבה מה לעשות, אז למשל מונדר נפצע בכל הגוף, בידיים וברגליים, אז אני עזרתי לו בזה שהייתי רוחצת אותו עד המותניים, חופפת לו את הראש. כל מה שיכולתי לעשות בשבילו עשיתי. עזרתי לפרמדיק שבא כל יום להחליף לו את התחבושות.
לי: את קוראת לו פרמדיק, אני מניחה שהוא מחבל, או שלא?
מרגלית: הוא היה במקצועו, הוא פרמדיק, ואני לא ראיתי אותו אף פעם עם נשק. ואני שאלתי אותו פעם מה הוא עושה פה בכלל. אמרתי לו, מה רפואה ומקום כזה? הוא היה סטודנט ל… לרוקחות. אז הוא אמר לי שיש לו עוד שנה ללמוד ואם הוא לא היה בא ועושה את העבודה שהם נתנו לו, אז הם לא היו משלמים לו את השכר לימוד, ולבד אין לו את הכסף לזה. לי זה צרם מאוד, מישהו שעוסק ברפואה מצד אחד, ומצד שני נמצא בשמירה על אנשים שחטפו אותם ושמו אותם בתוך מנהרה. זה דיסוננס גדול.
לי: איך היה נראה החדר שהייתם בו?
מרגלית: הו, היה לנו חדר מהודר, ממש. היה לנו חדר שכולו היה קרמיקה, גם הרצפות וגם הקירות, חוץ מהתקרה שהייתה גם מעוגלת וגם לבנה מסיד. הקירות היו מקושטים, קישוט עדין כזה יפה, ולמעלה למעלה היו מצוירים צבעונים, עלים ירוקים יפים, פרח בצורה הנכונה. רק דבר אחד היה מוזר שם, כל הפרחים היו חומים. הם כנראה לא ראו אף פעם צבעוני באמת [צוחקת]. והחדר עצמו היה בערך גודל של חמישה מטר על שני מטר. המזרונים היו כמעט עד הסוף מקצה לקצה.
לי: עד כמה זה נראה מאורגן, המנהרות שם?
מרגלית: הו, המנהרות מאוד מאוד מאורגנות. אני גם בלילות הייתי צועדת, לא היה לי הרבה מה לעשות, אלא אם כן מישהו ביקש לקום ללכת לשירותים, אז עזרתי לו לקום. ולקחתי אותם אל השירותים, שיאחזו בי. לפעמים כשהתבדחתי אז הייתי שרה "הינה באה הרכבת".
לי: [צוחקת] שאת לוקחת חבר מניר עוז איתך?
מרגלית: כן. אז אני בלילות הייתי הולכת במנהרות. ובאופן כללי היה לנו מותר ללכת עד מקום מסוים. מעבר לזה הם אמרו "אתם לא הולכים". ואני כל הזמן תהיתי מה יש שמה שהם לא נותנים לנו ללכת. איזה נשק יש להם שמה, איזה… לא יודעת מה. אז אני לילה אחד, שראיתי שגם הם ישנים כולם, גם אותו אדם שהיה אמור להיות ער, כאילו "לשמור עלינו" במרכאות כפולות. לברוח, מי יברח? בטח לא בלילה. אז בקיצור, אני אמרתי, "אני מוכרחה לראות מה יש שמה". הסקרנות גברה עליי. אז זה לא היה ללכת עוד הרבה צעדים אחרי זה. ואז אני שם באה ואני רואה שיש שם התפלגות של כמה מנהרות, אז ככה הצצתי לכל מנהרה מה יש. והינה, מנהרה אחת מלאה, אבל מה זה מלאה, בהמון שישיות של מים מינרלים. אז ישר בקבוק אחד לפה, בקבוק אחד לשם.
לי: הסלקת. [צוחקת]
מרגלית: כן. הייתי צריכה להחזיק פנס ביד כשאני הולכת, לא יכולתי, אז רק שניים יכולתי לקחת כל פעם. הלכתי שלוש פעמים ככה. אז ככה היה לנו מים מינרלים לכמה ימים. [צוחקת]
לי: הצלחת לראות עוד משהו?
