אחד ביום - החיים החדשים של קית'

אזהרת טריגר - תיאורים מהשבי

"דיוק אצלי הוא ממש ברמת השריטה", מודה קית' סיגל, ולוקח אותנו למסע בזרם המחשבות שלו. בראש של קית' יש הרבה רגעים ותמונות: הוא זוכר איך העבירו אותו 33 פעמים בין מקומות במהלך השבי, את מי פגש ולכמה ימים זה היה, ואת הרגע שהבטיח לעצמו שהוא ייאבק עד החטוף האחרון. עכשיו, כל מי שפגש שם שב הביתה, אבל התפקיד שקית' לקח על עצמו עדיין לא הסתיים, המאבק עוד לא נגמר.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 29/10/2025.

[חסות]

[מוזיקת פתיחה]

אלעד: היום יום רביעי, 29 באוקטובר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

[הקלטה] הבנות של קית' ואביבה סיגל: [שרות] "הנה בא אבא אלינו, הנה בא אבא אלינו, הנה בא אבא אלינו, ואל כולם. אהוב שלנו!"

אלעד: 484 ימים אחרי, הוא שוחרר.

[המשך ההקלטה] אחת הבנות: איזה אלוף ששרדת, אבא, אלוף, איזה אלוף. [ברקע המולה בבית החולים]

אלעד: הוא יצא לחופשי, הוא חזר הביתה. אבל בעצם רק אז התחיל מבחינתו המאבק. המאבק של קית' סיגל על אלו שנשארו מאחור.

[הקלטה] קית': "מתן, מאז שהפרידו בינינו, אני חושב עליך, על זה שנשארת מאחור כל כך הרבה זמן. [מחיאות כפיים] חיכיתי כל כך הרבה זמן, אני מחכה לחבק אותך שוב, כמו שהתחבקנו אז, לפני כל כך הרבה זמן. אני זוכר את החיבוק הזה, אני אזכור אותו כל החיים שלי."

אלעד: את גלי וזיוי ברמן הוא מכיר מכפר עזה, עם עמרי מירן הוא הוחזק יחד חודשים. גם עם מתן אנגרסט הוא הוחזק יחד בשבי, והוא חיכה להם. הוא נאם, הוא התראיין, הוא הכין פנקייקים, הוא הפגין, הוא נסע בכל העולם כדי לפעול לכך שהם יחזרו, שכולם יחזרו. ואז, לפחות הם, החטופים שהוחזק איתם בשבי, שהכיר, שעדיין היו בחיים, הם שוחררו.

[הקלטה]

קית': [ברקע רעש והמולה בכיכר החטופים] "אני אוהב אותך כל כך ואת המשפחה המדהימה שלך. כמו שסיפרת לי. מדהימים."

מתן אנגרסט: "תודה רבה. אתם תפגשו איתך בקרוב."

קית': "ברגע שזה יהיה מתאים. ברגע שזה יהיה מתאים, תגידו לי, אני בא."

אלעד: אחרי שמתן, גלי, זיוי, עמרי ויתר החטופים החיים חזרו, דיברנו עם קית'. ואתם מיד תשמעו את השיחה המלאה, אבל כן חשוב לי לומר משהו אישי רגע לפני כן. זו הייתה עבורי שיחה עוצמתית ומרגשת. זו הייתה שיחה שהמחישה תעצומות וכוח. ובמקביל, זו גם הייתה שיחה שהמחישה שקית' סיגל עדיין עמוק בתוך המאבק, וכפועל יוצא, במידה מסוימת הוא עדיין שם, בשבי. זו שיחה שהבהירה לי כמה ארוכה וכמה קשה הדרך לשיקום, לחיים שאחרי, וכמה הכול יכול להיות בעת ובעונה אחת גם בסדר וגם עדיין לא ממש בסדר. [מוזיקת רקע עצובה] אז הפעם, שיחה מיוחדת עם קית' סיגל.

שלום קית'.

קית': שלום אלעד.

אלעד: כבר יצא לך לראות אותם? את עמרי, את מתן, לפגוש אותם פיזית? אני ראיתי את שיחת הוידאו, אבל פיזית יצא לך להיפגש איתם?

קית': אה… נפגשתי עם מתן, שוחחתי כמה פעמים עם עמרי בטלפון, שיחת וידאו, ובקרוב נפגוש את גלי ואת זיוי.

אלעד: אפשר להגיד שאתה קית' אחר מהרגע שהם חזרו לעומת אם הייתי מדבר איתך לפני חודש, חודשיים, שלושה?

קית': אפשר להגיד שההקלה היא עצומה מש… ארבעת החברים שלי חזרו בחיים, לראות אותם ולשמוע אותם ולראות ש… שהם בחיים. כן. אממ, משחזרתי מהשבי לא ידעתי, וגם שזה נודע לי שזה המצב, שנשארים עוד חטופים שם בעזה, לא האמנתי. כאילו לא… הופתעתי. הייתי בשוק שאני משתחרר והחברים וכל מי שנשאר עדיין שמה נשאר. אממ, לא ידעתי על פרטי ההסכם, העסקה. לא ידעתי שאני יוצא ביחד עם עוד כשלושים חטופים. כשנודע לי שזה המצב, אני החלטתי שאני… אני רוצה וחייב לעשות את כל מה שאני יכול לעשות, כל מה שאני מסוגל לעשות, כדי להיות חלק במאבק, במאמצים, בעשייה, כדי לעזור להחזיר אותם.

אלעד: כלומר, קית', יצאת מהשבי, כי הופרדת, הרי עברת כל כך הרבה מקומות, והופרדת, אם אני זוכר נכון, ממתן באיזשהו שלב, ויצאת מבלי לדעת מה גורלם של האחרים. וגילית את זה מתי? כבר כש… כשכשהיית בבית החולים? אחרי?

קית': גיליתי את זה באיזשהו שלב. אני לא זוכר בדיוק את ה… בנקודת הזמן שזה, שזה נודע לי. אממ, עוד ניסו ו… ו… ושמרו עליי מכל מיני ידיעות וכל מיני פרטים, ואני זוכר ממש עכשיו שאנחנו מדברים, שביקשתי לדעת מה קרה בקיבוץ שלי, בכפר עזה, בשביעי באוקטובר. לא רצו להגיד לי. התעקשתי, הייתי צריך ממש ממש לדרוש את זה. רצו לחסוך את זה ממני בשביל לשמור עליי. כשהתעקשתי וסיפרו לי ששישים, שישים וארבעה חברים ושכנים שלי, חלקם ארבעים שנה משחיינו, משהגענו לכפר עזה ב-83', נרצחו בשביעי באוקטובר, ותשע-עשרה מאיתנו נחטפו, חטפו אותנו לעזה. שניים נהרגו בטעות בעזה. טעות בזיהוי של צה"ל. כן, אני… חטפו את אביבה אשתי ואני ביחד בשביעי באוקטובר. היינו ביחד בסיטואציות בלתי אפשריות ומפחידות ומלחיצות בלשון המעטה, למשך חמישים יום. ואז לקחו את אביבה ביום החמישים, ואמרו לנו שאביבה תשתחרר למחרת ושאני אשתחרר יום אחריה. וככה נפרדנו. ראיתי את השחרור של אביבה בטלוויזיה, יום אחרי הפרידה. ראיתי את הסיטואציה, ראיתי את ההמון האלים והמתפרע, וצועקים ומכים על הרכב של הצלב האדום ומנסים לטפס על הרכב. ראיתי את המבט של אביבה בעיניים בצילום ממש מקרוב של חמאס ששודר בטלוויזיה. ראיתי את הפחד, וזה היה מאוד מלחיץ. ואני בעצם לא ידעתי אם אביבה הגיעה בשלום לארץ. לא היה שום שידור של החטופים שהם מגיעים לארץ. וככה ראיתי את אביבה בטלוויזיה בפעם האחרונה.

אלעד: אני חייב לשאול אותך, קית', סליחה, אבל… אבל הם הראו לך במיוחד את הרגע הזה בטלוויזיה או שלראות טלוויזיה בשלב הזה של השבי היה משהו שגרתי?

קית': כן, בשלב הזה היה משהו שגרתי.

אלעד: הבנתי, כלומר זה לא שבמיוחד רצו שתראה את האירוע הזה?

קית': נכון, נכון.

אלעד: אתה, אתה יודע, אני… אני שם לב שאני בלי בלי לשים לב, אני ככה מחזיק את הלב. איך, איך, אתה יודע, איך זה הרגיש?

קית': אממ, אז הייתי עם עוד חטופה ששוחררה ביום האחרון של הפסקת אש, ב-30 בנובמבר. שנינו ראינו את זה. וגם ראינו נשים קשישות ששוחררו, ואני זוכר ששנינו הזדעזענו. אני זוכר שהמחבלים קלטו שאנחנו מזועזעים, ואחד מהם ממש התעצבן עלינו וכעס עלינו ואמר לנו - "אה, אה, שאתם שאתם רואים את זה אתם מזועזעים, אבל שאתם רואים פלסטינאים, ילדים ונשים וחפים מפשע נהרגים, זה לא מעניין אותכם, זה לא אכפת לכם". אז, כן, אני המשכתי לראות. ראיתי את אביבה עשרות רבות של פעמים, את השחרור שלה ששודר באל-ג'זירה במהלך כל תקופת השבי שהייתה טלוויזיה, וחלק מהזמן היה ו… הייתה, וחלק לא. אני הייתי ב-484 יום בשבי בסך הכול והעבירו אותי שלושים ושלושה פעמים ממקום למקום. הייתי, היינו במנהרות, הייתי בבית ספר, בשני בתי ספר שהחזיקו אותי שם, דירות ובתים, ובסך הכול במצטבר הייתי שישה חודשים לבד.