מרגלית: לא. שאר המנהרות, באחת היה מזרונים ו… אחרות היו ריקות. אבל גם ראיתָ, גם הכול מלא עם חוטי חשמל וצינורות מים, הכול… חלק היה כבר מחובר לקירות, חלק עוד… השתבלל לו ככה על ה… על הרצפה. המנהרות בפנים מרוצפות. לנו, על יד החדר שאנחנו היינו בו, הייתה… הייתה מקלחת עם שירותים ומקלחת וכיור. וליד זה היה מטבחון קטן. הם סידרו שמה מדפים בשביל השימורים ו… אתה ראית שזה לא בנוי רק ל… בשביל ללכת, זאת אומרת, הם תכננו. והקבוצה האחרת הייתה באולם, אז אולם שמצד אחד זה היה אולם ובצד היה להם שמה כלובים כאלה של… כמו לאסירים ממתכת. הם מדי פעם שמו שמה אנשים, ככה שמעתי בסיפורים. אז זה היה מאוד מאורגן מבחינת המנהרות. מִסְפָּרִים, כל קומה בצבע אחר. הם לפעמים היו צריכים ללכת עם פתקים שיסבירו להם איך… איפה צריך לפנות כי זה… זה משהו אדיר.
לי: מפות?
מרגלית: מפות, מפות, כן. אנחנו הגענו עד מינוס 5 לפעמים. כשהם פחדו שיש חיילים בחוץ, אז קראו לנו מהר מהר לבוא, ואז היה הפעם היחידה שאחד מהם היה עם נשק, אולי שניים, לא יודעת. אז ירדנו מהר מהר למטה. אז הגענו עד מספר 5. אז ראינו שזה מינוס 5, אז תתארי לך קילומטרים על קילומטרים בחמש קומות.
לי: הם מתארים לך את זה שהם חושבים שיש פה חיילים?
מרגלית: כן, אני שאלתי למה הולכים, אז הם אמרו, "היה טלפון אולי יש חיילים".
לי: ואת מקווה שימצאו אתכם?
מרגלית: אני לא האמנתי שיש חיילים. בשלב מסוים הם הביאו מחשב שהפכו אותו לטלוויזיה, והראו שמה את תחנת השידור הערבית. היו חדשות בערבית. הם הראו הרבה מהרצועה, ישראל לא הייתה בתמונה. הראו מהאו"ם, הראו מכל מיני מקומות. הם ישר קראו לי ופינו לי מקום. אני הרי הייתי הקפטן שלהם.
לי: מה זאת אומרת?
מרגלית: [צוחקת] הם ראו שגם בינינו אני זאת שפעילה ועושה ואומרת, וגם להם אני נתתי הוראות, "תלכו תביאו כביסה נקייה, אל תעשו ככה, אל תעשו ככה". היה לי יום אחד סיפור איתם, הם הביאו לנו תפוחי אדמה קרים. אמרתי, אני מוכרחה להסתכל באיזה שעה הם מכינים את התפוחי אדמה. אז ראיתי שבערך בעשר וחצי הם מבשלים את התפוחי אדמה, הם מביאים לנו אותם בסביבות שתים עשרה וחצי, אחת. אז ניגשתי ואמרתי להם, "במקום לעשות אותם בעשר וחצי, תעשו אותם בשתיים עשרה, שתים עשרה וחצי, ותביאו לנו אותם חמים ותשימו בצלחת גם קצת מלח, יש כאלה שאוהבים מלח על התפוחי אדמה". וכך היה. נתתי להם כל מיני דברים. לא פיקדתי עליהם. היו לנו באמת, מבחינה זאת, היחסים היו… הם כיבדו אותנו ואנחנו כיבדנו אותם. שלא כמו במקומות אחרים ששמעתי, שגם עינו אנשים. ולא לדבר על זה שאנסו בנות צעירות. אז כיוון שהכול היה מכובד אז הם קיבלו את מה שאני אמרתי. ובשלב מסוים אחד מהם קרא לי קפטן, ומזה נשאר קפטן מרגלית.
לי: מה היית עושה בעיקר עם מונדר וקופר? איך הייתם מעבירים את הזמן?
מרגלית: קודם כול אני שרתי הרבה, ובעיקר מונדר היה מצטרף לשירה, לפעמים גם קופר.
לי: איזה שירים אהבת לשיר שם נגיד?