הזכרת את מתן אנגרסט. את מתן פגשתי באמצע דצמבר 23', אחרי שהייתי שבועיים וחצי לבד עם מחבלים, אחרי שחוויתי אלימות קשה מאוד, שמחבל שבעט בי וירק עליי וקילל אותי בלי שעשיתי שום דבר ובלי אמ… אני אני אני עשיתי את מה שהוא אמר לי לעשות וזה היה לשכב על הרצפה על הגב, למשך… בעצם משהסתיימה הפסקת אש בראשון לדצמבר, העירו אותי מוקדם בבוקר, אמרו שמסוכן להיות פה, חייבים לעזוב מיד את המקום. עברנו מקום, הגענו לדירה נטושה, ההפצצות התחדשו, אממ, המחבלים נעשו עצבניים ו… מאוד ו… ובעצם החמירו את התנאים שלי. ו… אוכל נהיה הרבה הרבה פחות, ופשוט הביאו לי ושמו את זה על הרצפה. יש, מבחינת התנאים הסניטרים היה מאוד מאוד מאוד קשה. ועוד לפני זה, הייתי עד לחטופה שעינו אותה. וכשאני אומר עינו, אני אסביר שהכניסו אותי לחדר. אני ראיתי את החטופה שוכבת על הגב על הרצפה עם ידיים ורגליים קשורות, נתנו לה את הפה עם סלוטייפ, ושלושה מחבלים היו בתוך החדר, כששניים מהם בתורות, אם אפשר בכלל, לא יודע אם המילה הזאת מתאימה, אבל הם מכים, הם מכים, עם מוט, מכים אותה. והשלישי הולך ועומד מאחוריה ומחזיק מוט חד שהוא הצמיד למצח שלה ו… הפעיל כוח על המוט. בעצם דקר אותה במצח. [מוזיקת רקע עצובה] ראיתי את זה, ראיתי איך הם נוהגים באלימות כלפי אביבה ועוד בנות שהיינו ביחד איתם. ראיתי התעללות מינית של ה… של מחבלים שנצמדים עם הגוף שלהם לבנות צעירות חטופות שהיינו איתם. ובכלל, התנהגויות אלימות ומשתנות מקצה לקצה מ… מזה שהם צוחקים ומחייכים ו… וכאילו אנשים נחמדים, וברגע אחד מתהפכים ונהיים אלימים ועצבניים ו… כן, אז אולי אני לא יודע אם לחזור אחורה ל… או קדימה בעצם, לזמן, נקודת הזמן שפגשתי את מתן. מתן ואני היינו שישים ושבעה ימים נעולים בתוך חדר חשוך. היינו צריכים לבקש, להתחנן יותר נכון, ללכת לשירותים, לדפוק בדלת, שיפתחו ו… ויתנו לנו. חווינו רעב, הרעבה קיצונית, ששמה באמת אף פעם לא ידענו מתי נאכל, כמה נאכל, אם נאכל. לא ראינו אור יום למשך שבועות שמה. ו… שלושה מחבלים שמחזיקים בנו, ו… אחד מהם היה פתאום שולף סכינים, ובא אלינו כאילו הולך לדקור אותנו, ואז צוחק על זה. אממ, דיברו עם תכנים מיניים על אשתי, על הבנות שלי. כל מיני דברים לא מתאימים בלשון המעטה. ופגשתי את מתן פצוע קשה, עם כוויות ביד, שהוא… מתן נפצע קשה בשביעי באוקטובר. הוא היה נהג טנק, הטנק שלו נפגע מטיל של חמאס. מתן היחידי ששרד מבין הצוות של הארבע. פגשתי אותו, כן, עם עם כוויות שהם עדיין לא הגלידו, שזה חודשיים פלוס אחרי הפציעה שלו.

אלעד: תגיד קית', נוצר חיבור? כי, כי אתה יודע, אני חושב על כל סיטואציה אחרת, בכל נסיבות אחרות, אני לא יודע אם אתה ומתן הייתם בכלל מתחברים - פער הגילים, מקומות שונים. פתאום מכניסים אותכם בתוך הסיטואציה הבלתי אפשרית הזו לחדר חשוך, קטן, ואתם חווים התעללות, ואתם ביחד שניכם. זה… זה… זה מצליח ליצור איזשהו חיבור אישי, ש, אני בטח לא יכול להבין אותו והמאזינים שלנו לא יכולים להבין אותו, אבל נוצר שם איזשהו, איזושהי מערכת יחסים בינך לבינו?

קית': כן. בהחלט. חיבור מאוד מאוד מיוחד, מאוד חזק, עד עצם היום הזה. מצאנו… דיברנו המון, דיברנו המון המון על המשפחות שלנו. בעצם הכרנו את המשפחות אחד של השני דרך הרבה מאוד שיחות. והמון המון שיחות על ה… על תחומי עניין, שחלקם, מסתבר, משותפים. תזונה ופעילות גופנית, אורח חיים. אני זוכר גם הרבה צחוקים שהיו שמה, שאנחנו נעולים בחדר, ו-24 שעות ביממה. ישנים ביחד באותה מיטה, והולכים מסביב למיטה, הלוך-חזור, הלוך-חזור, בעצם ב-ח', בשביל לנסות לשמור על קשר. מתן ידע הרבה יותר ערבית ממני, אז הוא עזר לי ללמוד את השפה, שזה היה מאוד מאוד חשוב, במיוחד בהמשך הדרך, שמצאתי את עצמי, כמו שאמרתי מקודם, שישה חודשים לבד עם מחבלים, או לבד נעול בחדר, וכל הזמן השתדלתי להיות בקשר טוב עם המחבלים, ליצור קשר, לשמור על קשר. ניסיתי, השתדלתי ליצור אווירה רגועה, נעימה, בתקווה שנזכה ליחס יותר טוב, או לפחות פחות רע. אז מתן מאוד עזר לי.

אלעד: באיזה נסיבות הופרדתם?

קית': אממ, בעצם הופרדנו ב-20 בפברואר. זה היה בבית השני מתוך השניים שהוחזקנו בהם. ו… אני נזכר עכשיו שהם כל הזמן, לאורך כל הדרך, בעצם די מהתחלה שחטפו את אביבה ואותי, אמרו לנו שבגלל שאנחנו אנשים זקנים, אנחנו נהיה הראשונים שישחררו, בגלל הגיל. ועם מתן זה היה… זה המשיך, רק שאמרו למתן שהוא יהיה האחרון שישתחרר, בגלל שהוא חייל, בגלל שהוא צעיר. ואמרו למתן שהוא יהיה כמו גלעד שליט. ו… כל כך הרגשתי רע, שאני… רק המחשבה שאני אצא ואני… ומתן יישאר שמה, המחשבה הזאת הייתה לי מאוד מאוד קשה. אני זוכר שמתן אמר שהוא ישמח שאני אשתחרר ושהוא יישאר שמה כמה זמן מה שצריך, רק שאני אשתחרר ואני אחזור למשפחה, הביתה. ו… וזה מחזיר אותי לפרידה מהחטופה ששוחררה ב-30 לנובמבר וכמה הייתה לי הקלה, ממש, שאני לא נאלץ להשאיר אותה, את האישה הזאת, לבד עם שלושת המחבלים. אז לשמחתי הרבה הקלה עצומה, אממ, שחררו אותה. כן. תפקס אותי, אני… אני הולך לכל מיני כיוונים [מצחקק]. הזיכרונות כאילו, כאילו דבר מביא לדבר ו… תשאיר אותי על ה… על המסילה, על המסלול.

אלעד: אני… אני… אני רוצה לעשות מה שטוב לך, והשאלה שלי היא מה קורה עכשיו אצלך? זה הזיכרונות שפתאום מציפים אותך? זה, זה איזה צורך שאתה מרגיש לספר ו… ולהוציא? מה, מה אתה חווה?

קית': אני חושב שכבר אמרתי, שמשחזרתי והבנתי שחטופים נשארים שם, והבנתי שיש לי, או שיכול להיות לי תפקיד בתוך כל המאבק או עשייה למען החזרת החטופים, הבנתי שיש לי מה לתת, ו… ונותנים לי מקום, הבנתי עד כמה חשוב לספר את הסיפור שלי, על מנת ליצור דחיפות להחזיר את החטופים, וזה בעיקר את הדברים הנוראים שחוויתי, והייתי עד לאחרים שחוו, וזה, פעם יותר פעם פחות, אבל זה… זה לחיות מחדש את הסיטואציות, אממ…

אלעד: כלומר, קית', זה, א… אם תרשה לי אבחנה מ… מבחוץ, נוצר אצלך כבר איזשהו הרגל, כך, כך זה נשמע, כלומר, אתה, כבר יש לך איזשהי התניה אצלך שאתה צריך לספר ולהבהיר לאנשים עד כמה נורא שם, בכל החודשים האלה, כדי להבהיר להם למה צריך להוציא, בין היתר, את מתן ואת עמרי ואת האחרים?

קית': נכון. ואת החללים שעדיין שם. כאילו, באותה דחיפות מבחינתי. חייבים להוציא אותם, שלא נאבד אותם. וכשהבנתי ש… ש… מה שאני יכול לעזור בתוך הדבר הזה, זה לספר את מה שחוויתי שם, אז זה מה שעשיתי בכל הזדמנות שנתנו לי. ואני אמשיך לעשות את זה. זה קצת שונה היום, המציאות, היא השתנתה, אבל כמו שאמרתי מקודם, אני מרגיש את אותה מחויבות לפעול בכל דרך שאני יכול, מסוגל ויתנו לי, כדי לעזור. אממ, והלוואי ואני אוכל לעזור להחזיר את מי שעדיין שם, את החללים.

אלעד: אני חושב, אני חושב שאתה עושה מעל ומעבר. אבל פתחתי ושאלתי מה… אם… אם היום אתה קית' אחר, מהרגע שחזרו החטופים החיים, ובהם גם גלי וזיוי שהכרת מכפר עזה, ועמרי שהכרת בשבי, ומתן שהכרת בשבי, ואמרת לי כן.

קית': כן.

אלעד: האומנם?

קית': אממ, תראה, אה, מה, מה…

אלעד: כי כי אין כי אין אין כבר את הדחיפות. תראה, אני לא שאלתי אותך אף שאלה על השבי. כמעט. ואתה, ואתה מספר, שוב בעיניי, מתוך איזה הרגל שזה מה שעשית מאז ששוחררת.

קית': כן.

אלעד: ואתה ממשיך.

קית': אממ. [שתיקה ארוכה] אני, אין ספק שהעשייה, העשייה היום-יומית שלי, אה, לחלוטין שונה ממה ש… לא דומה, לא… בשום צורה, למה שעסקתי בו מקודם. אם זה לדבר לקהלים, אה, לעמוד על במות מול אנשים ש… שלפני השביעי באוקטובר רק המחשבה על סיטואציה כזאת הייתה גורמת לי לפחד וחרדה. רק לעמוד על במה מול כל כך הרבה אנשים, אפילו בלי לפתוח את הפה, הרגיש לי בלתי אפשרי, ובטח שלא יחפש הזדמנויות כאלו. אני עברתי שינויים, עברתי שינויים. אני, אני גיליתי כוחות שלפני כל זה לא הייתי מאמין שיש לי אותם. ותחושת הזהות היהודית שלי, שקיבלה צורה מאוד שונה בשבי, וחיזק אותי, נתן לי כוחות. אני נזכר עכשיו שלאורך כל הדרך הם כל הזמן ניסו לגרום לי ולנו להתאסלם באמירות של אה - רק מוסלמים מגיעים לגן עדן, כל השאר הולכים לגיהנום, והסיבה שיש כל כך הרבה מוסלמים בעולם, שזאת הדת הכי טובה, הכי נכונה, כל מיני כאלה. תראה, אני חושב שהסגרתי מקודם שרק רציתי להיות בטוב עם המחבלים, ואפילו לעשות מה שמצפים ממני, או מה ש… אפילו רק מה שאני חושב שמצפים ממני. אני נזכר עכשיו בסיטואציה שאני… אני בחדר עם מחבל. בתוך החדר יש שלושה קלצ'ניקובים, מושענים על הקיר, יש שבעה רימוני יד מונחים על ה… על הארון הקטן שליד המיטה, ועל המיטה מונחים אממ… טילי RPG. אבל הוא אומר לי שהוא… שהוא הולך ל… הוא רוצה ללכת לישון, הוא עייף. ואני מתוך המקום שאני רק רוצה להיות בטוב איתו, ולהיות נחמד אליו, אני אמרתי לו, "טוב, אז אני אלך כאילו לחדר שלי כדי שתוכל לישון בשקט", ולא לחשוש שאולי אני אחליט, כן, להרוג אותו או להרוג את עצמי או לא יודע מה. והוא אומר "לא, לא, זה בסדר. תישאר, תישאר, תראה טלוויזיה". ולמה נזכרתי בזה? פתאום, כאילו, מתוך המקום הזה של לתת להם את כל מה שהם רוצים, אפילו רק מה שנראה לי שהם רוצים, והם מאוד רצו שאני אתאסלם, אז היה מתבקש שאני אגיד כן, אני מתאסלם. אבל המחשבה הזאת, כאילו, מעולם לא הייתה לי. זה היה קו אדום מבחינתי. ו… כן, למרות שגיליתי פתיחות, כן, לשמוע, ואמרו לי על איזה מישהו ביוטיוב שמדבר וגרם למיליונים להתאסלם, ואמרו לי שאני אחזור לישראל, שאני אקשיב ליוטיוב, לאיש הזה ואז אני אבין ואני, ואז אני אדע למה…