מרגלית: שרתי את כל השירים, שירי להקות צבאיות, שירי "אנו באנו". כל מיני שירים שאפשר לשיר אותם ו… גם בגלל זה היה לי גם תאקל פעם עם אחד האנשים. אחד המחבלים הלך והגיע אחד חדש. הוא לא ידע מי אני, ו… פעם אני עמדתי בחדר ושרתי. והוא נכנס לחדר והוא אומר לי "יאללה אוסקוטי", כלומר, יאללה תשתקי. אז אני ככה עשיתי לו פרצוף, אמרתי "שו הדא אוסקוטי? אנחנו פה מדברים יפה אחד עם השני, אנחנו לא מדברים ככה". אז הוא אומר "אני לא". אז אמרתי לו "אינתא לָא? יאללה רוּח מן הוֹן", כלומר, "אתה לא? אז יאללה, סתלק מפה". ו… אחר כך הלכתי למי שהיה אחראי עליהם, על כל החמאסניקים ששמרו, ואמרתי לו, "תשמע, תגיד לבחור ההוא שככה לא מדברים אל אישה בגילי, ואני משוכנעת שהוא לא מדבר ככה לאימא שלו ולסבתא שלו". למחרת הוא בא והיה כמו כלבלב קטן, "קפטן, את צריכה משהו? את רוצה שאני אביא לך משהו? מה קורה? את רוצה לבוא?"
לי: יישרת אותו.
מרגלית: מה זה יישרתי אותו, לגמרי. אז חוץ מלשיר, אני הייתי מביאה את האוכל, מחלקת. הייתי באה ושואלת "אתם רוצים? מה אתם רוצים היום? יש לנו אפשרות לקחת תירס או גרגירי חומוס או… אני הסתכלתי קודם במזווה שם איזה שימורים יש. הם הביאו לנו שימורי בשר. אף אחד מאיתנו לא אכל אותם, זה לא היה לנו טעים בכלל. כדי להעביר את הזמן גם היינו משחקים כל מיני משחקי מילים. למשל, אומרים מילה והבן אדם האחר צריך לומר מילה עם הסיומת של המילה הקודמת. או היינו קובעים נושא, כלומר, בעלי חיים, אז כל אחד אמר משהו והאחר היה צריך להגיד גם כן עם האות האחרונה של מי שאמר. נגיד, אם מישהו אמר אריה, אז מישהו אחר היה יכול להגיד היפופוטם. אומנם זה לא בדיוק עברית, היפופוטם, אבל… [צוחקת], אנחנו בנושאים האלה סלחנו. אז זה נגמר ב-מ' אז איזה בעל חיים ב-מ' אתה מכיר, וככה. אז כל פעם החלפנו נושא.
לי: למונדר וקופר הייתה תקווה להשתחרר? הם היו אופטימיים לגבי זה?
מרגלית: מונדר לא היה אופטימי בכלל. אני קצת הצלחתי להעלות לו את המצב רוח. אני כבר לא מדברת על האופטימיות שלו. הוא לא היה אופטימי בכלל. "יהרגו אותנו, לא ייתנו לנו אוכל מתישהו, ירעיבו אותנו". הוא… את כל הדברים השליליים ניסה להעלות. אבל כמובן ש… קופר לא כל כך דיבר על זה. אה… לא יודעת לומר ככה מה היו המחשבות שלו ו… אני למשל אמרתי להם שאני חושבת שתוך שבועיים נצא, בהתחלה. אצלי זה היה 49 ימים. אצלם לצערי הרב עד היום. עד היום. את מונדר הביאו בארון לפני שבוע, והם הביאו אותי לשבוע הכי קשה שיש לנו פה. כל כך עצוב. ארבעה אנשים ביחד. לקבל שם אחד זה קשה. לקבל ארבעה זה עוד יותר קשה.
לי: הצלחת לדבר קצת עם המחבלים?
מרגלית: כן. אני דיברתי איתם. אני שאלתי אותם למה הם עשו את זה. אז הם אמרו "כי בקוראן כתוב ומוחמד אמר שזה הארץ שלנו". אז אמרתי להם, "אני יודעת שמבחינתכם גם התנ"ך בחלקו, אנשים מהתנ"ך, אברהם, יצחק, יעקב ומשה, אבי הנביאים, אתם מאמינים בהם". אז הם אמרו לי "נכון". אז אמרתי, "אז אולי אתם יודעים שאלוהים אמר לאברהם, לך לך לארצך, לארץ שנתתי לך, לך, לבניך, לבני בניך, לשלישים, לרביעים, לחמישים, עדי עד". והם ככה הסתכלו עליי. אני הבנתי שזה לא בדיוק מה שלימדו אותם.
לי: לא השתכנעו.
מרגלית: לא. ואמרתי להם, אז מתי היה אברהם? הם לא ידעו להגיד לי. אז אמרתי להם, אברהם היה לפני איזה 5,000 שנה, אפילו קצת יותר. ומתי היה מוחמד? הם גם כן לא ידעו בדיוק, אז אמרתי להם, זה בסביבות 1,500 שנה. אז מי היה קודם?