אלעד: עשית, עשית את זה?

קית': זה ברשימה, אבל עוד לא הגעתי לזה.

אלעד: עוד לא הספקת. [צוחק]

קית': עוד לא. אם מישהו מהם שומע אותי עכשיו, אני…

אלעד: [צוחק] זה, זה ב-to do list. תשמע, אתה יודע מה, אתה יודע מה אני חושב? אין באמת יכולת להשתקם, כאשר מהרגע שאתה חוזר אתה מבין שמתן ועמרי וגלי וזיוי ואחרים נשארו שם, ואתה יודע מה הם חווים, ואתה מחליט כהחלטה להמשיך ולספר את הסיפור פעם אחר פעם אחר פעם, כדי שכולם יבינו מה הם עוברים ואת הבהילות להוציא אותם. כשאתה חי בתוך הדבר הזה, אי אפשר להשתקם, אי אפשר לעבור הלאה. אתה… אתה בתוך האירוע.

קית': כן, אני, אני בתוך האירוע. האמת שאני לא יודע בדיוק מה זה להשתקם. אממ, אני הולך לטיפול פסיכולוגי, ו… מעניין שאני מדבר בעיקר על החיים שאחרי השחרור שלי, כמעט ולא מדבר על תקופת השבי עם הפסיכולוג. מדבר על זה המון כמו שאני מספר לך ו… וזה העשייה היומיומית מאז שחזרתי. אבל אני, אני דווקא חושב ש… אני לא, קודם כל אני לא יכול לחשוב על, על אפשרות אחרת, שיש לי הזדמנות ל… לעסוק בזה, ולהיות בתוך זה, ושאני לא… ושאני מוותר על זה.

אלעד: אין לך מקום שאומר - בוא עכשיו, עם עצמך, ננסה לא להיזכר ולא לחשוב ולא לספר ולא לדבר? לא היה רגע כזה, מקום כזה ב… בחודשים מאז שחזרת?

קית': אממ, כל הזמן יש לי את זה. כל הזמן יש לי את זה, אבל אני רוצה, אני רוצה כרגע באמת לציין את מטה משפחות החטופים. [הפסקה ארוכה, מתרגש] לא יודע למה כרגע, בדיוק ברגע זה אני נחנק ועוד רגע מתחיל לבכות, אבל באמת, אנשים [הפסקה ארוכה] מדהימים, מרגשים, מחויבים, שגם השראה ענקית עבורי. וגם אביבה, אביבה גם כן. כשאני חזרתי, אביבה נסעה לארצות הברית 13 פעמים בתקופה שהייתי בשבי. ולא, [מושך באף] ובכלל, אביבה ו… והבנות שלי והמוני אנשים בעם שעשו כל כך הרבה למעני, כדי להחזיר אותי. לא דמיינתי, לא היה לי מושג כשהייתי בשבי, שכל מה שקורה, כל הפעילויות וכל העשייה למען החזרת החטופים, מעט מאוד ידעתי על זה. וכשזה נודע לי… השראה, השראה. ובעצם הם נתנו לי המון כוח כדי שאני אצטרף ואני אעשה את כל מה שאני יכול. התקופה היא מאוד מאוד משמעותית. התקופה המשמעותית ביותר שחוויתי בחיים שלי. אה… מרגיש שאני באמת עוסק במשהו בעל ערך ומשמעות.

אלעד: כלומר, חזרת ושמעת את כל זה, ואני מניח שזו המוטיבציה שנכנסה בך לעשות את אותו הדבר עבור האחרים שעדיין שם.

קית': כן. שלנו, של אביבה ושלי. אנחנו שנינו פעלנו ופועלים. אביבה, משהיא שוחררה, כאילו, אני חושב שתוך שבועיים-שלושה היא כבר הייתה בארצות הברית, אחרי שהיא שוחררה, והיא ממשיכה, וגם הבנות.

אלעד: כמה זה נוכח בחיים שלכם המשפחתיים? כמה בזוגיות שלכם? השבי, הזיכרונות, עד כמה זה… אתה דיברת על איך זה שינה אותך, עד כמה זה שינה את התא המשפחתי והזוגי שלכם?

קית': [שתיקה ארוכה] אממ, מאוד מאוד שינה. אני מנסה לתאר את זה במילים. אני אדבר בשם עצמי ואיך שאני קולט את זה. אני נזהר במה שאני אומר. זאת אומרת, אני לא רוצה להגיד דברים שהם לא מדויקים. כאילו הדיוק אצלי הוא משהו ברמת השריטה [צוחק], לדייק, ושזה, שזה לדבר על אנשים אחרים, אני, אני רוצה שכל אחד ידבר בשמו, בשמה.

אלעד: אתה גם, אתה גם לא רוצה להסתבך עם אביבה.

קית': [צוחק] כן, אני לא רוצה להסתבך עם אף אחד בעולם הזה. כן.

אלעד: לא, אבל רצית, רצית, רצית להגיד מה, מהצד שלך, על איך זה, זה שינה את המשפחה ואת הזוגיות?

קית': כן, אני חושב שבאמת המשפחה עברה טלטלה כזאת, ועד ששוחררתי, אחרי שנה וארבעה חודשים, 484 יום שלא לדעת מה קורה איתי, לא לדעת אם אני בחיים בכלל. אממ, הרבה, כל כך הרבה דברים שהם היו מובן מאליו לפני, שהיום מבינים עד כמה זה לא. כל דבר, מלהיות בחיים. אני, זה לוקח אותי ל… לזה ששי, הבן הבכור, הבן שלי היחידי, כן? אבל הוא היה בכפר עזה בשביעי באוקטובר, ולא ידענו מה עלה בגורלו. ההודעה האחרונה שקיבלנו ממנו הייתה שהוא שומע שאנשים מדברים בערבית מחוץ לחלון. ככה חטפו אותנו. לא ידענו, לא ידענו מה עם שי. קרה דבר אדיר ששמעתי את הבת שלי אילן בראיון ברדיו ב-21 לפברואר 24', ו… זכיתי לשמוע את הראיון הזה במקרה, ממש במקרה. שמונה בבוקר, הייתי באותו יום עם עמרי מירן, שהיינו ביחד חודשים, אבל אני פתאום שומע את אילן הבת שלי מדברת ברדיו ואני אומר לו - "עמרי, אני לא מאמין. זה כאילו, זה אמיתי? אתה גם שומע אותה?" זה היה מטורף אממ לשמוע את אילן מדברת, והיא דיברה על אביבה, שגם עד אז לא הייתי בטוח מה איתה, ואם היא בכלל הגיעה בשלום לארץ. ואז היא אמרה - "שי בסדר. שי בסדר". היא לקחה בחשבון שאולי אני שומע. היא אמרה ששי בסדר ואז היא דיברה אליי. היא אמרה לי ש… שאמא, אביבה, כן סיפרה כמה שאני חזק וכמה שאני מדהים וכמה שפה ושם. וש… היא בטוחה שאני אמשיך להיות ככה ושבקרוב אני אחזור וניפגש ו… כן. זה היה ב-20 לפברואר 24', שוחררתי ב-1 בפברואר, כמעט שנה אחרי זה, 25'. אממ, כן, אז איך זה שינה אותנו? אממ, הילדים מביעים הרבה, אומרים שהם מאוד גאים בנו, על העשייה שלנו, על הכוחות שלנו, על מה שאנחנו עושים למען… למען אחרים. זה מרגש אותי. זה משהו שלדעתי, לא, לא לדעתי, זה משהו שלא שמעתי אף פעם לפני, כי… כי באמת לא עשינו, מן הסתם, את מה שאנחנו עושים מאז אף פעם. אממ, וזה הדדי, זה מאוד הדדי. כי אני, אני מאוד מאוד גאה בילדים שלי, על כל מה שהם עשו, על הכוחות שלהם, על ה… על הפעולה, על העשייה שלהם למעני, למעננו, למען כולם. ו… מאוד מאוד מרגש אותי. מתוך ה… מתוך הטרגדיה הנוראית ש… שחווינו, בעצם גילינו בעצמנו דברים נראה לי מפתיעים, כן? הופתענו מעצמנו. וזה נותן כוח.

אלעד: אני רוצה להחזיר אותך, ברשותך, קית', עוד, לעוד רגע לימים של השבי ולחיבור שלך עם עמרי מירן, כי דיברנו על החיבור עם מתן. החיבור עם עמרי אולי הוא קצת יותר, אממ, לא יודע אם לקרוא לזה טבעי, אבל יש בכל זאת יותר מכנה משותף. איך זה נראה בשבי מבחינתכם להיות ביחד? וגם בתור מי ש… כמוך עבר כל כך הרבה מקומות והיה גם בשלבים שונים או עם חטופים אחרים או לבד, פתאום להיות איתו ביחד, איך זה הרגיש ונראה מבחינתך?

קית': אחרי שהפרידו ביני לבין מתן, הביאו אותי לבית ששם פגשתי את עמרי. וכמו שסיפרתי על מתן, שמצאנו תחומי עניין משותפים, אז נדהמתי לגלות שעמרי מאוד בקיא ב… במוזיקה שאני מכיר, ושזה בעיקר משנות ה-70 בארצות הברית.

[קטע מהשיר "Somebody to Love" של ג'פרסון איירפליין]

“When the truth is found to be lies

And all the joy within you dies

Don't you want somebody to love

Don't you need somebody to love…”

קית': [השיר ממשיך להתנגן ברקע] ואני זוכר שיחה שלמה עם עמרי, שיחה מאוד מאוד כיפית שאנחנו מחליפים כאילו בתור, כן? עמרי אומר שם של אומן או להקה, ו"וואו, כן, הם מדהימים", -"בטח, בטח", ואני ממש מופתע מהבקיאות של ה… או ההיכרות של עמרי עם כל מיני אומנים ולהקות ש… שלא מוכרים בארץ. ו… כן, עמרי ואני היינו ארבע וחצי חודשים ביחד, וזה היה שונה מכיוון שרוב הזמן היינו ביחד עם המחבלים. וכמו מתן, גם עמרי ידע הרבה יותר ערבית ממני. ככה, אנחנו, צילמו סרטון וידאו, חמאס צילמו אותנו ביחד. בעצם הוחזקנו באותו מקום, צילמו אותנו כל אחד בנפרד, אבל עשו מזה סרטון של שנינו, שנראה לי לסירוגין, רואים אותו, אותי, אותו, אותי ככה.