לי: ואיך הם הגיבו?
מרגלית: [צוחקת] שתקו והלכו. כל אחד פנה לעשות משהו, בדיוק היה צריך לעשות משהו [צוחקת]. גם על סוציאליזם דיברתי איתם, כן, זה בכלל הם לא הבינו את המונח הזה. אמרתי להם שאני סוציאליסטית. אז הסברתי להם במילים שאני יכולה, בהכי פשוט שאני יכולה להסביר להם מה זה סוציאליזם, אהבת האדם האחר, שוויון בין אנשים.
לי: הם הבינו?
מרגלית: הם לא הבינו. איך הם יכולים להבין כשהם לא מכירים דבר כזה? שכל האנשים שווים? אין אצלהם דבר כזה.
לי: אז בואי נחזור רגע באמת לרגע של השחרור. מתי את מבינה שאת משתחררת מהמנהרות?
מרגלית: בערך שבוע, אפילו יותר, שבועיים לפני השחרור, כבר התחלתי לשמוע שיש עוד פעם שיחות, ואז הבנתי שכנראה הולך להיות משהו. לא ידעתי בדיוק מה. ואז עוד פעם הם אמרו לנו באחד מהימים, "אבל עכשיו זה באמת", אמרו. אמרתי להם, "מאיפה אתם יודעים?" אז הם אמרו, "כי מדברים". ואחר כך גם ראיתי בטלוויזיה שהראו על שיחות והראו שמדברים. אז הבנתי שכנראה יש משהו, אבל לא יכולתי לדעת שאני יוצאת. לא ידענו מי יוצא. כעבור עוד כמה ימים לקחו את שני הגברים שהיו איתי. את קופר אפילו לא ראיתי כשהוא הלך, ומונדר, הספקתי בקושי להגיד לו שלום. והם הלכו, לא ידעתי לאן. שאלתי אותם, "לאן אתם לוקחים אותם?" אז אמרו לי, "אל תדאגי, אנחנו נביא לך מישהו אחר". ואז פתאום, אחרי, כעבור כמה זמן עדינה וחנה הגיעו. וכעבור יומיים אנחנו אוכלים ארוחת צהריים ואומרים לנו "קחו את הדברים שלכם, אתם יוצאים". ואז כבר ידענו שאנחנו באמת יוצאים. ובאמת התחלנו ללכת שלושה עם איזה ארבעה, חמישה מסביבנו. חלקם היו מהשומרים שלנו, מהחמאסניקים ששמרו עלינו. ובשלב מסוים הזדנב מאחורינו עוד טור של אנשים. אני בהתחלה לא ראיתי מי הם, עד שישבנו למנוחה איפשהו, ואז ראינו שזה תאילנדים בעיקרם. ו… הלכנו והלכנו והלכנו כרגיל. אחר כך עלינו שתי קומות במדרגות. ובסוף שתי הקומות האלה אמרו לנו "שבו", הייתה שמה דלת סגורה. וכעבור כמה זמן פתחו את הדלת ואז נעשה חושך בעיניים כי ראינו סולם מברזל נישא למעלה. אני חושבת שהוא היה שישה מטר אולי. לא יודעת, ככה אני חשבתי כשראיתי אותו. היה לו בין שלב אחד לשלב שני, שזה היה רק צינורות של ברזל…
לי: מממ.
מרגלית: מרווח עצום. אני לא הצלחתי להרים רגל ולהגיע עד לשלב.
לי: נשמע מסוכן.
מרגלית: מסוכן, אז מה אכפת להם שזה מסוכן? אבל מה שכן היה, פתאום שמנו לב שאחד… שאחד מהתאילנדים הוא לא תאילנדי אלא פיליפיני שהיה אצלנו בקיבוץ. הרגו את האדם שהוא טיפל בו, ואותו חטפו. ואז התחבקנו וזה, ואז הוא עזר לי, הוא הרים לי את הרגל עד ש… עד שזה היה בגובה של המדף, ועם הידיים הייתי צריכה למשוך את עצמי למעלה.
לי: וואו.