[הקלטה]

קית': "קית' סיגל, אני בן 64."

עמרי מירן: "שמי עמרי מירן, אני בן 47 מקיבוץ נחל עוז."

קית': אני בסרטון הזה חשבתי, יש הזדמנות נדירה שאני יכול לשדר למשפחה שלי ולחברים ובכלל כל מי שמכיר אותי, כוח, חוזק, נתמודד עם המצב. וב… ובזה להרגיע אותם.

[הקלטה]

קית': "אני רוצה למסור למשפחה שלי שאני מאוד אוהב אותכם. חשוב לי שתדעו שאני בסדר, ושאני מקווה מאוד שגם אתם."

באו עם דף ואמרו לנו שנגיד כך וכך וכך. אחד מהדברים שאמרו שנגיד זה שעל הזיכרונות המאוד טובים שלנו עם המשפחה בחגים.

[הקלטה]

קית': "יש לי זיכרונות מאוד מאוד יפים מפסח בשנה שעברה, שחגגנו כולנו ביחד, ואני מאוד מקווה שתהיה לנו לכולנו הפתעה [הפסקה, מתרגש] הכי טובה שיכולה להיות."

ואיך ש… התחלתי לדבר על הזיכרונות היפים והטובים והמשמחים עם משפחה בחגים, הרגשתי שאני עוד רגע מתחיל לבכות, וככה עשיתי עם הידיים, אמממ, שיפסיקו לצלם אותי. המשיכו לצלם וככה התכופפתי ושמתי מצח כאילו, התכופפתי עם ראש על הברכיים ו… ועד שהתאפסתי על עצמי וחזרתי לדבר. אבל הרגשתי כל כך נורא, שסוף סוף יש הזדמנות שאולי המשפחה יראה אותי, בכלל ידעו שאני בחיים, אות חיים כמו שקוראים לזה, ורואים אותי, ורואים אותי חזק. ואני זוכר שסיפרתי את זה לעמרי. ו… הרגשתי שזה פספוס של הזדמנות ו… ובעצם נכשלתי. כאילו, בעצם, אולי אפילו המשפחה יראו, כאילו המשפחה שלי תראה את זה, ואפילו יהיה להם יותר קשה ממה שהיה להם מקודם. כאילו, הסבל הכל כך נוראי שהם חווים, ואז הם רואים אותי והסבל הזה אולי עוד יותר גדול. ואני זוכר שעמרי הרגיע אותי, ואמר לי שהוא חושב שזה ש… שזה ממש טבעי. והוא דווקא חושב שאם יראו אותי בוכה, וזה דווקא ייתן להם הרגשה שאני ממש כאילו, כמו שאני, כמו שהייתי ונשארתי כמו שהייתי, ו… ושאני לא אדאג, שאני אשחרר את זה, שאני אדע שהכל בסדר ו… כן. אני זוכר את הרגע שנפ… שהפרידו בינינו, שבעצם באו ולקחו את עמרי. מתחילת יולי 24', נפרדנו, התחבקנו מאוד חזק, אני לא אשכח את החיבוק הזה, שאיחלנו אחד לשני בהצלחה ו… ושניפגש בקרוב בארץ. ככה זה היה גם עם מתן. החיבוק, שני החיבוקים האלה שמפרידים בינינו ואנחנו [נושם נשימה עמוקה] מקווים שיהיה טוב לכל אחד ו… שאיזה שמחה גדולה וחגיגה גדולה תהיה שניפגש בארץ.

אלעד: ביום שהם חזרו, בבוקר, תתאר לי את ה… בוקר הזה מבחינתך. עוד לפני שהגיעו, אתה יודע, לא ידענו, לא ידענו כלום.

קית': כן. אביבה העירה אותי מוקדם בבוקר, והיא אמרה "בוא ניסע לכיכר". ולנסוע לכיכר, זה קרוב לשעתיים שעות נסיעה מהצפון, מאיפה שאנחנו גרים. ושאלתי את אביבה, "מה קורה בכיכר?" אז היא אמרה ש… "בוא נהיה ביחד עם כולם, לראות את החטופים משתחררים", -"טוב. יאללה, ניסע". אממ, מגיעים לכיכר, אביבה באופוריה, מתראיינת לכל כלי התקשורת שהיו שמה, והיו שמה המון. אני הלכתי לחדר משפחות חטופים בבית אריאלה, ליד הכיכר. התמקמתי שמה מול המסך, קצת יותר בשקט מאשר בהמוני אנשים שהיו בכיכר. ואינטנסיביות של אנשים שניגשים אליי ומזהים אותי ומכירים אותי ורוצים להביע שמחה והתרגשות על זה שחזרתי, כן? למרות שזה קרה ממזמן, ממזמן, לפני כמעט תשעה חודשים, אבל א… ואז אני רואה על המסך, אני בעצם רואה שבפעימה הראשונה, כאילו הנגלה הראשונה של חטופים שמשתחררים, זה ארבעת החברים שלי - מתן אנגרסט, עמרי מירן, וגלי וזיו ברמן, ואני אומר "וואו!" ואז הראו, נראה לי, בצג של הסלולרים שיחות עם המשפחות ועם החטופים ו… ואני מתחיל להאמין שזה באמת, באמת קורה.

אלעד: וכשמגיעה הבשורה, כשהגיעה הבשורה - 'בידיים של צה"ל', מה אז?

קית': זה שמחה והתרגשות ש… לא מוצא את המילים לתאר אותם. הקלה. הקלה עצומה. על זה ש… שהם חזרו. חזרו לחוף מבטחים. הם, הם יצאו מהסכנה, הם יצאו מה… מהסבל, מה… מה… מ… כן, מהסבל המתמשך הזה, מהסכנת חיים המתמשכת, והם חזרה עם המשפחות שלהם. אני צריך ללמוד את המילים לתאר את זה. אני לא…

אלעד: אולי אין.

קית': כן. יכול להיות. אני… כן, כאילו ככל שאני… כמה שאני לא מנסה לתאר את זה במילים, זה… זה מרגיש לי שאני לא מצליח באמת לתאר את הרגשות.

אלעד: ומבלי להיכנס ל… לתוכן השיחות שניהלת, ומן הסתם עוד תנהל איתם, אם הם ישאלו אותך, ואני מניח שהם ישאלו - "קית', מה, מה קורה עכשיו? יש לך כבר את הניסיון מאז פברואר. איך יראו החיים שלנו עכשיו?" מה, מה תענה להם?

קית': אני יכול רק לספר על מה שאני חוויתי. אני חושב שכל אחד חווה את הדברים אחרת, ואני לא יכול לדעת הם… איך הם יחוו את זה. הם היו הרבה יותר זמן ממני.

אלעד: אבל אם הם ישאלו אותך אם, אם יכול להיות טוב יותר, או אם נהיה טוב יותר, מה תהיה התשובה?

קית': אם יכול להיות להם טוב יותר ממה שהיום?

אלעד: כן.

קית': כרגע?

אלעד: כן.

קית': אני בטוח שכן. אני בטוח שכן. אממ, למרות שהבטחתי לעצמי שאני חייב לשרוד כדי לחזור למשפחה שלי, כדי להביא לסיום את הסבל שלהם, וזה משהו שנתן לי הרבה כוח. אממ, זה כן חיזק אותי מאוד ש… שאני חייב לשרוד, ולא רק בגוף אלא גם בנפש, עד כמה שאני יכול, לחזור למשפחה שלי במצב טוב, גם פיזית וגם נפשית. וזה היה משהו שחזרתי, מאוד השתדלתי להבהיר להם את זה, להראות להם את זה. אני זוכר שירדתי ממסוק והביאו לי כיסא, הביאו כיסא גלגלים. הייתי מאוד מאוד חלש, אבל אה… ובלי אפשרות ללכת, לצעוד כמעט, בתקופה האחרונה. היה לי ברור שאני חייב לצעוד מהמסוק לתוך המחלקה, גם לעצמי וגם לכל מי שרואה אותי, במיוחד המשפחה ובכלל, שאני, שיש לי כוחות. ו… בדיעבד כאילו הבנתי שזה, אנשים שמו לב לזה, זה עשה להם הרבה, כאילו חיזק אותם הכוחות שלי ו… ובאמת לנצל כל… אפרופו מה ששאלת לגבי עצה או אמירה לחברים שלי ובכלל לחטופים ששבו, באמת לנצל את ההזדמנויות לקבל עזרה ו… ולהתאים את החיים לעצמכם.

אלעד: אתה מדמיין את הרגע, את היום שבו יחזרו כל החטופים שעדיין מוחזקים בעזה, ובעצם במרכאות או שלא במרכאות, התפקיד הזה שלך "יושלם", "יסתיים"? אתה, אתה חושב על זה? אתה חושב כבר על מה שנקרא היום שאחרי?

קית': מעט מאוד. זאת אומרת, זה נמצא בראש. האמת שתחושת הזמן שלי מאוד השתנתה, מש… אני חושב שמהשביעי באוקטובר. אני… אתמול נראה לי ממזמן, ומחר נראה לי עוד הרבה זמן, עד שזה יהיה. וכך גם המחשבות שלי הם, הם יותר, אני חושב שמשהו שמאוד עזר לי להתמודד בשבי היה תרגול של מיינדפולנס, קוראים לזה, זה קשיבות בעברית, שזה להיות ברגע הזה, עד כמה שאפשר, אמ… פחות בעתיד, פחות ב… בעבר. וגם הכרת הטוב, ולראות את כל הטוב שיש, ותמיד יש טוב, יש הרבה טוב ולהתמקד בזה. אני מקווה מאוד שאני אמ… בעזרת הכלים ש… שרכשתי מאז שחזרתי, ואני מרגיש יותר בטוח לעסוק בהם, אמ, שאולי אולי יהיו אנשים שימשיכו לרצות לשמוע אותי, ודרך זה אמ… לעשות טוב בעולם הזה באיזושהי צורה ודרך.

אלעד: אתה מרשה לי להגיד לך שאתה מעורר השראה, או שזה יביך אותך?

קית': [מצחקק] אני מרשה לך.

אלעד: אז אמרתי.

קית': תודה.

אלעד: קית' סיגל, תודה רבה על השיחה הזו.

קית': תודה לך.

אלעד: וזה היה "אחד ביום" של 12N. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, עדי חצרוני, דניאל שחר והילה פז. על הסאונד יובל ברוסילובסקי, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן גם מחר.

[מוזיקה]

[חסות]