מרגלית: ואז היה פתח יותר גדול. ואני מסתכלת, זה עוד לא הפתח הסופי, יש עוד סולם קטן. אז זה כבר היה פחות נורא כי זה כבר היה… ממנו כבר ראיתָ שזה הסוף. וכשיצאנו, לא שמו כלום, לא נתנו לנו כלום. אחר כך הם נתנו לנו בדים שנשים על העיניים, שלא… יש כאלה שאומרים שלא נראה מה ואיך, אני חושבת שהם פשוט נתנו לנו את זה כדי שלא נסתנוור מהשמש. ואחר כך גם אמרו לנו להיכנס לשבת במכונית שעמדה שמה, ונדחפנו שם כל התאילנדים. הייתה איתנו גם דניאל עם בִּתָּהּ, אמיליה. התחלנו לנסוע, אז הם התחילו ימינה ושמאלה ובכביש הזה ובכביש הזה, בתוך ח'אן יונס עשו לנו טיולים. וכשאתה מסתכל, אתה רואה, זה אותם האנשים אתה רואה, אתה רואה אותו מקום. כבר… [צוחקת] ראינו שהם עושים רונדלים. באחד המקומות נכנסו משהו שהיה… לא יודעת, אולי עושים שם את השוק שלהם או משהו. ושם חיכינו איזה שעה וחצי. שאלתי, "למה מחכים כל הזמן?" אז אמרו, "מחכים לצלב האדום." וכשהצלב האדום הגיע, התחיל להתאסף נוער ואנשים צעירים, התחילו לצעוק ולדפוק. ניסו לדפוק על המכוניות. אז…
לי: פחדת?
מרגלית: אני… אני באופן כללי לא… לא יודעת לפחוד. לא פחדתי. אבל זה היה מאוד לא נעים. אני יכולה להגיד לך שאחרים פחדו. אז באמת אחרי שעברנו לגבול במצרים, אז קודם כל ראינו מי היה באוטו השני, שם פגשתי את כל המונדרים, ואני הייתי האדם הראשון שדיבר אליהם וסיפר להם על מונדר. הם לא ידעו עליו כלום. כמו שהוא לא ידע כלום עליהם ודאג להם כל הזמן.
לי: בזמן שאת בשבי, את ידעת שגם גדי, בעלך לשעבר, נחטף?
מרגלית: לא. לא ידעתי בכלל כלום. ומאוד דאגתי לבִּתִּי, כי ידעתי שהיא בניר עוז עם שתי הבנות הגדולות שלה, כי בשישי בערב אכלנו יחד. ולא ידעתי מה קרה איתם. ואף אחד מאלה שפגשתי לא היה מהשכונה שלה ולא ידעו כלום, אם היא בסדר, לא בסדר, אם היא חיה, אם היא לא חיה, חס וחלילה, מה עם הבנות. רק כשכבר הגענו לארץ ונתנו לנו לטלפן, כבר אז המשפחות חיכו לנו בבית חולים ונתנו לנו להתקשר. אני ביקשתי לדבר עם יאיר. ואני מדברת עם יאיר ואני שומעת איזה קול של בנות מדברות. אני מקשיבה ככה לקול ואני אומרת לו, "תגיד, מורן איתכם?" אז הוא אומר לי, "מה את חושבת? איפה היא צריכה להיות אם לא איתנו?" לו זה היה ברור שהיא בסדר, אבל אני לא ידעתי כל הזמן, וכל הזמן דאגתי לה. אז… נתתי שם זינוק כזה של שמחה. אחרי שאמרו לי שמורן איתם ומורן באה, אז שאלתי אותה באחת הפעמים מה עם אבא, כי ראיתי שהם לא מדברים עליו. "הוא גם שם", ככה היא אמרה לי, אז ידעתי שגדי נחטף גם. ולא תיארתי לעצמי, לא יכולתי בכלל לחשוב על זה שאני אמצא את ניר עוז כמו שמצאתי. אני, לקח לי הרבה זמן עד שנסעתי. בפעם הראשונה הבנים שלי נסעו איתי כדי ש… אם צריך, שיהיה מישהו לידי. ואני גם ביקשתי, אני חושבת זה לקח לפחות שלושה שבועות שביקשתי מכל מי שדיבר איתי או שרצה לטלפן אליי, אמרתי לילדים שלי, אתם אומרים להם שלא רוצה לשמוע שום דבר על ניר עוז. לא מה קרה בניר עוז, לא את שמות ההרוגים, לא את שמות הפצועים. שום כלום. קודם תנו לי לבוא, לחזור לעצמי, שאני ארגיש שאני מספיק חזקה שוב. אני כבר אדאג.
לי: כמה כעסת על הממשלה, על הצבא כשהגעת לכאן?
מרגלית: על הממשלה כעסתי מההתחלה. את ניר עוז הם לא מכירים. אף אחד עד היום לא התקשר למזכירות שלנו, למישהו, למשהו, לומר איזה מילה טובה. על הצבא, אני לא הבנתי למה הם לא היו. מה קרה שפתאום ביום שישי אין חיילים אצלנו באזור? הרי כל הזמן ישנם. כל הזמן עושים סיורים, כל הזמן… אני רק תהיתי מה קרה עם הצבא בהתחלה.
לי: איך את היום? אנחנו בשבוע קשה לניר עוז.
מרגלית: שבוע מאוד קשה, כן. אני עצובה מאוד. זו מכה כל כך קשה, ארבעה שמות בבת אחת לקבל. קשה גם שמקבלים שם אחד, אבל עכשיו זה פי ארבעה. ועוד אנשים שהם מרכזיים. ששניים מהם, זה ממש הייתי צמודה איתם, אברהם מונדר. חוץ מהיומיים האחרונים שבהם העבירו אותו מ… מהחדר שבו אנחנו היינו, אז כל ה-47 ימים האחרים הוא היה איתי צמוד אליי, לידי. זה מאוד מאוד קשה. וגם ככה היינו חברים עוד לפני זה. והשני שמאוד היה לי קשה זה מצגר. כשמצגר הגיעו לקיבוץ, הם היו שכנים שלנו. גרנו דלת ליד דלת המון שנים, ונשארנו חברים טובים. וכמובן שגם חיים ואלכס, כואב הלב עליהם. כן, זה עצוב. זה עצוב וזה מכה קשה. חלקם עוד פעילים בקיבוץ ושותפים לעשייה. אז גם מבחינה אישית וגם מבחינה קיבוצית, זה קשה לי שבעתיים. זה דברים מזעזעים, אני לא… אני משתדלת לא לחשוב באופן כללי בכלל על התקופה ההיא.
לי: על השבי?
מרגלית: על כל ה… על כל מה שהיה לפני שנה. לא רק השבי אלא גם מה קרה במדינה שלנו, מה? למה? איך? כמה? זה מאוד קשה. וכשבאתי פעם ראשונה לניר עוז, היינו צריכים להביא משהו מהבית של מורן, שהיא לא גרה לידי. והבן שלי נסע בכל מיני דרכים. אמרתי לו, "מה אתה נוסע ככה? הנה השביל הזה מוביל ישר לבית שלה." רק אחר כך, כשכבר באתי לניר עוז והסתובבתי בעצמי, הבנתי למה הוא לא זה. הבית שליד מורן, ליד הבית של מורן, שרוף כולו ושמה נספתה משפחת סימן טוב, [בקול רועד] אבא, אימא ושלושה פעוטים. אז בכוונה הוא לא רצה שאני אראה את כל הבתים האחרים השרופים. שאני לא אראה את השבר שניר עוז עברה. ועכשיו שאני יודעת, אז כל פעם שאני באה אז לשם, אז קצת יותר קל לי. זה כבר כאילו שיש במוח איזה קופסה שאומרת, את מגיעה לניר עוז שעברה את מה שהיא עברה ויש הרבה בתים שרופים. ומזל שהנוי נשאר ירוק וממשיכים לטפל בו. כן, וככה זה. [נאנחת] זה קשה.
לי: תחזרי לניר עוז, מרגלית?
מרגלית: אני מאוד רוצה לחזור לניר עוז. אם יכולתי לחזור כבר עכשיו, אם היה… היו תנאים שמה לחזור, אני הייתי חוזרת. אבל בסדר, זה… אני לוקחת בחשבון שהכול זמני, אם כי זמני ארוך של כשלוש שנים. אבל תהיה לנו ניר עוז מחודשת וחדשה ויפה. אבל… נחזור לחיים הקיבוציים שלנו. זה חיים שאני אוהבת אותם. אז נקווה לטוב.
[ברקע קטע מוזיקלי]
לי: מרגלית מוזס, תודה רבה לך.
מרגלית: בבקשה.
לי: וזה היה "בשבי" מבית "אחד ביום". מוזמנות ומוזמנים להאזין ב-N12 ובכל אפליקציות הפודקאסטים לשיחות הקודמות בסדרה, עם חן אלמוג גולדשטיין, הגר ברודץ' ומירב טל. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק. חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, עדי חצרוני, דניאל שחר ודני נודלמן. על הסאונד יאיר בשן. אני, לי נעים. אלעד שמחיוף יהיה כאן בשבוע הבא.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
コメント